16. מתנת פרידה

זה היה שיעור הפילאטיס האיום ביותר בתולדותיי, מעולם לא היה לי שיעור כל כך רע. הוא התחיל עם מוזיקה בסגנון ניו איג'יי נוגה שכלל רעש של גלים מתנפצים אל החוף. מפעם לפעם הרעש המשעמם הזה נקרע בקול צריחת שחפים דיכאוניים, או רעבים במיוחד. על רקע הזוועה המשמימה הזו ברבי הודיעה לנו בצער רב שהיא עוזבת אותנו וביום ראשון יהיה השיעור האחרון. שונא שעוזבים אותי, אבל שתקתי והמשכתי לקפץ על הכדור הירוק הגדול – זה מה שעושים לפעמים בפילאטיס כחימום – אחר כך התחלנו להתעמל ברצינות, ופתאום נתקפתי סחרחורת איומה, החדר הסתובב סביבי בצורה זוועתית וסירב להפסיק גם כששכבתי על הגב ועצמתי בכוח את העיניים. זה היה נורא.
אמרתי לבנות שאני מרגיש לא טוב וכשלתי החוצה, מתנודד מצד לצד ונאחז בקירות. אין לי מושג מה הן חשבו עלי והרגשתי כל כך רע שגם לא היה לי אכפת.
ישבתי בחוץ ושתיתי מים עד שהרגשתי יותר טוב, ואחר כך נגררתי הביתה.
אין לי מושג למה הרגשתי ככה, ואני יודע שאני צריך ללכת להיבדק, אבל כמו שאני מכיר את עצמי אני בטח לא אעשה את זה.
חזרתי מוקדם מהרגיל ורוני התפלא מאוד, אבל אחרי שסיפרתי לו בהתמרמרות על נטישתה של ברבי הוא גייס מקרבו את כל מצבורי האמפטיה והעדינות שלו וגילה לי שגם מיצי (שמזה זמן מה מחפש דירה קרובה יותר למקום עבודתו במת"ם) מצא סוף סוף את הדירה המבוקשת והודיע היום שהוא עוזב בסוף החודש.
"לא נורא, הוא בטח יבוא כל הזמן לבקר." התנחמתי.
"חכה, זה עוד לא הכל." אמר רוני וכרך זרוע מנחמת על כתפי, "אתה עוד לא יודע מה הוא ביקש כמתנת פרידה."
***
הבוקר קמתי חולה כמו כלב. לא יכולתי לעשות כלום. אפילו את המחשב לא יכולתי להדליק. הקאתי את הקפה ואת שני הביסים מהעוגה שרוני ניסה לדחוס בי והתמוטטתי, הרוס לגמרי, מבין פתאום שגם אם ארצה לא אוכל לעשות כלום. הייתי חסר ישע יותר מתינוק. אפילו לבכות לא יכולתי, בין רגע נעשיתי סמרטוט חסר כוח רצון.
עד הצהרים ישנתי והתעוררתי חליפות. בעשר בערך הצלחתי להיגרר למחשב ואפילו כתבתי משהו הזוי ושוב התמוטטתי, מרגיש כאילו עצמותיי נמסו בתוך גופי.
לא הייתי רעב ולא צמא ולא חשבתי על כלום. אפילו לא הרגשתי רע כי שוב לא באתי לעבודה, או כי רוני לקח יום חופש שהוא לא יכול להרשות לעצמו כדי להישאר איתי, הייתי כלום, ואז התעוררתי בצהרים, הרחתי את האוכל שהוא בישל במטבח, והבנתי שאני רעב. איזה אושר לקום בלי שהעולם יחוג סביבי, ללכת ישר לשירותים ולא להיתמך בקירות, לצחצח שיניים, להתקלח במים חמים. איזה יופי, זרם חם ויציב של מים על העורף, סבון מקציף על הגוף, נשימה עמוקה אחת, ועוד אחת ליתר ביטחון, ושום בחילה.
מי צריך את כל האמנות, המוזיקה, הציורים, הסרטים, הספרים, הפילוסופיה והפלפולים העמוקים על משמעות החיים כשאתה יכול פשוט לשבת ליד השולחן, לאכול מרק חם וטעים ולבקש תוספת כי מאתמול לא אכלת כלום ואתה ממש ממש רעב. איך זה שאף אחד לא מבין איזה נס זה פשוט לחיות?
"למה אתה בוכה?" הוא שאל בתימהון, יוצק עוד מרק לצלחת שלי.
"אני לא בוכה טיפש, שוב שמת יותר מידי חריף באוכל."
"מה פתאום? מאז שהכרתי אותך אני מבשל כמו אשכנזי מכובס." הוא צוחק.
כמה הוא חמוד, שיניים לבנות מבריקות על רקע עור שחום גם בחורף, עיניים שחורות ענקיות וארוכות ריסים פוגשות בעיני במבט גלוי וישיר, תלתלים שחורים, דחוסים ורכים תחת אצבעותיי, גופו דק וקליל, תנועותיו חינניות כל כך, חסרות כל מאמץ.
בחוץ גשמי זעף ובבית חם ונעים. המזגן נוהם, אדים עולים מהכביסה הפרושה לייבוש על המתלה, אדים ריחניים מתמרים מהסיר על הכיריים ומהצלחת שלי, מערפלים את משקפי. הדמעות מציפות את עיני, מתגלגלות על לחיי בלי שליטה.
הוא כורך יד חמימה על שכמי. "נו, מה קרה עכשיו?"
"חשבתי שאני הולך למות, לא הצלחתי לקום מהמיטה. פחדתי כל כך."
"זה רק וירוס, כולם חולים עכשיו. סיפרו לי בקופת חולים שלכולם יש הקאות ושלשולים וסחרחורת. רוצה פראמין?"
"לא, איחס. זה עושה אותי…" אני מנסה להסביר עם הידיים ולא מצליח, אי אפשר להסביר את ההרגשה המוזרה שהתרופה הזו גורמת לי.
"מה?" הוא מנסה להבין.
"לא יודע. החומר הזה מוציא אותי מתוך העור שלי, גונב לי המוח ושם במקומו צמר גפן."
"וואלה?"
"כן, באמת. תרופה מגעילה, כבר יותר טוב להקיא."
"אתה סתם קוטר פולני, אתה יודע? בסך הכל היית ממש חולה פחות מיום. שמעתי בקופת חולים על אנשים שכבר שלושה ימים לא הצליחו לאכול כלום."
"אתה לא מבין, הרגשתי שהעצמות שלי נעלמו, לא יכולתי לקום מהמיטה."
"אתה חולה, מה יש לך לקום מהמיטה? אני אביא לך הכל."
"לא רוצה שיביאו לי, שונא את זה."
"אל תהיה ילד, ככה זה כשחולים, כשאני אהיה חולה אתה תוכל להביא לי."
"אתה לא מבין כלום, אתה בעצמך ילד."
