21. שדרוג

הגעתי אתמול לעבודה קצת מוקדם מהרגיל (שכחתי שבתי הספר בחופש והיום לא יהיו העיכובים הרגילים ליד חטיבת הביניים) ומצאתי את הטורקי פוסע אנה ואנה לאורך הגדר של בית המלאכה. אין לו מפתחות כי בעל הבית סירב לתת לו חדשים אחרי שאיבד את המפתח שלו כבר פעמיים, והוא שכח שבגלל פורים פותחים את המחסן רק בשמונה בבוקר.
כשראה אותי אורו פניו הלא מגולחות. הוא חייך אלי את אחד מהחיוכים הנדירים מאוד שלו ושוב חשתי נקיפת צער למראה הגבר הזה שהיה בטח הורס בנעוריו ועדיין מצליח להראות נאה למדי למרות ההתעללות האיומה שהוא מתעלל בגופו – בבקרים הוא שותה קפה ומעשן ללא הרף, ואחרי ארוחת הצהרים הוא שותה בירות, וממשיך להתמיד בעישון – לאכול הוא אוכל מעט מאוד ולמרות הבירה הוא דק גזרה כנער.
מאז שביקרתי בביתו של הטורקי הוא רואה בי ידיד, ולאחרונה הוא הולך אחרי לכל מקום ומבלה כל רגע פנוי מעבודה (ויש לו שפע רגעים כאלו) בחברתי. כשאני עסוק ואין לי זמן להקשיב לו הוא יושב עם ההודי בפינת הקפה המאולתרת שבמחסן, מעשן ושותה קפה ומידי פעם גם רב איתו.
היום הוא נכנס למחסן ומיד פלש למקלחת, פשט את חולצתו, נעמד בגופייתו האפורה לפני המראה והתגלח בקפדנות. "אימא שלך עדיין גומרת לך את המים החמים?" הצטחקתי, מתפלא איך הוא שמר על כתפיים רחבות וישרות וזרועות שריריות יחסית לגופו הדק. עור גופו צח ורענן כי הוא כמעט לא יוצא לשמש ושערו אפור אבל עבה וצפוף. מאחור הוא נראה כבן ארבעים בערך.
הוא מחייך אלי מבעד למעטה הקצף את חיוכו הנבוך והאלכסוני ומושך בכתפיו בהתנצלות, אימו משגעת אותו הוא מספר לי, ומגלה לי שיש היום אזכרה לאביו בבית הכנסת, וגם אחיו יבוא. בעדה שלהם לא נהוג לעשות את האזכרה בבית הקברות אלא רק בבית הכנסת.
"היא העירה אותי היום מוקדם כדי שארחץ את הכוסות החד פעמיים." התלונן, "אני שואל אותך, מי רוחץ כוסות חד פעמיים?"
"אם הם באריזה באמת טיפשי לרחוץ אותם." הסכמתי איתו, "אז מה, לא תלכו לקבר של אבא שלך?"
"לא, אצלנו נהוג ללכת לקבר רק ביום כיפור. הזמנתי גם את הבן שלי לבוא." סיפר לי, גאה בעליל בבנו החייל. אני כבר יודע הכל על אימו, ילדיו, ואם ילדיו שהוא לא חי איתה באותו בית למעלה מעשר שנים ובכל זאת עדיין לא ניגשה לרבנות לדרוש גט.
"אז תיגש אתה לרבנות, לא חבל ששניכם תקועים במצב הזה כל כך הרבה שנים?"
הוא מושך בכתפיו בהבעה של חוסר אונים נבוך. "אנחנו עקשנים, כל אחד רוצה שהשני ילך קודם."
"אתם עוד לא כל כך מבוגרים, בגילך עוד אפשר לפתוח דף חדש, כמה זמן עוד תחייה עם אימא שלך? אתה לא רוצה להיות מסודר בבית משלך?"
שוב משיכת הכתפיים המשלימה הזו בצירוף הבעת חוסר ישע מבולבל. "אשתי לא תלך לדרוש גט, טוב לה ככה, גרה בדירה שלנו… יש לה את החברות שלה… לא צריכה אף אחד."
"ואתה, אתה לא צריך מישהו? חי לבד עם אימא סנילית? איזה מין חיים אלו?"
הוא שותק והולך. אני ממשיך לעבוד, שוכח ממנו לגמרי, ושעה אחר כך מסתובב לקחת משהו ונתקל בו.
"אוף!" התעצבן הסגן, "לך מפה כבר, אל תפריע למנחם להתרכז ואל תעשן כאן."
"אוף איתו." הוא רוטן אחרי שהטורקי הנזוף גורר רגלים החוצה לסיים את העישון שלו בפינת הקפה, "בזמן האחרון הוא כל הזמן פה."
"הוא אוהב להיות ליד חמי היפה." צוחק ההודי, "בגלל חמי הטורקי התחיל להתגלח ולהתרחץ."
"לא, זה בגלל שעכשיו יש לאימא שלו מטפלת פיליפינית שלא נותנת לה לגמור את כל המים החמים בבית." אומר אדי השמן, ומתחיל לספר לנו איך חמותו שסובלת לא עלינו מאוסטיאופורוזיס נפלה פתאום למרות ההליכון שלה. מתפתח דיון מלומד על קוצר ידה של הרפואה לרפא את הקשישים שנשארים בחיים שנים רבות מידי וסובלים תחלואים שונים ומשונים וסופם שהם הופכים נטל על עצמם ועל משפחתם, ומועלות תהיות מה עשו לפני שהתחילו להביא עובדים פיליפינים לארץ.
אף אחד לא טורח להתווכח עם קביעתו הנחרצת של ההודי שאני יפה. כנראה שזו עובדה שאין עליה עוררין. אחרי שאני מסיים הולך לשטוף ידיים ובודק את פני במראה, מתפלא מה גרם להודי לקרוא לי יפה, ויודע שלעולם לא יהיה לי אומץ לשאול, ואז פונה לצאת ושוב נתקע בטורקי שהתגנב מאחורי.
