אתמול החלטתי סופית לא ללכת למסיבת ההפתעה שאשתו של צוקר ערכה לכבודו. יכולתי לספק עשרות תירוצים וסיבות, אבל האמת היא שאני לא רוצה שאנשים שהכירו אותי פעם, לפני שהווירוס חדר לדמי, יראו אותי כעת. החלטתי על זה סופית כשקיבלתי מייל תזכורת עליז מדור שהיה איתי אז בקורס. הוא הוסיף גם תמונה של עצמו כיום, ותמונה ששמר מהקורס שבה אני והוא ועוד חבורה שלמה של צעירים שפעם הייתי אחד מהם יושבים ומחייכים כמו טיפשים למצלמה.
אני יודע שגם הם לא נשארו צעירים כמו שהיינו אז בסדיר, אבל אני בספק אם מישהו השתנה יותר ממני. הקורס היה לפני שמונה שנים והרוב השמינו מעט ובטח גם הקריחו, בטוח שרובם נשואים עם ילדים, רק אני נשארתי רווק רזה, והכי גרוע – עם מבט של זקן עצוב ומבוהל. אגב, גם דור השתנה מאז הקורס. הוא לא נשוי כמובן, ומצעיר רזה, שדוף וביישן, הוא הפך לגבר נאה ומושך. יש לו תסרוקת מעוצבת בג'ל, ג'ינס הדוק, שרירים תוצרת חדר כושר ומבט מלא בטחון עצמי שאליו מצורף חיוך מדושן עונג. הוא רצה שאשלח לו תמונה של עצמי כיום. התחמקתי ואמרתי שאין לי תמונות עדכניות ושלחתי לו את התמונה היחידה שאני בערך מחבב – אני יושב על כורסא ומביט במבט אבוד בצלם – למרות שאני משתדל להתעמל ולשמור על כושר והכל איבדתי המון משקל לאחרונה כי אין לי חשק לאכול.
שמחתי לגלות שלמרות השרירים והג'ל דור נשאר אותו בחור מנומס ועדין כשענה לי שהוא שמח שנשארתי עדיין בחור יפה והוסיף בדיפלומטיות שחבל שלא חייכתי למצלמה. עברתי על מעט התמונות שיש לי מאז שחזרתי מתל אביב וגיליתי שאני לא מחייך כמעט באף אחת מהם, ובאלה שאני כן מנסה לחייך החיוך נראה זוועתי ומזויף.
תמונות מלפני קו פרשת המים של חיי אין לי. הרוב אבדו והמעטות שנותרו חבויות לבטח אצל הורי ואין לי שום חשק להביט בהן יותר. הבן אדם שמצולם בהן לא קיים עוד. לכן אני חושב שאין טעם להיפגש עם האנשים שהכירו אותי אז כבחור בריא וחזק, מלא בטחון עצמי שחצני – הבן אדם הזה נעלם ואולי טוב שכך.
דברים כואבים
אחת הסיבות שבחרתי ברופא המשפחה שלי למרות שהוא גר רחוק ממני היא העובדה שתמיד חשבתי שגם הוא הומו. כשהגעתי אליו לפני כשלוש שנים הבן אדם היה כמעט בן חמישים, רווק שחי עם אימא שלו, והמשיך להסתכל לי ישר בעיניים כשאמרתי לו שאני נשא.
בשבילי זה היה מספיק כדי להיות בטוח שהוא כמוני, והנה פתאום, לפני כשנתיים, הוא הודיע לי שהוא נוסע לרוסיה וכשחזר, אחרי כחודש, הוא חזר עם אישה רוסייה, אחות במקצועה, צעירה ממנו ביותר מעשר שנים ואימא לבת קטנה. הם התחתנו עוד ברוסיה ועכשיו יש להם כבר שני ילדים קטנים, חמודים מאוד, בלונדיניים כמו האימא.
אני חושב שהוא מאושר למרות שלפעמים כשהוא מדבר על המשפחה החדשה והמאוד צעירה שלו הוא נראה טיפה המום מהשינוי שחל בחייו. בתמונה על קיר המשרד שלו הוא אוחז בבנו התינוק, נראה יותר כסבא גאה מאשר כאב.
הילדה הצעירה שלו נכנסה אתמול למרפאה (שצמודה לבית שלו) וראיתי שהוא מסתכל בה בחוסר אונים ולא יודע מה בדיוק להגיד לה כדי לסלק אותה בלי לגרום לה לבכות. מזל שאחיה שמבוגר ממנה בקושי בשנתיים בא אחריה והחזיר אותה לבית.
בזמנו אני ורוני דנו בנושא והחלטנו שהוא כנראה לא היה הומו כמו שחשבתי כי אחרת איך תסביר את האישה והילדים?
לא שזה משנה לי משהו, התרגלתי אליו והוא אלי והוא רופא טוב ובן אדם נחמד, אני מחבב אותו אבל לפעמים אני שואל את עצמי איך קרה שהוא שינה ככה בבת אחת את כל החיים שלו ולמה הוא נזכר לעשות את זה בגיל מבוגר יחסית.
אחרי השיחה עם ידיד וירטואלי אני חושב שאני מתחיל להבין למה. הוא חזר לפני כמה ימים מאירוע משפחתי שם הוא פגש שם כמה ידידים שלו וקרובים רחוקים שהוא יודע בביטחון גמור שהם היו בצעירותם הומואים והנה הם נשואים עם ילדים. פתאום הוא חש חרטה על הבחירות שעשה בחייו ורוצה לשנות אותם, רוצה להתחתן ולהביא ילדים. "אין בעיות אם זה מה שאתה רוצה, אבל אתה חייב לספר לאשתך לעתיד על העבר שלך." כתבתי לו.