"אז תסביר לי."
"לא יכול, אתה תכעס."
"אני מבטיח שאני לא אכעס, תסביר."
"חשבתי… זה היה כמו אז, בקיץ, כשחזרתי חולה מהמילואים וחשבתי… אתה היית בטקסס ואני הייתי בטוח שאני עומד למות."
"התחרפנת בגלל הכדור הטיפשי הזה שלקחת בבוקר במקום בלילה, זה הכל."
"לא, באמת, חשבתי… כשהתרופות יפסיקו להשפיע… כשאני אתחיל להיות באמת חולה ולא רק נשא…"
"זה לא יקרה אף פעם. אני לא אתן לזה לקרות."
"זה כן יקרה, וכשזה יקרה אני רוצה שתלך, אני לא רוצה שתחכה עד שאני אספג לתוך המיטה."
"חבל שסיפרתי לך על החלום ההוא."
"אבל סיפרת."
"זו הייתה טעות, אבל אני לא אלך ואתה לא יכול לגרש אותי."
"טוב, אז אני אלך. הבעיה שאני לא רוצה לעשות את זה מוקדם מידי, וגם לא מאוחר מידי, תמיד חשבתי שאני אדע מתי הזמן הנכון. רק היום הבנתי כמה מהר אפשר לעבור את הגבול בין חולה לבין סמרטוט שלא יכול לזוז."
שתיקה משתררת במטבח. הוא מביט בי, מעכל לאט לאט את דברי, ואז הוא קם, מפנה אלי עורף ומתחיל לקרצף את הכיור בספוג. העורף והכתפיים שלו נוקשות מכעס.
אני קם ושמץ מתחושת הבחילה חוזר ועולה בקיבתי ולופת את גרוני. הייתי צריך לסתום את הפה. "רוני." אני שם יד על כתפו, מנסה להפשיר את הקו הישר והקשה הזה.
הוא מתנער ממני, "עוף ממני מנחם או שתחטוף."
אני צוחק, מנשק את עורפו. הוא מסתובב אלי, פניו לחות מדמעות. "אני לא אוהב כשאתה מדבר ככה." הוא מייבב על חזי, "אל תגיד יותר דברים כאלו."
"בסדר, אני לא אגיד. די חמוד, אל תבכה. בוא נלך למיטה. עזוב את הכיור, הוא כבר נקי."
הגשם נפסק ושמש חיוורת מציצה מבעד לעננים כשאנחנו חוזרים יחד למיטה ומנסים לנחם זה את זה. אני בטוח שבאיזה מקום בעולם יש קשת בשמים.

לא מבין שום דבר באהבה
כשהייתי ילד הייתה בדירה מתחתינו משפחה של רומנים. הם גרו שם לבד, רק היא והוא. הילדים שלהם היו כבר נשואים והיו באים לבקר בסופי שבוע עם הנכדים, אבל במשך השבוע הם היו לבד בדירה. לה קראו סלמה, ולו קראו לוצי. הם היו זוג מכוער מאוד – שמנים, מעשנים, שותים ומשחקים קלפים וכל הזמן רבים בקולי קולות ברומנית מעורבת בגרמנית. הם היו מטרנסילבניה או משהו כזה, ואת כל אוצר הקללות שלי ברומנית למדתי ממה ששמעתי מהדירה הזו.
מה שהלך אצלם בדירה נראה ונשמע כמו תכנית ריאליטי מגיהינום הזוגיות שיש רבים שישבעו שהוא הגיהינום הכי גרוע שיש. תמיד היא נחשבה לחולה יותר, אבל כשהייתי בן שתים עשרה בערך הוא נפטר פתאום, וכמה חודשים אחריו גם היא הלכה. כיום הם קבורים יחד מתחת למצבה זוגית, ובטח ממשיכים לריב לתיאבון גם עכשיו.
בלוויה שלה שבאה זמן קצר אחרי הלוויה שלו כולם דיברו על כמה שהם אהבו אחד את השנייה וסיפרו איך הם דאגו זה לזו כל השנים. פתאום, אחרי שהם מתו, כולם שכחו את הצעקות, המריבות, הקללות והדלתות שהיו נטרקות באמצע הלילה.
אז חשבתי שזה טירוף להגיד דבר כזה והמבוגרים פשוט צבועים ושקרנים, אבל היום גם אני מבוגר ואני כבר יודע שאני לא מבין שום דבר באהבה.
אולי הם באמת אהבו אחד את השנייה במין דרך מוזרה שקשה היה לנו להבין? עובדה שהיא לא יכלה להחזיק אפילו שנה אחת בלעדיו.

שיחת הבהרה
"הוא כבר אמר לך מה מיצי רוצה כמתנת פרידה?" שאל ליאור.
"כן." (מיצי רוצה שנעשה שלישיה, אני הוא ורוני. רוני בעקרון מסכים בתנאי שגם אני ארצה.)
"ואתה מסכים?"
"לא יודע. אולי. אני צריך לחשוב על זה."
"לדעתי הוא מסכים כי הוא מרגיש חייב לך. בגלל מה שאמרת על מיצי כשהיית מסטול בסילווסטר הוא חשב שתתלהב, ואם תגיד שאתה לא רוצה לעשות שלישיה הוא יוותר וישאיר אתכם לבד."
"כן, אני יודע. זה טיפשי. טוב, לא חשוב. אני צריך ללכת."
אני הולך לאט, עדיין לא יציב לגמרי, טיפה חלש בגלל שהייתי חולה אתמול. שואל את עצמי למה כולם מניחים שאני אידיוט שלא רואה מה קורה מתחת לאף שלו.
אני יודע שכבר כמה זמן יש לו מישהי מהצד, מישהי שלא רוצה ולא צריכה אותו יותר מידי. רק פעם ב… אני גם יודע איך היא נראית למרות שמעולם לא זכיתי לחזות בזיו פניה. היא בטח רוסיה, בהירה ודקה, בלונדינית אמיתית, לא מבקבוק, ובעלת עיניים כחולות יפות. הוא אוהב אותן ככה כמו שאני אוהב בחורים מלאים שעירים וכחולי עיניים. גם שחומים אני אוהב, אוהב הכל, לא מקובע על שום סוג, בתנאי שיהיה להם זין כמובן.
אז זהו, שתמיד ידעתי שיש מישהי. לפעמים זו, לפעמים אחרת. לא משנה מי. מההתחלה הוא ישר אמר לי שהוא דו מיני. אם פעם עוד חשבתי שזה רק השלב הזה שכמעט כל אחד עובר הרי שכיום אני כבר מכיר אותו מספיק כדי לדעת שלא, הוא באמת דו מיני, והוא באמת צריך גם אישה.
אני יודע שהוא אוהב אותי, אבל כמה שאני לא אתאמץ, בלונדית כחולת עיניים כבר לא יצא ממני, ופעם בכמה זמן הוא צריך אחת כזו במיטה – ככה זה ודי.
