25. פסח

קמתי ביום שישי במצב רוח נורא וגיליתי שהבית שוב מלוכלך ורוני, השותף שלי לחיים ולאחריות על הבית הזה (והסיבה העיקרית לכך שאני בכלל גר כאן), הצליח שוב להתחמק מעבודות הניקיון המאוסות עליו. כשנחה עליו הרוח הוא רוקח מיני תבשילים (ומשאיר אחריו הררי כלים מלוכלכים) ובזה מסתכמת כל עבודתו כעקר בית, השאר עלי.
נכון, הוא לא נמצא פה יותר מידי, אבל בכל זאת… גם אני שונא לנקות, לבשל, לקנות, להדיח, לנגב, לכבס, לגהץ, לקפל. לגהץ כבר אמרתי? את זה אני שונא במיוחד.
מר נפש ועייף משנת לילה לא מספקת (שעון קיץ בצירוף אף סתום), הסתכלתי בשנאה בחלונות המטבח הטעונים שטיפה עוד מתחילת החורף, והלכתי לסידורים, ושאלתי את עצמי בזעף מה לי ולמקום הארור הזה?
למה אני גר פה בכלל? אני מרגיש זר בבית הזה, רק בבית סבא וסבתא הרגשתי באמת בבית, אבל כשמלאו לי חמש הם נפטרו ואני הוחזרתי אחר כבוד מגן העדן של ילדות שבו הייתי נסיך מפונק, יחיד ומיוחד, אל בית הורי, לחיות בגלות משמימה באותו חדר קטן עם עוד שני אחים גדולים ורתחנים.
הבית של סבא וסבתא נמכר לקבלן שהרס אותו במחי בולדוזר ובנה עליו בית מידות מכוער, ומאז אני חש תמיד קצת הומלס.
התרוצצתי בכל רחבי הקריה, מטפל בכל הטעון טיפול, ולאט לאט החל מצב רוחי משתפר. בספרייה מצאתי, מעשה ניסים, שני ספרים שזמן רב אני ממתין להם
ולמרות שהגיע לי לקחת רק ספר אחד הספרנית שהתוודיתי בפניה שאני לא מצליח להחליט חייכה אלי בטוב לב (אני מנוי בספריה זו או אחרת מאז מלאו לי שש שנים וכל הספרניות, בלי הבדלי דת, צבע, גיל, משקל ומין, פשוט חולות עלי) ואמרה שאין בעיות, לא נורא שכבר יש לי ספר אחד בבית (שאני לא מצליח לסיים משום מה), היא מרשה לי לקחת עוד שניים.
אחר כך מצאתי במוסך בדיוק את הנורה שחסרה לי, ובדרך גם עשיתי מהר קניות בלי לעמוד יותר מידי זמן בתור, וכשחזרתי גיליתי שהמון פרגים נהדרים פורחים בגינה שלנו, ומפני שברדיו הבטיחו שבשבת ירד גשם הרשיתי לעצמי במצפון נקי לא לנקות את חלונות המטבח.
במקום שטפתי היטב את הסלון עם שמפו רצפות בריח בזוקה ולמרות שבעקרון אני מחרים ומנדה אותם נידוי גמור מעולמי ("אתה והשיגעונות הפולניים שלך" אומר רוני באנחה ומשליך את המסטיק שלו לפח ברגע שהוא נכנס הביתה) הריח הורוד הזה עבר בקלות את מחסום ההצטננות שלי ושימח את לבבי.
אחרי שחזרתי מפגישה של קבוצת התמיכה הגיע דני מבית הספר ויחד הכנו פיצה שהצליחה להפליא, ואחר כך הלכתי לישון קצת, ואפילו הצלחתי לנמנם עד שהילד החליט לשאול אותי פתאום בקולי קולות מה המיקוד של חיפה? (מאין לי לדעת ואת מי זה מעניין בכלל?) והעיר אותי.

שלוש במאה
כולם יודעים שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות, אבל בשביל כל אחד מאיתנו הגיהינום הוא דבר אחר. הנה סרטר למשל חושב שהגיהינום הוא הזולת, ולא אתפלא אם הוא הגיע למסקנה הזו אחרי התקלות מפחידה עם מוכרת תאבת קומיסיון שניסתה לכפות עליו מבצע של שלוש חולצות במאה שקל.
הכוונות הטובות הן של רוני שהחליט להטיב את דרכיו ולהעניק לי ולו זמן איכות יחד תוך שהוא מנסה באותה הזמן גם לעודד את רוחו של ליאור המדוכא מאז שהחבר שלו – ג'ורג'י המתוק – נשלח ללונדון המעטירה לבלות את חג הפסחא אצל קרוביו.
"אבל לא בא לי לצאת." התחננתי, נאחז בקרנות המזבח של מחשבי היקר, "אני רוצה לכתוב משהו והבוקר הוא הזמן הכי טוב שלי לכתיבה, סעו לטיול בלעדי."
"תראה איזה יום יפה, תראה כמה שמש, כמה ירוק, לא חבל לשבת ולהתנוון מול המחשב ביום כזה?" פיתה אותי רוני וגרר אותי החוצה בהבטחה שנטייל בטבע, נספוג שמש ונופים, ונחזור רגועים, שלווים ומאוהבים יותר מתמיד.
בהתחלה זה באמת נראה טוב. אפילו ליאור חייך בהתפעלות למראה מרבדי העשב הירוק זוהר המנוקדים פרחים צהובים משובבי נפש שהשתרעו מול קיבוץ שער העמקים. העפלנו לקרית טבעון, נהנים ממראה האלונים שעליהם היו עדיין ירוקים רעננים, חצינו את הצומת המרומזרת היחידה בקריה וגלשנו מעדנות לעבר המושבה הטמפלרית הציורית אלוני אבא – ששמה בזמן הטורקים היה ואלדהיים – ולפי ספר ההדרכה למקומות מרתקים בישראל מתנוססת במרכזה כנסיה עתיקה וקסומה שחייבים לבקר בה.
