37. חוזרים הביתה

השמועות התחילו לרוץ עוד אתמול בלילה והיום בארוחת הבוקר המח"ט אישר אותן – אנחנו משתחררים הביתה. "עשיתם עבודה נהדרת, הכל מאורגן ומסודר פיקס. צה"ל מודה לכם ונכון לעכשיו אתם יכולים ללכת הביתה, אם יהיה צורך נקפיץ אתכם חזרה." השליש מעביר טפסים ואנחנו נדרשים לכתוב כתובות מעודכנות ומספרי טלפונים. מאושרים לשמע הבשורה הטובה אנחנו ממלאים את הפרטים הנדרשים בקפדנות, אבל ברגע שאנחנו קמים על הרגליים, מוכנים לטוס לאוהלים, לארוז את הציוד ולהסתלק המפקד מזדקף מלא קומתו ומודיע לנו שנוצר מחסור במנות דם בצפון. "הניידת של מד"א חונה ליד השער." הוא מרעים בקולו, מבשר לנו בטון בוטח שהוא סומך עלינו שלפני שנצא הביתה נשמח לעזור לחדש את מלאי הדם באזור הצפון. שמעתי את המילים תרומת דם וליבי שקע בקרבי.
בהתחלה חשבתי שאוכל להתחמק מרוע הגזירה באין רואים, לחפף או לקמבן משהו. מה כבר יכול להיות? במקרה הכי גרוע כן אתרום דם, הרי בודקים את כל המנות בקפדנות לפני שמקפיאים אותן, או מפרידים מהן את הפלזמה, או מה שזה לא יהיה שעושים איתם שם במגן דוד אדום.
משום מה זה לא עבד ככה. המח"ט עמד נחוש בפתח הניידת ואיש לא הצליח להתחמק ממבטו הבוחן. כל מי שלא רצה משום מה לתרום מדמו לאזרחי ישראל היה צריך לתת לו נימוקים טובים מאוד.
"תראה, אני פשוט לא יכול לתרום, זה אישי ואני לא יכול לפרט." הישרתי אליו מבט, וקיוויתי שקולי לא רועד.
"זה בגלל האנטיביוטיקה שאתה לוקח?" שאל המח"ט באהדה מפתיעה – למה חשבתי שאף אחד לא שם לב שאני בולס כדורים בוקר צהרים וערב?
לא יודע למה לא אמרתי פשוט כן ודי. מה הייתה הבעיה שלי לשקר לו בפרצוף? הרי זה היה סתם שקר לבן, קטן ולא מזיק. נכון? וזה לא שפחדתי שהוא יתחיל לחקור אותי לפני כולם למה? וכמה ומה פתאום? הרי יכולתי בקלות לאלתר משהו, מה הפריע לי לספר לו על דלקת אוזניים שהסתבכה? וזה אפילו לא היה מאה אחוז שקר כי באמת… זאת אומרת… ובכל זאת כשהסתכלתי בפנים העייפות של איש הקבע הלא צעיר הזה עם העיניים הטרוטות מלילות של שינה טרופה, לא יכולתי לשקר.
במשך שלושת הימים שעבדנו יחד התיידדנו ולמדנו לסמוך זה על זה. הוא היה מלא התפעלות מכושר הארגון שלי ומהסדר שעשיתי במחסן המבולגן שהופקדנו עליו – השנים שעשיתי במחיצת הסגן הפרפקציוניסט עשו את שלהן – ואני רחשתי לו כבוד על המסירות והנאמנות שלו לתפקיד הלא זוהר ולא נחשב, אבל חיוני שלו, ופשוט לא הצלחתי לעשות לו את זה.
"תראה המפקד… אני לא יכול… אולי נדבר בצד?"
משכתי אותו הצידה ואמרתי לו שהדם שלי לא טוב ושאסור לי לתרום דם.
אתם יודעים מה הוא עשה? הוא הסמיק! בן אדם בן ארבעים פלוס הסמיק כמו ילדה קטנה ולא הצליח להסתכל לי בעיניים.
"אז זה נכון מה ששמעתי? אתה באמת הומו?"
"כן המפקד."
"ויש לך… אתה חולה במחלה הזו של ההומואים?"
"זו לא מחלה של הומואים, כל אחד יכול להידבק בה ואני לא חולה, רק נשא."
הוא משפיל את מבטו, בוחן את חרטומי נעליו בעיון, "אתה צריך לספר את זה לילד הרוסי היפה הזה שהולך אחריך לכל מקום."
"אתה מתכוון לאולג? הוא יודע, סיפרתי לו עוד כשהיינו בבה"ד 10."
הוא ירה בי מבט זועף, "אני מקווה שאתם נזהרים."
"אני תמיד זהיר המפקד, אבל לא עשיתי עם אולג שום דבר שמחייב זהירות."
רגע של שתיקה נבוכה משתרר ביני לבינו, ואז לא יכולתי להתאפק ושאלתי איך הוא ידע עלי.
"מה, שאתה הומו?" הוא משך בכתפיו, נבוך. "אני כבר הרבה שנים בצבא, ראיתי מספיק דברים, ויש גם שמועות… אתה יודע איך זה. באמת חבל, אתה בחור טוב, מאוד מסודר, מאוד אמין. חבל לי לוותר עליך."
"אני לא הולך למות המפקד, אני מתכנן להיות פה עוד כמה שנים."
סוף סוף הוא הניח למבטו לפגוש במבטי. "לא לזה התכוונתי." הוא העביר בחוסר נוחות את משקלו מרגל לרגל, "התכוונתי… אם יהיה מצב שנצטרך אתכם שוב… ברור לך שאני לא אוכל לזמן אותך יותר למילואים, ואני גם אצטרך לדווח על זה הלאה."
"הייתי מעדיף שהמצב הבריאותי שלי יישאר רק ביני לבינך המפקד."
"אני מצטער, אבל מדובר פה בפיקוח נפש. אני בטוח שאתה מבין."
אני מבין אבל לא יכול לוותר. "אבל אני לא מסכן אף אחד המפקד. כל מה שאני עושה זה רק טיפול בציוד, אני מבטיח לך שזה לא כרוך בסכנה לאף אחד."
לא נעים לו ממני, אני רואה את זה על הפנים שלו ומרגיש מבוכה בשביל שנינו, לא מתאים לי להתעקש ככה, אבל מצד שני אני יודע שאם אני אוותר אני אוכל את עצמי אחר כך עוד הרבה זמן.
"טוב, אני לא יודע. אני צריך להתייעץ בקשר לזה." הוא מנסה לצאת בכבוד ממצב מביך.
"תודה המפקד." אני אומר בנימוס, אבל בשקט בלב אני יודע שזה אבוד, אלו היו המילואים האחרונים שלי. השליש מתפרץ פתאום לשיחה שלנו ואומר שכרגע הגיע עוד משלוח של ציוד וצריך לעכב לפחות שנים שלושה אנשים שיישארו עד סוף היום לסדר הכל. כולם מתחילים להמציא תירוצים ולקמבן קומבינות כדי להתחמק, ונושמים לרווחה כשאני אומר שאני אשמח להישאר. אני לא מתפלא כשאולג מתנדב להישאר איתי למרות שהבוקר הוא אמור לצאת לרגילה, מיד אחר כך מודיע דניס הג'ינג'י שאם אולג נשאר אז גם הוא, וכולם נרגעים וממשיכים להתכונן ליציאה הביתה.
