קם כמו תמיד מוקדם מידי בתוך פרץ של שיעול חונק ורץ למקלחת. המים החמים מרגיעים אותי, שוטפים את זיעת הלילה, מורידים לביוב את הסיוטים. מצחצח שיניים ויוצא רענן לכיוון המחשב. הוא מיירט אותי בסיבוב שנייה לפני שישבני נוחת על הכיסא. "תסגור את הדלת ובוא לפה." הוא פוקד, ואני כבר יודע שהבוקר יהיה עוד אחד מאותם בקרים שבהם הכל יהיה כמו תמיד, אבל קצת שונה. עד כמה שונה אני עוד עתיד לגלות. ליתר בטחון אני אומר שעוד רגע, קודם אני רוצה… כמו קפיץ דרוך הוא מנתר מהמיטה והודף אותי מהמחשב.
"אל תדחוף כושי." אני דוחף אותו חזרה, אבל בצורה סמלית. מתפתח מאבק קטן ולא ממש רציני ובסופו הדלת נעולה ואנחנו במיטה.
המחשב נותר כבוי ומיותם.
אני נשכב עליו, מחזיק בו חזק, מביט ישר בעיניו. "למה הכל אצלך באלימות?" אני נוזף, "אתה לא יכול לבקש יפה?"
הוא מתפתל תחתי, מתאפק לא לצחוק. "ואם לא בא לי? למה, מה תעשה לי?"
"עיראקית קטנה ומופרעת שכמוך, תכף תראה מה אני אעשה לך." אני מגחך, שולף קונדום, מחזיק ביד אחת את פרקי ידיו העדינים מעל לראשו, דוחף ברך בין ירכיו כדי לרסן אותו ופותח את העטיפה עם השיניים. אני ממשיך להחזיק את ידיו ואת הקונדום אני מלביש ביד אחת (מסובך, אבל אפשרי אחרי אימון ממושך) תוהה אם לא הגזמתי קצת הפעם – הוא לא אוהב שאני פונה אליו בלשון נקבה.
אולי באמת נסחפתי כי המאבק נעשה די רציני הפעם למרות שהוא מתחיל להתפרע באמת רק אחרי שהקונדום מולבש כהלכה. אחר כך הכל ממשיך כרגיל – שגרה מענגת ומוכרת היטב – הוא על בטנו, כרית מקופלת מגביהה את ישבנו, אני מעליו, גופי מעיק על גופו, ידי לופתות את כתפיו בכוח, חודר לגופו לאט ובזהירות, ופתאום אני חש שאני נחנק, אין לי אוויר.
מסתבר שהמאמץ של המאבק הקטן שלנו בתוספת התנוחה שבה שכבתי רוקנו את כל האוויר מריאותיי. מרסן את הדחף הראשוני שמאיץ בי לעזוב הכל, לקום מהמיטה ולנשום נשימה עמוקה, ובמקום זה מתהפך יחד איתו על הצד, ולוגם לגימה גדולה של אוויר. ככה קצת יותר טוב, אבל עדיין זה לא מספיק, צריך עוד אוויר. אני מחבק אותו חזק ומתיישב והוא על ברכי. הוא משמיע צעקה קטנה של הפתעה, נשען עלי באמון מלא, מצחקק לעצמו, מרוצה מההפתעה הקטנה שהכנתי לו, לא מודע כלל למצוקה שלי.
אחרי שאני משתעל טיפה ולוקח כמה נשימות עמוקות הכל מסתדר. אנחנו ממשיכים ונהנים והכל בסדר. אם זה לא היה קורה כבר כמה פעמים בעבר אולי אפילו הייתי יכול לשכוח את הסיבה לתנוחה שאנחנו נמצאים בה.
בעבודה אני שוב מדביק תוויות. יש המון קופסאות מתכת כבדות שצריך להוריד מהן את התוויות הקודמות ולהדביק חדשות. אני עייף הבוקר, נאחז בכוס הקפה החם שלי ובקושי קם משולחן ארוחת העשר כדי לחזור לעבודה. בהמשך היום כולם מקשיבים לגל"ץ, מגיבים בערנות על החדשות, ורק אני לא מצליח להשתתף בשיחה הערה על הקשישה המסכנה שהותקפה על הגשר מול רפא"ל, לא רחוק מאיתנו, ועל הבלגן בעזה שכולם מסכימים שהוא בטח טעות של הפלשתינים שהם מנסים לגלגל עלינו, ותראו איך כולם עושים מזה סיפור ולאף אחד לא אכפת שיורים כל הזמן קאסמים על שדרות?
אחרי שעתיים של עמידה על הרגלים מול התוויות הללו אני קרוב להתמוטט מרוב עייפות. למרות שנחתי כל השבת הגוף שלי צועק הצילו ומבקש שסוף סוף אמצא לו פינה לנוח בה קצת, ואז מתוך ערפילי העייפות אני נוכח פתאום לדעת שעשיתי טעות של מתחיל והדבקתי תוויות של צבע לבן על הקופסאות של הצבע השחור.
פרץ חזק מאוד של אדרינלין סוחף את העופרת מגופי ולמשך כמה דקות אני חוזר לעצמי ואני שוב ממוקד, חזק וערני כמו פעם. למרבה המזל תפסתי את הטעות אחרי ארבע תוויות ומהר מאוד אני מוריד אותן, מסדר הכל כמו שצריך, ושוב שוקע בביצת עייפות, מדשדש מנומנם ותשוש עד סוף יום העבודה.
