22. למה ככה?

דיברתי לא מזמן במסנג'ר עם קונקורד. היה מאוחר, היה שקט, הוא היה נחמד ואמפתי, שאל שאלות רגישות וגילה עניין במה שהיה לי להגיד. זרמנו (הכל היה וירטואלי כמובן) ואיכשהו השיחה נסבה על העבר שלי. הוא התחיל לחקור אותי איך, למה ומה היה בעצם? וזה לא שהוא לחץ עלי לספר, הוא התעניין בכנות במה שקרה לי ושאל שאלות מתוך ידידות וחיבה כלפי.
כל כך רציתי לספר לו הכל, לפרוק את המועקה הזו מעצמי אחת ולתמיד, אבל ברגע שחזרתי ברוחי לעבר והתחלתי לספר על התקופה ההיא ראשי כאילו התמלא באוויר חם, התנפח והתנתק מהגוף, והאצבעות שלי שבדרך כלל מקלידות במהירות ומבלי משים נעשו מגושמות כמו חתיכות עץ.
כל הזמן היו לי טעויות בהקלדה, הזעתי והבטן התכווצה בכאב. המשפטים המעטים שכן הצלחתי לפלוט היו מקוטעים וחסרי קשר, ובסוף הייתי חייב להתנצל שאני לא יכול יותר ולנתק. למחרת שוחחתי עם הבחור שוב. ניסיתי להסביר מה קרה ולא הצלחתי. התגובה שלו הייתה ספקנית מאוד. הוא האשים אותי שאני מאכיל אותו בסיפורים בסגנון סרט טורקי ונפנף אותי בביטול.
אני בטוח שאם הייתי ממציא בשבילו איזה סיפור שלא היה ולא נברא הייתי נשמע אמין. כמה אירוני שדווקא כשאני מספר מה שבאמת קרה לי המשפטים שלי יוצאים שבורים ומרוסקים ואני מאבד את כוחי לשכנע.

תותית
היום עבדנו בלייזר על סימון של חלק מוזר מפלסטיק שנקרא בפי היצרן וופל – משהו גדול מלא זיזים וחורים ששרט אותי ללא הרף – לי זה נראה יותר כמו המסכה של דארת' ווידר ממלחמת הכוכבים מאשר כוופל. גרוע מהוופל הזה הייתה האריזה שבה הוא הגיע – שני ארגזי קרטון ענקיים ועמוקים.
כדי שהעבודה תתקדם מהר קיבלתי עזרה מאחת העובדות אצלנו בדרך כלל בגרפיקה, אישה צעירה יחסית ששמה נגיד תותית. היא גרושה עם שתי בנות ומחפשת במרץ את בעל מס' שתיים. לא מזמן נפרדה מגבר שפגע בה מאוד, נכנסה לדיכאון, וכעת היא מטופלת בתרופות נגד דיכאון וחרדה.
מאחר והיא בחורה קטנת קומה ולא מסוגלת להגיע לתחתית הארגז הענקי הטלתי עליה את המלאכה הקלה יחסית של סימון הוופלים ולקחתי על עצמי את הוצאת הוופלים הלא מסומנים וסידורם. הבאתם לתותית ואחר כך סידורם מחדש בארגז הייתה מלאכה מעייפת מאוד שלא לדבר על השריטות בידיים.
פתאום הנייד של תותית צלצל ועל הקו היה בחור שהיא הגדירה – מחזר שלי – היא אמרה לי שהוא קופצת לרגע החוצה להגיד לו שלום ומיד חוזרת. אחרי כמה דקות היא חזרה נרעשת ונרגשת, צנחה על הכיסא וביקשה כוס תה עם הרבה סוכר כדי להתאושש.
מסתבר שהיא באמת פגשה את הבחור המחזר אחריה במגרש החנייה. הם שוחחו קצרות ולפרידה הוא נישק על לחייה, ובדיוק אז נכנסה מכוניתו של הבוס למגרש החנייה והיא חוששת שהוא ראה אותה, אבל לא בטוחה.
אחרי ששתתה קצת תה היא סיפרה לנו שלמראה המכונית של הבוס היא נתקפה בפחד נורא ולא רציונאלי, החווירה כסיד והבהילה את הבחור שלא הבין מה קרה לה.
"אני רועדת עד עכשיו." אמרה לי ומשכה בעצבנות את צווארון חולצתה.
אני מודה שלא ממש הבנתי למה היא נבהלה עד כדי כך. "אם הוא בכלל ראה אותך זה אולי קצת פדיחה, אבל למה לפחד? מה הוא כבר יכול לעשות לך? הוא לא יפטר אותך בגלל דבר כזה קטן."
