סוף סוף היה בוקר ואפשר היה ללכת לעבודה. בשעות הראשונות הכל היה כמעט רגיל. כולם הגיעו בזמן, אמרו בוקר טוב ואפילו חייכו, והכל נראה כמעט כמו עוד יום ראשון סטנדרטי. נכון, היו המון הזמנות מתע"ש, ושום עבודה לא הגיעה מהקליינטים שלנו באזור הצפון, אבל חוץ מזה הכל היה כמעט כמו תמיד. משום מה לאף אחד לא התחשק לאכול ארוחת עשר בתשע וחצי כמו שאנחנו נוהגים כל יום וכולם הסתפקו רק בקפה שלקחו איש לפינתו, אבל בסדר, אפשר היה להבין את זה כי באמת היה לנו קצת לחץ בהזמנות, בעיקר אלו של תע"ש. בטח ניפגש בארוחת צהרים ואז נוכל לדבר על המצב להשוות חוויות מהישיבה במרחב המוגן בשבת ולהחליט מה הלאה חשבתי ונשאתי את הקפה שלי למטה. ואז, ממש כמה קטנות לפני שעה אחת עשרה, דהרו כל העובדות מהגרפיקה למטה למקלט, וכולנו הצטופפנו שם, ממתינים שהאזעקה החלושה שבקושי שמענו תסתיים וברדיו קול חיפה יגידו שזהו, אפשר לצאת מהמרחב המוגן. להפתעתי עוד בטרם גווע קול הצפירה התחילו להישמע בומים צפופים מאוד ואחד היה ממש ממש קרוב, כל כך קרוב עד שהרעיד את כל הבניין. לשמע הרעש שירי המזכירה שעמדה עצבנית לידי ואחזה משום מה בכתפי תקעה בי את ציפורניה ואמרה, "אימל'ה, אימל'ה, הילדים שלי!"
וברדיו קול חיפה התחילו לדווח על נפילות פה ושם, וגם על נפגעים ופצועים. הכתבים כמעט שאמרו איפה זה קרה, אבל התאפקו ברגע האחרון, מרסנים את היצר שלהם לדווח בצורה מדויקת ומסתפקים ברמזים.
שעה אחר כך הייתה עוד אזעקה ואז כבר גם העובדים של הנגרייה שחולקת איתנו את הבניין הצטרפו אלינו למקלט. אפילו זמבורה האדיש בדרך כלל דחס פנימה את גופו הגדול, ראשו המתולתל מתנשא גבוה מעל שאר הראשים. כולנו עמדנו בנשימה עצורה, דחוסים יחד, יהודים, נוצרים וערבים, מוצאים נחמה אחד בקרבתו של השני.
הפעם לא שמענו נפילות ואחרי כמה דקות כל אחד חזר לעבודתו. בכל פינה של בית המלאכה הדליקו מכשירי רדיו וכל אחד שמע תחנה אחרת למרות שכולן משום מה נשמעו כמעט אותו דבר. רק אני שכבר התעייפתי מחדשות השתקתי את הרדיו בפינת העבודה שלי וניסיתי לאטום את עצמי לרעשים החיצוניים. היה לי מספיק ודי מהרעש הפנימי שצעק לי בראש.
"אתה בסדר?" הפתיע אותי הסגן שנכנס פתאום ושאל ברכות מפתיעה איך אני מרגיש ואם כואב לי משהו.
"אני בסדר, אבל מהמתח תפוס לי כל הגוף." הודיתי.
"באמת?" הופתע הסגן, "חשבתי שאתה דווקא אחד מהרגועים שלא לוקח ללב."
"אני באמת רגוע ולא לוקח ללב, אבל עולה לי בריאות להיות כזה." אמרתי והוא חשב קצת ואז החליט שאני בטח מתלוצץ וצחק.
קצת לפני שעת ארוחת הצהרים החליט הבוס שדי, עשינו מספיק להיום, וציווה שכולם ילכו הביתה.
נסעתי כרגיל מצומת קרית אתא לעבר צומת דשנים ובדרך, בקושי שלוש מאות מטר מבית המלאכה שלנו, היה פתאום פקק. רק כשהתקרבתי הבנתי שנפלה שם קטיושה. הבניין התעשייתי שעברתי לידו בשנים האחרונות מאות פעמים בלי לשים אליו לב חטף פגיעה ישירה ונהרס כולו חוץ מהחזית שנותרה שלמה.