אחרי שכולם מסתלקים לדרכם השליש לוקח איתו את דניס, ואולג ואני נשארים לבד במחסן, עובדים בשלווה ובלי חיפזון ותוך כדי כך משוחחים בשקט על המצב והכל.
"נכון שסיפרת למפקד?" שואל אולג.
"כן, הייתי חייב בגלל התרומת דם וכל זה."
"לפחות לא יקראו לך יותר למילואים."
"אני יודע." אני אומר ומרגיש איך הדמעות דוקרות את העפעפיים שלי מבפנים.
"יכולת לתרום, אתה יודע שבודקים את כל התרומות ואת שלך היו פשוט זורקים. או שיכולת להגיד שלא בא לך לתרום או משהו כזה, לא היית חייב לספר."
"כן, אני יודע, אבל לא רציתי לקחת את הסיכון, וגם לא היה לי נעים לשקר לו."
"אני מאוד מצטער על הקטע שעשיתי לך עם המקלחת, הייתי ממש טיפש."
"עזוב, זה לא חשוב. שכחתי מזה כבר."
"אני יוצא היום לרגילה. אולי נוכל… כבר יש לי קונדומים."
"לא חמוד, עדיף שלא. אתה צעיר מידי בשבילי, וחוץ מזה כנראה שאני והחבר שוב יחד."
"כנראה? מה זאת אומרת כנראה? אתם יחד או לחוד?"
"איך לפעמים."
"לא מבין." הוא מזעיף אלי מבט כחול, צעיר ומבולבל. "אז יש לך חבר או אין לך?"
"לא יודע אולג, אני רק יודע שלו יש אותי ולי… לא יודע. נכון לעכשיו יש לי אותו כנראה, אבל עם אחד כמוהו… לך תדע."
"במדינה הזו אי אפשר לדעת כלום." מתפרץ דניס למחסן ולשיחה שלנו בלי לדעת על מה דיברנו קודם. "הכל פה ברדק! אימא שלי אומרת שזו לא מדינה אמיתית, רק טיוטא של מדינה." הוא מנדב לנו את דעתו. "איזה בלגן, שום דבר פה לא קבוע ולא מסודר, סתם המון יהודים ברדקיסטים שמשגעים את עצמם ואת כל העולם, גועל נפש!"
"אז מה אתה עושה פה בכלל? תחזור לרוסיה!" מתנפל עליו אולג בכעס.
"אבל אני בכלל מאוקראינה." צוחק הג'ינג'י בעליזות, קופץ על אולג ומפיל אותו על ערמת מזרונים. הם מתחילים להתגושש בצחוק על המזרונים ואז הנייד שלי מצלצל.
זה רוני, הלב שלי קופץ מרוב שמחה למראה השם שלו על הצג.
אני יוצא החוצה, יושב על פח הפוך ומספר לו מהר את החדשות שלי. "שחררו אותנו. בערב אני אהיה בבית." אני מבשר לו בקול שמח.
על היציאה שלי מהארון אני לא אומר כלום. למה לקלקל לו את המצב רוח? קשה לו מספיק גם ככה עם כל הלחץ שיש בבסיס.
"נהדר." הוא אומר בקורת רוח, "אז ניפגש הערב בבית? אני כבר מת להיות אתך קצת לבד."
"שכחת את ללי והילדים?"
"הם חזרו הביתה, לחולון. האזעקות פה הפחידו את הילדים והיא החליטה שעדיף להיות בבית."
"ומה עם החבר האנגלי שלה?"
"תפס פחד וברח חזרה לאנגליה. הוא רצה שהיא תבוא איתו, אבל היא לא הסכימה להשאיר את הילדים כמובן. הם רבו על זה ובסוף הוא התחפף."
"טוב מאוד. תגיד רוני, מה עם הניסן? היא לקחה אותו איתה?"
"לא. אליס החליטה לעבור לאחותה בתל אביב עד שהמצב יירגע ועל הדרך היא נתנה לאחותך טרמפ הביתה."
"אז זאת אומרת שהכל חזר למקומו בשלום ויש לנו שוב שקט ושלווה?"
"כן, הכל רגוע עכשיו חוץ מעסק הקטן הזה של חיזבללה שמפגיזים לנו את חיפה." הוא צוחק את הצחוק הפרוע שלו שאני כל כך אוהב, אומר לי שכבר יומיים הוא קורע את התחת בעבודה והוא מת להיות איתי בבית.
"כדי לקרוע לי את התחת?"
"אהה, כן, אבל בעדינות."
"אתה כושי מניאק, אתה יודע את זה?"
"כן, אבל מניאק שאוהב אותך."
"גם אני, נפגש בבית חמוד, להתראות."
חזרתי מהמילואים בשעות הצהרים המוקדמות והנה, אזעקה! פתאום אני מתגעגע לחזור למילואים, שם היה שקט יותר. האזעקה הזו עושה לי מגרנה והרעש הזה של הנפילות… מין טפיחה רכה ומבשרת רעות כזו… זה מפחיד. אני לא אוהב את זה, לא אוהב את זה בכלל.
פתאום קלטתי שאני מסתובב כבר כמה ימים על סף דמעות. עכשיו אני מבין שמהרגע ששמתי על עצמי את המדים אני בלחץ למרות שאלו היו מדי ב' מצ'וקמקים של מילואימניק, ולמרות שלא עשיתי שם שום דבר שמזכיר משימות קרביות בכל זאת מילואים מדכאים אותי.

דיכאון
העזיבה של רוני לתל אביב, וההתרחקות האיטית והמכאיבה שהפירוד הפיזי הזה גרם דחקו אותי לאט לאט לכיוון מצב צבירה דיכאוני – אני יודע שאני חסר בטחון ולא הגיוני כשמדובר בתל אביב, אבל אני לא מצליח לשלוט בזה.
זה לא שנפרדנו רשמית, אבל אני מרגיש שהוא מתרחק ממני גם מנטלית, לא רק פיזית וההתנתקות הזוחלת הזו מכאיבה לי מאוד. אני מניח שהתגובה המופרזת שלי לסיפור הדי מגוחך עם המחזיק מפתחות של סיסי נובעת מהחשש שלי מכל דבר שקשור לחיי הקהילה התל אביבית.
דייב המנחה של הקבוצה שלנו רמז כבר מזמן שלדעתו חוץ מהסיפור של תל אביב אני סוחב עוד טראומה עתיקה מתקופת השירות הצבאי שלי. תמיד כשהנושא היה עולה הייתי דוחה אותו בחיוך ואומר שכל מי ששירת בלבנון נשרט קצת, ככה זה ואין טעם לדבר על זה יותר מידי.
אני עדיין חושב שדיבורים לא יעזרו פה כי מה שקרה קרה ודי. ולא שקרה משהו מיוחד – סתם החיים וכל זה – ובכל זאת, העזיבה של הבית לדירה המאוסה של סבתא, ואחר כך הבסיס הצבאי והעלייה ללבנון… כל זה קרה מהר מידי ועורר בי זיכרונות רעים מאוד. מי אמר שזיכרון חזק הוא דבר טוב?
