ישנתי לבד בערב הוולנטין, כי הוא נשאר בתורנות בבסיס. במשך היום הוא התקשר מידי פעם לברר אם לקחתי את התרופות ואם הכל בסדר ומיהר להיפרד ממני – ככה זה כשהוא בבסיס. "אז תבוא ביום רביעי?" שאלתי.
הוא התחמק מתשובה ברורה ואמר שכן, אולי ונראה, וסגר. כל יום רביעי לא שמעתי ממנו כלום. נורא בא לי להתקשר לדדי ולברר מה קורה, אבל התאפקתי. במקום זה רבתי קשות עם דני שמסרב ללכת להסתפר אלא אם כן ארשה לו לעשות גוונים. הוא רוצה גם עגילים וקעקוע.
לדעתי ילד בן שלוש עשרה עם שער שחור, יפה וחלק לא צריך גוונים מחומצנים בשערות, לדעתו הוא חייב. בסוף התפשרנו – הוא לא יעשה עגילים בשום מקום בגוף שלו (גם לא בלשון? בעיקר לא בלשון!) עד שיהיה בן שמונה עשרה, וקעקועים הוא יעשה רק אחרי שאני אמות. בתמורה אני מרשה לו לעשות גוונים רק בפוני, ורק לפני פורים.
הילד חזר מסופר יפה, אוחז בקבוק ברנדי ובתוכו דג. קוקו נתן לו את הבקבוק שהוסב לאקווריום זעיר עם צמחים וחול בקרקעית. הוא קנה את האקווריום הבקבוקי הזה מאיש אחד שמוכר אותם ברחובות הקריה. הילד הוקסם ואמר שהוא רוצה וכמובן שמיד קוקו רך האופי העניק לו את הדג במתנה.
***
היום רוני התקשר אלי לעבודה ושואל בשיא התמימות מה שלומי? "מבולבל," עניתי בנחת, "כל כך קשה לדעת באיזה אתר לבחור, אטרף או צ'ק מי אאוט? ויש גם ג'י דייט, והמילוי כרטיסים שלהם נורא מבלבל. אתה חושב שזה בסדר לשים תמונה שלי ערום במקלחת בכרטיס שלהם?"
"אתה כזה דביל מנחם!" הוא צועק עלי.
"כנראה שנדבקתי ממך." אני עונה.
"מאיפה בכלל יש לך תמונה שלך ערום במקלחת?" הוא משנה בזריזות נושא.
"מניקולאי. לא ידעתי שאני נראה כל כך נחמד מהגב."
"חמי, אתה סתם נכנס לסרטים. תפסיק עם זה."
"לא רוצה!" אני אומר וטורק לו.
מכונת הכביסה מסיימת לסחוט בקול גניחה מזעזע. אני מפסיק את השיחה והולך לתלות כביסה, ואז שומע צעקות איומות מלמטה – סשה ואיזה בחור שאני לא מכיר רבים, וזה מתפתח למעין אלימות הומואית צעקנית.
ליאור מנסה להפריד והם דוחפים אותו הצידה וממשיכים לחבוט זה בזה בחוסר כשרון אבל במרץ. אני יורד למטה, שואג עליהם קצת ומפריד בין הניצים שממשיכים לקלל זה את זה ברוסית, אבל שומרים מרחק.
ליאור מזמין מונית לבחור הלא מוכר. אני חושב שהוא גרוזיני, אבל לא בטוח. הוא גדול, מרובע ושעיר. המונית מגיעה וברגע האחרון סשה עולה יחד איתו ולמרבה הפליאה הם מתיישבים זה לצד זה ומתנשקים.
"כל ההומואים הדפוקים האלה שרוטים ומפגרים." אומר ליאור במרירות, והולך לנסות שוב לתפוס את ג'ורג'י בטלפון – משימה קשה עד בלתי אפשרית לאחרונה.
אני ממשיך לקרוא בספר המרתק עד שאני מתעייף ונרדם ומתעורר מבולבל לגמרי, לוקח לי המון זמן להבין איפה אני בכלל ולמה אני לבד, וכשאני מבין שזה לא מחר בבוקר, רק היום בערב, ושאני לבד כי אני אידיוט חסר אופי, אני מתחיל לבכות.
בהתחלה אני קצת מתבייש בעצמי, אבל הרי אני לבד, וחוץ מזה אומרים שבכי משחרר. אני מניח לעצמי להשתחרר ומרשה לעצמי התייפחות הגונה, ופתאום הדלת נפתחת – דווקא בעדינות זהירה, לא בהתפרצות כמו שהוא רגיל בדרך כלל – ורוני נכנס.
אם יש מישהו שיש לו עיתוי דפוק להפליא זה לרוני – הוא ממש כשרון בקטע הזה. "אני רואה שכבר דיברת עם דדי." הוא אומר בכעס, אבל מתיישב לצידי ושם יד על כתפי.
אני מנער אותה בזעף. "לא דיברתי איתו כבר שבועיים."
"אז למה אתה בוכה?"
"אני לא בוכה, וחוץ מזה לבכות זה טוב, בכי זה דבר משחרר."
"באמת?" הוא שואל ומתחיל להימרח עלי.
"כן, באמת. עזוב אותי."
הוא נאנח ומניח לי, ואומר שאנחנו צריכים לדבר.
"לא רוצה לדבר אתך, ולא אכפת לי איך קוראים לה."
עכשיו הצלחתי להדהים אותו. "אז כן שמעת על מה שקרה בוולנטיין?"