"אם אני אספר היא תברח." הוא עונה לי.
"אבל אם לא תספר… זה פשוט לא הגון ולא מוסרי וממש לא בסדר להסתיר את המשיכה שלך לגברים."
הוא לועג לי שאני חנון ולא מבין מהחיים שלי ומתעקש שלאחרונה זה הדבר היחיד שהוא רוצה באמת – משפחה וילדים שיגאלו אותו מחיי הבדידות של הומו מזדקן.
"ומה תעשה כשיבוא לך נורא על מישהו?" אני ממשיך להיות קול המצפון הנודניק.
"אני אקפוץ אליך לחפוז קטן." הוא צוחק.
"אבל זו בגידה." אני מתעקש.
"כולם בוגדים." הוא עונה לי בקור רוח, "אתה חושב שסטרייטים לא בוגדים?"
הוא דוחה בלגלוג את כל הטענות התמימות שלי שמשפחה שמבוססת על שקר לא תחזיק מעמד זמן רב, וזוגיות שבה אחד מבני הזוג מסתיר מידע כל כך משמעותי על חייו נידונה לכישלון. לדעתו גם אחרי שאשתו תגלה היא תשתוק ותבליג כי הוא יהיה בעל טוב ויספק לה תנאים כלכליים טובים וכמובן שיהיה אבא נהדר.
לא יודע, אולי אני תמים ואולי הוא צודק, אבל לדעתי הוא צריך לספר הכל קודם ולתת לאישה זכות להחליט לפני החתונה אם אלו החיים שהיא רוצה לחיות. מעניין מה הרופא שלי סיפר לאשתו לפני שהם התחתנו. מצד שני היא לא דברה אז עברית והרוסית שלו עלובה מאוד אז לך תדע?
"תגיד רוני, מה אתה מעדיף? במיטה אני מתכוון?"
"אותך."
"לא, באמת. מה הטיפוס שלך? איזה טיפוס של גבר נראה לך הכי מושך?"
"כזה ששותק ונותן לי לישון בלילה, אחד שפותח את הפה רק כדי למצוץ ולא שואל שאלות טיפשיות."
"לא, באמת. נו, תגיד, זה חשוב."
"אה… טוב, אם זה חשוב אז… לא יודע."
"נגיד שאתה בסאונה ענקית, כולם שם ערומים, או רק עם מגבות, ויש שם גברים מכל הסוגים, הצבעים והגילים. על מי היית הולך?"
"מה יש לי לעשות בסאונה מלאה גברים ערומים?"
"נגיד אמרתי."
"אהה… הייתי מסתובב בכל החדר, בודק טוב טוב בכל מקום ומסתכל בכל פינה עד שהייתי מוצא אותך יושב בצד עם ספר, ומתעצבן שהאדים מערפלים לך את המשקפים ומפריעים לך לקרוא, ואל תשאל איזה מנה היית חוטף ממני."
"למה? כי הלכתי לסאונה?"
"לא. כי באת עם ספר לסאונה. אוויל אחד. מי בא לסאונה עם משקפים וספר?"
"אם היה לי מחשב נייד הייתי לוקח אותו. אתה חושב שהאדים של הסאונה יזיקו לו?"
"כן, בטח. אם אתה חייב לקרוא בסאונה אז עדיף ספר."
"בטח שאני חייב לקרוא, אתה תמיד מאחר ומה אני אעשה בינתיים?"
"אהה… אז תגיד שקבענו פגישה בסאונה."
"לא, לא קבענו שום פגישה. אתה נמצא שם לבד וצריך לבחור מישהו, על מי היית הולך?"
"הייתי מחפש מישהו עם סלולרי, מתחנף אליו שייתן לי אותו ואז מתקשר אליך וצועק עליך ששלחת אותי לבד לסאונה."
"אני רואה שתשובה נורמאלית אני כבר לא אקבל ממך."
"אם אתה רוצה תשובה נורמאלית תשאל שאלה נורמאלית."
"אני פשוט רוצה לדעת איזה טיפוס של גבר הכי מוצא חן בעיניך."
"מה האופציות שלי?"
"אוף. איזה כבד אתה היום. האופציות הרגילות, צעיר, זקן, שמן, רזה, בהיר, כהה, שרירי או צנום, שעיר או חלק. אתה יודע לבד."
הוא שותק שתיקה ממושכת מאוד ואז מתהפך ונשכב עלי. "למה אתה שואל? אתה מתכנן להשתנות או לשדך לי משהו?"
"לא חשוב. אני לא יכול להגיד."
"טוב, אם אתה מוכרח לדעת אני מעדיף מישהו קצת יותר מבוגר ממני, אבל לא בהרבה. שיהיה קצת יותר גבוה ממני, שרירי, אבל לא בצורה מוגזמת. שעיר, אבל לא יותר מידי. רגיל כזה, שקט וחכם, קצת חנון, אבל בצורה גזעית. אחד עם ידיים טובות, בן אדם רגוע שלא מתעלק ולא נלחץ, אחד שיש לו חיים משלו ולא עושה עניין מזה שאני הולך לרקוד ולבלות בלעדיו, והכי חשוב, שיהיה לו לב טוב."
"וואלה? אתה לא נסחף קצת בדרישות שלך?"
"אהה. ושכחתי עוד משהו חשוב, שלא יעשן ולא ישתה וישמור עלי שאני לא אגזים."
"אתה לא מעדיף מישהו יותר בליין שיבוא לרקוד אתך ויהיה פחות שקט?"