חזרתי הביתה נורא עצוב ואז התחילו האזעקות. הרעש של האזעקות ואחר כך קול החבטה הנוראי של הנפילות הללו… אני יודע שנשמע סתם הומו פחדן, אבל זה מפחיד נורא והמאמץ להתאפק ולהסתיר כמה אני פוחד הופך את הכל לגרוע עוד יותר.
היו איזה שש אזעקות היום וגם שמענו נפילות וזה היה נוראי ומפחיד ומלחיץ בטירוף. כל פעם שהתחילה אזעקה הייתי צריך לרוץ למטה לדירה של ליאור ולשבת בחדר השינה שלו איתו ועם סשה ומולי ולהעמיד פנים שאני לא פוחד וזה שום דבר – חוויה איומה.
אני שמח שאליס ודני ואחותי והילדים עברו למרכז. לפחות מהם זה נחסך.
עד הערב כבר חטפתי כאב ראש קטלני, כל העורף שלי תפוס ונוקשה והכי גרוע – בסוף רוני לא מגיע הביתה כי הוא צריך ללכת ללוויה מפני שאחד המסכנים שנהרגו ברכבת הוא בן דוד רחוק של אימא שלו.
הוא צלצל להגיד לי שהוא לא מגיע הביתה הלילה כי אחרי הלוויה הוא חוזר לישון אצל הוריו. פתאום אימא שלו פוחדת לישון לבד.
הוא דיבר בצורה מגעילה, אולי בגלל רגשות אשמה, או אולי כי היה עייף מאוד, לא יודע, אבל לא אהבתי את טון הדיבור שלו.
נפרדנו ברוח מאוד רעה.
אני חושב שזה אחד הימים הכי גרועים, ארוכים, מתישים, מפחידים וזוועתיים שעברתי אי פעם, וכבר היו לי הרבה ימים איומים למדי אבל זה באמת היה יום איום, ואם לא די בכך אז גם בלילה אני אישן לבד.
אז כן, אני בדיכאון, ואני חושב שהרווחתי אותו ביושר.
ובחצות הוא חזר, מתפרץ כדרכו לחדר השינה, מכניס איתו משב של אוויר לילי ספוג ריח של סיגריות ובירה, מקרין התרגשות כימית עצבנית שאני מתעב. "חשבתי שהיית אצל ההורים." אימו כמובן אוסרת עליו לעשן בטווח של ק"מ ממנה, והיא עדיין לא הפנימה שהתינוק שלה שותה אלכוהול כמו גדול. על סמים הס מלהזכיר.
"הקפצתי אותם לדודה שלי בנתניה ואחר כך עצרתי אצל מאור, איזה צחוקים הלכו שם, חבל לך על הזמן."
"העיקר שמיהרת הביתה." אני מפטיר בקרירות.
"יאללה יאללה אתך, יא אשכנזי פלצן." הוא טופח על ישבני הערום.
"יש לך בעיה עם אשכנזים כושי?" אני מסתער עליו. אנחנו מתגוששים לאורך ולרוחב המיטה, מפילים כריות ושמיכות פיקה על הרצפה, אחריהם עפים גם הבגדים שלו.
"אתה חתיכת פולני קר ומבאס." הוא מתגרה בי, "אני לא יודע מה אני עושה בכלל עם אשכנזי אדיש כמוך?"
"תכף אני אזכיר לך מה אתה עושה איתי." אני מתיישב עליו, שם מהר קונדום ומראה לו מה קורה למי שמעצבן אשכנזים פלצנים.
"שוב דופקים את השחורים." הוא מתלונן אחר כך במקלחת, וצוחק כשאני מדגדג אותו. עומד לי על קצה הלשון להגיד לו שהוא רזה נורא בשבוע האחרון – הוא מהטיפוסים האלו שהקילוגרמים נושרים מהם בקלילות של עלים בסתיו – אבל אני מתאפק. מה הטעם לנדנד? כשהוא עסוק ומתוח הוא מפסיק לאכול – כזה הוא ואני לא רוצה להיות פולניה מנדנדת.
"כבר שבוע שלם לא ישנתי כמו בן אדם." הוא מתלונן, מחבק אותי חזק מידי, מספר על הלחץ שיש לו בעבודה מאז שפרץ המצב הזה שעדיין אין לו שם, ונרדם תוך כדי דיבור.
בבוקר אנחנו מתעוררים בבהלה מרעש של טריקת דלת, נוזפים זה בזה לא להיות לחוצים, והולכים איש לדרכו. שוב לא הספקתי לשאול אותו אם אנחנו ביחד, או יזיזים, או שותפים לדירה שישנים מידי פעם יחד, או מה? יש זמן. קודם נחכה שהמצב יירגע, ומאחר ואנחנו בארץ זבת אויבים ומלחמות זה עשוי לקחת עוד כמה עשרות שנים ועד אז למי כבר יהיה אכפת?

התשובה היא כן
בבית המלאכה אולמות העבודה ריקים וחשוכים ויש המון מקום במגרש החנייה. במשרד נמצאים הבוס והסגן בלבד. קצת אחר כך באים מנהלת הגרפיקה והטורקי. "אמרתי למי שאין לו משהו דחוף לעשות פה שיישאר בבית." אומר הבוס, "נעשה רק מה שצריך בשביל תע"ש ונלך הביתה."
אנחנו עובדים כרגיל, אבל בצוות מצומצם, צמודים לרדיו. פעמיים אנחנו שומעים אזעקות ורצים למקלט, מקשיבים לרדיו חיפה, מרוצים שסוף סוף השדרים קיבלו שכל והפסיקו לתת נ.צ. לחיזבללה, מנסים לנחש לפי הרמזים של הכתבים הנרגשים איפה היו נפילות.
אני לא מבין למה כולם שואלים אותי אם אני משועמם מהמצב? אז מה אם כל פעם שיש אזעקה אני מפגין סימני עייפות – מפהק, מתמתח ומשפשף את העיניים?
יש לכם מושג כמה זה מתיש לדגמן קור רוח ואדישות כשאתה מת מפחד? מזל שבאחת העבודה הדחופה נגמרת והבוס שולח אותנו הביתה לנוח.
רוני מתקשר בשעות אחרי הצהרים כשהבית כבר מלא חבר'ה צוהלים. "מה הרעש הזה?" הוא שואל אותי בחשדנות.
"כמה חבר'ה מעכו ומחיפה באו לבקר אצל ליאור. חלק בטח יישארו לישון פה." אני אומר בקול אגבי, כאילו סתם כמה חברה קפצו בתום לב לביקור ואני לא באמת מבין מה עומד לקרות פה הלילה.
"מי בא? אני מכיר אותם?"
"את רובם, זו סתם החבורה הרגילה של ליאור."
"מי ישן אצלנו?" הוא ניגש ישר לעניין.
"מולי ואולי ניקולאי."
"מה עם כוכב?"
"עדיין באילת."
"ומה עם ולאדי, חזר מברלין?"
