17. וואלנטיין

כבר כתבתי בעבר על הטורקי, מנהל החשבונות שלנו. איש לא צעיר, בסביבות חמישים, הבן הצעיר שלו כבר בצבא והגדולה לומדת באוניברסיטה. הוא מעין קרוב רחוק של אחד מבעלי הבית ובמקום שכר דירה הוא מנהל לנו את החשבונות ממשרדו הקטן והמאובק שנמצא מאחורי חדר הגרפיקה. חוץ מהחשבונות של בית המלאכה והמחסן הוא עובד בשביל עוד עסקים בכל אזור התעשייה, אבל הבסיס שלו הוא בבית המלאכה.
בזמנו הוא גר עם אשתו השנייה בחיפה, אבל אחרי שגם היא העיפה אותו מהבית הוא עבר לגור בבית של אימא שלו. האימא הייתה אמורה ללכת לבית אבות, אבל אחרי כמה שבועות בבית אבות מאוד יוקרתי בחיפה היא החליטה שלא מתאים לה והיא רוצה הביתה. מאז הם גרים יחד ולא מפסיקים לריב ולהציק זה לזה.
מהרגע שהגעתי לעבוד במחסן הטורקי היה מוקסם ממני ולא הפסיק לעקוב אחרי. יש לו מן מנהג מעצבן להתגנב ולעמוד מאחורי בשקט, בלי להגיד כלום. ואז אני מסתובב, מגלה אותו לוטש בי מבט, ונבהל.
כל פעם שהייתי צריך להגיע אליו למשרד הייתי חוטף חום מרוב עצבים. הוא הצליח תמיד ללכת על הקו הדק שבין ממש להטריד, ובין להתנהג בצורה ידידותית, דביקה קצת, אבל כאילו נורמאלית. קשה להסביר, מצד אחד כאילו לא קרה כלום, ומצד שני מאז שנפגשנו חשתי חוסר נוחות איומה לידו. הוא אוהב לגעת בי בכתף ובגב, כאילו מבלי משים, אם הייתי בחורה אפשר היה להתלונן או משהו, אבל אני לא. וחוץ מזה הוא לא הבוס שלי, בקושי אחד מהעובדים אצלנו. כלפי חוץ הוא סתם בן אדם בודד וכאילו נחמד שמחבב אותי וזה הכל, אבל האמת היא שהוא תמיד קודח אותי בעיניו וברור לשנינו שאם היה מעז היה עושה יותר מזה.
חוץ מזה הוא מעשן המון, וגם זה שנוא עלי, וגם הבדיחות הגסות שלו, והשאלות הכאילו חבריות ובכלל… אם הוא היה סטרייט זה היה בסדר איכשהו, אבל שנינו יודעים שהוא לא. האמת, אני די מרחם עליו. הוא תוצר של דור שהרעיון של לחיות בגלוי עם גבר פשוט לא התקבל על דעתו. אנשים שגדלו בתקופה ההיא מתנהגים כאילו שהמיניות האמיתית שלהם היא דבר מביש. משהו מזוהם וחלקלק שאסור בשום פנים ואופן לחשוף.
הוא דווקא נראה די טוב לגילו, וכשהוא טורח להתגלח ולהתרחץ (פעם בשלושה ימים – הוא טוען שאימא שלו גומרת לו את המים החמים) הוא נראה נאה למדי במעין סגנון מסוקס ומעט מרופט. אם רק היה טורח היה מצליח למצוא לו מישהו בגילו פחות או יותר, ולהירגע קצת, אבל לרוע מזלו הוא אחד מאותם גברים שאוהבים צעירים, ומוכנים לשלם על התענוג בכסף בלי להתחשב בהפרש הגילים הגדול שהולך ונפער בינו לבין הבחורים שמוצאים חן בעיניו.
בזמנו ליאור והוא… לא רוצה לדבר על זה, וזה באמת לא עסקי, אבל אני שמח מאוד שליאור מכר את הווספה שקנה בכסף שקיבל ממנו, וטוב שכיום הוא מצליח בעבודה שלו ולא צריך שאף אחד ייתן לו כסף לקנות כל יומיים בגד חדש.
לרוע מזלי בזמן האחרון אני נמצא רוב הזמן בבית המלאכה, קרוב אליו יחסית. בשבוע האחרון הייתי תקוע בלייזר כל הזמן מסמן את הפלסטיקים של כתר. הוא חג סביבי בלי להתעייף, מעשן כל הזמן, שותה קפה רוב הזמן, לא ממש יודע להסביר מה הבעיה שלו, אבל לא סותם לרגע את הפה. כל פעם שהסגן נתקל בו הוא מעיף אותו החוצה בתואנה שהוא מפריע, אבל ברגע שהסגן הולך הטורקי שוב צץ לצידי, מספר לי סיפורים על אחיו, אחותו, גיסתו, גרושתו, פרודתו, הבן שלו שעובד שבוע שבוע באיזה בסיס, וכן הלאה וכן הלאה… ולמה הוא חייב ללטף לי את הגב ולעמוד כל כך קרוב אלי?
היום סיימתי, תודה לאל, לסמן את אחרונת חתיכות הפלסטיק הארורות הללו, והודעתי לו שכנראה מהשבוע הבא אני שוב אחזור למחסן (הוא לא כל כך אוהב לבקר שם) ואז הסגן נכנס והודיע לי שביום ראשון תגיע חבילה שלמה של תוויות מתכת שצריך לסמן בטכניפור. הטורקי שמח מאוד על הבשורה, אני קצת פחות, ופתאום אימא שלו מתקשרת ומתלוננת שהבוילר לא עובד. הסגן, כטוב ליבו בסוף השבוע הממשמש ובא, נידב אותי לקפוץ לבית של הטורקי לעזור לו עם הבוילר הסורר.