"לא. אני עושה מספיק רעש בשביל שניים. הוא חייב להיות בן אדם שקט שאוהב לקרוא ולכתוב ולהתעסק בשקט בעניינים שלו."
"תשמע, יש לך דרישות, חבל על הזמן. לא מאמין שתמצא אחד כזה."
"טיפש, כבר מצאתי. מה קורה חמי? למה השאלות האלו?"
"לא יכול להגיד לך. אתה באמת חושב שיש לי לב טוב?"
"כן, ומזלך שאני פה כדי להציל אותך מהשטויות שאתה עושה בגלל שאכפת לך מכל אחד. ומה הטיפוס שאתה מעדיף?"
"אהה… אני? אוהו. תראה מה השעה, כבר אחרי שתיים. נהיה הרוגים מחר בבוקר. לילה טוב רוני. אני ישן."
הוא צוחק בחושך. "איזה אשכנזי ערמומי אתה, מזלך שאני אוהב אותך. לילה טוב חמי."
לא נעים
את ערב חג השבועות ביליתי עם משפחתי. ארוחת החג התקיימה אצל אחי הגדול. בדרך כלל אני משתדל לפגוש בו כמה שפחות, ובעקרון אני מתאמץ לא להגיע כשיותר משניים שלושה מקרובי משפחתי מתכנסים יחד, אבל הפעם אימא התקשרה לרוני וביקשה שהוא ילחץ עלי כי כולם שואלים מה איתי ולא נעים לה מהמשפחה.
אתם לא רוצים לדעת איזה מכבש לחצים רוני הפעיל עלי, די בכך אם אגיד שהוא נחל הצלחה ואני התייצבתי לבוש במחלצות בפתח ביתו המרווח של אחי הגדול המכונה החיה (כינוי שבא לו בצדק בגלל נתוניו הפיזיים התואמים את אופיו).
האדם היחיד שבאמת שמחתי לפגוש היה אחייני הצעיר – בנו הבכור של אחי. ילד בן עשר שמאוד מאוד מזכיר לי את עצמי בגילו. הוא שמנמן, ביישן קצת, תולעת ספרים, חובב מדע בדיוני ומשחקי מבוכים ודרקונים, מתעב מתמטיקה ופוחד מאביו האימתני בדיוק כשם שאני פחדתי ממנו כשהייתי בגילו. הביקור לא היה כל כך מוצלח. לאבא היה מצב רוח רע מאוד וכל זמן הארוחה הוא הציק לי למה אני עובד בעבודה עלובה כזו ולא מנצל את הפוטנציאל שלי והולך לעשות תואר כדי שאוכל להרוויח יותר כסף.
ניסיתי להסביר לו שגם אם היה לי די זמן וכסף ללמוד הייתי לומד משהו שירחיב את השכלתי ולא מבזבז את זמני על ניסיון להתעשר, ובכלל, אני מתעניין בדברים אחרים מאשר תארים ודיפלומות שאפשר לתלות על הקיר.
אבא לא אהב את התשובה המתחמקת שלי והמשיך להיות נרגן ולהציק. בסוף הבנתי שחלק מהבעיה נובע מכך שהוא פשוט לא שומע אותי טוב – גם כי היה שם רועש מאוד (המון ילדים צרחניים, מבוגרים קשקשנים ומוזיקה רועמת), וגם כי כנראה שחלה ההידרדרות בשמיעה שלו. כנראה שבגלל זה הוא היה כעוס ועצבני וכרגיל פנה אלי לפרוק את הלחצים. במשך שנים הייתי מוצא נוח להוצאת כעסים וזה לא השתנה עד היום. בסוף אימא שמה לב מה קורה וחילצה אותי מידיו. היא הסכימה איתי שהוא כועס בעיקר כי הוא לא שומע טוב, וגם כי הוא נורא מודאג בגללי, ואמרה לי שוב שרזיתי וביקשה ממני ללכת לראות מה עושים הבנים בחדר המחשב.
אחי הפך את הממ"ד לחדר מחשב מצויד כראוי ואני מצאתי שם את אחייני יושב ליד בחור נאה ושחום כבן שש עשרה בשם שגיא שהתברר כקרוב של גיסתי. הוא שמח שמחה גדולה על בואי וטרח להראות לי את שמחתו באותות ובמופתים.
מהר מאוד התברר לי ששגיא הומו, והוא יודע שאני גם, ומתכנן לבצע בי את זממו למרות שאני מבוגר ממנו ביותר מעשר שנים.
במשך הדקות המעטות שלקח לאחייני הצעיר ללכת למזנון ולהביא לנו שתייה ועוגות הוא הצליח להבהיר לי את כל העובדות הללו בצורה ברורה מאוד, ואפילו לא מצמץ כשאמרתי לו שאני חיובי. מסתבר שהוא כבר ידע את זה קודם וידע גם שיש לי חבר שאני חי איתו. כל פרט על חיי נודע לו דרך הרכילות המשפחתית וזו הסיבה שהוא הטריח את עצמו מלכתחילה לבקר את הדודה.
איזה מזל שהאחיין שלי, שיהיה לי בריא, התפרץ פנימה נושא צלחת עמוסה כל טוב ולא היה עלי לענות להצעות המביכות של הילד חסר הבושה הזה. אני לא זוכר את עצמי נועז כל כך בגיל שש עשרה, חרמן כן, אבל בטח שלא כל כך אמיץ.
כמה דקות אחר כך רוני התקשר והודיע לי שהוא למטה עם האוטו ושאל מתי אני מגיע. חשבתי שהוא יגיע רק בעוד שעתיים לאסוף אותי, אבל כנראה שהוא שוב הסתכסך עם מישהו מהמשפחה שלו (גם הוא בילה כמוני את ערב החג בחיק משפחתו זולל עוגות גבינה ומתעדכן ברכילות משפחתית) והקדים לעזוב.