"לא, מה קרה בוולנטיין? חשבתי שהיית בבסיס?"
"הייתי, ובערב שיחקנו אמת או חובה."
"נו, אז?"
"הבחורה החדשה סובבה את הבקבוק והוא הצביע עלי. אמרתי כמו טיפש חובה, והיא אמרה לי שחובה עלי לצרפת אותה."
"לצרפת אותה?" אני מתפלא, "מה אתם? ילדים בתיכון? מה השטויות האלו?"
הוא מחייך נבוך ואומר שהם היו קצת שתויים.
"איך יצאת מזה?" אני חוקר, ולא ממש מתפלא כשהוא אומר לי שהוא לא יצא. "נישקת אותה נשיקה צרפתית על הפה לפני כולם?" אני משתומם, "סתם בחורה זרה?"
"אתה כזה פולנייה מתחסדת לפעמים." מתרגז רוני, "הייתי חייב." הוא מוסיף בהתגוננות, "כולם הסתכלו."
זה נראה לי דווקא סיבה טובה לא לעשות את זה, אבל מה אני מבין?
אני הולך למיטה ומתחפר בפוך. הוא נשכב לצידי ערום. בחיים לא הכרתי בן אדם שמתפשט מהר כל כך, הכל הוא עושה מהר נורא, כולל לשבור לי את הלב.
"הייתי חייב לעשות את זה." הוא מתנצל, ומנסה לחבק אותי.
אני הודף אותו, אבל הוא מתעקש להתרפק עלי לספר לי שהיה לו עצוב, שהוא התגעגע נורא, שהיו לו נקיפות מצפון איומות, שהוא רק ליווה אותה לחדר, ואם מישהו יספר שהוא נכנס אליה שאני לא אאמין לו, ובין כה וכה היא ישנה עם שתי שותפות ככה ש…
"שתוק כבר טמבל אחד." אני מתנפל עליו ועושה בו שפטים. הוא מתענג על כל רגע, משתולל כהוגן ורוצה עוד, ושזה יהיה חזק וממושך.
אני עושה מה שהוא רוצה, יודע שזה לא בסדר, אבל נהנה גם. אחר כך הוא הולך לקחת משהו לאכול ומגלה על הספה את כרית הקטיפה האדומה שקיבלתי מתנה ממיצי לכבוד הוולנטיין, חוטף התקפת כעס מטופשת ומכריח אותי לקום ולמצוא את כרטיס הברכה הנחמד שבא עם הכרית.
אני מחטט פה ושם ומוצא את הברכה סוף סוף – למה שמתי אותו מתחת לטלפון דווקא? – לב מבריק עם נצנצים וציור חמוד של מלאך עם הקדשה מתקתקה.
"למנחם, המלאך שלי." כתב מיצי בהתקף של נוסטלגיה.
הוא מתרגז ואנחנו רבים שוב.
לדעתי אין מה להשוות מתנה טיפשית מחבר לצרפות בחורה, וכל המהומה בגלל מיצי מיותרת. הוא בטח היה מסטול או משהו כששלח לי את הכרית.
הוא טוען ברגש שהכרית הזו מגעילה וקיטשית ומיצי חוצפן, ושהנשיקה הייתה סתם, תוך משחק, הוא בכלל לא נהנה. "אז למה נעלמת לשלושה ימים?"
"לא נעלמתי, דיברנו בטלפון."
"כמו שדיברת איתי כשהיית בקורס בטקסס. הרגשתי שאני מדבר עם אוטומט."
רוני מתחיל לילל, אומר שהיו לו רגשות אשמה איומים, שהוא פחד לחזור הביתה, ושאימא שלו לחצה עליו להישאר לישון אצלם עד שהם יתפסו את העכברוש שהיה נדמה לה שהיא ראתה במטבח.
"כאילו שאתה יכול על עכברושים," אני מגחך, "הרי אתה פוחד אפילו מג'וקים. נו, די כבר להתבכיין, בוא למיטה לפני שנמות מקור."
במיטה הוא שוב נמרח עלי, נשבע לי שהוא אוהב רק אותי והוא נורא מצטער, ובוכה כמו ילד.
"תפסיק לבכות." אני מתרגז, היה לי די מדמעות לערב אחד.
"מתחשק לי לבכות ואתה לא תגיד לי!" הוא מתרתח – מדהים כמה מהר משתנים מצבי רוחו. "לא אמרת שבכי משחרר?"
אני פורץ בצחוק והוא מתרגז עוד יותר, מנסה להרביץ לי, חוטף בחזרה, והפעם זה ממש אלים. גרוע הרבה יותר מאשר בפעם הראשונה.
"זה היה נהדר." הוא מתנשף בשמחה אחרי שזה נגמר, ושוב מנסה לנשק אותי על הפה. הוא כל הזמן רוצה לנשק אותי ואני מתמיד להשתמט. שילך לנשק בחורות!
אני משתדל להסב את ראשי כמו שעשיתי כל הזמן, אבל הפעם הוא מתעקש, תופס את פני בכוח, מנשק אותי חזק מאוד, מחדיר את לשונו לפי, נושך את שפתי ומרוצה כשאני נכנע ומחזיק לו נשיקה.
"אתה נהדר." הוא מספר לי.
"מחר יהיו לך סימנים על הגוף."
"לא אכפת לי, אני אוהב את זה ככה."
"אתה שם לב שזה נעשה גרוע יותר מפעם לפעם?"