"עדיין לא. הוא אומר שעד שלא יירגע פה הכל אין מצב שהוא חוזר. הוא רוצה לשלוח לבוריס כרטיס, אבל בוריס מסרב לנסוע."
"אז עכשיו הוא לבד בדירה שלו, אולי תזמין אותו לפה?"
"האמת ש… האמת שהוא כבר כאן."
שנינו שותקים רגע, כל אחד שקוע במחשבותיו ואז, כמו שזה קורה לפעמים, אנחנו מדברים בבת אחת והאחד לא שומע את דברי השני. "אתה קודם." אני אומר.
"לא, אתה." הוא מתעקש.
"בסדר." אני מתרצה, "פשוט, רציתי… לא יצא לנו לדבר על זה ויכול להיות שזו שאלה טיפשית, אבל רציתי להיות בטוח ש…"
"כן. התשובה היא כן." הוא נכנס כדרכו לתוך דברי.
"כן מה?" אני משתומם.
"כן, אנחנו ביחד. כן אנחנו זוג. כן, אני אוהב אותך ולא, אל תעז להכניס את בוריס למיטה שלנו."
"אבל הספה בחדר אורחים כבר תפוסה, איפה אתה רוצה שהוא יישן, על הרצפה?"
"למה לא?"
"כי לא. כי אני לא אתן לו לישון על הרצפה כשיש מקום לידי במיטה."
"אז תישן אתה על הרצפה."
"לא רוצה. אל תדבר שטויות, לא יקרה שום דבר. רק נישן יחד."
"בטוח?"
"כן, בטוח. נו, די כבר כושי. רגע, יש מישהו בדלת."
"זה בטח סיסי. שלחתי אותו להביא לי כמה דברים מהבית. תתייחס אליו יפה."
"מה פתאום שלחת אותו לפה?"
"כי נשארתי בלי תחתונים נקיים ואני לא יכול לעזוב את המעבדה. סיסי התנדב ללכת במקומי. אמרתי לך שהוא מת לפגוש אותך."
"אבל אני לא רוצה לפגוש אותו."
"מאוחר מידי, לך לפתוח לו ותהיה נחמד, ביי."
אני מעלה על פני הבעה נחמדה והולך לפתוח. סיסי (זה רק כינוי) מפתיע אותי וכנראה שגם אני מפתיע אותו. שנינו עומדים ובוהים זה בזה, מנסים להתאים את הדמות האמיתית שלנו למה שהצטייר בדמיוננו. אני לא יודע איך הוא דמיין אותי בעיני רוחו, אבל הוא בכלל לא נראה כמו האוחצ'ה המוקפדת והמצועצעת שציירתי לעצמי על פי קולו בטלפון. לפי המחזיק מפתחות הוורדרד שלו חשבתי שהוא יהיה טיפוס מיופייף עם שער מעוצב מידי, מדים מתוחים על גוף שרירי מטופח והמון תכשיטים מוגזמים. להפתעתי הוא גבוה כמעט כמוני, שערו חום וקצוץ בקפידה, פניו רזים ומודאגים ועיניו החומות כהות מתחבאות מאחורי משקפים פשוטים. הוא די רזה והמדים שלו מקומטים וקצת יותר מידי גדולים עליו. למרבה הפלא אין עליו שום תכשיטים ואפילו השעון שלו פשוט מאוד. האמת שהוא נראה כמו סתם בחור רגיל לגמרי, די נאה ואפילו נבון, איש צעיר ועייף שלא היה מזיק לו לנוח קצת.
"תשמע, אתה ממש יפה." הוא אומר אחרי כמה שניות מעיקות שנמשכות לנצח, וצוחק למראה ההעוויה שאני עושה. כנראה שרוני סיפר לו שאני אעשה פרצוף אם הוא יחמיא לי. גם קולו נשמע שונה מאשר בטלפון, קול נעים ובכלל לא מתחנחן.
"אתה סיסי? בטלפון נשמעת אחרת."
"הייתי מסטול כשהתקשרתי אליך, אם לא הייתי מעשן לא היה לי אומץ להתקשר."
"בשביל מה אתה צריך אומץ כדי להתקשר אלי? אני לא כזה מפחיד."
הוא מושך בכתפיו, משפיל מבט נבוך, ממלמל משהו לא ברור.
הבית מלא אנשים שנכנסים ויוצאים, מקשיבים לתחנת רדיו ברוסית, מעבירים כל הזמן תחנות בטלוויזיה, אוכלים, שותים, יורדים לדירה של ליאור וחוזרים חזרה.
סשה הגדול מבשל משהו במטבח, פטריק רוחץ כלים, מולי עומד בחצר ורב בטלפון עם כוכב שמסרב לחזור מאילת.
הוא מוסר לי רשימה שהכין רוני – גרביים, תחתונים, חולצות, דיסקים.
"אני לא מבין למה הוא לא לקח את הדברים האלו עוד אתמול?" אני מתפלא.
"מה? הוא היה כאן אתמול?" שואל סיסי ופניו מביעים עלבון, ואולי קצת עצב?
"כן, בטח." אני אומר, "הוא ישן איתי בבית אתמול בלילה." ואז אני רואה את ההבעה שעל פרצופו העייף, ופתאום אני מבין…
"אתה אוהב אותו?"
סיסי מניד את ראשו לאות הן, ואחר כך הולך ומסתכל מחלון חדר השינה שלנו לעבר בית הקברות. "זה רק קראש קטן, זה יעבור עוד מעט." הוא אומר, ספק לעצמו ספק לי.
"והוא… הוא אוהב אותך?" אני מתעקש לחפור למרות שאני יודע שעדיף לא לדבר יותר מידי במקרים כאלו.
סיסי מסתובב ומסתכל עלי במבט מופתע. "מה? אתה לא יודע שהוא חולה עליך? הוא כל הזמן מדבר עליך, דואג לך, חושב עליך, מתלבט אם להתקשר אליך או לא. הוא כמעט הרג אותי בגלל הקטע הזה עם המפתחות."
"אז למה… אם זה ככה אז למה? למה הוא כל הזמן…"
"מה? מזדיין עם אחרים? מה זה שייך בכלל? איתי דרך אגב הוא לא הזדיין. אמר שאני נחמד מידי בשבילו."
אני לא יודע איך להגיב על המידע הזה אז אני שותק, נבוך, וסיסי (שהשם שהדבקתי לו הולם אותו פחות פחות ככל שאני מיטיב להכירו) אומר שרוני מתלונן שאני עדיין מאוהב באקס שלי ואני חושב שהוא סתם ילד טיפשון ורזה מידי.
"זה לא נכון." אני מוחה בכעס, "וחוץ מזה זה לא עסקך."
אני מקפל תחתונים, חולצות וגרביים ודוחף לשקית ניילון בעוד סיסי מספר לי שרוני השתכר לפני כמה ימים, שפך לפניו את ליבו וגילה לו שאני בוגד בו עם ויאז'ות שמנות ושעירות החביבות עלי מאיזו סיבה מסתורית.