היא ניסתה, אבל היא לא הייתה מסוגלת להסביר למה היא נאחזה פחד גדול כזה. "בזמן האחרון יש לי פחדים." אמרה במבוכה, "קשה לי. אני לבד, אני לא סומכת יותר על גברים, הבחור הזה כל כך פגע בי. התרופה החדשה עוד לא עובדת וכל כך קשה לי לקום כל בוקר ולהתארגן לעבודה."
"ומה עם הבחור החדש? אולי הוא דווקא בסדר?"
היא מושכת כתפיים, "לא סומכת יותר על אף אחד. כבר חודשים הוא מחזר אחרי, מנסה לשכנע אותי, מזמין אותי לבילויים, אבל חוץ מנשיקה על הלחי עוד לא יצא לו מזה."
"בגלל זה הוא ממשיך לחזר אחריך." פסק ההודי שרואה את עצמו מומחה בנושא יחסי גברים ונשים וצחק. "את אתגר בשבילו, כמה שתסחבי אותו יותר ככה הוא יעריך אותך יותר."
היא מרטה שוב את צווארון החולצה. "לא סומכת יותר על גברים." אמרה והמשיכה לסמן את הוופלים דמויי המסכה של מלחמת הכוכבים.
***
כשהוא לא נמצא אני ישן מעט ורע. חוץ מזה אני גם מצונן קצת, וקצת סובל מאלרגיה – הכל ביחד מצטרף למין ענן של עייפות וכבדות שאופף אותי לאחרונה. הבוקר התעוררתי מוקדם מידי, קמתי, הסתובבתי קצת בבית, הגעתי למסקנה שנורא מאובק ולא בזין שלי לנקות השבוע, וחזרתי למיטה לעוד כמה דקות מתוקות של פינוק.
כנראה שנרדמתי כי חלמתי אותו שוכב לצידי, ראשו על הכר, פניו הרגועות יפות מאוד בעיני, ואני יושב לידו, יודע שצריך להעיר אותו, אבל חבל לי לקלקל את השלווה הנדירה כל כך הנסוכה על פניו. לבסוף אני חופן בזהירות את לחיו, נהנה מהמגע בעור הרך, מלטף בעדינות בקצה האגודל את גבותיו המשורטטות בחן, הוא פוקח עיניים שחורות נהדרות, מחייך ושוב שוקע בשינה, ואז הטלפון מצלצל ואני מתעורר בבהלה, ראשי מונח על הכר שלו. "קמת כבר?" הוא שואל, מתמלא בדאגה לשמע קולי המנומנם, "נורא מאוחר, מה קורה לך? קום כבר!"
"אני קם, אני קם, אל תדאג. אתה יודע שבדיוק עכשיו חלמתי עליך?"
הוא צוחק. "גם אני חלמתי עליך הבוקר, והייתי צריך לטוס להתרחץ אחרי החלום הזה, ולשים את הסדין בכביסה. גם אתה קמת רטוב?"
אני צוחק יחד איתו, שנינו הרי יודעים איך הוא קם בבקרים, וכשהוא איתי גם אני כמוהו, רוצה ונהנה, אבל כשהוא לא כאן פשוט אין טעם ואין לי חשק אפילו בבוקר.
אני ממהר כל כך עד שאני שוכח את הכדורים של הבוקר (לא נורא אשלים בצהרים) ובדרך לעבודה שוב מציקה ודוקרת אותה שאלה שלא מפסיקה לנקר במוחי מאז אתמול בלילה – איך זה שפתאום היו לו קונדומים במכנסים? הרי הוא חשב שיישאר לישון אצל הוריו ומשם ייסע ישר לקורס, אז איך זה ש…"
ואז אני רואה עץ כליל חורש קטן ועקום שכל השנה נחבא אל הכלים ונעלם בין האלונים הגבוהים ממנו, והיום, בבת אחת, הוא פורח כולו בסגול לילכי, לוהט בלי בושה. העץ הקטן והמעוקם הזה שאני חולף על פניו מבלי משים פעמיים ביום נראה כל כך מדהים עד שלשבריר שנייה אני שוכח שאני לבד באוטו וכמעט אומר לו, "תראה איזה יפה כליל החורש." אבל מיד אני נזכר שהוא לא פה, ויודע שעד שהוא יחזור הפריחה המדהימה הזו תעלם ותנשור.
מוזר שדווקא הפריחה הכי יפה היא הקצרה ביותר, מעניין למה זה ככה?
***
כל פעם שאנחנו לא יחד אנחנו רבים. המרחק הפיזי מחדד את ההבדלים ביני לבינו, מעלה את הקשיים, מזכיר את חוסר האמון שהצלחנו לצבור במשך החודשים שלנו יחד. כשהוא שם ואני פה אי אפשר לגעת, לחבר, לרכך את הנזיפה בנשיקה, להתפייס בלי מילים במיטה.