"לא גרוע, אלא טוב יותר." הוא מכריז, ואז הוא מספר לי בלחש שהבחורה ההיא הזמינה אותו להיכנס, ואמרה שהשותפות שלה לחדר ישנות חזק, אבל הוא אמר שהוא לא יכול, הוא כבר תפוס, יש לו מישהו, והלך.
"בדרך חזרה הבנתי שאמרתי שיש לי מישהו, לא מישהי." הוא מתוודה, "ונלחצתי נורא, אבל למחרת הכל היה כרגיל, היא כנראה לא שמה לב."
"ואם היא כן הייתה שמה לב, אז מה? מה כבר היה קורה?"
הוא מושך כתפיים, מתהפך על בטנו ונרדם, צמוד אלי.
מה שהכי הציק לי בסיפור של רוני על המשחק שהם שיחקו בבסיס בערב הוולנטין היה הפחד שהוא נתקף בו כשנפלט לו שיש לו מישהו, לא מישהי, בדמיונו הוא כבר תיאר לעצמו איך הוא מגיע למחרת למחלקה וכולם מצביעים עליו, צוחקים וקוראים לו בכינויי גנאי.
הוא מרגיש כל כך אשם ולא בסדר שהוא מאוהב בגבר ולא באישה, וכאן טמונה הבעיה האמיתית. זה שורש הרע ביחסים שלי איתו. קשה לי לא לעשות השוואות בין הווירוס שאורב בגופי לעומת הווירוס שהושתל במוחו עוד בילדותו וגורם לו להתבייש בעצמו וביחסים שלו איתי.
עיתוי מושלם
לאחרונה אני מרבה לשבת מול המסנג'ר ולשוחח קונקורד. הוא בן אדם שעבר הרבה בחיים ויש לו דעה על כל דבר ועניין, והוא לא מתבייש להביע אותה. סיפרתי לו קצת על עצמי, וקצת הוא קרא בבלוג, והוא עוד זוכר אותי מהבלוג הקודם ומההתכתבויות שניהלנו אז. דרך העיניים שלו אני רואה את עצמי לגמרי אחרת ולא אוהב את התמונה שהוא מציג לי. הוא לא מבין למה אני חי עם ארוניסט שמחביא אותי מהעולם בחוץ? למה אני נותן לחברים להתעלק לי על הדירה והחיים? למה אני כותב כל כך הרבה סיפורים על החיים במקום לחיות אותם בפועל?
הוא לא מבין למה אני מתעקש שאני אקטיבי כשבפועל אני כמעט ולא, אלא אם כן זה לפי התנאים של בן הזוג העקשן שלי? ולמה אני מתעקש להתרחק מהמשפחה שלי שאוהבת אותי ולחפש לי משפחה חלופית אצל חברים? לדעתו הם רק מנצלים אותי.
בכמה שיחות נוקבות הוא הצליח לערער את כל השלווה שהשגתי בעמל כה רב, כדי להירגע מהתקפון החרדה שפקד אותי אחרי השיחה איתו הייתי צריך לקחת ואליום.
כל הזמן אנחנו רבים מנתקים יחסים לנצח, וכמה שעות אחר כך שבים ומדברים. אני חושב שאני מסקרן אותו, מרגיז אותו ומשעשע אותו והכל בבת אחת.
הוא בטח יקלל כהוגן כשיראה ששוב כתבתי עליו בבלוג שלי שלדעתו הוא בזבוז זמן מוחלט. לדעתו עדיף שהייתי מנצל את האנרגיות שלי להיפטר מהחבר המזיק שיש לי ולמצוא מישהו מתאים יותר, או לחיות לבד כמותו, ישן באלכסון במיטה ועושה מה בראש שלו.
הוא כל הזמן מספר לי איך העיף את החבר הזה, ונפטר מהידיד ההוא שלא התאימו לו, ואני עדיין לא מבין איך מעיפים מישהו, אף פעם לא הצלחתי לעשות את זה.
כשאני אומר לרוני שלדעתי אנחנו לא מתאימים וצריכים להיפרד הוא צוחק ממני כאילו אמרתי שטויות חסרות חשיבות, מנשק אותי וגורר אותי שוב למיטה.
"אתה תלותי ונשי, אתה לא גבר!" הוא נוזף בי.
אולי הוא צודק? מה אני יודע?
***
בצהרים התקשר סמי והזכיר לי שהיום האזכרה לסבא. כמה מהר עברה שנה. אני עוד זוכר איך רצתי ל'יד שרה' לשכור לו מיטה כי הוא לא רצה למות בבית חולים.
סבא מת בעיתוי מושלם יום לפני החתונה של הסגן וככה לא הייתי צריך ללכת – הסגן היה נורא עצבני בשבועות שלפני החתונה ורבנו המון וממש לא בא לי להביא לו צ'ק ולשמוח בחתונה שלו.
ניסיתי להשתמט בתואנה שאני עייף מאוד ולא מרגיש טוב, אבל סמי מכיר אותי יותר מידי שנים והוא לא התרשם ופקד עלי להגיע עם כיפה ולא לאחר.
הגעתי עם כיפה ולא איחרתי.
כל הדרך לשם רבתי בטלפון עם רוני שהציק לי למה לקחתי ואליום. הוא שמע שזה ממכר והוא לא אוהב שאני פותר בעיות נפשיות בעזרת כימיקלים.
"ואתה מעשן!" צעקתי, "למה לך מותר?"