למה בכל זאת סיפרתי לו שאני יודע?
עניין של אגו – לא אוהב שחושבים שאני טיפש, במיוחד לא הוא.
כמו כל גבר שתופסים אותו על חם בהתחלה הוא התרגז מאוד – עלי, על ליאור, על עצמו, אפילו עליה.
אני נשארתי רגוע והתעקשתי שנדבר בשקט, בלי האשמות ועצבים. זה אחד הדברים הטובים בלהיות נשא, אתה לא יוצא מפרופורציות ומבין מה באמת חשוב בחיים.
ככה יצא שאתמול בלילה, פעם ראשונה אחרי הרבה מאוד זמן, שוחחנו בכנות על הקטע הדו-מיני שלו. הוא הודה מיד והתנצל, אם כי די כלאחר יד, ואמר שהוא יודע שטכנית זה נחשב בגידה, אבל לדעתו הזמן הרב שאני מקדיש לכתיבה ולחברים וירטואליים הוא גם בגידה.
"בעלה עובד משמרות. הוא עייף ויש לו בעיות בריאות. היא אוהבת אותו ואת הילדים שלהם, אבל יש לה צרכים, וגם לי יש. אני אצלה על תקן של ויברטור אנושי." אמר, "בחיים לא נישקתי אותה וגם לא בא לי. היא אישה, לא ילדונת רומנטית. היא מבינה למה אני בא אליה וגם אני מבין למה היא צריכה אותי. אין לך שום סיבה לקנא."
"בחיים לא נישקת אותה? זה הדבר הכי עצוב ששמעתי בחיים שלי."
"אתה לא מבין." אמר במין ייאוש, "לפעמים אני צריך אישה, זה לא אומר שום דבר עלינו, אתה לא יכול להבין את זה."
"אתה טועה, אני דווקא כן מבין." אמרתי כי אני באמת מבין. אני אמנם לא חושק בנשים אבל אני כן מבין.
אחר כך ישבנו ושתקנו יחד כי לא ידענו מה עוד להגיד. "אתה נורא כועס עלי בגלל בוריס?" הוא שאל פתאום.
"טמבל! בוריס גבר, לא ילד קטן. הוא הפסיק להיות איתי בגלל שהוא לא רוצה אותי יותר, לא בגלל מה שאמרת."
כאב לי מאוד להגיד את זה, אבל היו לי כמה שעות של כנות קטלנית.
קורה לכל אחד לפעמים, לא?
"זה שאתה עצוב בגלל שבוריס לא מזיין אותך זו הבגידה האמיתית!" אמר רוני בזעם פראי שאני, למרבה הבושה, לא הצלחתי להפיק מעצמי בגלל הגברת המסכנה ההיא שבעלה עובד משמרות.
"אני לא עצוב בגלל הזיונים, יש לי מספיק ודי סקס אתך. אני עצוב כי הוא לא אוהב אותי יותר." הסברתי, ורק אחרי שאמרתי את זה בקול הרגשתי עד כמה אני באמת עצוב בגלל שבוריס התרחק ממני לאחרונה.
כנראה שנראיתי מעורר רחמים כי רוני הפסיק לכעוס עלי וניסה לנחם אותי. "הוא לא הפסיק לאהוב אותך, הוא עדיין אוהב אותך, אבל בצורה שונה. זה מה שאני מנסה להסביר לך, שיש כל מיני צורות של אהבה."
"אני יודע."
הוא התחיל לבכות בשקט, ואני חיבקתי אותו, ובמקום להמשיך לדבר הלכנו למיטה. כי מה יעזרו הדיבורים? נוכל להמשיך לדבר עד שנתפקע אבל דיבורים לא יגרמו לו להפסיק להיות דו-מיני, ולא יגרמו לי להפסיק לרצות להתחבר עם מישהו בוגר וחכם ממני שאוהב לקרוא, ומסוגל לדבר איתי על ספרים וסרטים.
מצד שני גם אם נדבר עד שיכחילו פנינו לא נפסיק לאהוב אחד את השני באהבה הפגומה והחסרה הזו שהיא אף פעם לא גדולה מספיק כדי למלא אותנו לגמרי, וגם לא קטנה מכדי להתעלם ממנה.
מה שלא נעשה אני לא אפסיק להיות נשא, ועם הזמן אני אהפוך לחולה, ואחר כך למת. הוא בטח יתאבל עלי במשך זמן מה, ואז יניח לאיזה בחורה לנחם אותו כמו שרק נשים יודעות, וסוף סוף יעשה נחת להורים, יתחתן ויביא נכדים. אני מקווה שככה הוא יפטר מהצורך שלו בסקס אלים. אני מניח שמידי פעם הוא יקפוץ לזיין איזה תחת מתוק בגן, ואולי יחשוב עלי תוך כדי כך.
זה מה שאני חושב שיקרה בעתיד, אבל אולי אני טועה? לא יודע. העיקר שנהיה בריאים.
***
הכל התחיל אתמול בגלל נורת חשמל אחת קטנה ודפוקה שנשרפה בדירה של ליאור. רוני ישן עייף אחרי לילה לבן בעבודה ואני הוזעקתי לעזור להם, כתבתי לו פתק ויצאתי בלי להעיר אותו. כל המבצע לקח לי פחות משעה, וחוץ מזה גם שתיתי קפה, אכלתי וופלים בטעם לימון ושוחחתי שיחה מאוד מעניינת עם מיצי.
חזרתי לדירה שלנו ושאלתי בנחת ובסבר פנים יפות את החבר שלי למה לכל הרוחות הוא נתן לי להתענות שלושה ימים תמימים בסוגיית מתנת הפרידה ממיצי אם הוא ענה בשלילה מוחלטת עוד לפני שהמסכן גמר את השאלה שלו?
"רציתי לדעת מה תהיה התשובה שלך," ענה לי החוצפן הזה, "ואני מאוד כועס עליך שלוקח לך כל כך הרבה זמן לענות." ופתאום הבנתי שהוא כועס ברצינות בגלל שלא אמרתי מיד שלא מקובל עלי לעשות שלישיה עם מיצי.
הוא גדם את הרעיון בעודו באיבו ולא מקובל עליו שלא הטלתי וטו על רעיון השלישייה כדי לא לגרום לו להרגיש שאני מגביל אותו.
"אז אתה בעד או נגד?" תבע לדעת.
"נגד כמובן, זה רעיון לא מוצלח ודי מגעיל בעצם."
"אז למה לא אמרת ככה מיד?"
"חיכיתי שתגיע לזה לבד. כל המשחקים האלו שאתה משחק מעייפים אותי, אני לא אוהב שלישיות, בטח לא עם חברים ובני זוג. אם כבר רוצים אז כדאי לעשות את זה עם זרים שבחיים לא תפגוש יותר. אני לא יודע מה עבר על מיצי שהוא הציע את השטות הזו?"
