"כבר קניתי את הווילונות בשוק רמלה לוד." צוהלת אלי פרח השכנה שגרה מעבר לרחוב כשאני הולך לספריה ואני מבטיח שמיד כשאחזור אני אצלה עם המקדחה.
בכל מקום יש פרח אחת כזו – נשים שחיות בלי גבר, אבל יש להן ילדים ובית, וחיים שצריך לנהל, וכשיש צורך במגע גברי הן כבר מוצאות מישהו.
לעיתים קרובות זה אני כי לי אין אישה שתחמיץ פנים כשאקח מקדחה ואלך לבלות אצלה בסלון. רשמית היא נקראת אם חד הורית, אבל מאחורי השם הסתמי הזה מסתתר סיפור, ואם אתה יודע להקשיב ולשתוק במקומות הנכונים היא תספר לך אותו.
סיפורים שאנשים מספרים על עצמם תמיד מרתקים אותי, ובדרך כלל נשים מספרות טוב ומעניין יותר מגברים, והסיפורים שלהן נראים לי תמיד אמיצים יותר משל גברים.
פרח כבר לא אישה צעירה, היא נראית בדיוק מה שהיא – אם לשני מתבגרים שקרובה יותר לחמישים מאשר לארבעים. אולי לפני עשרים שנה נראתה נאה יותר, בטח שכן אחרת מאיפה באו הילדים.
באמת, מאיפה? את הילד שהוא כיום מתבגר גבוה, שמן וזועף השולח בי מבטים גנובים מעבר למסך שערות פרוע ושמנוני היא עשתה עם מישהו שמיד אחר כך עזב לחו"ל. הייתה בת עשרים ומשהו, ורצתה ילד, אבל לא בעל. חשבה שתוכל לבד, שהיא לא צריכה אף אחד, אבל החיים לימדו אותה לקח מר. הילד לא היה קל, והחיים היו יקרים מאוד, ואחר כך נשרפה לה הדירה על כל תכולתה… מזל שאימא שלה נחלצה לעזרה.
הילד גדל והיה צריך דמות אב בבית. הגברים הספורים שבאו והלכו לא סיפקו את הצורך הזה. הלכה ללשכת הרווחה וקיבלה מתנדב שרצה לעשות מעשה טוב ולהיות אח בוגר לילד חסר אב. מפה לשם היא הרתה לצעיר ההוא שבכלל היה מאורס לאחרת, והתעקשה לשמור על ההיריון, נמאס לה כבר לעשות הפלות. האימא של הבחור שהתנדב להיות אח בוגר ועמד להפוך לאב בעל כורחו באה להתחנן שתפיל, והיא סירבה.
נולדה ילדה. עוד פרח קטן ומתוק. היום בת עשר. אחרי מאבקים ובדיקות אבהות הוא משלם מזונות, אבל את הילדה ראה אולי פעמיים מאז שנולדה. בינתיים הקצבאות לחד הוריות קוצצו, אימא שלה הזדקנה, את העבודה בניקוי כלובי חיות אצל וטרינר היא איבדה, וכיום היא עוסקת בחלוקת עיתוני בוקר. קמה מוקדם מאוד, עובדת עד הצהרים, ואחר כך חוזרת הביתה לילדים.
פתאום היא חשה צורך לייפות קצת את הבית. אמרו לה שיש בשוק רמלה לוד וילונות זולים מאוד. הלכה, בדקה, קנתה, מדדה, והיום תפסה אותי בדרך לספריה, וביקשה שאבוא לקדוח לה חורים כדי לתלות את הווילונות.
"הילד יעזור לך." הבטיחה.
חזרתי עם הספרים ומיד הלכתי אליה עם המקדחה. היללתי את יפי הווילונות, שמעתי את שבחיו של שוק רמלה לוד המפורסם במחיריו הזולים בכל אזורנו, ומושך אליו המון רב מכל הקריות וחיפה. אכלתי עוגה ושתיתי קפה, מניח לה לכרכר סביבי, מחליף מעבר לכתפה מבטים עם הילד שצמח תוך מספר חודשים לגובה, גידל שערות ארוכות וסבוכות, ופיתח טעם גותי מבהיל.
אחרי שתליתי את הווילונות בחדר השינה שלה, ושל הילדה, ובסלון, עברתי לחדר שלו לתלות מעל מיטתו ריבוע בד שחור עם ציורי גולגולות. הוא עוזר לי, מביט בסקרנות איך אני מהדק את המקדח, דופק דיבלים, מבריג ברגים. אני מסביר לו מה אני עושה ומניח לו לנסות לבד.
הידיים שלנו נוגעות זו בזו, והוא מביט בי במבט משתוקק שמפחיד אותי. הילד רק בן שש עשרה, למה הורדתי את החולצה? מזל שנשארתי בגופייה.
"אימא לא מבינה." הוא אומר פתאום, "היא חושבת שאתה סתם משכיר לו חדר." יש רמז של סימן שאלה בקולו, גם הוא לא בטוח לגמרי. "היא חושבת שאתה נחמד ואתה לבד כי עוד לא מצאת מישהי שמתאימה לך." זרועו השמנמונת הלבנבנה נוגעת בשלי ונסוגה מיד.
"אין אף אחת שמתאימה לי." אני אומר ומתחיל לטאטא את האבק שיצר הקידוח שלנו.
"תן לי." הוא מושך מידי את המטאטא, מביט בפני במבט רעב. "אתם נורא יפים יחד." הוא אומר בקול מתנשם. העיניים שלו כל כך עצובות. רק בגילו אפשר להיות כל כך עצוב. מה היא חשבה לעצמה כשהחליטה לגדל אותו בלי אבא? אם היה לו אבא הוא היה פחות עצוב? לך תדע, הינה, לך יש אבא, זה עזר לך במשהו?
"תודה." אני אומר בלחש, רוצה ללטף אותו להגיד שיהיה בסדר, בסוף היא תבין, אבל לא מעז וחוזר הביתה עצוב ומאובק.
בבית ממתינה לי ספירית. היא חברה שלנו. לסבית, משרתת איתו בבסיס, במקרה הצורך הם משמשים כיסוי זה לזה. רוני סיפר לי עוד היום בבוקר שהיא תבוא לקחת בשבילו בגדים. הוא יוצא למעין סמינר נופש צבאי ויחזור רק בסוף השבוע.