"אז היום אתה יוצא מוקדם מהעבודה?" הוא שואל.
"כן, אני הולך לשדרג את הסלולרי שלי."
"תתחדש. אולי גם אני אבוא אתך לקנות גם לי סלולרי?"
"בסדר, למה לא? תבוא. יש להם תחנת שירות יפה מאוד עם מכונת קפה בלי כסף, ויש גם מיץ, אבל אסור לעשן שם. נותנים לך מספר ולוקח לפעמים חצי שעה או יותר עד שמגיע התור שלך."
"כמו בקופת חולים?" הוא מעווה את פניו במיאוס ואני לא יודע מה נתעב יותר בעיניו – המספר או האיסור לעשן.
"כן, קצת כמו בקופת חולים," אני מודה, "אבל הרבה יותר יפה ומסודר שם."
"והמכונת קפה בחינם?" הוא חוקר בחוסר אמון.
"חינם." אני מבטיח.
"ויש גם מיץ?" הוא משתומם.
"גם מיץ." אני מאשר.
"אבל מה אני צריך טלפון שעולה כל כך הרבה כסף?"
"תוכל להתקשר מכל מקום לבת שלך כשהיא עובדת במסעדה, או לבן שלך בצבא."
"בשביל זה מספיק הטלפון בבית." הוא עונה בקוצר רוח, "אבל אולי אני אבוא אתך רק לראות, בסדר?"
"בסדר."
"וניסע באוטו שלך כי לא חידשו לי את הרישיון בגלל הבת זונה הזו בקופת חולים."
"אבל שלמה… הרופאה צודקת, אסור לך לנהוג, ומה אם תעשה תאונה?"
"אני נוסע רק לעבודה ובחזרה, זה קרוב. לא יקרה כלום." הוא מתמרד, ממאן לוותר על הרכב העתיק והדפוק שלו. הוא מושך באדישות בכתפיו לשמע גערתי שאסור לו לנהוג. "אני לא אוהב אוטובוסים." זה כל מה שיש לו להגיד להצדקתו. כשאני מנסה לברר איזה כדורים בדיוק הוא לוקח הוא מתחמק ומתחיל לחקור אותי מה יהיה בבניין החדש של הלייזר, ולמה הסגן אמר לו שיהיה שם אינטרקום ורק לעובדי הלייזר יהיה מותר להיכנס.
"כי ככה זה. אנחנו עובדים בשביל חברות מתחרות, עדיף שאף לקוח לא יראה מה אנחנו צורבים בשביל הקונקורנציה." אני מסביר.
"אבל לא מעניין אותי מה אתם צורבים." הוא נעלב, "אני לא לקוח, אני סתם רוצה לדבר אתך."
ואז שוב הסגן מופיע ומסלק אותו כי הוא מפריע, ושואל אם לא מעצבן אותי שהטורקי מעשן לידי וקודח לי כל הזמן במוח עם הסיפורים שלו.
"התרגלתי." אני אומר, "יאללה, בוא נתחיל לעבוד על הפלסטיקים, אני רוצה לצאת מוקדם היום."
בדרך לחוצות המפרץ הטורקי בוחן את הנייד שלי ונדהם לשמוע שלמרות שהוא רק בן שנה הוא כבר נחשב בר שדרוג. אני מפנה אליו את ראשי בזמן שאנחנו עומדים ברמזור ומנסה להריח אם גם היום הוא שתה בירה. ההודי נשבע שראה אותו מחסל פעם עשר פחיות של מכבי בזו אחר זו, אבל להודי תמיד יש סיפורים על כל דבר.
הוא מכיר את הקווקזי הזה שנקבר חיים כשחפר בור בגינת ביתו וכמעט שגם הבן שלו נקבר יחד איתו, והוא מכיר את האישה המבוגרת ההיא ששודד גזל את כל קצבת הביטוח הלאומי שלה ואחר כך אנס אותה שלוש פעמים.
"אתה מתאר לעצמך?" הוא אומר בקול שזעזוע ועונג מוסווה בקושי משמשים בו בערבוביה, "אישה בת שמונים. אנס אותה שלוש פעמים, השוטרים לא האמינו לה עד שהרופא בא וסיפר שזה נכון."
ההודי גם יודע מי דקר את הנערים שחגגו עד לפנות בוקר מסיבת פורים באולם ממש מול הפנצ'ריה שליד בית המלאכה. "מכיר טוב את אבא שלו שגם הוא פושע גדול." הוא אומר בשביעות רצון, "אח שלי החטיף לו מכות רצח כשהם היו בבית ספר." למרבה הפלא יש סיכוי די טוב שזה נכון, הוא גר בעיר גנים שנים ומכיר את כולם. גם אני גרתי שם בזמנו, מקום מוכה עוני, הרבה פשע אלים וחסר אבחנה, המון דקירות סכינים, שכרות, סמים וזנות. אין לי מושג למה אני מתגעגע לפעמים לדירה הישנה שלי. מזל שרוני לחץ עלי לעבור משם.
בשעת צהרים מגרש החניה מול המשרד של אורנג' לא מלא. אני מוצא בקלות חניה ונכנס בלוויית הטורקי שמבטיח לא לעשן. בפנים מסודר יפה מאוד. השיפוצים נגמרו לא מכבר ויש המון עמדות שירות שקופות, מסודרות בקו עקלתוני מול במה עגולה רחבת ידיים, מסודרת כמו בית קפה, וכמובן שיש גם מכונת קפה חינם, ולצידה גם אוטומט למיץ, חינם גם כן. אני יושב על שרפרף נוח למרות עיצובו המודרני, בוחן את העובדים המאכלסים את עמדות השירות ושואל את עצמי איך זה שפה, מכל המקומות בעולם, התהפכו סדרי בראשית ופתאום הסטרייטים הם שמהווים מיעוט קטן מכלל העובדים והשאר הומואים. יכול להיות שהגעתי בלי משים לעולם חילופי המקביל לזה שלנו? ואולי הגי דאר שלי יצא מדעתו?