לרוע המזל כדי להגיע לאלוני אבא יש לעבור בצומת אלונים ושם, מעשה שטן, ניצב לו קניון קטן, נחמד, כפרי כזה, שמידי שבת נערכת בו חגיגת קניות כפרית קסומה ביותר. לפני שהספקתי להגיד – נגמר לי האשראי בכרטיס אשראי – כבר חנינו במגרש החנייה ושמנו פעמינו לקניון.
בחוץ היה באמת כפרי ונחמד מאוד. אם חשקה נפשך בצפרדעי חרס דוחי יונים, או עציצי במבוק מזכוכית, או תמונות פסטורליות מצוירות על עץ זה המקום לרכוש אותם, אבל מה שעניין את ליאור ורוני היה כמובן בגדים.
הם גררו אותי במהירות לאורך היריד הכפרי הציורי היישר לתוך הקניון הקטן והחביב שאולם הכניסה שלו היה עמוס לעייפה בדוכנים בהם מכרו מאכלים שונים ומשונים.
כדי להתאושש אכלתי מין פיתה דרוזית במילוי תרד ולבנה – היה טעים מאוד – ובעוד אני מוחה את פי מהלבנה נדחפתי על לא עוול בכפי אל מדרגות נעות (שהובילו אותי היישר אל חנות בגדים אופנתית לצעירים ולנוער.
אני מתעב מקומות כאלו, בעיקר כשהם הומים אדם. המוזיקה בהם מנסרת בראשך בלי רחמים, אתה לא יודע אף פעם מי מוכר ומי קונה (בשבת המוכרים לא באים עם תגי שם) ובשום מקום אין שלטי הדרכה. רק בעזרת טלפתיה אתה יכול לנחש איפה המכנסים, איפה החולצות ומה המידות של כל דבר.
גרוע מכך, אחרי כמה דקות של שהות במקום ההומה אדם הזה אני נתקף פאניקה קלה, ראשי נעשה סחרחר, גרוני ניחר, אני מזיע בכפות הידיים, מאבד את מעט כושר ההבחנה והטעם הטוב שלי ורק רוצה הביתה.
רוני וליאור זינקו בחדווה לתוך הסחרחורת הזה של צבעים, קולות, גזרות ומחירים, והפקירו אותי לחסדיה של מוכרת נמרצת שניסתה לחקור אותי מה חסר לי בארון הבגדים? שום דבר חוץ מקצת מקום להתחבא בו.
כדי להיפטר ממנה ברחתי לשירותים, ושם מצא אותי רוני עומד ומרטיב את פני, ומנסה להתאושש. "נו, בוא כבר, מה קורה לך?"
"רוצה הביתה."
"אבל אני רוצה שתמדוד את החולצה הזו, יש מבצע, שלוש במאה."
"לא רוצה מבצע, לא צריך שלוש חולצות, רוצה הביתה."
"נו, בחייך, אל תהיה ילד. מה קורה לך?"
"יש שם מפחידה אחת ששואלת שאלות."
"אני אשמור עליך, נו, בוא כבר. הרי לקחתי לך את החולצה שקיבלת מתנה, אני רוצה לפצות אותך ."
"אז קח אותי הביתה."
"אי אפשר עכשיו, עוד מעט. די, תפסיק להיות תינוק."
אני נגרר חזרה לגיהינום, מולבש ומופשט מספר פעמים עד שדעתו של רוני נחה עליו והוא מנצל את המבצע ורוכש שלוש חולצות במאה ₪ בלבד ואז, סוף סוף, אנחנו זוכים לעזוב את הגיהינום ולנוח בצל הכנסייה הקטנה שהיא באמת ציורית ואפילו קסומה.
כאן אני אהיה בטוח, אני חושב לתומי, מתיישב בצל אלון עבות מוכן ומזומן לזמן איכות עם החבר האוהב שלי, ואז ליאור מסב את תשומת ליבנו לדוכנים צבעוניים הפרושים מאחורי הכנסייה ולחבורת האנשים המתרוצצים סביבם בחדווה שטנית.
רוני וליאור ניגשים לבדוק וחוזרים נרגשים מאוד, "איזה מזל יש לנו. בדיוק היום נערך פה יריד שבת אומנים, איזה דברים מקסימים מצאנו, אתה בא?"
"לא אני… אני רק אנוח לי קצת… היה לי די מקניות להיום, וגם כואב לי קצת הראש, לכו אתם, אני אשאר כאן בצל."
הם מתייאשים והולכים לתור את היריד, וברגע שהם עוזבים אותי מזנקת עלי גברת נמרצת אחת ומנסה לשכנע אותי למדוד חולצה. חבל להפסיד, יש להם מבצע יוצא מהכלל של שלוש במאה.

הדרך לאוטופיה
כדי לשקם, לשנות ולעצב מחדש את הזוגיות הקורסת שלנו, גמרתי אומר שעלינו לבלות זמן איכות יחד, "וחוץ מזה רוני," צעקתי עליו אחרי שהתאוששתי ממטר החולצות שניתך עלי בשבת, "נמאס לי שאתה מחביא אותי בבית. למה אנחנו לא הולכים אף פעם לשום מקום?"
"אני מחביא אותך? מי התחנן לפניך שתצא מהבית בשבת? מה, לא נהנית?"
"כן, בערך, אבל קניות זה לא נחשב, וכולה היינו פה, לא רחוק."
"אז מה כן נחשב? מסע רגלי מים לים? טיול אנגז'ה בשדרות רוטשילד? שכחת שאנחנו עובדים, וכשאתה חוזר מהעבודה כל מה שמעניין אותך זה הסיפורים שלך, וכל מה שאני רואה ממך זה הגב שלך כי הפרצוף שלך תקוע במסך של המחשב."