אמרתי שאני עסוק נורא היום ויש לי כבר פגישה, והטורקי אמר שאין בעיה, מחר בבוקר ממש מתאים לו, ולפני שהספקתי להתעשת מצאתי את עצמי מנודב לעבור אצלו מחר ולראות מה הבעיה של הבוילר שלו.
אני מאוד מקווה שליד אימא שלו הוא יתנהג יפה ולא יפדח אותי.
***
מסיבות ואירועים מלחיצים אותנו ותמיד זה נגמר רע. כשהוא חזר היום ושמע שאני מתכנן לצאת מחר בבוקר לסדר משהו אצל חבר מהעבודה הוא התרגז. "אני לוקח יום חופש כדי לארגן הכל ואתה מסתלק? סמכתי עליך, אני צריך אותך בבית, תתקשר ותבטל."
טוב, אין ברירה. אולי הכל לטובה אני חושב ומתקשר לטורקי. הוא נשמע המום ושמח. מציין שזו הפעם הראשונה שהוא מדבר איתי בטלפון. "באמת?" אני אומר, מופתע קצת, "טוב, אנחנו הרי נפגשים כל יום כמעט, אבל מחר אי אפשר, אני עסוק מאוד, יש לי איזה אירוע, מצטער."
"זה בסדר." אומר הטורקי, "הבוילר עובד. העצה שלך לבדוק את המפסק לפני שאני עולה לגג הייתה טובה, סך הכל נשרפה הנורית, זה הכל."
"אחלה!" אני אומר, מרוצה מאוד, "אז שיהיה לך סוף שבוע טוב ו…"
מאחורי רוני מתחיל לצעוק שאני ארד כבר מהטלפון כי הוא צריך לדבר דחוף עם ספירית.
"רק רגע, נודניק אחד." אני אומר בזעם, שוכח לשים את היד על האפרכסת. הוא מדבר בטלפון פי מאה ממני ותמיד מאיץ בי לסיים שיחות.
"הכל בסדר אצלכם?" שואל הטורקי, "החבר שלך נשמע עצבני."
"כן. הוא קצת לחוץ, הכל בסדר. ביי."
"רק רגע, אני יכול… אני חייב לדבר אתך. אולי בכל זאת תקפוץ אלי לביקור? אימא שלי תחזור רק במוצאי שבת, אחותי לקחה אותה אליה לסוף שבוע."
"טוב, נראה, אני אנסה." אני אומר במהירות, וסוגר.
"סוף סוף!" צועק רוני ומתנפל על הטלפון. דקה אחר כך הוא מצווה עלי לטוס מיד למרכז לקנות כל מיני דברים למסיבה. אני עושה רשימה, טס למרכז, קונה מה שצריך ובדרך חזרה עוצר אצל הטורקי בהחלטה נחושה לנצל את ההזדמנות ולשוחח איתו סוף סוף בגלוי ובכנות.
פניו, רזות ועצובות בדרך כלל, נדלקות בשמחה כשהוא רואה אותי בפתח. "הגעת." הוא אומר, מושך אותי פנימה ומחבק אותי חזק. "די!" אני נאלץ להיאבק בו כדי להשתחרר. הוא בערך בגובה שלי, אבל שוקל עשר קילוגרם פחות ממני ואני מופתע קצת מהכוח שלו ומההתלהבות שהוא מפגין, בעבודה הוא תמיד שקט ואפאתי כזה. מה עובר עליו?
"מה עובר עליך? אתה שתוי? מה רצית להגיד לי?"
"אל תכעס חמי, אני יודע שיש לך לב טוב, ברגע שראיתי אותך ידעתי שאתה בחור טוב."
משהו לא נעים הולך לקרות, אני מרגיש את זה בעצמות ומנסה להתחמק, אבל איחרתי את המועד. "תשמע, אני נורא ממהר, מחכים לי בבית ו…"
"חכה רגע," הוא אומר בחריפות, "אני מחכה לדבר אתך כבר שבוע שלם, תן לי רגע."
נזוף קצת אני מתיישב ומביט בו מודאג. "אתה מרגיש טוב?"
הוא נושם עמוק, "אתה יודע שהייתי מאושפז בבית חולים לחולי נפש?"
"לא, לא ידעתי."
"כן, בגלל זה אשתי זרקה אותי מהבית."
"לא בגלל שאתה הומו?"
הוא מתעצבן. "השתגעת? היא לא יודעת, אף אחד לא יודע!"
"ליאור כן יודע." אני מעמיד דברים על דיוקם.
אני בטוח שיש עוד הרבה אחרים שיודעים, אבל למה להתקטנן? אני לא רוצה להתווכח רק להסתלק משם מהר ככל האפשר.
"אהה, הוא…" הטורקי מבטל את ליאור בתנועת יד זריזה, "רק כסף עניין אותו."