פתאום צצים הזיכרונות של כל המריבות וחילוקי הדעות, כל הדברים הקשים שאמרנו ועשינו זה לזה במשך השנה וחצי שלנו יחד עולים באוב וחוצצים בינינו, מפריעים וחוסמים את האהבה שגם היא קיימת. נכון, אני יודע ששוב רבנו, אבל אני יודע שהיא קיימת וכשניפגש ואני אגע בו והוא בי נפסיק לכעוס כל כך והכל יהיה בסדר.
בעצם הוא צלצל לוודא שאני בסדר, לא לריב, אבל הייתי נרגז כי הוא שלח חברים שיבואו לבדוק שאני בסדר.
הרגיז אותי שספירית בדקה במטבח מה אכלתי (קצת מקרונים ודי, לא הייתי ממש רעב) והעירה שהכל הפוך. נו, אז מה? מה, את אימא שלי?
אחרי שהן הלכו (היא באה עם החברה שלה שדווקא סתמה את הפה וסחבה אותה מהר החוצה) הוא התקשר ואני כעסתי שהוא שולח אחרי מרגלים, והוא כעס שאני כועס, וכמובן שלא קיימתי את ההבטחה שהבטחתי לעצמי ושאלתי על הקונדומים שהיו לו בכיס, ובמקום תשובה הוא שאל בעוקצנות מי מרגל עכשיו אחרי מי, והודיע לי שהשאלה שלי מעליבה. יכול להיות, אבל זו לא תשובה.
בסוף הוא היה צריך ללכת והכל נשאר ככה, כועס ולא פתור.
עוד לילה של שינה גרועה עומד לעבור עלי, זה בטוח, ומחר עלי לנקות לבד את כל הבית מהאבק הצהוב והמאוס הזה שמכסה כל פינה, וללכת לקבוצת התמיכה לשמוע קיטורים משעממים, ולהרגיע את כולם שאני בסדר ושוב לחזור לבית ריק… אולי אני אלך להורים לאכול או שאזמין את פזי וגולן שיבואו אלי בערב? נראה, ועכשיו אני הולך לישון.

המתנה של בוריס
בזמן האחרון כל פעם שבוריס מתקשר אני במקלחת. לא יודע למה, אבל איכשהו יצא שבכל אחת משיחות הטלפון האחרונות (והדי נדירות שלנו) אני עומד רועד וערום, נוטף על המרצפות ולא מסוגל להתרכז בדבריו כי קר לי.
התחלנו כבר לצחוק מהתופעה המשונה הזו, למרות שבעצם די מעצבן לצאת ממקלחת חמה ונעימה ולענות לטלפון ואחר כך לנגב את כל הרטיבות ובדרך כלל לגלות שהמים החמים כבר נגמרו. אם היה לנו טלפון אלחוטי שאפשר לקחת למקלחת זה היה נהדר, אבל משום מה אף פעם לא יצא לי ללכת לקנות מכשיר כזה. איכשהו לא הסתייע – או שאין זמן, או שאין כסף.
היום בוריס נתן לי שקית צנועה למראה וחייך כשראה את שמחתי למראה הטלפון הכסוף והנחמד מאוד שהיה בתוכה. טלפון פיליפס אלחוטי דיגיטלי, יפה תואר, כסוף וחמוד, תואם בצבעו לשלט של הטלוויזיה שלי.
"זה בטח נורא יקר?" נמלאתי דאגה, "בוריס, לא היית צריך."
"די כבר, פולנייה אחת." גער בי בוריס, "קניתי אותו בשבילי, נמאס לי כבר להוציא אותך מהמקלחת כל פעם שאני רוצה לדבר אתך. בוא, תעשה לי קפה." עשיתי לו קפה והגשתי עוגה, ושמחתי שלמרות עצלנותי ושנאתי למלאכת הניקיון בכל זאת טרחתי לשטוף רצפה ולסדר את כריות הספה. שתינו קפה והוא לימד אותי איך להשתמש בטלפון. אחר כך הלכתי לחדר השינה והתקנתי אותו על הארונית לצד מיטתי. הוא נראה טוב מאוד שם. "מה פתאום הלכת וקנית לי מתנה כזו?" התפלאתי אחרי שהטלפון היה מחובר כראוי.
"סתם, בא לי. היה מבצע." גמגם בוריס שלא היה מזהה מבצע גם אם הוא היה קופץ עליו ברחוב ומנסה לבצע בו מעשים מגונים בפרהסיה.
כמו שאני מכיר אותו הוא בטח ראה את הטלפון בחלון של חנות ראווה, התלהב, בדק וראה שיש לו די כסף בארנק ופשוט נכנס וקנה אותו. ככה הוא נוהג תמיד, קונה מה שבא לו מתי שבא לו ולא עושה חשבון לכסף, ובגלל זה הוא תמיד תפרן וחי מהיד לפה.
