הלכתי היום לעשות סידורים ופתאום קרה משהו מדהים. הרחתי את פריחת עץ התפוז בחצר שעברתי לידה ורק אז הבנתי שבמשך כמה ימים התהלכתי נטול חוש ריח. אם הייתי מפסיק לראות או לשמוע בטח הייתי מגלה את זה מיד ונבהל, אבל חוש הריח הצנוע גילה לי את דבר חסרונו רק אחרי שחזר במפתיע.
הרחתי את הריח המתוק של ההדרים ואת הריח המשכר של הוורדים שצמחו לידם, הרגשתי כאילו נוסף עוד מימד לעולם וצחקתי על עצמי שדבר כזה קטן וכאילו לא חשוב משפיע עלי כל כך. נכון, לא מתים מזה, אבל חיים נטולי חוש ריח הם פחות איכותיים ופחות נעימים, אני שמח שהוא חזר ומקווה שיישאר איתי לתמיד.
***
עוד ביום חמישי בערב הוא צלצל והודיע לי שביום שישי בשש בערב יתקיים הפיינל פור של מכבי בפראג ובני הדודים והחברים שלו יבואו לראות אותו אצלנו.
"אני אחזור מירושלים קצת לפני המשחק." אמר, "ואני לא אספיק כלום. "אני סומך עליך שתכין הכל."
הכנתי כיבוד מלוח ומתוק, בירות וסתם שתייה וגם מים ופיצוחים – די והותר לגדוד שלם. הוא הגיע קצת יותר מאוחר מהצפוי, נתן לי נשיקה חטופה ורץ להדליק את הטלוויזיה. לפני שהספקתי למחות שמה זה, וככה לא מתנהגים, ועם כל הכבוד למכבי גם אני קיים והתגעגעתי התמלא הסלון שלנו בחבורה גדולה ורועשת של צעירים תאבי כדור סל, אוהדי מכבי שרופים שליבם היה שבור בגלל הכורח לצפות מרחוק בקבוצתם האהובה משחקת בפראג בלי שהם יהיו שם כדי לעודד, להריע ולצעוק לכבוד מכבי. מזמן כבר לא היו אצלנו כל כך הרבה אנשים וכולם עד אחד סטרייטים.
מזל שליאור קפץ לביקור כדי לתגבר את הקבוצה הקטנה שלנו להפתעתי הוא התברר כאוהד מושבע של מכבי ומצא מיד שפה משותפת עם בני הדודים והחברים של רוני. עשיתי כמיטב יכולתי לנחם אותם בכיבוד כיד המלך, אבל בשקט בלב חשבתי שאם אני הייתי מגיע לפראג הייתי מוצא לי עיסוקים מעניינים יותר מאשר לצפות במשחק כדור סל. הייתי הולך לבקר במוזיאון קפקא, מטייל ברחובותיה היפים, ולא שוכח כמובן את בית הקברות היהודי העתיק שכבר מזמן רציתי לראות.
שמרתי את מחשבות הכפירה הללו לעצמי ושתקתי בדיפלומטיות. זה לא שאני לא אוהב כדור סל או שיש לי משהו נגד מכבי, אבל רוני לא היה בבית כמה ימים ופשוט התגעגעתי ורציתי להיות איתו קצת לבד. אני מודה ששמחתי יותר על כך שהמשחק הסתיים מאשר על ניצחונה המוחץ של מכבי.
בעוד בני החברה חוגגים את האליפות ותוך כדי כך מחסלים את העוגות עד לפרוסה האחרונה רוני הלך להתקלח. חמקתי אחריו למקלחת ו… סיבנתי לו את הגב. באמת שכן, חוץ מעוד כמה דברים גם סיבנתי לו את הגב ואת ה… לא חשוב.
בסוף יצאנו מהמקלחת ואני ציפיתי שאחרי שרוב המזון חוסל הבחורים הנלהבים יגידו שלום וילכו לדרכם אך התברר שיש עוד משחק, והם כלל לא מעלים בדעתם להחמיץ אותו, וכמובן שרוני הצטרף אליהם, משאיר אותי עם… בוא נקרא לזה גב לא מסובן.
העסקתי את עצמי בעבודות מלצרות, שטיפת כלים וכיוצא בזה מלאכות בית עד שסוף סוף הסתיים המשחק השני והם החליטו ללכת לחגוג במועדון.
"לך איתם אם אתה רוצה." אמרתי לרוני, "אני עייף. אני הולך לישון."
ראיתי איך הוא נקרע בין החברים לביני וזה כאב. "באמת שלא אכפת לי, לך תעשה חיים." ניסיתי להיות מפרגן.
הוא נדהם קצת מהנדיבות הלא צפויה שלי ואולי נפגע. "מה? אתה לא מתגעגע אלי?"
משכתי בכתפי, מעדיף למות מאשר להודות כמה מכאיב לי לראות איך הוא מתלבט ביני לבינם והסתלקתי לחדר השינה.
שמעתי אותם עומדים בחוץ ליד המכוניות שלהם, צוחקים, מרעישים ומשחזרים שוב ושוב את הרגעים הגדולים של המשחק וקיוויתי שילכו כבר.
מיד אחרי שהם נסעו חרק השער של החצר שלנו, זינקתי למטבח להציץ מי נכנס, וראיתי לתדהמתי את ניצן בבגדים אזרחיים, מתגנב בשקט במורד המדרגות אל הדירה של ליאור. המטבח היה חשוך כך שהוא בטח לא ראה אותי ובכל זאת שלח מבט עצבני לעבר החלון, ואז נעלם. דקה אחר כך שמעתי אותו נוקש על דלתו של ליאור נקישה זהירה וחשאית (למרות שלליאור יש פעמון), אחר כך הדלת נפתחה ונסגרה חיש.
"מה אתה עומד כאן בחושך?" הפתיע אותי רוני פתאום.
"כרגע ראיתי את ניצן הולך לדירה של ליאור."
"כן, גם אני. חיכיתי עד שהוא ירד כדי לא להביך אותו."