מסביב התרוצצו אנשים בחליפות מגן עבות שנראו חמות מידי למזג האוויר הלוהט, ואנשים עם מצלמות הגיחו מניידת לבנה של גלי צה"ל משדרים מהשטח לעבר ההריסות.
נסעתי לאט, נזהר לא לפגוע באף אחד מעשרות בני האדם שחצו הלוך ושוב את הכביש, ורק כשהגעתי לרמזור של צומת דשנים שנמצא ממש מול השכונה הישנה שלי – שכונת עיר גנים (אני בודק כל פעם שאני עובר שם ועדיין לא הרסו את הבניין הישן שהתגוררתי בו בזמנו) קלטתי שאם הקטיושה הייתה פוגעת קצת יותר רחוק היא הייתה עלולה ליפול על בית המלאכה שלנו ואז סביב מקום העבודה שלי היו מתרוצצים המון אנשים.
יכול להיות שיש משהו במה שהבוס אמר לי כשאמרתי לו בעצב שאני לא חושב שאלך יותר למילואים – שהעבודה שאני עושה עכשיו חשובה ומועילה למאמץ המלחמתי למרות שאני לא לובש מדים, ושבמצב הנוכחי היא גם עלולה להיות מסוכנת כמעט כמו שירות קרבי.
שובו של מיצי
כבר ציינתי פה שאתמול, או אולי שלשום? הזמנים מתבלבלים לי מאז התחיל המצב הזה שעדיין אני מהסס לקרוא לו מלחמה למרות שנדמה שהוחלט כבר פה אחד לכנותו מלחמת לבנון השנייה, מיצי הופיע אצלי פתאום ונפל לזרועותיי.
מיצי הוא סוג של אקס שלי. לא הייתי בסדר כלפיו, אני הראשון שיודה בכך. אין ספק שלא הייתי ראוי לרגשות הכנים והתמימים שרחש כלפי כשהיינו כמה ימים זוג. בסופו של דבר חזרתי, מאושר מאוד, לרוני, ולמיצי יכולתי להציע רק ידידות כנה.
אחרי כמה חודשים של קרירות מופגנת מצידו הוא מצא לו חבר חדש ומוצלח ממני פי כמה – בחור נחמד ממשפחה טובה ואמידה – עשה דיאטה חריפה, הוריד שערות בלייזר (על כך אני מצטער בסתר לבי עד היום) ופקד בקביעות את מכון הכושר.
לאט לאט התקרבנו שוב, הלכנו יחד לסרט ברוקבק שרוני סירב לראות ועומר, החבר של מיצי, לא רצה לראותו יותר מפעם אחת, וגם הלכנו למסיבת הפורים של מיצי ועומר.
אחר כך העניינים בין מיצי לחבר שלו השתבשו משום מה, ומיצי בא לגור אצלנו לכמה זמן – שתה הרבה, עישן עוד יותר, וקצת ירד מהפסים, ושוב עשיתי לו עוול ונגררתי לעשות איתו ועם רוני שלישייה למרות שלא הייתי צריך.
קורה, לא?
בסופו של דבר מיצי אושפז במחלקה פסיכיאטרית ויצא מתוך חיי למשך זמן מה.
אחרי שהשתחרר מהטיפול הוא ניסה להטליא את יחסיו עם עומר, אבל זה לא הלך. הם נפרדו ומשפחתו החליטה לשלוח אותו לביקור ממושך אצל הדודה באמריקה.
די שמחתי כששמעתי על כך כי מיצי הוא בחור רגיש וטיפה שרוט, וכל הלחץ והמועקה של הספק מלחמה הזו בטח לא היו מיטיבים איתו, ובכל זאת הנה הוא שוב פה.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי, אחרי שחיבקתי אותו בחום וראיתי, לא ממש בצער, שהוא שב למידות גופו הקודמות וכל העבודה שעשה על עצמו בשנה האחרונה הלכה לטמיון.
"אתה נראה ממש נפלא." אמרתי, כי אני יודע שמיצי סובל מחוסר בטחון איום בקשר לצורה שלו ולא מקבל את עצמו כפי שהוא למרות שלדעתי הוא ממש דובון מתוק.
"שקרן אחד. אני שמן ומגעיל. היום אני מרגיש מכוער נורא ואני גם צריך להסתפר."
