31. לך תבין בני אדם

ניצן מתפרץ לחדרי, פניו אדומות וכולו יוצא מעורו מרוב התרגשות. "יובל בא לחמשוש." הוא מכריז בהתרגשות. "אחלה. באמת הגיע הזמן, לא ראיתי אותו כבר חודש לפחות." אני מחייך.
ניצן לא מחייך, נהפוך הוא. "חמי, אתה חייב, אתה פשוט חייב לעזור לי." הוא צועק בלחש דרמטי.
"הקונדומים במגרה מתחת לטלפון." אני אומר, קצת בפליאה, כי הסוד הזה גלוי וידוע לכל מי מבאי ביתנו שנתקע בלי קונדומים ותראו לי בן אדם אחד שזה לא קורה לו מידי פעם.
"חמי אל תדבר שטויות. לא זו הבעיה, לא ראיתי אותו כמעט חודש. אני לא יודע מה אני אגיד לו."
"האמת, אחרי כל כך הרבה זמן שלא התראתם אני לא חושב שזה ממש משנה."
"חמי." ניצן צונח על כיסא מולי ומכבה בתנועה חטופה את מסך המחשב שלי – הדרך הבדוקה להשיג ממני תשומת לב מלאה – הוא למד את השיטה הזו מדני. "אתה לא מבין."
"לא מבין מה?"
"אחרי איזה שבועיים בקורס שלו אני… אנחנו… בקיצור, חשבתי שנפרדנו."
"חשבת? למה חשבת?"
"היו לי סיבות." מתגונן ניצן, "בהתחלה דיברנו כל יום והיה נהדר ולאט לאט… קשה להסביר אבל…"
"השיחות נעשו קצרות וקרות והרגשת שכבר לא אכפת לו ממך." אני תורם מניסיוני.
"בדיוק. זה לא שהוא אמר משהו, אבל הרגשתי ש… זאת אומרת… הכל היה באוויר כזה. אתה מבין? והוא דיבר על הזמן על החברים החדשים שלו וחשבתי… הייתי די בטוח שיש לו מישהו אחר ושבעצם הכל נגמר, אבל לא נעים לו להגיד לי את זה בטלפון."
"בגלל זה התחלת להזדיין עם ליאור?"
ניצן מסמיק ומניד את ראשו לאות הן ולא שואל איך אני יודע. הוא כבר למד שאין סודות בביצה.
"עם קונדום לפחות?" אני משתדל להיות בן אדם אחראי.
"כן, בטח. הבטחתי לקוקו ולז'וז'ו שאני תמיד אשים הגנה."
"גם איתם היית?"
הוא משפיל עיניים במבוכה. "טוב, אתה יודע, הם… אנחנו… אתם זה כאילו לא נחשב."
"למה לא? כי אתה עובד אצלם או כי הם מבוגרים? או בגלל שהם זוג?" אני מנסה להבין את הראש של הילד.
הוא משתקע בהרהורים. "הכל ביחד אני חושב, וגם בגלל שהם כאילו… אתה יודע איך הם לא עושים סיפור מזיון, אצלם זה לא נחשב באמת."
"ועם מי זה כן נחשב באמת?"
"עם יובל כמובן. רק אותו אני אוהב." מופתע ניצן מהאטימות שלי.
"מקובל להתאפק ולא לזיין עד שמי שאתה אוהב יחזור מהגנה על המולדת." אני עוקץ אותו.
"אל תהיה דביל. איזה הגנה על המולדת? הוא כולה במחנה אדם." מאבד ניצן את סבלנותו.
"טוב, אז מה הבעיה?" אני מתרגז חזרה, "קוקו וז'וז'ו לא נחשבים, וליאור בטח שלא נחשב, נכון?" הוא עושה כן עם הראש ומעיר שליאור עדיין לא התגבר על ג'ורג'י והוא בטח שלא נחשב.
"אז מה הבעיה?"
ניצן מביט בי מיואש, מחפש מילים שיבטאו את מצוקתו. "אני נורא אוהב אותו, זו הבעיה. קודם חשבתי שהוא כבר לא רוצה אותי והייתי עצוב וחרמן ובגלל זה… ואז הוא צלצל והסביר ואמר שהוא חוזר לחמשוש והוא רוצה שנהיה יחד ו… זהו, אתה מבין?"
"אני כן, אבל אני לא חושב שההסבר הזה יעבוד על יובל, איך הוא יוכל להבין למה החבר שלו לא מסוגל להתאפק מזיונים בזמן שהוא קורע את עצמו באימונים מפרכים, שלא לדבר על זה שאתה שהתגייסת כמה ימים אחריו כבר השגת לך קל"ב שמנמן עם לינה בבית ורישיון לעבוד אחרי הצהרים, ואיך תסביר את החמשושים שאתה מריץ כאילו אין מחר? אולי אתה צריך לסדר לו קורס אצל קוקו וז'וז'ו שיסבירו לו דבר כזה?"
"תשתקי כבר עומואית מתחסדת אחת. סתמי יא פולנייה." מתרגז ניצן ומוסיף עוד כמה חרפות שאני אשמיט מפאת כבודו של האתר המכובד המארח את בלוגי.
אחרי שהוא גומר להתפרק ונרגע הוא שואל אותי אם לדעתי כדאי שהוא יספר הכל ליובל.
"תעשה מה שאתה חושב, אבל אם אתה מספר לו אז עדיף שתדאג קודם שהנשק שלו לא יהיה לידו כי הוא עלול לתקוע בך כדור."
"או בעצמו." מקמט ניצן את מצחו בדאגה, "הוא היה מאוד מדוכא בהתחלת הקורס, בגלל זה הוא היה כל כך קר כלפי, אבל עכשיו הוא התאפס וקל לו יותר והוא נורא שמח להיות איתי ו…" הוא נאנח.
