12. איידס חתולים

הגעתי הביתה הרוס מעייפות וגיליתי את רוני יושב ומעשן במטבח. "סליחה מנחם, אני באמת מצטער." התנצל ומיהר לכבות את הסיגריה, "אבל נורא קר בחוץ והייתי חייב סיגריה."
"למה? מה שוב קרה?" שאלתי בעצבנות. הייתי נורא עייף, מתי להתקלח וכעסתי על עצמי ששכחתי להדליק את הבוילר.
"חמי." הוא קם ושם ידיים על כתפיי, "אני נורא מצטער אבל… אולי הייתי צריך לשאול אותך קודם, אבל הוא נורא סבל והרופא אמר…"
בסתר לבבי כבר ידעתי מה הוא עומד לספר לי. החתול שלי לא הרגיש טוב לאחרונה, אכל מעט, ישן המון, ומאתמול היה חלש ואפאטי בצורה מעוררת רחמים. הבוקר רוני הבטיח שאם הוא יספיק הוא ייקח אותו היום לווטרינר, עד לרגע שהוא סיפר לי שכחתי מזה בכלל.
לא הופתעתי לגלות שפחיסטון חלה באיידס חתולים ושהתרופה היחידה שהרופא היה יכול להציע לו הייתה זריקת הרדמה לנצח. "הוא כבר מת?" שאלתי.
רוני עשה כן עם הראש וניסה לגעת בי, אבל התחמקתי ממנו. "כמה זה עלה?" שאלתי.
"מה זה חשוב?" הוא התפרץ בזעם, "פחיסטון שלנו מת! מה זה משנה כמה זה עלה?"
"כמה?" התעקשתי.
"שש מאות ₪ בשביל הבדיקת דם וזריקת ההרדמה, והוא גם הבטיח לטפל בגופה. רציתי לחכות עד שתגיע ותיפרד ממנו לפני שירדימו אותו, אבל הרופא אמר שהחתול סובל כי יש לו דלקת ראות ובסוף החלטתי לגמור הכל מיד. אתה כועס?"
"לא. טוב עשית. חבל היה לתת לו לסבול. דני יודע?"
"כן. סיפרתי לו ועכשיו הוא כועס עלי שלא התעקשתי שניתן לפחיסטון תרופות."
"למה לא אמרת לו שאין תרופות ושככה הכי טוב?"
"אמרתי לו, מה אתה חושב? בטח שאמרתי לו!" התעצבן רוני, "אבל הוא חשב שזה כמו אצל בני אדם. הוא לא יודע שאין תרופות לחתולים."
"טוב, אני רק מקווה שכשאני אחלה מישהו יסכים להרדים אותי ולטפל בגופה." הערתי.
רוני חטף חום והתחיל לצעוק שאשתוק כבר!
"תשתוק אתה בעצמך רוני. היו לפחיסטון חיים טובים, טיפלנו בו יפה, לא היו לו שום דאגות בחיים, וברגע שהוא חלה לא נתנו לו לסבול יותר מידי. הלוואי עלי. עכשיו תעזוב אותי, אני עייף ורוצה לראות משחק כדור סל."
הדלקתי את הבוילר והלכתי לראות כדור סל. אני מקווה שעד סוף המשחק יהיו לי מים חמים.

אוכל של ילדים
כשדני היה ממש קטן הוא נכנס אלי פעם וביקש משהו לאכול. הצעתי לו כל מיני דברים ושום דבר לא נראה לו.
"למה אין לך אוכל של ילדים? שאל, מאוכזב.
"מה זה אוכל של ילדים?" הופתעתי. אולי המציאו משהו חדש מאז שהייתי ילד? חשבתי לעצמי.
מסתבר שהוא התכוון לאוכל כמו במבה וממרח שוקולד, נקניקיות וצ'יפס בשקית. זה נחשב בעיניו לאוכל של ילדים, אוכל שנשטף היטב בעזרת קולה או ספרייט.
בזמן האחרון, בעיקר מאז שהוא בנבחרת השחייה, הוא עבר, לפי המלצת המאמן שלו, לאכול בשר וביצים, ירקות, לחם מלא, הרבה חלב וגבינות ומים מינראלים, ולהימנע ממשקאות ממותקים.
אחרי שהבוקר הוא בקושי אמר לי בוקר טוב וסירב בתוקף שאסיע אותו לבית הספר הלכתי לסופר וקניתי, בנוסף לקניות הרגילות של שישבת, גם אוכל של ילדים.
אחר כך הלכתי לקבוצת התמיכה, מתפלא קצת איפה הגשם המובטח. אני לא מתלונן, אבל ציפיתי לרעמים וברקים וקיבלתי שמש נעימה, ופיסות תכלת שהציצו מבעד לעננים לבנבנים.