ילד טוב
בדרך הביתה אני נכנס לסופר. צריך לקנות חומוס, כרוב במיונז ואולי גם חלב. עקרת בית פוסעת מולי, דוחפת עגלה, לידה צועד בנה המתבגר. הוא עגול פנים, עדיין נושא על עצמו קצת שומן ילדות מתחת לטריקו המעוצב, אבל כבר יש לו פירסינג בגבה וג'ל בשער, ובכל זאת הוא הולך בצייתנות ליד אימא ועוזר לה עם הקניות כמו ילד טוב.
"את לא צריכה ניר טואלט?" הוא שואל אותה ומחווה בידו בתנועה חיננית לעבר הפירמידה של ניירות הטואלט.
אני לא ממש משיר מבט לעברו, קולט אותו רק בזווית העין ובכל זאת, רק על פי הטון של משפט השאלה הקטן והתמים הזה בתוספת התנועה המסוימת הזו בפרק היד אני כבר יודע עליו הכל, כולל מה כוללים החלומות הלחים שהוא חולם בשעות הקטנות של הלילה, קצת לפני שהוא מגרד את עצמו מהמיטה ונגרר על כורחו לבית הספר.
אני מנחש את השירות הצבאי המקוצר שיהיה לו – נקווה שהקב"ן יהיה נחמד אליו – ואת הדירה התל אביבית שהוא יצטופף בה עם כמה שותפות צייצניות שיבכו יחד איתו אחרי שההוא לא יתקשר ויהיו החברות הכי טובות שלו עד שהוא יעבור לגור עם החבר המיתולוגי, ההוא שישבור לו ראשון את הלב.
אני יודע שבסוף הוא יספר לאימא שלו את האמת והיא לא ממש תופתע, אבל תתגעגע לימים בהם היא יכלה להגיד לעצמה שהוא פשוט ילד טוב שאוהב לעזור לאימא וזה בסדר גמור, זה בטח עדיף על כל הערסים החוצפנים האלה שהוא לומד אתם. גם אחרי שהיא תדע שחתונה וכלה ונכדים כבר לא יהיו לה מהילד הזה אני בטוח שהיא תמשיך לאהוב אותו ולהתגעגע אליו, ותיבהל כל פעם מחדש כשתראה כמה הוא רזה מאז שעזב את הבית.
לפני שהוא יחזור מהביקור אצלה לעיר הגדולה היא תגיד לו לשמור על עצמו ולמרות שהיא אף פעם לא תדע איך נראות הסכנות שאורבות לו שם הלב שלה לא ינבא לה טובות. הכל אני כבר יודע עליו ומקווה שאולי אני טועה והוא סתם ילד טוב של אימא.
ניצחון הגנים
זה התחיל עוד בטיול לפראג שהיה נחמד ומוצלח מכל בחינה חוץ מזה שבמלון היו יותר מידי מראות, ולאן שלא הסתכלתי ראיתי את עצמי. בדרך כלל אני די מצליח להתעלם מדמותי, אבל הפעם לא יכולתי שלא לשים לב שבזמן האחרון אני הולך ונעשה דומה לאימא שלי. לכאורה אין בכך כל רע, אימא אישה נעימת סבר ויש אפילו שיגידו נאה, אבל בכל זאת… אתם מכירים הרבה גברים שרוצים להראות כמו אימא?
הצלחתי להתעלם מהתופעה ואמרתי לעצמי שזו התאורה האירופית, או הדמיון שלי או משהו, אבל כשקיבלנו את התמונות שצילמנו בטיול לא היה מנוס מלהודות שאני דומה לאימא בצורה מפחידה ממש.
דחפתי את התמונות למגרה נידחת והדחקתי (אני טוב בזה), אבל הבוקר הבטתי בראי ונבהלתי כשראיתי פתאום גרסה לא מגולחת ופרועת שער של אימא מביטה בי בחזרה. "אתה לא חושב שאני נעשה דומה לאימא שלי?" שאלתי את רוני, בצפייה להכחשה גורפת.
לצערי התאכזבתי. "מה זאת אומרת נעשה? תמיד היית דומה לה. תגיד תודה שאתה לא דומה לאבא שלך." הוא מצטחק ברשעות.
"תודה." אמרתי בחמצמצות, "זה בדיוק מה שאני רוצה לשמוע על הבוקר, שאני נראה כמו אימא שלי."
"אין מה לעשות, זה הגנים שלך, אבל אם זה מנחם אותך אתה נשמע בדיוק כמו אבא שלך." מודיע לי אהוב לבי בחביבות, "בעיקר כשאתה צועק על דני שאתה לא מרשה לו לשים עגיל בגבה. לחמצן את השערות. ללבוש נעלים בלי לפתוח שרוכים קודם. לקלל. ללכת לישון אחרי עשר ביום לימודים. ו… שכחתי משהו?"
כן, הוא שכח הרבה דברים – כמו אבא שלי אני לא מוכן שהילד ילך לבית ספר בלי שעורי בית מוכנים וחולצת בית ספר נקייה, אני כועס בדיוק כמו אבא שלי כשהוא שוכח לתלות את המגבת שלו אחרי אימון שחייה, ושהוא משאיר כלי אוכל מלוכלכים בחדר שלו, אוכל ליד המחשב ומכניס לי וירוסים למחשב בגלל האתרים למבוגרים שהוא גולש בהם. (בגללו בילית את רוב השבת במאבק לחיים ולמוות עם וירוסים ולא נחתי עד שצדתי אותם אחד אחד והוצאתי אותם להורג בדם קר), לפחות אלו היו אתרים של סטרייטים, אבא היה מאושר אם זה היה קורה לו איתי.