"איזה מניאק. וליאור לא יותר טוב. שניהם מנוולים. כל היום בוכים כמה הם מתגעגעים לחבר ובלילה…"
"גם אתה ישנת בלילה עם פזי."
"רק ישנו, לא היה שום דבר חוץ מזה, למה? מה חשבת?"
"שעדיף כבר שתהיה עם פזי ולא עם איזה זר מהאינטרנט."
"אתה כזה אוויל משריש רוני, זה מה שאתה חושב עלי, שאני לא יכול להיות לבד כמה ימים?"
"ואתה כזה דפוק שאתה לא מסוגל להגיד לי שהתגעגעת ואתה לא רוצה שאני אסע עם החברים."
"איך אני יכול להעז להתגעגע אליך בערב שבו מכבי זכתה בפיינל פור? שלא לדבר על זה ששידרו משחק כפול?"
"מנחם, אתה ההומו הכי פולני במזרח התיכון." צחק רוני וסוף סוף חיבק אותי, "תודה שהתגעגעת נורא." דרש.
"בחיים לא. מה יש לי להתגעגע אליך? לך להתגבש לך עם הבני דודים הסטרייטים שלך."
"טיפש, היה לי מספיק התגבשויות השבוע. יאללה, בוא למיטה."
הלכנו למיטה וחגגנו כמו שצריך את הניצחון של מכבי. אחר כך שאלתי אותו מה נגיד ליובל ולג'ורג'י.
"כלום." הוא אמר בפסקנות.
"אבל…"
"נגיד שום דבר בריבוע. הם בודדים ומתגעגעים וחרמנים, מה שקורה שם בלילה לא נחשב. וחוץ מזה זה לא העסק שלנו."
"אני לא אוכל להסתכל ליובל בעיניים, וגם מג'ורג'י, אם הוא יחזור בכלל, נורא לא נעים לי."
"חמי, אל תתערב. זה לא העסק שלנו, לפעמים בגלל הנסיבות צריך לשחק משחק כפול. זה קורה ולא צריך לעשות מזה עניין. אז תשתוק, בסדר?"
"בסדר, אבל אני לא אוהב משחקים כפולים לא חשוב מה הנסיבות. לילה טוב חמוד וצדקת, נורא התגעגעתי, אני שמח שנשארת."
"כן, גם אני." הוא אומר ונרדם, משאיר אותי להתפלא אם הסלחנות שלו לגבי הבגידה של ניצן וליאור בבני הזוג שלהם אומרת שגם הוא משחק לו משחק כפול בין התגבשות אחת לשנייה.
חייב אותך
כרגיל אצלי לאחרונה אני מתעורר בשעות הקטנות של הלילה לתוך התקף שיעול מרגיז ובורח למטבח כדי לא להעיר אותו. אם אני כבר ער אז כדאי לנצל את הזמן – רוחץ מחבת משומנת, מצחצח את הכיריים, מבטיח לעצמי שמיד אחרי שאחזור מחו"ל אני מצחצח את החלונות של המטבח, ומלבין עם ג'ל אקונומיקה את הכיור.
זהו, הכל נקי, השיעול נפסק ויש לי עוד שעה לנמנם קצת. אני מתגנב חזרה לחדר השינה החשוך ופתאום הוא מתיישב ולוטש בי מבט מבוהל, "התעוררתי ולא היית." הוא אומר בקול מאשים, "לאן הלכת?"
"אל תהיה תינוק, לאן כבר יכולתי ללכת?" אני צונח למיטה ומושך אותו אלי. הוא חמים וחלקלק כנגד עורי החשוף ומגע עורו בעורי נעים להפליא.
"שמעתי רעש במטבח ונבהלתי, חשבתי שזה גנב." הוא מתלונן, "ומחר בבוקר כבר תהיה בשדה התעופה." הוא מוסיף ונשכב עלי, "מי יחבק אותי כשלא תהיה פה?"
"אני בטוח שתמצא תחליפים מתאימים."
"אל תהיה גועלי מנחם, אתה יודע שאני חייב אותך."
"תמיד אתה אומר את זה, אני לא מבין למה אתה מתכוון."
הוא נאנח, המום מטיפשותי. "לזה." הוא אומר, לוקח את פני בידיו ומתחיל לנשק אותי, בהתחלה נשיקות קטנות ומרפרפות על פני ושפתי, ואחר כך חזקות ועמוקות יותר על פי.
גופו מעיק על גופי, אני חש אותו עלי מכף רגל ועד ראש – כפות הרגלים, הברכיים והמרפקים ננעצים בגופי, והבטן החלקה נמעכת אל בטני, וכמובן, הזין שלו, תמיד נתקע באמצע, תמיד נכון לפעולה, וזה שלי, כמו טיפש, מצטרף מיד.
אני מנסה למחות שאני עייף, שדי עם השטויות האלה והיה לי מספיק אתמול, אבל זה כמו לצעוק נגד הרוח, הוא בשלו, מתלהב ומתרגש, סוחף אותי עם הנשיקות שלו, ההתפתלויות שלו, החלקלקות הקטיפתית של גופו ו… פתאום הוא נוגס את שפתי התחתונה תוך כדי נשיקה וחוטף מיד חבטה בישבן.
"אל תעשה את זה, זה מסוכן נורא רוני."
"את מה?" הוא מיתמם, "את זה?" ושוב מנסה לנשוך, ושוב אני מחטיף לו, הפעם בצד השני ואחר כך מתהפך ונשכב עליו. הזין שלי מתמקם בנוחיות בין פלחי הישבן העגלגלים שלו וידי אוחזות בפרקי ידיו.
הוא מתפתל ומצחקק קצת, מאלץ אותי להכביד עליו חזק יותר, ונהנה מכל רגע, ופתאום, דווקא אחרי שאנחנו נכנסים לקצב המוכר והרגיל שלנו – ידי על הזין היפה שלו, וידו מונחת על ידי, פניו מופנות אלי בפרופיל כדי שאוכל לנשק את צווארו ועורפו ואת תנוך האוזן המתוק שלו – הוא פורץ פתאום בבכי. אני קופא, מבוהל, חושש שהכאבתי לו, מעכתי אותו חזק מידי.