עד היום לא ידע שיצא. פתאום התפנה מקום וביקשו ממנו להצטרף. ככה זה בצבא. אני אף פעם לא יודע אם הוא יחזור היום או לא.
השיחה שבה הוא הודיע לי כל כך הבוקר הייתה חטופה, גנובה, לא נעימה. תמיד כשהוא מתקשר מהבסיס אני מרגיש כמו איזה פושע שמתכנן שוד עם שותפו, ולא כמו בן אדם שמדבר עם החבר שלו.
ספירית כבר ארזה לו את הבגדים שביקש, נותנת לי נשיקה על הלחי ופתק קטן ממנו ורצה החוצה, נתקלת במיצי שמתיישב קודר על הספה ומזפזפ בזעם בין ערוצי הילדים.
"די כבר. אתה עושה לי כאב ראש." אני משתיק את הקולות הרמים מידי שניתזים מהמקלט ומנסה להתרכז בפתק של רוני – הוא אוהב, הוא יתגעגע, שלא אשכח תרופות, הוא יתקשר אם יוכל. הוא לא בטוח, אבל לדעתו בוריס לא הכניס אותי לדירה שלו כי דדי היה אצלו. הוא מבקש שלא אתעצבן ושאתנהג יפה.
"איפה רוני?" שואל מיצי ומנסה לחטוף את הפתק.
אני מקמט אותו ודוחף לכיס. "על חרם דרבינו גרשום שמעת?"
"אל תעצבן חמי, אתה יודע למה אני פה?"
"כי יש לך קראש היסטרי עלי ואתה חייב לראות אותי כל יום." אני עונה תשובה טיפשית.
"שתוק, דביל." הוא משליך עלי כרית, "לליאור יש חבר סודי." הוא מבהיר, "והוא גירש אותי כי החבר שלו מתבייש."
"מתבייש ממה? הוא נשוי?" אני משתומם.
מיצי צוחק. "לא, הוא רק ילד. יפה מאוד, אבל ילד. אני חושב שהוא ערבי." הוא מוסיף בלחש, "למרות שיש לו עיניים כחולות."
"בגללו רבתם בשבוע שעבר?"
הוא מהנהן. "חשבתי שזה נגמר, אבל הנה הוא פה שוב."
ליאור מופיע, מבקש קפה שחור וסוכר. אני נותן לו ברצון ואומר שלא יטרח להחזיר את הקפה השחור, אצלנו שותים רק נס.
הוא ממולל את השקית הקטנה, מביט בי, מתלבט, מהסס, ואז לוחש לי בסודי סודות שהבחור שמתרחץ למטה, (במטבח שלי שומעים את המים ניתכים במקלחת), הוא ערבי, אבל נוצרי עם עיניים כחולות, הוא ממהר לרכך.
"לא חשוב. מוסלמי נוצרי, העיקר שיהיה נחמד." אני מרגיע.
"חמי, אתה לא מבין." ליאור עולה על גדותיו כמו כוס שמפניה מבעבעת, לא מסוגל להכיל יותר את הסוד. "זה הבן של אבו ראמי הרפד."
"מה, הנשוי?" אני נבהל. אבו ראמי שיפץ לי את הספה והכורסאות ובניו העבירו את הרהיטים שלי למרפדייה. הם בחורים חסונים ונאים, אבל הומואים?
"לא, לא." נבהל ליאור, "אני מדבר על הקטן, הוא עוד בתיכון. הוא כזה חמוד."
"רוב הקטינים חמודים ליאור, אבל אתה לא חושב ש…"
"אל תגלה לאף אחד, אם האחים שלו יגלו אז הלך עליו." הוא מזהיר אותי, מנסה להראות רציני, אבל עיניו זוהרות משמחה.
"אתה לא נורמאלי." אני מתעצבן, "השתגעת לגמרי. בן כמה הוא?"
"הוא כמעט בן שבע עשרה, אבל נראה הרבה יותר בוגר. ראית אותו, הוא הביא את העוגיות האלו ששיגעו אותך."
אני זוכר די במעורפל בחור חסון ונאה עם עיניים כחולות כהות ושערות שחורות מבריקות.
"ליאור," אני מנסה להכניס קצת בינה בקדקודו, "זה לא בסדר, איך אתה יכול לעשות דבר כזה לאבו ראמי? הוא סומך עליך, זה לא בסדר."
ליאור מתרגז. "אני מבוגר מג'ורג'י רק בשמונה שנים. ההבדל בינך לבין בוריס הוא מעל עשרים שנה."
"אבל בוריס ואני מבוגרים, וחוץ מזה אנחנו רק ידידים."
"אז למה הוא בא לחפש אותך, והתקשר איזה שמונים פעם?"
כמו לפי אות הטלפון מצלצל וזה בוריס. הוא שואל אם אני בסדר, איך אני מרגיש, חוקר מה שלומי. מאוד לא אופייני לו. ככה, הוא מתנצל על גסות הרוח שלו ביום שישי. משום מה דבריו מעלים דמעות בעיני. היום כל דבר מעציב אותי.
"דדי רוצה לדבר אתך." הוא מעביר את השפופרת לדדי. דדי מבקש שאביא לו את הג'ינס ששכח אצלנו, אומר שהכל קרה באשמתו, הוא לא רצה שאף אחד ידע איפה הוא. "למה אתה לא בבסיס?" אני נבהל, "עשית עריקות?"
לא. הוא ברגילה, מסתתר מהוריו ששוב כועסים עליו.
"למה אצל בוריס?"
"ככה יצא." הוא מצטחק, ראיתי אותו מסתובב לבד במרכז ונזכרתי שאמרת שהחבר שלו נסע אז נדבקתי אליו, הוא בן אדם טוב."
גל של זעם מציף אותי. דדי צעיר אפילו יותר מרוני, הוא עדיין בסדיר. בוריס דחה אותי בטענה שאני צעיר מידי ועכשיו הוא עם הנצלן הקטן הזה שמתעלק על כל מי שמציע לו מקום לישון. "רק אל תקיא לו על המיטה." אני עוקץ אותו, דדי הקיא לי על המיטה פעם בגלל איזה כדור שלקח והפחיד אותי עד מוות.
"אל תהיה סוציומאט." הוא כועס, שונא להיזכר בסיפור הישן ההוא. הוא גם חרבן והשתין על עצמו ואני הסוציומאט שהיה צריך לנקות אותו. אחר כך קראתי למשפחה שלו שלקחה אותו הביתה ואת המזרון המוכתם השארתי בדירה הישנה. חבל שאת דדי אי אפשר להשאיר באיזה מקום. כמו הרפס הוא תמיד חוזר.