בעוד אני מביט סביבי, נרעש ומבולבל משינוי סדרי עולם הטורקי מקדיש את תשומת ליבו לכיבוד חינם, שותה אספרסו, ואחר כך מיץ, ואחר כך קפה הפוך ו… אני לוקח ממנו את הקפה ודורש את תשומת ליבו. "תסתכל." אני פוקד עליו "ותגיד לי מה אתה רואה?"
הוא מביט סביב ומגחך. "מסכנות הבנות הנחמדות האלו, כולם פה הומואים חוץ מזה, אולי, ואולי גם ההוא." תודה לאל, הגי דאר שלי לא השתגע אני חושב בהקלה. את הזמן שנותר עד שקוראים לנו אני והטורקי מבלים בלגימת אספרסו עטור קצף, ובבחינת הבחורים הנחמדים בעמדות השקופות שלהם כמו היו דגים באקווריום.
"פה אתה צריך לעבוד." קובע הטורקי, "ולא בבית מלאכה המטונף הזה עם הסגן העצבן. פה תוכל להתלבש יפה ולשבת כל היום על התחת."
בעוד אני צוחק מהרעיון המופרך הזה נשמע ברמקול המספר שלי. הטורקי בא יחד איתי אל העמדה השקופה ויושב לצידי, בוחן היטב את העובד החביב שמוצא למעני דיל מזהיר ומחתים אותי על נייד חדש שכמעט ולא יעלה לי כלום (בתנאי שאמשיך את החוזה לעוד שלוש שנים), ואז הוא מתערב בשיחה ומתחיל לחקור את הצעיר נעים ההליכות וחיוור הפנים ששמו נניח עולש איך נעשים עובד באורנג'.
"אתה חושב שיש סיכוי לשדרג את הבחור היפה הזה שיעבוד אצלכם?" הוא שואל את עולש בלי שמץ מבוכה.
עולש מפסיק את ההסברים על פעולת המכשיר החדש וזורח אלי, "בטח." הוא אומר, "למה לא?"
"אולי כדאי שתלך לעשן בחוץ שלמה?" אני דוחק מרפק בצלעותיו של הטורקי, ולרווחתי הוא מסכים ומסתלק לעשן בחוץ.
"דווקא מאוד נחמד לעבוד פה, והקורס לא קשה במיוחד." אומר עולש ומגיש לי את המשודרג החדשדש שלי. אני מגמגם שאני עוד אחשוב על זה, חותם לראשונה בחיי עם עט אלקטרוני על הקבלה ובורח משם כל עוד רוחי בי.
"נו, לקחת פרטים?" תובע הטורקי בדרך חזרה, "מה? רק לטלפון שלך מגיע שדרוג? לך לא מגיע להשתדרג?"
לרגע אני כמעט מתפתה, ואז נזכר שיש דבר כזה שנקרא הצהרת בריאות ובמקום לספר לטורקי את עובדות החיים אני אומר לו בכובד ראש שאני לא יכול לעזוב את בית המלאכה כי אני אתגעגע לסגן ולעבודה, ושיותר טוב לי להיות עם כל החבר'ה שאני מכיר, בלי מדים ובלי אספרסו חינם. "למה אתה מגרש אותי? לא תתגעגע אלי שלמה?" אני מלכסן אליו מבט ורואה שהוא עצוב.
"אתה בין כה תתחבא בחדר לייזר החדש והסגן לא ייתן לי להיכנס." הוא אומר בהשלמה עצובה.
"מה פתאום? הסגן סתם מקשקש, יהיה לנו שם מיחם קפה רק בשבילנו, אני אתן לך את הקוד של המנעול ותוכל להיכנס להכין לך קפה מתי שתרצה." אני מבטיח לטורקי, ומניח לו לבחור לי לפי טעמו את הצלצול החדש והמשודרג שלי.
כשאני חוזר הביתה אני מראה לדני את הטלפון החדש שלי והוא צועק בהתלהבות, "מגניב. קבלת צביקה פיק."
לפני שאני מספיק לגלות לדני שאני בכלל לא מתלהב מצביקה פיק (עוד פולני אחד) הוא מציע לי החלפות. "מה אתה צריך צביקה פיק?" הוא שואל, "בין כה אתה לא מבין בזה כלום." ומיד נחפז לפתוח את גבו של הנייד החדש שלי, מחליף את כרטיסי הסים שלי בזה של הנייד המעוך והשרוט שלו.
"תודה מאמי. אתה נשמה, כפרה עליך." הוא מודה לי במבטא צרפתי, חיקוי ללאקי, הפודל מהפרסומת של הפיס (שמעלה את חמתו של קוקו עד להשחית), ודוהר לדרכו, משאיר אותי עם מכשיר ישן ועם חיוך על הפנים.

עדיפויות
"אז מה באמת חשוב לך בחיים מנחם?" שאל דייב והציץ בי בחביבות מעל משקפי הפרופסור שלו – משקפים בעלי מסגרת מתכת דקה וכסופה עם חצי עדשה בצורת סהרון.
"הכתיבה." עניתי, ומיד פצחתי בשטף התנצלויות על איכותה ורמתה של הכתיבה שלי ולמה בכל זאת היא כל כך חשובה לי ועד כמה אני מנסה להשתפר ולעמוד בציפיות שלי מעצמי. "סיפרת שקשה לך לאחרונה לכתוב סיפורים." הזכיר לי.
"כן, אני לא מצליח לכתוב משהו חשוב באמת. מנסה, נתקע כל פעם מחדש ובסוף מסתפק בבלוג."
"אני אוהב את הבלוג שלך מאוד." אמר המנחה וצחק כשפי נפער בתדהמה.
"אמרת שאתה לא קורא בעברית." האשמתי אותו, חש איך פני מתחילות להסמיק – אני שונא כשזה קורה – פתאום מרגיש חשוף ומצטער שבכלל התחלתי עם הבלוג הזה.
"בשבילך אני עושה מאמץ, אתה שווה את זה."