"אל תפסיק." הוא מבקש ודמעות ממשיכות לגלוש מעבר לריסים הארוכים אל הלחיים השחומות.
"אבל מה קרה? למה אתה בוכה?"
"כי אתה לא מבין."
"לא מבין מה?"
"שאני חייב רק אותך. כולם תחליפים, רק אותך אני חייב."
"טוב, די. גם אני אוהב אותך חמוד, די, אל תבכה."
לא, הוא לא יכול להפסיק לבכות. הוא ממשיך ומפרט באזני שהוא חייב אותי למרות שהוא יודע שהוא יודע שאני מעדיף גברים מלאים, שעירים ובהירים והוא צעיר מידי, רזה מידי, שחום מידי. "וחוץ מזה אני מטומטם."
"נו, די כבר. אתה לא מטומטם. אם היית מטומטם לא היה עומד לי. יש לי גלאי מטומטמים רגיש מאוד."
הנה, רמז של חיוך מתחיל לבצבץ מבעד לדמעות, ובכל זאת הוא ממשיך למחות שהוא טיפש שלא אוהב לקרוא, דיסלקט חסר סבלנות והוא יודע בוודאות שאני סובל איתו.
"נראה לך שאני סובל?" אני צוחק ומנשק חלקת כתף דקה ומחוטבת.
"אולי לא." הוא מתרצה חלקית, "אבל אתה לא חייב אותי כמו שאני חייב אותך." הוא פוסק בעצב.
על זה אין לי תשובה כי נכון, אני אוהב אותו מאוד, אבל לא מבין את ההזדקקות הנואשת שלו אלי שמפחידה אותי, ונכון שאני לא חש כך כלפיו והוא צודק, הוא בדיוק הפוך ממה שתמיד חשבתי שהן ההעדפות שלי, אבל מצד שני עם הזמן אנשים משנים טעם והעדפות, וכשאתה אוהב מישהו הוא יפה בעיניך.
במקום לדבר על זה שוב (כבר דשנו די והותר בנושא הזה) אנחנו מעדיפים להמשיך בפעילות מענגת יותר – אברי מתחכך בין עגבותיו בעוד ידי נעה על הזין שלו, שנינו נושמים מהר יותר ויותר, מתחילים להזיע, גופו הלח מחליק על גופי וזה נעים כל כך…
"יותר חזק." הוא מבקש, "עוד יותר…" ואז הוא גונח ורועד, ומיד אחר כך גם אני.
עד שאני חוזר מהמקלחת הוא כבר רגוע, כמעט ישן, ובכל זאת לא מוותר ומתעקש שאחזור לחבק אותו עד שהשעון המעורר יצלצל.
על הקפה של הבוקר הוא מזכיר לי שיש משחק גמר הערב ושהוא צריך לקפוץ אחרי העבודה להורים ולכן יחזור הביתה רק אחרי המשחק, בערך בחצות.
"לא אכפת לך שלא נהיה יחד הערב נכון?" הוא שואל בחצי התנצלות, "יהיה לך זמן לארוז בשקט ותוכל ללכת לישון מוקדם." הוא מרגיע את עצמו בלי לחכות לתשובה שלי.
מצד אחד הוא צודק, (אני צריך לקום בשתיים בלילה כדי להגיע לשדה התעופה בזמן) מצד שני, אני עומד להעדר לשבוע שלם ומה שמעניין אותו זה הגמר האידיוטי הזה?
"עם מי תראה את הגמר? עם החברים מהצבא או עם הבני דודים שלך?"
"קבעתי עם החבר'ה מהצבא, נלך לבית קפה שיש בו מסך ענק ונראה כולנו יחד את המשחק."
"ואם תפגשו שם מישהו שמכיר את מאור, הבן דוד שלך, ויודע עליך?" אני לא מתאפק להציק לו קצת.
לרגע הוא קופא בתדהמה, האפשרות הזו לא עלתה בדעתו. "לא יודע." הוא אומר ומניח את העוגה האכולה למחצה בצלחתו. "שטויות. בטח כולם יחשבו רק על המשחק." הוא מתעודד אחרי רגע, אופטימי כמו תמיד, וחוזר לעוגה שלו.
"טוב, אתה יודע איך זה," אני ממשיך להיות מרושע, "כולם רואים ביחד את המשחק, מתלהבים, מדברים והכל, ואז שחקן מחמיץ סל ומישהו אומר – תראו איך ההומו הזה לא יודע לקלוע – והשני נותן לו מכה במרפק ומראה עליך עם הסנטר, ובלי שמישהו יגיד מילה אתה כבר מחוץ לארון."
"הוא בוהה בי בתדהמה בעוד התסריט הפשוט והמבהיל הזה נפרש לאיטו על מסך דמיונו, ואז מניח בכעס את הכוס על השולחן וקם. "אולי תסתום חמי. פשוט סתום כבר את הפה הגדול שלך." והולך.
שונא מתנות יחיה
חזרתי ואני שוב כאן בלי ששום דבר ממה שחששתי שיקרה קרה – המטוס לא נפל ואני שבתי הביתה בשלום. מצד שני קרו דברים שכלל לא העליתי על דעתי שיקרו. מה שמוכיח שאתה אף פעם לא יכול לנבא מאיפה תפתח הרעה.
אני מניח שכולם מצפים שאפתח בתיאור קורותיי באוסטריה המעטירה, אבל תיאורים בסגנון של הייתי פה, והלכתי לשם, וראיתי את זה ואת ההוא משעממים אותי ומאחר ואני עושה מאמצים לא לשעמם את עצמי ואת הקוראים בבלוגי אספר רק מה שמעניין אותי וגם אביא פה ושם תיאור אסוציאטיבי ולא כרונולוגי של הטיול.