"ואתה לא שמח?"
"אני? בטח שאני שמח. אני מאושר. התגעגעתי אליו רצח."
"אז אל תספר לו כלום."
ניצן נאנח אנחת רווחה שמוכיחה לי שהוא בא אלי כדי לשמוע בדיוק את העצה הזו, "אז לא לספר?" הוא חוזר ובודק, "אתה בטוח?"
"מאה אחוז. אל תגיד מילה וליתר ביטחון תוציא את המחסנית מהרובה שלו כי בערך כל העולם ואשתו יודעים מה עשית כשהוא לא היה, אז רק כדי להיות בטוח…"
"אז אולי עדיף שאני כן אספר? אם הוא ישמע את זה מאחרים…"
ניצן שב וצונח מיואש על הכיסא. "תגיד לי מה לעשות?" הוא מילל.
"תכין מלאי של קונדומים, תארגן חדר פנוי עם מפתח ורצוי מקלחת על יד ואל תיתן לו לצאת מהחדר עד שהוא יצטרך לחזור לבסיס."
"זה בדיוק מה שחשבתי לעשות." נושם ניצן לרווחה, "תגיד חמי, יש מצב שחדר האורחים שלכם פנוי לחמשוש?"
***
אתמול הוא עשה תורנות בבסיס וטלפון ממנו היה הפתעה נעימה עד שהוא אמר שיש לו משהו חשוב לספר לי. רק שמעתי את טון הקול הרציני שלו ומיד ידעתי שאני בצרות. מסתבר שכבר זמן מה מדברים על העברתו לתפקיד בכיר ואחראי יותר, אבל בבסיס מרוחק, ואם לדייק מדובר בקריה בתל אביב.
"בגלל זה הפתעת אותי עם טיול לחו"ל? כדי לרכך אותי קודם?"
"לא נכון, זה בכלל לא היה קשור למרות שניסיתי לספר לך בפראג, אבל…"
"אבל מה?"
"פחדתי שתתעצבן ותקלקל הכל אז שתקתי."
"ולספר לי בטלפון אתה לא פוחד?" אני מטיח.
"תראה," הוא מנסה לפזר ערפל קרב, "זה רק רעיון, עוד לא קיבלתי שום הצעה רשמית, אבל זה נחשב לקידום וזו הדרך להתקדם ולהצליח בחיל האוויר, לעבור מתפקיד לתפקיד, להתנסות, להכיר בסיסים ואנשים חדשים כל כמה שנים. כל מי שנשואה לחייל בקבע יודעת את זה ומבינה שככה זה ודי."
אני מניח שאיש לא יופתע אם אספר לכם שלא אהבתי את ההשוואה שלי לאשת חייל בקבע שנגררת עם הילדים אחרי הבעל מחור אחד למשנהו, מקריבה את עצמה למען הקריירה שלו. רבנו קצת על הסיפור הזה ואני מצאתי את עצמי מעלה אפילו את הנימוק של הוריו שזקוקים לו בסביבה.
"יש להורים שלי עוד ילדים חוץ ממני." זעף רוני, "עשר שנים אני מטפל בהם, מספיק. יש לי חיים משלי וקריירה משלי לקדם. אתה זה שטענת שאני לא יכול לעמוד לרשותם כל הזמן ושהגיע הזמן לשים את עצמי במקום הראשון."
כן, נכון. אני לימדתי אותו את זה, אז מה אני מתלונן כעת? "אני מבין הכל רוני." אמרתי, אבל אתה חייב להתחשב גם בי, גם לי יש חיים ועבודה ומשפחה, ויש את דני ואת הבית, אני לא יכול לזרוק הכל ולרוץ אחריך, ועוד לתל אביב שאני שונא."
"לא ציפיתי שתעשה את זה, אבל מה אם אני אשרת בתל אביב ואחזור הביתה רק בסופי שבוע? זה לא יהיה כל כך נורא, נכון?"
"לא יודע." אמרתי למרות שחשבתי שזה כן נוראי, שוב לישון לבד ולתהות מה הוא עושה שם בלילות כשאני לא לידו. זה בהחלט כן נורא. אחרי שסיימנו את השיחה כבר היה מאוחר למדי, ואחרי שיחה קצרה עם אלף שניסה לנחם אותי והציע חיבוק חם החלטתי ללכת לשטוף את חלונות המטבח כי לישון ידעתי שאני לא אצליח.
התחלתי לפרק אותם כשניצן התפרץ למטבח ובלי להגיד מילה על הבלגן דילג מעל דלי המים המלוכלכים, פתח את הפריז'ר, הוציא משם בקבוק וודקה ולגם ממנו כאילו היה מים מינראליים.
"הבן זונה הזה." אמר במרירות, "הבן זונה הבוגד והמסריח הזה."
"מי? אתה?" שאלתי מבולבל.
"לא, דביל. יובל, החבר המגעיל שלי, הבוגד המסריח הזה."
"מה הוא עשה?"
"בגד בי, המניאק." אמר ניצן בזעם מתודלק בוודקה קפואה ופרץ בבכי.
אחר כך גם ניצן יצא מחדר השינה, בוכה גם כן, וסיפר לי הכל. כמו כל טירון גם הוא אכל המון שמירות, ובשמירה אחת הוא ובחור נחמד אחד שהתיידד אתו עוד בתחילת הקורס התחילו לדבר על סקס ואחר כך גם לעשות ומפה לשם…
ופה המקום להסביר למי שלא יודע – כמעט כל השומרים מאוננים בשלב זה או אחר של השמירה בעיקר כשקר להם והם משועממים וחרמנים (ובחורים בגיל הזה תמיד חרמנים) וכשיש זוג של שומרים האוננות הופכת לפעילות חברתית. זה לא כזה סיפור גדול, הם צעירים, הם משועממים, הם חרמנים, דברים כאלו קרו בעבר ובטח יקרו גם בעתיד. לא שקרה משהו נוראי כל כך, סתם עשו זה לזה ביד ואולי התחבקו והתנשקו קצת, לא יותר מזה.