סיפרתי על החתול ונדהמתי מעוצמת התגובה. כולם חיבקו אותי כאילו כל המשפחה שלי מתה ולפזי היו דמעות בעיניים. ניסיתי להסב את השיחה למשחק העלוב אתמול וחטפתי על הראש שבמקום להתאבל ראיתי משחק כדור סל.
אני עצוב שפחיסטון מת, בטח שאני עצוב, אבל הוא כבר מת, מה הטעם לילל בגלל חתול מת, ועוד לנסות לסחוט צומי בגלל דבר כזה? זה לא הסגנון שלי וגם לא שלו. הוא חי את חייו הנפרדים לצידי, לא ממש איתי, כי ככה זה חתולים. אין לי טענות אליו, ואני אתגעגע אליו, אבל אם על עצמי אני לא בוכה אני בטח לא אבכה בגלל חתול.
ניסיתי להסביר את זה לדני כשהוא הגיע באיחור ענקי לטקס הפיצה השבועי שלנו. הניסיון שלי לשחד אותו בפיתה עם ממרח שוקולד השחר וקולה לא עלה יפה. הוא אכל ושתה, אבל המשיך להיות זעוף, ולטעון בלהט שאפשר היה לתת גם לחתול תרופות בדיוק כמו שאני מקבל.
הסברתי שעוד לא המציאו תרופה לחתולים, ושמרתי לעצמי את העובדה המצערת שהווטרינרים לוקחים מחירים גבוהים להחריד על תרופות וטיפול, וסביר להניח שלא הייתי עומד במחירן גם אם הן היו קיימות.
למזלי אני מבוטח בקופת חולים. אני חושש שאם הייתי צריך לממן את העלות האמיתית של התרופות שלי הייתי גווע מרעב.
רק כשהסעתי אותו להדלקת נרות מוקדמת בתנועת הנוער הוא הצליח להיפתח מספיק ולשאול מה יהיה אם גם אני אהיה חולה כמו החתול?
"יאשפזו אותי וישנו לי את התרופות, ואז או שאני אחזור להיות בסדר או שאמות."
"אני לא רוצה שתמות." אמר דני, מביט בברכיו ולא בי.
"כל אחד מת בסוף." התנצלתי. "הבטחתי לך שאני אשתדל לא למות עד שתתחתן, יותר מזה אני לא יכול לעשות." ניסיתי להתבדח קצת.
"אתה חושב שאני תינוק?" התפרץ דני בזעם, "אתה חושב שאני לא מבין כלום?"
בזמן האחרון יש לו כל הזמן התפרצויות זעם. אני חושב שמתחת לכל הזעם הזה יש בעיקר פחד. גם אני פחדתי כשהייתי בגילו כי כבר ידעתי אז שאני לא אוכל ללכת בנתיב הסלול שהאחים שלי התוו לפני. הספקתי כבר לקרוא את הספר 'מעתה ועד עולם' ופחדתי. הסוויתי את הפחד בזעם, קללות, צעקות ויצירת דימוי של פרחח, אבל ידעתי שבפנים אני אחר לגמרי.
גם דני פוחד, זה מפחיד להתבגר, ולילד שבא מרקע בעייתי כמו שלו, בלי אבא ועם אימא כמו אליס… הוא פוחד וזה טבעי.
"אם אני אצטרך להיות בבית חולים רוני ישמור עליך." אמרתי ושמתי יד על עורפו.
הוא העיף אותה בקוצר רוח. קשה להאמין שרק לפני כמה שנים הילד הזה אהב להתרפק עלי.
"רוני לא יודע לעשות פיצות כמוך." אמר בזעף ויצא מהמכונית, מסרב בתוקף לקחת מעיל ומטריה. צעקתי אחריו שיצלצל לי אם הוא ירד גשם כשתיגמר הפעולה, אבל הוא העמיד פנים שלא שמע והסתלק אל החברים שלו.
אני מרגיש שאכזבתי אותו באיזה אופן ואני לא יודע איך, ומה לעשות כדי לתקן את זה. חזרתי עייף הביתה. בימי שישי בצהרים אני תמיד נעשה עייף מאוד, ומת להתכרבל במיטה. רוני אמר עוד בבוקר שהוא יהיה כנראה אצל הוריו הערב ויחזור רק בשבת, והאמת שקסם לי הרעיון של בילוי חצי יום לבד, רק עם עצמי.
אני אוהב להיות לבד פה ושם. לא תמיד, ולא כל הזמן, אבל אני זקוק למנת השקט והבדידות שלי וסובל אם אני צריך להיות כל הזמן עם בני אדם, גם אם אני אוהב אותם.