"סיגריה אחת ביומיים לא נקרא מעשן." התגונן רוני, וחוץ מזה מאז הואלנטיין הפסקתי עם זה."
"למה? היא אמרה שלנשיקות שלך יש טעם של מאפרה משומשת?"
"זו הייתה רק נשיקה אחת, וחוץ מזה היא בעצמה מעשנת."
"לא נורא, בטח תמצא אחרות שלא מעשנות."
"די כבר מנחם! אני מנסה להתגבר על ההתמכרות לסיגריות ואתה לא עוזר לי ככה."
"כדור ואליום אחד בחצי שנה זה לא התמכרות."
"למה לקחת ואליום לפני חצי שנה?"
"כי החבר שלי נסע לחו"ל, התמכר לבנות והפסיק להתקשר אלי."
הוא נאנח ושואל למה אני צריך להגיד תמיד את המילה האחרונה, ואז אני מגיע לבית הקברות וחייב לנתק. לא נורא, נמשיך לריב בבית.
***
אני וסמי נפגשים במגרש החנייה ופוסעים בין המצבות, השמש האביבית מחממת את גבנו וידו החמה של אחי מנחה אותי לעבר הקבר של סבא ומחממת את עורפי.
משה מגיח מהפינה ומחבק אותי חזק (רחמנות על הצלעות שלי) וההורים מנשקים וחוקרים בדאגה לשלומי. מילא אימא מנשקת, אבל אבא? מה עובר עליהם לאחרונה?
כדי לצאת מהמבוכה אני סוקר את אפנת המצבות המתפתחת בארצנו, נותן ביקורת בונה ומחלק ציונים. סך הכל אין במה להתבייש – מצד אחד מצבות קלאסיות משיש מלוטש ומגולף לנוי עם כתובות מסולסלות במיטב אפנת הרוקוקו, ומצד שני מצבות אבן מסוקסות עם עצים הבוקעים מבין חגבי הסלע וכתובות מברזל מחושל בחלודה ניו איג'ית.
אני מתלבט במה לבחור ומחליט לא להחליט עדיין, וחוץ מזה למה לשבור את הראש? שיורשי ומוקירי זכרי יריבו על סגנון המצבה, כל עוד אני חי יש לי דאגות אחרות.
אחרי הקדיש חוזרים לספסלים שליד הכניסה ואימא מחלקת כיבוד ומקימה מהומה כשאני מסרב לאכול. כולם נקראים לדגל לנזוף בי ולהעיד שרזיתי ופני כחושות.
למזלי הם ממהרים לעיסוקיהם ואני יוצא בזול ומשולח הביתה עם דרישת שלום חמה לחבר וקופסת קרטון שמנונית עם מבחר בורקסים.
בדרך חזרה יש ברדיו שירים נהדרים של עופרה חזה. אני שומע, מחייך ונהנה עד שהקריינית מספרת לי שהיום מלאו שש שנים למותה מאיידס.
איזה עיתוי מושלם.
בבית אני מוצא את רוני שמסתער על הכיבוד כאילו אין כולסטרול בעולם. בעוד הוא טוחן בורקסים אני שותה קפה וכועס עליו שהוא מתקשר לחברים מאחורי גבי ומדבר אתם עלי.
"בוריס הוא לא רק חבר שלך, הוא גם חבר שלי." הוא אומר בשלוות נפש, "ולדעתי…"
"שמעתי מספיק את הדעות שלך! ומה פתאום התקשרת למיצי? בן אדם מברך אותי לחג האהבה ולך יש טענות?"
"בטח שיש לי טענות, מה פתאום הוא שולח לך כרית וקורא לך המלאך שלי? אתה לא המלאך שלו, אתה המלאך שלי." הוא אומר ודוחף לי לפה אוזן המן.
"אני לא מלאך בכלל, תפסיק עם זה רוני, עזוב, לא בא לי אוזן המן."
הוא מתיישב עלי ומנשק אותי בפה מלא פרג. "לא רוצה, מה תעשה לי?"
אני מראה לו מה אעשה לו ומכיוון שבתי קברות ומצבות מחרמנים אותי (אני מודה, אני סוטה) אני נח קצת ומראה לו שוב. אחר כך הוא נרדם, מחייך בין פירורי בורקס ואזני המן, ואני מחמם את מה שהוא השאיר, מחסל הכל והולך למחשב שלי.
אתמול נרדמתי באמצע הגמר של משחקי החורף, ועוד על כתפו של מיצי. כשהתעוררתי כולם כבר הלכו לבלות והשאירו אותי לבד. רק היום בצהרים כשרוני קם ומצא אותי שוב מול המסנג'ר הבנתי שזה עצבן אותו מאוד.
"אבל ישנתי כי זה היה משעמם והייתי עייף, למה אתה כועס?"
"אתה תמיד עייף." התרעם רוני, "תמיד אתה מתקפל באיזה פינה עם ספר או עיתון ונרדם אחרי כמה דקות. אולי אני אתחפש בפורים למסנג'ר כדי שתתייחס אלי?"
"גם אתה לא ממש מתייחס אלי לאחרונה." התגוננתי, "הנה, אמרת שנמאס לך מהמועדונים ובכל זאת הלכת והשארת אותי לבד."
"הלכתי כי קבעתי עם חברים, ולא הלכתי למועדון, הלכתי למסיבה של חבר מהצבא. היו המון בנות והיה אחלה."