"לא היה ממש סקס, זה היה סתם מן קטע לא חשוב כזה." הבטיח יובל והאדים ממבוכה, ושוב התנצל ובכה, והרגיש נורא לא נעים מהחבר שלו, הבן אלף שהשתרלל לאורך ולרוחב כשהוא היה בקורס, ועוד הייתה לו חוצפה להתרגז על השטות הקטנה שעשה יובל. לך תבין בני אדם.

לא היום שלי
נדיר לראות את רוני שותק יותר משלוש שניות רצוף, אבל השבת הזו הוא היה שתקן ומתוח שלא כדרכו. בבוקר הוא יצא מהמיטה עוד לפני שקמתי – חצי לילה הסתובבתי בבית כמו רוח רפאים בגלל נדודי שינה ולכן הארכתי בשינה בבוקר – והכין לנו קפה ואפילו חתך סלט, הכל בשתיקה רועמת.
"נו." שאל אחרי שגמרתי פיתה עם סלט והחמאתי לו על הטעם, "חשבת על זה?"
"על מה?"
"על העבודה החדשה שלי? על זה שאני אעבור לקריה?"
"מה יש לי לחשוב? זו לא ההחלטה שלי."
"אבל מה דעתך? אתה מסכים?"
"דעתי שאין לי זכות להסכים או לא להסכים."
"אולי תפסיק להיות פלצן כזה?" התפוצץ רוני בבת אחת. הוא התאפק כבר שלוש שעות וזה המון בשבילו. "פשוט תגיד מה אתה חושב."
"ברור שאתה צריך לעשות את זה, ותל אביב לא כל כך רחוקה מחיפה. אם דוד ודייב ממשיכים להיות חברים כשדייב עובד וחי בלונדון כבר מעל שנתיים אז גם אנחנו … " חשד לא נעים עלה במוחי וגרם לי להשתתק בפתאומיות.
"מה גם אנחנו?"
"רוני, אתה רוצה שנמשיך יחד או שכל המעבר הזה הוא פשוט ניסיון אלגנטי להיפרד ממני בלי שאני ארגיש?"
"השתגעת. בוא הנה, אתה רוצה מכות?" הוא קופץ ממקומו ומזנק עלי. ההתגוששות הופכת לחיבוק וארוחת הבוקר נגמרת במיטה.
"אני אבוא הרבה הביתה ואני אהיה אתך כמעט כל סוף שבוע ו… הכל יהיה כמעט אותו דבר." הוא מבטיח אחר כך.
"ומה אומרים ההורים שלך?"
"טוב, זו קצת בעיה."
"הם מתנגדים."
"לא, הם לא יודעים."
"אני לא מאמין, עוד לא סיפרת להם?"
"חשבתי שעדיף שאני אתייעץ קודם אתך."
"אני מייעץ לך לספר להם ולעשות את זה מהר."
הוא הלך אליהם לארוחת צהרים – הלך ברגל כי הם שומרים שבת – וחזר עם פרצוף נוגה. "נו, אז מה קורה? סיפרת?"
"כן, סיפרתי."
"והם מתנגדים? כועסים? פוחדים שתזניח אותם?"
"לא, מה פתאום? הם דווקא שמחים שקיבלתי קידום."
"ומי יטפל בהם, יעשה קניות, יסיע אותם וכל זה?"
"יש לי אחיות שגרות קרוב, יהיה בסדר."
"בטח שיהיה בסדר." אני מחבק אותו, "מוכרח להיות. אז אם הכל טוב למה אתה עושה פרצוף?"
הוא מושך כתפיים, מתעסק עם הקפה, חותך עוגה. גבו מופנה אלי ואני קורא בו עלבון וכאב ובושה, כמו תמיד אחרי שהוריו מביעים את דעתם בגלוי על צורת החיים שלו.
"מה הם אמרו רוני?"
"לא חשוב."
"בכל זאת."
"עזוב, זה לא משנה."
"הם שמחו שאתה עובר לגור רחוק ממני? אמרו שהם מקווים שאנחנו ניפרד ושתמצא איזה בחורה נחמדה?"
"משהו כזה."
"אם הם היו יודעים מה באמת קורה בתל אביב …"
"מאיפה שהם ידעו דבר כזה? הם … הם לא מבינים בזה כלום, די." ברור שהוא לא רוצה לדבר על זה, אבל אני לא מסוגל להתאפק, גם לי יש ספקות, גם לי יש רעיונות ודעות ואני חייב להביע אותן.
"הם צודקים רוני, גם אני מקווה שתפגוש בחורה נחמדה ותתחתן אתה, או, אם באמת החלטת שאתה לא דו מיני אלא הומו, שתפגוש מישהו נחמד ש…"
"מספיק עם זה מנחם." עכשיו הוא מתרתח ברצינות, אוחז בספל הקפה כאילו הוא שוקל להשליך אותו על הרצפה. עיניו יורות ברקי זעם וכתמי סומק מכתימים את עצמות לחייו ובכל זאת הוא מצליח להתאפק והספל נשאר שלם.