השיחה מתחילה לפנות לכיוונים הזויים מידי לטעמי. "תשמע, זה מאוד מעניין, אבל… תראה, אני חייב… החבר שלי מחכה לי, רק רציתי להגיד לך…"
"שתוק רגע." עכשיו הוא ממש כועס. בלבלתי אותו וזה מרגיז אותו. "שב כבר ותקשיב." הוא מושך אותי ביד ושוב מושיב אותי. "תשמע חמי…"
"אין לי זמן, אני חייב…"
אני קם, הוא קם אחרי ושוב מושיב אותי ושופך עלי נאום שאני לא מסוגל לחזור עליו בדייקנות כי זה מין בלגן מבולבל של עובדות, רגשות והמון כעס. ערבוביה של עובדות על אשתו הראשונה שהוא עזב כי זה לא הצליח איתה, ועל השנייה שהייתה בסדר עד שהילדים גדלו ואז נעשתה קמצנית ובדקה על מה הוא מוציא כסף וכל הזמן התלוננה, ואחר כך היה בחור אחד שבא אליהם הביתה ועשה לו סקנדל והוא כל כך התבייש עד שניסה לגמור את עצמו, אבל לא הצליח. הצילו אותו ושמו אותו בבית חולים וככה הוא איבד את המשרד היפה שהיה לו בהדר. אחרי שהוא השתחרר אשתו זרקה אותו מהבית והוא בא לגור אצל אימא שלו ולעבוד בקריות.
הוא חשב שאימא שלו תלך בסוף לבית אבות ויהיה לו קצת שקט, אבל היא מתעקשת למות בבית שלה ובגלל זה הוא עצבני, ולכן הוא כל הזמן על כדורים ולא יכול לוותר על סיגריות וקפה למרות שהוא יודע שזה לא בריא וגם מסריח, הוא אומר ומועך את כף ידי.
הוא כל כך נסער ומבולבל עד שאני מניח לו למחוץ אותה בכוח ושותק בעוד הוא ממשיך להתלונן על אשתו הראשונה, והשנייה ועל אימא שלו, וכורך לתוך הפקעת הזו גם את שירי המזכירה שלנו – החברה שלך – הוא אומר בטינה, ורק אז הוא נזכר לספר לי מה הוא רצה ממני, שבעלי הבית של בית המלאכה רוצים לעשות שינויים, והוא בדיוק השקיע המון כסף במחשב חדש… הוא רוצה לדעת מה שמעתי ואם אני יודע משהו בקשר לפיטורין שלו.
אני מרגיע אותו שזה לא נכון, הם עומדים להרחיב, אבל לא שמעתי מילה אחת בקשר לפיטורים, שירי לא אמרה לי כלום על רואה חשבון חדש ועד כמה שאני יודע הבוס מאוד מרוצה מהעבודה שלו.
"באמת?" פניו נרגעים קצת, "אתה בטוח? כי אתה יודע, הבת שלי רוצה להתחתן בקרוב, היא עובדת נורא קשה בתור מלצרית ונורא קשה לה גם ללמוד וגם לעבוד ואני רוצה לתת לה כסף שתפסיק לעבוד קשה כל כך."
כן, אני יודע. הוא סיפר לי על זה המון פעמים, ואני בטוח שהכל יהיה בסדר, שלא ידאג כל כך, הוא רואה חשבון טוב והכל יסתדר.
"תודה חמי." הוא אומר, "אתה בחור טוב, יש לך סבלנות להקשיב, לא כמו הבחורים האלו שרק רוצים שאני אגמור כבר ואתן להם כסף."
אין לי אומץ לשאול לאיזה בחורים הוא מתכוון. לא על הכל צריך לדבר. אני מצליח להגיע לכניסה, לוחץ לו את היד חזק מאחל לו שבת שלום ובורח מהר הביתה.
בבית רוני כבר רגוע יותר. ליאור וסשה הקטן לקחו פיקוד על העיצוב, סשה הגדול מכין בצק לעוגיות שוקולד שהוא מתכנן לאפות ממש לפני התחלת המסיבה. ספירית ועוד שתי בנות לא מוכרות לי פותחות אריזות של צלחות חד פעמיות עם קישוטי לבבות. עלי מטילים להביא את הסולם ולתלות שרשראות של לבבות נייר אלומיניום אדום ומבריק.
רק בשמונה בערב הם הולכים סוף סוף, רוני שוכב במיטה מול המשחק של מכבי ומנסה לא להירדם. "יש לנו עוד המון עבודה מחר." הוא אומר בהפסקה, ושואל אם זה בסדר מצידי. "כן, בטח. זה בסדר. החבר הזה שהיה צריך אותי הסתדר לבד, זו הייתה רק נורה שרופה. קפצתי אליו כשחזרתי מהקניות, הוא היה קצת מודאג שאולי יפטרו אותו, אבל לדעתי הוא סתם חופר. שמע מילה פה ומילה שם ועשה מזבוב פיל."
"כן זה קורה לפעמים." מסכים רוני, ואז ההפסקה נגמרת והוא שוקע במשחק.

שלישיות
לפני המסיבה ישבנו עם ליאור ומיצי ועוד כמה חברים מול הטלוויזיה ובהינו בפה פעור בסרט שהוקרן ביס דוקו על שני הומואים שהכניסו אישה לחייהם וחיו בשלישיה עליזה במשך 13 שנים. הסרט ליווה את הגיבורים לאורך כמה שנים והראה איך הם מתפתחים מאנשים צעירים ותמימים למדי לבני אדם מבוגרים שצריכים לקחת אחריות על שני ילדים ועל עסק גדול, והראה מה עובר עליהם אחר כך כשהם נאלצים לפרק את כל מה שבנו במשך השנים. הסידור המוזר הזה בא בפתאומיות לקיצו אחרי שאחד הגברים החליט שלא מתאים לו לחיות עם אישה ועזב.