"אתה זה שמגיב לי בלי שם?" חקרתי אותו כשם שחקרתי כבר את כל מכרי, האמיתיים והווירטואליים כאחת, וכמו כולם גם הוא הכחיש. אולי זה מגוחך, אבל המגיב חסר השם שלי מטריד אותי מאוד. הוא אולי חושב שזה משעשע, אבל אני נלחץ.
"אתה חושב שרוני מודע לכך שהוא בא אצלך שני בחשיבותו אחרי הכתיבה?" המשיך דייב להנחות אותי בעדינות.
"זה לא ככה," מחיתי, "אין פה תחרות, לו יש את המקום שלו ולכתיבה את המקום שלה."
"אבל רוני בחור מאוד תחרותי אם אני לא טועה."
"כן, הוא באמת כזה, עוד הבדל ביני לבינו."
"ואולי הוא מרגיש שהוא לא חשוב לך מספיק לעומת הכתיבה?"
"כן, זה נכון."
"וזה גורם לו לקנא ולהתפרץ."
"גם, וגם כי הוא סוחב רגשות נחיתות מכל הקטע הזה של כתיבה וקריאה בגלל הדיסלקטיות שלו. מצד אחד הוא נורא מעריך אותי ומתפעל ממני בגלל היכולות שלי בתחום הזה, ומצד שני מקנא ומרגיש נחות."
"אני מבין." אומר המנחה, מהנהן בכובד ראש. משום מה המבטא האמריקאי שלו גורם לדעתו להישמע חשובה ומשמעותית יותר.
"ויש גם את העניין העדתי." אני חש נבוך לחשוף בפני המנחה שלנו (עולה טרי למדי מארה"ב) את השד העדתי ולא בטוח שהוא יבין לגמרי. "אני אשכנזי פולני והוא מזרחי… הוא מודע לזה בצורה מופרזת מידי לדעתי."
"אתה מרגיש שזה שאתה אשכנזי נותן לך יתרון על פניו?"
אני מכחיש בעוז, חוזר ואומר כמה אני אוהב את הצבע השחום של עורו, את המבטא המזרחי הקל והנעים שלו, את הלהט והחום שלו. אפילו המצ'ואיזם הפרענקי שלו משעשע אותי במקום להרגיז.
"אולי בגלל זה קשה לו להיות פסיבי במיטה?" מציע המנחה.
"גם לי זה קשה, אבל קצת פחות לאחרונה." אני אומר ושוב מסמיק (קשה לי לדבר על סקס עם בן אדם בגיל של אבא שלי) ומספר, קצת בגמגום, איך אחרי פורים רוני ניסה לפייס אותי ואחרי שהוא ויתר על התור שלו להיות אקטיבי שלוש פעמים רצופות התחלתי לדאוג וגם… כן, קשה להודות, אבל גם להתגעגע לזין שלו בתוכי.
לא היה מאושר ממנו כשהודיתי בכך וביקשתי שיזיין אותי כבר סוף סוף. בניגוד אלי שבאמת מתחבר ונהנה מהצד הפסיבי שבי הוא עדיין מרגיש שהוא מקריב את עצמו כשהוא מניח לי לחדור לתחת המתוק והחלק שלו והעובדה שהוא נהנה מאוד מהאקט הזה לא שייכת בכלל – נפלאות דרכיו של המוח הגברי.
אחרי שהודיתי שאני רוצה להיות פסיבי הפעם הוא חגג עלי חצי לילה, וצחק בחוסר אכפתיות כשנלחצתי מחשש שהקונדום עלול להיקרע.
"מכתוב." אמר – כלומר מה שיקרה יקרה, הכל מלמעלה ואנחנו רק פיונים חסרי השפעה – רעיון טיפשי שמקומם אותי מאוד. יש בו צד חסר אחריות וילדותי שמדאיג אותי לפעמים. אני מקווה שהוא יתגבר על זה עם הגיל ויהיה פחות חסר אחריות, ואני תוהה אם אהיה עדיין בסביבה כדי לראות אותו מתבגר.
"אני לא יודע אם תמיד נהיה זוג, אבל אני בטוח שאני תמיד ארצה להיות חבר שלו ותמיד אתעניין בשלומו." אמרתי לדייב שזרח אלי בשמחה ואמר שעכשיו הוא בטוח שמה שיש ביני לרוני זו אהבה. ואז נעשה פתאום מאוחר ועדיין לא דברנו על מחסום הכתיבה שתוקף אותי כל פעם שאני מנסה לכתוב על מה שקרה אז, כשחייתי בתל אביב.
"תנסה בכל זאת." אמר דייב ברוך, "זו תהיה מעין ביבליותרפיה." הציע וליטף את כתפי, ואז פזי התפרץ לחדר נושא מגש של אוזני המן שנשארו אצלו מהחג, והפגישה החלה.

כוכב
כשחזרתי אתמול מקבוצת התמיכה גיליתי להפתעתי שהרמקולים של המחשב שלי – אלו מהעץ שקיבלתי מתנה מבוריס – נעלמו פתאום. ידעתי מיד מי לקח אותם – כוכב.
הוא כבר שאל אותי אתמול בשביל מה אחד כמוני שכמעט לא מאזין למוזיקה צריך רמקולים כל כך טובים, ומה דעתי… "אלו הרמקולים שקבלתי מחבר והם נשארים פה." אמרתי בתוקף, "תבקש מהוריך שיקנו לך רמקולים אם אתה צריך חדשים, או יותר טוב, תרוויח לבד את הכסף."