הפעם אני זה שלא יכול להתאפק ולהפסיק עם זה. רק לפני כמה דקות פירטתי במכתב לחבר איזה תופעות לוואי יש באמת לתרופות שאני לוקח ובבת אחת קלטתי איזו מעמסה זו לחיות עם בן אדם כמוני שסובל מסיוטים בגלל הסטוקרין, ולא מצליח לגמור אף ארוחה בגלל הבחילות וכל הזמן נאבק לא לרדת יותר מידי במשקל. ואם לא די בכך יש לי מידי פעם התקפי שלשול, משטר תרופות שצריך לשמור בקפדנות נאצית, בדיקות דם שצריך לעשות כל שלושה חודשים, ומה עם הקונדום המאוס הזה שצריך להקפיד עליו כל הזמן? והפחדים? והמתח? וחוסר האפשרות להיות ספונטאני וחסר דאגה? איזה מין חיים אלו לבחור צעיר וסקסי שיש לו די אנרגיות לזלול את כל מנעמי החיים שמציעה תל אביב לצעירים ובמקום זה הוא תקוע איתי?
"אני חושב שאם תעבור לתל אביב אנחנו צריכים לעבור ליחסים פתוחים." אני אומר ומרים יד כדי לעצור את מחאתו, "אני יודע מה אתה חושב, אבל תראה שעוד תודה לי בהמשך."
"אני אודה לך?" הוא זועם, "זה מה שאתה חושב? שאני אודה לך שאתה מעיף אותי?"
"זה לטובתך רוני ואני לא מעיף אותך אני…"
"אתה אידיוט. מזלך שאתה בחור יפה מנחם כי אתה ממש נעל." הוא מודיע לי ומביט בזעם בספל שבידו – אחד מספלי החתולים שקנה לי בשנה שעברה כפיצוי על ששבר ספל בהתקפת זעם – ומניח אותו בעדינות רבה על השיש. "אני לא רוצה לשמוע יותר אף מילה על יחסים פתוחים ואם אתה חושב שבגלל שאני אהיה פחות בבית תהיה לך הזדמנות להיפגש עם כל המעריצים שלך מהאינטרנט תשכח מזה."
"איזה מעריצים, טמבל אחד. וחוץ מזה גם לך יהיו הזדמנויות, עוד אין לך מושג מה קורה בתל אביב וכמה פיתויים יהיו לך שם."
"אני עובר לתל אביב בשביל לעבוד, לא בשביל לבלות." הוא אומר בקוצר רוח, "ואני מבקש ממך לא לעשות סיפור מדבר טיפשי כזה. אם נשארנו יחד אחרי שהייתי שלושה חודשים בחו"ל נחזיק מעמד גם אחרי כמה חודשים בתל אביב."
שנינו מותשים מהמריבה על דברים שעוד לא קרו. ברגע שהרדיו בבית השכנים מודיע על חדשות השעה חמש אנחנו מפסיקים להתווכח ופשוט מניחים לנושא.
"בוא." הוא אומר בקול רך ונותן לי יד, "כבר אחרי חמש, בוא נלך לראות את בנות גילמור."
אנחנו מתכרבלים מול הטלוויזיה. אני מסתכל, צוחק ונהנה מחילופי הדברים השנונים בין הגיבורים. הוא קורא בעיתון, מציץ מידי פעם ומעיר הערות ציניות על התפתחות העלילה שנראית לו אווילית להפליא.
"בן אדם שמזלזל ככה בבנות גילמור הוא כנראה באמת ביסקסואל, ואולי אפילו נוטה להיות סטרייט." אני עוקץ אותו בהפסקת הפרסומות.
"אבל אני אוהב את האירוויזיון." הוא מתווכח.
"כי יש שם נשים יפות עם מחשופים."
"שסביבן מקפצים רקדנים סקסיים."
"רוני, באמת התכוונתי למה שאמרתי ואני באמת מקווה ש…"
"סתום כבר. תסתכל על החברים המכוערים של רורי החנונית, אפילו הגוזלן הזה שסוף סוף התחיל לשכב עם אימא שלה יותר סקסי מהם."
"יותר סקסי ממני?" אני מתבדח, ובחסות הפיקה שמכסה אותנו מכניס יד למכנסים הקצרים שלו, מלטף אותו לאט, נהנה להרגיש איך הוא מגיב מיד למגע ידי.
"אף אחד לא יותר סקסי ממך." הוא אומר באבירות, משחיל יד למכנסי ומחזיר לי מידה כנגד מידה.
"אל תדבר שטויות."
"אני לא מדבר שטויות, אתה יפה וסקסי ומתוק ו…"
"כן, כן, וטיפש כמו נעל. חנפן אחד. מילא שאתה קורא לי סקסי, אבל יפה? מיד כשבנות גילמור יגמרו אני אגיב תגובה ציונית הולמת לעלבונות האלו."
רוני מגשש אחרי השלט של הווידאו, מדליק אותו, לוחץ על הקלטה, מכבה את הטלוויזיה ודורש שהתגובה תגיע מיד ועכשיו, ובלי עיכובים מיותרים.

גם היום לא בא לי
החלטתי שהיום אני מנסה לשנס סוף סוף את מותני ולהתחיל לכתוב את הסיפור על קבוצת התמיכה שלי. יש לי אישור מכולם, כולל המנחה והחבר שלו, וברכת הדרך מג'וני שאוהב את סיפורי האיידס שלי, ובקרוב גם יהיה לי שפע של ערבים ריקים מהכושי ההיפר אקטיבי שלי ששונא לראות אותי יושב מול המסך.
אז מה הבעיה נודניק? שב כבר וכתוב.