"הטלפון ממש ממש יפה." אמרתי וחיבקתי אותו, "תודה חמוד." דחפתי את אפי לתוך צווארונו והרחתי בהנאה את הריח שלו – תערובת של סבון, אפטר שייב ובוריס.
"נו, די." נבהל בוריס וניסה להרחיק אותי ממנו, "תפסיק, הרי זה לא… לא בגלל זה הבאתי לך מתנה… אני סתם… נו, די ילד."
"נו, מי הפולנייה עכשיו?" התעקשתי והפלתי את שנינו על המיטה. "אתה פוחד ממה יגידו השכנים?" צחקתי ונתתי לו נשיקה.
"ילד… דוצ'ינקה…" הוא נאנח אנחה ממושכת ונשכב עלי, מחזיק את ידי מעל לראשי והניח את ראשו על חזי, "אתה שוב משחק באש." אמר בקול רך ועצוב.
"בבקשה, רק חיבוק קטן." פיתיתי אותו, "אתה בכלל לא מתגעגע אלי?"
"טיפש אחד." אמר בוריס וניסה לכעוס, בלי יותר מידי הצלחה. "איזה ילד אתה, איזה ילד טיפשון, אף אחד חוץ ממך לא עושה לי חשק לחזור עשרים שנה אחורה."
"אבל לפני עשרים שנה היית נשוי עם ילדים קטנים, עכשיו אתה פנוי."
"פנוי, אבל לא בשבילך."
"אני לא רואה פה אף אחד חוץ משנינו." התחכמתי, "בבקשה, רק תחבק אותי קצת, התגעגעתי אליך נורא. אנחנו כבר לא מדברים יותר. תקשיב איזה רעיון יש לי לסיפור חדש."
"אתה והשטויות הגרפומניות שלך." רטן בוריס, משועשע בעל כורחו וריפה את אחיזתו בידי, מניח לי לחבק אותו. לא נעלבתי, כמו כל מכרי גם בוריס חושב שאני מקדיש יותר מידי זמן לשיגעון הזה של כתיבה. המשכתי לשכב לידו מלטף את גבו ועורפו וסיפרתי לו את הרעיון שלי שאולי יצא ממנו משהו. הוא הקשיב ובהתחלה ניסה להתרחק ממני, אבל זה לא היה ניסיון רציני. בסוף הוא נכנע לצורך שלי לחוש בו צמוד אלי, שכב לידי בשקט ואפילו שלח יד מתחת לחולצה שלי וליטף בעדינות את גבי.
"למה בחור בגילך כותב על ויאז'ות משעממות?" התפלא בוריס.
"לא יודע, ככה זה. הנושא בוחר אותי, לא אני אותו, ככה זה."
בוריס אחז את פני בכפות ידיו הגדולות והחמות ונישק את פי בעדינות. "אתה נראה עייף, הנה, תשים את הראש על הכרית ותעצום את העיניים, אני אשמור עליך."
עצמתי עיניים, משעין את ראשי על כתפו והמשכתי לחשוב על הסיפור שלי, הוזה את העלילה, מניח לגיבורים להיכנס לי לחלום ונרדמתי.
כשקמתי הייתי לבד ובחוץ כבר היה חושך. ישנתי כמעט שעתיים ואפילו לא הרגשתי מתי הוא הלך, רק הטלפון שעמד ליד מיטתי העיד שלא חלמתי את הביקור הזה.

יא הומו
אני עדיין בקשר עם מולי, הדייר שגר אצלי בסתיו כשרוני עזב איתו. הוא חזר לאשתו אחרי שנואש מחיי הקהילה, אבל גם אצלה הוא לא מלקק דבש. אתמול הוא החזיק אותי חצי שעה בטלפון ושפך לפני את ליבו. הוא הלך עם אשתו והבנות לארוחת ליל שישי אצל ההורים שלה. פרצה מריבה מכוערת ואז התברר לו שהיא סיפרה להוריה למה בדיוק הם נפרדו בזמנו, ומה הוא ניסה לעשות כשחי אצל הוריו לזמן מה.
כעת כולם, כולל הגיסות המתועבות שלו, יודעות על הנטיות המיניות שלו ושהוא אצלה על תנאי. מהיום לא רק בני משפחתו אלא גם בני משפחתה בזים לו והגרוע מכל, הוא בז לעצמו.
הוא לא מוצא את מקומו בעולם שאותו עזב, ויודע שגם בעולם ההומואי אין לו מקום. אם לפחות היה מתפשר על גברים בני גילו שנראים פחות או יותר כמותו אולי היה מצליח לשרוד בשקט, אבל הוא חושק רק בצעירים בני עשרים – מעין פיצוי על הזמן שבזבז כשניסה להיות כמו כולם.