"זה היה רעיון של ליאור, והוא היה חצי מסטול כשהוא העלה את זה, ומיצי הסכים כי הוא עדיין מאוהב בך."
"נניח שזה נכון," אמרתי בספקנות, "זו סיבה עוד יותר טובה לא לעשות שטות כזו. הדברים האלו עובדים טוב רק כשלא מערבים רגשות, או כשמדובר בשלושה אנשים מבוגרים שמאוד מאוד מחבבים זה את זה, ומכירים אחד את השני הרבה זמן. לא עם ילדים כמותכם."
"נמאס לי שכל הזמן אתה זורק לי שאני ילד! אפשר לחשוב שאתה מבוגר ממני בעשרים שנה." התפרץ רוני בזעם.
"תפסיק להתנהג בצורה ילדותית אז אני לא אתייחס אליך כמו אל ילד." אמרתי בקול סבלני שעצבן אותו עוד יותר, קמתי והלכתי לטייל. בחוץ היה נורא קר, והייתי עצבני וכעוס. לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי ומה מציק לו לעזאזל?
כשחזרתי כבר היה חושך. הוא ישב בחוץ ועישן, שותה פחית בירה. התיישבתי לידו, לקחתי ממנו את הסיגריה, קברתי אותה באדמה ושאלתי מה קרה לו. "כשהיית אצל ליאור ומיצי חלמתי שאימא מתה."
לא נעים, אבל זה לא דבר חדש. הוא חולם את זה לפעמים. מאז שהוא ילד קטן הוא רואה אותה נאבקת באסטמה, נחנקת בלי אוויר, לא פלא שהחלומות האלו מטרידים אותו לעיתים.
אני שם יד על כתפו, מושך אותו אלי, רוצה לנחם ולעודד, אבל הוא נחלץ ממני וממשיך לדבר. "חלמתי שהיא מתה ולא נותנים לי להיכנס לבית קברות להגיד עליה קדיש כי אני אשם."
"די עם זה רוני, אימא שלך חולה מאז שאתה ילד קטן וזו לא אשמתך, מספיק."
"חכה, זה לא הכל."
"מה עוד?"
"תאמין לי, שעדיף שלא תדע."
"בסדר, בסדר, מה עוד חלמת?"
ואז הוא מספר לי איך טלטל את השער של בית הקברות בצור שלום (שם, אחרי מאה ועשרים תיקבר אימו שכבר קנתה לה ולאביו חלקת קבר) ואביו גירש אותו משם כי הוא זה שהניח לרוצח לחנוק את אימו למוות. "והרוצח היית אתה." אמר והלך לחדר השינה.
טוב, אני לא יכול להגיד שהוא לא הזהיר אותי. באמת עדיף היה שלא אדע.
חיכיתי בחוץ עד שהוא כיבה את האור, ורק אז הלכתי להתקלח ולמיטה. הוא לא ישן עדיין, אבל שכב בחושך עם הגב אלי ולא דיבר איתי.
גם אני שתקתי.
בבוקר הוא אמר שהוא נוסע אחרי העבודה להוריו, שלא אשכח לקחת תרופות בזמן ושהוא לא יודע מתי הוא יחזור. הוא לקח איתו שני תיקים עם המון בגדים ואת המעיל שלו למרות שבתחזית אמרו שכל השבוע יהיה יפה ולא ירד גשם.
***
"בטח שאתה אשם." אמר ליאור בשביעות רצון צדקנית ובדק את תכולת המקרר שלי בדקדקנות חשודה.
"החלב על השיש." אמרתי לו, "מה אתה מחפש?"
"אני רק בודק משהו." הוא הרים מכסים של סירים ודחף את אפו לכל מיני קופסאות, ותוך כדי כך הסביר לי למה אני אשם.
"הוא באמת קצת ילדותי." הסכים איתי, "ולכן הוא מחפש שתשים לו גבולות, שתקנא קצת, שתעשה סצנות, שתראה לו שאתה אוהב אותו."
"לא מתאים לי לעשות סצנות ואם כבר מדברים על זה ליאור, למה תקעת למיצי רעיונות טיפשיים על שלישיות? אני בטוח שאתה בחיים לא עשית שלישייה." הוספתי בהתגרות, רק כדי להציק לו קצת.
"בטח שכן, תשאל את קוקו וז'וז'ו." מחה ליאור ולקח לו פרוסה נדיבה מאוד מהעוגה.
"קוקו וז'וז'ו לא נחשבים. בעיניהם אתה רק אביזר לגיוון חיי המין שלהם."
ליאור נחנק מצחוק בגלל ההערות המחוכמות שלי – הייתי מבריק הבוקר – ואמר לי שאני מותק וחבל שהחבר שלי כזה ילד, ואז גילה לי שלגברת נמאס מרוני והיא שילחה אותו לדרכו בטענה שלהחליף בטריות בוויברטור היא יכולה לבד.
לפני שהצלחתי לחשוב על תשובה מהממת שתשלב שנינות, ציניות וחוסר אכפתיות מוחץ הגיעה מונית ואספה את ליאור לעוד יום מוצלח של רכילות, לשון הרע ותככים מענגים המוסווים כעבודת עיצוב יצירתית.
הלכתי לעבודה, הוגה בדבריו, הופך בהם לכאן ולשם, ואפילו החדשות המרעישות על המלחמה שנטשה בכל עוז בעמונה לא הצליחה להשכיח ממני את בעיותיי.
אני ורוני רבים מאז שנפגשנו. שנה וחצי אנחנו יחד אוהבים וקשורים ובכל זאת ממשיכים לריב. זו תמיד אותה מריבה אם כי כל פעם היא נראית אחרת.
לקח לי הרבה זמן להבין שהוא רב עם עצמו יותר מאשר איתי, שהכל נובע מהקשיים שלו לקבל את עצמו כפי שהוא באמת ומהמצב המשפחתי המסובך מאוד שלו.
אימו באמת חולת אסטמה, אבל היא גם חולת שליטה. באמצעות מצבה הבריאותי היא שולטת בבני משפחתה ביד ברזל. רוני קשור אליה מאוד, סובל יחד איתה מתחלואיה השונים וחרד לחייה מאז ילדותו. כשרק הכרתי אותו שאלתי למה הוריו לא עוברים לגור בדרום החם והיבש (ערד למשל?) רחוק מזיהום האוויר של חיפה שמעיק על ריאותיה של אימו.
טוב, הייתי תמים מאוד. עכשיו אני מבין שאימא שלו חיה דרך חיי ילדיה, היא צריכה לחיות לידם ולשלוט בהם כדי להרגיש שיש משמעות לחייה.
עכשיו כשהבנות שלה מסודרת ונשואות, ושני אחיו הבוגרים גרים רחוק ממנה (אני מבין לנפשם), רק הוא נשאר לה ופתאום אני הופעתי ולקחתי לה אותו.