לא יודע, כל פעם שאני מתחיל לחשוב מה יהיה המשפט הראשון בסיפור פתאום לא בא לי, כואב לי הראש, אני רעב, צמא, עייף, חרמן, לא מרוכז, מעדיף לקשקש במסנג'ר, או אפילו להידרדר לכדי בהייה בטלוויזיה, הכל רק כדי לא לצלול למקום העכור הזה שעד היום עקפתי בזהירות. היום הוא סתם יום ראשון סטנדרטי, והחלטתי שמיד כשאחזור הביתה מהעבודה אני מתיישב ומתחיל לכתוב, מספיק עם התירוצים המגוחכים הללו ואז, הפתעה – הסגן הבלתי נלאה לא הגיע לעבודה.
"הוא חולה." סיפר לי הבוס, והתקשר אליו לשאול אולי בכל זאת הוא יכול לקפוץ לכמה דקות, רק לסדר משהו אחד קטן ואחר כך להמשיך להיות חולה.
הבוס מבקש אז לא אומרים לו לא. הסגן הגיע, קצת בחוסר רצון, ולאות מחאה לא לבש את חולצת העבודה שלו אלא עבד בבגדים אזרחיים, וכדי שכולם ידעו שהוא חולה, סובל ולא מרוצה הוא היה קצר רוח ועצבני. צעק עלי שאני לא מקשיב לו אף פעם – יש בזה משהו – ושלא אכפת לו שבגלל החשמל הסטטי כל הניילונים עפים לי מהשקית. נמאס לו לשמוע את התלונות שלי כל הזמן.
מזל שהוא הסתלק לפני שקיבלתי טלפון מאוד לא נעים ממולי ששמע מכוכב שעומר מחפש אותי. "מה זאת אומרת מחפש אותי? השתוממתי, "איך אף אחד לא סיפר לי שהלכתי לאיבוד?"
"אל תהיה אובר חוכם." התרגז מולי ביידיש מדוברת. "נודע לו מה עשיתם לחבר שלו והוא רותח."
"אתה מתכוון למיצי?" התחזיתי לדביל כדי להרוויח זמן.
"לא. אני מתכוון לבעלו של אלטון ג'ון, דביל. אתה יודע שמיצי מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית ברמב"ם?"
"מחלקת יום או מחלקה סגורה." הפגנתי בקיאות בנושא. (ידע אישי, אלא מה).
"מאין לי לדעת? הוא מאושפז ועומר נורא נורא כועס עליך. אתם לא הכרחתם אותו, מה?"
"השתגעת? אם כבר אז ההפך."
"תיארתי לי. בכל זאת, לא נעים."
"ממש לא נעים."
"אז מה יהיה? מה אתה מתכוון לעשות?"
"כלום."
"אבל הוא מחפש אותך?"
"אם הוא מחפש הוא גם ימצא. אני חייב לחזור לעבודה. תודה מולי, ד"ש לכוכב."
מולי נאנח מעומק ליבו, אומר תודה ומוסר ד"ש לרוני. כמה דקות אחר כך רוני מתקשר להזכיר לי לקחת תרופות ולשאול מה נשמע.
האמת שנשמע רע מאוד, אולי בטלפון נשמעתי קר רוח כמו קאובוי עשוי ללא חת, אבל למעשה הייתי די עצבני. אחרי כמה שניות של היסוס אני מחליט לא לספר לו כלום. בכל זאת הוא מרגיש שאני קצת לחוץ ורוצה לדעת מה קרה. אני מספר על מחלתו של הסגן שהשאיר אותי לבד עם כל העבודה ויודע שהוא לא מאמין לי, אבל גם הוא צריך לחזור למחלקה ולכן הוא עוזב את זה וסוגר.
חוזר הביתה ומוצא את עומר ממתין לי אצל ליאור. הוא נכנס אחרי וסוגר את הדלת בפרצופו הנדהם של ליאור הסקרן שבלי שום גינוני נימוס נשאר בחוץ.
"שמעתי שמיצי מאושפז ברמב"ם."
"כן, מחלקת יום. זה היה רעיון שלו."
"רעיון טוב, זו מחלקה ממש בסדר."
הוא מתיישב, שם מרפקים על השולחן ומשעין את ראשו על ידיו. אני לא מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת מה בדיוק הוא מרגיש – כועס, עצוב, נגעל – אולי קצת מכל דבר? "הוא סיפר לי שאתה ורוני… זה נכון?"
אני עושה כן עם הראש ומקלל את הרגע שפגשתי את מיצי.
"זו הייתה יוזמה שלו?" ממשיך עומר לחפור.
משום מה אני מתקשה לענות על השאלה הזו. מנסה, אבל לא מצליח להחליט מה להגיד ובסוף שותק כמו מטומטם.
עומר מסתכל איך אני עומד מולו, שותק, מחליף צבעים, פותח וסוגר את הפה כמו אידיוט ולא מוציא הגה. מחליט ששתיקה כהודאה ומתנפל עלי. הוא מרביץ מכות כמו ילדה. איזה מין חינוך הבחור הזה קיבל? האלימות שלו פשוט מעוררת רחמים.
אחרי שאני מניח לו לדחוף אותי קצת ולתת לי כמה מכות יבשות ומאוד לא יעילות בחזה ובבטן נמאס לי הבדיחה הזו ואני תופס אותו בפרקי הידיים מסובב אותן לאחור ומרסן אותו בעדינות.
כשיש לך אבא שוטר ואחים ששרתו במג"ב לפני שהתגייסו למשטרה אתה לומד להתעסק עם אנשים אלימים עוד לפני שאתה לומד להתגלח, זה משהו שבא לך באופן אינסטינקטיבי. עומר בחור פיקח וכמעט רופא, אבל בתור בריון הוא כישלון חרוץ. הוא לא חזק מספיק, וגרוע מכך, אין בו שום רוח לחימה. האמת שהוא חנון מצוי. "תירגע, מספיק עם זה." אני אומר, מצמיד אותו לקיר ונשען עליו קצת.