כדי להרגיע אותו הבטחתי לו שנצא מחר לצעדה קלה (הוא שוב הכניס את עצמו למשטר דיאטה והתעמלות) ופניתי למחשב למצוא בו מעט שעשוע ונחמה.
בסוף פרשתי מותש למיטה, ובמקום לישון השתעלתי, והשתעלתי והשתעלתי עד שלקחתי תרופה נגד שיעול המכילה קודאין וכמו שידעתי למחרת קמתי עם ראש נפוח והרגשה שמישהו החליף את מוחי בצמר גפן. בכל זאת כשמבטיחים צריך לקיים, הלכתי לפגוש את מולי ובמשך יותר משעה הוא שפך לפני את מרי שיחו וגילה לי שלא מומלץ לאף אחד לצאת מהארון בגיל כמעט ארבעים, בעיקר אם אתה מקריח ושמנמן, רצוי שתעשה את זה כשאתה צעיר, חטוב ויפה ותקפיד להישאר כזה גם שלושים שנה אחר כך כי אם המר לך גורלך ואתה מוצא את עצמך מחוץ לארון בגיל המסוכן של רבע לארבעים אז לכל הפחות אל תעז לחמוד צעירים יפים וחטובים. אז מה אם החמצת את הזמן שלך להיות אתם כשגם אתה היית צעיר וחטוב? בעיה שלך.
זה היה טיול ממש מדכא, ולקינוח, בעוד אני מנסה לנחם אותו ולהגיד לו שלפחות יש לו ילדים עברה לידנו חבורת ילדים על אופנים. אחד ניסה לסדר את הכידון של האופניים והשני צעק עליו, "לא ככה, מה אתה דפוק? יא הומו אחד…"
והנה, הלכה לי גם הנחמה פורתא שניסיתי לנחם בה את מולי המסכן. מה אתם חושבים יגידו הילד הזה וחבר מרעיו אם אבא שלהם יבשר להם ואימא נפרדים כי אבא הומו?
בערב מולי מתקשר וסיפר שהוא החליט סופית היחסים עם האישה הם חסרי תקנה ואין מצב שהם יחזרו לחיות שוב יחד. היא מרגישה פגועה נורא מזה שהוא התחתן איתה לא מתוך אהבה כנה אלא בתור תרופה לסטיות שלו (זה הניסוח שלה) ולדעתה הוא נהג כאדם שהתחתן עם אישה בלי לספר לה קודם שהוא חולה, לא עלינו.
רימית אותי היא אומרת, ונתת לי לחשוב כל השנים שאני אשמה שרע לנו יחד. אני לא מאשימה אותך שאתה כזה (את המילה הומו היא לא מצליחה להוציא מפיה), אבל אני מאשימה אותך ברמאות. יכולתי להתחתן עם גבר שיאהב אותי, וגם אחרי שהתחתנו היו לי מחזרים, ואם לא הייתי טיפשה כזו הייתי בוגדת בך בכיף, אבל הייתי טיפשה ונשארתי נאמנה לך ועל זה אני לא יכולה לסלוח לך.
"והיא צודקת." הוא מוסיף, ואולי מצפה שאני אכחיש, אבל איך אני יכול?
אני שותק ולא אומר שהיא צודקת ושהוא היה אידיוט, וחבל שהשנים שחלפו לא גרמו לו להחכים.
אני מסכים לתת לו לגור אצלי לכמה ימים עד שיתארגן (הוא כבר גר אצלי בראש השנה כשעזב את אשתו בפעם הראשונה) אבל מתנה את זה בכך שהוא יעזוב עד פסח כשרוני יחזור ומבקש שהפעם יניח לליאור ולחברים שלו. מולי מבטיח להתנהג כמו שצריך ושואל על מכון כושר טוב ועל מקום אמין בו ניתן להסיר שער בלייזר.
אני לא מבין הרבה בנושאים הללו, אבל נותן לו את הטלפון של פזי שהוא לא רק מומחה בקטע של טיפוח גברי אלא גם מחפש שותף חדש לדירה שלו, ובשקט בלב מקווה שאולי… אמנם אני לא שדכן, אבל שניהם בערך באותו גיל, שניהם בודדים ולשניהם יש ניסיון עם מוסד הנשואים – מולי מבפנים ופזי מבחוץ – אולי הם יצליחו למצוא שפה משותפת?
מסתבר שכן, עוד במוצאי שבת הם הלכו יחד למכון כושר, ומשם עשו את דרכם אלי, עמוסים במזוודות של מולי. "זה רק לכמה ימים." הוא אומר, "עד שהשותף לדירה של פזי יעזוב." אני מברך אותו בשמחה, הבשורה שמולי כבר מצא לו סידור מורידה אבן מעל לבי. למרות שאני מחבב אותו מאוד וקצת מרחם עליו הוא היה שותף די מעיק.