כֹּחִי הוֹלֵךְ וָדָל
הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי.
הֱיֵה לִי גֶשֶׁר צַר מֵעַל לִתְהוֹם תּוּגָה, מֵעַל תּוּגַת יָמַי.
הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי. הֱיֵה לִי נֶפֶשׁ-מָה
הֱיֵה מִשְׁעָן לַלֵּב, הֱיֵה אִילָן מֵצֵל עַל פְּנֵי מִדְבַּר שְׁמָמָה.
הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי. הַלַּיְלָה כֹּה אָרֹךְ, הַשַּׁחַר כֹּה רָחוֹק.
הֱיֵה לִי אוֹר מְעַט, הֱיֵה שִׂמְחַת-פִּתְאֹם,
הֱיֵה לִי לֶחֶם חֹק.
אתם חושבים שרחל המשוררת שכתבה את המילים הכל כך מדויקות האלו הייתה נבהלת אם הייתה יודעת במה חולה הבן אדם שאימץ את השיר שלה ואל מי הוא מפנה אותו? מסכנה, היא מתה משחפת שהייתה האיידס של המאה ה – 19. עד שהמציאו תרופה לשחפת זה כבר היה מאוחר מידי בשבילה. בטח בעוד כמה שנים גם לאיידס תהיה תרופה, השאלה אם זה לא יהיה מאוחר מידי בשבילי.
הלכתי היום למרפאה. עוד בדיקה ועוד רופא ועוד פעם תשתעל, ותתכופף, ותתפשט, ותשכב, ולך לפה ולך לשם, ובדיקות כאלו ואחרות והמון שאלות מציקות. וכולם נורא רציניים – כאילו שזה יעזור משהו. כאילו שיש להם באמת תרופה שתרפא אותי.
בדרך הביתה הוא מתקשר ומתרגז שלא שאלתי על זה ועל ההוא, ולמה לא ביקשתי שיבדקו פה ושם, ושיחליפו את המרשם לזה ולהוא.
"תעזוב אותי." אני צועק, "די כבר. היה לי מספיק ליום אחד. תניח לי!"
הוא מתרתח נורא, צועק שאני מפונק וילדותי וטורק לי בפרצוף. זה כל כך מטופש ופוגע, למה הוא לא מבין? מרוב כעס אני חייב לעמוד כמה דקות עם האוטו בצד הכביש כדי להירגע. אחר כך אני מתקשר לבוריס להתלונן עליו.
"הוא פוחד עוד יותר ממך, בגלל זה הוא צועק." אומר בוריס בבס הרגוע שלו, "זה לא משהו אישי נגדך."
"אני יכול לבוא אליך בבקשה, אני לא אפריע."
"נו, טוב, בוא, אבל אל תציק."
אני בא ומנסה לא להציק, רק שם ראש על הכתף שלו כשאנחנו רואים יחד חדשות, נשען עליו קצת ובסוף נרדם למרות המראות הנוראיים של הרכבת המרוסקת.
אחר כך אני מתעורר ומרגיש רגוע יותר וכבר לא כל כך עייף. אנחנו שותים יחד קפה, אוכלים בגט אקסטרה לארג' עם פסטרמה ומדברים על נשיקות.
בוריס לימד אותי לנשק. לפני שהכרתי אותו חשבתי שגברים לא צריכים להתנשק בפה. להזדיין כן, אבל בלי נשיקות. חשבתי אז שנשיקות וריקודים זה דבר שעושים רק עם בחורות. "לקח לך הרבה זמן ללמד אותי?" אני שואל אותו.
הוא צוחק, "פחות מרבע שעה. היית כשרון טבעי. אני מקווה שהתימני הקטן שלך מעריך את זה."
"לא יודע. לא זוכר מתי התנשקנו כמו שצריך לאחרונה. בזמן האחרון אנחנו יותר רבים מאשר מתנשקים."
בוריס נאנח ודוחף אותי החוצה. "לך הביתה דוצ'ינקה, תן לו נשיקה מכל הלב, תתפייס איתו ואחר כך תאכל משהו, רזית נורא."
לא מתחשק לי ללכת, אני רוצה להישאר אצלו על הספה, ללטף את סולק, החתול הסיאמי היפה שלו, ולשמוע איך הוא קורא לי דוצ'ינקה, אבל עוד מעט החבר שלו חוזר ורוני השאיר לי עוד הודעה בנייד. נותן לו עוד חיבוק ונשיקה לזכר ימים עברו וחוזר הביתה.
הבט אחורה בחלחלה
תקופה לא טובה. במקום להסתכל קדימה מסתכל אחורה. עובר על כל מה שכתבתי בשנה האחרונה ונדהם. כמה מלל.
אולי אני צריך ללכת לפסיכולוג. רק בן אדם דפוק ושרוט היה מסוגל לכתוב כל כך הרבה, ונוסף על מה שכתבתי בבלוג יש גם את הסיפורים. המון המון טקסט.
"תעשה עם זה משהו." הוא אמר פעם.
"אבל זה סתם גיבוב משעמם." עניתי, מקווה שהוא יגיד שלא נכון, שיש לזה פוטנציאל. הוא לא אמר. שלח אותי לטיפול נפשי.