הלכתי לישון עם שירים יפים בעברית והתעוררתי מזיע מחלום מפחיד ששכחתי. כשהתקלחתי, מתענג מאוד על המים החמים, הדלת נפתחה פתאום ורוני הופיע ובישר לי שהוא החליט בכל זאת לחזור הביתה, ונעלב קצת כשלא הראיתי התלהבות גדולה במיוחד.
דיברנו קצת, והוא אכל מעט פיצה, והתפלא למראה הקולה. הסכמנו שאולי כדאי שנמתין עוד כמה חודשים לפני שנשיג חתול חדש, ואז הוא הלך לליאור לקשקש קצת עם החבר'ה על התכניות לסילבסטר. התכנית שלי נשארה אותה תכנית כמו בשנה שעברה – לא לעשות שום דבר מיוחד כי בשבילי זה לא חג.
עוד הערה למי שלא מבין מה קשור הספר של ג'ימס ג'ונס "מעתה ועד עולם" שכולם זוכרים בו את הקטע מהסרט שעשו לפי הספר – קטע הסקס על שפת הים. אולי אצל סטרייטים זה מלהיב, אבל אני מצאתי את התערובת של חול ומי מלח ממש לא נעימה.
קראתי את הספר – שני כרכים שמנים מאוד שגמעתי בהתלהבות תוך פחות משלושה ימים למרות הפרצוף החמוץ של הספרנית כי הייתי אז רק בן ארבע עשרה.
הסיפור מצא חן בעיני מאוד, ואהבתי את הגיבור שהלך ראש בראש נגד כל המערכת הצבאית עד שהוא הגיע לקטע על העקומים.
מיד הבנתי למה הכוונה כשהסופר דיבר על הגברים שמשלמים כסף על קשרים עם חיילים צעירים. האנגלית שלי הייתה די חלשה אז ולא הבנתי למה המתרגם כינה אותם עקומים, אבל כעסתי על הסופר שהציג אותם כטיפוסים בזויים שמצווה לשדוד ולרמות אותם. למרות שהסיפור לא נכתב בגוף ראשון ידעתי שהסופר מדבר בעצם על עצמו ועל החוויות שלו בצעירותו. עד אז הייתי לגמרי בעדו, הערצתי את העקשנות שלו ואת אומץ ליבו, והצורה שבה הוא כתב על העקומים הללו גרמה לי להרגיש נבגד.
כשבסופו של הסיפור הגיבור מת אמרתי לעצמי בשקט בלב שזה היה העונש שלו על ההתנהגות שלו עם העקומים, ולמרות שלא הכל הבנתי ידעתי בביטחון גמור שגם אני כזה.

סיוט
למרות שזה יום שישי שכאילו אמורים לבלות בו והכל הלכתי לישון בעשר בלילה. הייתי ממש עייף, אפילו רצוץ, ובחוץ ירד גשם זלעפות והעיניים נעצמו, אז הנחתי להן להיעצם ונרדמתי. במשך הלילה גם רוני הצטרף אלי, וכדרכו הוריד מעלי את הגרביים והפיז'מה, הצטנף ונדחק אלי ונרדם, אוחז בחזקה את ידי.
התעוררתי לפנות בוקר, נדהם מהחלום המאוד מאוד מפורט שחלמתי זה עתה.
החלום התחיל יפה – טיול נחמד שלי ושלו ביום שמש חביב באזור כפרי מוריק -והסתיים רע. פצצה התפוצצה בתוך תיק שהוא השליך בחיפזון לבור פצצות. המשטרה באה, הוא הואשם ונלקח למאסר.
אני הייתי צריך ללכת לטפל בכל הבעיות והסידורים שהיו עד כה תחת אחריותו (בחלום היו המון כאלו) וברגע שקלטתי שעלי להתקשר ולהודיע להוריו מה קרה נחרדתי כל כך עד שהתעוררתי.
מה שהיה הכי מעיק בחלום המוזר הזה הייתה העובדה שברגע שהפצצה התפוצצה בתוך איזה בור שהוא השליך לתוכו את התיק – אפילו בחלום התפעלתי כמה מהר הוא הבין מה לעשות ובאיזה זריזות עשה זאת – היינו מוקפים בהמון בני אדם, קהל עצום ורב שהכביד על תנועותיי והאט אותי. בדרך כלל אני זוכר מחלומות רק תחושות ושברי תמונות, אבל החלום הזה היה מפורט כמו סרט קולנוע. והחלום הזה על ההמון הרב והצפוף שלחץ אותי, והסיבוך עם המשטרה, והדאגה לשלומו, ובעיקר המועקה איך אני אסתדר לבד, ואיך לשחרר אותו מהר ככל האפשר, היה חלום מרגיז. איזה מזל שאני מסוגל להעיר את עצמי מחלומות שמרגיזים אותי, אני חושב שהחלום הזה מבטא בעיקר את הפחד שלי להישאר לבד ואת החשש שלי שבלעדיו אני לא אוכל להסתדר וכל עולמי יתמוטט.