בוריס לוקח ממנו את הטלפון ואומר לי שלא אהיה דביל, שהוא סתם עוזר לילד, ושולאדי התקשר והבטיח לחזור מיד אחרי הכריסמס.
"זה עוד חודש."
"רק שלושה שבועות." מרגיע בוריס, "יהיה בסדר, מה שלום התימני הקטן שלך."
"נסע, יחזור רק בסוף השבוע."
"באמת? לא נורא. תבוא לבקר אותי מחר, אני אבשל לך ארוחת ערב."
"טוב, נראה." אני עונה, די בקרירות וסוגר.
***
הבן של פרח (איך אני אכנה אותו. אולי ניצן. נכון, הוא גבוה, מלא וזועף, ויש בו יותר מהקקטוס מאשר מפרח, אבל הוא בכל זאת הבן של פרח, שיהיה ניצן) אמר אתמול שהוא רוצה לעבוד על הכושר שלו לקראת הצבא, אבל אין לאימא שלו כסף למימון חדר כושר.
הערתי שלא צריך ללכת למכון כושר, אפשר גם בבית. כל מה שצריך זה משמעת עצמית. לקבוע לעצמך משטר אימונים, להפסיק לאכול שטויות, לרוץ פעמיים שלוש בשבוע, להרים קצת משקולות, אין שום פטנטים מיוחדים, אם תשקיע ותזיע תשיג תוצאות. "אין לי משקולות." הוא אמר בצער, "זה יקר?"
"לא, ממש לא. אני משתמש באותן המשקולות מאז שהייתי בגילך. סתם חתיכות ברזל רגילות, בלי ציפוי קטיפה או שטויות כאלו. צריך רק להתמיד ולוותר על חטיפים משקית ועל נשנושים בין הארוחות."
היום הוא בא לראות את המשקולות שלי. מדובר בסתם משקולות מתכת פשוטות, חמש קילוגרם כל אחת, צבועות בשחור מתקלף. האחים שלי קנו לי אותן כשהייתי בן שש עשרה כדי שאתחיל להיכנס לכושר לקראת הצבא.
אצלנו בבית לקחו את הצבא ברצינות וחששו שאעשה בושות כשאתגייס. מאז אני מתעמל בהן כל בוקר – טוב, כמעט כל בוקר – לפעמים טיפה מחפף, אבל מיד מתעשת וחוזר לעצמי.
ההתעמלות שלי היא לא משהו מתוחכם במיוחד, אבל היא שומרת עלי בכושר סביר, וכשיש לי די חשק ומרץ אני גם רץ לעיתים, בעיקר בערבים.
אני מראה לניצן מה אפשר לעשות עם המשקולות, ואפילו מוצא באיזו מגרה נידחת את חוברת התרגילים של חיל האוויר הקנדי שמישהו נתן לי לפני שנים, ואני כבר מכיר בעל פה.
הוא חוזר על התרגילים הפשוטים בתשומת לב רבה, מנסה לעשות כמה שכיבות סמיכה ונאנח. "אני בחיים לא אצליח, זה נורא קשה."
"בטח שכן. תראה כמה מהר תתרגל, בעוד כמה שבועות תעשה את זה בקלי קלות."
הוא מביט בי בחוסר אימון וסוקר בעגמה את גופו. "חתיכת מגעיל, שמן מכוער." הוא מסנן יותר לעצמו מאשר אלי.
התיעוב שבקולו מזעזע אותי עד עמקי נשמתי. יותר מידי אנשים שאני מכיר ומחבב מרגישים ככה. זה מפחיד ומדאיג אותי. השנאה העצמית הזו היא כמו מגפה מדבקת. נדמה לי שהמחלה הזו פוגעת יותר באנשים מהקהילה שלנו מאשר באחרים, או שאולי אני חש ככה כי רוב החברים שלי הם הומואים?
"בוא נלך לקנות את המשקולות עכשיו," אני מציע לו, "יש חנות ספורט חדשה ליד המספרה, אולי גם תסתפר בהזדמנות הזו?"
הוא נוגע בשערו הסבוך, "אבל ביום שני המספרות סגורות. אולי נלך מחר."
"לא, היום. בוא." אני מנער אותו, "היום נקנה את המשקולות ועוד הערב תתחיל להתאמן. קדימה ניצן, קצת משמעת עצמית."
אנחנו קונים את המשקולות, הוא משלם את רוב הכסף ואני מלווה לו את השאר, ואחר כך רצים דרך השדה עד לבית הקברות של הקיבוץ. בחזרה אנחנו כבר הולכים כי אין לו יותר כוח, והאמת, גם לי אין. אני מחזיר אותו הביתה ונגרר למקלחת. מיצי ששוב גורש מחדרו בגלל ג'ורג'י יושב במטבח שלי, שותה קפה וזולל עוגה.
"אתה שוב מסתבך." הוא מנבא בקול קודר, "הילד הזה… הוא לא סתם רוצה גוף כמו שלך, הוא רוצה את הגוף שלך."
"שטויות, אני יכול להיות אבא שלו."
מיצי מגחך חרש. "כן, בטח, ומה תעשה כשהוא יתחיל להתמרח עליך אבל'ה."
"זה לא יקרה." אני מודיע לו בתוקף, "הכל עניין של משמעת עצמית."
הוא צוחק, ואני לוקח ממנו את העוגה ומודיע לו שממחר בערב הוא מתחיל לרוץ אתנו, ובבוקר אני מעיר אותו מוקדם שיתעמל איתי. מיצי מתפקע מצחוק, אבל הוא עוד לא יודע מה אני עומד לעשות לו, הוא עוד יגלה שהכל עניין של משמעת עצמית.
דדי מתקשר ושואל אם הוריו חיפשו אותו אצלי ונשמע מעט מאוכזב כשאני מדווח לו שאף אחד לא גילה בו עניין.
"לא משעמם לך אצל בוריס?" אני מתעניין.
"לא, קצת, בערך." הוא נבוך קצת, "אני קורא הרבה ורואה המון טלוויזיה, ובוריס מלמד אותי לבשל."
"יופי," אני אומר באדישות, ומתחיל להגיד שלום.