אתמול נשארתי בבית, סתם לא בא לי לעבוד וידעתי שבבית המלאכה אין שום דבר דחוף, במקום ניסיתי לסדר את החומר הזה. למיין, לקצץ, לערוך. המון עבודה. אולי כבר עדיף פסיכולוג?
וגם אם יצא לי מזה מעין רומן, או סיפור, או משהו, אז מה? מי ירצה לפרסם את זה בכלל? ומה עם השמות? רוב השמות ששמתי הם בדויים, אבל לא כולם. איך פותרים את זה?
אין ספק, עדיף פסיכולוג.
בכל אופן, אם אתם לא שומעים ממני יותר מידי לאחרונה זה כי אני מנסה לעשות קצת סדר בבלוג שלי.
מתעורר לפנות בוקר ומגלה שנרדמתי לא מכוסה. קר לי. נצמד אליו, מתעטף בשמיכה, מתחמם ולא נרדם. המחשבות רצות רצות ולא עוזבות, מנסה לחשוב על הניקיון היסודי שאני אעשה מחר, בעצם כבר היום. מספיק עם הבטלנות.
תריסים, רשתות, המדפים הכי גבוהים ואפילו הנברשת. הכל יצוחצח וימורק. את הווילונות אסלק לכל הרוחות. וגם את הטלוויזיה הישנה שעומדת בפינה עוד מהשנה שעברה. הגיע הזמן לסדר את הבלגן בבית הזה.
הזמן עובר והשינה לא באה. לאט לאט המחשבות בורחות אל מה שבאמת מציק – מהשבוע הבא הוא יהיה רחוק ממני, כשאתעורר קפוא לא יהיה למי להיצמד, ממי לשאוב חמימות ונחמה.
הזוגיות שלנו זקוקה למגע, לתחזוק יום יומי של קשר פיזי, לשגרה. כמה זמן יעבור עד שהיא תתפוגג, תתפורר, תתרוקן מתוכן? כמה זמן יחזיקו הזיכרונות והחיבה הישנה מול המציאות הריקה שלי והגדושה שלו? הוא יפגוש אנשים חדשים, צעירים, מרגשים, שונים, ואני אשקע בספרים, במחשב, בהרגלים הישנים של רווק קשיש ובודד. בהתחלה הוא יתקשר כל הזמן, יבוא כמה שיותר, אבל עם הזמן הוא יתחיל לדלג על סופי שבוע כי יהיו לו עיסוקים אחרים, מלהיבים יותר מהבילוי לצידי. ככל שיחלוף הזמן השקרים הקטנים ילכו ויגדלו, עד שתיגמר השנה (או יותר, או פחות, לאלוהי חיל האוויר פתרונים כמה זמן זה יתמשך) כבר נהיה שוב זרים.
הגב מתחיל לכאוב לי והבטן גם. הולך למקלחת, יושב על האסלה, מנסה להתרכז בעבודות שממתינות לי הבוקר, מעמיס עוד ועוד מטלות על עצמי כדי לא לחשוב, ופתאום מתחיל לשהק.
הולך למטבח, אוכל יוגורט מתוק, שולח את דני שנרדם על הספה בסלון למיטה. בחוץ כבר מתחיל להאיר הבוקר. לוקח עוד כדור נגד אלרגיה ויושב לדכא את עצמי מול המחשב. אני חושב שעם קצת מאמץ אני אספיק לנקות היום גם את התריס של המרפסת.
***
כל השבוע האחרון הייתי נורא נורא עסוק. לא תאמינו כמה דברים צריך לעשות כשעוברים דירה. היו אלף ואחד סידורים לסדר והמון החלטות להחליט – טפסים, מזוודות, ארגזים, חתימות – עניינים שונים ומשונים שכולם דרשו טיפול, התייחסות, הסברים, שיחות בטלפון או עמידה בתור.
ואם כבר מזיזים, מנערים ומשנים סדרי עולם צריך גם לנקות, ואם כבר מנקים אז פתאום רואים שמזמן לא עשינו את התריסים במרפסת, והחלונות בסלון לא נשטפו זה עידן ועידנים, ואולי כבר הגיע הזמן לכבס את הווילון ולפרק את הרשתות המאובקות הללו ולשטוף אותן? מצאתי את עצמי עמל ויגע, מנקה, שוטף, סוחב ואורז, מתרוצץ ללא הרף, מוחק עוד ועוד משימות מדף המשימות שעל המקרר עד שביום שבת בצהרים הכל הסתיים. כל הדרוש סידור סודר. כל המטען נארז, הוכן, קופל ונחתם.
רוני קפץ להוריו לצהרים ואני ניגבתי ניגוב אחד אחרון את רצפת הסלון השטופה ואחר כך היטבתי את לבי בשאריות סלט מהבוקר וקינחתי בבורקסים מאתמול, התקלחתי מקלחת ארוכה ומרעננת ונרדמתי.
קמתי בדיוק בזמן לראות את 'בנות גילמור' והנה הוא חוזר ומצטרף אלי. הסדרה נגמרת, אנחנו יושבים עם קפה ועוגה, עוברים שוב על כל הרשימה, מוודאים שהכל מסודר ומוכן למחר.
הוא מודה לי על כל העזרה שהושטתי לו ואומר שלא היה מצליח להסתדר בלעדי.