משכתי בכתפי ונזכרתי שקונקורד טוען בלהט שדו מיניים בוגדים רק עם גברים, לא עם נשים. הוא יודע כי גם הוא היה פעם מאוהב במישהו שטען שהוא דו מיני ושיגע אותו עם הארוניות שלו, ובסוף בגד בו עם גבר.
"אם היית מזמין אותי הייתי שמח לבוא אתך." אמרתי כדי לראות מה הוא יענה.
הוא ענה שאני מדבר שטויות, ומה הטיפשות הזו שנפלה עלי, והתחיל לחפש סיגריה ופתאום הבנתי שהנה, אנחנו נמצאים בעיצומה של השיחה הזו שמזמן רציתי לנהל איתו. הוא יצא החוצה לעשן בגינה ואני יצאתי אחריו עם מאפרה, התיישבתי לצידו על המדרגות וסיפרתי לו כל מה שמפריע לי ביחסים שלנו – הארוניות שלו, ההרגשה שאני רק חלק זעיר מחייו ושאין לי שותף מלא לחיים, ההבדלים הגדולים בהשקפת העולם ביני לבינו – כל מה שכבר פירטתי וטחנתי פה עד דק.
"בקיצור, נמאס לך לחכות עד שאני אהיה מוכן לצאת מהארון. אתה רוצה שאני אעשה את זה עכשיו או שניפרד." פירש רוני את דברי פירוש חופשי ומוטעה לגמרי.
"אני שופך את הלב ואתה חושב שזה אולטימאטום?" התרגזתי, "תגיד, הקשבת בכלל למה שאמרתי?"
"כן, הקשבתי לכל מילה והבנתי הכל. קשה לך איתי. אתה רוצה שניפרד?"
"לא. אני רוצה שתשתנה."
"אני אשתנה, אני כל הזמן משתנה, אבל בקצב שלי. יש לך סבלנות לחכות או שאתה רוצה לזרוק אותי?"
"אני לא רוצה לזרוק אותך כושי מרגיז שכמוך, למה אתה מדבר ככה? אם אתה רוצה אז תלך, אף אחד לא מכריח אותך."
"אני לא רוצה ללכת, טיפש! אני אוהב אותך, חתיכת פולני דפוק."
הוא נוזף בי ומרוב עצבים מדליק עוד סיגריה. אני לוקח אותה ממנה ומועך אותה בכעס בתוך האדמה. "תפסיק עם הסיגריות האלו רוני, זה לא בריא."
"אתה אשם מנחם, אני מעשן כי אתה מרגיז אותי עם השטויות שלך."
אנחנו מביטים זה בזה באור הקר והאפרורי של צהרי שבת חורפיים ומדכאים. שנינו עייפים ומבואסים, מרגישים מאוכזבים אחד מהשני ומהחיים בכלל.
אחרי שתיקה מעיקה, הוא מחבק אותי, "אני אוהב אותך." הוא אומר, "אתה משגע לי את השכל לפעמים, אבל אני אוהב אותך למרות שאתה גרפומן אשכנזי פלצן, מכור לאינטרנט ונודניק."
"מי שמדבר!" אני מתרגז, או מנסה להתרגז, אבל הוא מתחיל לדגדג אותי ואומר לי כמה אני יפה וכמה הוא רוצה אותי, וזה נגמר במיטה.
אחר כך הוא מפהק ומתלונן שהוא עדיין עייף, ושהבטחתי לגהץ, אבל כשאני קם לגהץ הוא נשכב עלי, מתפנק, דורש חיבוקים ומסרב להניח לי ללכת.
אני מבטיח לחבק אותו עד שיירדם ומניח את כף יד על גבו כמו שהוא אוהב. "בפעם האחרונה שנפרדנו כמעט שמתי מרוב געגועים אליך." הוא מגלה לי, "אני לא רוצה לעבור את זה עוד פעם, זה היה נוראי."
"כן, גם לי היה קשה."
"לי היה יותר קשה, אני לא חזק כמוך, אני צריך עוד זמן."
"בסדר, אל תלחץ, לא בוער כלום. תישן עכשיו, מחר אתה קם מוקדם."
הוא נצמד אלי, מחייך ונרדם ואני הולך לגהץ.
יום האם
אתמול רוני התקשר אלי אחרי הצהרים לספר לי שיש אובך נוראי באזור המגורים של הוריו. "אני יודע, גם פה יש. אל תשאל איזה אבק יש בבית." בישרתי לו.
"האבק הזה מאוד מזיק לחולי אסטמה." התחיל רוני בהיסוס, מצפה שאבין לבד את ההמשך – אימו סובלת מאסטמה כרונית.
"אימא שלך התקשרה? היא מרגישה לא טוב?"
"לא, אבל אני כבר מכיר אותה, עדיף שאני אהיה שם הלילה חמוד, לא אכפת לך, נכון?"
"לא, זה בסדר, אין בעיות. נתראה מחר."
"אז זהו שמחר…"
"מה? מחר האובך אמור להתפזר, חסר לו שלא, אני מתכנן לשטוף מחר את כל הבית."
"כן, אבל מחר זה יום המשפחה, מה שהיה פעם יום האם."
"ממש חוצפה לקחת לאימהות את היום שלהן." התמרמרתי והזכרתי לעצמי להתקשר לאימא.
"אני מסכים אתך לגמרי, מבחינתנו מחר זה עדיין יום האם ואנחנו לוקחים את אימא שלי לאכול במסעדה, אני לא יודע מתי אני אחזור הביתה."