לרגע נשארתי חסר תשובה כי האמת, הוא קצת צדק, אבל לא אלמן ישראל, מיד צצה תשובה ניצחת במוחי. "מחר בעשר מתחילה העונה החדשה של עקרות בית נואשות. מה דעתך שנראה את שני הפרקים החדשים יחד?" הצעתי. לצפות יחד בסדרה משובחת זה זמן איכות, לא?
"זה לא נחשב." אמר רוני, "רצית שנבלה יחד בחוץ, נכון?"
"טוב, אבל אני עובד, וגם אתה."
"אז נראה אותך גבר, קח יום חופש סוף סוף ונצא לטיול."
לחצתי ונדנדתי בעבודה, והזכרתי לסגן שכבר שבועיים אני עובד חמישה ימים רצוף (בעקרון אנחנו עובדים רק ארבע ימים אלא אם כן יש לחץ) וקיבלתי יום חופש בתנאי שביום שלישי אני אשאר עד שנסיים לסמן את כל הוופלים.
"אין בעיות." שמח רוני כשהודעתי לו שביום שני אני בחופש, "גם אני אקח חופש, לאן נלך?"
"לאוטופיה, לראות סחלבים." ניסיתי להפתיע אותו אך לשווא.
"אהה, כן. ראיתי בטלוויזיה את התכנית הזו על החממת סחלבים שאפשר לבקר בה, אחלה. אבל איך מגיעים לשם? זה בטח באיזה חור נידח ונלך לאיבוד בדרך." התייאש רוני עוד לפני שיצאנו.
הרגעתי אותו שהניווט עלי, ושלא ידאג, אני אביא אותו בבטחה לאוטופיה והתקשרתי ל- 144 ביררתי את הטלפון של פרק אוטופיה, צלצלתי, שמעתי הוראות מדויקות איך מגיעים לשם ונרגעתי. נכון, חור נידח אי שם בשרון שנקרא בחן. מקום קטן וחבוי בין פרדסים, אבל בהחלט ניתן להגיע אליו.
ביום ראשון בערב בדקתי היטב במפה, סימנתי מסלול והלכתי לבלות זמן איכות עם בן זוגי ועם עקרות בית נואשות. רבע שעה אחר כך נרדמתי לצידו של רוני שנרדם לדעתי עוד לפני. הוא מכחיש בתוקף, אבל לא מסוגל לספר לי אפילו את סוף הפרק הראשון.
התעוררנו אחרי שינה ערבה ונטולת עקרות בית נואשות, ניחמנו זה את זה שבטח יהיו המון שידורים חוזרים, והתחלנו להתארגן. פתאום דני התפרץ פנימה ודרש לדעת אם עדיין יש לחמניות בסופר. "פסח זה רק ביום רביעי, בטח שיש." הרגעתי אותו.
"לאן אתם הולכים?" הסתקרן הילד שמשום מה קיבל חופש שבוע לפני פרוץ החג.
"לטיול, לראות סחלבים."
"גם אני רוצה לראות, ושנעצור בדרך לקנות קרואסונים במאפייה."
לפני שהספקתי להסביר לו שאי אפשר לקחת ילדים לטיול שנועד לתחזוק הזוגיות נכנס ליאור לספר לנו שלא ישן כל הלילה מרוב געגועים לג'ורג'י ומיד החליט שסחלבים הם הדבר היחיד בעולם כולו שיעלה חיוך על פניו.
"איזה קטע שגם אתם בחופש היום." התפעל מולי שבא לראות מה מעכב את ליאור, ואחריו נגררו כמובן כוכב וכוכבית, ומובן שכוכב פשוט מעריץ סחלבים ומת על טיולים.
"אבל אין לי מקום באוטו לכל כך הרבה אנשים." נבהלתי.
"נבקש מג'קי את הוואן החדש." אמר דני, "הוא ישמח לתת לך אותו בתנאי שתיקח אותי לטייל, הוא אומר שאני מעצבן."
באמת, מעניין למה?
ג'קי הסכים מיד, אבל בתנאי ש… לא, הוא לא מתעניין בסחלבים, אבל הוא לא היה מוכן שכוכבית תיסע בוואן החדש שלו. איזה מזל.
בדרך למאפייה התקשר פזי, מדוכא מהרגיל, לבכות לי על מר גורלו. הוא בדיכאון – האקס שלו חסם אותו במסנג'ר, הוריו מתעקשים שיבוא לסדר, חייו אינם חיים, הוא זקן, שמן ומכוער – הסיפור הרגיל.
רוני תפס פיקוד, לקח את הנייד, שאג על פזי שיפסיק להתבכיין ונתן לו שלושים שניות להתארגן ליציאה. נשאר רק לקנות צידה לדרך. עצרתי במאפייה החביבה עלינו וכדרכי ליקטתי לי מבחר חביב מעוגיות העונה, מגוון אותו בבורקסים שונים ומשונים, ומקנח בלחמניות קלועות עם פרג. הוספתי מיצים ומים מינראליים וסרתי לקופה, שם עשתה קופאית חביבה את החשבון. הערתי לה שעוד מעט הם יהיו בחופש פסח והיא לא תצטרך לקום כל כך מוקדם בבוקר והיא צחקה ואמרה שהמאפייה תמשיך לעבוד, אבל הכל יהיה כשר לפסח.
"אחלה." אמרתי בשביעות רצון ויצאתי החוצה, שם קיבל את פני רוני בפרצוף חמצמץ ושאל אותי למה אני חייב לפלרטט עם כל בחורה שאני פוגש.
אולי עדיף שהייתי סתם שותק במקום להגיד לו שלא עם כל אחת, רק עם היפות שמדליקות אותי, אבל לא שתקתי. מזל שלא היינו לבד באוטו. בטוח שאם היינו רבים כאוות נפשנו המסע לאוטופיה היה נגמר מול המאפייה.