"עכשיו תאנוס גם אותי?" הוא אומר בהתרסה, אבל מפסיק להיאבק בי.
"אל תדבר שטויות, לא אנסתי אותו. אולי לא היינו צריכים לעשות מה שעשינו, אבל לא היה שום אונס."
"אני לא מאמין. אז מה, הוא פשוט בא אליכם וביקש שתזיינו אותו?" הוא מטיח בזעם, אבל רואים עליו שהוא לא רגיל להתבטא במילים כאלו.
"הוא היה מסטול ולא ידע מה הוא עושה, ואתה צודק שלא היינו צריכים לשתף איתו פעולה, אבל זה כבר קרה ודי. מספיק לחפור."
"כמה פעמים עשיתם את זה?" ממשיך עומר להתאכזר אל עצמו, "הוא גמר? זיינתם אותו גם בתחת? הוא זיון טוב?"
"נו, די. שתוק כבר." אני מתחנן.
לא אכפת לי שאני נשמע כמו איזה אוחצ'ה היסטרית, כל המצב הזה מביך ודביק ומעיק ברמות שקשה לי בכלל לתאר ואני רק רוצה שהוא ילך כבר ודי.
ואם הסצנה הזו לא נוראית מספיק עומר מגדיל לעשות ופורץ בבכי והאחיזה המשטרתית שלי הופכת לחיבוק, ובדיוק אז ליאור שנמאס לו לחכות בחוץ נכנס פנימה ומי נגרר אחריו? דני.
אני ממש דמות חינוכית למופת.
הערב רוני כבר יעשה לי את המוות בגלל הסיפור הזה שבטח יגיע אליו בצורה מעוותת לגמרי. אני כבר מדמיין לי איך ליאור יגיד לו – ממש לא נעים לי לספר לך את זה רוני, אבל עדיף שתשמע את זה ממני ולא ממישהו אחר. תפסנו את חמי מתחבק עם החבר של מיצי המסכן שמאושפז בבית חולים, ואני מספר לך את זה כי אני חבר שלך. טוב, לפחות גם היום יש לי תירוץ לא לשבת ולכתוב את הסיפור על הקבוצת התמיכה, גם זה משהו.
לא יודע מה ליאור סיפר לכולם, אבל מהר מאוד יצאה שמועה שעומר – האקס של מיצי – בא אלי הביתה כשרוני לא היה ופיצץ אותי במכות. השמועה התפשטה כאש בשדה קוצים ואתמול בערב הייתי צריך להפסיק מעיסוקי כל כמה דקות כדי להרגיע חברים מודאגים ולהצהיר שאני עדיין עומד על הרגלים. עד כדי כך הגיעו הדברים עד שאפילו בוריס בא לבדוק מה שלומי.
קיבלתי את פניו בחיבוק והוא העביר עלי בזהירות את ידיו ושאל איפה כואב לי.
"בעיקר בלב." אמרתי וצחקתי.
"אז לא קיבלת מכות?"
"האמת שכן, אבל רק קצת."
"חבל מאוד, הגיעו לך מכות רציניות."
"אני יודע."
הוא נאנח ושלח אותי לעשות תה עם דבש. שתינו תה ודיברנו. סיפרתי לו כל מה שקרה באמת וחטפתי על הראש על הפדיחה שעשיתי עם מיצי.
"למה אתה חושב שעומר בכה אחרי שהרביץ לי?" שאלתי.
"כי הוא אומו בכיין והוא לא משלים עם זה שמיצי אוהב אותך ולא אותו." ענה בוריס.
"אני לא בטוח שמיצי כל כך אוהב אותי, אם היית רואה איך הוא התנפל על הזין של רוני…"
"זין זה דבר אחד ואהבה זה דבר אחר." ענה בוריס.
צחקנו והסתכלנו אחד על השני, יודעים שאם המצב היה שונה אז… ופתאום הטלפון צלצל. על הקו היה דני שרצה את רוני.
"רוני אצל ההורים שלו חמוד. אולי אני יכול לעזור?"
"אני צריך הסעה אבל אני מעדיף לנסוע עם רוני."
"אבל רק אני פה ואני לא יודע מתי הוא חוזר. אתה רוצה שאני אבוא לקחת אותך או לא?"
"נו, טוב. אם אין לי ברירה אחרת." הוא עושה לי טובה.
"הילד הזה נעשה חוצפן יותר מיום ליום." מודיע לי בוריס, "למה הוא לא רוצה לנסוע אתך?"
"הוא אומר שאני נוהג לאט מידי ונותן לכולם לעקוף אותי."
"שילך ברגל, השמנדריק." אומר בוריס בזעף, אבל כמובן שאני לא מניח לילד לחזור ברגל בחושך ונוסע לקחת אותו.
"תראה, עוד אחד עקף אותך." דני צועק ומקפץ במושב מרוב התרגשות. "אל תהיה חנון אל תרשה לו לעקוף אותך."
הנהג עוקף אותי ואני שמח להיפטר מהנודניק שישב לי על הזנב עוד מצומת הצריף, אבל דני מאוכזב מאוד מהנהיגה שלי. "איזה חנון אתה."
"אבל דני, תסתכל, אני נוסע חמישים כי זה שטח בנוי. אם ההוא עקף אותי סימן שהוא נסע מהר יותר, וזה אסור. אתה רוצה שאני אעבור על החוק?"
דני עושה פרצוף ומצהיר, "אתה לא סתם חנון, אתה מגה חנון. רוני לא היה נותן לאף אחד לעקוף אותו ואם הוא היה בבית עומר לא היה מעז להחטיף לך מכות."