כן, אבל אני יודע באיזה מצב תחזור, אני חושב לעצמי בשקט, ובקול רם אומר, "בסדר, אין בעיות, אני לא הולך לשום מקום."
"אולי כדאי שגם אתה תקפוץ להורים שלך לביקור."
"בסדר, זה רעיון. אני מקפיץ את דני למספרה ואחר כך נלך להורי. היום הוא הולך לחמצן את השערות."
"חשבתי שאתה לא מרשה לו."
"נכון, אבל עוד מעט פורים והבטחתי לו שבפורים מותר."
"אתה מפנק את הילד הזה."
"הבטחתי, וחוץ מזה הוא משלם בעצמו, הוא חסך לבד את הכסף."
"בטח, כי אתה כל הזמן נותן לו כסף. מספיק שהוא מואיל בטובו להכין שיעורי בית או לעבוד אתך בגינה ומיד אתה נותן לו כסף."
"אני? ומי נותן לו חמישה שקלים כל פעם שהוא מוריד את הזבל?"
שנינו צוחקים קצת ונפרדים, ובלילה הוא מתקשר שוב להגיד שהכל בסדר אצל אימא שלו וחוקר אותי אם זכרתי לקחת תרופות, ואיך אני מרגיש, ולמה אני נשמע צרוד כזה, ואם אני כועס שאני שוב ישן לבד?
"לא, מה פתאום? אני אוהב לישון באלכסון, וחוץ מזה מאין לך שאני הולך לישון לבד? יש עוד בחורים בעולם חוץ ממך."
"נכון, אני באמת לא יודע עם מי אתה ישן." הוא צוחק, ואני שומע את הרווחה בקולו שאני לא מציק לו ששוב אני לבד, "אז שיהיה לך לבריאות מנחם, ותגיד ליפיוף הזה שבא לישון אתך שיסתפק רק בפסים מחומצנים או שבסוף תהיה לו קרחת."
לא הוגן
"אני חושב שנקעתי את היד." הושיט לי רוני את כף ידו השמאלית (הוא שמאלי) לבדיקה. בדקתי את פרקי אצבעותיו ושמחתי לראות שהם לא שרוטים והוא מסוגל להניע את האצבעות בחופשיות למרות הנפיחות הקלה.
"מזל שלא נשרטת, גם כשאתה שיכור ועצבני אסור לך לשכוח שאני חיובי. אם אין לך כפפות כדאי שתיזהר מאוד כשאתה מכניס לי אגרופים."
"לא הייתי שיכור." מחה רוני, "ומי שהיה עצבני זה אתה, היה לי מצב רוח נהדר עד שהתחלת עם השטויות שלך."
"כן היית שיכור, אחרת לא היית מקיא את הנשמה."
"אני לא משתכר משתי בירות." נעלב רוני, "הקאתי כי הכנסת לי ברך לבטן." התמרמר, ושני כתמים אדומים כהים פרחו על לחייו, "ועכשיו אתה תסתובב עם פרצוף של אישה מוכה וכולם ירחמו עליך, אבל מי שבאמת חוטף זה אני."
"חוטף ונהנה מכל רגע." התגריתי בו והפניתי אליו את גבי, יודע היטב מה יקרה עכשיו.
הוא זינק עלי, שוכח שוב שאני גדול וחזק ממנו ושאת מה שהוא לא יודע על קטטות אני כבר הספקתי מזמן לשכוח. זרקתי אותו על המיטה, נשכבתי עליו ונתתי לו שיעור בהליכות ונימוסים.
"אבל זה לא הוגן." הוא מחה, "עכשיו תורי."
"החיים לא תמיד הוגנים." סיברתי את אוזניו, ואחר כך גם הוכחתי לו את זה בפועל.
הוא התפתל, צעק, השתולל, אפילו נשך קצת, אבל אחרי שהפעלתי את כל כובד משקלי הוא נכנע ונרגע, ואפילו התנצל.
"שטויות, זה סתם שפשוף קטן. אני בטוח שלך כואב יותר." אמרתי בגבורה.
הוא נישק את הלחי החבולה ואמר שהוא עושה שטויות כשהוא שתוי, ושאם לא הייתי צועק עליו… "איך אני יכול לא לצעוק כשאתה מופיע מאוחר, מסריח כולך מאלכוהול ומנסה לנשק אותי למרות שאתה יודע שאני שונא את הריח הזה."
"אבל אמרתי לך שחגגתי עם המשפחה שלי. דווקא היה לי מצב רוח טוב, למה היית כעסן כזה? ידעת שאני אחזור מאוחר, מה קרה?"
"סתם שטויות, האלרגיה נורא מציקה לי, העיניים ממש מגרדות לי, זה מרגיז אותי נורא."
"אוי, מסכן שלי, אני אקנה לך היום לורסטין." השתתף רוני בצערי, "איפה הטיפות האלו שקיבלת בשנה שעברה?"
הוא צלל לארון התרופות לחפש את הטיפות ואחר כך הלך להתקלח, ואני ניצלתי בינתיים את ההזדמנות לזרוק לפח את המוסף של שבת שהבאתי מהורי.
הם קונים באדיקות עיתון מעריב בעוד שאני מעדיף ידיעות (בגלל דנה כמובן), אבל אתמול כשביקרתי אצלם לקחתי מהם את המוסף ובטיפשותי קראתי הערב את הכתבה של בילי מוסקונה לרמן על ניידת העזרה שמסתובבת בתל אביב ומטפלת בזונות רחוב. מתי אני אלמד שיש דברים שאסור לי להיזכר בהם כי אני עדיין לא מסוגל להתמודד אתם?