כוכב הוא השותף החדש של ליאור. בחור צעיר, דק חלק ויפה עיניים, שמתנהג במין צורה אוחצ'ית מרגיזה. מאלו שחושבים שהעולם צריך לעמוד דום ולהתפעל מכל חיוך שלו. אני בטוח שגם אם הוא היה בחורה הוא היה מעצבן אותי, הוא פשוט בן אדם מרגיז, ואני לא אומר את זה בגלל שהוא לא מיצי, הוא מרגיז בזכות עצמו. הוא נכנס לחדר של מיצי כמה ימים אחרי שמיצי הלך ומיד לא סבלתי אותו. הוא בחור נאה, אפילו יפה, ולי יש לי בעיה עם בחורים יפים שנורא מודעים ליופי שלהם ומנצלים אותו בלי בושה. אז כן, הוא נראה כמו שמיצי היה מת להראות אם היה יכול, אבל איפה מיצי המתוק, החכם והמצחיק עם העדינות השנונה והביישנות המתוקה שלו, ואיפה הטיפוס הזה?
הלכתי לדירה למטה ושאלתי את ליאור איפה הרמקולים שלי וראיתי מיד שהוא משקר כשאמר שהוא לא יודע. "אני הולך לנוח קצת," אמרתי בקול רם מאוד, "וכשאקום מהשינה אני מקווה שיקרה איזה נס והרמקולים יחזרו לדירה שלי. אני מאוד מאוד מקווה שזה יקרה עוד היום." הוספתי בקול לא נעים.
כדי לדבר בצורה מאיימת כזו אני צריך לדמיין שאני אחי הגדול, זה תמיד מצליח למרות שהוא כבד ממני באיזה שלושים קילוגרם ורשע אמיתי ואני סך הכל בן אדם נחמד, אבל לא סובל שלוקחים ממני חפצים בלי רשות. כשקמתי משנת הצהרים הרמקולים היו על השולחן במטבח. החזרתי אותם למקומם והלכתי לחפש מפתח לדלת חדר השינה שלנו.
"אולי ניקח מליאור את המפתחות של הדירה שלנו?" שאל רוני אחרי ששמע את הסיפור, "ואם יום אחד יהיה מקרה חירום ודני יצטרך להיכנס או שיהיה פיצוץ בצינור או משהו?" התנגדתי לרעיון, "וחוץ מזה אני לא רוצה להעליב אותו למרות שהוא טיפש שהכניס את היפיוף הזה לדירה שלו."
"אתה חושב שכוכב יפה?" נפלו פניו של רוני, "יש לו עיניים כחולות נורא יפות, נכון?" אמר בעצב. לרוני יש אובססיה לעיניים כחולות, הוא מעריץ את המראה האירופי הבהיר ומרגיש קנאה עזה באנשים בהירי עור ושיער. כל החברות שלו היו רוסיות בהירות שהתפעלו מאוד מהמראה האקזוטי שלו. לפעמים אני שואל את עצמי מה הוא עושה איתי, הרי יש לי שער שחור ועיניים חומות?
כששאלתי אותו למה הוא איתי למרות שאני רחוק ממה שהוא רואה כאידיאל היופי הוא אמר לי להפסיק לדבר שטויות, וחוץ מזה הרי הבל החן ושקר היופי.
"נכון." הסכמתי, "שקר היופי, בהחלט." ואחר כך הייתי צריך לבקש סליחה ערב שלם כי לטענתו השתמע מדברי שאני חושב שהוא לא יפה.
"אבל אתה אמרת את זה קודם." מחיתי, והצטערתי שבכלל התחלתי לדבר על הנושא הרגיש הזה. "אני זה שצריך להיעלב לא?"
"אתה?" צחק רוני, "נו באמת? אל תדבר שטויות."
"כוכב יפה?" נחפזתי להגיב בביטול כשהוא העלה את הנושא של כוכב היפיוף (מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים), "אל תצחיק אותי. ברור שהבלונד שלו בא מבקבוק, ואני די בטוח שהעיניים שלו כחולות בזכות עדשות מגע צבעוניות, וחוץ מזה הוא שחצן בצורה בלתי נסבלת ועל כוכבית, הכלבה המעצבנת שלו, אני בכלל לא רוצה לדבר."
כוכבית היא מין יצור עכברי מרגיז וצווחני שנובח ללא הרף – מן הסתם מפחד שמישהו ירמוס אותה בלי משים – כוכב כל הזמן מלטף אותה, מפנק אותה, תולה עליה קישוטים מגוחכים ומדבר אליה בלשון תינוקות מרגיזה.
"הייתי מעדיף להיות שוב הומלס ולא לגור עם שותף כזה." אמרתי לרוני שהתמלא שמחה לשמע דברי והסכים לוותר על עישון הסיגריה היומית שלו כדי ללכת איתי לטיול רגלי שבא כתחליף לשיעורי הפילאטיס שלי ז"ל.
בדרך סיפרתי לו בזהירות על הבחור הזה שאני משוחח איתו לפעמים במסנג'ר – אחד, לא חשוב מה שמו – שנהנה לקשקש איתי קצת פה ושם בלי שום מטרות לא מהוגנות חלילה, סתם בשביל להעביר את הזמן.
"נו, אז מה? פתאום אתה מבקש ממני רשות לדבר במסנג'ר?"
"לא. אבל…" לקח לי קצת זמן להסביר שאותו אחד – לא חשוב שמו – מתעקש שאדבר איתו בטלפון לפחות פעם אחת כדי להיות בטוח שאני קיים.
"אבל אתה יכול לשקר לו בטלפון בדיוק כמו במסנג'ר?" התפלא רוני.
"כן, אבל… לטענתו ככה הוא ידע שאני לפחות גבר."
"ואחר כך הוא ירצה להיפגש אתך כי ככה הוא ידע שאתה נראה כמו התמונות שלך, ואל תגיד שלא שלחת תמונות, אני מכיר אותך." התרגז רוני.
שתקתי במבוכה כי הוא צדק, אבל רוני לא הפסיק לכעוס. "ואחר כך הוא ירצה שתוריד את המכנסים כדי לבדוק שבאמת יש לך זין באורך שאמרת, ואחר כך הוא ירצה לבדוק שאתה באמת אקטיבי או שאולי בכל זאת אתה…"
"נו, די. שתוק כבר."
"שתוק אתה בעצמך." התרגז רוני.