ראשית עלי לציין שאוסטריה יפה מאוד, שהבוס היה נדיב מעל ומעבר, שילם את כל ההוצאות ואפילו הוסיף דמי כיס בסך 200 יורו ולא נתן לנו לשלם אפילו על כוס קפה, ובכל זאת לא נהניתי כמו שהייתי אמור ליהנות בתנאים הנפלאים הללו, גם כי התגעגעתי נואשות לרוני והיה לי עצוב לישון לבד, וגם כי חשתי תחושת אי נוחות קלה עוד מהרגע הראשון, תחושת אי נוחות שהתגברה ככל שהטיול נמשך והגיעה לשיאה ביום האחרון של הטיול כשיצאנו מאתר הנופש הנחמד שבו שהינו עד כה וחזרנו לווינה. זו הייתה נסיעה ארוכה ונעימה בתוך נוף ירוק ורענן שאין כדוגמתו בארץ. הכביש התפתל לו מעדנות בין גבעות ויערות חוצה מידי פעם נחל מפזז, או נהר שקט ועמוק, והכל היה נקי, מסודר ושליו, וכל כך יפה ורענן עד שהלב נחמץ מקנאה. פה ושם מבליחות בקתות עץ מצועצעות עם וילונות תחרה בחלונותיהם, ונשים בהירות שיער בשמלות פרחוניות וסינרים רקומים מטיילות על המדרכות של עיירות ציוריות קטנות, נושאות סלי קש בסגנון כיפה אדומה. למה אצלנו אין? למה רק אצלנו כל טיפת מים יקרת מציאות, הירוק מאובק וצהוב, והכל מכוער ומעיק כל כך?
כשחלפתי דרך הנוף החלומי הזה הבנתי סוף סוף את ידידי הרוסים שלא הפסיקו להתגעגע למולדתם. גם ציונים פטריוטים ואוהבי ישראל לא יצליחו לשכוח את השקט הצלול והירוק הזה, ואת כתמי השלג הלבנים הפרושים להם כלאחר יד בין העצים הישרים והמסודרים. למראה כל היופי הזה הבנתי את מקורם של הסיפורים על בקתת עץ קטנה ביער עבות ו… הנייד שלי צלצל לפתע, דני על הקו. אני מציץ בשעון, בשעה הזו הוא אמור להיות בבית ספר. מה קרה?
"השעו אותי." הוא מתייפח, ומנסה לספר לי סיפור סבוך ומבלבל שאין לי סבלנות לשמוע עד סופו. קיצורו של דבר, דני מואשם על לא עוול בכפו (כרגיל) ומושעה לשלושה ימים. אימא כעסה מאוד וג'קי נתן לו עונש ואפילו רוני צעק עליו.
"מתי אתה חוזר?" הוא מסכם את נאומו המסובך בקול בוכים שקורע את לבי.
אני משתדל להישאר רגוע ולדבר איתו בנחת למרות שהבכי שלו מעורר בי רגשות אשמה איומים – הנה אני מבלה ונהנה והילד זנוח לנפשו, סובל ומתגעגע, מסתבך בצרות, ואני לא לידו כדי להושיע.
למרבה הצער כל השיחה הזו נערכה במכונית השכורה, וכמובן שהבוס והסגן שמעו כל מילה שאמרתי, וניחשו את דבריו של הילד ומיד כשסיימתי לדבר הסתערו עלי בשאלות. כמה זמן אני מכיר את דני? ומה היחסים שלי איתו? ומה פתאום אני לוקח על עצמי לחנך אותו?
במקום להיאטם בתוכי כמו שהייתי צריך לעשות אני מסתבך בהסברים מעצבנים ומוצא את עצמי מדבר על עסקי האישיים ועל אלו של דני ואימו.
הבוס שומע מה שהוא רוצה לשמוע ולא מה שאני אומר באמת ומיד פוצח בנאום אזהרה מרגיז ומיותר לגמרי – אתה מסתבך, ילד בגיל הזה זה מסוכן, ולמה לך? ומה אתה צריך את זה?
אני כועס על עצמי ועל הפטפטנות שלי, ואחר כך על רוני שמזניח את הילד למרות שהוא הבטיח להשגיח עליו במקומי. ברגע שאנחנו מגיעים למלון אני ממהר להתקשר אליו, הוא לא נמצא ואני משאיר הודעה ויוצא בעל כורחי עם הבוס והסגן לבילוי המועדף עליהם – צפייה בחלונות ראווה יוקרתיים של בגדים, תכשיטים ושעונים – שעמום המחץ.
באמצע וינה, בין בניין האופרה ההדור למלון זאכר האלגנטי רוני מתקשר, כועס על ההודעה המאשימה שהשארתי לו, ולפני שאני מבין למה ואיך אנחנו מתחילים לריב בטלפון בעוד הבוס והסגן עסוקים למזלי בקפה והעוגה שלהם ובלטישת עיניים חמדנית בכמה בנות דקיקות על עקבי מסמרים שטופפות להם ברחוב במיני קצרצר.
השיחה שלנו – קצרה ורעה – מסתיימת בטריקת שפופרת זועמת. למזלי הם לא שומעים אותה, אבל מרגע זה גם מעט ההנאה שאני מפיק מחמודותיה של וינה נעלמת.
מרגע זה המצב הולך ורע, רגלי כואבות, אני עייף ונרגז והבוס מתעקש שבמקום ללכת למלון ולנוח ניסע למקום שנקרא גרינציג. זה רחוק נורא וקר לי, ומעולם לא חיבבתי רכבות תחתיות וגם החשמלית האדומה והעליזה שהתפעלתי ממנה בצהרים נראית מדכאת בלילה, אבל הוא מתעקש להמשיך הלאה והלאה עד שמגיעים לרובע גרינציג שמתברר כמקום חשוך ומשמים למדי.