"אל תהיה כזה חמי, אנחנו לא עושים כלום, אני סתם גר אצלו עד שתיגמר לי הרגילה."
"אחלה. הספה שלו לא שוברת לך את הגב?"
"אני ישן במיטה שלו, אבל זה הכל. אנחנו רק ישנים יחד."
"בחייך, אני מכיר אותך ומכיר אותו, לא אכפת לי, תעשו חיים."
"זה לא ככה," הוא מתרגז, "זה בכלל לא ככה מנחם."
בוריס לוקח ממנו את הטלפון. "למה אתה מרגיז אותו?" הוא שואל ברוסית.
"לא אשמתי שהוא מתרגז כי אני לא מאמין לשקרים שלו."
"הוא לא משקר, נחמד לישון עם עוד מישהו במיטה, אבל זה לא אומר שיש סקס."
"שטויות."
"טוב, אל תאמין." הוא אומר בשלווה, ושוב מזמין אותי לבקר מתי שרק ארצה.
אני שותק.
הוא נאנח ואומר שתפסתי אותו ברגע רע וזה קורה, וחבל שאני עקשן. "אני מקווה שאם התגברנו על הסיפור עם ארקאדי נתגבר גם על זה." הוא אומר לפני שאנחנו נפרדים.
אחר כך יש פסק זמן קומי (החיים שלי באמת מתחילים להידמות לסרט מטופש) כששני ידידים צעירים של ליאור רבים בגלל משהו והמריבה מתפתחת מהר לקטטה אלימה. הם תופסים האחד מטאטא והשני מגב ומתחילים לרוץ זה אחר זה בחצר ומשם עולים למעלה (יש מדרגות שמחברות בין החצר שלי לשל ליאור) מתרוצצים בצעקות בגינה שלי ומשם אלי הביתה.
אני עדיין לא משוכנע שזה רציני או בצחוק ולא מבין מה הם אומרים כי הם אסטונים או מולדבים או משהו והם שתויים קצת וזזים נורא מהר.
רק כשהרזה יותר נופל על הרצפה בסלון והשני גם רזה, אבל שרירי, (שניהם אגב בלי חולצות, רק עם מכנסיים קצרים) מתחיל לחבוט בו עם המקל של המגב ממש ברצינות אני מתעשת ומתערב. בסוף הם חוזרים למטה עדיין שונאים משום מה זה את זה אבל מפסיקים להרביץ.
כמה דקות אחר כך ליאור קופץ לביקור התנצלות, אומר שהם סתם פסיכים קטנים ודפוקים, מביא לי חלב ועוגה שהוא חייב לי עוד מהשבוע שעבר (בכלל שכחתי מזה) ושואל אם אכפת לי שמיצי יישן אצלי.
"למה לא? יש לי חדר פנוי." אני אומר באדישות, ומסרב לשאול על החבר החדש שלו.
"הוריו חושבים שהוא מתארח אצל דודה שלו, היא יודעת עלינו ומחפה עליו." הוא מגלה לי למרות רצוני.
"אתה מתנהג כמו דביל. זה ייגמר לא טוב ליאור."
הוא מושך כתפיים, ובורח למטה.
אני ומיצי מחליפים מבטים. "בעקרון אתה צודק חמי, אבל ג'ורג'י נורא יפה." הוא אומר בניסיון לפייס.
"אז מה?" אני מתפוצץ פתאום. "אם מישהו יפה אז מותר לו הכל? ואם אתה לא נראה כמו פסל יווני אתה צריך לשנוא את עצמך?"
הוא מושך בכתפיו ומתחיל לפתוח את העוגה החדשה, "לא יודע, ככה זה."
אני מושך ממנו את העוגה, הוא מושך חזרה, בסוף אנחנו מתפשרים – הוא יפסיק לזלול עוגות ויבוא איתי לעבוד בקרטונים, ואני אתן לו לישון איתי במיטה.
"בתנאי שזה רק שינה יחד." אני מדגיש.
הוא מהנהן ואומר שיהיה בסדר.
טוב, לא היה בסדר. לא באשמת מיצי, הוא התנהג למופת. אני פשוט דפוק. לא יודע מה עובר עלי, אני תמיד מתחרפן קצת שרוני נוסע. אולי זה קרה בגלל העוגיות ההן? שמעתי שלוקח הרבה זמן עד שהגוף מתנקה מהם. נשבע שבחיים אני לא אגע יותר בחומר הזה.
אחרי שאספתי קרטונים בעזרת מיצי, שהיה בסדר גמור עד שהעכברוש הראשון הופיע והוא נסגר בקבינה של הפז'ו וסירב לצאת (נו, מילא. אולי הוא יתרגל עם הזמן), חזרנו הביתה עייפים מאוד.
קצת טלוויזיה קצת מחשב, מקלחת ולישון. מיצי נרדם מיד, מקפיד לא להידבק אלי, וגם אני, אחרי שנכנעתי לעצלנותי ובסוף לא הלכתי להכין לי תה למרות שכאב לי הגרון, נרדמתי.
ישנו לנו בשלווה כמו שני סטרייטים מהוגנים עד שהתעוררתי בערך בשתים לפנות בוקר בגלל איזה חלום שאני לא זוכר והלכתי להשתין.
גמרתי להשתין ועמדתי לחזור למיטה ואז זה קרה, גל עצום וקר של פחד הציף את מוחי, משתק את מוחי, מצמית כל שמץ של היגיון ותבונה. עמדתי חסר אונים, קפוא מפחד, וידעתי שמה שאני חש הוא אימה חשכה (כמה מדויקים הם הביטויים העתיקים הללו) ושאי אפשר להסביר את ההרגשה הזו למי שזה לא קרה לו.
קראתי באיזה מקום שהסיבה למה שקרה לי הוא המוח הפרימיטיבי שלנו שנמצא עמוק מתחת לשכבות של המוח המודרני. הוא השתלט משום מה על מוחי גורם לי לעמוד באמצע הלילה עם הזין ביד ולפחד נורא בלי לדעת ממה אני פוחד.
חזרתי למיטה בשארית כוחותיי, אספתי אלי את מיצי הישן והצמדתי אותו אלי חזק, שואב חמימות ונחמה ממגע גופו הרך והשעיר.