מאחר והיו לנו חברים למסע שצפו בנו בסקרנות התאפקנו מלריב ורק שלחנו מבטים זועמים זה בזה. הם התאפקו עד מגידו ואז פתחו את השקיות שהבאתי, ואחרי שנזפו בי שלא הייתי צריך, ולמה קניתי כל כך הרבה, ולמה אני הורס להם את הדיאטה, הסתערו כולם על המטעמים ובקושי הצלחתי להציל מהם לחמנייה אחת קטנה להשביע את רעבוני.
נסענו ונסענו ונסענו, ופה ושם עצרנו לפיפי, וכדי שלא נשתעמם שמענו מוזיקה, ורבנו מה לשמוע, ואחר כך שוב עצרנו לפיפי ולבדוק את המפות, ובסופו של דבר הגענו לבחן. שמחים וטובי לב החנינו את הרכב בחנייה ופסענו בחרדת קודש אל פארק אוטופיה. בדרך אל הסחלבים רוני הסכים שקצת הגזים בתגובה שלו, ואני הודיתי שעניתי לו בצורה מעצבנת במיוחד ואנחנו חייכנו זה אל זה, מאושרים שהנה אנחנו בדרך הנכונה לשיקום הזוגיות שלנו, דרך רצופת סחלבים וזמן איכות יחד עד שגילינו על שער הפרק מודעה גדולה בזה הלשון.

עקב בעיות טכניות פארק אוטופיה סגור למבקרים
אתכם הסליחה

קראנו את המודעה שוב ושוב, אך ללא הועיל. המודעה לא השתנתה – היום אוטופיה סגורה לרגל שיפוצים. חזרנו הביתה עייפים וחפוי ראש, מרגיש נזוף ואשם שלא בדקתי לפני היציאה שהפארק פתוח הצעתי לעצור בעתיקות מגידו, הצעה שהתקבלה בשתיקה קודרת. גם הרעיון שניכנס לקניון הכפרי הקסום 'שלוש משאלות' לא עורר התלהבות.
שום דבר שאמרתי לא עזר לעודד את בני ליוויתי המאוכזבים – כשהסבתי את תשומת ליבם למרבד הפרגים המרהיב בשדות קיבוץ הזורע ענו לי שאלו כלניות, וכשהתחלתי להתווכח שהעונה של הכלניות נגמרה ורואים בבירור שאלו פרגים הם אמרו לי להפסיק להיות נודניק ונזפו בי שנגמר כל המיץ.
עייף ומיואש החזרתי את הוואן למקום והלכתי להתקלח בתקווה שזרם המים החמים יצליח להשיב את נפשי ולעודד אותי קצת. הפעם גם המקלחת החמה לא עזרה.
"רציתי להגיע לאוטופיה ופישלתי." אמרתי לרוני, "וגם בזבזתי יום חופש סתם."
"זו לא הייתה אשמתך." ניחם אותי רוני, "היית עשר, ניווטת ישר לפארק בלי להתברבר, דאגת לכיבוד טעים, ואתה באמת צודק, אלו היו פרגים."
"אבל סחלבים לא ראינו."
"לא נורא, הסחלבים לא יברחו לשום מקום. ננסה בהזדמנות אחרת. עכשיו בוא למיטה, יש לי משהו יותר טוב מסחלב להראות לך, אתה יודע למה הוא יותר טוב?"
"למה?"
"כי מותר לך לגעת בו חופשי, ואפילו לקחת לפה."

טוחנים עבודה
היום הגעתי לעבודה הרוס מעייפות ועם ראש כבד בגלל הקודאין. כל כך לא נעים להתעורר בשלוש לפנות בוקר בגלל השיעול המציק הזה – הגוף משווע למנוחה, הצלעות מתפוקקות, הגב דואב והשיעול מטריד ומטריד. מרגיש שאני מת לישון ולא יכול. הפתרון הוא לקחת תרופה נגד שיעול שמכילה קודאין. לחומר הזה יש השפעה מרגיעה מאוד על התקפי השיעול, אבל הוא גורם לי להרגיש לא ממוקד ומטושטש, ולוקח לגוף שלי יום שלם להתאושש ממנו.
בסוף נשברתי, לקחתי כדור וחצי שעה אחר כך כבר ישנתי. כמובן שהגעתי לעבודה במצב רוח קודר וחסר מרץ, ודווקא היום הסגן היה נמרץ ועצבני מהרגיל.
אתמול כשאני טיילתי לי בשבילי השרון היה לחץ נורא ואיום והוא חזר בשבע בערב ללייזר ועבד עד עשר בלילה, דבר שבהחלט לא שיפר את מצב רוחו. הוא טיפוס לחוץ מטבעו ואם יש כמה עבודות שממתינות בתור מיד הוא עולה על טורים ופשוט אי אפשר לדבר איתו.
בקושי אמרתי בוקר טוב ומיד הוא הכריז שהיום אנחנו לא זזים מפה עד שהכל גמור. "נשאר פה עד הלילה." הצהיר הסגן בתוקף ופירט לפני שיש לנו לעשות את זה, ואת זה, ואת זה, וגם את הוופלים האיומים, וביום ראשון אחרי החג יש עוד אנשים שקבעו תור, והיום אנחנו טוחנים עבודה בלי רחמים, לא עושים שום הפסקות לאכילה או לשתייה.
תמיד כשהוא נעשה כזה אני מתבצר בשתיקה, מניח לו להוציא את כל הקיטור ואז הוא נרגע לאט לאט וחוזר להיות נחמד ואפילו סופר נחמד, כי הוא מרגיש שהגזים ולא נעים לו ממני. בסופו של דבר הכל הלך מהר ממה שהוא חשב כי כרגיל הוא עשה הערכת זמן פסימית מאוד. אחרי שאחת הבנות מהגרפיקה באה לעזור לנו עם הוופלים סיימנו אותם במהירות בלי תקלות חוץ ממספר פעמים שהסגן הפיל וופלים על הרצפה מרוב עצבים ולחץ. למרות שהוא כל הזמן נזף בי והתרגז מידי פעם על שטות זו אחרת נשארתי אפטי ופשוט הנחתי לו לצרוח ולקטר – זו הדרך היחידה להתמודד איתו.