ברור שלכל אחד היה מה להגיד על המשפחה הפוסט מודרנית הזו, והיו ויכוחים וצעקות, חלק שללו לגמרי את הסידור, חלק אמרו שזה לא רע, אבל בלי סקס בבקשה, רק ילדים.
רוני שתק, אם כי לדעתי הוא לא היה מתנגד בכלל לסידור כזה שבו הוא לא צריך לפחד מהתגובה שלי כשמתחשק לו מידי פעם לישון עם בחורה.
הסרט הדגים בצורה מאוד ברורה שמיניות של בני אדם היא דבר מאוד מסובך ולא מקובע והיא עשויה להשתנות עם הזמן והנסיבות. בגיל צעיר קל להשפיע על בני אדם לפנות לכל מיני כיוונים ובהחלט יכול להיות שבעתיד רוני, גבר צעיר ולא ממש מגובש, יפגוש מישהי שתרשים אותו עד כדי כך שהוא יחליט לעבור לצד השני.
הבחור שחתך מהשלישייה אמר בסוף הסרט שהוא בכלל לא רצה לערב אישה בזוגיות שלהם, אבל השתכנע כי בן זוגו לחץ עליו, והוא היה צעיר ונוח להשפעה. מה אם בגלל ההשפעה שלי רוני ויתר על צד אחד של המיניות שלו ובעתיד הוא יחליט לשנות כיוון? ואיך זה יכול להיות שאחרי שבע שנים של אהבה בין שני גברים אחד החליט פתאום שצריך להוסיף אישה? ואיך זה שהחבר שלו הסכים?
"בעצם אתה ואליס, עם הילדים שלה ועם רוני, גם מהווים מין שלישיה." פסק ליאור.
"סליחה." התרגזתי, "בחיים לא היה לי שום דבר מיני עם אליס, וגם לא יהיה."
"ובכל זאת אתה ואליס נהייתם כמו משפחה פוסט מודרנית." הסכים סשה הקטן שבדרך כלל שותק כשכולם מדברים.
"נכון." הנהנו כולם בהסכמה, מפתיעים אותי מאוד.
"מה פתאום?" מחיתי, "אני רק עוזר לה לגדל את הילד, אבל חוץ מזה…"
"כל פעם שאתם הולכים יחד עם דני ועם הקטנה אתם נראים כמו זוג." המשיך ליאור לחפור, "המורה של דני חשבה שאתה נשוי לאליס, וגם בקופת חולים, כשלקחת אותה לרופאת ילדים עם הקטנה חשבו שאתה בעלה."
"אליס מבוגרת ממני בעשר שנים לפחות ואף פעם לא… מאז הצבא לא נגעתי בבחורה וגם לא בא לי לעשות את זה."
"אז מה? גם אצל הזוג בסרט שנשאר יחד ומגדל את הילדים אין סקס, אבל הם משפחה." התעקש ליאור, ואולי היה מוסיף עוד משהו, אבל רוני קפץ עליו והתחיל לחנוק אותו, וזה פחות או יותר סיים את הוויכוח.
אחר כך רוני אמר לי שהוא לא מבין איך הם הסתדרו בשלישיה, ואיך לא הייתה קנאה, ואמר שהוא היה מתפוצץ אם היה רואה אותי עם מישהי או מישהו.
"כבר התפוצצתי פעם." הזכרתי לו.
"אבל החזרת לי." הוא הזכיר לי, ואחר כך אמר שלדעתו דווקא הייתי מסתדר יפה מאוד עם אישה כי נשים מחבבות אותי, בעיקר נשים מבוגרות יותר שרוצות בן זוג תומך ולא רק סקס. "אז שנציע לאליס להעיף את ג'קי ולהיות איתנו בשלישייה?" התבדחתי.
"רק אם אתה רוצה לחטוף עוד ראסיה." ענה רוני בשיא הרצינות, ואחר כך אמר שהוא לא מבין איך הבחור הזה העלה בכלל על דעתו את הרעיון להכניס אישה לזוגיות שלהם ואיך החבר שלו לא קינא ולא התרגז?
"אולי, אחרי שחיים יחד שבע שנים כבר מפסיקים לקנא." העליתי השערה, ורוני משך בכתפיו ואמר שוב שהוא שונא לראות אחרים נוגעים בי ואם אין קנאה אין אהבה, והוא לא חושב שזה ישתנה בעוד כמה שנים.
טוב, אני לא יודע, אולי הוא צודק. אני יודע שאין בי שום רצון לסקס עם נשים, ואני מרחם על המסכנים האלו שמתלבטים בין שני המינים ולא רוצה שום עסק אתם.
אחר כך התחילו לבוא עוד אנשים ולשמחתי גם בוריס ולאדי הגיעו. ולאדי ישר התחיל לשתות ולספר בדיחות גסות ברוסית לניקולאי ולסשה הגדול שהתאספו סביבו, מביטים בו בהערצה בעוד בוריס ואני מסתגרים לנו בחדר השינה – לא, זה לא מה שנדמה לכם, סוטים – פשוט רצינו לראות בשקט חדשות.
ממש לקראת סוף היומן הייתה כתבה על בן אדם אחד בשם נחום מרגולין שנפגע בתאונת דרכים והוא שוכב עכשיו בבית חולים בתרדמת. ברגע שהראו אותו לוטש מבט חסר חיים באשתו המסכנה הסועדת אותו במסירות בוריס קפץ כנשוך נחש וצעק שזה נוחיק – המ"פ שלו בגולני.