***
הוא שוכב על המיטה, מזפזפ בקוצר רוח, נאנח, זז ממקום למקום, מתהפך, נאנח, גונח, פותח וסוגר ספרים, מדפדף בעיתונים. חסר מנוחה בצורה רעשנית שאי אפשר להחמיץ. "נו מה?" אני גוער בחוסר סבלנות, כאילו שאני לא יודע.
הוא טופח בידו על המיטה, מזמין אותי לבוא לשכב לצידו. עיניו כהות מחרדה, הוא מודאג ואצלי בבטן משהו עצבני מתעוות וצובט – לחץ.
נשכב לצידו. הוא מניח ראש על חזי, מלטף חזה, בטן, מתחיל לרדת למטה. אני תופס את ידו, עוצר אותו. הוא נאנח מתסכול. "זה לא הוגן להשתמש במין כדי להעניש אותי." הוא אומר בעצב.
"אני לא מעניש אותך רוני. אני פשוט לא יכול."
"אני יודע למה אתה כועס עלי." הוא ממשיך כאילו לא דיברתי, "זה בגלל שלא חיכיתי לך עד שתבוא להיפרד מפחיסטון, נכון?"
"לא הייתי בא בין כה וכה."
"לא רציתי שתראה אותו, ידעתי שתכף תחשוב שגם אתה תגמור ככה." הוא מתייפח, ונצמד אלי.
"אני מבטיח לך שאני לא אגמור כמו החתול." אני אומר בנחישות.
הוא מרים אלי את מבטו, כמה יפות עיניו, כמה ארוכים ריסיו הלחים. "בטח שלא, בעוד כמה שנים ימציאו תרופה וכל הסיוט הזה עם התרופות והקונדומים ייגמר."
"אני רק מקווה שאני אגיע ליום הזה בחתיכה אחת."
"בטח שכן, אל תדבר שטויות." הוא נחרד, נשכב עלי, מניח ראש על כתפי, מחכך את אברו הקשה תמיד בבטני.
אני עושה חישוב זריז במוחי – החתול מת ביום חמישי, עכשיו כבר יום ראשון, היינו יחד כמעט כל השבת ושום דבר. הוא חרמן כמובן, הוא תמיד רוצה עוד סקס, אבל יש בכך יותר מזה, הוא זקוק לאישור, להוכחה שאני עדיין אוהב, עדיין שלו. הסקס מאשר לו שהכל בסדר, אבל האמת היא ששום דבר לא בסדר והדבר האחרון שבא לי לעשות זה סקס. אני מנסה להתחמק ממנו אבל הוא לא מניח לי.
"רק עוד קצת," הוא מתחנן, "תן לי רק עוד טיפה לשכב ככה."
אני מתהפך ושוכב עליו, מנשק, מחבק, מלטף, אומר מילות אהבה שנשמעות לי נוקשות ולא טבעיות. "אל תכעס יותר." הוא מתחנן.
"אני לא כועס." אני שב ואומר ומנשק אותו שוב.
אני לא כועס טיפש קטן שכמוך, אני פוחד, פוחד להדביק אותך, פוחד למות, פוחד לחיות. לא, הוא לא רואה. הוא לא יכול להרשות לעצמו לראות שאני חלש ומבוהל ופוחד עוד יותר ממנו.
"רוני, בבקשה." אני מתחנן, "די, אין לי חשק היום. עזוב כבר, מספיק. לך תמצא לך מישהו אחר שיש לו חשק, לא אכפת לי, רק די כבר."
"לא רוצה, בלעדיך זה לא שווה כלום." הוא מתעקש לעורר אותי למרות רצוני, כובש אותי בגופו החלק והחם, סוחף אותי למקצב שלו, מביא אותי אל הסף, אבל לא מצליח לגרום לי לחצות אותו.
בסוף הוא מתמוטט על גופי, עייף ומתוסכל, מבקש שוב שלא אכעס יותר, ונרדם סוף סוף. אני ממתין עד שגופו יתרפה, יסחף רחוק ממני לתוך השינה, והולך למחשב לכתוב על זוג בדוי שמצליח לפתור כל בעיה בסקס נהדר בלי קונדומים, בלי פחדים, בלי זיכרונות רעים וחשבונות ישנים מהעבר.

אותיות זוהרות
יש לי מקלדת שחורה, נוחה מאוד שאני אוהב לעבוד איתה, אבל לצערי חלק מהאותיות שלה דהו וחלקן נמחקו לגמרי. בעברית אני מקליד בעשר אצבעות בלי להסתכל ככה שזה לא נורא, אבל באנגלית זה קצת תוקע אותי, בעיקר בסיסמאות שכתובות אנגלית ובכלל, מרגיז לראות חצי מקלדת מחוקה.