הוא נאבק קצת ורטן, ומלמל משהו מתוך שינה, אבל נכנע חיש קל לחיבוק שלי ושוב נרדם, דבוק וצמוד אלי. הרגשתי איך החמימות של גופו והממשות המוצקה של בשרו ממיסים את הפחד הקדמוני וחסר ההיגיון הזה שלפת אותי, ובסופו של דבר גם אני נרדמתי. כנראה שנגד פחדים עתיקים צריך גם תרופות עתיקות, ומה מרגיע וקדמוני יותר מאשר להתכרבל יחד, לא חשוב עם מי.
החלטתי שמהיום אני מפסיק לצחוק מהחבר'ה שמספרים לי איך הם ישנים יחד בלי שום קשר לסקס, סתם כי זה כיף להתכרבל בחורף עם עוד מישהו.
אני רק מקווה שרוני יסכים איתי שעדיף מיצי רך, שעיר וחמים אחד, על פני פרוזאק ונגזרותיו.
עובר כל גבול
לדעתי אני אדם טוב מזג, נוח לרצות, מהנעלבים ואינם עולבים, אבל גם לי יש את הגבולות שלי והפעם לא ויתרתי, לא שתקתי ולא מחלתי על כבודי, הפעם הוא נגע בציפור נפשי. נכון לעכשיו אין לי מושג אם אני שוב רווק טרי שנזרק כלאחר כבוד מעל עגלת הזוגיות, או שאני עדיין בחזקת תפוס. גרוע מכך, אין לי שמץ מושג אם בכלל מתחשק לי להיות בן זוג של בן אדם שלא מבין שהחופש לכתוב הוא בשבילי הוא בבחינת ייהרג ובל יעבור.
וזה סיפור המעשה – השבוע כתבתי עוד סיפור אחד מיני רבים. לא פאר היצירה, ואין סיכוי שילמדו אותו לבגרות, אבל סיפור שפרח בדמיוני הפרוע, ומצא את מקומו הנכון בהרד דיסק שלי. בדרך כלל הוא לא טורח לקרוא מה שאני כותב, ואני לא מנסה להעיק עליו ביצירותיי. אני עדיין מגשש אחרי הקול שלי, עדיין מהסס, עדיין לא בטוח שיש טעם בדברים המעטים שכתבתי.
משום מה דווקא את הסיפור הזה הוא כן קרא, ולא אהב. לא בגלל נימוקים ספרותיים לגיטימיים אלא כי הוא החליט שהדמות הפחות סימפטית מבוססת עליו, שהטיפוס החיובי בסיפור הוא מיצי, ואילו המספר הוא כמובן אני.
"זה רק סיפור." אמרתי לרוני ששצף מחאות מעבר לקו הטלפון.
"רק סיפור? הרי ברור שמדובר עלינו."
"למה? רק בגלל הקטע הלא משמעותי של ההשתלמות?"
"זה רק פרט אחד. אחר כך אתה מספר שיש לו סטוצים עם בנות, ושהמשפחה שלו לא אוהבת את החבר. ברור שמדובר בנו וברור שאם ניפרד מיצי מיד יזחל למיטה שלך כדי לנחם אותך. מה שהכי מרגיז אותי זה שאתה מודה שאתה מעדיף אותו למרות שהוא סתם אוחצ'ה שמנה ושעירה כי הוא מעריץ אותך ומכין לך תה כמו שאתה אוהב, ומשרת אותך כמו עבד."
"אתה לא נסחף קצת כושי. אף אחד לא עבד שלי, בטח שלא מיצי, ואל תצרח עלי. אני אולי פתטי, אבל לא חרש."
הוא מנסה לדבר בקול שקט יותר, אבל חוזר שוב על אותן הטענות, ודורש ממני לשנות את הסיפור המעליב הזה.
"לא." אני אומר קצרות, "זה הסיפור וככה הוא יישאר מעתה ועד עולם."
"כאילו שמישהו בכלל קורא את הסיפורים שלך." הוא מטיח.
"זה לא משנה כלום." אני אומר, "זה הסיפור שלי, סיפור שנובע ממני, מהפחדים והניסיונות שלי בחיים. שיניתי אותו תוך כדי כתיבה מספר פעמים עד שהייתי מרוצה וזה הנוסח שבו הוא יישאר, אין בכלל על מה לדבר."
"אז אתה מודה שהוא מבוסס עלינו?" הוא מתרתח.
"לא מודה בכלום כי לא נעשה שום פשע. הסיפור אולי גרוע, אבל אין חוק נגד כתיבת סיפורים מחורבנים."
"לא אמרתי שהוא מחורבן." הוא מבצע נסיגה טקטית זהירה, "רק שמפריע לי שהוא מבוסס על דמויות מהחיים שלנו."
"אולי לקחתי פה ושם כמה מאפיינים של אנשים שאני מכיר מהחיים הפרטיים שלי, אבל זה סיפור דמיוני. הדמיון שלי הוא הדבר היחיד שחופשי בחיים שלי ואני לא מוכן לקבל שום מגבלות על חופש היצירה שלי, לא חשוב עד כמה היא עלובה וחסרת ערך."
"אני לא מבקר את היצירות שלך. מה שמרגיז אותי זה שאתה מגלה לי דרך הסיפור הזה שאתה מעדיף את מיצי על פני כי הוא אולי שמן, שעיר ומכוער, אבל מחזק לך את הביטחון העצמי ובחיים לא יבגוד בך."
"זה הפירוש הפרטי שלך לסיפור, זכותך לפרש אותו ככה, אבל אתה טועה, לא לזה התכוונתי."
"אז למה כן התכוונת?" הוא שוב צורח, "להעליב אותי. להשפיל אותי. להזהיר אותי שאם אני אזיין מהצד תימצא לך איזה דובון שעיר ומאולף שיביא לך נעלי בית ויכין לך תה? מישהו כמו מיצי שאף אחד חוץ ממך לא רוצה אותו כי הוא כזה עלוב?"
"אין לי מושג למה התכוונתי בסיפור הזה רוני, הוא פשוט יצא כזה ודי. ולדעתי מי שחסר ביטחון פה זה אתה לא אני."
"מה פלא שאני מרגיש חסר בטחון איתך." הוא מחליף טקטיקה ומתחיל להתבכיין, "אתה כל הזמן שורץ מול המחשב כותב סיפורים ומתכתב עם חברים ולא שם לב אלי. גם כשאנחנו יחד הראש שלך בכלל לא איתי."
"זה לא נכון." אני מתרגז.
"אל תצעק עלי." הוא מחזיר לי מנה אחת אפיים.