הלכנו בשתיקה כמה דקות ואז הוא התפוצץ בבת אחת ושוב רבנו בגלל החברים הווירטואליים שלי, והוא שוב הזכיר לי שהבטחתי למעט בזמן מסנג'ר ולא לדבר עם אף אחד בטלפון, ולא לשלוח תמונות ולא…
"למה אני לא מספיק לך? למה אתה צריך את כל החוכמולוגים האלו?" שאל בכאב שצבט את לבי והתיישב על ספסל, בוהה בין ברכיו אל המדרכה שהייתה מלוכלכת בקליפות גרעינים.
התיישבתי לצידו וניסיתי ללטף לו את הגב, אבל הוא העיף לי את היד בזעם.
הרגשתי אשם ועצוב כי באמת, מה יש לי? למה הוא לא מספיק לי? הרי הוא כל כך אוהב אותי? למה אני צריך לסבך את החיים שלי עם קשרים וירטואליים שדורשים ממני זמן ואנרגיות והתלבטויות מוסריות מסובכות?
"אני אוהב אותך," אמרתי לו, "באמת, אבל… גם לך יש את מאור וכל מיני חברות, זה בערך אותו דבר, למה אתה לא מבין?"
"זה לא בדיוק אותו דבר." הוא אמר, אבל הרגשתי לפי הקול שלו שהוא מתחיל להתרצות קצת, "אל תחשוב שאני לא מבין אותך חמי, אני מבין למה אתה רוצה לדבר עם מישהו מלומד, אחד שהוא לא טיפש כמוני, אבל זו לא אשמתי שאני עילג."
ניסיתי למחות שהוא לא עילג, אבל הוא התעלם, מודע בצורה מופרזת לקשיים שיש לו בכתיבה ובקריאה ולחשיבות שאני מייחס לצחות ביטוי, וביקש רק שלא ארחיב את הקשר ליותר משיחה במיילים ובמסנג'ר.
אחוז רגשות אשמה בגלל הצער שהסבתי לו שבתי והבטחתי לשמור על וירטואליות מוחלטת עם האנשים הספורים שקוראים את סיפורי ואת הבלוג שלי וכותבים לי ואני מקווה שאצליח לשמור על ההבטחה הזו.

חרדת נטישה
קשה לי עם פרידות. אפילו יציאתו של דני לטיול שנתי של שלושה ימים מזעזעת את עולמי. ליד הילד אני מתנהג בצורה בוגרת, עוזר לו לארגן את הציוד לפי הרשימה, משאיל לו את הצ'ימידן שלי, מסדר את רצועות התרמיל על גבו הדקיק – מתי הילד הזה יגדל קצת? – ומלמד אותו שוב איך להשתמש במצלמה.
הוא מחליט אחרי מחשבה מעמיקה לא לקחת את הנייד החדש ושוב אנחנו מחליפים את כרטיסי הסים ואני שוב בעליו הגאה של צביקה פיק, רק לשלושה ימים, אבל בכל זאת. אחר כך אנחנו מחליטים שהוא יישן אצלנו ביום שלפני היציאה ככה שבבוקר אני אקום מוקדם ואסיע אותו לבית הספר עם הציוד ולא נפריע לאליס לישון.
הוא אמנם לא אומר את זה, אבל אני יודע שהוא לא ממש סומך על אימו שתעיר אותו בזמן. דני כל כך חרד שנאחר והאוטובוס ייסע בלעדיו עד שהוא מדביק גם אותי. בלילה לפני הטיול יש לי חלומות מבולבלים שבהם אני רודף אחרי אוטובוסים מלאי ילדים לועגים ומאבד ללא הרף תיקים ומזוודות.
בבוקר אני קם עוד לפני השעון המעורר, מכבה אותו לפני שיעיר את רוני והולך להעיר את דני. הוא כבר ער, מתלבש בזריזות וצוחק כשאני שואל למה הוא לא יכול להתנהג ככה גם ביום לימודים רגיל.
בדרך אנחנו משוחחים שיחה קצרה ומאלפת. "אני אתקשר אם אני אוכל, לא בטוח שתהיה קליטה." אומר דני, "אז אל תלחץ."
"אני לא נלחץ. מתי ראית אותי נלחץ?" אני נחפז להגן על כבודי.
הילד צוחק ומלטף את ברכי. "בסדר, מה אתה קופץ כמו קשישון? יהיה בסדר."
"אני מאוד מקווה שיהיה בסדר ולא תאבד כלום. כובע לקחת? יש לך פלסטרים? אתה בטוח שיש לך מספיק גרביים? מה עם נייר טואלט?"
"די כבר, יא אורן." הוא צועק עלי וצוחק. (לא יודע למה דווקא אורן ואני מתנצל לפני כל מי ששמו אורן וחש נפגע).
"אורן אחותך." אני אומר והפעם שנינו צוחקים כי לכולם ידועה החולשה שלי לאחותו התינוקת.
"אני אחזור ביום רביעי בערב, תבוא לקחת אותי בשבע מבית ספר?" הוא ספק בודק, ספק מזכיר לי לפני שהוא יוצא מהרכב.
"נראה, אולי, אם אני לא אשכח." אני מחייך ופורע את שערו, מתאפק לא לפדח אותו בנשיקות כמו שאר האימהות והאבות סביבנו הנפרדים מילדיהם בהתרגשות.
"אתה לא תשכח." הוא אומר בביטחון גמור שמועך לי את הלב, "אני מכיר אותך, אתה אף פעם לא שוכח." רגע אנחנו יושבים בשקט ואז הוא מעיר כמה טוב שהוא חוזר בדיוק ביום שרוני יוצא לקורס ההוא, וככה אני לא אשאר לבד אפילו יום אחד.
"אין לי בעיה להישאר לבד." אני מודיע לו באומץ.
אבל לרוני יש." מפתיע אותי הילד באמירה בוגרת מכפי גילו, ואחר כך הוא בכל זאת נותן לי נשיקה קצרה על הלחי, אבל מתעקש לקחת לבד את חפציו מתא המטען.