בוריס, עם דמעות בעיניים, סיפר לי שזו אשתו השנייה ושהוא היה נשוי פעם לאישה אחרת שנשארה לגור בנהרייה, ושהוא היה תמיד בחור חזק ושחצן כזה, מלא בטחון עצמי ומאוד ספורטיבי. ותוך כדי דיבור הוא התרגש מאוד וכמעט בכה.
כדי לנחם אותו שמתי יד על הכתף שלו, וכזה חיבקתי אותו בחצי חיבוק. שנינו ישבנו קרובים מאוד על המיטה שלי ושל רוני, אבל זה היה תמים לגמרי. סתם חיבוק בקטע של נחמה וידידות, ובדיוק אז רוני התפרץ לחדר כדי לקרוא לנו החוצה כי כבר כולם הגיעו וראה אותי נמרח על בוריס – ככה הוא תיאר את זה – וכמובן שלא אהב את מה שראה.
הלכתי אחריו והסברתי, אבל אתם יודעים איך זה, תמונה אחת שווה אלף הסברים, ולפעמים כמה שאתה מסביר יותר ככה אתה נשמע יותר אשם ופחות משכנע.
לשמחתי היה לנו בית מלא אורחים תאבי בידור ושעשועים ולא היה לנו זמן לריב. העסקתי את עצמי בטיפול באורחים שלנו, משגיח שכולם יבלו טוב וייהנו בלי לעשות יותר מידי נזקים ואחר כך פשוט התמוטטנו מעייפות.
רק אחרי הצהרים כשכולם כבר הלכו ואנחנו התעסקנו בניקיון הבית דיברנו שוב על הקטע הזה וזה לא היה מוצלח. כבר אמרתי שמסיבות זה לא אנחנו?
מצאתי את עצמי אוסף קונדומים משומשים ומנגב טינופת שעדיף לא לפרט את מרכיביה מכל פינות הבית שואל את עצמי למה אני צריך לבלות בצורה כזאת את השבת שלי ועוד אחרי מסיבה שלא נהניתי בה כלל?
למרות שלכל אחד מאיתנו היה הרבה דברים לא נעימים להגיד התאפקנו כי שנינו ידענו שאם כל אחד יגיד מה הוא חושב באמת זה ייגמר רע ולכן רק רטנו זה אל זה בזעף. ואלו הטענות שמטעמי פיקוח נפש ושמירה על רווחת השכנים שגם להם מגיע לנוח אחרי הרעש שסבלו הלילה שכל אחד שמר בבטן.
אני – אני שונא לנקות טינופת של אחרים בעיקר של החברים העלובים של ליאור שבאים לחגוג ולשתות על חשבוננו ולא טורחים אפילו לאסוף את הקונדומים המשומשים שלהם מהרצפה של השירותים. זה אמור להיות חג האהבה של שנינו אבל היחיד שנהנה זה אתה ומתי נחגוג פעם אחת כמו שאני אוהב?
הוא – נמאס לי מהפרצופים החמוצים שאתה עושה כל פעם שאני מזמין כמה חברים לחגוג, ונמאס לי לראות אותך נמרח על האקס שלך כל פעם שאני מסובב את הגב, ואם לא בא לך אז אל תעשה טובות ואל תנקה ותפסיק להיות פולני כבד כזה.
"לא הכרתי אפילו חצי מהחבר'ה שהסתובבו פה, ואתה?" אמרתי אחרי שנמאס לי לשתוק.
"לא תיארתי לעצמי שכל כך הרבה אנשים יבואו. לדעתי הרוב היו חברים של חברים של ליאור שבאו לדפוק את הראש."
"כן, המסיבה באמת קצת יצאה מכלל שליטה."
"לדעתי ליאור היה צריך לבוא לעזור לנקות. אני לא אתפלא אם הוא עוד לא התעורר בכלל."
"ליאור מנקה בדירה שלו. הם השתוללו שם עוד יותר מאשר אצלנו."
"עזוב, הוא מבואס בגלל שג'ורג'י לא הגיע בסוף למסיבה."
"הוא עוד לא התגבר על הילד הזה."
"לא, מסכן, הוא נתפס חזק."
שנינו ממשיכים לנקות באווירה קצת יותר ידידותית ואז אני מדליק את הרדיו ומעיר שמוזר שיש מוזיקה כל כך שקטה ויפה, כאילו שמישהו מת. אנחנו מסתכלים זה על זה ושנינו חושבים על אותו דבר ובצדק כי מיד אחר כך יש מבזק חדשות שמספר על מצב בריאותו המדרדר של ראש הממשלה. הידיעות הרעות בצירוף המנגינות היפות והשקטות מרגיעות את שנינו והאווירה העכורה נרגעת.
אחר כך אנחנו שוכבים במיטה, ממתינים לבנות גילמור שאולי בכלל לא ישודרו בגלל המצב, ורוני אומר שבפעם הבאה אולי עדיף שנזמין לנו צימר בגליל ונבלה רק שנינו לבד. "אני לא יודע," אני אומר בהיסוס, "זה די יקר וחוץ מזה…"
אנחנו מחליפים מבט ושנינו צוחקים קצת במבוכה כי שנינו יודעים טוב מאוד שזה לא הכסף – אני חושש מהמעמד הזה של להזמין חדר זוגי לשני גברים ושנינו יודעים את זה. גם הוא מרגיש מבוכה מהקטע הזה, הוא אפילו לא מוכן לתת לי יד מחוץ לבית אז ללכת למקום זר ולהזמין חדר לשני גברים… אין מה לעשות אנחנו שפנים, בפעם הבאה פשוט נישאר לבד בבית, ננתק את הטלפון ונעמיד פנים שנסענו לאיזה מקום.