רוב הפאבים או המסבאות או איך שקוראים למקומות הללו ריקים למחצה כי זה מחוץ לעונה וכשאנחנו נכנסים סוף סוף לאחד מהמקומות הללו מתברר שהוא מאוד פרימיטיבי – חצר עם ספסלים מעץ ושולחנות גסים. קר שם ומישהי צוחקת בקול מרגיז והמנגינה המסורתית מנסרת להרגיז. אנחנו מתיישבים בחצר על ספסל עץ קשה, משעינים מרפקים על שולחן פיקניק מתנודד ומזמינים גבינות ונקניקים ממלצר צעיר ויפה תואר, אבל איטי ומגושם. הבוס כועס כשאני מסרב לשתות בירה או יין ומתעקש על מיץ. כל הסברי על הבעיה שיש לי עם אלכוהול נופלים על אוזניים אטומות.
לרוע המזל, או אולי לטוב המזל, מתיישבות לידינו שתי בנות מאוד מאוהבות שלא מתביישות להתנשק ולהתלטף בציבור. שתי הנשים הללו – לא צעירות, לא יפות ולא רזות כמו שהבוס והסגן אוהבים, סתם נשים רגילות, אחת אפילו די שמנה – מתנשקות לנו מול הפרצוף ואז מתברר לפתע למה אני כאן באוסטריה עם הסגן והבוס. הוא משמיע נאום מלא תיעוב נגד ההתנהגות הפרובוקטיבית שלהן וממשיך ממנו למתוח ביקורת על חיי, על הזוגיות שלי ועל ההתנהלות האישית שלי, והכל לטובתי כמובן.
רק אז אני מבין למה זכיתי להזמנה לטיול חינם החלומי הזה ובזכות מה נפל על ראשי כל השפע הזה ומרגע זה ואילך הפסוק הישן והציני – שונא מתנות יחיה – מהדהד בראשי כמו פעמון של אחת מהכנסיות הרבות הפזורות בוינה היפה ולא מרפה עד עכשיו.
בעצם רציתי לכתוב על הדברים הטובים שהיו – והיו הרבה – ועל הדברים המצחיקים שקרו, וגם לשים כמה תמונות שצילמתי ולספר על מכרה המלח ועל מערת הקרח ועל המקדש המפואר שהקימו בשדה התעופה למולך הקניות, אבל אני אדחה את הסיפור הזה למחר בתקווה שעד אז יהיה לי כוח לספר מה היה ואיך.
הטיסה
כמו שכולם זוכרים מתי מפחד בגלל הטיסה, ודווקא הקטע הזה עבר לי בקלות רבה. ברגע שנכנסתי למטוס ראיתי מיד שהמטוס הוא בעצם סוג של אוטובוס וכל מה שעלי לעשות זה לא לזכור שהאוטובוס הזה מרחף בשמים. קל לעשות את זה כשאתה יושב במושב הרחוק מהחלון ומבחוץ נשקפים לך שמים אפורים לגמרי וכולם סביבך רגועים ושלווים גם כשנקלעים לכיסי אוויר שמטלטלים קצת את האוטובוס המעופף הזה. במקרה זה כל מה שצריך לעשות זה לגייס יכולת ההדחקה המשוכללת של פולני מלידה ולהגיד לעצמך בתוקף שזה סתם אוטו נורא ארוך עם סידור כיסאות מוזר המקפץ על הכביש הרעוע בחוץ ותו לא.
מאחר וקמתי בשתיים לפנות בוקר הצלחתי לישון את רוב הדרך לשם וחוץ מקצת כאבי אוזניים בנחיתה הכל עבר לי בכיף.
מכרה המלח
היינו בזלצבורג וכמובן שהיינו חייבים לבקר במכרה המלח ולהחליק במגלשות העץ שמחליפות בהצלחה לא מבוטלת את המדרגות המיושנות ואת המעליות המשעממות.
הקטע של הגלישה היה נחמד והתאכזבתי כשבמקום המגלשה השלישית שציפיתי לה תקעו אותנו ברכבת מצחיקה מבולי עץ וקטר צעצוע.
חבל שהמדריכה הייתה טיפוסית אוסטרית מיובשת וחסרת הומור שהאנגלית שלה הייתה בעלת מבטא כה חזק עד שאי אפשר היה להבין מילה מדבריה, אבל המכרה היה באמת מרתק מאוד.
מהמעט שהצלחתי להבין מהסבריה קלטתי את הסיפור שלא יאומן על האיש במלח. מסתבר שבמאה ה- 19 כורים אוסטרים מצאו במכרה מישהו שנהרג מהתמוטטות סלע והשתמר להפליא במלח. כקתולים טובים הם נשאו אותו למטה לכפר וקברו אותו. כמה שנים אחר כך באו ארכאולוגים ורצו לחפור את הקבר ולחקור את הגופה ואז התברר לתדהמת התושבים כולם שהקבר ריק. האוסטרים, מזועזעים עד עמקי נשמתם מהשערורייה הזו לא ידעו את נפשם ממבוכה – הכיצד קרה כדבר הזה דווקא להם המתעבים חוסר סדר מכל סוג שהוא ובעיקר סולדים מגוויות שמסתלקות מקברן ללא רשות?
מבוישים ומזועזעים מהבלגן הנוראי לא התקררה דעתם של האוסטרים עד שלא עשו מופע אורקולי מרשים עם בובת כורה מדברת שתסביר שלא ידם הייתה במעל אלא הגווייה עצמה, בעזרת השטן מן הסתם, פרעה את הסדרים בבית הקברות שלהם ונעלמה.
מערת הקרח
מערת הקרח הייתה מדהימה וכבונוס פגשנו משפחה ישראלית עם שלושה בנים, אחד יפה יותר מהשני, אבל היחיד שנחשד כבעל מנוי באטרף היה דבוק לאימא לבלי הפרד, הלך לצידה יד ביד (הבחור נראה לי בן שלושים בערך) ודיבר רק איתה.
עלינו למערה חיש קל ברכבל, ומשם נאמר לנו יש עוד כברת דרך קטנה עד למערה עצמה. השביל התחיל בתמימות כשביל פסטורלי רגיל, מתפתל בעדינות בין חומות שלג צחורות, ואז לאט לאט שינה את טעמו והחל עולה עליה תלולה מאוד, עתירה בסרפנטינות מתישות, ועד שהגענו לפתח המערה חשבתי שאשבוק חיים לכל חי.