כבר מזמן שמתי לב שמרוב לחץ ורצון להיות יותר קדוש מהאפיפיור הוא מבזבז המון זמן על שטויות, מתקשה לחלק סמכויות ומקלקל יחסים עם עובדים אחרים.
די חבל לראות איש צעיר כל כך אוכל את הציפורניים בעצבנות, צועק ומתרגז על שטויות, הורס לעצמו את הבריאות מרוב עצבים, ובסוף מתברר שכל המהומה הייתה לשווא. כמובן שאחרי שהוא נוכח לדעת שהוא סתם השתולל והתעצבן ונשאר אתמול עד עשר בלילה בעבודה וצעק עלי בגלל שטויות קטנוניות הוא נעשה נורא נחמד, ומאחר ואני מכיר אותו לא נטרתי לו טינה והייתי נחמד בחזרה למרבה כעסה של הבחורה מהגרפיקה ששונאת אותו ואת ההתנהגות שלו כלפי.
עד שתיים בצהרים גמרנואת כל העבודה ואפילו הספקתי לאכול ארוחת צהרים כמו בן אדם, והכי חשוב – נפטרנו מהוופלים המרגיזים.
מחר אני בחופש, ואני חושב שאני יודע איך לסיים את הסיפור שלי, וגם אם לא, אז מה? תמיד יש עוד יום, ועוד סיפור ועוד חג.
חג שמח לכולנו.

הכל בסדר
מאז שפזי נפרד מהמאהב הנשוי שלו שמירר את חייו הוא היה מדוכדך מאוד. התרופה החדשה שקיבל עוד לא התחילה לפעול, וכל חבריו לקבוצת התמיכה עשו תורנות פזי כדי לשמור עליו שלא ינסה חלילה שוב להתאבד לנו, ולכן הזמנתי אותו לבלות איתי את חג הפסח למרות שהודעתי לו שהשנה אני מתכוון להתעלם מהסדר.
"מזל שנזכרתי שאתה מזל עקרב, אחרת עוד הייתי מאמין לך." אמר פזי, לקח לי את הספל קפה וגמר אותו בשלוק אחד. "אני הרוס, לא תאמין מה קורה אצל שוקי הקצב." נאנח בדרמטיות ונופף יד כמו שהוא עושה תמיד.
(מאיפה הוא למד לעשות את זה? יש קורסים להתנהגות כזו?)
"מה קורה אצל שוקי? בלאגנים?" ניסיתי להיות אוהד ומלא השתתפות למרות שלא היה לי מושג מה הוא עושה אצלי בשעת בוקר לא כל כך מוקדמת זו.
"חבל לך על הזמן איזה תורים יש אצלו, אבל השגתי מושטים יפים ונסיכת הנילוס לחריימה."
"יופי לך ומה זה קשור לזה שאני מזל עקרב פזי?"
"אתה הרי יודע שבני מזל עקרב חייבים להיות תמיד בשליטה, (מי, אני? בשליטה? מה פתאום?) ושחשוב להם מאוד להראות חזקים והם שונאים לעורר רחמים."
"וואלה? אולי יש משהו באסטרולוגיה הזו, אבל מה הקשר של זה לחריימה?"
"למה אתה קשה הבנה?" השתומם פזי, לקח לו עוגיות קוקוס מצופה שוקולד, אכל ונזף בי למה אני קונה דברים משמינים כאלו, (רוני קנה) ולמה אני מרשה לו לאכול אותם, ומיד הושיט יד לעוגייה הבאה בתור.
נתתי לו סטירה על היד. "פויה פזי, פזי רע." גערתי בו והוא נאנח וביקש שאפסיק לחרמן אותו, ואחר כך התעטף בסינר והתחיל לשלוף סירים ומחבתות.
"פזי בחייך, מה אתה עושה?"
"מכין את הסדר כמובן." הוא הסתובב אלי ושם את ידו על פיו בהבעה של הפתעה מבוהלת (תנסו לדמיין את גרסא שמנמונת ודוברת עברית של ג'ק מויל וגרייס ותבינו את כוונתי) "אוי. שכחתי שאתה פולני. אל תגיד לי שבלי גפילטע איחס הסדר אצלך הוא לא סדר?"
לא יכולתי להתאפק וצחקתי, אבל המשכתי להתעקש שאני בכלל לא רוצה לחגוג את הסדר, ופזי מצידו המשיך לבטל את דברי בטענה שזו הדרך שלי להישאר בשליטה, להגיד שהכל בסדר ואני רוצה להישאר לבד למרות שברור שאני עצוב מאוד שאף אחד לא הזמין אותי לסדר.
"כן הזמינו אותי." התרתחתי, "הזמינו ואני לא רציתי ללכת. שני האחים שלי הזמינו אותי, ורוני היה מוכן לריב עם הוריו כדי שגם אני אבוא, אבל לא רציתי. אני לא אוהב את החג הזה ולא רוצה לחגוג את הסדר המזדי…"
"לא יפה," נזף בי פזי, "אל תדבר ככה, הילד שומע הכל." ואכן, פתאום ראיתי שדני התגנב למטבח, והקשיב.
"מה אתה עושה פה? אתה לא נוסע עם אימא לנתניה?"
הוא משך בכתפיו וראיתי שהוא קרוב לדמעות. "מה קרה דני?"
"אימא אמרה שאם אתה מסכים אני יכול לא לבוא איתה ועם ג'קי ועם מאיה המגעילה (אחותו הקטנה – תינוקת מתוקה להפליא) ולהישאר אתך. אז אני יכול?"