הפתעה
החלטנו להיפגש היום אחרי העבודה ולעשות קניות במגה, באזור המסחרי של תל חנן. אני שונא את החנות הזו, אף פעם אני לא מוצא שם מה שאני צריך ותמיד אני קונה דברים שבכלל לא רציתי לקנות. תמיד יש שם מבצע משתלם של נגיד, סבונים שאתה נופל עליו בטעות, כשבעצם התכוונת לחפש שקדי מרק.
בכל זאת צריך לעשות קניות, ויש לנו כרטיס מגה, והיום יצא ששנינו סיימנו באותה שעה בערך, והיה לו טרמפ לאזור עם חבר שהיה צריך לקנות שם משהו אז קבענו להיפגש במגה בשלוש, ובדרך עצרתי לקחת את התמונות שנתתי לפיתוח.
לשמחתי גיליתי שבשעות אחרי הצהרים המוקדמות יש חניה בשפע, ואם רק היו מפסיקים להשמיע מוזיקה צרחנית בקולי קולות הייתי מאושר לגמרי, אבל מה לעשות, אלו החיים. מצאתי מטבע של חמש ₪ בשביל העגלה ובעוד אני ממתין להוד מעלתו שיגיע סוף סוף בדקתי את התמונות וחטפתי חום!
לפני כמה שבועות הוא לקח את המצלמה לבסיס לצלם איזה מסיבת פרידה מאחד הקולגות שלו ואחר כך החזיר אותה. מאז די שכחנו ממנה עד שבתחילת השבוע גמרתי את הסרט ואחר כך הבאתי את המצלמה לצלמניה.
אני בודק את התמונות, מרוצה מצילום הלימון שעשיתי, ומצילום הפלמינגו מעץ שתקוע לנו בגינה.
עובר בזריזות על תמונות המסיבה שעשו במחלקה שלו לחבר שכיום כבר זרוק באיזה מקום בתאילנד או משהו ו… קודם אני בוהה בפרצוף המפחיד שלו עם עיניים מסטוליות, ואחר כך מופיע השמוק שלו בכל תפארתו!
כשהוא הופיע, שמח וטוב לב, הראיתי לו את התמונות ותקעתי בו את המבט הכי כועס וחמור שלי. הוא הסמיק קצת, צחק המון, ואמר בקלילות שהם קצת התמסטלו במסיבה ואחר כך הוא הלך לחדר שלו ועשה שטויות, אבל זה לא רציני.
"לא רציני? אני הולך לפתח תמונות של נוף ומוצא פתאום צילומים של הזין שלך ועוד עומד! זה נראה לך סתם לא רציני?"
"אל תצעק עלי!" כעס רוני, הפנה אלי את הגב ודחף את העגלה לתוך הסופר. הלכתי אחריו רותח מזעם. פעם ראשונה בחיים שעשינו קניות יעיל וזריז כמו שצריך, בלי להתמזמז עם המבצעים האלו שהוא כל כך אוהב.
כשהתחלנו לפרק את הקניות לאוטו הוא ניסה לדבר ולהסביר, אבל כבר כעסתי כל כך עד שלא רציתי להקשיב. "אבל מספיק כבר מנחם," הוא אמר כשכבר היינו בבית, "הייתי טיפה מסטול ולבד והתגעגעתי אליך. תראה, צילמתי הכל לבדי, בלי עזרה. רואים לפי הזווית של הצילום. עד הבוקר כבר שכחתי בכלל שעשיתי את השטות הזו, אחרת לא הייתי נותן לך ללכת לפתח אותן בעצמך. אני מצטער שהופתעת, אבל סך הכל זה די מצחיק, למה אתה עושה פיל מכל שטות?"
"לא יודע, לא אוהב הפתעות כאלו. גם אתה היית מתרגז עם היית רואה תמונות של הזין שלי." הוא פרץ בצחוק ואמר שאני בחיים לא אהיה די מסטול לצלם תמונות עירום של עצמי כי אני בן אדם כבד, וזה לא האופי שלי. הנה, תראה איך אתה מתרגז משטות כזו? והלך לישון.
התקשרתי לבוריס לספר לו מה קרה והוא צחק כל כך עד שבקושי הצליח לדבר.
כשכעסתי גם עליו הוא הזכיר לי איך הוא צילם אותי בעירום מזמן כשרק הכרנו. אני לא חושב שיש מקום להשוואה כי רואים אותי רק מהגב ובכלל… זה לא אותו דבר.
בוריס המשיך לצחוק עד שבסוף פשוט הטחתי את השפופרת על כנה.
אחר כך היו כל הידיעות האיומות ברדיו על הילדה שמתה מקור כמה שעות אחרי לידתה, והילדים שההורים הנרקומנים שלהם התעללו בהם, והמאמן כדור רגל שאנס ילדים, ומאמן השחייה שהתעלל מינית בבנות שאימן. הכל ביחד גרם לי לעצב נוראי ולסיוטים.