בבית רוני ממתין לי עם קפה ועוגה, מנחת פיוס אחרי המריבה של אתמול. כעסתי כי הוא חיכה עד הרגע האחרון לספר לי שהוא בכל זאת יוצא להדריך בקורס ההוא למרות שקודם הבוס שלו התעקש שאי אפשר לוותר עליו. התנהל ויכוח גדול בין מחלקת ההדרכה לבוס של רוני. כל אחד רצה אותו לעצמו, ולבסוף מחלקת ההדרכה זכתה כי הקצין שהיה אמור למלא את מקומו התברר כמדריך איום ונורא.
"באמצע המצגת התברר שהוא לוקה בחרדת ביצוע." צחק רוני באכזריות, ונראה מרוצה מאוד.
"יש אנשים שקשה להם עם קהל." הבנתי לנפשו של אותו קצין ביש גדא, מקלל אותו ואת פחד הקהל שלו בליבי. אנחנו מחליפים מבט ואני שואל מתי נודע לו שהוא נוסע להדריך, ורק אז מתברר שהוא יודע על כך כבר מתחילת השבוע.
"לקחת את הזמן שלך עד שסיפרת לי."
"לא רציתי להלחיץ אותך עד שזה יהיה בטוח במאה אחוז." הוא מושך בכתפיו כאילו זה דבר של מה בכך, ואז הוא קולט כמה אני פגוע וממהר להרגיע אותי שזה לא יהיה כמו בפעם הקודמת בטקסס, זה רק לשלושה שבועות והוא ידבר איתי כל יום ויבוא לחופשות. הכל יחלוף עוד לפני שנרגיש בכך הוא מבטיח.
"בסדר." אני רוטן בזעף, "די כבר, אז אתה יוצא להדריך בחצרים, אפשר לחשוב שזה בסוף העולם. תרגיע כבר, פסח מלחיץ אותי הרבה יותר."
"אני אצטרך להיות אצל הורי השנה." מודיע לי רוני, "והכי טוב שאתה תהיה אצל הוריך."
"אני שונא להיות אצלם, הם תמיד קוראים את ההגדה עד הסוף ושרים את כל השירים האיומים האלו, ואם אחותי תבוא עם כל הדרדסים שלה… אולי נעשה גם השנה סדר חלופי עם כל החבר'ה?" (בשנה שעברה היה מוצלח למרות שהוא הבריז מהסדר שלנו ובא רק בסוף).
"עם איזה חבר'ה? מיצי בטח יהיה עם החבר שלו וארקאדי… מי יודע אם הוא בכלל חי? ועם הכוכב הזה לא בא לי אפילו לשתות קפה."
כשאנחנו הולכים לישון הוא מתפלא למה אני לא כותב כדרכי בבלוג לפני שאני נכנס למיטה. "לא בא לי יותר על הבלוג הזה, נמאס לי ממנו." אני אומר ופותח ספר, "וגם מהמחשב נמאס לי, כבר כואבת לי היד הימנית מהעכבר הזה."
"יום אחד ימאס לך גם ממני, תגיד שלא בא לך עלי יותר, כואבות לך הביציות ממני ותזרוק אותי." הוא מתנבא, ומיד מצטחק מעצם הרעיון המופרך.
"אני בטוח שלך ימאס קודם."
"בחיים לא." הוא אומר בתקיפות, ובתנועה זריזה מושך מידי את הספר, מכבה את האור ואת הטלוויזיה ומחבק אותי חזק. " אל תהיה עצוב, גם אני אתגעגע אליך נורא."
"בסדר אני מבטיח להיות שמח." אני אומר, ומרגיש דמעות מדגדגות בקצות העפעפיים.
"ולדעתי אתה צריך להמשיך לכתוב." הוא מפתיע אותי.
"אבל לא בא לי, אין לי חשק."
"עוד יבוא לך," הוא מבצע חיקוי מפתיע של אורי זוהר ב'מציצים' ודוחף את ידו בין רגלי, "תראה שעוד יבוא לך."
ולמרבה הפלא הוא צדק.
***
את האריזה הוא עושה לבד. ככה הוא רגיל ואוהב. הוא לא רוצה עזרה, יש לו את הדרך שלו להניח כל דבר במזוודה, לסדר הכל לפי ההיגיון שלו. אני יודע את זה ולא מציע לעזור, יושב ליד המחשב בגבי אליו, אבל מודע לכל תנועה שלו.
כמה זמן נמשכת אריזת מזוודה של מדים ותיק עם בגדים לשבוע? אולי חצי שעה. בזמן הזה הנייד שלו מצלצל ללא הרף. למרות שאני שומע רק מחצית מכל שיחה אני ישר יודע עם מי הוא מדבר. די לי לשמוע את נימת קולו ואת הדרך בה הוא עונה לכל אחד מהמתקשרים – הלו גברי, לבבי וחברמני אם זה חבר מהבסיס או אחד מידידי הילדות שלו. היי אינטימי וחסר פוזות כשהוא מדבר עם ידיד משותף שיודע עלינו, שלום עליז ומזויף עד גועל כשהוא משוחח עם מישהו מהמשפחה שלו.
לאימא שלו הוא שומר צורת דיבור שהוא מייחד רק בשבילה. כשהוא מדבר איתה נימת קולו נעשית חרדה קצת, מתוחה, מלאת רכות מודאגת. באותה רכות בדיוק הוא פונה גם אלי כשהוא חוקר אותי בטלפון אם אכלתי כמו שצריך ואם לקחתי את כל התרופות ותוספי המזון שלי.
אני שונא את נימת הקול הזו ותמיד מגייס נגדה ציניות מזלזלת. הוא נפגע ממני כל פעם מחדש ואני לא מסוגל להסביר לו למה אני מתנהג ככה, אולי יום אחד הוא יבין לבד. אחרי השיחה השלישית מאימו הוא נאנח, רוכס את המזוודה, לוקח מהמקלחת את תיק כלי הרחצה עם מברשת השיניים וכלי הגילוח ונושא הכל לאוטו. אני מבין לבד והולך אחריו עם התיק שלו. "זה חשוב לה." הוא אומר ולא יכול להביט לי בעיניים. במקום זה הוא מתעסק עם המגבים, רוטן שהמגב הימני דפוק לגמרי ומבטיח להחליף אותו.