בפנים היה יפה ומדהים, וגם המדריך שדיבר אנגלית בעלת מבטא אוסטרי דשן מאוד היה יפה תואר ומסוקס כיאות במדיו האדומים, ובכל זאת הדבר היחיד שהטריד אותי כשפסעתי במעלה ובמורד המדרגות בעקבות גוו החטוב וישבנו השרירי של מדריכנו זהוב השיער והשרירי היה איך נרד במורד העלייה השטנית שעלינו בה זה עתה?
קיוויתי לרכבת הרים קטנה או רכבל נחמד ואפילו על חמור רתום לעגלה הייתי מתפשר, אבל המציאות טפחה על פני. כשיצאנו מהמערה נוכחתי שאשר יגורתי בא לי – ירדנו באותה הדרך שבה עלינו – וזה היה קשה באותה מידה אם כי הפעיל שרירים שונים לגמרי ברגלי הדואבות.
ככה קרה שהפעם היחידה באוסטריה שבה הזעתי והיה לי חם נורא הייתה בלכתי בין חומות שלג ואשוחים חורפיים. הנוף היה כמובן מדהים ביופיו וכמו תמיד הכל היה נקי מסודר ומאורגן למופת.
צלילי המוזיקה
הסיור שהכי אהבתי היה הסיור שעשינו בעקבות צלילי המוזיקה של ג'ולי אנדריוס והכל בזכותו של פיטר – מדריכנו המלבב – אוחצ'ה אירופית שמנמנה וטובת מזג עם חוש הומור משגע ורשעות עוקצנית מלאת חן.
מסתבר שהסרט הזה שנעשה בהוליווד חוטא לאמת ההיסטורית בכל כך הרבה הזדמנויות וצורות עד שצריך סיור של ארבע שעות (משתיים בצהרים עד שש בערב בדיוק) כדי לבאר את כולן ולצחוק תוך כדי כך על האמריקאים, האוסטרים, התיירים מכל העולם בכלל ומיפן בפרט, וכמו כל קומיקאי בעל חוש הומור משובח באמת גם על פיטר עצמו ועל הנהג הנאמן שלו – מרכוס השתקן והחייכן.
זלצבורג יפה להלל וגם האזור הכפרי סביבה מדהים, ופיטר שלשם שינוי דיבר אנגלית ברורה נטולת מבטא אוסטרי (אביו אמריקאי) הזכיר לנו להתפעל מחמודותיה בערך כל שלוש דקות ועשה את זה בהתפעמות נפש כל כך כנה ונחמדה עד שלא יכולתי שלא להסכים איתו בפה מלא – הנוף פשוט נהדר.
לפי סיפורו צוות הסרטה עבר תלאות רבות, כולל גירוש מכנסיה אחת בעיר עצמה בגלל דגלי צלב הקרס שהם תלו מחוץ לכנסיה כחלק מהתפאורה, והיה גם הגזיבו המפורסם שנדד מפה לשם ובכל זאת שרד עד עצם היום הזה, ועוד ועוד סיפורים ובדיחות, והמון המון נוף מדהים ביופיו.
חוץ מהנוף המדהים גם האוכל היה טעים להפליא ובעיקר התרשמתי מהניקיון החולני כמעט ששרר בכול. כולם היו אדיבים להחריד ותמיד, בכל מקום שבו היינו, כולל בית קפה נידח צמוד לתחנת דלק שכוחת אל, היו שירותים נקיים להפליא שמעולם לא חסר בהם ניר טואלט. מצא חן בעיני שבאזורים הכפריים הכל נראה מיושן מעט, ואין רדיפה אחרי המודרני והחדיש. שבילי עפר מתפתלים להם בנחת בין כרי דשא טבעי, והבתים החדשים בנויים באותה מתכונת מיושנת של אבות אבותיהם.
אין ריצוף הולנדי חדיש, או רבי קומות מנקרי עיניים, והרבה אנשים מהלכים להם בשלווה בבגדים המסורתיים של אבות אבותיהם ונראים שבעי רצון לגמרי.
ההקפדה הרבה של האוסטרים על פרט קטן שבקטנים כולל לשים מפיות עם ציורי דגים כשמגישים דגים, ועם ציורי תרנגולות כשמגישים עוף, לטפח עציצים פורחים בכל פינה ולשמור הכל מצוחצח ובוהק הביאה אותי להרהורים נוגים על הבלגן והחפיפיות הישראליים. עכשיו אני מבין טוב יותר את טרוניותיו של אפרים קישון על תרבות הסמוך ויהיה בסדר שלנו.
גם במלון המודרני בוינה הכל היה מעוצב ומוקפד אם כי בסגנון מודרני הרבה יותר, וארוחת הבוקר שאכלנו שם – הארוחה האחרונה שלי בחו"ל – הייתה נפלאה ומגוונת להפליא. נהניתי ממנה מאוד למרות פרצופיו החמוצים של הבוס.
הטיסה חזרה עברה בשלווה גמורה, ולמזלי ישבתי ליד קשיש אוסטרי חביב שדיבר אנגלית טובה למדי ואילו הבוס עם הסגן ישבו רחוק ממני. מאחר וחזרנו בשבת קיבלנו עיתוני סוף שבוע, והמאמר הראשון שקראתי עוד לפני שהמטוס המריא היה מאמרו של יאיר לפיד. הוא כתב שם שהישראלים נשארים בארץ למרות הקשיים כי רק כאן הם מרגישים שהם תורמים וחשובים. מאמר פטריוטי ורגשני מאוד שבטח היה מצחיק אותי בנסיבות אחרות, אבל פה גרם לי פתאום לדמוע. גם הנחיתה הזו גרמה לי לכאב אוזניים, אבל הפעם הצלחתי להציץ מעבר לכתפה של שכנתי – צעירה צנומה ומנומסת – וראיתי את הנוף הישראלי של גוש דן ואת קו החוף מתקרבים אלי במהירות. הכל נראה לי דהוי וצהוב, מאובק ועצוב מאוד.