ההוא של בוריס
היום בוריס התקשר אלי, משהו שכבר מזמן לא קרה כי לאחרונה הוא שומר ממני מרחק בצורה קפדנית, וגם כשאנחנו מדברים זה תמיד בקיצור. תמיד הוא עסוק מידי, עייף מידי ובעצם הוא צריך להיות במקום אחר.
השיחה האחרונה שלנו לפני כמה שבועות הייתה פשוט איומה ונוראה, נפגשנו ממש במקרה ליד הדואר ואני שאלתי אותו בחביבות (אחרי שלחצתי את ידו ובירכתי אותו לשלום כמובן) מה נשמע, ולמה לא רואים אותו לאחרונה?
הוא חייך חיוך ציני וקצת עצוב ואמר שלאחרונה הוא לא כל כך מתפקד כמו שצריך ולכן עדיף שלא ניפגש.
"אתה חולה?" שאלתי, מודאג.
"אני בסדר, אבל הוא לא. התעייף המסכן, מותר לו בגילו." אמר בוריס והמשיך לחייך כאילו הוא סתם צוחק. ככה עובד חוש ההומור שלו, הוא תמיד מתלוצץ על הדברים הכי רציניים ומתנהג בשיא הרצינות כשמדובר בשטויות.
"אז מה? אם אין מצב לסקס כבר לא נאה לך להיפגש איתי?" התמרמרתי, ופתאום נורא כעסתי עליו. "חשבתי שאנחנו חברים ברוך?" ברוך זה השם העברי שלו.
"תפסיק להיות כל כך כבד ילד." אמר בוריס וכמעט ליטף לי את הראש, אבל אז הנייד שלו צלצל והוא עשה לי שלום עם היד והסתלק, ומאז לא דיברנו.
כמה שחשבתי יותר על השיחה האווילית הזו כעסתי עליו יותר, ונשבעתי שבחיים אני לא מתקשר אליו שוב, אני מוחק אותו מחיי, והנה הוא מתקשר פתאום.
"ראיתי אותך אתמול נוסע לספריה עם איזה ילד." הוא אמר.
"כן, זה האחיין שלי. אני מסיע אותו לפעמים לחוג מבוכים ודרקונים."
"אה, איזה הקלה, ואני חשבתי שפצחת בקריירה של פדופיל פעיל." התבדח בוריס, סימן שהוא היה נבוך ולא ידע איך לדבר איתי.
"מצחיק מאוד." אמרתי ביובש, "יש לך עוד משהו להגיד?"
"סליחה." אמר בוריס, "אני באמת מתנצל, לפעמים אני אידיוט. מתי אפשר לדבר אתך?"
"מתי שתרצה, אתה יודע איפה אני גר."
"אני רוצה לשוחח אתך, רק אני ואתה לבד."
"אז בוא אחרי הצהרים, רוני חוזר רק אחרי המשחק כדור סל בטלוויזיה."
"אני לא בטוח שזה רעיון כל כך טוב שנהיה רק אני ואתה לבד בבית." אמר בוריס בהיסוס.
"מה הבעיה? הרי אתה אימפוטנט." ירדתי עליו.
"אל תדבר שטויות!" התרגז בוריס, "זה שלא בא לי עליך לא אומר שאני אימפוטנט."
עכשיו גם אני התרגזתי. "אם לא בא לך עלי אז אין בעיות, אני לא אאנוס אותך. תקפוץ אלי הביתה ונדבר, מה הבעיה?"
"אני אחשוב על זה, נראה." אמר בוריס וניסה להגיד עוד משהו, אבל התשובה הזו כל כך עצבנה אותי עד שפשוט סגרתי את הטלפון ודי.
שילך לעזאזל! מי צריך אותו? חשבתי לעצמי וכאב לי כי פעם חשבתי שאנחנו חברים, שאכפת לו ממני.
אחרי שחזרתי שבור ומרוסק מתל אביב לא נתתי לאף אחד הזדמנות לגעת בי, ורק בוריס הצליח, לאט ובסבלנות, לגרום לי להשתחרר והחזיר אותי לעצמי.
אף פעם לא היינו ממש זוג, בהתחלה הוא היה נשוי, ואחר כך היה הקטע של ארקאדי שהפריד ביני לבינו הרבה זמן, ובכל זאת תמיד ראיתי בו סוג של ידיד ולא הפסקתי להתגעגע אליו.
נכון, יש אולי אנשים שיזדעזעו מהפרש הגילים ביני לבינו וישאלו מה בכלל אני רואה בגבר הדובי הזה שיהיה בחורף הבא בן חמישים? אין לי תשובה לשאלות האלו, וזה בכלל לא עסקו של אף אחד. ככה אני מרגיש וזהו.
כשחזרתי מהעבודה הוא חיכה לי על המדרגות של הבית, נראה מתוח קצת. נכנסנו יחד וחיממתי לנו מרק בעוד הוא מספרי לי שלאחרונה הוא חולם עלי המון והפסיכולוג שלו (הייתי כל כך מופתע לשמוע שהוא הולך לטיפול פסיכולוגי עד שכמעט נפלתי מהכיסא) הציע לו לדבר איתי כדי לפתור את הרגשות המעורבים שיש לו בקשר אלי וככה לשבור את המחסום המנטלי שהוא הקים בנושא שלי.