ההפתעה הטיפשית של התמונות של רוני רק היו הקש ששבר את גב הגמל הכפוף והעייף הזה. אתמול בלילה שוב היה לי סיוט נוראי שבו נעלו אותי בארון קבורה. זה היה יותר הזיה מחלום אמיתי. ידעתי שזה לא קורה ובעצם יותר נמנמתי מאשר ישנתי, אבל לרגע אחד נורא הייתי נעול בקופסא קטנה ומחניקה וידעתי שאני עומד למות בתוכה. נתקפתי הרגשה איומה של פחד וזעם ומבוהל ניערתי את עצמי בכוח מתוך הסיוט הזה והתעוררתי, כיביתי את הטלוויזיה ונרדמתי, הפעם באמת.
בבוקר קמתי עייף נורא וכשהתגלחתי, חצי ישן, הייתה לי הארה פתאומית, הבנתי שאני עייף מאוד לאחרונה כי אני משקיע המון אנרגיות בלהסתיר את מצב רוחי האמיתי.
זה קורה לי מידי פעם, בעיקר בחורף. לא ממש דיכאון אלא מעין עצב מעורפל שאופף אותי, מנסה להשתלט עלי, מעוות את נקודת המבט שלי כמו שערפל משנה את הנוף.
אני רגיל לזה ופשוט לא מניח לעצמי להיכנע. נלחם, נאבק והודף ממוחי את האובך המלנכולי הזה בכל הכוח. זו הדרך שלי להתמודד איתו ועד היום זה עבד למרות שזה מאוד מאוד מעייף.
קשה מאוד להמשיך לחייך ולהתבדח כשכל מה שמתחשק לך זה לבכות. אני בורח לפעמים לשירותים להירגע ואני מקווה שאף אחד בעבודה לא שם לב לזה. למי ששואל למה יש לי עיניים אדומות אני אומר שיש לי אלרגיה לכותלית יהודה (מה שבעצם נכון).
הבוקר נודע לנו שאבא של בחורה שעבדה אצלנו פעם נפטר פתאום. בגיל 65 הוא הלך לישון ופשוט לא קם בבוקר. כולם אמרו שככה עדיף, שהם מעדיפים למות ככה. יש בזה משהו, וגם אני הייתי רוצה למות מוות שקט ונטול כאבים כזה, אבל רק בגיל ממש ממש קשיש – שמונים ומשהו? אולי תשעים?
***
"אתה עוד כועס על התמונות?"
"לא, מה פתאום? עזוב את זה כבר."
"אתה עוד אוהב אותי?"
"כן, בטח. מה אתה חופר פתאום?"
"לא יודע, אולי כי מחר יום האהבה?"
"זה סתם חג מזויף. מועד פגאני של עכו"ם שטופי זימה שקיבל ציפוי נוצרי צדקני ברוטב אמריקאי מסחרי מתוק עד גועל נפש."
הוא מתגלגל מצחוק ואומר שאני נורא חכם, מצחיק, יפה, סקסי ושהוא חולה עלי.
אין כמו מחמאות לשפר את מצב רוחי, טוב יותר מפרוזק. אני אומר לו שהוא סקסי יותר ממני ושאני אוהב אותו, מנשק אותו ומקווה שהעניינים ימשיכו להתגלגל בכיוון הצפוי כשיש שני בחורים מאוהבים במיטה אחת, אבל הפעם מתחשק לו משום מה לדבר, ופתאום הוא שואל עם כמה בחורים הייתי?
אני נתקע, המום לגמרי. בולע פעם פעמיים ואומר שאין לי מושג, ובאמת אין לי.
"אני לא מתכוון לזיון, אני מתכוון לאילו שאתה זוכר את השם שלהם ומה עשית אתם."
"אה… נו, טוב. לפי סדר כרונולוגי או לפי חשיבות?"
"כרונולוגי."
"טוב. קודם היה יגאל, האקס שלי שנמצא עכשיו בהולנד עם החבר המגעיל שלו. נפגשנו בלשכת גיוס קצת לפני הצבא, הוא היה הראשון ש… נו, אתה יודע."
"אמרת לו שאתה אוהב אותו?"
"לא. אמרתי לו שזה רק זיון ושגברים לא יכולים באמת להתאהב אחד בשני, ולא הסכמתי לנשק אותו בפה."
"מסכן."
"כן, אני יודע. הייתי חרא אז, וגם טמבל, אבל הוא כל הזמן חזר לבקש עוד, וכשנעשיתי חכם ונחמד יותר הוא עזב ומצא לו חרא חדש."
"ומי היה אחר כך?"
"טוב, היה בוריס שהיה חבר טוב, יזיז ומורה, אבל אף פעם לא היינו זוג."
"לצערך הרב."
"לא. הוא באמת מבוגר מידי לחיות עם בחור בגילי, וזו אף פעם לא הייתה יכולה להיות מערכת יחסים מוצלחת, אבל הוא חבר. אני שמח שהוא עדיין בסביבה."
"ואחר כך היה ארקאדי?"
"כן, העונש שלי על מה שעשיתי ליגאל."
"לא נכון, אל תדבר שטויות."
"בסדר. אהבתי מאוד את הבן אדם שחשבתי שהוא, אבל אחרי שהכרתי אותו באמת… סך הכל הוא ילד מסכן. אני עדיין אוהב אותו ודואג לו, אבל זו כבר לא אהבה רומנטית."
"ואחר כך בא דדי."
"סתם סטוץ חסר משמעות, הוא בחור נחמד, אבל זה אף פעם לא היה זה, לפחות הוא הכיר לי אותך."
אני מנשק אותו בתקווה שזה יהיה סוף החקירה, אבל הוא רק התחיל.