"אבל ראית בעצמך שהוא לא החטיף לי, בסוף הוא אפילו בכה."
"בטח שהוא החטיף לך, כולם אמרו."
אני מתחיל להתרגז. "אם ככה אז אולי תגיד לי אדון חכמולוגי למה הוא בכה?"
"כי גם הוא מגה חנון כמוך, וגם מיצי הומו וחנון. רק רוני גבר בבית הזה."
"לנסוע מעל המהירות המותרת זה לא נקרא להיות גבר." אני מאבד את קור רוחי ומתחיל לצעוק, "ולפתור בעיות במכות לא אומר שאתה גבר."
"זה כן."
אתה יודע מה? אולי אתה צודק, אם ככה אז אני לא גבר."
***
בערב אני מסיים את הספר הרביעי מסדרת "סוכנות הבלשיות מספר 1" שמספר על בלשית אפריקאית מקסימה והעוזרת שלה שפותרות יחד בעיות בעיר קטנה באפריקה הספר התמים, הצנוע והחכם הזה מעלה דמעות בעיני מסיבה מאוד מיוחדת – שוב מזכיר המחבר את מגפת האיידס המשתוללת באפריקה. בספר הקודם החולה היה אחיה הצעיר של העוזרת של הבלשית ועכשיו ילדה קטנה שאימא שלה מתה מאיידס וגם עליה נגזר כנראה למות עוד לפני שתתבגר. האזכורים לאיידס הם מרומזים מאוד, הסופר לא קורא לווירוס בשמו, אבל ברור שמדובר באיידס ושהאפריקאים די חסרי אונים כנגדו.
המחשבה על ילדה קטנה שנולדה חולה באיידס מעלה דמעות בעיני ומזל שאני לבד במיטה ואף אחד לא רואה. אחר כך רוני חוזר, ממלמל משהו על ביקור אצל חברים שהתמשך יתר על המידה והולך להתרחץ. אני לא שואל למה הנייד שלו לא היה זמין כל הערב (כשזה קורה לי הוא חוטף קריזה, אבל לו מותר) כי אין לי חשק לוויכוחים, ואנחנו הולכים לישון מוקדם יחסית.
לפנות בוקר אני מתעורר מסיוט לא נעים על ילדים חולי איידס ומגלה שפני שטופות דמעות. רוני מנחש מתוך שינה את הצורך שלי בחיבוק, מתעורר וכורך סביבי ידיים חמות.
"שוב חלמת חלום מפחיד? מי יחבק אותך כשאני אהיה בתל אביב?" הוא שואל.
"לא יודע, יהיה בסדר."
"העומר הזה באמת הרביץ לך?"
"כן, קצת. לא רציני. מי סיפר לך על עומר? ליאור?"
"כן, בדיוק יצאתי מהורי. ליאור כל כך עצבן אותי עד שסגרתי את הסלולרי והלכתי למולדבית (המולדבית היא הבחורה שהוא היה איתה בראש השנה ובגלל זה אני ומיצי … עזבו, מסובך) היא רצתה שאני אבוא לדבר איתה קצת."
"מה קורה אתה? היא עוד עם הערס ההוא?"
"לא, אבל היא עוד לא סיפרה לו את זה. אולי היא תצטרך לבוא אלינו לכמה ימים אחרי שהיא תיפרד ממנו."
"אין בעיות."
"עדיף שהיא לא תישן פה, אולי ליאור יסכים לארח אותה?"
"אין לי בעיה עם זה רוני, מצידי היא יכולה לישון אפילו במיטה שלנו."
"אוף, תפסיק."
"הפסקתי."
"אני יודע שהכל באשמתי והמכות הגיעו לי לא לך."
"כמו תמיד גם הפעם אתה צודק."
"אתה כזה חנון. רוצה להחזיר לי מה שהוא החטיף לך? זה מה שירגיע אותך?"
"הוא לא באמת החטיף לי רוני, אבל אם אתה רוצה להרגיע אותי שלוף קונדום ותביא לפה את התחת שלך."
"נו, אתה עדיין חושב שאני חנון?" אני שואל אחר כך.
"לא סתם חנון, מגה חנון." הוא צוחק, מחבק אותי ונרדם.

רק וירוס
זוכרים את הטיול השנתי שנאסר על דני לצאת אליו? אחרי שכתבתי למורה שאני מתחייב לבוא לאסוף אותו מהשטח אם הוא יתנהג לא יפה והבטחתי לבוא לאכסניה בחוקוק כדי להשגיח על השובב שלא יתפרע בחסות החשכה הוא הורשה לצאת לטיול. הבוקר הסעתי אותו עם תרמיל עמוס חטיפים ותיק מלא בגדים וציוד נחוץ (רמקולים? מוזר ביותר) והמשכתי משם לעבודה, מתעלם מההרגשה הגועלית שאפפה אותי.
אני רגיל לחוש בחילות מידי פעם, אבל הבחילה הזו הייתה משהו שלא הכרתי עד כה – מין מפלצת רעבתנית שהשתוללה בתוכי, נושכת מבפנים. הבחילה מהתרופות עדינה הרבה יותר, עולה ויורדת בגלים ולפעמים נעלמת לכמה ימים, בעוד זו הנוכחית אגרסיבית הרבה יותר, כל הזמן אני מרגיש על סף הקאה. נזכרתי שהסגן שהיה חולה בשבוע שעבר הגדיר את הרגשתו במילים, "כל כך חרא עד שאני רוצה למות."
עכשיו הבנתי לליבו. לצערי הרב השבוע יש יותר מידי עבודה והיה עלי לעבוד במרץ בלי התחשבות בהרגשתי, וכדי שלא אקיא חלילה על המכשירים היקרים החלטתי להקפיד לא לאכול ולא לשתות כלום.