"זה פשוט שטויות, וזה לא נכון!" אני אומר בזעף, ואז בוריס נכנס כשהוא לבוש תחתונים בלבד, מחבק את כתפי, קורא לי כדרכו דוצ'ינקה, ושואל בחביבות אם אני רוצה פיתה או טוסט.
"אני לא רוצה כלום, אני לא רעב." אני מתנער ממנו.
"אז טוסט." הוא אומר, מדביק לי נשיקה על הלחי והולך למטבח.
אני דוחף את השקית לידיו של סיסי שמביט בי בתוכחה אילמת ומזכיר לי ששכחתי את הדיסקים.
אני מוסיף את הדיסקים ואומר שזה היה רק האקס שלי שאני מכיר המון שנים, ושיש לו חבר שנמצא כרגע בחו"ל, בגלל זה הוא מבקר אצלי.
"מה שתגיד." הוא עונה בקרירות, והולך לעבר הדלת.
"תמסור ד"ש לרוני." אני רודף אחריו.
"רק ד"ש?" הוא שואל בעוקצנות, ולרגע מבצבץ ממנו הסיסי החלקלק ההוא שדיברתי איתו בטלפון. "ומה עם נשיקה?" הוא מניח יד על עורפי, מנשק אותי ישר על הפה ומסתלק, משאיר אחריו חבורה שלמה של מכרים וידידים שלי ושל רוני שמביטים בי בתדהמה.
"אתה לא מתבייש?" אומר ניקולאי (לא הצלם, ניקולאי השני), "החבר שלך נקרע בבסיס ואתה מתנשק עם… מי זה בכלל?"
"לא יודע, אני בכלל לא מכיר אותו." אני מוחה, "זה סתם אחד ש…" הם מביטים בי בספקנות ואני משתתק והולך לישון, משאיר אותם להמשיך עם האורגיה שלהם, או מה שזה לא יהיה שהם מתכננים לעשות הלילה.

הבטחות צריך לקיים
לפני שדני נסע עם אימא לדודה שלו שגרה במרכז הארץ הוא הודיע לי שהוא מפקיד בידי את הכלב שלו – חץ.
הבטחתי חגיגית להשגיח שתמיד יהיה לכלב שלו מים לשתות, ושאקפיד לתת לו לאכול כל בוקר וללטף אותו כל פעם שהוא יהיה עצוב.
עשיתי כל מה שהבטחתי ואפילו יותר מזה. קניתי לו ביסקוויטים של כלבים שיש להם צורה של עצמות קטנות, שמתי סביב המלונה שלו אבקה נגד פרעושים, וליטפתי אותו כל פעם שהוא ניגש אלי, ובכל זאת, היום בבוקר, מיד אחרי האזעקה של הבוקר חץ נעלם. לא יכולתי לחפש אותו כי הייתי חייב ללכת לעבודה. קיוויתי שחץ יחזור עד הצהרים, אבל לא, הוא נעלם. האמת שבעבודה לא כל כך חשבתי עליו. קודם הייתה לנו הפסקת חשמל, ואחר כך היו נפילות ששמענו היטב למרות שלא הייתה אזעקה.
אולי בגלל ההפסקת חשמל?
בגלל המצב היו מעט הזמנות והעבודה הסתיימה מוקדם מהרגיל. הבוס שלח אותי הביתה באחת עשרה וחצי, אבל לא שמחתי לצאת מוקדם, פחדתי להיתקע שוב במכונית בזמן אזעקה. זה קרה לי ביום ראשון וזה היה נורא מפחיד. לא נעים לנהוג כשהצפירה המעצבנת הזו מפלחת את האוויר ואתה לא יודע מה לעשות – לדהור הביתה? לעצור בצד, לנטוש את הרכב ולחפש מחסה?
למזלי הגעתי הביתה בשלום ורק אז נזכרתי בחץ. חיפשתי אותו בחצר וגם אצל השכנים, אבל הוא נעלם.
שקלתי לעשות סיבוב רחוק יותר, אולי הוא הלך לחפש את דני בסופר? או במגרש הכדור רגל? אבל אז נשמעו שתי נפילות שהיו קרובות מאוד לקריה שלנו ואני נבהלתי וברחתי הביתה.
בין צפירה לצפירה – היום היו כל כך הרבה עד שאיבדתי את מספרן – יצאתי החוצה לחפש את הכלב, אבל הוא לא חזר עדיין.
דני בטח יתקשר בערב לשאול מה נשמע ואני לא יודע מה להגיד לו. אני לא רוצה לשקר לו ואני לא רוצה להעציב אותו. אני פשוט אובד עצות, ואני גם מרגיש שזו אשמתי משום מה – אולי הייתי צריך לתת לו לישון בבית? או לקשור אותו?
נכון שיש לו מלונה מאוד מרווחת ונחמדה עם גג רעפים אדום ומזרון רך, ונכון שהוא מפונק ושונא קולרים ורצועות, והחצר שלנו סגורה היטב, אבל אתמול בלילה היו לנו הרבה אורחים שכל הזמן נכנסו ויצאו מהחצר.
חץ בטח ניצל את ההזדמנות והתחמק החוצה כדי לחפש את דני. עד היום הוא אף פעם לא התרחק מהבית ותמיד חזר אחרי כמה שעות, אבל אולי האזעקות והנפילות הפחידו אותו ובלבלו אותו? אולי הוא נדרס או נגנב?
רוני התקשר בצהרים וניחם אותי שזו לא אשמתי, והזכיר לי שבהתחלה בכלל לא אהבתי את חץ וטענתי שהוא מכוער.
"נכון שהוא לא גזעי ולא ממש יפה, אבל מה זה חשוב? הוא נחמד ונבון והתרגלתי אליו. אני ממש דואג לו, מה אני אגיד לדני?"
"לא יודע. אולי הוא לא ישאל?"
"גם אם הוא לא ישאל אני צריך לספר לו את האמת."
"בשביל מה לספר את האמת אם היא סתם מכאיבה?"
אין לי תשובה לשאלה הזו חוץ מההרגשה הזו שזה לא בסדר להסתיר את האמת ולהעמיד פנים שלא קרה כלום כשזה פשוט לא נכון.
"מתאים לך לחשוב ככה." אומר רוני בעצב.
"ולך מתאים לשקר במקום להתמודד עם האמת." אני מתנפל עליו.
"זה רק שקר לבן." מנסה רוני להחליק את הנושא.
"לא נכון, זה שקר שחור מכוער ומכאיב." אני עונה בזעם, לא מנסה יותר להעמיד פנים שאנחנו מדברים על הכלב האבוד.
שנינו שותקים קצת ואז אני אומר לו שאני מתגעגע ושואל מתי הוא יבוא הביתה.
"אולי יתנו לי לצאת הלילה, אבל סיסי בא לרמת דוד בגללי ולא נעים לי להסתלק ולהשאיר אותו לבד. הוא לא מכיר פה אף אחד."
"אז תביא אותו, מה כבר יכול להיות?"
"אתה לא שונא אותו?"
"מה פתאום? למה שאני אשנא אותו?"
רוני שותק בצורה מאוד לא אופיינית, ואני ממש שומע איך הוא בולע את התשובה העוקצנית שעומדת לו על קצה הלשון. פעם הוא לא היה מתאפק, אבל אחרי כמעט שנתיים איתי הוא למד שלא תמיד כדאי להגיד מה אתה חושב.