"אני חייב ללכת." אמרתי לצעירים המאוכזבים, ואחרי סיבוב חפוז של הפרודיות מכל הדודים והדודות (אחרי שנישקתי את אימא וסבתא קיבלתי לתדהמתי חיבוק ונשיקה גם מאבא), דהרתי החוצה.
רק כשהגעתי לרכב הבחנתי ששגיא רץ אחרי. אם רוני היה יושב כמו שצריך מאחורי ההגה היינו יכולים להסתלק מיד, אבל הוא היה חייב לצאת מהרכב ולשבת על הספסל עם סיגריה. התיישבתי לצידו ועל כורחי הצגתי לפניו את שגיא שהתיישב מצידו השני וביקש גם הוא סיגריה. רוני מדד אותו במבט נדהם ושאל את הילד בן כמה הוא, ומה אתם חושבים התינוק הזה ענה?
"אני מעל גיל ההסכמה ואני מסכים."
רוני התחיל לחייך ולא מחה כשלקחתי ממנו את הסיגריה והשלכתי אותה לפח. כפי שידעתי הוא סירב בנימוס להצעה לעלות למעלה ולהגיד שלום בטענה שהיה לו מספיק ודי מקרובי משפחה לערב אחד, אבל מצד שני הוא גם לא מיהר כל כך להיכנס לרכב. שגיא החצוף וחסר הבושה מצא חן בעיניו מאוד, למעשה קל היה להבחין שהם שניהם מצאו חן אחד בעיני השני.
די מהר הודה שגיא בפנינו שהוא אמנם סקרן מאוד וחרמן מאוד, אבל אין לו שום ניסיון והוא מחפש מישהו מנוסה ממנו שידריך אותו. למרות שרוני אמר לו מיד שאנחנו לא הכתובת הוא המשיך להציק ולחפור. "אז מה, אתם ממש גרים יחד וישנים יחד והכל?" שאל בלהיטות סקרנית.
"בעיקר והכל." התבדחה דעתו של רוני.
"אתם כאילו עושים הכל?" הוא המשיך לחקור, "אני מתכוון לא רק מזמוזים ונשיקות אלא גם דברים כואבים?"
רוני החליף איתי מבט משועשע וקרץ לי. "שום דבר ממה שאנחנו עושים לא כואב לי, ולך מנחם?"
חייכתי אליו ושתקתי, נבוך מכדי לענות, אבל בדרך הביתה חשבתי הרבה על השאלה של שגיא הצעיר והלהוט והגעתי למסקנה שהיא לא טיפשית כמו שהיא נשמעת.
אחרי שמניתי בליבי את כל הדברים הכואבים שאנחנו כן עושים זה לזה בין הנשיקות והמזמוזים הגעתי למסקנה שטוב ששתקתי. הוא עוד צעיר, יש לו זמן לגלות את זה לבד.
הלומי אוכל ושתייה נרדמנו מהר מאוד ובבוקר קמנו רעננים ומלאי מרץ. שמחנו יחד שלמרות ההרגשה שהיום שבת זה רק יום שישי ומחר יש שוב שבת, ומרוב שמחה התחלנו להתנשק ולהתחבק ומשם העניינים התגלגלו כרגיל, ואז הרמתי במקרה את מבטי וגיליתי ששכחתי לנעול את הדלת כמו שאני עושה בדרך כלל, וצעיר רזה ובהיר שיער ועיניים עומד בפתח ובוהה בנו במבט מוקסם. אם לא די בכך קלטתי שבן זוגי היקר שם לב לנוכחות הצופה הלא מוזמן הזה הרבה לפני והדבר לא הפריע לו כלל, נהפוך הוא. למראה הזעזוע שעל פני הנער ששמו דניס (סשה הגדול הביא אותו לביקור והם ישנו יחד בחדר האורחים שלנו) פרח ונעלם ואני זינקתי ממקומי ונעלתי את הדלת. "אתה לא נורמאלי." צעקתי על רוני, "למה לא אמרת לי שמישהו מסתכל עלינו?"
במקום להיות נבוך רוני משך בכתפיו, גיחך וקרא לי פולנייה ביישנית.
הודעתי לו שכל החשק עבר לי ובמקום לחזור למיטה נכנסתי למקלחת, הוא נכנס מיד אחרי, הצמיד אותי לקיר והתעקש שהוא חייב לגמור כי הוא חרמן רצח.
"זה שמישהו מסתכל עליך מזיין חרמן אותך?" התמרמרתי, "אתה ממש סוטה רוני."
הוא צחק, ביקש ממני להפסיק להתנהג כמו נקבה, ודי מהר הוכיח לי באותות ובמופתים שדי כיף להיות סוטה, ובכל זאת, מהיום אין מצב שאני לא נועל את הדלת לפני סקס.
בשבת כבר נמאס לנו לנוח והחלטנו לצאת לטייל ברחבי עמק יזרעאל שחוגג את פסטיבל הדבש והחלב או משהו כזה. התארגנו בשלוש מכוניות, לקחנו שפע של אוכל ושתייה ויצאנו לדרך. עד שהגענו לעמק יזרעאל גילינו שיחד אתנו נודדים בדרכים עוד המוני בית ישראל על זקניהם טפם וג'יפהם.