"אתה לא מגעיל ולא מכוער, אבל אתה באמת צריך להסתפר." הסכמתי איתו, "באת לקריה כדי להסתפר אצל קוקו וז'וז'ו?"
"כן, אבל בעיקר באתי לפה כדי לראות אותך ולברוח מההורים." אמר מיצי, ובדרך למספרה התלונן על הוריו ששלחו אותו מהבית כי נמאס להם מכל המשברים שלו, והודה שהוא מבין אותם לגמרי, אבל אצל הדודה היה זוועה. הוא נורא השתעמם והיה בודד והתגעגע נואשות לארץ ולחברים, וכשחזר סוף סוף אחרי תחנונים רבים הביתה התחיל הבלגאן בעזה, ובגלל שאחיו הצעיר משרת שם בסדיר אימו נטרפה מדאגה והתחילה שוב לעשן אחרי ששנים רבות לא נגעה בסיגריה, והוא סובל נורא מהעשן ומהמתח שנוצר בבית, והוא בכלל מבוגר מידי לגור אצל ההורים ו…
"אז למה שלא תגור קצת אצל חמי? בין כה וכה רוני כמעט לא בבית." התערב קוקו בשיחה וקרץ לי כשהעוויתי לעומתו את פרצופי בהעוויות איומות של איום ברצח.
מיצי ששערו נחפף באותה שעה ועיניו היו עצומות לא ראה כמובן את הפנטומימה שניהלנו מעל לראשו ואמר בשמחה שזה רעיון מצוין, והוא רק מחכה לקבל ממני הזמנה וכמובן שהזמנתי אותו.
אולי זה קצת מוזר שהוא שוב גר איתי, אבל הרגשתי נורא בודד אחרי שכמעט כולם נסעו והשאירו אותי לבד, וחוץ מזה אני עוד מרגיש קצת אשם בגללו וקשה לי לסרב לו.
עוד באותו ערב התייצב אצלי מיצי עם מזוודות תפוחות מבגדים, ערם ערמת דיסקים של אופרות ומחזות זמר ליד המערכת והיה מאושר עד הגג עד שההפוגה הקצרה נגמרה ושוב התחילו האזעקות.
אני מבין שהוא חרד ולחוץ, גם אני בדרכי המאופקת (אני מקווה) די עצבני מהמצב, אבל הוא באמת מגזים. כל אזעקה הוא מאלץ אותי לרוץ איתו לחדר הארונות ולהמתין שם רבע שעה לפחות, דחוק בין מדפים וקולבים, הוא פוחד לצאת מהבית, נתקף בהלה כשאני הולך לעבודה, ולא מוכן להתקלח אם אני לא נמצא שם ושומר עליו.
"שומר עליך ממה?" אני מנסה להכניס מעט בינה בקדקודו, "מה אני כבר יכול לעשות אם תהיה אזעקה?"
"תחזיק אותי." הוא עונה במסתוריות.
כמובן שהוא מתעקש לישון לידי למרות שיש ספה נוחה מאוד בחדר האורחים, והוא הולך אחרי לכל מקום ולא נותן לי להיות רגע לבד, מה שמהווה קצת בעיה כשאתה רוצה להביא ביד.
אפילו כשאני מסתגר במקלחת הוא נעמד ליד הדלת ומדבר ללא הרף – מרוב עצבנות לטענתו – לך תעשה משהו ככה.
החרדה שלו מדבקת. כל רעש קטן הוא קופץ בבהלה, כל אזעקה (בשבת היו שבע או שמונה) מכניסה אותו להתקף בהלה, כל מטוס שעובר, או מסוק שמטרטר מעל לבית גורם לו להתכווץ מפחד.
מצד שני הוא באמת אורח נוח. הוא בשלן טוב, והוא מנקה ומסדר אחרי כמו אימא פולנייה, רק בלי הקיטורים, והערב אפילו עשה לי מסאג' בעורף כשהתלוננתי שאני מתוח וכואב לי.
לרוני נודע רק במוצאי שבת שהוא אצלנו – כשליאור לא פה אין מי שיספר לו רכילויות – והוא לא התלהב יותר מידי מהרעיון.
"אבל נוח לשנינו להיות יחד. ההורים שלו משגעים אותו, ולי נורא עצוב, אתה לא בבית וכולם ברחו ואני פה לבדי. מיצי בחור טוב, אפילו חץ אוהב אותו."
"חץ אוהב את כל ההומואים, ומיצי פסיכי."