"זה בסדר." אני אומר, "אין בעיות, יהיה לי זמן לעבוד על משהו שחשבתי עליו הבוקר."
"אם הייתי חוזר בשבת אז לא הייתי מוותר לה, אבל אני אוכל לחזור רק ביום שלישי הבא, וגם זה לא בטוח." הוא ממשיך להסביר את המובן מאליו.
פתאום אני קולט שהוא פיתח גם בשבילי נימת קול מיוחדת שיש בה התנצלות ותחינה להבנה, ואלי גם קצת רחמים? "אתה לא צריך לבקש ממני רשות, אני יודע שההורים שלך צריכים אותך יותר ממני." אני אומר.
אנחנו מחליפים חיבוק חטוף ונשיקה על הלחי ואז הוא נוסע.

עובר ושב
אני מנסה לכתוב ולא מצליח. מדבר הרבה במסנג'ר, כותב מכתבים, קורא בלוגים, מנתק. מנסה לישון ולא מצליח, נזכר שאני רעב ומכין חביתה, שם בה יותר מידי מלח ושורף אותה מתוך פיזור נפש כשמישהו נכנס ומסיח את דעתי. אחר כך, בעודי אוכל את הזוועה הזו, מנסה לעודד חבר במסנג'ר, ואולי מצליח קצת, מכבה את המחשב ומתמוטט מותש במיטה, כמעט נרדם כשהדלת נפתחת והוא נכנס.
"חמי?" הוא אומר, "חזרתי בכל זאת לישון בבית, אתה ישן?"
"כן, אל תשכח לנעול."
הוא נועל ודקה אחר כך הוא כבר ערום לצידי, מושך מעלי בפראות את הטריקו המהוה מרוב כביסות שמשמש לי מעין פיז'מה.
"תפסיק כבר, מה קרה לך? די להיות פרא אדם." אני נוזף.
"שתוק." הוא אומר בזעם, "היה לי מספיק, עדיף שתסתום." הוא נשכב עלי, ידיו על כתפי ופיו מונח על פי. הנשיקה שלו קשה ופוצעת, ברכו הנדחקת בין רגלי מכאיבה לי, הוא רועד.
"אני רוצה עכשיו." הוא אומר, "אני צריך את זה, אתה יודע מה."
כן, אני יודע.
"אין לי קונדומים." אני נזכר לפתע. היו שניים, אבל ג'ורג'י הופיע כשטיגנתי את החביתה שלי והתחנן שאציל את המצב. המצב שלו ושל ליאור ניצל, החביתה נשרפה וכעת אנחנו בלי הגנה.
"זה בסדר, לי יש." הוא שולח יד מחוץ לשמיכה, דג מתוך כיס המכנסים שהשליך על הרצפה ריבוע אלומיניום קטן, פותח אותו מהר בעזרת שיניו ומגלגל אותו במיומנות על אברי והפעם בלי הנדנוד הרגיל של תור מי היום.
"בוא." הוא דורש, "ותפסיק להיות עדין כזה, אין לי זין לזה עכשיו."
"אבל חכה רגע, לא בוער כלום, רק תסביר לי מה קרה ו…"
אצלו משהו כן בוער והוא לא רוצה להסביר ולא רוצה לחכות, "יאללה אתך." הוא מתפרץ במין צורה פרחית מכוערת שהוא יודע שאני מתעב, וליתר תוקף מנסה לנשוך את כף ידי. הצליח לו, עכשיו גם אני כועס. פחות מכפי שנדמה לו, אבל די והותר כדי לגייס מתוכי מרץ שמתגבר על העייפות ולתת לו מה שהוא צריך כדי לכבות את השריפה שבוערת בתוכו. אחרי שהכל נרגע הוא מתכרבל בתוכי, ממלמל משהו שנשמע כמו תודה ונרדם.
אני שוכב לצידו, מחבק אותו, מנסה לנחש מה קרה הפעם, מודאג מהדרך בה הוא פותר בעיות, שואל את עצמי כמה זמן הוא יוכל להחזיק את החבל משני קצותיו.
איך הוא לא רואה עד כמה המאמץ לחיות חיים כפולים מתיש ושוחק אותו? מה אני יכול לעשות כדי לעזור? לא יודע.
עייף מכדי לחשוב על פתרונות אני נרדם בלי תשובות.
בבוקר אנחנו קמים בזריזות בזמן, שותים יחד קפה. הוא שתקן, מכונס בעצמו, ממעט בדברים, מצמיד למקרר דף עם הוראות מחולק בקפידה לנושאים – כספים, חשבונות, תרופות ושונות.
משועשע קצת מהדאגנות שלו אני מחייך ומשבח אותו על היסודיות. הוא מזעיף אלי פנים ומסרב לחייך חזרה. לפני שהוא מוריד אותי בצומת קרית אתא הוא אומר פתאום, "יכול להיות שיהיה אצל אימא מצב חירום והם יתקשרו אליך. אל תשאל שאלות ואל תתחכם, פשוט תעשה מה שיגידו לך וזהו."
"בסדר," אני מבטיח, "אם הם יצטרכו משהו שיקראו לי בלי להתבייש, גם אם זה לא מצב חירום אני אשמח לעזור."
הוא מניד בראשו כאילו אמר לעצמו – ידעתי – אבל נשאר חמור סבר.
"אני סומך עליך." הוא אומר ועוצר לי ברמזור מול הבית הירוק. אני יורד מהר, נחפז לעלות למדרכה לפני שהרמזור יתחלף ולא מספיק אפילו ללחוץ את ידו, ואז יש כתום ומישהו כבר צופר מאחוריו. הוא ממשיך לנסוע ואני נשאר לבדי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s