היה חם נורא והיו זבובים ושמש. כל הרוסים בחבורתנו – רוב מוחץ – סבלו נורא והתמרמרו שאיך זה שהקיץ בקושי התחיל וכבר הכל יבש וצהוב? ומה זה החום הנוראי הזה? ולמה יש פה כל כך הרבה זבובים ובני אדם ופקקי תנועה? ואיזה מין מדינה זו בכלל?
לגבי החום והזבובים לא היה לנו מענה, אבל פקק התנועה נגרם בגלל קבוצה ענקית של אופנוענים שיצאה מחניון קניון אלונים שבצומת אלונים וחסמה זמנית את הדרך.
עוד ועוד אופנועים מכל הסוגים, הגדלים והצבעים זרמו מהחניון אל הכביש, מרהיבי עין ביופיים. רוני הביט בהם פעור פה ואחוז קנאה וידעתי שהוא היה נותן המון כדי להיות רכוב על סוס ברזל מהיר כשהוא עוטה מעיל עור שחור משובץ ניטים, קסדה מבריקה על ראשו ואולי גם בחורה שופעת נלחצת אליו מאחור, ידיה כרוכות סביב מותניו, שדיה נמעכים אל גבו. הבטתי איך עיניו מתערפלות בגעגועים למראה הרוכבים אל החופש ושאלתי את עצמי אם הוא באמת מדמיין לו את עצמו מצטרף אליהם על אופנוע שחור וכסוף? ואת מי הוא היה מרכיב מאחוריו, נצמד אליו בכוח ומחבק אותו? ואז הנייד שלי צלצל ושגיא היה על הקו. "מאיפה יש לך את המספר שלי?" נדהמתי. מסתבר שהוא שאל את הדודה שלו – גיסתי – והיא פשוט שאלה את אימא שלי שבתום לב נתנה לה את המספר שלי.
"תשמע שגיא," התחלתי לשאת נאום חינוכי רב טקט שבו התכוונתי להבהיר לו שהוא צעיר מידי ואני לא פנוי ולא מעוניין וגם נשא ו…
"אני יכול לדבר עם רוני." הוא ביקש בנחת, "יש לי משהו חשוב לשאול אותו."
נתתי לרוני את הנייד שלי ולהפתעתי השיחה עם שגיא עניינה אותו כל כך עד שהוא הפסיק לבהות בגעגועים באופנוענים, צחק מקרב לב, זרק את ראשו לאחור, תלתליו מקפצים בעליצות על עורפו, הסתובב בגבו אלי, התרחק ממני כדי שלא אשמע את דבריו ושוב געה בצחוק רם. מתי הוא צחק ככה לאחרונה ממשהו שאני אמרתי?
אחרי שהם גמרו לדבר הוא השיב לי את הנייד וחייך במסתוריות כששאלתי מה הילד רצה.
"לא משנה, רצה לשאול אותי משהו שנראה לו חשוב." סתם ולא פירש.
תמונות מחיי זוגיות
ורק אחר כך, אחרי שהוא הגיע הביתה שיכור ואומלל דיברנו וכאילו התפייסנו, והכל היה כבר טוב ויפה – הוא אפילו הזמין לנו מקום במסעדה האיטלקית ההיא שתמיד רציתי לבקר בה ואף פעם לא יצא לי – הבנתי שאני כועס, מאוד מאוד כועס.
לא על שגיא שהוא רק ילד טיפש, אלא על רוני שרב איתי ואפילו קרא לי זונת צומי וגרם לי להרגיש אשם ואידיוט בגלל הבלוג שלי. מאז שהפכתי לחיובי לא הרגשתי כל כך אומלל. טוב, אולי אז כשנפרדנו בקיץ שעבר… לא יודע. איך אפשר למדוד אומללות?
אני מניח שאי אפשר, כמו שאי אפשר למדוד אהבה, אני רק יודע שאני זקוק למקום הווירטואלי הפרטי הזה שבו אני פורק מחשבות, מספר על היום שלי, מארגן את האירועים שקרו לי, קושר בין העבר לעתיד, מתעצבן, כועס, פוחד.
אני צריך את זה, ואני זקוק לחברים שמגיבים ושאכפת להם ממני גם אם זו חברות נטולת גוף ואם הוא לא מבין זו הבעיה שלו, לא שלי.
הקטע הכי גרוע היה במוצאי החג, אחרי הטיול המעצבן ההוא בעמק יזרעאל חזרנו הביתה והלכנו להתרחץ ולנוח. כמובן שדבר ראשון אחרי המקלחת דהרתי למחשב שלי לבדוק מה חדש, ואז הוא התפוצץ פתאום והכל נעשה איום. הוא צעק עלי שהצחוק שלו היה רק הצגה בשביל שגיא שקורא בבלוג שלי ויודע עלינו יותר מידי דברים לטעמו של רוני.
פתאום רוני ששונא לקרוא ישר ממסך מחשב התעקש לעבור על כל הבלוג, כולל התגובות, (מה שהוא מעולם לא עשה קודם), וצרח עלי שאני מופרע ופתטי וזונת צומי ששופך את כל החיים שלו בבלוג ושאני עושה מעצמי קרקס להנאת כל מיני חסרי חיים מעוותים שמאוננים על הסיפורים שלי, ועוד המון מילים רעות ופוצעות שלא ידעתי מה לענות עליהן.
התשובה היחידה שלי הייתה למחוק הכל וזה מה שעשיתי. אמרתי לעצמי שהכל לטובה ושאני אחוש הקלה בלי המשא הכבד של הבלוג וככה עדיף, אבל לא הרגשתי הקלה, בדיוק הפוך. לא יכולתי להניח לו לגעת בי מרוב שכעסתי עליו. במשך יום שלם אחר כך הרגשתי שדי, אני והוא גמרנו.