לפני כמה ימים רטנתי על זה קצת והתפלאתי למה אף אחד לא המציא מדבקות למקשים מחוקים. אתמול, כשחזרתי מהספרייה, ראיתי את רוני יושב מול המחשב שלי ומתעסק איתו, ומיד התרגזתי שהוא מחטט במחשב הפרטי שלי.
התנפלתי עליו בזעם ואז ראיתי שטעיתי, המחשב היה כבוי והוא בסך הכל הדביק מדבקות זוהרות עם אותיות עבריות אנגליות על המקשים של המקלדת.
הוא השיג את המדבקות הללו בחנות נידחת אחת, וגם שילם עליהן מחיר די גבוה.
"רציתי לעשות לך הפתעה." אמר בקול נעלב, "וגם ניקיתי לך את המקלדת באותה הזדמנות." הוסיף.
התנצלתי וחיבקתי אותו, והוא החזיר חיבוק ופתאום היינו על המיטה, מתנשקים, ולפני שהבנתי מה קורה… זהו, חזרתי לעצמי, או יותר נכון חזרתי אליו.
"חשבתי שתנצל את ההזדמנות שלא התחשק לי ותחגוג." קנטרתי אותו אחר כך.
"זה לא שווה בלעדיך." הוא נאנח, "ובכלל, קצת התעייפתי מכל השטויות האלו."
"כן, בטח!"
"באמת, לזיין סתם זה לא נעים, הכי טוב לי אתך. נכון שגם לך הכי טוב איתי?"
"לא יודע, אני צריך לבדוק."
"שלא תעז!" הוא התיישב עלי, מחזיק את פרקי ידי מעל ראשי מחייך חיוך ניצחון, "לך אסור."
"אם ככה אז גם לך."
"אז אתה מודה שאתה כן מקנא."
"בטח שאני מקנא, טמבל."
"אז למה אמרת שלא אכפת לך."
"שיקרתי."
"למה?"
"כדי שלא תרגיש שאני מכריח אותך, כדי שתרגיש חופשי."
"כשאני אוהב אותך אני לא יכול להרגיש חופשי. אני לא רוצה להרגיש חופשי. אתה כזה טמבל מנחם."
"אני יודע אהרון."

השיחה השנייה
כמה שעות אחרי השיחה הראשונה, הרעה והכועסת, הוא שוב התקשר, והפעם דיבר יפה ובסבלנות ונשמע כרגיל, אבל אני שכבר נכוויתי ברותחין נזהרתי בכל זאת, ודיווחתי לו בקול יבש שאכלתי את הכריך שהשארתי בצהרים, ושלקחתי את כל התרופות, והתקשרתי למשרד ההוא וביררתי, והורדתי כביסה וקיפלתי, וקניתי לחם וגם את המדרגות טאטאתי.
"יופי חמוד." הוא אמר, "אתה נהדר. תרשום לי את השם של התרופה נגד אלרגיה ואני אקנה לך אותה מחר בבוקר."
"יופי, אני באמת צריך אותה." אמרתי, מעמיד פנים שאני נשמע ככה כי שוב נתקפתי באלרגיה בגלל הצמח הזה שפורח בדיוק עכשיו, לא מרשה אפילו לעצמי לדעת שאני כובש דמעות עלבון וכעס בגלל השיחה הראשונה שבה הוא צעק עלי, ונזף, והאשים למה לא הורדתי כביסה? ולמה שכחתי להתקשר ולברר? ולמה הוא עושה הכל ואני לא עושה כלום? וצעק שהוא לא משרת שלי ושהוא בחיים לא יעשה לי יותר סנדוויצ'ים לעבודה אם אני משאיר אותם בשקית.
הסברתי שלא אכלתי את הכריך המושקע שהוא הכין לי כי הסגן הביא עוגות לכבוד יום הולדתו, אבל הוא לא הקשיב ורק צעק והתעצבן ושפך את חמתו על המחשב, ועל הכתיבה שלי, ועל האנשים שאני מתכתב אתם במקום לשים לב אליו.
ומפני שלא דיברנו על השיחה הראשונה לא יכולנו להמשיך ולדבר גם על הסיבה האמיתית לכעס שלו – העיסוי שעשה לי ניצן אחרי שחזרנו מהריצה אתמול בערב.
התלוננתי שכואבת לי היד והכתף הימניים בגלל הכתיבה הממושכת, וניצן אמר שגם אימא שלו סובלת מאותה תופעה והתנדב לעשות לי עיסוי. הייתי עם חולצה ושנינו ישבנו, והכל היה מהוגן מאוד לדעתי, אבל הוא נכנס, אמר סליחה בקול כפורי ויצא כאילו תפס אותנו באמצע זיון. ניצן הסמיק וברח.