אחרי שפזי הולך לדרכו מולי פורק תיק אחד בארון בחדר האורחים, ואומר לי שסוף סוף הוא מרגיש חי באמת אחרי שכל השנים הללו היה חנוק בחיים לא לו. אכול פחדים והיסוסים. "זה בגלל האימון כושר." אני צוחק, "אתה מרגיש חי כי השתחררו אצלך אנדורפינים בדם."
"זה בגלל המדריך החתיך." צוחק פזי בחזרה, "הוא שחרר לי כל מיני דברים בגוף ובראש." והוא מפליג בשבחו של המדריך שלו שהוא בחור נחמד מאוד, שחום עור, תפוח שרירים ועם זאת גבר רך דיבור ועדין הליכות.
"לא ידעתי ששרירנים זה הטעם שלך?" אני מתפלא.
"אני עדיין בודק מה בדיוק הטעם שלי ומשתדל לנסות הכל."
"אז נרגעת כבר מבחורים צעירים?"
"חמי," מרצין מולי, "אני לא דביל, אני יודע שרוב הצעירים רואים בי קשיש סוטה, ולמרות שיש צעירים שאוהבים גברים מבוגרים יותר אני לא חי באשליות שאני אפגוש אחד כזה, ואני גם לא בטוח שאני רוצה."
"נו, אז מה אתה רוצה? ישבת וחשבת על זה פעם ברצינות?"
"תתפלא, אבל כן. אחרי שהלכנו לטיפול זוגי שלא ממש עבד המטפל הפנה אותי לפסיכולוגית מאוד גיי פרנדלי." הוא אומר את המילים הללו בזהירות, כאילו ניסה למדוד בגד חדש, "ואני חושב שאני יוצא מהשלב של לפצות את עצמי על מה שהפסדתי בעבר."
"ולאיזה שלב אתה נכנס?" אני מתמלא סקרנות.
מולי מסמיק קצת וטיפה מגמגם, ואז מסביר לי שהוא לא בטוח עדיין מי הוא, ושהוא עובד עכשיו על קילוף כל השכבות שעטף בהן את עצמו במשך כל השנים בהן ניסה לתפקד כסטרייט, ושהוא לומד להתיידד עם עצמו ולהכיר את עצמו כמו שהוא באמת, והוא בטח עוד ייכשל פעמים רבות ויעשה המון שטויות, אבל…
ואז מופרע הווידוי המרגש בקולו המתפנק של כוכב שעומד בחוץ עם כוכבית – היצור העכברי הזה שמתחזה לכלב – ונוזף בה בגלל שהיא הורידה מעליה את האפודה שהוא קנה לה, משהו זוועתי בוורוד עם פייטים. "לא יפה כוכבית, ככה לא מתנהגים בובונת, חמודונת, מתוקונות שלי." הוא נוזף בה בקול מתחנחן.
אני מקבל צמרמורת לשמע קולו הצייצני, ומפלס הסוכר בדם שלי עולה לגבהים מסוכנים רק לשמע הכינויים הטיפשיים שהוא מכנה בהן את היצורית המעצבנת הזו, אבל מולי בוהה דרך החלון, מוקסם לגמרי, ושואל אותי בקול נפעם מי היפיוף המדהים הזה שעומד שם בחוץ עם הכלבה המתוקה.
אני מציץ החוצה בתקווה שאולי באמת חוץ מכוכב וכוכבית הגיעו לחצר שלי בחור מדהים עם כלבה מתוקה, אבל לצערי זה רק הם, היא לבושה באפודה המזעזעת ההיא בסגנון עדות ברבי, והוא עטור בלורית מחומצנת, סתורה בצורה מטופשת, לבוש חליפת ג'ינס שחוקה ומרוטה כאילו נגנבה מארונו של פועל קשה יום.
"זה כוכב, הדייר החדש של ליאור עם הכלבה שלו, כוכבית." אני מציג בפניו את הצמד, "היא מפלצת מעצבנת והוא סתם מתעלק אחד." אני מנדב את חוות דעתי, אך לשווא, מולי מפנה אלי את גבו ודוהר החוצה בדרכו לעשות את השגיאה הראשונה בסדרת השטויות שהוא אמור כנראה לעשות עד שיכיר את עצמו כהלכה.
ראשית חוכמה הוא מלטף את כוכבית ומספר לכוכב שהמיניאטורה הצרחנית שלו היא ממש מתוקה ואחר כך הוא מציג את עצמו ונענה בשמחה רבה להזמנה לקפה.
גם אני מוזמן, אבל ברור ששניהם מצפים ממני לסרב. אני עושה את המוטל עלי בנימוס ופורש למיטה מניח למולי להמשיך לטעות כל הדרך עד להכרת עצמו צרכיו וטעמיו האמיתיים.