בחור קלאסי
ביום ראשון הוא חזר מאוחר, שתוי ומסכן ודברנו שוב על הבלוג. רוני התנצל ואמר שלא התכוון לרוב הדברים שאמר וביקש שנתפייס. אמרתי שבטח, אין בעיות, הכל בסדר והלכתי שוב לילל במקלחת. בחום הזה מתקלחים כל שעה ככה שזה לא נראה חשוד שאני מבלה המון זמן מתחת לזרם המים.
למחרת, מיד אחרי העבודה הוא ירד בצ'ק פוסט והלכנו לממה מיה. אכלנו אוכל נפלא שהוגש בכמויות גדולות מידי על צלחות גדולות ממידת אדם סביר ואחר כך הלכנו לקנות לי סנדלים כי הכלב של דני לעס את הסנדלים הישנות שלי.
לא הצלחתי למצוא משהו שימצא חן בעיני. לא היה לי נוח בשום סנדל ורוני איבד את הסבלנות כי בחנות של גלי העלבתי זבנית אחת כשהתווכחתי איתה שאולי הסוליה הזו אנטומית, אבל לא רק שהיא תוצרת סין ירודה היא גם לא אורתופדית, ואני סומך על כף הרגל שלי בנושא הזה ולא על מה שהיא אומרת.
כשיצאנו משם (יותר נזרקנו מאשר הלכנו) רוני התרגז ואמר שאני מפונק ונודניק ודי כבר עם הבררנות שלי, ושוב היה ויכוח מכוער על כסף, סגנון ואיכות לעומת כמות.
אמרתי שאני מצטער מאוד וכמו שבבגדים אני לא מפונק כלל בנושא של נעלים אני לא מוכן לעשות קיצורי דרך. נעלים זה דבר חשוב לבן אדם שעומד כל כך הרבה שעות על הרגלים ואני לא מוכן להתפשר בתחום הזה בשום פנים ואופן. בסוף מצאתי את מבוקשי בנעלי הקיבוצים. חזרנו הביתה בשתיקה מעיקה, התקלחנו בנפרד והלכנו לישון כל אחד בפינה שלו. בלילה התעוררתי בוכה.
הוא התעורר ואמר שאני צדקתי בקשר לסנדלים והוא אוהב אותי, ואפילו התלוצץ ואמר שאני בחור איכותי עם טעם קלאסי והוא לא מבין מה אני מחפש עם ערס עצבני כמוהו וניסה לחבק אותי, ובאמת רציתי שנתחבק, אבל לא יכולתי. גוש של כעס קפוא חנק אותי ופשוט לא יכולתי לגעת בו.
אחר כך הוא הלך לעשן בחוץ ואני הלכתי שוב לבכות במקלחת. בשבוע הבא הוא נוסע לעבוד בתל אביב ויחזור רק בסופי שבוע, אולי.
דליים סדוקים
לאישה סינית באה בימים, היו דליים גדולים תלויים בשני צידי האסל, שהיא נשאה על צווארה. באחד הדליים היה סדק בעוד שהשני היה מושלם והגיע תמיד מלא ליעדו.
בסוף הדרך הארוכה מן המעיין לבית, הדלי הסדוק הגיע מלא בחציו. במשך שנתיים תמימות הביאה האישה מדי יום ביומו, דלי וחצי מים לביתה. הדלי המושלם היה גאה, כמובן, בהישגים שלו, אך הדלי הסדוק, המסכן, התבייש במומו והיה אומלל, כיוון שהצליח לבצע רק מחצית מייעודו.
לאחר שנתיים של מה שנראה ככישלון מר, פנה הדלי הסדוק לאישה ליד המעיין ואמר לה: "אני מתבייש שהסדק שבי גורם למים לדלוף לאורך הדרך הביתה".
האישה הזקנה חיכה ואמרה "האם שמת לב שיש פרחים לאורך השביל, בצד שלך, ואילו בצד השני אין? המום שלך מוכר לי מאז ומתמיד, ולכן טמנתי זרעי פרחים בצד שלך ובכל יום שאנו צועדים הביתה, אתה משקה אותם. במשך שנתיים אני יכולה לקטוף פרחים יפים אלה, כדי לקשט את השולחן. ולולא היית כמו שאתה, לא היה היופי הזה מעשיר את הבית."
לכל אחד מאיתנו יש מום מיוחד, אך הסדקים והמומים שלנו הם שעושים את החיים יחדיו מעניינים ומספקים כל כך.
***
אין לי מושג איפה הוא מצא את הסיפור הנחמד הזה ואיך הוא מצא זמן לשלוח לי אותו במייל, אבל אני יודע שזו הדרך שלו לבקש סליחה על המריבה הזוועתית של מוצאי החג. כבר שבוע שלם הוא עושה חפיפה למחליף שלו ומנסה תוך כדי כך להספיק לעשות יותר מידי דברים בבת אחת ואם לא די בכך הוא נורא מודאג בגלל המעבר למקום חדש שבו יהיה עליו לכבוש לו מחדש מקום ועמדה. הוא נורא לחוץ בגלל שבשבוע הבא הוא עוזב את הבסיס. כל הבלגן עם הבלוג שלי בתוספת הלחץ שהוא נתון בו יצרו את המצב הבלתי נסבל הזה שאנחנו נתונים בו היום.