"תודה שנדלקת על השמן הזה." הדף אותי כשניסיתי לפייס אותו.
"אל תדבר שטויות, הוא ילד בעיני, הוא אפילו לא בן שמונה עשרה."
"הוא מעל גיל ההסכמה והוא לא מסתכל עליך כמו ילד." התעקש רוני לסלק את ידי.
"נו, די רוני. אתה הולך להתעצבן על כל מי שמסתכל עלי?" איבדתי את סבלנותי ואחזתי בכוח את פרקי ידיו מעל ראשו, נשכב עליו ומועך אותו תחתי.
"כן!" התריס כנגדי, "זה מה שאני הולך לעשות, יש לך בעיה עם זה?"
במקום להמשיך בוויכוח המטופש הזה חסמתי את פיו בפי, ומשם הכל הלך למישרין, אבל למחרת באה השיחה הגועלית ההיא, ואחר כך הסתובבתי כועס ונעלב, מתגעגע לימים שהייתי לבדי, מזיין אלמונים בגן וחוזר לישון לבד, בלי אף בן זוג שיציק לי ויכנס לחדר ברגע הכי פחות מתאים.

מחוץ לתחום
אין דבר צודק, רעשני וכועס יותר מאימא מרוקאית חד הורית שפגעו לה בילד.
אחת כזו עמדה היום בכניסה לבית שלי וצרחה עלי בקולי קולות. היא כעסה, והיא הייתה מאוד צודקת וזועמת, וכשניסיתי להגיד שלא עשיתי כלום נשמעתי אשם ולא משכנע אפילו לעצמי.
מדובר בפרח – השכנה ממול – שמצאה בחדר של הבן שלה תמונה שלי, ואחר כך חיטטה במחשב שלו ומצאה שירים וסיפורים ואלוהים יודע מה עוד שמהם היא הסיקה שהילד (מטר שמונים וחמש על תשעים וכמה קילוגרם) אוהב גברים, ובעיקר אותי.
היא שפכה עלי את חמתה שאני מדרדר את הילד שלה, ומדיח אותו לדבר תועבה, ואני וכל החברים שלי סוטים, ושהילד שלה קטין, והיא הולכת להתלונן במשטרה, ולא יעזור לי שכל המשפחה שלי שוטרים (זה היה בערך הדבר היחיד הנכון במה שהיא אמרה).
"אני מציע שתפני גם לעובדת סוציאלית." אמרתי כשהיא הפסיקה לרגע כדי לנשום בין הצעקות, "ושתדעי," ניצלתי את שתיקת התדהמה שלה, "שאם אפילו רבע ממה שאמרת היה נכון האחים השוטרים שלי היו לוקחים אותי בעצמם למעצר, ובדרך מרביצים לי מכות רצח, ובצדק." וברחתי משם כמו שפן והסתגרתי בחדר שלי.
כמה זמן אחר כך הגיע רוני מהעבודה ושמע מהמעוצבים על המריבה איתה ובמקום לנחם אותי ולעודד אותי הוא התקיף אותי גם כן וטען שאני לא זהיר, ושאני חושב שאני הכי חכם, ושכולם אמרו לי שהילד הזה… ועוד ועוד האשמות, צעקות ונזיפות, שפשוט לא יכולתי ולא רציתי לשמוע.
הכנסתי את הראש מתחת לכרית ונאטמתי.
אחרי אני לא יודע כמה זמן היה טלפון. זה היה ניצן, בוכה כמו ילד קטן. לקחו אותו למשטרה להגיש תלונה, ושם הוא סיפר שהוא הומו, שהוא מאוהב בי ושכל הסיפורים והשירים שאימא מצאה מבוססים על פנטזיות, שהוא מעולם לא קיים יחסי מין עם אף אחד, שהוא בסך הכל רץ איתי מידי פעם בערבים וקיבל ממני עצות על התעמלות ושמירת כושר, ושהוא מתנצל, מבקש סליחה על הסקנדל שאימא שלו עשתה לי, וגם היא מבקשת סליחה, אבל מתביישת לגשת לטלפון.
"זה בסדר, אני מבין." אמרתי, "גם אני, אם היה לי ילד והייתי חושב שפגעו בו הייתי צועק ומאיים. אני רק מבקש שלא תבוא אלי יותר, לך תמצא לך חברים בגילך."
הוא בכה עוד יותר חזק ורצה להגיד משהו, אבל אני כבר ניתקתי. קמתי והלכתי למטבח. רוני ששמע כל מילה שהוא אמר הניח את השפופרת של הטלפון במטבח וחייך אלי חיוך שמח.
"אתה רואה, הכל הסתדר." אמר בשלווה, כאילו לא צרח עלי רק לפני כמה שעות.