אני אומר שלא ידבר שטויות, ואם המצב היה הפוך הוא בטח היה עושה אותו דבר, ואז בפרץ מפתיע של כנות מרעננת הוא אומר, "השתגעת מנחם, בחיים לא הייתי מסכים שתעבור לי פתאום דירה ולא חשוב מאיזה סיבה."
משפט אחד קטן ואמיתי וכל האיפוק והבגרות שהפגנתי מאז שהוא החליט לעבוד בתל אביב הולכים לעזאזל. "למה לא?" התפרצתי, "ומה אם גם אני הייתי בקבע, מה אז?"
"חמי, תפסיק לצעוק עלי. כבר מזמן הסכמנו שאנחנו שונים מאוד זה מזה, עובדה, אני לא הייתי מסכים ואתה כן מסכים."
יכולתי לריב עם העובדה הזו, להתווכח ולכעוס, יכולתי לנאום נאומים חוצבי להבות כל הלילה, אבל מה הטעם להתווכח עם עובדות? "למה לא היית מסכים?" שאלתי בקול שקט.
"כי לא. כי זה הבית שלנו ואני רוצה שאתה תגור פה ותחכה לי, ולא שתתרוצץ לך בכל מיני מקומות."
"ולך מותר להתרוצץ?"
"אני לא מתרוצץ, אני הולך לעבוד. הסברתי לך את זה."
"רוני, אתה לא תעבוד 24 שעות ביממה. אתה תעשה גם דברים אחרים, תפגוש אנשים אחרים, תלך לסרטים והצגות ומסיבות וטיולים. בעוד כמה חודשים תבנה לך חיים חדשים לגמרי שלי לא יהיה בהם שום חלק."
"אבל בסוף אני תמיד אחזור הביתה."
"או שלא."
"אני אחזור, זה רק סידור זמני."
אני מושך בכתפי. "נחיה ונראה."
פתאום הוא מתחרט על הכנות המופרזת שלו וחוזר על כל מה ששינן לי מאז שהחליט לעזוב – תל אביב לא רחוקה, הוא יבוא כל סוף שבוע, הבית שלו פה איתי, אנחנו נדבר כל יום ולפעמים גם פעמיים ביום. הזמן יחלוף חיש קל, הכל יהיה בסדר.
"ואל תתחיל להיכנס לסרטים שאני אבגוד בך וכל זה כי זה לא יקרה." הוא אומר בתקיפות, מתיישב על ברכי ומנשק אותי.
"בסדר." אני אומר, מנשק אותו חזרה ושומר את המחשבות שלי לעצמי.
"וגם אתה מנחם, שלא תתחיל להיות נחמד מידי לכל המזדנבים שלך (ביטוי חדש שהוא קלט מאי שם) אני מכיר אותם, הם יבואו לבכות לך בגלל השטויות שלהם, ועד שאתה תנגב להם את הדמעות הם ינסו להיכנס לך למכנסים."
אני מתחיל לצחוק מהרעיונות שלו ומבקש שידגים לי איך נכנסים לי למכנסים ובסוף אנחנו מפסיקים לדבר והולכים למיטה.
ולמחרת בבוקר, רגע לפני שהוא נכנס למכונית שתיקח אותו רחוק ממני הוא מסתובב, אוחז את פני בשני ידיו, לוחץ אותן חזק תוך שהוא קודח במבטו השחור היישר בעיני ואומר, כאילו ממשיך שיחה שניהלנו קודם, "לפחות תבטיח לי שלא תישן מחובק ככה עם אף אחד אחר."
"אני מבטיח, וגם אתה לא."
הוא מהנהן, נותן לי עוד נשיקה אחת והולך.
עין רעה
דווקא היום היה לבוס שלנו מצב רוח מעולה ובארוחת הבוקר הוא סיפר לנו סיפורים משעשעים על מכונית הסיטרואן המופלאה שלו. אני מניח שבזמנו הוא היה פחות משועשע, אבל היום, שלושים שנה אחרי, הוא צוחק מכל הסיפור.
מה שקרה הוא שהמכונית הזו הצליחה להיות מעורבת תוך שבועיים בשלוש תקריות שונות, אחת יותר גרועה מהשנייה. הבוס קנה אותה לעצמו בחורף 67 קצת לפני יום ההולדת שלו שחל בסוף פברואר והיה מאוד מרוצה מעצמו ומהמכונית עד שבדיוק ביום הולדתו הוא נסע לתומו בהדר וחטף דו"ח משוטר כי נסע במהירות מופרזת.
כמה מופרזת? שבע קמ"ש מעל המהירות המותרת.
הוא נאנח לנפשו, אבל כמו פולני טוב קיבל עליו את הדין, לקח את הדו"ח והמשיך לנסוע. חצי שעה אחר כך הוא השלים את הסיבוב מול מרפאות לין ושוב עוצר אותו שוטר.
מה הפעם? מהירות מופרזת, נסעת שבעה קמ"ש מעל המהירות המותרת.
לשווא הוא התחנן והסביר שהיום יום הולדתו, שהוא קיבל דו"ח זהה בדיוק לפני חצי שעה, דבר לא עזר, לכבוד יום הולדתו הוא קיבל מכונית אחת בתוספת שני דוחו"ת על מהירות מופרזת.