כדי לפצות את עצמו על האיפוק הוא מספר לי מה קרה בדירה של ליאור אתמול בלילה. אני ישנתי קומה מעליהם ולא ידעתי כלום והוא, למרות שהוא תקוע בבסיס במעבדה סודית מתחת לאדמה, בקיא יותר ממני בפרטים.
"רוני, די." אני עוצר אותו, "לי ולליאור יש הסכם ג'נטלמני, מי שרוצה לישון בשקט ולהסתכל בלי להתבייש בעיניים של הבן זוג בא אלי, ומי שרוצה לחגוג נשאר אצלו. ככה כולם מרוצים ואף אחד לא מרגיש ממורמר. אם הייתי רוצה להיות חלק מהחגיגה הייתי הולך לשם."
"ולא הלכת?" הוא שואל בזהירות.
"כאילו שאתה לא יודע לבד."
"לא הכל אני יודע."
"לא הלכתי. הייתי עייף והלכתי לישון."
"ובוריס?"
"נרדם עוד לפני."
"ובבוקר?"
"על הבוקר הייתה לנו אזעקה, ואחר כך גילינו שהכלב נעלם, ובעבודה הייתה לנו הפסקת חשמל ונפילות ממש קרובות, ואחר כך גם פה היו נפילות מפחידות. כמו שאתה רואה יש לי מספיק ודי אקשן גם ככה."
הוא נאנח, מבקש ממני שאשמור על עצמי, ומבטיח להשתדל להגיע הביתה עוד הלילה.

שלישייה
רוני חושב ששלישיות זה מדליק, אני מקווה שזה רק שלב שהוא יתגבר עליו במשך הזמן, אבל נכון לעכשיו הוא חם על הקטע הזה והוא תמיד מתביית על הטיפוס הפסיבי, הנשי והעדין שיש לו נטייה קלה לכיוון המזוכיסטי – כל מה שחסר לו אצלי אני מניח. בואו לא נתחסד, גם אני מסכים שיש משהו מחרמן בקטע הזה של שלושה במיטה אחת. בעיקר אם מדובר בשלושה חבר'ה שבאמת מכירים ומחבבים זה את זה, אם כי יש כאלו שיטענו בלהט שבדיוק ההפך – רק שלושה זרים גמורים הם מתכון בטוח לשלישייה מוצלחת. כשרוני אמר לי אתמול שהוא ישתדל להגיע הלילה הביתה, והעיר שהוא יבוא עם סיסי כי לא נעים לו להשאיר אותו בבסיס לבד, מיד ידעתי מה הוא זומם. בגלל זה הוא שלח את סיסי אלינו הביתה כדי להביא לו תחתונים נקיים.
לדעתו ככה אני לא אוכל להתנגד למזימות שלו בטענה המוצדקת שאני לא מוכן להיכנס למיטה עם זר מוחלט. אני יודע שזה נשמע מטופש, אבל ככה הראש הדפוק של הילד החרמן הזה עובד. אני חושב שהוא עושה את כל המאמצים האלו כי סיסי עם כל הפלספנות התל אביבית שלו מצא חן בעיניו.
כנראה שהוא קלט שמדובר במישהו שלא יסתפק בזיון סתמי אלא ירצה קצת יותר, וכדי לא להסתבך הוא החליט להביא אותו אלי הביתה לפני שיקרה משהו ביניהם.
ישבתי לחכות לו מול המחשב, גולש לי פה ושם, ותוך כדי כך מטפח טינה רצינית כלפי רוני שתמיד מסבך אותי בגלל החרמנות הפזיזה שלו – ראו מקרה מיצי ופזי והיו עוד כמה שהתביישתי לספר עליהם – ולתדהמתי נכנס פתאום יונתן למסנג'ר. כל כך הרבה זמן לא דיברנו, ממש התגעגעתי אליו. התחלתי לעדכן אותו באירועי החודש האחרון, ותוך כדי כך קלטתי איזה מין חיים מופרעים יש לי. עם יונתן יכולתי לדבר בפשטות ובכנות, לספר לו שאני שחוק מהימים האחרונים רצופי האזעקות והנפילות, ולהודות בפניו עד כמה קשה לי להסתיר את הפחד ולהתנהג בקור רוח גברי אמיץ למרות שהברכיים שלי רועדות כל פעם שאני שומע רעש חזק.
יונתן החמוד לא הבין למען מי אני עושה את ההצגות האלו ואמר לי בתמימות המקסימה שלו שזה בסדר גמור לפחד ושעלי להיות חופשי להראות מה אני מרגיש ולא להתבייש. הוא כזה תמים, הוא לא מבין שאני לא יכול ליילל ולהתפרק מרוב פחד לפני כולם. רק זה עוד חסר לי, שכולם יצחקו על ההומו הפחדן הזה שרועד מכל טריקת דלת. תוך כדי הסברים הבנתי כמה כוחות נפש אני משקיע כדי להתנהג כמו שאני חושב שמצפים ממני להתנהג והתבאסתי נורא. כשסיפרתי לו על סיסי ועל מה שכנראה יקרה הלילה הבנתי פתאום שגם במקרה הזה אני לא הולך לפי הרצון האמיתי שלי אלא לפי הראש של רוני ועד כמה דוחה אותי הדרישה להפריח זיקוקי דינור סקסיים במיטה כדי לעמוד בצפיות שלו כשכל מה שאני באמת רוצה זה להיות איתו לבד בחושך. החלטתי שהפעם אני לא נופל במלכודת הזו של התדמית שבניתי לעצמי, הפעם אני הולך להגיד לו את האמת – אני עייף ובודד ואני מתגעגע אליו, ואין לי כוח להרשים ולהקסים ולהיות גבר גבר במיטה וכל השטויות האלו.
ואז שמעתי את האופנוע הצבאי שלו (שייחנק הדביל שנתן לו לחתום על אופנוע) נפרדתי מיונתן והתכוננתי נפשית להתעקש בתוקף על זכותי להיות חנון פרובינציאלי פחדן ומתפנק. ברגע שראיתי את פניו שכחתי את כל ההחלטות הנחושות שלי, הוא נראה כל כך רזה, מותש ומרוט. כל מה שרציתי זה להאכיל אותו, ולפנק אותו עד שהצללים הסגולים מתחת לעיניו היפות ייעלמו והוא יחזיר לעצמו את המשקל שאיבד ויפסיק להיות כבוי ואיטי כל כך. הוא נצמד אלי כמו ילד, שם את הראש על הכתף שלי ואמר שהוא מת מעייפות ואין לו כוח לכלום, וכשהבטתי מעל כתפו בפנים של סיסי (מצטער סיסי אתה תקוע עם השם הזה) ראיתי שגם הוא גמור מעייפות וידעתי שכל מה שהילדים האלו צריכים זה מישהו שישלח אותם למיטה.