בצהרים הוא לא הספיק להתקשר אלי כמו תמיד ודיברנו רק בחמש בערב. הוא נשמע לי כל כך מתוח וקצר רוח… ידעתי שאני צריך להיות תומך, מבין, מרגיע ולא הצלחתי. אכזבתי אותו ואת עצמי, דיברתי בנוקשות ואחר כך הצטערתי. כל כך חשוב לו להעביר את התפקיד בצורה מסודרת ולהגיע מוכן לקריה, וכל מה שאני יכול לעשות זה לקטר בגלל הבלוג המטופש שלי. הוא חזר רק אחרי שש, הרוס מעייפות, כל כך עייף עד שלא היה מסוגל לאכול. התקלח, נפל על המיטה ערום ומיד נרדם.
ישבתי ליד המחשב ושקעתי בכתיבה, מתפלא איך הגיבור של הסיפור החדש שלי כופה עלי את הסיפור שלו בלי להתחשב בכלל ברעיונות שלי.
אחר כך הוא התעורר, אכלנו משהו וניסינו מאוד להיות תרבותיים ומנומסים. הוא אפילו קם להוריד את הצלחות מהשולחן ושאל אם לשים במדיח. "המדיח מלא כלים נקיים, אני אטפל בזה אחר כך. לך לנוח." אמרתי.
"אני חייב סיגריה." הוא התנצל. יצא החוצה, ישב על המעקה, עישן וליטף את הכלב.
הכנתי קפה לשנינו והוצאתי אליו. בגינה היה חשוך, נעשה קצת קריר, נשבה רוח קלילה והיה ממש נעים. "עוד מעט יש 'עובדה'. רוצה לראות?" שאלתי.
הוא עשה כן עם הראש, כיבה את הסיגריה ושאל אם אני שונא אותו.
"אל תדבר שטויות, בטח שלא."
"אתה יודע מתי הפעם האחרונה שעשינו סקס?"
חשבתי קצת. "לא זוכר בדיוק, בשבועות?"
"לא התכוונתי באמת שאתה זונה, דברתי מתוך כעס."
"אני יודע."
"מתי תסלח לי כבר מנחם, אני לא יכול ככה יותר."
"סלחתי לך מזמן, די."
הוא סקר את פני בספקנות. "לא נכון." קבע בעצב, "בוא נלך לראות 'עובדה'."
נשכבנו על המיטה מול הטלוויזיה, והזדעזענו מהעוולות שקורות במדינה, מהעוני של הפנסיונריות של 'משגב לדך' ומהמצב הנוראי של אסי דיין שנשמע כאילו נדפק לו לגמרי המוח מהסמים. אחר כך ניסינו לצחוק מ'וויל וגרייס', אבל לא הצלחנו. הרגשנו כבדים מידי, עצובים מידי. המשקע של כל המילים הקשות שנאמרו העיק עלינו, הדים של כעס ריחפו מעלינו. הוא לקח את כף ידי בידו, שיחק עם האצבעות, שאל איך הולך הסיפור על קבוצת התמיכה.
אמרתי שבסדר, אבל יש התפתחויות שלא צפיתי והגיבור שלי עושה דברים שמפתיעים אותי. הוא צחק ואמר שאני משוגע ואז נבהל וביקש סליחה.
עניתי שיפסיק להיות טמבל כי אני באמת פסיכי ומשכתי אותו אלי. עברו כבר כמה ימים מהפעם האחרונה, אבל לא התנפלנו זה על זה כרגיל אלא התנהגנו בעדינות, בהססנות אפילו. "אני נורא אוהב אותך." הוא אמר אחר כך, "אני שונא לריב אתך מנחם, בוא לא נריב יותר."
לפני שהספקתי להגיד לו שאי אפשר לחיות עם מישהו בלי לריב לפעמים הוא נרדם ואני התגנבתי מהמיטה והלכתי לשחזר את הבלוג שלי.
היום הוא לא ראה אותי יושב אפילו דקה אחת מול המחשב. אני מתכוון להמשיך במדיניות הזו בעתיד ולהיכנס לאינטרנט רק כשהוא לא בבית גם אם זה יעכב את התשובות שלי ואת הכתיבה, וכמובן שהבלוג שלי יישאר סוד כמוס.
מודה אני
החום נשבר לפנות בוקר. קצת לפני עלות השחר מצאתי את עצמי מגשש אחריו בתוך סבך הקפלים של שמיכות הפיקה הנפרדות שלנו שהסתבכו במשך הלילה לפקעת חסרת תועלת של בד שלא חימם אותנו מספיק.
בסוף נשברתי, קמתי, העפתי את השמיכות הדקות מידי מהמיטה ועטפתי את שנינו בשמיכה הקיצית הזוגית שלנו. הוא הצטנף בזרועותיי, נדחק אלי מתוך שינה, מניח לי לנשק את עיקול כתפו החמים והחלק, להסניף את הריח שלו ולסבך את רגלי ברגליו.
מבחינתי אפשר היה להמשיך לשכב ככה, מעורבלים זה בזה, עד שיגיע הזמן לקום, אבל אתם יודעים איך הוא בבקרים. ער למחצה הוא מניח את ידי על אברו הזקוף ומתפתל בזריזות עד שהזין שלי מתמקם בין עגבותיו.
"הדלת לא נעולה." אני נזכר.
"זה בסדר, אנחנו לבד בבית." הוא משיב, מגשש במגרה של ארונית הלילה ומקלל כשהוא נוכח לדעת ששוב נשארנו בלי קונדומים. "לא נורא, אפשר להסתדר בלי." פתחתי את הפקק של הקרם המועדף עלינו.
כל פעם אני מתפלא מחדש איך זה שבמיטה אין לנו שום חילוקי דעות, הגופות שלנו חכמים יותר מאיתנו והם יודעים בדיוק איך לעשות מה.