כמה ימים אחר כך, בבוקר גשום במיוחד אשתו התעוררה, חשה ברע ובקשה שייקח אותה לקופת חולים. שניהם היו בלחץ של זמן כי הם מיהרו לעבודה, והתנועה הייתה איטית בגלל הגשם, ובכל זאת הגיעו בשלום לקופת חולים. עד שהרופא יקבל אותה האישה נכנסה לשירותים, עשתה מה שעשתה, משכה בחבל של הניגארה (לפני שלושים שנה היו הניאגרות תלויות גבוה מעל האסלה) ומעשה שטן, הניאגרה נפלה על ראשה וכולה נרטבה. בכל זאת הלכה לרופא, קבלה תרופה, ואז דרשה מבעלה שיחזיר אותה הביתה כדי שתוכל להחליף את בגדיה לפני שתלך לעבודה.
שניהם היו לחוצים מאוד בזמן, בחוץ גשם שוטף, בדיוק כשהבוס עושה את הסיבוב ברחוב גאולה התלול, בואכה מרכז הכרמל, יורד מולו אוטובוס אגד.
הכביש חלק, הסיבוב חד, הסיטרואן מחליקה ונכנסת לאמצע האוטובוס, ישר לתוך תא המטען הגדול שיש לאוטובוסים במרכזם. מעוצמת המכה שמשת החלון הקדמי של הסיטרואן ניתקת ממקומה, אבל לא נשברת. הבוס משרבב את ראשו מהחלון נטול השמשה מביט למעלה אל האוטובוס ורואה את הנהג שמוט על ההגה.
הבוס יוצא מהאוטו, שם את השמשה בצד, נשענת על הרכב ועולה לאוטובוס. מתברר שהנהג פשוט התעלף מרוב בהלה, אבל לא נפצע ולמרבה המזל גם שאר הנוסעים בריאים ושלמים. הבוס יורד לבדוק מה קרה לתא המטען הריק של האוטובוס שספג את רוב הנזק ואז עובר רכב חולף, נותן מכה לשמשה של הסיטרואן והיא מתנפצת לאלף רסיסים. "בטח מישהו שם לך עין רעה על האוטו." אומר הסגן, "אני כבר הייתי נפטר מרכב כזה."
"גם אשתי אמרה אותו דבר." צוחק הבוס, "ורצתה שנמכור את האוטו, אבל יומיים אחרי שהוצאתי אותו מהמוסך עמדתי ברמזור בצומת בתי הזיקוק ופתאום חטפתי מכה מאחור ושני הנוסעים ברכב שעמד לפני נעלמו פתאום."
מסתבר שמשאית שנעמדה שתי מכוניות מאחוריו לא בלמה ברמזור. הייתה תאונת שרשרת והרכב שלו נמעך גם מקדימה וגם מאחורה.
"ולאן נעלמו הנוסעים ברכב שעמד לפניך?" התפלאתי.
"זה היה רכב ישן שהמושבים שלו היו מחוזקים בברגי עץ, מהמכה הברגים נשברו והם נפלו אחורה עם המושבים, אבל לא קרה להם כלום, וגם אני יצאתי בשלום והמשכתי לנהוג בסיטרואן עוד שנתיים עד שמכרתי אותה. אחרי התאונה הזו החלטתי שזהו, המזל הרע שלי נגמר ואני יכול להמשיך לנהוג באוטו כמה שאני רוצה."
לישון באלכסון
במהירות מפתיעה אני גולש שוב למנהגים של רווק. עכשיו כשאין לי שותף לשבת מולו בארוחת ערב, או לשתות אתו קפה של בוקר, אני לא מבשל (מלאכה השנואה עלי רק קצת פחות מהבעת מורת הרוח על פניו של הבן זוג כששוב הוא צריך להסתפק בכריכים וחביתה במקום אוכל מבושל) ורק חוטף פה ושם כשהרעב מציק.
בלעדיו אני קורא הרבה יותר ספרים ובלוגים, נשאר ער עד שעה מאוחרת מאוד מול הטלוויזיה ומניח לבית להידרדר.
הסימנים הראשונים לכאוס כבר פה – מוריד בגדים מהחבל ומשאיר אותם בגיגית הכביסה במקום לקפל ולגהץ, מחפף בניקיון ומסתפק בטאטוא חפוז במקום להשקיע בספונג'ה, הולך לעבודה ומשאיר אחרי שיש דביק ומלא פירורים טרף לנמלים, לא מנגב את הדלפק במטבח אחרי האוכל וזו רק ההתחלה.
אני רק יומיים וחצי לבד, מה יהיה איתי בעוד שבועיים? אפסיק להתגלח ולהתרחץ? אפסיק להשתמש בכלי אוכל ואחיה על ג'אנק פוד שאשלה באצבעות משומנות משקיות? אשכח לדבר עם בני אדם ואסתפק בנהימות בלבד?
אז מה? הרי אני לבד, למי אכפת בכלל?
בלי הנוכחות הרעשנית, התובענית, האנרגטית שלו שאי אפשר להתעלם ממנה בשום פנים ואופן אני מרגיש כאילו הועברתי בבת אחת מחדר קטן וצפוף לאולם ריק ומרווח.
זה לא שאני לא מתגעגע אליו, אבל נכון לעכשיו השקט שהשתרר בבית נעים לי מאוד. חברת עצמי חביבה עלי מאוד והעלמות הלחץ שיוצרת קרבת עוד בן אדם, אהוב וקרוב ככל שיהיה, מעניקה לי תחושת חופש שלא חשתי כבר זמן רב.
אולי לא נועדתי לחיות בזוגיות?