(רגשות מעורבים? מחסום מנטלי? בחיים לא שמעתי אותו משתמש בביטויים האלה. אולי הפסיכולוג הזה הפנט אותו?)
"לא ידעתי שיש לך בכלל איזה סוג של רגשות בקשר אלי, ובטח שלא מעורבים." הערתי.
"אל תהיה אידיוט." אמר בוריס, "ותביא לי קרוטונים למרק."
הבאתי קרוטונים והוא אמר שזה טעים ושבגללי הוא שובר את הדיאטה, ולמה הבאתי לו את הדבר המשמין הזה?
"כי אני אוהב אותך שמן." אמרתי, "וכדאי שתחליף פסיכולוג, אתה מתחיל לדבר כמו אוחצ'ה פתטית."
"כן, ללכת לפסיכולוג בגילי זה באמת פתטי." נאנח בוריס, אבל כשאמרתי לו שלהיות אוחצ'ה זה פתטי בכל גיל הוא צחק, והפעם באמת ליטף לי את הלחי ואמר שרק עכשיו הוא מבין למה הוא לקח ממני את ארקאדי ושהוא מתנצל על זה.
"זה בסדר, שכחתי מזה." שיקרתי, (יש דברים שלא שוכחים אף פעם), "אבל באמת, למה עשית את זה?"
"בעיקר קנאה. כל כך קנאתי וכעסתי כשראיתי כמה אתה אוהב אותו. אני התגרשתי בגללך והנה אתה חולה על הילד הטיפש הזה…"
"אתה התגרשת כי אשתך תפסה אותך על חם והחליטה שנמאס לה לחיות עם הומו." נכנסתי לדבריו.
"היא תפסה אותי על חם כי הפסקתי להיות זהיר, והכל באשמתך ילד, סחררת לי את הראש, הוצאת לי את החשק להיות נשוי."
"מי, אני?" נשארתי פעור פה, "אבל אתה אמרת… אבל… אני לא זוכר את זה ככה."
"אתה זוכר מה שנוח לך לזכור." אמר בוריס, די במרירות.
"אז מה? אתה כאילו… כאילו היית מאוהב בי אז?"
"לא כאילו, ולא אז." אמר בוריס בזעם, "אבל זה לא ילך כי אתה תינוק. ואני זקן מידי בשבילך. אתה יודע שיש לי בן שהוא כמעט בגילך!" את החצי השני של המשפט דקלמנו יחד מרוב הפעמים שהוא אמר לי את זה.
"מה רוני אמר לך כשדברתם?"
"מאין לך שדיברתי איתו?"
"אל תשאל שאלות טיפשיות, מה הוא אמר לך?"
"שאני קשיש, שהבדל של עשרים ושתיים שנה זה מוגזם, שהוא ישגיח עליך יותר טוב, שאני מתנהג לידך בצורה פתטית ויותר טוב שאני אמצא לי מישהו בגילי ואתן לך לחיות בשקט."
"אני ארצח אותו!" אמרתי בכעס, ובאותו רגע התכוונתי לזה.
"אתה לא תרצח אותו, אתה אוהב אותו, וחוץ מזה הוא צדק. הוא לא אמר שום דבר שאני לא אמרתי לעצמי קודם."
הוא קם ואמר שכבר מאוחר והוא קבע עם ולאדי בחיפה ללכת לחנות ההיא של מידות גדולות לקנות לו חולצות (בשביל ולאדי, בוריס לא כזה שמן).
"אז בשביל מה באת בכלל?" התרגזתי, "סתם כדי לעצבן אותי?"
"לא חמוד, רציתי להוריד דברים מהלב ורציתי שתפסיק לחשוב שאני כועס עליך, שתדע שאני שומר מרחק ממך כי אני אוהב אותך." אמר בוריס ופנה לדלת.
"אל תלך," ביקשתי, "שולאדי יקנה לעצמו לבד חולצות, בוא, תישאר איתי, תשתה בירה ונראה יחד 'ערב חדש' או משהו."
"אני חייב ללכת. הוא לא מסתדר בלעדי, הוא מיד רב עם המוכרים או שהוא נעשה חבר שלהם וקונה משהו חסר כל טעם, ואחר כך הוא הולך לשתות ושוכח לחזור הביתה." אמר בוריס, "הוא צריך אותי רודי."
"גם אני צריך אותך." מחיתי, אבל זה כבר היה מאוחר מידי, הוא קם ופנה ללכת, מאפשר לי לתת לו רק חיבוק חטוף לפני שהלך.
למרות שזה היה חיבוק קצר מאוד אני די בטוח שאין לו שום בעיה עם ההוא שלו.
מצד אחד הוקל לי אחרי השיחה הזו ומצד שני נעצבתי מאוד. אם הוא היה רוצה להישאר וללכת איתי למיטה הייתי עושה את זה ברצון, ולא אכפת לי מה רוני היה חושב על זה. לצערי הוא לא רצה, ואני מניח שהוא צדק, אבל בכל זאת הצטערתי. הוא הגבר היחיד בעולם שאני מוכן לבגוד איתו ברוני, אם כי אני לא מרגיש שזה נחשב לבגידה משום מה, (אולי כי אותו הכרתי קודם), ולמרות שאף פעם לא דיברנו על זה אני בטוח שרוני מודע לכך.
יומנו של מספר סיפורים 