"אבל למה אתה לא רוצה לחגוג עם סבתא והדודות? אצלי לא יהיה סדר יפה ולא יהיה אוכל."
"כן יהיה סדר יפה ויהיה המון אוכל." תיקן אותי פזי בלי היסוס. "אתה יכול להישאר חמוד, אבל לא יפה לקרוא לאחותך מגעילה."
"היא מגעילה, יש לה קרחת ורק שלוש שיניים והיא לא יודעת לדבר."
אליס נכנסה עם מאיה על הידיים ושאלה אם לא יפריע לי שהילד יישאר אצלי כי הוא משגע אותה עם המצבי רוח שלו וכבר אין לה כוח.
"בטח שדני יכול להישאר, הוא ישיר לנו את הקושיות." חייך פזי בלבביות, לקח מידיה את מאיה הקטנה, עשה לה פרצופים והתמוגג מהחיוך שלה. דני סירב להגיד למה הוא לא רוצה לחגוג עם המשפחה של אימא שלו ולא היה לי זמן לחקור אותו כי פזי נתן לי רשימה ענקית של מצרכים ושלח אותי לקניות.
חזרתי עמוס בסלים גדושי כל טוב ואך החלתי לפרוק אותם צץ מולי במטבח, סיפר שכוכב חוגג עם משפחתו ושאל במה אפשר לעזור.
"בוא, תעזור לי להזיז את השולחן לאמצע הסלון כי אחרת לא יהיה מקום לכולם." ביקש פזי. אולי הייתי צריך לכעוס עליו שהשתלט לי ככה על הבית והפקיע ממני את ליל הסדר האפיקורסי שתכננתי לי – פיתות עם שוקולד, גלידה והתחרעות מול הטלוויזיה – אבל כל כך שמחתי לראות אותו מלא מרץ, מארגן, יעיל ופעיל עד ששתקתי.
אחרי הצהרים הלכנו לנוח מההכנות לסדר ופתאום ליאור נכנס, רותח מזעם. הוא שוב רב עם אבא שלו ועם אשתו שהוא קורא לה הזונה כי… עזבו, אין לי כוח לפרט, הוא לא מסתדר עם המשפחה שלו וזהו. כמובן שמיד הזמנו גם אותו להצטרף והוא הסכים בשמחה.
קצת לפני שש רוני התקשר לשאול אם לא עצוב לי לבד ולאחל לי חג שמח ונדהם לשמוע איזה שינוי גדול חל בתכניות שלי. "איפה כולם ישנו אחרי הסדר?" שאל בחשדנות.
"מי יישן בכלל? אנחנו מתכננים אורגיה המונית עד אור הבוקר." עניתי את אחת התשובות המתחכמות שלי שתמיד מרגיזות אותו.
למרבה המזל פזי חטף מהר את השפופרת מידי, התנצל ברוב נימוס על הפלישה ופירט את סידורי השינה שלנו – מולי וליאור ישנו בדירה של ליאור, דני יישן בחדר האורחים שלנו ואילו פזי ישן איתי, "ואני נשבע לך ששום דבר לא יקרה." הכריז בחגיגיות.
"בסדר, אני סומך עליך פזי, ותשאירו לי קצת עוגה." שמעתי את רוני אומר וידעתי שהוא מתאפק לא לצחוק – פזי מצחיק גם אותו.
הסדר היה נחמד ולא מעיק. כל אחד קרא קצת, שרנו, שתינו יין, אני שתיתי רק כוס אחת של יין מתוק לילדים, הרגשתי לא טוב ונתתי לדני לשתות את שאר הכוסות במקומי, ומיד אחרי האוכל הוא נרדם בחדר האורחים עם כוכבית לידו (ההורים של כוכב לא הסכימו לארח אותה ולכן היא נשארה בהשגחתנו).
אחרי הקריאה החפיפית בהגדה אכלנו אוכל טעים מעשה ידי פזי ומולי – החריימה יצאה נהדר ועוגת הקצפת הכשרה לפסח הייתה מעלפת – ובדיוק כשהייתי באמצע הפרוסה השנייה הדלת נפתחה בחטף ולא, זה לא היה אליהו הנביא אלא רוני, עצבני מאוד, שסירב לגעת באוכל, אבל חיסל את רבע הבקבוק שנשאר והלך למיטה.
עזרתי לפזי להדיח כלים ולארגן הכל, סידרתי לו את הספה והלכתי למיטה. כמו שחשדתי רוני לא ישן עדיין, אבל היה שתקן ועצוב.
"עזבתי באמצע האוכל." זה כל מה שהוא היה מוכן להגיד. בטח הציקו לו ובלבלו לו את המוח והוא התרגז והלך. "אין לי חשק לדבר על זה, אני עייף. תחבק אותי." ביקש והתכרבל בתוכי. התחבקנו חזק חזק ולא דיברנו על זה.
"עכשיו הכל בסדר?" שאלתי אחרי שמעכתי אותו חזק בין זרועותיי.
"הכל בסדר. בוא נישן." אמר רוני ונרדם.
****
את רוב החג ביליתי בשינה. נכון שהרוקח אמר שזילרג'י לא גורם לנמנום, אבל מצד שני הייתה אזהרה על הקופסא לא לנהוג כשאתה לוקח את הכדור הזה, וגם לא לרכב על אופניים. ניסיתי להסביר לרוני שזו הסיבה שאני ישן כל כך הרבה, אבל לשווא. כשהוא תוקע לעצמו רעיון לראש הדיבורים שלי נכנסים באוזן אחת ויוצאים בשנייה.
"כבר שבוע שלם אתה משתעל כל הלילה במקום לישון, בטח שאתה עייף." אמר בכעס ודרש ממני בתוקף לקבוע סוף סוף תור לרופא.
האמת שאני מתכונן לעשות את זה כבר מתחילת השבוע. כל פעם לפני שאני מתיישב בארבע מול המחשב אני מזכיר לעצמי להתקשר בחמש וחצי למרפאה, ופתאום אני רואה שכבר שמונה בערב ושוב לא התקשרתי.