מי אמר שכולם חייבים להצטופף זוגות זוגות כמו בתיבת נוח? מה רע בלגור לבד ולעשות רק מה שמתחשק לך, מתי שמתחשק לך, בלי עין צופיה על מנהגיך והליכותיך?
אתמול למשל הלכתי לישון באחת לפנות בוקר. עד חצות קראתי במיטה.
אם הוא היה בבית אין מצב שהוא היה מניח לי להדליק אור ולשקוע בקריאה בשעות כאלו. אחרי חצות התחיל איזה סרט צרפתי ששמעתי עליו מזמן ולא הזדמן לי לראותו עד היום – אישה נשואה מתלבטת בין בעלה למאהבת הלסבית שבסוף נכנסת להריון מהבעל ובאה לחיות עם בני הזוג. הכל מסתדר יפה כי הבעל בינתיים נדלק על איזה טיפוס ש… נשמע קצת טיפשי, אבל סך הכל אחלה סרט.
הוא בטח היה מציין שהסרט אווילי להחריד ולמי לעזאזל יש סבלנות לשמוע צרפתית בשעה כל כך מאוחרת ומכבה לי את הטלוויזיה בתואנה הצודקת שבטח אהיה הרוג מעייפות מחר בבוקר, ואז מה אם יש לי חופש למחרת? חסרה עבודה בבית שצריך לעשותה?
לא, לא חסרה, אבל היום זה יום החופש שלי ואני לא מתכוון לעשות שום דבר חוץ מלהתבטל.
רק כשהוא לא פה אני יכול להתבטל שעות על גבי שעות ולחשוב לי על סיפורים שאולי אכתוב, ואולי לא, וסתם להתקיים כמו חתול בלי צורך להצדיק את החלל שאני תופס בעולם. איזה תענוג.
כשהוא איתי אני לא יכול למרוח את הזמן בלי לעשות כלום. הוא לא מבין שלקרוא ולגלוש וסתם להזות בהקיץ זה לא נחשב התבטלות, זה צורך נפשי, ושאם אני צריך להתווכח ולריב ולהתנצל על הזמן שאני מקדיש לפעילות הלא פרודוקטיבית הזו אני מתחיל להרגיש אשם ובטלן וכל הכיף בורח לי.
אחר כך כיביתי את האור והתמתחתי לי לכל אורך ורוחב המיטה, מרגיש מאושר כמו ילד ביום הראשון של החופש הגדול ונרדמתי.
בבוקר קמתי מוקדם מידי וכרגיל בבקרים היה לי טיפה קר כי השמיכה נפלה. מתוך הרגל גיששתי אחריו ולא מצאתי אותו. נהייתי עצוב וכשנזכרתי שיש לפני יום שלם של חופש ולבד נעשיתי עצוב עוד יותר. פתאום נזכרתי בלקח שלמדתי בחופש הגדול הראשון שלי אחרי שהחלטתי שאני גדול מידי לקייטנה, אבל הייתי צעיר מכדי לעבוד.
אחרי חודש ומשהו של חופש מוחלט התחלתי לטפס על הקירות מרוב שעמום. אז גיליתי שחופש דומה לשוקולד – אם מקבלים יותר מידי ממנו מתחילים להרגיש קצת לא טוב. בצהרים כבר התייאשתי מסתם לישון, ונמאס לי לבהות בחלל. לא הייתה לי יותר סבלנות לקרוא ולא הייתה לי השראה לכתוב, אף אחד לא היה במסנג'ר, כול החברים היו בעבודה והרצפה הייתה מטונפת בצורה מגעילה, במיוחד במטבח. עוד מעט יהיו לי ג'וקים.
בדיוק כשהתחלתי לנקות את הבלגן של היומיים האחרונים הוא התפרץ פתאום הביתה, לבוש מדי ב', מזיע ופרוע, והסתער עלי. כל המרחב הענקי שנדדתי בו, בודד וחופשי בלעדיו, התכווץ בבת אחת והתהדק סביבי בחיבוק שמעך אותי בעדינות והחזיר אותי אל קרקע המציאות. "מה אתה עושה פה? איך הגעת?"
"תפסתי טרמפ בססנה משדה דוב. יש לי רק שעתיים. אני מת להתקלח. התגעגעת אלי? תעזוב את המטאטא הזה, הלכלוך לא יברח." הוא מתפשט, מדבר, צוחק, מלטף אותי, שואל מיליון שאלות ותוך כדי כך גורר אותי למקלחת.
הזמן שעד לרגע זה נזל באיטיות התחיל פתאום לדהור בפראות. השעתיים שלו חלפו ביעף והנה הוא כבר שוב במדים, ממתין לחבר שיבוא לאסוף אותו ממטיר עלי הוראות, נשיקות, שאלות, מספר שהעבודה כיפית, והאנשים נהדרים, בכלל לא תל אביביים פלצניים כמו שחשש ושהחבר'ה של ספירית נורא נחמדים ויש לנו הזמנה למסיבה ביום שישי בעתלית ו…
"לנו?" אני מחמיץ פנים.
"כן, לנו. אתה חייב לבוא, סיפרתי לכולם איזה חבר יפה יש לי ואם לא תגיע הם יחשבו שהמצאתי אותך."
"סיפרת לכולם?" אני נדהם.