"היה לו משבר נפשי קטן, זה לא עושה אותו פסיכי."
"אני מקווה שהוא לוקח כדורים בצורה מסודרת."
"לא יודע, זה לא עסקי. הוא נראה לי די בסדר חוץ מהפחד שלו מהאזעקות שזה טבעי."
"איפה הוא ישן?" הגיע רוני ללב הבעיה.
"בעקרון בחדר אורחים, אבל… אה… הוא קצת לחוץ מהמצב הביטחוני אז…"
"אהה!"
"תפסיק. אני לא שואל איפה סיסי ישן."
"מי ישן בכלל? יש לך מושג איזה בית משוגעים הולך פה? בקושי יש לי זמן להשתין. טוב. אני חייב ללכת." וסגר
היום הוא התקשר שוב, קצת פחות לחוץ בזמן והתחיל להציק לי למה לא סידרתי את זה, ולא טיפלתי בהוא, ולמה אני מזניח ולא משקיע ומבולבל ולמה אי אפשר לסמוך עלי בכלום… ולסיפורים ולבלוגים שלך יש לך זמן, אבל כשאני מבקש דבר אחד קטן…
בקיצור, הפזמון הרגיל.
"תעזוב אותי." התרגזתי, "בשביל מה אתה מתקשר אם כל מה שאתה רוצה זה להציק לי?"
לא עזר.
הוא המשיך להציק, ולמתוח ביקורת, ולנדנד, ולחלק לי הוראות – כל הדברים שאני שונא. בדרך כלל אני מנסה לשתף איתו פעולה ולמלא את בקשותיו, אבל היום הייתי עייף מאוד מלילה של נדודי שינה, ולא הצלחתי להשלים שעות שינה כי היו אזעקות כל אחרי הצהרים, והבטן כאבה לי, והיה לי חם, ומיצי התעקש לשמור איתי על קשר עין מהרגע שנכנסתי הביתה וסיפרתי לו על הקטיושה שנפלה לא רחוק מהעבודה שלי.
"די כבר!" צרחתי על רוני, "מספיק כבר, אין לך מושג בכלל מה עובר עלינו פה עם המרחבים המוגנים האלה שהם סתם בדיחה, וכל הזמן אזעקות, וכל החיים מבולגנים, והיום כמעט נפלה עלי קטיושה, וזרקו אותי מהמילואים כי אני נשא, וכל מה שיש לך בראש זה איזו קבלה מסכנה שאיבדת? תעזוב אותי כבר. בין כה וכה הדואר סגור וגם המועצה לא מתפקדת, די כבר להיות ניג'ס!"
וסגרתי לו את הטלפון בפרצוף.
הוא חיכה קצת והתקשר שוב. לא בא לי לדבר איתו, ביקשתי ממיצי שיענה והלכתי להתקלח. כשחזרתי מיצי ביקש ממני מאוד יפה שאשב לאכול ארוחת ערב, והגיש לו אותה בצורה כל כך יפה ומושקעת שלא היה לי נעים להגיד לו שאני לא רעב. אכלתי ואפילו נהניתי.
לקחתי את הכדורים שהייתי צריך לקחת, וראיתי שוב חדשות, ועוד חדשות, ואחר כך עוד קצת עד שנשבר לשנינו.
עכשיו אני באמת כבר נורא עייף. מיצי כבר ישן מזמן, אני גם הולך לנסות לישון.
מתי זה ייגמר?
"מתי זה ייגמר לדעתך?" שאל פתאום הסגן כשעמדנו ופרקנו את המשלוח החדש של צבעים שהגיע היום משוויץ כאילו הכל פה כרגיל ואין שום קטיושות שנופלות עלינו.
"אהה… לא יודע. המצב הזה אתה מתכוון, או הבאסה הכללית של לחיות בישראל?" שאלתי נבוך, כי אני לא רגיל לשמע את הסגן מדבר איתי בקול כל כך אובד עצות, כמעט ילדותי.
"המלחמה הזו, מתי אתה חושב שזה ייגמר?" הוא תובע ממני תשובה כאילו אני המבוגר והחכם בין שנינו, וזה אחרי שכבר שנים הוא מחלק לי פקודות והוראות, ונוזף בי על כל צעד ושעל.
"לא יודע, אבל לדעתי אם כבר התחילו והכניסו כוחות חי"ר לא יפסיקו כל כך מהר, זה ייקח בטח עוד כמה שבועות."