האמת זה כואב
פזי הגיע היום לקבוצת תמיכה עם פרצוף טראגי, זיפים מפחידים ועיגולים שחורים מתחת לעיניים. כדי לאזן את הופעתו הקודרת הוא כרך צעיף אדום עליז על צווארו שרק הדגיש את האומללות שלו. הוא לא היה צריך להגיד כלום,כולם כבר הבינו לבד שהוא שוב עזב את הנשוי שלו.
מדובר בסאגה מתמשכת ודי מעייפת – אהבה, קנאה, בדידות ושוב אהבה. ההוא אוהב את פזי שאוהב אותו, אבל הוא נשוי, ויש ילדים, רכוש, חותנת, כלב, משכנתא, וכמו שהוא מזכיר לפזי כל פעם שנמאס לו להיות לבד שבתות וחגים והוא מאיים לעזוב – מי כבר ירצה אוחצ'ה שמנה כמוך, ועוד אחת שיש לה איידס.
פלא שפזי ניסה להתאבד?
אני מסתכל עליו ורואה את עצמי בעוד עשר, חמש עשרה שנים. התחת שלי כבר לא יהיה יפה כל כך, ורוני בטח יהיה נשוי עם ילדים, משכנתא, כלב וחותנת, וכל שנה שתעבור אני אחוש אפסי יותר ומשוכנע יותר שלא מגיע לי משהו טוב יותר.
את בוקר שבת ביליתי בטיול עם פזי, מנסה לעודד את רוחו במראות של יפי הטבע והנוף בארצנו המתפתחת. לא עזר, אבל ראיתי המון כלניות וחזרתי הביתה רעב, עליז וטוב לב. אחרי שנת צהרים נעימה מאוד רוני אמר שהוא הולך לבן דוד שלו מאור, ואם הוא ימצא שעת כושר הוא יספר לו את האמת. לא בניתי על זה, מאור הוא בחור חברותי מאוד וקשה למצוא אותו לבד, אבל לנסות לא יזיק.
רוני הלך אני התיישבתי ליד המחשב והתחלתי לכתוב משהו, ופתאום נכנס אוהד למסנג'ר. אוהד הוא הומו תל אביבי מהזן המוכר והלא חביב, עוטה שריון כבד של ציניות ואגואיזם שנועדו להגן על נשמה שנפגעה פעמים רבות בעבר.
"תזרוק אותו." אמר ישר ולעניין, "ותמצא לך אחד שיעריך אותך. אתה סובל את ההתנהגות שלו רק כי אתה חושב שלא מגיע לך דבר טוב יותר ואתה טועה."
אני מניח שכוונת הניעור הזו הייתה טובה, אבל בני אדם הם לא שטיחים והוא הרגיז אותי ורמס את רגשותיי בלי רחמים והכל כמובן לטובתי.
אחר כך שכבתי בחושך וחיכיתי לרוני, מבין שאם לא הייתי מרגיש שיש משהו מהאמת בדבריו של אוהד לא הייתי מתרגז כל כך. מצד שני האמת היא דבר מרובה פנים וגוונים ומצד שלישי כשמטיחים אותה בפרצוף כמו אגרוף זה כואב.
רוני חזר וסיפר שאצל מאור היו המון חברים וכולם עישנו ושתו ואי אפשר היה לדבר איתו. "אולי מחר או מחרתיים." אמר, משתדל לא להביט בי.
"כן, אולי מחר." עניתי, וחזרתי למיטה. הוא הצטרף אלי, אמר שאני קפוא, חיבק אותי חזק, ולא התלונן שאני שוב גורב גרביים ובאמת, אחרי כמה דקות התחממנו והיה לנו נעים. כמעט נרדמתי כשרוני אמר שיש לאנשי קבע מבצע של סוף שבוע אביבי בפראג ואולי כדאי שניסע, ואני אמרתי שאני לא יודע, נראה, עכשיו אני עייף מידי לדבר על זה, ונרדמנו.
למחרת רוני חזר ממש מאוחר וברגע שנכנס ידעתי שגם היום לא נקיים את השיחה שאני זומם לקיים איתו כבר הרבה זמן, ומשום מה זה אף פעם לא מסתייע. הוא היה שיכור, לא ממש שתוי, אבל מבוסם קצת ועליז במין צורה תוקפנית שלא בישרה טובות. "אחי מתחתן!" הודיע לי. חיבק אותי כאילו אנחנו עומדים לפצוח בטנגו והחל לפזז סביב החדר לקול צלילי 'הנה באה הכלה'. קרה מה שקורה תמיד כשאנחנו מנסים לרקוד – כל אחד מאיתנו ניסה להוביל ואחרי כמה צעדים נתקענו.
"אחיך קובי?" שאלתי.
"כן, אחי הגדול קובי." אישר רוני.