תמיד ידעתי שאנחנו בעצם חיים בשולי המדבר ונאבקים בו כל הזמן, אבל רק כשטסים מלמעלה אפשר להבין את זה באמת. למה סבא וסבתא שהיו אנשים הגיוניים ותאבי חיים לא הגרו לאמריקה, שאלתי את עצמי בתסכול, ואז המטוס נגע בקרקע, וכמה דקות אחר כך השלטים כבר היו בעברית, הנייד שלי חזר לרשת של אורנג', בשירותים הייתה שלולית על הרצפה, היה חסר נייר לניגוב ידיים, והנוסעים התחילו לדחוף זה את זה בתור לאיסוף הקניות מהדיוטי פרי, ובבת אחת נעשה לי טוב על הלב. נקי ומוקפד לא יהיה כאן מן הסתם גם בעוד מאה שנה, אבל רק פה אני מרגיש בבית.
***
הטיול הזה שמהרגע הראשון נשמע טוב מכדי להיות אמיתי ממשיך להרעיל את האווירה גם אחרי שהוא נגמר. רבתי בגללו עם רוני וספגתי לעג והעוויות ביטול מבודחות מכל מי ששמע את התלונות שלי. אף אחד לא יכול להבין מה באמת היה שם. רק הסגן שהיה שם איתי יודע למה אני מתכוון, אבל הוא הרי מנסה בכל כוחו להפוך למעין שיבוט של הבוס (בזמן האחרון אפילו טון הדיבור שלו ושל הבוס נעשו דומים) ככה שאין טעם לפנות אליו לעזרה בקטע הזה.
הסגן מקבל עליו את מרותו של הבוס בשמחה ובששון והוא אכן הוא למד ממנו המון כי הבוס שלנו הוא איש חרוץ ומוכשר שבנה את עצמו בעשר אצבעות ובעבודה מפרכת מאוד הקים בית מלאכה קטן מאפס ממש, ובלי עזרה מאיש. כל מה שיש לו הוא הרוויח במו ידיו, והוא רואה ברכה במעשיו ונותן פרנסה לי ולעוד כמה משפחות. חוץ מזה הוא גם איש העולם הגדול, נהנתן אנין טעם ובקיא בהלכות הגויים.
עם כל ההערכה העצומה שיש לי כלפיו בגלל חושיו העסקיים המעולים, המזל שלו, ובעיקר תבונת הכפיים והכישרון הטכני יוצא הדופן שהוא ניחן בו, אני מוצא את עצמי מביט בו לאחרונה בתיעוב מוחלט.
כמעסיק אין לי טענות אליו, הוא קשוח, אבל הוגן. מילה שלו זה מילה. גם העובדה שהוא לא העיף אותי לכל הרוחות למרות שאני נשא עדיין משחקת בעיני לטובתו, אבל כאדם פרטי אני מעדיף לשמור ממנו מרחק. למרבה הצער לא רק אני חש כך אלא גם הבנים שלו שהם פחות או יותר בגיל שלי ושל הסגן.
שניהם ניחנו בחוש הטכני של אבא שלהם, והם בחורים טובים ומוצלחים, ובכל זאת מעדיפים לא לעבוד בעסק המשפחתי ולבנות את חייהם רחוק ממנו ככל האפשר, ועכשיו אני יודע בדיוק למה. אני לא יכול להגיד שלא הוזהרתי. מנהלת הגרפיקה שמכירה אותו מעל עשרים שנה אמרה לי שהסגן הוא בעיניו תחליף לבנו הבכור ואני לצעיר. בזמנו חשבתי שאלו קשקושים, אבל כעת אני מבין שיש בזה משהו.
הנסיעה לאוסטריה נועדה לכאורה לביקור בתערוכה מקצועית ולעריכת סיור מקצועי אצל אחד הספקים של המפעל, אבל למעשה היא גם הייתה מעין נסיעת מבחן כדי לראות אם אני מתאים להשתבט ככפילו של הסגן.
כמובן ששום דבר לא נאמר במפורש, אבל לאט לאט התפענחה לי הכוונה האמיתית של ההצעה הנדיבה שקיבלתי בשני ידיים – להפוך אותי לגרסה צעירה וצייתנית יותר של הבן הצעיר של הבוס שלי. אני חושש שנמצאתי לקוי ונכשלתי במבחן, בעצם אין לי מושג למה אני כותב 'אני חושש'. אני שמח מאוד שלא התקבלתי. מאז שהצלחתי לשכנע את המפקד שלי שלמרות המקבצים המוצלחים שלי במטווחים אין מצב שאני אהפוך לצלף מקצועי לא חשתי שמחה כל כך גדולה.
זה התחיל בקטן, עוד כשהיינו בתערוכה הוא כל הזמן העיר לי לדבר בקול שקט ולא לצעוק כמו כל הישראלים, ולא שאני צעקן כזה גדול, אבל קשה לשוחח בלחישות מעודנות כשסביבך מרעימים בקולם ערב רב של גרמנים ואוסטרים אדומי קלסתר.
בארוחות נדרשתי בכל תוקף לטעום מטעמים שהפכו את קיבתי – דברים כמו כבד ונקניק חזיר המתקרא שינקן שהוגשו לי בארוחת הבוקר דווקא, ולא רק שלא היו כשרים בעליל אלא גם היו ממש בלתי הולמים ארוחות בוקר.
העדפתי לדבוק בחביתות עם גבינה, לחמניות נחמדות עם קימל או פרג ושפע גבינות שמנות ומעניינות מאוד. אני נשבע שעשיתי מאמצים עצומים לא להיות פרובינציאלי וליהנות מהשפע הקולינרי של העולם התרבותי, אבל כשבן אדם תמים מהקריות מזמין פסטה ברוטב שמנת ומקבל אותה עם קישוט של גזיזי שפק (נקניק חזיר) מעל השמנת מה אפשר לצפות?