הוא נראה מבואס כל כך מתשובתי עד שאני חש צורך להוסיף שההפגזות בטח יחלשו ואולי בעצם אתמול היה כבר הסוף שלהן כי השמידו המון משגרים ו…
"ששש…" הוא משתיק אותי בבהלה, "אל תפתח פה לשטן, מתי הם התחילו אתמול?"
אני מזכיר לו שרק באחת עשרה בבוקר, אבל שלא יבנה על זה כי ידוע שבני דודינו לא חזקים בשמירה על לוחות זמנים.
ככל שהשעה אחת עשרה מתקרבת הוא נעשה מתוח יותר ומתעצבן כשאני מעביר לגלי צה"ל כדי לשמוע את 'המילה האחרונה', מתעקש שנשמע את רדיו חיפה הדבילי (בשעה הזו משדרים שם תכנית מפגרת בשם אימא עצבנית) כי שם משמיעים את האזעקות בשידור ישיר והוא חרד שתהיה אזעקה ולא נשמע. בסוף באמת יש אזעקה, אבל היא נשמעת רחוקה ועד שאנחנו תוהים אם יש או שאולי דמיינו אותה הכל כבר נגמר. לשם שינוי יש הרבה עבודה והבעיה העיקרית שלנו היא שמוניות אביב ושאר השליחים שאנחנו עובדים אתם חוששים להגיע לצפון. אנחנו עושים מה שאפשר לספק את הסחורה, אבל זה קשה. הרבה אנשים לא נמצאים במקום עבודתם, ובגלל המצב כל השגרה הרגילה משובשת בצורה בלתי אפשרית כמעט. באחת גומרים והולכים הביתה.
אני מגיע ומגלה שמיצי קיבל ברצינות רבה את עצתי להעסיק את עצמו בפעילות שתרגיע את פחדיו. במקום לשבת סתם ולשקשק מפחד הוא השתלט על הבית, ניקה וקרצף כל פינה, כולל המקרר, ואפילו הכין לי אוכל. תענוג אמיתי לבוא לבית נקי ולאוכל חם. אני אוכל בהנאה, אומר תודה רבה ומוסיף בעידוד שנראה לי שהיום יש רגיעה ואולי זו התחלת הסוף של הבלגנים, שמעתי שהשמידו להם כמה משגרים ו… אזעקה! חבל שפתחתי את הפה.
אנחנו עומדים בחדר הארונות – זה נעשה המרחב המוגן שלנו כי מיצי פוחד לרוץ בזמן אזעקה את כל השלושים ומשהו מדרגות לדירה של ליאור – מקשיבים בחרדה, מצפים לשמוע נפילות. אחרי כמה דקות של שקט אני אומר שנדמה לי שזה הכל להפעם ורוצה לצאת, אבל מיצי מסרב. "לא, אל תצא." הוא מבקש ומחבק אותי. "בבקשה חמי, אני נורא פוחד."
"גם אני מיצי, אבל…"
"בבקשה."
אנחנו עומדים ככה, חבוקים, עוד כמה דקות ואז הוא מתחיל להגיד משהו שאני לא שומע טוב כי הפנים שלו תקועים בחזה שלי. "מה? לא שמעתי." אני מרחיק אותו קצת מעלי, "מה אמרת?"
מיצי אומר שלא משנה ואני ממשיך לנדנד שיגיד, רגע לפני שהוא נשבר וחוזר על דבריו נשמע מבחוץ סופרן של ילד שבדיוק עכשיו מתחיל להתחלף לו הקול שר את 'מי אוהב אותך יותר ממני' העיתוי כל כך מצחיק ולא צפוי שפשוט קשה להאמין.
שנינו חשים החוצה ומגלים את דני מתחבק עם חץ ושר לו בעוד אליס וג'קי פורקים מזוודות מהאוטו. "חזרתם!" אני קורא בשמחה.
"כן." מחמיצה אליס פנים, "בקושי פתחנו את הדלת וכבר יש אזעקה. חזרנו כי נמאס לי להיות אצל האחיות שלי והילד שיגע אותי."
"וג'קי רב עם כל הדודות." מוסיף דני, "וגם עם כל הבעלים של הדודות."
"המשפחה של אשתי ממש פסיכית." אומר ג'קי בזעם, "כבר יותר טוב קטיושות."