גם אם הייתי בחורה נחמדה ממשפחה טובה היא הייתה מוצאת בי פגמים. אימו לוחצת בכל כוחה על דוושת הגז של רגשות האשמה שהוא חש בין כה וכה, ורוני נקרע לגזרים.
אולי הייתי צריך ללחוץ מהצד שלי כדי לאזן את המצב, אבל אני לא יודע איך עושים את זה, אין לי מושג מה באמת טוב בשבילו, ואני רוצה שהוא יחליט לבד, לא בגלל שהוא מתחשב בי או באימא שלו.
בעצם אני מבין טוב את הראש של הוריו – לא די שהילד הקטן והחמוד שלהם התברר כהומו הוא עוד מגדיל לעשות וחי עם נשא איידס. בשבילם אני סיוט שהתגשם, סכנה יום יומית לבריאותו. עצם קיומי בחייו הוא לצנינים בעיניהם. הם בטח היו מתפלאים לדעת עד כמה אני מבין לרגשותיהם.
ההתפעלות שלי מאנשים שקריאה וכתיבה חשובות להם מרגיזה אותו ומעוררת בו רגשות נחיתות שמקורם עוד בילדות. הסיבה לכעס שלו מורכבת ושורשיה נטועים בעבר – רוני הוא אחד מאותם ילדים שלמרות האינטליגנציה הטבעית הגבוהה שלו אף פעם לא הצליח בלימודים כמו שציפו ממנו. הוא סובל מהיפר אקטיביות ומקשיים בריכוז – בדיוק הפוך ממני, האיטי והיסודי שמסוגל להתרכז בכל מקום ובכל מצב – תכונה מרגיזה מאוד בעיני בן אדם שכל רעש קטן מסיח את דעתו.
למעשה היה על הוריו לתת לו ריטלין ולאפשר לו ללמוד בכיתות קטנות עם ילדים ליקויי למידה, אבל הם התעקשו שהוא כמו כולם ושעליו ללמוד בכיתה רגילה.
בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים הוא התקשה מאוד להתקדם בחומר. השאפתנות והתחרותיות הטבועות בו רק הגבירו את התסכול. הוא למד לצאת מצרות ולהסוות את הקשיים שלו בלימודים בעזרת קסם אישי ותבונה. למרבה מזלו הוא בחור יפה וספורטיבי ככה שלמרות קשייו מעולם לא סומן ככישלון ותמיד היו לו חברים. לאכזבתה של אימו הוא התעקש ללכת ללמוד בתיכון מקצועי ושם הצליח להתגבר על חלק גדול מהבעיות שלו בעזרת כוח רצון חזק ושאפתנות עזה ביותר שאני לא מצליח להבין עד היום. (אני חסר כל שאיפה להצליח מתעב תחרויות וציונים וסולד ממשחקים שיש בהם מנצחים ומפסידים).
למזלו של רוני הוא הצליח בלימוד התחום המקצועי שבחר בו בעזרת מורה שהבין את הבעיות שלו, תמך בו ושכנע את הוריו לתת לו ריטלין לפני בחינות. כמו שקורה לעיתים קרובות בסוף גיל ההתבגרות ההיפר אקטיביות וקשיי הריכוז שלו התמתנו מעט וככה הוא הצליח אפילו להשלים בגרות אם כי עדיין, כדי ללמוד משהו, הוא חייב לסגור את עצמו בחדר שקט לגמרי ולהיעזר בריטלין.
לקחתי פעם כדור, סתם כדי לדעת מה ההרגשה, וחשתי לא טוב. זמזום מוזר בראש, וחוסר שקט מעיק – ריטלין הוא סם מעורר ואני לא מסתדר טוב עם חומרים כאלו.
בניגוד אלי הוא מתקשה להתרכז בקריאה ולא שואב שום הנאה מהשתקעות בספר. גם את זה אני מבין טוב, אני מתקנא בבני אדם שפותרים נוסחאות ומחשבים חישובים מתמטיים בקלילות, אבל מאחר ואני לא חושב שאני צריך תמיד להיות טוב יותר מאחרים אני סתם מתפעל, בלי להתרגז. גם בזה הוא שונה ממני.
בעבודה דיברנו כמה פעמים בטלפון. דבר ראשון הוא התנצל שקרה לי רוצח,
אמרתי שזה בסדר – אני לא לוקח את זה באופן אישי ושנינו צחקנו יחד. רק חוש הומור משותף מצליח לשמן ולרכך את ההבדלים ביני לבינו, אחרת לא היינו מגיעים עד הלום.
הוא אמר שהסיפור עם הגברת ההיא הסתיים ואני אמרתי שאני יודע וזה לא משנה.
הוא נאנח והתלונן שלא אכפת לי ממנו.
אמרתי שאכפת לי מאוד, אבל אני חושב שזו הבעיה שלי, לא שלו.
הוא אמר שאני פולני טמבל ושהוא יודע שמאתמול לא אכלתי כלום.
"אכלתי עוגה. את זה ליאור המלשין לא סיפר לך, נכון?"
"שתוק כבר מנחם."
"שתוק אתה בעצמך אהרון."
שתקנו קצת ואז החלטנו להיפגש בבית. כשנכנסתי הביתה הוא כבר היה במטבח, כועס עלי מאוד. לא די שאתמול לא אכלתי מה שהוא השאיר לי במקרר (לא הייתי רעב), גם שכחתי לקחת לעבודה את הכריכים שהכנתי בבוקר על השיש.
"ליאור אשם." התחמקתי, וקיבלתי נאום רותח על זה שאני מזניח, מתנהג כמו ילד, לא שומר על עצמי, מפוזר, אי אפשר לסמוך עלי אפילו שאוכל כמו בן אדם ו… "נו, די, מספיק. אני מת מרעב ואתה מדבר. מה יש לאכול?"
הוא האכיל אותי והודה שחזר הביתה מהר כי אימו מורטת את עצביו. אחר כך הלכנו למיטה וסתם שכבנו מתחת לפוך, מביטים זה בזה. "אתה עוד אוהב אותי?"
"כן, אל תהיה טמבל, אתה יודע שאני מאוהב בך."
"למה אני צריך לעשות סצנות ולעזוב את הבית כדי שתגיד לי את זה?"
"אתה לא צריך. מה, אתה לא מבין את זה לבד?"
"לא, אני טיפש."
"מזל שאני אוהב טיפשים."
"הסיפור עם האישה הזו באמת נגמר, אתה לא רוצה לדעת למה?"
"לא ממש."
"הכל בגללך."
"לא, הכל בגלל שאתה הומו. עברת את הגיל שאתה יכול לזיין כל דבר שזז, תתרגל לזה."
"ואם הייתי אומר שאני כן רוצה לעשות שלישייה, מה היית עושה?"
"הייתי בוכה, נסגר במקלחת וחותך את הורידים, בסדר?"
"אוף! שתוק כבר דרמה קווין אחד." הוא צוחק וסוף סוף מחבק אותי.