זו לא אשמתי, הזמן פשוט עושה ממני צחוק, אני לא מבין למה רוני לא קולט את זה?
"אני אקח אותך בכוח למיון." הוא איים עלי ולא היטה אוזן להסברי שמיון זה מקום שאליו הולכים עם דלקת ראות וחוזרים עם חולירע אחרת שחטפת מהשכן שלך לספסל, וגם אם הצלחת להתחמק מהווירוסים והחיידקים המרחפים בשפע בחלל האוויר יש סיכוי שתחטוף פצעי לחץ בישבנך עד שתמצא רופא שישים אליך לב.
"אני נורא מצטער שהשיעול שלי הפריע לך לישון." אמרתי, "אבל במקום לכעוס פשוט בוא לישון איתי."
"אני לא עייף." הוא צרח עלי והלך החוצה לעשן.
"מה אתה, מפגר?" נזף בי ליאור, "אתה לא יודע שהיום יום חמישי?"
בטח שאני יודע שהיום יום חמישי, אני לא מפגר."
"יא אהבל. היום יש משחק של מכבי."
"אההה." סוף סוף נפל לי האסימון.
יצאתי החוצה, התיישבתי לצידו, לקחתי ממנו את הסיגריה המאוכלת למחצה, קברתי אותה באדמת הגינה ושאלתי איפה הוא מתכוון לראות את המשחק של מכבי.
"לא יודע, בטח שלא אצל מאור."
"בגלל מה שהיה אתמול בסדר?"
"גם."
"אולי תספר מה קרה?"
הוא מושך בכתפיו בהבעה של ילד עקשן ושותק.
"אז אל תלך, אני אראה אתך את המשחק וגם ליאור יבוא. אפשר להזמין את בוריס וולאדי, ונדמה לי שגם ניצן חוזר הערב."
"זה לא אותו דבר."
"למה, גם הם שותים בירה, תוקעים גרפסים, מגרבצים ומדברים שטויות בדיוק כמו הבני דודים המפגרים שלך."
"כן, אבל הם הומואים."
"זה לא מפריע להם להבין בכדור סל, גזען אחד."
"אני גזען?" הוא מתרגז, "כמעט שנתיים אני סובל את השטויות הפולניות שלך ואני גזען? ומה אתה שקורא לי כושי כל הזמן ואומר שכל הספורטאים הם בבונים מכוערים?"
"טוב, אז שנינו גזענים. ידעתי שיש לנו לפחות דבר אחד משותף, והם באמת מכוערים, והשחקני כדור רגל גם יורקים ויש להם תספורות איומות."
הוא מתחיל לחייך, "לא לכולם, רק לבריטים." ואז הטלפון מצלצל וזה מאור, הבן דוד שלו. בהתחלה רוני מאוד לא נלהב ובקושי מוציא הגה מהפה, אבל מאור לא מתייאש. אפילו דרך הטלפון אני שומע אותו צועק על רוני שיפסיק להיות הומו מניאק ויבוא כבר.
רוני צועק עליו חזרה שהוא בעצמו מניאק וסוף סוף הוא מחייך, כמעט צוחק, ובסוף מעביר את הטלפון אלי. מאור מבקש ממני שאשכנע את החבר שלי לבוא אליו לראות את המשחק כי זה לא יהיה אותו דבר בלעדיו, ואם מכבי תפסיד זה יהיה בגללו.
"אני כבר אטפל בו," אני מבטיח, ושואל מה היה בסדר.
"היו כמה דוסים סתומים שניסו ללכלך על רוני, אבל סתמנו להם את הפה. חבל שהוא הסתלק לפני ששמע איך השתקנו אותם.
"חבל שאני לא שמעתי." אני אומר, ומקבל הזמנה לבוא לראות אתם את המשחק.
"השתגעת? שאני אשב שעתיים ואראה חבורה של מכוערים מזיעים עם חולצות מגעילות מנסים להכניס כדור לרשת עם חור? רק זה חסר לי?"
"אתה כזה הומו." צוחק מאור ושב ומפציר בי שאדאג שרוני יגיע למשחק.
"אתה רואה? למי שאוהב אותך לא חשוב שאתה הומו." אני אומר לחבר הדביל שלי, "יאללה. לך תקנה פיצוחים ורוץ למאור כי אחרת מכבי יפסידו."

מבצע
אחרי שרוני נסע לבסיס בהבטחה שהוא חוזר עד הצהרים. נפרדתי ממנו לשלום, גמרתי את הקפה וקמתי ממקומי, כולי מלא רצון טוב וכוונה כנה ביותר לנקות סוף סוף את חלונות המטבח שלנו שלא נוקו זה עידן ועידנים, (אני חושב שאני מזכיר אותם כמעט כל פוסט שני מאז פורים ועדיין הם מלוכלכים כשהיו), ופתאום דפיקה בדלת וניצן (שהספיק כבר להתחייל) צץ בפתח, כולו נרגש ונרעש. "עוד כמה דקות הוא פה, ואני צריך את הבית שלך ריק." הודיע לי בקיצור צבאי נמרץ.
"הוא זה יובל אני מקווה." גיששתי בזהירות, כי אצל חבר'ה בגיל הזה, לך תדע?
ניצן הסתכל בי כאילו הודעתי לו זה עתה שכדור הארץ שטוח ונישא על גב שלושה פילים ולא טרח אפילו לענות לי. "יש מים חמים?" ניגש ישר לעניין, "אולי נחליף סדין ומגבות? אני לא צריך קונדומים, אבל צריך חומר סיכה ו…"
"תרגיע, הכל יהיה בסדר. הבטחתי ואני אקיים. שב, תאכל עוגה, נשאר לנו עוד מסדר פסח."