וככה הריב נמשך הלוך ושוב, וכל צד חוזר על טענותיו הלעוסות לעייפה. אני מסרב לגעת בסיפור הזה שמבחינתי הוא גמור וחתום, והוא מתעקש לקרוא מסרים סמויים בסיפור דמיוני ולהיעלב מהם. הניסיון שלו לפרש את מסתרי נפשי על פי סיפורים שכתבתי מאוס בעיני, והדרישה לשנות ולתקן יצירה שלי, דלה עלובה וחסרת משמעות ככל שתהייה, נראה לי פגיעה בחופש היחיד שיש לי – החופש ליצור ולהתבטא כאוות נפשי.
אני מנסה להבהיר לו את עמדתי, אבל הוא כבר כל כך מחומם, נעלב, נרגז ומשוכנע שבזמן היעדרותו אני ומיצי מעלים עשן מחדר השינה, עד שאני לא מצליח להבהיר לו את עמדתי.
הריב נגמר בטריקת טלפון זועמת מצידו, ומותיר אותי תשוש ואחוז בחילה.
זה קורה לי לעיתים קרובות יותר ויותר לאחרונה. הרגשת חוסר טעם ותוחלת, מעין מערבולת מסתחררת של עייפות וייאוש, ותחושה שאין ערך למה שאני כותב.
ערפל דק וממאיר של אפסיות אופף אותי, והנשק היחיד שיש לי נגדו זו מקלחת חמה מאוד ובריחה לשינה.
לפנות בוקר אני מתעורר מזיע ורטוב, נזכר שכבר כמעט שבוע לא היה לי סקס (המפגש היומי ביני לכף ידי לא נחשב בעיני לסקס) עושה שוב מקלחת חמה, ונוכח לדעת בפעם המי יודע כמה שחדר לח וחמים, יד מסובנת ודמיון עשיר יכולים לקחת אותך רחוק מאוד, אבל הם לא שווים לדבר האמיתי שלמרבה הצער כועס עלי, ואין לי מושג מתי אראה אותו שוב ובאיזה מצב רוח הוא יגיע, אם בכלל.
***
והיום הלכתי לעבודה ואפילו עבדתי קצת, לא הייתה יותר מידי עבודה, ומצאתי את עצמי מביט ללא הרף בגברים שעברו על פני, מתפלא שוב כמה גברים יפים וסקסיים יש אפילו במקום הצנוע והקטן בו אני עובד, ובעיקר מתגעגע אליו מאוד, אבל נחוש בדעתי שלא משנה איזה מחיר יהיה עלי לשלם, את הסיפור אני לא אשנה.
ביום שישי נסעתי עם האוטו למוסך. יצאתי מוקדם ובחוץ ערפל. נוסע בנוף המוכר מאוד ומרגיש שאני בארץ לא נודעת. כל פרט בנוף מוכר לי זה שנים ובכל זאת אני חש אבוד. אני נתקף בהלה שנובעת מחוסר התמצאות במרחב – תחושה מפחידה שבעתיים כשאתה דוהר על הכביש המוכר בעצם אבל נראה זר.
בסוף אני מבין מה הבעיה, הערפל מחק את הפרטים הרחוקים יותר של הנוף והבליט את הפרטים הקרובים ובכך בלבל אותי והוציא אותי מהקשרי, וגם קצת מדעתי.
יכול להיות שהמצב הנפשי שלי הוסיף עוד נופך לבלגן החזותי המשונה הזה? לא חשוב, העיקר שלא עשיתי תאונה וחזרתי הביתה בשלום, עני יותר אבל לפחות בחתיכה אחת.
בקבוצת התמיכה קיטרתי קשות שאף אחד לא שם לב כמה אני אומלל ומדוכא, ולמה אנשים שמשתמשים חופשי בכתף שלי כמשענת ומספגת דמעות ורואים בי תחליף זול ונוח לכותל המערבי לא רואים שאני עצוב וזקוק לחיבוק ונחמה?
"אתה עצוב?" שאל פזי שכבר שב אלינו בריא ושלם ונמרץ כתמיד, "חשבתי שאתה כועס."
"אתה נראה עצבני." הוסיף גולן, "פחדתי להגיד לך בוקר טוב."
"כנראה שאתה לא משדר את האותות החזותיים הנכונים." ביאר לי המנחה.
טוב, מה אני יכול לעשות. לתלות על עצמי שלט – עצוב לי, בואו תחבקו אותי?
חזרתי הביתה, ראיתי שלאף אחד לא אכפת ממני ומהדילמה שלי. רוני לא מתקשר, אף אחד לא שם לב אלי וכולם מדברים רק על ליאור וג'ורג'י – ההורים של ג'ורג'י הבינו סוף סוף שמשהו פה לא בסדר ואילצו אותו לחזור מהלימודים ישר הביתה.
הוא הצליח להגיד לליאור בטלפון שהוא לא יודע מתי הוא יחזור אליו כי הוריו חושדים וסגר. ליאור עצוב וכולם מנחמים אותו, ואף אחד לא שם זין עלי.
הלכתי לעשות קניות לשבת ואז גיליתי לתימהוני שהצייד שכבר שנה שלמה נמנם בתוכי התעורר פתאום, נמרץ ורעב לפעילות. הוא הסתכל על כל גבר שעבר, בדק, בחן ונהנה, דוחק בי לעשות משהו סוף סוף כי הוא רעב.
הצייד הזה שחי אצלי אי שם בין הלב לאשכים, תמיד רעב, תמיד חרמן, תמיד רוצה עוד. אין לו מצפון, אין לו מוסר. מונוגמיות היא בעיניו סטייה משונה, נשים נראות לו כמו חייזרים ויחסים דו מיניים מגעילים אותו.
אני בטוח שלכל גבר יש אחד כזה בתוכו. בדרך כלל הוא קצת מדוכא ושפוף, יודע שהוא לא בסדר, אבל לא ממש מבין למה. עדיין מנסה להבין מה זה הקטע הזה של אהבה, ומה רע בשלישיות, ולמה אורגיות הן לא הספורט הכי פופולארי בעולם.