"מי ניסה להתחיל אתך כשלא הייתי?"
"אל תדבר שטויות, למה שמישהו ינסה להתחיל איתי?"
"היה לך עצוב בלעדי?"
"שתוק כבר ובוא הנה." עכשיו הוא ישן, הרוס אחרי שאתמול לא ישן כל הלילה – באשמתי כמובן, וסוף סוף יש לי קצת זמן לכתוב.

מסיבת רווקים
רוני בישר לי שהוא יישאר לישון ביום שישי אצל בן דודו שעושה מסיבת רווקים לרגל נישואיו. אימא של החתן ואחותה – אימא של רוני – מתעקשות שמשתתפי המסיבה לא ינהגו שיכורים הביתה אלא ישנו אצל חתן המסיבה.
קשה להגיד שאני מאשים אותן.
המסיבה עצמה תהיה במסעדה ויהיו חשפנית, רקדניות ושתייה כדת. כמובן שאף אחד שם לא יודע שהוא הומו, ואין מצב שגם אני אוכל לבוא. רוני הרגיש מאוד לא נעים ואמר שאם אני רוצה הוא יחזור הביתה בכל זאת. כמובן שלא הסכמתי, אמרתי לרוני שלא אכפת לי אם הוא יגמור את הערב בתוך המחשוף של החשפנית (אני הרי יודע שאסור לגעת בבנות הללו) אבל שישמור מרחק מהאופנוע של בן דודו.
לחשפנית יש שומר ראש – בדרך כלל בריון רוסי עם קעקועים ושיני זהב – אבל מי ישמור על האופנוע?
***
בבוקר, דבר ראשון רצתי לסופר לעשות קניות ו… נשבע לכם שרק לי קורים דברים כאלו -הקופה נתקעה באמצע החשבון שלי. תמיד דברים כאלו קורים לי – הקופות מתקלקלות כשאני מגיע אליהן, ואם הם לא מתקלקלות המשקל משתגע, או שהניר נגמר או שהקופאית הולכת לשירותים ולא מצליחה לצאת משם, או שהגברת הקשישה שעומדת לפני בתור מאבדת את הארנק שלה – ברגע שאני נכנס לסופר הנאחס פשוט מתיישב עלי!
סוף סוף הקופה השתחררה (עשו לה ריסט מהמשרד) הגעתי בשלום הביתה והתחלתי להכין פיצה. דני לא בא לעזור לי כי הוא היה באימון לתחרות חשובה.
רק שמתי את הפיצה בתנור וליאור בא, מבוהל מאוד, לקרוא לי לעזרה. הוא היה עטוף במגבת בלבד והשערות שלו היו רטובות. כל הדירה שלו הייתה מוצפת מים כי הניקוזים היו סתומים בשערות שלו ושל חבריו המעוצבים שיודעים לטפח את התסרוקות שלהם, אבל לא לנקות את התוצאות.
לא אכנס לתיאור של פתיחת הניקוזים, אבל לדעתי זה לא צודק שבן אדם עם שערות קצרות צריך להתמודד עם דבר כזה, ועוד ביום שישי בצהרים. לפחות הוא היה חייב לשטוף אחר כך את הרצפות המטונפות. לתדהמתי גיליתי שם את ג'ורג'י שממשיך לשמור על קשר עם ליאור למרות כל הסיבות המאוד טובות לא לעשות את זה ובכל זאת הם ממשיכים להיפגש בסתר, וזו כנראה אחת הסיבות שמיצי ברח משם.
אני מתגעגע אליו, הוא חבר טוב, הוא בטח היה עוזר לי עם הבלגן שליאור עשה ולא עומד סתם וצועק כמו אוחצ'ה היסטרית. אני מקווה שהוא לא יתנתק ממני למרות שאנחנו כבר לא שכנים.
ואחרי שחזרתי הביתה עם רגלים רטובות וקרות וגיליתי שהפיצה נשרפה קצת.
נאחס כבר אמרתי?
החבר הנחמד שלי חזר קצת אחרי עשר בבוקר, עייף מאוד אחרי שהתהולל כל הלילה במסיבת רווקים והלך לישון, משאיר אותי לבד.
מזג האוויר מעצבן – לרגע יוצאת שמש ואתה מתמלא תקווה שאולי בכל זאת… ועד שאתה מציץ החוצה היא שוב נעלמת.
לקראת הצהרים ניצן הופיע אצלי, מדוכא מאוד, וסיפר לי שהוא ויובל גמרו כי פתאום יובל התקבל לאיזה קורס בצבא שהוא מאוד מאוד רצה להגיע אליו. למרבה הצער הוא צריך להקדים את הגיוס כדי להצטרף לקורס הזה.
ניצן כועס עליו שהוא בכלל שוקל הקדמת גיוס, דבר שיחייב אותם להיפרד בקרוב. הוא מצפה שיובל יוותר על הקורס כדי שיוכלו להיות יותר זמן יחד.
"אבל זו לא אשמתו שהקורס מתחיל עוד מעט, למה אתה כועס עליו?"
"אני לא מבין למה הוא בכלל הגיש בקשה להתקבל לקורס הדבילי הזה!"
"כי הוא לא הכיר אותך אז, וזה באמת קורס יוקרתי. יש לו מזל שקיבלו אותו."
"כן, אבל עכשיו הוא כן מכיר אותי! והוא מוכן לוותר עלי בשביל הקורס! אני שונא אותו!"
"אל תדבר שטויות הוא לא מוותר עליך הוא רק רוצה…"
"אתה לא מבין כלום!" כעס ניצן "אם הוא מעדיף את הקורס הדפוק הזה במקום להיות איתי אז שילך לעזאזל!"
"אבל… זה לא בדיוק ככה ניצן, אני בטוח שגם אתה מאוד חשוב לו אבל…"
"ידעתי שלא תבין." הוא קם ורוצה ללכת.
אני מושיב אותו חזרה ומאלץ אותו להתקשר ליובל. הם מדברים קצרות, ממקום מושבי במטבח אני שומע רק נהמות כועסות מצד ניצן, ומניח שיובל עונה לו באותו אופן. אחר כך הוא חוזר אלי, עיניו אדומות מדמעות שלא זלגו, ומספר לי שהם יפגשו במוצאי שבת וידברו על זה עוד קצת.
אני משתדל לייעץ בלי להטיף מוסר, ולהסביר שהוא צריך לתמוך ולעודד, לא להפריע וללחוץ, כי ככה זה בזוגיות. אנחנו נפרדים בחיבוק ואז רוני מתעורר וכועס שפתחתי סניף יעוץ לנוער אצלנו במטבח ושאני מתערב לכולם בחיים. אני לא אוהב את טון הדיבור המעליב שלו ולא מסתיר את זה.
אנחנו צועקים אחד על השני ובסוף הוא יוצא בטריקת דלת, משאיר אותי עם החבר היחיד שלי שלא רוצה ממני כלום – המחשב שלי.