"לא יכול, לא ראיתי אותו כבר חודשיים, אני כל כך מתרגש." קיפץ ניצן מרגל לרגל והלך אחרי, מפריע לי להחליף סדינים ומגבות.
הרגשתי כמו חדרנית של מלונית, אבל הבטחתי לילד שאם הוא יצטרך חדר פנוי כשהוא ויובל יצליחו להתארגן ולהיפגש סוף סוף שיבוא אלי. מזל שרוני לא היה בבית.
"ולאן אתה תלך?" הוא נזכר פתאום שאני גם יצור אנושי. חרמנות מעוללת דברים נוראים למוח הגברי.
"אה, אל תדאג. תכננתי ללכת לקניות, אני אחזור בצהרים." אמרתי בקלות דעת ונסעתי. הבוס הזהיר אותנו שבחו"ל נלך המון ברגל וכדאי להביא נעלי התעמלות נוחים והישנים שלי נראים נורא, ומריחים אפילו עוד יותר גרוע.
החלטתי שמאחר וביום שישי הזה נפלה לידי הזדמנות לעשות מצווה ולעזור לזוג אוהבים צעירים וחרמנים מגיע לי פרס בצורת נעלי התעמלות חדשים ושמתי פעמי אל הקניון.
כשנכנסתי הסתבר לי שיש מבצע בחנות הנעליים – קנה שתי זוגות נעלי התעמלות ותקבל את הזוג הזול במחיר מציאה של 40 ₪. מי יכול לעמוד בפיתוי הזה?
הבעיה הייתה שאחרי שעה של מדידות עדיין הייתי בשלב מציאת הזוג הראשון. אף נעל לא התאימה בדיוק. זוג אחד לחץ, השני שפשף והשלישי, בנוסף להיותו לא נוח, היה פשוט מכוער, רקום פרפרים בחוטים ורודים זוהרים.
אחרי שמדדתי את כל זוגות נעלי ההתעמלות שבחנות, הזבנית החביבה ניחמה אותי שיהיה בסדר, שלתה מאי שם זוג נעלים לבנות עם פסים צבעוניים באדום ירוק כתום וכחול, וראו זה פלא. דווקא הנעלים הללו עשו חסד עם כפות רגלי המעונות – לא לחצו על האצבעות, לא מעכו את הרגל, תמכו בקשת ברכות והתייחסו בעדינות אל העקב – דמעות של הכרת תודה עלו בעיני כשנעלתי אותן.
אז מה אם הן נראו כאילו המעצב שלהן קיבל את השראתו מקופסת גירים של ילדי כיתה א' (או אולי מדגל הקשת של ההומואים?) לא חשוב, העיקר שלא היו רקומים עליהן פרפרים ורודים זוהרים והן לא נצנצו בזהב ובכסף, וחוץ מזה הן באמת היו נוחות. "ועכשיו נחפש נעל שנייה בשביל המבצע." הודיעה לי המוכרת בחביבות.
הרגשתי איך טיפות זיעה קרה מתחילות לנטוף מעורפי, מתגלגלות לאיטן במורד חוט השדרה שלי. "לא צריך לחפש, אני אקח עוד זוג כזה בדיוק." גנחתי.
"אין עוד זוג כזה במידה שלך, אבל יש משהו דומה של אותה חברה בצבע קצת שונה," והיא שלפה נעל בצבעים אדום ושחור עם סוליה לבנה. "זו בדיוק אותה נעל, רק הצבעים שונים." בישרה לי בחביבות.
מדדתי וכף רגלי אישרה שאכן מדובר בתאומה של הנעל הקודמת. איך שמחתי שהחיפוש תם, כמעט נישקתי את המלאכית השמנמונת מרוב שמחה.
אחר כך ירדתי לסופר לקנות עיתון וחלב וגיליתי שפה העגלות נמצאות בחוץ. יצאתי החוצה וגילית שבזמן שאני התלבטתי בין עשרות זוגות נעליים הפך האביב הנעים של הבוקר לחמסין מעיק. חטפתי מכת חום והחלטתי לברוח הביתה, גם ליד הבית יש סופר ושם העגלות חונות ברוב תבונה בתוך החנות הממוזגת, לא בחוץ.
מגרש החנייה המה אדם, כל בית ישראל על טפו וזקניו התרוצץ הלוך ושוב בין המכוניות, גורר אחריו עגלות עמוסות קניות. בכוחותיי האחרונים שירכתי את דרכי לעבר המכונית שלי שבתושייה רבה החניתי ליד שלט גדול וירוק, אחרת בחיים לא הייתי מוצא אותה.
סוף סוף הגעתי לקריה. עצרתי מול הסופר הוותיק שלנו, נדחקתי בחנייה צרה מידי בין שתי מכוניות ובניסי ניסים הצלחתי לא לשרוט את האוטו ואפילו לצאת מתוכו בחתיכה אחת. גם הסופר שלנו היה עמוס לעייפה, אבל התעלמתי מההמון, חיש קל קניתי מה שהייתי צריך חוץ מעיתון ידיעות שנגמר. מילא, שיהיה מעריב, חבל שהשבוע לא אקרא את דנה, אולי אשיג עיתון מהשכנים. בדרך לקופה התלבטתי מול מקרר הגלידות ובסוף קטפתי חבילה בטעם קפה – הגלידה הראשונה שלי העונה.
תוך כדי עמידה בתור בדקתי את השעון, כמעט שתיים, הם בטח כבר הסתלקו מזמן, אני מקווה ששמו את הסדינים בכביסה, איך אני מת להתרחץ קצת וללכת לנוח.
סוף סוף הגיע תורי, אני אומר שלום לטניה הקופאית החביבה עלי ושם לפניה את מצרכי המעטים. "לא חבל להפסיד את המבצע?" העירה אותי טניה משרעפי, "קח שתי חבילות גלידה ותקבל את השנייה בחצי מחיר, אז איזה גלידה אתה בוחר?"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s