עכשיו הוא הגיע לעיקר, "ומה עם איליה?" הוא שואל, משעין את המצח שלו על החזה שלי כדי שלא אוכל להביט בעיניו.
"איליה? מה פתאום איליה?" אני נדהם.
הפנים החיוורים, המעונים של איליה עולים בזיכרוני, ברורים וחדים, ופתאום יש לי צמרמורת בגב. "מה פתאום אתה מדבר עליו?" אני מתפלא, אפילו קצת כועס.
"אל תכעס, תמיד כשאתה בדיכאון אתה אומר את השם שלו מתוך שינה."
"אני לא בדיכאון, אני קצת עצוב לפעמים, אסור להיות עצוב? אם מפריע לך שאני מדבר מתוך שינה אני אלך לישון על הספה." אני מתחיל לקום וכמו שידעתי הוא לא מרשה לי. נשכב עלי ומחזיק אותי חזק.
"אל תתרגז חמי, אני רק רוצה לדעת מי זה."
"סתם אחד שפגשתי בתל אביב. הוא מת. התאבד."
"אהבת אותו?"
"לא יודע."
"שכבת איתו?"
"כן, אבל רק פעם אחת וזה היה סתם כזה, זה לא נחשב, שילמו לנו לעשות סקס. די! שתוק כבר! אני רוצה ללכת לישון."אני הופך אליו את הגב, מתעלם ממנו עד שהוא מתחיל לבכות חרש, ואז אני נשבר ומסתובב חזרה. אני מתנצל, הוא מחזיר התנצלות, ואז אנחנו עושים אהבה לאט לאט ובעדינות כמו שאני אוהב, כמו שתמיד רציתי לעשות עם איליה ואף פעם לא הספקתי.
"אולי תכתוב עליו סיפור ואז תפסיק לחלום עליו?" הוא מציע לי כשאנחנו מתארגנים לישון.
"אולי." אני אומר ולא מעז לספר לו שמיום שהתחלתי לכתוב אני מנסה לספר את הסיפור של איליה ולא מצליח. ברגע האחרון אני תמיד נבהל ובורח למשהו אחר.
אולי יום אחד אני אפסיק לפחד וכן אצליח, ואז אולי אפסיק לחלום אותו.

שער סגור
דני חזר היום מבית ספר והראה לי שלל שריטות מפוארות על הידיים והרגליים.
זה משהו שצריך להתרגל אליו כשמטפלים בבנים בגיל הזה, ובכל זאת אני חוטף צמרמורת כל פעם שהוא נפגע, אבל כמו גבר מסתיר את זה. "מה קרה?" שאלתי בקור רוח והלכתי להביא פלסטרים.
"טיפסתי על השער כי חשבתי שהוא סגור, אבל הוא היה פתוח. הוא זז ונפלתי, ואני לא רוצה יוד שורף!"
"בסדר, אז אני אשים לך יוד לא שורף, (אין לנו יוד שורף רק פולידין, אבל הילד מתקשה להפנים את זה) ומעכשיו, לפני שאתה מטפס על שער תבדוק אם הוא לא פתוח."
רק אחר כך חשבתי קצת על המשמעות של המקרה והבנתי שאפשר להקיש ממה שקרה על המון דברים אחרים בחיים. אז תזכרו, לפני שאתם מחליטים שהשער סגור וצריך לבצע טיפוס קשה ומסוכן תבדקו קודם, אולי הוא בכלל פתוח?

אימא יש רק אחת
יובל הגיע אלי אתמול נסער ונרגז. "אל תשאל איזה פדיחה היא עשתה לי!" התמרמר.
לא שאלתי מי זו היא, ברור ששוב הוא מתכוון לאימא שלו.
"מה קרה הפעם?"
"סוף סוף היה לי מספיק כסף לקנות כרטיס טלוויזיה למחשב, הזמנתי טכנאי שיחבר את הטלוויזיה שלי לכבלים והיא גירשה אותו! אל תשאל איזה פה היא פתחה עליו,
אמרתי לה שזה רק במחשב שלי, ורק אני אראה, ומה זה משנה לה אם כבר יש לי אינטרנט, אבל היא… אתה מכיר את זה – כל זמן שאתה גר בבית שלי אתה תעשה מה שאני אומרת!"
כן, אני מכיר, מכיר טוב.
"ומה אבא שלך אמר?"
"כמו תמיד, שתק. ניסה להרגיע, למצוא פשרה, אבל הפעם היא התעקשה כמו אני לא יודע מה וכרגיל הוא התקפל."
הוא צונח ברשלנות מלאת חן על הספה פושט רגלים ארוכות קדימה ומחבק את כרית הקטיפה האדומה שמיצי נתן לי לכבוד חג האהבה. "בעוד שבועיים אני מתגייס והיא עדיין מפקחת עלי כמו על תינוק!"
"תאמין לי שאתה לא מפסיד שום דבר." ניסיתי להרגיע אותו, אבל זה לא עזר.
זו לא הטלוויזיה הטיפשית הזו," הוא אמר, "זה העיקרון, זו הצורה שבה היא מנסה לשלוט עלי ועל כול המשפחה."
אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי מישהו מחברי מתלונן על השתלטנות של אימא שלו הייתי היום אדם עשיר. אולי זה רק אני, אבל נראה לי שזה מעין דפוס חוזר אצל כל ההומואים שאני מכיר – תמיד אימא היא זו שלובשת את המכנסים בבית.
מעניין אם זו רק הרגשה שלי או שזה באמת ככה. נקודה להעלות אותה מחר בקבוצת התמיכה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s