כשאני לבד הצייד מנצל את ההזדמנות ויוצא לצייד בין משעולי הסופר שלנו, הרוחשים צעירים שופעי תכניות לסוף השבוע. נכון, הם כולם תלמידי תיכון, ורובם בכלל מתחת לגיל ההסכמה, אבל הצייד לא מכיר את גיל ההסכמה, הוא לא שמע על פדופיליה, אין לו אלוהים ואין לו חוקים. הוא רואה עור צעיר ומתוח על שרירים צעירים, שער בוהק מתנפנף, חיוכים מזמינים וישבנים קטנים ושובבים בג'ינס הדוק ונדרך, מוכן ומזומן לצאת לציד.
"אידיוט." אני אומר לו, "אני אסרס אותך, מטומטם שכמוך." ובורח הביתה.
***
בערב דני צץ אצלי, מגונדר בג'ינס וחמוש בג'ל, ושאל אם לקחתי כדורים. מיד הבנתי יד מי במעל. "מתי רוני התקשר אליך?"
דני התבלבל קצת ואמר שהוא לא רוצה שנתגרש. "אנחנו לא יכולים להתגרש כי אנחנו לא נשואים, הוא רק…"
"הוא פה, אצל ליאור." צעק דני וברח.
ירדתי למטה והוא היה שם, יושב על הספה, כולם סביבו, משפיעים עליו חיבה ונחמה כאילו הוא פה המסכן ולא אני. אנחנו מחליפים מבטים זועמים בעוד כולם נמוגים ברוב טקט מהחדר.
"מה אתה עושה פה אהרון?" אני שואל ומבחין שהוא הביא איתו את הצ'ימידאן שלו.
"אני גר פה מנחם."
"אז יאללה, בוא הביתה." אני מרים את הצ'ימדאן ועולה לדירה שלנו, והוא משתרך אחרי בצייתנות.
לוקח לנו זמן להתרגל זה לזה. אנחנו מסתובבים אחד סביב השני כמו כלבים חשדניים, נוגעים ומתרחקים ולא מדברים על המריבה. בסוף הוא נשבר ואומר שאולי הוא הגזים קצת בתגובה שלו על הסיפור ההוא, ואני אומר שמותר לו לבקר את הסיפורים שלי כמה שמתחשק לו, או בכלל להתעלם ממה שאני כותב, אבל לא לנסות לצנזר אותי.
"נו, די כבר עם הסיפור הדבילי הזה." הוא מתפרץ ומתנפל עלי, "תנשק אותי." הוא דורש, ומשם הדברים הולכים במהלכם הרגיל, כמעט. הוא אחרי ביקור ליל שישי אצל הוריו, ולכן הוא רוצה שהסקס יהיה חזק ופרוע. הוא לא יודע שהצייד ההוא עדיין ער בתוכי, רעב, זועם וחסר גבולות. אני נסחף, מגזים, מכאיב לו יותר מידי. הוא נרתע וצועק, מבוהל. אני מפסיק באמצע, מבוהל עוד יותר ממנו, ואז אנחנו מדברים סוף סוף.
אני מנסה להסביר. מדבר על הערפל, הבלבול, המקום החופשי הזה בתוך הראש שלי שאסור לגעת בו, ואפילו מספר על הצייד. לא חושב שהוא הבין. הוא אומר שכן, שהוא קולט אותי, אבל לדעתי הוא מבלבל הכל, ומה זה משנה בעצם? לא חשוב כמה חזק תחבק אותו וכמה תתאמץ להסביר ולהיות גלוי וכנה, אתה נולד לבד ומת לבד. באמצע יש ניסיונות חסרי תוחלת לגעת, ניסיונות מעוררי רחמים להתחבר, להתמזג, ניסיונות שלא מצליחים אף פעם.
בבוקר קמנו מפויסים ועשינו אהבה בעדינות ובזהירות. עוד מעט נלך לאכול אצל בוריס ארוחת צהרים, נחזור הביתה ונישן יחד. אולי בשבוע הבא אני אצליח סוף סוף לכתוב משהו מוצלח.
***
בדיוק בשתיים בצהרים התייצבנו בדירה של בוריס מוכנים לזלילה כדת. היה טעים מאוד וכולנו שיבחנו את בוריס ודדי שעבר קורס מזורז בבישול. גם קוקו וז'וז'ו היו והביאו יין, וכמובן שהיו גם בירות ווודקה קרה נשלפה מהמקפיא. כולם חוץ ממני שתו וגם בוריס הסתפק בכוס אחת של יין אדום יבש.
רוני שתה קצת יותר מידי סיפר לכולם על הפגישה שלו עם אימא שלי. הוא סיפר שהיא אישה נאה מאוד, וזה נכון, ושהיא דומה לי מאוד, בעיקר בצבע העיניים.
"זה גנטי." אמר בוריס ושם יד על הברך שלי כדי שלא אתעצבן.
"לחמי יש עיניים נהדרות." חייך אלי קוקו. כשהוא שתוי קצת הוא נעשה עוד יותר נחמד מהרגיל והמבטא הצרפתי שלו נעשה כל כך חזק שקשה להבין מה הוא אומר. "עוד בפעם הראשונה כשחמי נכנס למספרה שלנו שמתי לב שיש לו עיניים נהדרות."
הם התחילו להתווכח אם העיניים שלי חומות או ירוקות, והחליטו שזה תלוי במה שאני לובש ובמצב רוח שלי, וקוקו אמר שהיום יש לי עיניים בצבע דבש ונישק אותי על הפה, וכדי שרוני לא יקנא נישק גם אותו, ואחר כך צחק כל כך עד שכמעט נפל מהכיסא ומזל שז'וז'ו תפס אותו. דדי שהיה מוקסם מהם הסיע אותם אחר כך הביתה כי הם טענו שהם שתויים מכדי לנהוג, לעניות דעתי הם לא היו כל כך שתויים אבל שתקתי.
אחרי שהם הלכו עזרתי לבוריס עם הכלים, משאיר את רוני לנמנם קצת מול הטלוויזיה. שנינו הסכמנו שדדי בטח חוגג עם הספרים העליזים שלנו, וכשהערתי שכמעט כל המשתתפים בארוחה עשו בשלב זה או אחר אחד את השני הוא נאנח ואמר שכן, אני צודק, אבל לא לגמרי כי הוא ודדי רק ישנו יחד, וגם הוא ורוני אף פעם לא היו יחד, ושוב נאנח במין עייפות כזו שהדאיגה אותי.
חקרתי אותו קצת בקשר לולאדי ולמה הוא לא חוזר, ולמה הוא לא שתה כמעט כלום, אבל הוא לא רצה לענות לי, רק חיבק אותי ושלח אותי הביתה.