"בחייך מנחם, אל תהיה כבד כזה, בתל אביב אף אחד לא עושה עניין מזה שאתה הומו." הוא פולט בקלילות, ומיד עובר נושא ומספר לי כמה מוזר והזוי זה לגור עם בחורה (ספירית), ואיזה בלגן יש אצלה בדירה, כל הזמן חבר'ה באים והולכים, אף פעם אי אפשר לדעת את מי תפגוש בבוקר גומר לך את החלב.
"אני רואה שאתה בכלל לא מתגעגע." אני מפסיק את שטף דיבורו.
"טיפש." הוא פוסק, מתיישב עלי, נלחץ אלי בכוח ואומר שהוא חושב שעוד מעט מישהי מהמחזרות של ספירית תתחיל לגור אצלה קבוע (היא רק צריכה להחליט מי מהן) וכשזה יקרה הוא מתכוון לנצל את ההצעה הנדיבה של אחד הקצינים שנוסע כל בוקר מחיפה לתל אביב ומעוניין לצרף אליו נהג שיחליף אותו כשהוא מגיע עייף בבוקר.
"מה הוא עושה בלילות שהוא כזה עייף בבוקר?" אני שואל בחשדנות, מדמיין לי איזה הולל שמנסה לפתות את החבר החמוד שלי.
"אשתו ילדה תאומים לפני חודש. מאז הלידה המסכן הזה לא זכה לישון לילה אחד רצוף." מצטחק רוני, ואז מישהו צופר לו בחוץ והוא נותן לי עוד חיבוק ונשיקה, אומר לי להפסיק לצחצח את הבית כל היום וללכת לכתוב או לישון או משהו כי אני נראה הרוס מעייפות והולך, משאיר אותי לבד בתוך מרחב ענקי של שקט מהדהד.
מושפע
לפעמים דני אומר בקול קשוח כזה לאחד מהחברים שלו, "בו'אנה, אתה חתיכת מושפע." אני חושב שזה אמור להיות מעין עלבון, לפעמים נדמה לי שהגינוי הזה צריך להיות מופנה גם כלפי.
לפני כשבוע קראתי כתבה במוסף ידיעות על ילדים שאומצו אחרי ששהו בחודשי חייהם הראשונים בבתי יתומים שסיפקו להם מזון ומחסה פיזיים, אבל מנעו מהילדים חום אנושי. הילדים הללו אומצו בסוף על ידי משפחות אוהבות שניסו להעניק להם הכל ולפצות אותם על הסבל שעברו, אבל לשווא, הם נפגעו כל כך קשה עד ששום דבר לא יכול לתקן את הנזק. לא יודע למה אבל הכתבה הזו דכאה אותי מאוד, בקושי הצלחתי לסיים אותה. מעולם לא חשתי כל כך אסיר תודה לאימא שלי שהבינה שהיא לא יכולה לטפל בי ונתנה אותי לסבתא. מי יודע מה היה יוצא ממני אם הייתי מבלה את שנות חיי הראשונות עם אימא מדוכאת ולא מתפקדת.
במשך השבוע התאמצתי מאוד לא לחשוב על הילדים המסכנים הללו והצלחתי לא רע עד שהיום עשיתי שטות ונסעתי לקנות דלק. השטות לא הייתה שמילאתי את טנק הדלק הריק שלי אלא שלקחתי את העיתון שהמוכר נתן לי חינם.
בעיתון הייתה כתבה על רופא ישראלי שעובד בבית יתומים אתיופי לילדים חולי איידס. הילדים המסכנים הללו התייתמו כי אימותיהם מתו מאיידס והשאירו להם בירושה את המחלה הנוראה הזה. בכתבה סופר איך הרופא הזה הצליח לארגן לילדים תרופות והפחית מאוד את התמותה במקום. אחר כך שמעתי גם ראיון איתו ברדיו והוא אמר שהם זקוקים למתנדבים, אבל אין להם כסף לשלם על כרטיסי טיסה וויזות. מי שיגיע לשם יקבל מקום לגור ויוכל לעבוד בהתנדבות ולעזור לילדים הללו שזקוקים למבוגרים שיאהבו אותם ויטפלו בהם. בדמיוני ראיתי את עצמי עוזב את החיים המשעממים וחסרי המשמעות שאני מנהל כיום, נוסע לאפריקה וסוף סוף עושה משהו חשוב עם עצמי. תורם, מועיל, עוזר באמת, לא סתם גורר את עצמי מיום ליום וממתין למוות.
ואז התקשר דני וצעק שהכלב שלו נעלם, שמישהו גמר לו את הענבים (רוני אכל אותם אתמול – שניהם מתים על ענבים) ומתי תתחיל כבר הקייטנה שלו? הוא נורא משועמם. חזרתי הביתה עם שקית ענבים ודובדבנים כתוספת וגם עם קרטיבים בשבילו ואגוזי בשבילי. מהר מאוד גיליתי שהכלב לא נעלם אלא סתם ישן במלונה ושדני כבר לא משועמם כי יש אצלו חבר שהביא משחק מחשב חדש.
אחרי שבדקתי בחוזר של הקייטנה התברר שהיא תתחיל רק בתחילת יולי, הראיתי לדני ולחבר שלו איך עושים טבלת ייאוש, הסעתי אותם לבריכה ובדרך התחלקתי אתם באגוזי שלי והבטחתי שאחרי שהקייטנה תיגמר ניסע לים, ואולי גם ללונה פארק.
לא חושב שאני אגיע לאפריקה בקרוב.
יומנו של מספר סיפורים 