אחר כך הוא נרדם ואני שוכב לצידו בשקט, מנסה לחפש במוחי אחרי משפטים שיוכלו לתאר בדייקנות את הרגשת הנועם והחמימות שעוטפות אותי. קשה לי למצוא משפטים שיבטאו בשלמות את האושר הנפלא שמסב לי המגע בגופו. איך אני יכול לתאר את העונג של עורו החמים והחלק המחליק על עורי, את הטבעיות המופלאה שבה אבריו הדקים והגמישים משתלבים באברי. ברגעים כאלו אני מרגיש כאילו אני צף על ענן רך שעוטף אותי ברכות, אני נינוח לגמרי, חסר כל דאגה, גופי רפוי ואני ספק חולם, ספק הוזה, רוקם עלילות מופלאות, פותר בעיות מציקות, מרגיש אחדות מופלאה של גוף ונפש, נטען באנרגיות בשביל כל היום. אפילו המילים השחוקות של תפילת 'מודה אני לפניך' נשמעות פתאום כאילו שמעתי אותן לראשונה רק הבוקר.
אחר כך אני נרדם ומתעורר רק כשהוא קם והולך להתגלח. אנחנו מתארגנים בזריזות מתורגלת היטב, נוסעים יחד לצומת, נפרדים בליטוף מוצנע ובחיוך זהיר והולכים איש לדרכו.
יותר מידי עוגות ושאלות מיותרות
ביום חמישי הלכתי למסיבת יום ההולדת של יגאל, בן זוגי בתקופת הצבא. כשהייתי חייל לא האמנתי בזוגיות חד מינית, הייתי צעיר וטיפש ועדיין נאבקתי עם עצמי, מתקשה להשלים עם הזהות המינית שלי, פגשתי את יגאל בלשכת גיוס כמה חודשים לפני שהתחיילתי, ומאז נפגשנו מידי פעם, בעיקר לסקס. יגאל סבל מההתלבטויות שלי באותה תקופה ועד היום אני חש קצת אשמה בנוגע אליו.
הוא הבחור שאיתו תפסו אותי הורי במיטה אחרי השחרור, ואיתו הייתי במילואים כשרוני היה בחו"ל. אחר כך הוא נסע להולנד לפגוש את אביו ונשאר לגור שם עם החבר שלו שבא אחריו. אני בסופו של דבר נשארתי בארץ.
כשהוא הזמין אותי למסיבת יום הולדתו הייתי חייב ללכת. יש לנו הרבה היסטוריה וזיכרונות משותפים, הוא גר יחסית קרוב, אני מכיר גם את אימא שלו ואחותו והוא מכיר את רוני ומחבב אותו. הפעם לא היו לי תירוצים להתחמק. הלכנו. סך הכל היה חביב ואפילו הקריאות הנדהמות – כמה רזית! – לא היו מעיקות יותר מידי הפעם.
במהלך המסיבה יגאל לקח אותי הצידה ושאל מה קורה, מה שלומי ולמה אני לא אוכל עוד עוגה. הוא לא ראה אותי כבר כמעט שנה וזכר אותי מלא יותר ודי ברור היה שהצורה שלי כיום מצערת אותו.
ההסברים שלי שאני בריא לגמרי ואיבדתי כמה קילוגרם רק בגלל תופעות הלוואי של התרופות, לא כי אני גוסס או משהו, לא שינו את מבט הצער והרחמים על פניו.
לקראת תשע בערב רוני הסתלק לראות כדור סל אצל מאור ואני חזרתי הביתה, מפוטם ביותר מידי עוגות.
בבית מצאתי את הילד משחק עם הכלב. הוא סיפר לי שחיפש אותי אחד בשם שגיא.
"הוא שאל אותי שאלות מעצבנות." דיווח דני, ולפי מה שסיפר לי הבנתי ששגיא ניסה לברר, לא בעדינות יתרה, מה בדיוק טיב היחסים ביני לבין דני.
הוא שאל את דני אם הוא אוהב אותי, ואם הוא חושב שאני אוהב אותו, וכשהילד אמר – בטח, חמי הוא כמו אח שלי – שגיא ניסה לברר אם אני מנשק את דני, מחבק אותו, רואה אותו ערום, או נוגע בו, שאלות שהיו מכשילות ילד בן שלוש, אבל בטח לא את דני שאולי נראה קצת קטן לגילו, (בראשון לאוגוסט ימלאו לו 14) אבל הוא ילד פיקח מאוד. הילד אמר לו מיד שיפסיק לבלבל את המוח, שאני והוא מכירים המון שנים (מאז שדני היה בן שמונה) שאני כמו קרוב משפחה שלו, ושאין שום דבר לא בסדר ביחסים שלנו.
אחרי כמה דקות של חקירה שגיא התייאש והלך. דני חשב שכל השיחה עם שגיא הייתה מצחיקה ולא ייחס לה חשיבות רבה. כדי לא להלחיץ אותו ניסיתי לא להראות שאני מתרגש, אבל האמת שרתחתי מכעס. העדפתי לא לספר על המקרה הזה לרוני מחשש שהוא יחולל מהומה שלמה מכל הסיפור המכוער הזה. זו לא פעם ראשונה שקיבלתי הערות, אזהרות, חקירות והרמת גבות בגלל היחסים שלי עם דני, אבל זו הפעם הראשונה שמישהו ניסה לערב בחשדות המכוערים האלו גם את הילד.
אני לא יכול להימנע מלחשוב שהכל באשמת הבלוג שלי. אם הוא לא היה נכתב שגיא לא היה נכנס לנו לחיים. חשפתי את עצמי יותר מידי וזו התוצאה.
יומנו של מספר סיפורים 