הוא חזר בערב והיה הרבה יותר רגוע, אפילו עצוב. דיברנו קצת על שום דבר מיוחד, עוקפים בזהירות את הוויכוח שלנו. "אני בטוח שהילדים יתפייסו בסוף." הוא אמר כשהתכוננו ללכת לישון.
"וגם אם לא אז לא נורא. הם רק בהתחלת הדרך, כל אחד מהם עוד יפגוש המון בחורים ויתאהב עוד המון פעמים. זו רק אהבה ראשונה."
הוא כיבה את הטלוויזיה והסתובב בגבו אלי. "אתה האהבה הראשונה שלי." אמר וכיבה את האור בצד שלו.
"אני יודע." אמרתי. הפכתי אליו את גבי וכיביתי את האור בצד שלי.
שכבנו בשקט והעמדנו פנים שאנחנו ישנים. אחרי כמה דקות הוא הזיז טיפה את כף הרגל שלו ונגע בכף הרגל שלי בליטוף עדין. "הרגלים שלך חמות." אמר, מופתע קצת.
"לא קר בכלל, חבל שלא הלכנו לטייל."
"כן, חבל, אבל הייתי די עייף. לא ישנתי כל הלילה. המסיבה הייתה ממש טובה, פגשתי המון חבר'ה שמזמן לא ראיתי. היה אחלה."
"שתית הרבה?"
"לא, כמעט שלא. רק קצת בירה, ועישנתי טיפה. היה ממש נחמד. צחקנו המון וסיפרנו המון בדיחות. נזכרנו בכל מה שקרה כשהיינו ילדים. היה קצת פורנו, אבל בטוב טעם."
"הייתה חשפנית?"
"לא, אבל היו רקדניות. רוסיות נורא יפות שרקדו לנו על הברכיים, אבל היה אסור לגעת. כולם צחקו ממני כי הם יודעים שאני חולה על בלונדיניות. מאוד נהניתי."
"יופי לך."
"אל תהיה כזה, באמת נהניתי. היה אחלה. לא הרגשתי שאני מזויף ועושה הצגות, באמת היה לי כיף, והבחורה שישבה עלי הייתה מקסימה. אם הייתי יכול…"
"היית יכול טמבל. זה רק שאלה של מחיר."
"אני יודע, לילה טוב."
באמצע הלילה התעוררתי פעם אחת ומצאתי אותו צמוד אלי. חזרתי מהשירותים והוא נדחק אלי ודחף את הרגל שלו לבטן שלי ולא הפסיק עד ששמתי יד על הגב שלו כמו שהוא אוהב, רק אז הוא נרגע ושוב נרדמנו. בבוקר הרגשתי כאילו מישהו טבל את קצות העפעפיים שלי בחומצה. בדקתי את העיניים שלי כשהתגלחתי, הן נראו כמו תמיד, אולי טיפה אדומות, אבל ממש קצת.
"איך ישנת?" הוא שאל
"בסדר, כמו תמיד."
"דיברת מתוך שינה וגם בכית."
"באמת? לא זוכר כלום."
"נאנחת המון."
"אם אתה אומר… אני לא זוכר שום דבר. הנה, המקלחת פנויה."
"חמי, תשמע…"
"אחר כך. כבר מאוחר, אני הולך להכין קפה."
הוא מתגלח במהירות שיא ותופס אותי במטבח עם חצי כוס קפה ביד. "תשמע חמי…" הוא מתחיל מאוד בהיסוס, במין עדינות שמעוררת בי קבס.
"אני ממש ממהר, יש לנו משלוח של שני ארגזים מכתר והבטחתי לסגן להגיע בשבע לעבודה. נדבר אחר כך."
"חמי!" הוא צועק, ומניח בדפיקה את הכוס שלו על השולחן, שופך קפה על הפורמייקה הלבנה.
"עזוב, אני כבר יודע הכל. אתה עוד לא סגור על עצמך, אתה צריך זמן, אתה אוהב אותי, אבל אתה לא יכול כשלוחצים עליך. שמעתי הכל עוד בשנה שעברה."
"אתה זוכר מתי בדיוק נפגשנו ומתי החלטנו שאנחנו יחד?"
"לא. זה היה בחורף, קצת לפני שהיה לי יום הולדת. חוץ מזה אתה החלטת, לא אני."
"טוב, אבל אתה זוכר שבוולנטיין לפני שנה עברנו לגור פה יחד?"
"כן, אני זוכר. אבא שלך היה מאושפז, רבנו, אתה נעלמת ופחיסטון הלך לאיבוד."
"אבל חזרתי יחד איתו והיה לנו טוב יחד, נכון?"
"לפעמים היה טוב יותר, לפעמים פחות."
"חשבתי לעשות מסיבה בוולנטיין הזה, מה דעתך?"
"ממתי אתה שואל את דעתי על משהו?"
"אל תהיה פולני כזה מנחם."
"אני לא רואה שום סיבה לחגוג השנה, וחוץ מזה וולנטיין זה חג נוצרי. בוא נראה עם עד ט"ו באב עוד נהיה יחד ואז נחליט אם יש לנו מה לחגוג."
"חמי באמת, אל תהיה כזה… אני תמיד אשאר חבר שלך."
"תודה רוני, באמת יפה מצדך."
"אני לא מבין למה אתה לוחץ עלי, מה בוער לך?"
"אני לא חושב שאני לוחץ, אבל אם אתה שואל אז כן, בוער לי. אני כבר בן 27 והייתי רוצה להיות עם מישהו שאוהב אותי בלי להתבייש ובלי לדאוג מה החבר'ה יחשבו."
"זה לא הוגן."
"נכון, זה לא הוגן. לא הוגן שאני חיובי, לא הוגן שאני הומו, לא הוגן שאני עני, ולא הוגן שבחיים לא הייתי עם מישהו שאהב אותי כמו שאני אהבתי אותו. החיים לא הוגנים רוני, הגיע הזמן שתדע את זה."
נסעתי לעבודה וכל הדרך נלחמתי בלחץ המפתה של הדמעות שנורא רצו להתפרץ החוצה. לא הרשיתי להן. היו לי שני ארגזים של פלסטיק כתר לסמן. שיחכו ללילה, שום דבר לא בוער.

שיווי משקל משובש
נשכבתי לנוח ושוב הסחרחורת הזוועתית הזו. אני ממש שונא את זה – החדר מסתחרר סביבי, בחילה נוראית, אני לבד ואני פוחד. נו, די כבר! יש לך בעיה, תפסיק להיות אידיוט ולך לרופא! מרים טלפון לרופא, קובע תור לשש ונוסע. הרופא נחמד מאוד, מכיר אותי המון זמן, יודע עלי הכל.
לחץ דם בסדר והבדיקה הנאורולוגיה בסדר – אני מצליח לגעת בעיניים עצומות בקצה אפי וללכת על קו ישר.