"עם הבחורה ההודית הזו מיבנה?"
"כן בטח, הוא בא היום להורים והודיע שהם מתחתנים בחודש הבא. הוא כבר ביקש רשות מההורים שלה (הם הודים, ככה זה אצלם) והם כבר מצאו אולם, וכל ההוצאות על חשבונו. "מה פתאום הם החליטו להתחתן דווקא עכשיו? היא בהריון?"
רוני התפרץ בצחוק גדול והטיל את עצמו לאחור על המיטה, ידיו פרושות לצדדים, הודף בפזיזות את השלט שכמעט נפל, מזל שהייתי זריז והצלתי אותו.
"זה בדיוק מה שאימא שלי שאלה." צחק וצבט את לחיי, "וכמובן שקובי נעלב והתרגז ואמר שבגלל שאלות כאלו הוא לא הביא אותה איתו."
"למה אימא שלך לא אוהבת אותה?" הסתקרנתי "כי היא ממוצא הודי?"
"מאין לי לדעת? לא אוהבת ודי. גם את אשתו של אחי הגדול היא לא אוהבת, היא כזו."
"ואיך גיסתך לעתיד?" חקרתי, "היא נחמדה?"
"נראית בסדר. שמנמונת כמו שחקנית בסרט הודי, עם שערות ארוכות שחורות חלקות, עדינה מאוד ושחומה עוד יותר ממני."
"שחום זה טוב." אמרתי והרמתי את החולצה שלו כדי לנשק את בטנו. החולצה הייתה טריקו חדשה שלא הכרתי. מגוהצת למשעי ומדיפה ריח של מרכך כביסה זר.
"השארת את המדים אצל ההורים?"
"כן, אימא תכבס. אני אקח אותם בפעם הבאה."
"חולצה יפה." אמרתי, נתתי לו נשיקה קטנה ומשכתי אותה חזרה.
הוא משך אותי אליו. "נו, מה עכשיו?" רטן בעיניים עצומות, והרגשתי שאין לו סבלנות והוא ישנוני קצת.
הנחתי ראש על כתפו. "אתה חושב שמאז שנה שעברה נעשיתי עצוב יותר?" שאלתי.
הוא שתק זמן מה וחשבתי שכבר נרדם ואז אמר שאולי קצת, אבל גם בשנה שעברה לא הייתי ממש שמח, ואולי כדאי שנתארגן לשינה כי הוא מת מעייפות.
התארגנו ונשכבנו צמודים כרגיל במיטה, אבל כשהוא החליק את ידו במורד בטני הדפתי אותה והוא נאנח. "זאת לא אשמתי שאתה עצוב ושקשה לך. אני רוצה לעזור ולא יודע איך. אם היית לפחות מסביר."
"מה יש להסביר? אתה יושב על הגדר ומעדיף שידקור לך בתחת רק לא לבחור צד. חצי מהדברים שלך אצל ההורים, חצי פה וחצי בצבא. (כן, אני יודע שאין שלושה חצאים) החיים שלך מפוזרים, אתה נותן קצת לכל אחד ואני מתחיל להבין שזה תמיד יהיה ככה. אתה אף פעם לא תשתנה."
"למה אתה עושה סיפור כזה רק בגלל שאימא שלי מכבסת לי לפעמים?"
"לא, זה יותר מזה. זה הכל ביחד רוני. אני מרגיש שאני מתחיל להיות כמו פזי."
עכשיו הרגזתי אותו. "תפסיק עם זה! אנחנו בכלל לא כמו פזי והנשוי המגעיל שלו."
"גם הנשוי המגעיל אוהב את פזי, הוא רק לא מוכן לחיות איתו, או להודות שהוא מכיר אותו בכלל ושגם הוא…"
"אני לא כזה! הוא מגעיל ואני לא, ולמה אתה אף פעם לא אומר לי שאתה אוהב אותי?"
"כדי שלא תתפוס עלי תחת ותפיל עלי את כל הכביסה שאתה מביא לאימא שלך, בסדר?"
"אתה כזה פולני דפוק, קנית קונדומים?"
"שכחתי." באמת שכחתי היה לי יום עמוס ושכחתי. קורה לא?
"טוב אז תסתדר בלעדיהם כי עכשיו אני חרמן, והכל באשמתך."
"איך באשמתי?" אני שואל ומתחיל למרוח את הזין היפה שלו במשחה המנטולית ההיא שהוא אוהב.
"אני אסביר לך אחר כך, עכשיו תסתובב ותן לי…" אני מסתובב ונותן לו, יודע יפה מאוד שלא יהיה אחר כך כי שנינו נירדם, וככה עבר עוד יום בלי שקיימנו את השיחה ההיא שניהלתי איתו בראשי מאות פעמים, אבל משום מה אף פעם לא הסתייע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s