תצחקו ממני אם אתם רוצים, אבל אני לא אוהב בשר לבן, או איך שלא קוראים לזה בארץ, ומרגיש לא נוח לאכול אותו, ובינינו זה גם לא מי יודע מה טעים. מעדיף עוף. אז עשיתי פרצוף קצת נגעל ואכלתי בערך רבע מהצלחת שהייתה גדושה מידי לדעתי ובכך הרגזתי את בעל המאה שחשב שזה מקנה לו זכות להיות גם בעל הדעה.
אני לא דוס ולא אכפת לי לאכול במקום לא כשר, אבל מרגיז אותי שמנסים לדחוף לי בכוח בשר חזיר בשעה שאני מעדיף שניצלים עסיסיים. גם הסלידה שלי משתיית אלכוהול לא הוסיפה לערכי בעיני נותן החסות השתלטן שלי.
היה גם הקטע עם הנשים. הבוס נשוי שנים רבות וחי באושר עם אשתו ואם מתחשק לו לשטוף עיניים במראה של בנות שיכולות להיות נכדותיו שיבושם לו, אבל למה בהתלהבות קולנית כזו? במין תאוותנות מתועבת שאני חושב שהייתה הופכת את קיבתי גם אם הייתי סטרייט מושבע.
מצאתי את ההערות שלו סרות טעם וגם אם אף אחת לא הבינה מילה מדבריו את המבטים והחיוכים הרומזניים שלו הן כן קלטו ולא אהבו. מה שהכי עצבן אותי הייתה הדרישה המטופשת שלו שניפתח זה לזה, שנתחבר רגשית, שנהפוך למין משפחה דביקה ואוהבת, נטולת הומואים כמובן.
אני מכיר את הסגן כבר כמה שנים ואני מסתדר איתו, אבל אנחנו לא חברים ולא רוצים להיות כי אי אפשר להיות חבר של מישהו בפקודה.
חוץ מזה היו כמה מקרים שקרו שלא באשמתי שהעכירו את רוחו של הבוס חולה השליטה שלנו. הוא נעשה מריר ורגזן בגלל שבר ענן פתאומי שתפס אותנו באמצע שיטוט בין חלונות ראווה והרגיז אותו ששייט על אגם לא התקיים בתאריך שצוין באינטרנט והוא לא נרגע גם אחרי שבמקום השיט הלכנו לבקר במערות הקרח המדהימות.
הוא גם כעס מאוד כשנוכח לדעת שבאוטו ששכרנו לא היה כונן דיסקים אלא רק טייפ רגיל. מאחר והוא הביא המון דיסקים נאלצנו להסתפק בשני קלטות מסכנות שנקלעו במקרה למזוודה שלו. באחת היו שירים פוליקר והגבעתרטון ובשנייה מיקס של שירים למסיבה שכללו את 'אני אתגבר' האלמותי בביצוע אוחצ'י מדהים של זמר עלום שם ואת Y.M.C.A. העליז מאוד, קצת חוליו אגלסיאס וחצוצרת הזהב של הרב אלפרט שנתן ביצוע מרגש מאוד ל'יידשע מעמע'.
אני מניח שאחרי ששמעת את הקלטות הללו בערך שלוש מאות פעם בטייפ דפוק שהקפיץ אותן החוצה כל פעם שהבוס הוריד הילוך אי אפשר לבוא אליך בטענות שאתה נרגן מעט. אני מצאתי את התקלות הללו משעשעות למדי ובטלות בשישים לעומת הנוף המדהים ביופיו, אבל הבוס התרגז, וכדרכם של בוסים הוציא את כעסו על הסביבה.
אחרי ארבע ימים בנוף האוסטרי המדהים, היפה, המהמם, הנקי, במחיצת האוסטרים האדיבים ומסבירי הפנים, גם אני נעשיתי קצת עצבני. ביום החמישי כבר נמאס לי מכל היופי והניקיון הזה והרגשתי שאם אראה עוד פעם אחת את פרצופו של מוצארט על כדור שוקולד אצרח.
לקראת סוף הטיול חשתי שהכל סביבי בלונדיני מידי וכשנפגשנו פתאום במשפחה ארמנית כהת עור עם בנות צחקקניות, אבא שמן ומחוטט פנים ואימא בשביס שמרני ובשמלה בסגנון עדות עזה התחשק לי לנשק אותם מרוב שמחה. אני מוכן להיות עובד חרוץ ונאמן, ולהרוויח בזיעת אפי כל פרוטה ממשכורתי, אבל אחרי שעות העבודה אני בן אדם פרטי שלא מוכן שיאלפו אותו, יגבשו אותו, יעצבו ויגזמו אותו. לא רוצה לדבר על החיים הפרטיים שלי עם אנשים שהכרתי במקרה בעבודה, לא רוצה להשתנות ולהיות מתוחכם יותר, לא רוצה שיבחרו לי את החברים והאוכל וצורת החיים, ולא יעזור בית דין, להסתובב בין חלונות ראווה ולהביט בתכשיטים ובשעונים נראה לי הדבר הכי משעמם בעולם. גם אם כל שעון עולה חמישים אלף יורו ועיצב אותו מעצב פלצן מהתחת. אני חושב שהזמן נשאר אותו זמן גם אם קוראים אותו משעון יקר בצורה מגוחכת וגם אם משעון סווטש זול.
כשחזרתי ניסיתי להסביר את זה לרוני שקרא לי מלפפון פולני חמוץ ושאל בקנטרנות למה אני כפוי טובה כזה, אחר כך שוב רבנו ושוב לא היה סקס.
בבוקר כן היה וזה היה גרוע כאילו נפגשנו רק לפני דקה ואנחנו שני זרים מגושמים ונבוכים. שנינו יצאנו לעבודה בהרגשה חראית ומאז האווירה בבית לחוצה ומתוחה ולכן עוד לא יצא לי לספר לו איך הייתי שוכב כל לילה בבקתת העץ הציורית, מתמתח מתחת לשמיכת הפוך הקלילה והנעימה ומדמיין שהוא שוכב על הסדין הצח לידי, שחום, חמים וחרמן ולא מנומס בעליל, רק כך הייתי יכול להירדם.
יומנו של מספר סיפורים 