אם לא די היה בכך התחלתי לקפוא לאט לאט מקור. אמנם הטמפרטורה המומלצת בלייזר היא בערך עשרים ושתים מעלות צלזיוס, אבל הגברת שבאה לסמן סלולריים חשבה שזה לא קר מספיק. הרכב שהביא אותה עם הקופסאות של הסלולריים לא היה ממוזג והיה לה נורא חם. ג'נטלמן עד הסוף המר הורדתי את הטמפרטורה עוד יותר והפניתי את הרוח של המזגן אליה. היא הייתה מאושרת, אבל עד שהיא גמרה לעבוד קפאתי מקור, וגם אחר כך המצב לא הוטב למרות שהעברתי את המזגן לאוורור בלבד.
הגעתי הביתה אומלל, קפוא ועייף. העובדה שכולם סביבי נטפו זיעה ואמרו – איזה חום היום – לא הואילה, אצבעות רגלי היו קפואות, הייתה לי צמרמורת והייתי מודאג כי הבטחתי לדני להגיע לאכסניה בחוקוק הלילה.
הפתרון היה לעשות מקלחת חמה מאוד, להניח לזרם מים חמים לעסות את העורף התפוס ואת הגב הכואב ולהתאושש. יצאתי מהמקלחת ופתאום קרה דבר מוזר, רגלי כשלו, הרצפה התקרבה אלי במהירות מוזרה, ולפתע מצאתי את עצמי יושב בתחתונים בלבד על מרצפות חדר השינה, מרגיש כמו אז כשהתעלפתי בתור בסופר. כולם מסביבי היו בטוחים שאני שיכור, אבל הרופא אמר שהתייבשתי כי לא שתיתי מספיק, כנראה שזה קרה לי שוב. אחרי כמה שניות התאוששתי, אבל לפני שהספקתי לקום הסתער עלי ליאור שבדיוק ברגע זה נכנס לשאול אם יש לי חלב לקפה והקים סביבי מהומה מיותרת לגמרי. כל ניסיונותיי לשכנע אותו שאני רק נח קצת אחרי המקלחת הממושכת נתקלו באוזניים אטומות. אחרי ששתיתי משהו ניסיתי לישון קצת, אבל הטמבל הזה התקשר לרוני שהגיע במהירות מפתיעה מהעבודה ועשה סביבי המון רעש מיותר. אחרי שהוא חיבק אותי חזק נורא (אני מרגיש את החיבוק הזה צרוב עלי עד עכשיו) הוא צעק עלי למה לא אכלתי כלום היום, ולמה הנחתי לעצמי להתייבש, התקשר לרופא וקבע לי תור וצחק בביטול כשהסברתי שאין לי זמן ללכת לרופא, אני צריך לנסוע לאכסניית הנוער בחוקוק.
"אבל הילד מחכה לי, הבטחתי לו."
"אני אסע במקומך אם יהיה צורך. אל תדאג, אני אטפל בהכל." הוא אמר ופקד עלי להתלבש וללכת מיד לאוטו כי יש לנו תור.
רוני נכנס איתי לרופא שהציק לי עם כל מיני שאלות מעצבנות (שרוני ענה עליהן במקומי), בדק לי את הריאות ואת לחץ הדם, והטריד אותי בצורה מרגיזה מאוד לפני שנתן לי ללכת הביתה כי כנראה שזה רק וירוס.
"אמרתי לך שזה רק וירוס. נדבקתי מהסגן." ירדתי על רוני בדרך הביתה. אני שונא כשהוא מתנהג כאילו שהוא אימא שלי.
"אבל הסגן לא התעלף בעבודה, נכון?" כעס רוני, "לפחות לו יש מספיק שכל לא להתייבש."
"הוא היה חולה בעיקר בשבת ואז אשתו טיפלה בו." הסברתי, "ואל תצעק, זה יכול לקרות לכל אחד."
"עובדה שזה קרה לך, ולא פעם אלא פעמיים. טניה סיפרה לי." טניה היא הקופאית שלקחה אותי הביתה אחרי שהתעלפתי בסופר.
"רוני, אל תצעק, אין לי ראש לזה היום."
"מה אל תצעק? עוד לא התחלתי." התרגז רוני, ואז התקשרה פתאום המורה של דני, שבחה את התנהגותו היום בטיול ואמרה שאם הוא ימשיך להיות כזה ילד טוב היא מוותרת לי על הלינה באכסניה.
"יופי." אמר רוני בשביעות רצון, "בעיה אחת פחות על הראש שלנו, קדימה, לך למיטה, אני אכין לך תה."
הוא הכין לי תה עם דבש ואילץ אותי לשתות אותו עד הסוף למרות שהוא היה מתוק מידי, ואחר כך רב איתי כשאמרתי שמחר אני חייב ללכת לעבודה כי יש לחץ והסגן ישתבץ אם אני לא אגיע. הוויכוח האווילי הזה הסתיים בפתאומיות כשרוני הפסיק לצעוק, התיישב מולי ואמר בקול שקט ורווי דמעות, "למה אתה תמיד כזה עקשן? יש לך מושג כמה פחדתי כשליאור אמר לי שהתעלפת?"
רק עכשיו הבנתי עד כמה כל הסיפור הזה הפחיד אותו והתמלאתי חרטה על העקשנות שלי, אבל כל מה שהיה לי להציע לו בתמורה היה חיבוק חזק והבטחה שאני אשמור על עצמי, אוכל ואשתה מספיק, ואם אני לא ארגיש טוב מחר בבוקר אני אשאר בבית גם אם הסגן והבוס יעשו שמיניות באוויר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s