בדרך הביתה רוני הסכים איתי שבוריס נראה קצת מדוכא ועייף, והעיר שדדי בטח הוציא לו את המיץ, אבל אני מאמין לבוריס שהם לא עשו כלום.
אולי הוא חולה? לא יודע.
בדרך רוני סיפר לי על מה הוא דיבר עם אימא, "היא פשוט רצתה להכיר אותי." הסביר, "ורצתה לדעת מה שלומך, היא אמרה שאתה עדיין כועס עליה בגלל התוספתן שלך."
"יכול להיות שהיא צודקת." אמרתי, למרות שאני לא בטוח שזה נכון.
רוני טען שבלי קשר לסיפור עם הניתוח שלי לדעתו אנחנו פשוט אשכנזים קרים שלא שומרים על קשר.
יש בזה משהו, אבל האחים שלי כן בקשר עם ההורים. אולי לא קשר חם ואוהב, אבל קשר סביר, ורק אני חש דחייה וחוסר רצון כל פעם שאני אמור לפגוש אותם. אפילו לדבר עליהם לא בא לי. חלק מהריחוק מהמשפחה הוא בגלל היחס שלהם להומואיות שלי, אבל לא רק. אולי אני מרגיש ככה בגלל שעד גיל חמש לא גדלתי בבית, וכשחזרתי בגיל חמש ומשהו הביתה זה כבר היה מאוחר מידי?
"ומה עם אבא שלך?" שאל רוני.
"מה איתו?" התזתי בקוצר רוח. מעצבן אותי לדבר על אבא.
"ראיתי אותו כשהוא בא לאסוף את אימא שלך, ומיד ידעתי שזה אבא שלך, אתה דומה לו מאוד."
"למה לא סיפרת לי שנפגשת איתו?" התפלאתי.
"רק החלפנו כמה מילים ולחצנו ידיים." אמר רוני במבוכה, "פחדתי להגיד לך משהו כי… טוב, אני לא אוהב שאתה מתעצבן עלי."
פה המקום לספר שאני לא בן אדם שצועק ומתעצבן. זה לא הסגנון שלי, צעקות זה יותר הקטע של רוני, אבל הוא אומר שמפחיד אותו כשאני מסתגר, מפסיק לדבר איתו ומשתבלל בעצמי.
"לא תמיד אני יודע מה אתה חושב." אמר רוני במין השלמה שקטה כזה שהעציבה אותי מאוד. הלכנו ברגל הביתה ולמרות שהיה כבר חשוך והרחובות היו די ריקים לא החזקנו ידיים כי לא עושים דבר כזה בקריות לא משנה באיזה שעה. אם היינו במקום אחר, בסן פרנסיסקו או באירופה, הייתי מחבק אותו, אבל כאן לא יכולתי. רק שמתי יד לרגע על הכתף שלו ואמרתי שאם הוא לא יודע הוא צריך פשוט לשאול.
"אני פוחד להציק לך." אמר רוני, "אני לא רוצה שתחשוב שאני נודניק ומעיק ותעיף אותי."
"אני בחיים לא אעיף אותך רוני, אף פעם לא העפתי אף אחד."
"כן, שמתי לב." אמר רוני במרירות, "אתה בטח תישאר חבר שלי, אבל לא תרצה יותר לגעת בי."
"בגלל זה לא חזרת ישר הביתה אחרי שרבנו, פחדת שאני רוצה שניפרד?"
הוא עשה כן עם הראש ושתק כי הדמעות חנקו אותו והוא חשש שיתחיל לבכות ברחוב. עד שהגענו הביתה הוא נרגע קצת. התקלחנו יחד, הלכנו למיטה עשינו אהבה, ואחר כך ראינו את 'בנות גילמור'. ואחרי שהוא נרדם התיישבתי לכתוב.
זה לא קל, הקטע הזה של לחיות יחד, במיוחד אצלנו כי אנחנו כל כך שונים באופי, ובגלל הנסיבות התחלנו לגור יחד כמעט מיד ובלי לתת זה לזה זמן להסתגל.
יש כאלו שיוצאים לדייטים ולומדים להכיר אחד את השני כמו זוג רגיל, אבל אצלנו משום מה זה לא היה ככה, וחוץ מפה ושם איזה סרט אנחנו בכלל לא יוצאים לבלות. והאמת, בחיים לא הייתי בדייט עם מישהו, אין לי מושג מה זה בכלל.
אני מאוד משתדל לא להכביד עליו באופי הסגור שלי. והרבה פעמים אני לא מבין אותו והוא לא מבין אותי, אנחנו מנסים אבל זה קשה. צעקות ורוגז יוצאים מאיתנו בקלות, אבל דיבורים על רגשות נתקעים לנו בפנים.
כדי לחיות עם בן אדם אחר צריך לאפשר לו מרחב נשימה, וצריך סבלנות וסובלנות לתקופות שכל אחד עובר בחייו. הוא נמצא בשלב כזה של סקרנות מינית ויש לו תאבון גדול ורצון לחוות הכל.
גם אני עברתי תקופה כזו, אני מבין שגם לו יש צורך בכך. אני מקבל אותו כמו שהוא וממתין בסבלנות בבית עד שהוא יירגע ויחזור אלי. חבל שבזמנו לא היה גם לי בסיס ביתי לחזור אליו ולא היה מי שידאג ויזכיר לי לשמור על עצמי.
אני לא אומר שאני מאושר כשאני מריח עליו שהוא היה עם אחר, אבל אני שותק, לא רוצה לריב ולא רוצה לעורר בו רגשי אשמה. הוא לא שייך לי ואני לא חושב שיש לי זכות לקנא ולהציק לו. אולי הייתי צריך להיות עם מישהו שבשל יותר לזוגיות ואולי, אם המצב שלי היה אחר, הייתי נפרד ממנו ומחפש אחד כזה, אבל אני עדיין נדהם מכך שהוא מקבל אותי כמו שאני ובתמורה מקבל אותו כפי שהוא.
אני מניח שהפסקה הקודמת שלי נשמעת די פתטית, אבל יותר מידי פעמים אנשים נרתעו ממני ברגע ששמעו שאני נשא… אנשים פוחדים שקשר איתי יסכן את חייהם והמון פעמים שמעתי שאני יפה, סקסי, מתוק וחמוד, אבל לא, תודה.
יומנו של מספר סיפורים 