"שום דבר לא הסתדר." אמרתי, "אני ואתה גמרנו. קח את הדברים שלך ולך."
בהתחלה הוא לא הבין, לא האמין, חשב שאני צוחק, אבל אני הייתי רציני לגמרי. הסברתי לו שאם אחרי חוויה משפילה כזו שעברתי כל מה שהיה לו להגיד זה שמגיע לי אז שילך ויחפש את החברים שלו, אני לא רוצה לחיות איתו יותר.
הוא ניסה להתווכח שלא הבנתי אותו ושלא לזה הוא התכוון ושהוא בסך הכל… אבל אני סירבתי להקשיב. "אני ואתה כבר לא. לך."
"אבל לאן אני אלך?" צעק רוני עם דמעות בעיניים, "אתה לא יכול להעיף אותי מהיום למחר!"
הלכתי לחדר הארונות, ערמתי בידי חבילה ענקית של הבגדים שלו והעפתי הכל לחדר האורחים שלנו. "תגור פה עד שתמצא לך מקום אחר, ובינתיים תתרחק ממני."
הוא התחיל לבכות, ואחר כך באו ליאור ומיצי וניסו לדבר איתי, אבל אני אטמתי אוזניים. "כמו שידעתם לשתוק ולא להתערב כשהיא העליבה והשפילה אותי לפני כל השכונה אל תתערבו גם עכשיו." אמרתי להם והעפתי אותם החוצה.
אחרי שהוא לקח את כל הדברים שלו ונסגר בחדר שלו לקחתי דף גדול, רשמתי עליו באדום "מחוץ לתחום!" הוספתי ציור של תמרור אין כניסה והדבקתי על הדלת של החדר שלי.
זהו, מעכשיו אני והחיים שלי הם מחוץ לתחום בשביל כל העולם, ולפני שאני נעלם לתמיד מאחורי הדלת אני רוצה לספר שכשהיא עמדה וצעקה ככה, ואף אחד מהחברים שלי לא בא להגנתי, הרגשתי שהיא צודקת, שאני בעצם אשם, שמגיע לי לעמוד ככה, חשוף בחוץ, ולספוג האשמות והשפלות, שאני באמת סוטה ופושע ובן אדם שפל שצריך להתבייש בעצמו.
ביום שישי בצהרים נתתי לו את החלק של העיתון עם רשימת דירות להשכרה ומצאתי אותו אחר כך קרוע בפח, וכששאלתי למה הוא התחיל לשיר בקולי קולות והתעלם ממני.
בתגובה כשהוא הזכיר לי לקחת תרופות אחרי הצהרים גם אני התחלתי לשיר בקולי קולות והתעלמתי ממנו ואז הוא התנפל עלי והייתה מעין האבקות שנגמרה ב… בוא נגיד בגמירה משותפת ונעזוב את זה ככה.
כן, זה היה טוב, אבל אני חושב שהוא קצת משוגע.
התקשרתי אחר כך לבוריס להתבכיין וגם לבקש עצה וחטפתי על הראש. "שניכם משוגעים! תישארו יחד ותנו לי מנוחה!" הוא צעק עלי, וברקע שמעתי את ולאדי צוחק.
סגרתי והלכתי למטבח לקחת עוד פיצה ואז ראיתי שהוא קרע את השלט אין כניסה ששמתי על הדלת.
אני לא כועס על פרח וגם לא על הילד שלה (אם הוא ירצה הוא יכול למעוך אותי, הוא בחור ממש גדול, אבל נחשב בעיניה לילד כמובן) והאמת שעכשיו גם על רוני אני כבר לא כועס, ובטח שלא על השכנים שלי שנבהלו מהצעקות שלה. אני בעיקר כועס על עצמי שלא ראיתי מה שכולם ידעו וראו.
אחר כך אמרו לי שטיפלתי בסצנה הלא נעימה הזו בצורה בוגרת ובסוף כולם נרגעו חוץ מניצן המסכן שליבו נשבר, אבל מה שבאמת כואב לי זה שכולם ראו ושמעו ואף אחד לא בא לעזרתי.
מזל שהיא לא ידעה שאני נשא. אני לא מסתיר את זה מאנשים קרובים אבל לא חושב שכולם בשכונה צריכים לדעת את זה.
ברור לי שרוני כעס והתפרץ כי גם לו כאב בגללי וככה הוא ביטא את הצער והכאב שלו. אני כבר לא כועס עליו, נרגעתי לגמרי אבל אני עדיין חושש שאנחנו שונים מידי מכדי שנוכל לחיות אי פעם בשקט. נכון שניגודים נמשכים, אבל משיכה זה לא מספיק. צריך גם קצת שקט ושלווה. למרות שהודעתי לו שאנחנו לא יחד יותר הוא ממשיך לגור איתי. בימים הוא בחדר האורחים ובלילות הוא מתגנב למיטה שלי.