נתתי לסיסי לאכול, ואת רוני שאמר שהוא לא מסוגל אפילו לחשוב על אוכל לקחתי למקלחת. המים החמים והסבון הריחני עודדו אותו קצת, וכשהתחלתי לנגב אותו הוא חזר לעצמו (וזה, אם מישהו לא מבין רמזים, אומר שהוא נעשה שוב חרמן). עמדנו במקלחת ערומים ולא לגמרי יבשים והתנשקנו כשסיסי הציץ בביישנות פנימה ושאל איפה הוא אמור לישון.
מיד נזכרתי בהחלטה שלי ולפני שרוני יפלוט איזו שטות עטפתי אותו במגבת, גררתי אותו לחדר השינה שלנו וסגרתי אותו בפנים. אחר כך נתתי לסיסי שמיכת פיקה וסדין ואמרתי לו שירגיש כמו בבית על הספה שלנו (חדר האורחים היה תפוס – פזי וגולן החליטו שחיפה מסוכנת יותר מהקריות) וחזרתי לרוני שכבר ישן שנת ישרים.
לא היה לי אכפת. הדלקתי את המזגן, עטפתי אותנו בשמיכה, חיבקתי אותו חזק ונרדמתי מאושר.
בחמש ומשהו בבוקר אזעקה. אנחנו מתעוררים מבולבלים ואז סיסי מתפרץ בתחתוניו בלבד לחדר השינה שלנו ושואל בבהלה איפה החדר ביטחון. "בחדר ארונות, אבל עזוב שטויות, זה בטח שוב אזעקת סרק כמו שהיה אתמול בבוקר." אני אומר, מפהק והולך להשתין. רוני מדליק רדיו ומשתין מיד אחרי בעוד אני מצחצח שיניים בשלווה מוקפדת, מקשיב לצליל הצפירה ההולך ונחלש עד שהוא משתתק לחלוטין. אני יוצא מהמקלחת ערום ורואה את סיסי פלוס זקפת בוקר בולטת עומד ומביט בי, וראה זה פלא, גם לי עומד, שנייה אחר כך רוני יוצא וכמובן שגם הוא… נו, טוב. הרי הוא תמיד במצב הכן.
"בוקר אור לכולנו." הוא אומר בעליזות, בבקרים הוא תמיד פורח ונמרץ בצורה מעצבנת, הודף אותי אל המיטה ומדביק לי נשיקה צרפתית בטעם משחת שיניים, ולפני שאני קולט מה ואיך גם סיסי מצטרף אלינו ואומר בלי מילים בוקר טוב לזין שלי.
סיפרתי לכם כבר שרוני תמיד מתביית על אותו הטיפוס – פסיבי למהדרין, נשי, עדין וצייתן וטיפונת מזוכיסט – כל מה שאני אמור להיות לדעתו, אבל אני לא. אני באמת לא יודע איך הוא מריח אותם מרחוק, או שאולי הם מריחים אותו?
טוב, סיסי הוא באמת כל הדברים שציינתי, אבל חוץ מזה הוא גם בחור נחמד, שנון ועוקצני כשמתחשק לו, מאוד פיקח ומבין עניין בחיי היום יום, ומאוד פסיבי וטיפה, (אבל רק טיפונת) חובב… איך אני אגיד את זה בעדינות ובלי להישמע יותר מידי סוטה? סיסי הוא אחד שאוהב שבן הזוג שלו קצת משפיט אותו במיטה, אבל באמת רק קצת, ובלי להשאיר סימנים, וזו – כמו שהשוויץ לפניו רוני בלי בושה – בדיוק המומחיות שלי.
עד שהגיעה השעה לאכול ארוחת בוקר הפגנתי לפני סיסי את המומחיות שלי ורוני היה יכול להיות אקטיבי ככל אוות נפשו בלי ויכוחים מעצבנים תור מי הפעם. בסוף כולנו היינו מרוצים ומסופקים – לי היה הלילה שרציתי והביחד השקט והאינטימי עם אהוב לבי, ולו היה הסקס שהוא אוהב בלי להרגיש אשם שהוא בוגד בי.
אני מקווה שגם סיסי היה מרוצה. הוא נפרד ממני בפתח הבית בחיבוק חם כשהוא מחייך מאוזן לאוזן וכשחקרתי אותו בדאגה אם הכל בסדר ואם הוא לא כועס עלי בגלל כל מיני דברים שמביך אותי לפרט פה הוא ענה לי בנשיקה שהתחילה כנשיקה צרפתית עד שרוני התערב ודחף אותו ככה שזו הייתה רק כמעט נשיקה צרפתית. לכן אני מניח שהוא לא כועס עלי.
***

אתמול בערב הכלב חזר. חבר של דני ראה אותו משוטט בחוץ, והתקשר לחבר אחר שגר לידינו שיבוא מהר. הכלב עבר מיד ליד והובא על כפיים ישר הביתה. כל כך שמחתי לראות אותו בריא ושלם. קצת רזה, קצת רעב, אבל סך הכל לא דרוס ולא פצוע, ובהחלט שמח וטוב לבב. הוא שתה, אכל וקפץ עלי בשמחה, ואחר כך נרדם לו בשלווה על הסדין הישן שפרסתי לו בכניסה. מרוב שמחה התקשרתי לרוני כדי להשאיר לו הודעה בנייד, ולהפתעתי הטלפון שלו היה דלוק והוא ענה לי מיד ואפילו נשמע רגוע למדי. "מי זה? חמי? תמסור לו ד"ש חם." שמעתי ברקע את קולו של סיסי.
אני עדיין לא קולט איך הם קימבנו שסיסי יחזור עם רוני לרמת דוד ויקבל מיטה בחדר שלו. אצל הכחולים זה אחרת לגמרי מאשר אצל הירוקים. דבר אחד משותף לשני הצבאות הללו – הומופוביה חזקה מאוד. הם בטח מעזים לגעת זה בזה רק בשירותים או… אני שוקע במעין הזיה בהקיץ קצרה ומחרמנת על סיסי ורוני מנסים לבצע זה בזה את זממם כשהם דחוקים בתוך חדר ארונות קטן וחשוך מלא חומרי ניקוי ו…
"חמי, אתה כועס עלי? תדבר איתי, מה עובר עליך?"
"אני לא כועס. מה פתאום כועס? אני מתגעגע נורא ואני עצוב, מה פתאום כועס?"
"חשבתי… אתה יודע… בגלל הקטע של הבוקר."
"מה שקרה בבוקר היה אחלה. עמד לי לא? אם לא הייתי מרוצה היית רואה את זה."
"ולא תגיד אחר כך שלחצתי אותך, שהפעלתי עליך לחץ חברתי ונפשי, אתה יודע, כל הדברים הפלצניים שאמרת בגלל הסיפור של מיצי."
"הסיפור עם מיצי היה שונה לגמרי, אל תשווה בכלל."
"מה איתו בעצם?"
"הוא בחו"ל. שלחו אותו לאיזה דודה בארה"ב שינוח קצת."
"ועומר?"
"הלך למילואים לפני שבוע. הוא תכנן לנסוע אחר כך לבקר את מיצי ולעשות איתו את הטיול הגדול מחוף אל חוף, אבל עם כל מה שקורה היום… לך תדע מה יהיה."