הרופא אומר שזה קרוב לוודאי וירוס שפגע באוזן התיכונה ושיבש את שיווי המשקל שלי. הוא קצת מופתע לשמוע שאין לי פגיעה בשמיעה, ואין לי צפצופים באוזניים, אבל לפעמים השמיעה לא נפגעת. אני מקבל כדורים ואם לא תהיה הטבה תוך חמישה ימים עלי לשוב אליו. "אם זה לא וירוס, אז מה זה כן?" אני דואג.
"יש עוד אופציות, אבל זה בטח וירוס." מרגיע הרופא. "לפעמים פגיעה בשיווי המשקל נובעת מגידול במוח או מפגיעה בעמוד השדרה צווארי, אבל זה נדיר מאוד."
אני חוזר הביתה עייף ומדוכדך, ונתקל בליאור. "רוני משגע אותי בטלפון." הוא מתלונן, "איפה היית?"
אני מספר איפה הייתי ונכנס הביתה. רוני מגיע, מודאג ועצבני.
"מה קרה? אתה רעב? למה הפרצופים האלו?"
"מה הרופא אמר לך?"
אני מספר בקצרה – וירוס באוזן התיכונה, פגיעה בשיווי משקל, יהיה בסדר.
"ואם זה לא וירוס ואם זה… למה לא אמרת שאתה מרגיש לא טוב? למה אתה הולך לעבודה במצב כזה?"
"אני לא בשום מצב, תפסיק לדבר שטויות וצא מהסרטים. ובכלל, זו כבר לא בעיה שלך, הרי אנחנו כבר לא יחד."
"ממתי?"
"מאז שהחלטת שאתה מעדיף בלונדיניות."
הוא מתחיל לבכות. "אתה מגרש אותי? אני כבר לא החבר שלך?"
"חבר כן, אבל לא בן זוג."
"אל תדבר שטויות."
"אני רציני לגמרי." אני אומר, מנסה להישמע תקיף למרות שבא לי למות מהסחרחורת הזאת.
"אבל למה? אתה לא אוהב אותי יותר?"
"אתה רוצה לדעת למה? אני אגיד לך למה!" אני צועק ושופך בבת אחת את כל הכעס שנצבר בי במשך יותר משנה, "כי אתה לא סגור על עצמך, כי אתה לא יציב, כי נמאס לי לקנא ולהסתיר את זה, כי נמאס לי מהנדנדה הזו. אני מרגיש מושפל, אני מרגיש לא אהוב. רוב הזמן אני רוצה לבכות ומתבייש. אני מרגיש מנוצל, אתה מרשה לעצמך להיות הומו רק כשאנחנו לבד, בחוץ אתה חי בלעדי וזו לא זוגיות אמיתית!"
"הכל בגלל המסיבת רווקים המסריחה הזו?"
"לא, הכל בגללך."
"אז מה אתה רוצה, שאני אלך ואצעק בכל מקום שאני הומו? שכולם ידעו? לא מספיק שהורי שבורים בגלל זה? אתה רוצה שכל החברים והמכרים שלי ידעו?"
"למה לא? כל המכרים שלי יודעים."
"אני לא יכול, מצטער. אני מעדיף למות."
"אני יודע, גם אני לא יכול יותר ככה. זה הורג אותי."
"תראה, אתה מרגיש לא טוב. בוא נחכה עד שתבריא ואחר כך נדבר."
"לא, לא מוכן יותר. לך מפה."
"איך תסתדר בלעדי?"
"לא יודע. איכשהו."
הוא יוצא בדפיקת דלת. אני נשכב על המיטה. החדר מסתחרר סביבי, נאחז בכרית, בוכה קצת, מנסה לראות טלוויזיה, לא מבין כלום. בוכה עוד קצת, מנסה לגעת בעצמי ונגעל, שוב בוכה ובסוף נרדם בבגדי, מסובך בשמיכה, ומתעורר מבוהל בחצות כשהוא מנסה להפשיט אותי. "תעזוב אותי. מה אתה עושה?"
"די, תירגע. נרדמת עם בגדים, בטח לא צחצחת שיניים ולא לקחת תרופות, נכון?"
הוא עוזר לי להתפשט, מביא לי תרופות.
"בכית?"
"לא עניינך."
"הסחרחורת הזו, זה רק וירוס?"
"לא עניינך, לך מפה."
"לא רוצה." הוא מתכרבל לצידי, נדחף אלי. "חשבתי על זה והחלטתי שאנחנו לא נפרדים." הוא מודיע לי.
"אתה לא יכול להחליט על דבר כזה בעצמך."
במקום לענות לי הוא מתחיל לספר לי איך הרגיש במסיבת הרווקים – ההרגשה הטובה של להיות אחד מהם, חלק מהסחבקיה, לא להיות שונה, לצחוק מבדיחות על הומואים שהוא יודע שהיו מרגיזות אותי, להתרגש מהבנות המעטנזות והמתגרות, ליהנות מהבדיחות המטופשות של החברים, להתענג על החמימות הזו של להיות גבר כמו כולם.
"גם כשאתה הומו אתה עדיין גבר."
"גם כשאני מקבל בתחת?" הוא לועג לי.
"כן, גם. ואתה אוהב את זה, אל תגיד שלא."
הוא כובש את פניו בחזי ודורש שאלטף אותו, וכרגיל אני מוותר. הידיים שלי מתגעגעות לגוף שלו, לעור שלו. אני נהנה לגעת בו, ובסוף אנחנו עושים אהבה לאט ובעדינות, בלי חדירה – סקס רך עם המון נשיקות שמותיר אותנו מזיעים ומתנשפים, ומאוד מאושרים. לפני שאנחנו נרדמים אנחנו מדברים שוב ומגיעים למעין סטטוס קוו – אנחנו נשארים יחד. מדברים על הכל, מספרים אחד לשני כל דבר, ולא שומרים יותר דברים בבטן. הוא יתחיל לגלות לאט לאט ובזהירות את הסוד לבני הדודים שלו, אבל בצבא הוא מתעקש להישאר בארון ואני מוותר.
"ובלי אופנועים." אני מוסיף, "הבוקר נהרגו בגבעתיים שני בחורים שרכבו על אופנוע."
"בסדר, אני לא ארכב על אופנוע ואתה לא תמות לי ממחלות לא מתוכננות."
"עשינו עסק, אני מבטיח. עוד משהו?"
"כן, היד שלך. תשים אותה כאן, קצת יותר למטה, הנה כאן, ככה, בסדר. אני אוהב אותך מנחם."
"גם אני אוהב אותך רוני, טוב שחזרת."
"לא הלכתי, הייתי אצל ליאור, תכננו את מסיבת וולנטיין." הוא צוחק, "נעשה מסיבה, נכון?"
"כל מה שתרצה, לילה טוב חמוד."
"לילה טוב מתוק."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s