רק אתמול ישנתי לבד כי הוא הלך לישון אצל הוריו וכמובן שהתגעגעתי נורא.
עם כל האהבה והמסירות והדאגה שלנו זה לזה יש בינינו הבדלי סגנון ואופי עצומים שמקשים מאוד על החיים שלנו יחד.
אולי ככה זה בזוגיות? לא יודע. אני עייף מאוד כי לא ישנתי כמו בן אדם כבר כמה ימים וכל הסיפור הזה מעיק עלי מאוד.
שנינו אומללים והוא כשהוא עצוב הוא מיד מפסיק לאכול. גם ככה הוא רזה מידי ועכשיו הוא נעשה ממש שקוף. אני דואג לו וכואב לי נורא עליו ואין לי מושג אם אני טועה או צודק. אם אני אתעקש הוא ילך ממני בסופו של דבר ואולי זה יהיה לטובה.
אני יודע לפי ההיגיון שעדיף ככה, אבל הלב כואב לי בצורה בלתי נסבלת. אם ניפרד אני נשבע שבחיים אני לא אחיה יותר עם אף אחד.
ביידיש יש פתגם שעדיף כאב בטן מכאב לב וזה נכון לגמרי.
אני לא מצליח לעשות שום דבר כמו שצריך, אפילו לא לכעוס כשאני צודק. לחגוג במסיבת סילבסטר זה הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות. לרוע מזלי קבוצת התמיכה שלי החליטה שנחגוג ביחד אצל המנחה שלנו – ככה גם מי שאין לו בן זוג לא ישב בבית ויהרהר בהתאבדות. לא סיפרתי להם עדיין על מה שקרה ועל הפרידה מרוני ואין לי שום תירוץ לא לבוא, לא רציתי לקחת אותו, אבל אחרי שאפילו החבר של המנחה שלנו התקשר לשאול אם רוני מגיע נשברתי וביקשתי שיבוא איתי והוא הסכים מיד וסך הכל היה ערב נעים.
היה הרבה אוכל ומעט שתייה, אף אחד לא עישן וגם הריקודים היו מאופקים מאוד, אבל היו דיבורים וצחוקים ואווירה משפחתית נעימה של אנשים שמכירים זה את זה היטב.
בחצות כיבו את האור ומזל שהייתי זריז מאוד והגעתי אליו בזמן. נישקתי אותו עוד לפני שגמרו לספור ואחר כך הודעתי לכולם שאני צריך ללכת לעבוד מחר ורצנו הביתה, למיטה.
***
למחרת הלכתי לעבודה, זה לא היה סתם תירוץ, והייתה הרבה עבודה ובלגנים עם ספירת מלאי ומילוי טפסים מרגיזים בשביל האיזו וכל השטויות הללו. ובין לבין טלפונים מניצן שבילה סילווסטר מדכא ביותר עם כמה חברים שפיתו אותו לשתות וודקה.
הוא חזר חולה הביתה, ישן חצי יום ואחר כך קם ואכל המון סופגניות. מיד אחר כך נזכר בדיאטה, ניסה להקיא אותן ולא הצליח, ומרוב ייאוש התקשר אלי לשפוך לפני את ליבו.
לא ידעתי אם לצחוק או לכעוס עליו.
אחרי שהוא נשבע לי שלא ישתה יותר עד שלא ימלאו לו שמונה עשרה, ולא ינסה בחיים להקיא בכוונה אלא אם כן הוא יחליט להפוך לדוגמנית, הסכמתי שהוא יבוא לבקר אותי אחרי הצהרים בתנאי שיגיד קודם לאימא שלו.
אחר כך תפסתי את רוני בארוחת צהרים וסיפרתי לו הכל. הוא צחק גם כן ואמר שיותר טוב סופגניות מקוקאין למשל, והבטיח לחזור הביתה מיד אחרי העבודה.
הילד בא, ישב איתנו קצת, ואפילו שתה תה ו… לא. לא דיברנו על מה שקרה בשבוע שעבר, לא התחשק לנו.
ראינו יחד ערב חדש, דיברנו על ספורט ופוליטיקה, ואז איזה חבר שלו צלצל והזמין אותו לסרט והוא הסתלק לדרכו, נראה קצת פחות מדוכא מכפי שהיה כשנכנס.
"אתה לא חושב שהיינו צריכים לדבר איתו או משהו?" שאלתי את רוני והתחלתי לאסוף את הכוסות מהשולחן.
"לאאאאא מה פתאום? דיברנו מספיק לדעתי." הוא אמר בפסקנות, "בוא למיטה ונשתוק קצת."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s