אנחנו משוחחים קצת על המצב ורוני אומר שלדעתו בקרוב מאוד יכניסו שוב כוחות רגליים לבוץ הלבנוני ופולט כבדרך אגב שהוא שמח שאני כבר לא עושה מילואים, ודי מופתע מהתגובה הנרגזת שלי.
זה לא שאני אוהב כל כך לעשות מילואים, וזה לא שאני כזה פטריוט גדול, ונכון שבמקום העבודה שלי אני מועיל לא פחות, אפילו יותר, אבל בכל זאת… כשאני חושב שלעולם לא אקבל יותר את מעטפת החאקי הזו ולא אלבש יותר מדים משהו בלב נצבט. אחר כך אני מספר לו שאחותי ניתקה את היחסים עם החבר האנגלי שלה והתפייסה עם בעלה שהמשיך לחזר אחריה, להצהיר הצהרות אהבה ולהבטיח הבטחות (שהוא בטח לא יקיים), ועכשיו היא והילדים אצל הוריו במושב. התכניות שלה לנסוע ללמד באנגליה התבטלו. "אז היא החליטה בסוף שהיא כן אוהבת אותו?" משתומם רוני.
"לא יודע. לא חושב שהיא התאהבה בו פתאום, אבל בכל זאת, יש את הילדים, ויש משכנתא וחובות… ואם הוא באמת מוכן להשתנות וללכת לקראתה ולסלוח לה על הבחור ההוא… גם אם האהבה לא בוערת יש דברים חשובים לא פחות, חובות, אחריות… לא זורקים את כל זה בגלל רומנטיקה."
"אני מקווה שהיא לא תתחרט בעוד כמה שנים ואז היא תגלה שכבר מאוחר מידי."
"גם אני. לדעתי זה תלוי בבועז, אם הוא ימשיך לחזר אחריה ולפנק אותה ולא יחזור להיות זבל כמו קודם יש להם סיכוי."
אנחנו מקשקשים עוד קצת, משווים את מפלס ההיסטריה המוגזם של אימא שלו ואחיותיו לעומת האפטיות האוטיסטית כמעט של הורי. מרכלים על חברים משותפים ורגע לפני שאנחנו נפרדים הוא זורק לי כמעט מבלי משים שאולי בכל זאת הם יצליחו לקפוץ הביתה ביום שישי בלילה.
"אתם?" אני מחדד את הנקודה, "מעכשיו זה כבר לא רק אתה אלא אתם?"
"כן, טוב, תראה… אם אתה לא רוצה הוא יכול לישון על הספה."
"רק שאני אבין רוני, הסידור הזה שיש לך עם סיסי, זה הולך להיות עניין קבוע?" אני שואל במין טון חמוץ מתוק כזה. טון פולני שקשה מאוד לאחד שלא גדל בעדה שלי לדעת ממנו אם אני כועס או צוחק.
רוני כמובן מתבלבל ומתחיל להתגונן. "אין לי שום סידור עם סיסי, אבל…"
"אבל מה?" אני צועק עליו, "אתמול היה לי הרושם שסיסי הוא סטוץ חד פעמי, ופתאום זה נהיה אנחנו, אולי תסביר לי מה קורה כדי שאני אדע אם אני צריך להתחיל לעשות קניות לשלושה?"
רוני עונה לאט, וברור שהוא לא יודע בעצמו מה עומד לקרות מחר וזה כלל לא מטריד אותו. הוא מלך הספונטניות. זורם בלי לחשוב על העתיד. "אני לא יודע מה לענות לך חמי, למה אתה כועס? לא היה לך טוב איתו?"
"אז מה אם היה לי טוב? סיסי הוא לא איזה צעצוע נחמד שאתה מחבק כשאני לא יכול לישון אתך רוני, הוא בן אדם עם רגשות ותכניות בדיוק כמוך!" אני מאבד את סבלנותי ועכשיו אנחנו באמצע מריבה ספונטנית שהתבשלה על אש קטנה כבר כמה ימים.
במריבות רוני פורח, עכשיו הוא מפסיק להתנצל וגם הוא צועק. "אל תתעלק עלי מנחם! לא כולם עושים תכניות חומש מפורטות כמוך. לא שמעת שיש בני אדם שמרשים לעצמם להיות ספונטניים וזורמים?"
"שמעתי ולא אהבתי. זה ייגמר בבכי."
"אתה כזה פולני!" הוא מתיז בבוז שתמיד מעלה את חמתי להשחית.
"ואתה כזה…" אני נתקע, נחנק מרוב עצבים, אומר לעצמי להרגיע ואז ממשיך בקול שקט יותר, "בן אדם לא עוזב את המרכז ומתנדב לשרת בצפון המופגז רק כדי להרגיז את האימא השתלטנית שלו (סיסי סיפר לנו בעליצות מרושעת שאימא שלו חטפה התקף עצבים כשהיא שמעה שהוא ברמת דוד שבדמיונה האימהי המודאג הפך לבסיס הכי מטווח בארץ) אתה לא מבין שהוא מאוהב בך?"
"כן, גם אני חשבתי ככה, אבל מאז שהוא פגש אותך ואת הזין הנחמד שלך הוא לא מפסיק לדבר עליך. אני חושב שהוא העביר את הקראש שלו ממני אליך."
"ואני חושב שאתה משחק באש. חיים של בני אדם זה לא צעצוע ואתה צריך…"
קול צפירה חזק קוטע את המריבה שלנו.
"זין! עוד פעם אזעקה! חשבתי שזהו, שגמרנו עם הבלגן הזה."
הוא מגחך, לא מוטרד כלל מרעש האזעקה שנשמע עמום מאוד במעבדה התת קרקעית שלו. "מה שקרה עד היום היה רק ספתח מנחם. לדעתי זה ייקח עוד כמה שבועות, אבל תירגע, בסוף יהיה טוב." הוא מנסה לעודד אותי, ואז מישהו קורא בבהילות בשמו והוא נפרד ממני ומנתק.
אני בטוח שהוא צודק, בסוף יהיה טוב, אבל לדעתי קודם יהיה עוד הרבה יותר רע, והדבר היחיד שיזרום פה זה דם, יזע ודמעות.
בסוף רוני לא הצליח להגיע הביתה וישנתי לבד עד שפתאום מיצי הגיע ונפל לזרועותיי, מרגיש נורא אמיץ וגאה בעצמו על שעזב את הגולה הבטוחה לסבול יחד איתנו בארץ הקודש, עד שפתאום נשמעה עוד אזעקה.
מיצי זינק לחדר הארונות שמשמש גם כמרחב המוגן בדירה ועד שלא התחננתי לפניו הוא לא הסכים לצאת ממנו גם אחרי אזעקת ההרגעה. בסופו של דבר הוא נרדם, מגולגל בפיקה הוורוד שנתתי לו, וישן בשלווה גם שקמתי לשירותים איזה מאתיים פעם. כשחיבקתי אותו הוא שתק והתמסר בצייתנות לחיבוק שלי, ואפילו הציע שילך לעשות לי משהו חם לשתות. "לא, זה בסדר, תישן." אמרתי והוא נרדם מיד, ראשו שעון בנוחות על כתפי, ורק אני נשארתי ער, מנמנם קצת, כמעט שוקע בשינה ושוב מתעורר.