"שתוק כבר מרוקאי עצבן!" מתרגזת אליס. הילדה מתעוררת ומתחילה לבכות ובמקום לגשת אליה היא מאשימה את ג'קי שמושך בכתפיו באדישות ונכנס הביתה.
אני נחפז להתיר את הקטנה מהכיסא שלה ולקחת אותה פנימה. מחליף לה חיתול וכדי לשעשע אותה שר לה את 'מי אוהב אותך יותר ממני'. היא צוחקת מהשירה שלי ונרגעת. ג'קי מסתלק לאי שם, דני מלחים את עצמו למחשב ומתחבר לאי. סי. קיו. ואליס מקשקשת בטלפון. כמה טוב שיש דברים שאף פעם לא משתנים.
אחר כך יש עוד אזעקה ואני נותן את התינוקת לאליס וטס הביתה. במקום להתחבא בארון מיצי עומד קפוא במטבח, מנסה לנשום ולא כל כך מצליח. פתאום עולה בדעתי שאולי מיצי נפגע חרדה. לא שאני יודע מה זה בדיוק נפגע חרדה. מישהו יודע מה זה בעצם נפגע חרדה? אולי אחד שנכנס לפאניקה מקול של אזעקה?
ברגע שהוא רואה אותי הוא מזנק עלי וגורר אותי לחדר הארונות. הוא מזיע, רועד, האישונים שלו מורחבים, מפגין את כל הסימנים למה שפעם קראו הלם קרב.
בתום הצפירה אנחנו מחכים רבע שעה ארוכה עד שנמאס לי ואני רוצה לצאת, ושוב הוא מסרב ומתעקש שאשאר איתו. "אבל מיצי היו כבר שתי אזעקות בהפרש ממש קצר, אין מצב שתהיה עוד אזעקה בשעה הקרובה." אני מסבר את אוזניו בהגיון ברזל, ולפני שהוא מספיק לענות יש עוד אזעקה. זהו, עכשיו זה רשמי, הפכתי להיות מנחוס. כל פעם שאני פותח את הפה יש אזעקה. מהיום נאסר עלי להגיד את המילה אזעקה.
כשגווע קול האזעקה השלישית מיצי מתיישב על הרצפה, שם את הראש על הברכיים ומסרב לצאת למרות כל תחנוני. אני מתיישב מאחוריו, מושך אותו אלי, משעין אותו על גופי, מחבק, מדבר, מעודד, אפילו שר לו. שום דבר לא עוזר, הוא מאובן כולו, אטום אלי.
בסוף אני גורר אותו בכוח החוצה, משכיב אותו על המיטה, נותן לו ואבן שקיבלתי מאליס ומבקש ממנו את הטלפון של ההורים שלו כדי שיבואו לקחת אותו הביתה.
רק אז הוא יוצא מהקיפאון ומתחנן שלא אתקשר אליהם, מבטיח שהוא יפסיק עם השטויות, בוכה ומפציר בי לתת לו עוד צ'אנס, ויורד על עצמו שהוא פחדן ושהוא עושה לי צרות במקום לעזור לי, מה שנכון בעצם.
כדי לעודד אותו אני אומר לו שהוא כן עוזר, מזכיר לו שהוא ניקה את הבית ובישל ואומר שבטח לא הייתי נרדם אם הוא לא היה ישן איתי, ובסוף אני מלמד אותו שיטת הרפיה שקראתי פעם באיזה ספר ישן. אתה שוכב על הגב, רפוי ככל האפשר, עוצם את העיניים ומדמיין שהעיניים שלך הן שתי אבנים קטנות שנזרקו לבריכת מים והן עושות שם אדוות עגולות מושלמות ונרגע. לא יודע, אותי זה מרגיע משום מה. ומיצי? עד שגמרתי לקשקש הוא פשוט נרדם בגלל הואבן. גם זה לטובה.
אימא מעצבנת
רדיו חיפה ייזכר אצלי כטראומה הכי גדולה של המלחמה הזו שביני לביני אני מכנה מלחמת האין כסף (כבר עברתי כמה מלחמות, אבל אף פעם לא שמעתי אנשים ממהרים כל כך לעשות חשבון של רווח והפסד ולהתלונן ללא הרף. אולי זה סימן שאנחנו מתבגרים?)
מצד אחד מדובר ברדיו צעיר, חיובי, נלהב, חרוץ, נמרץ, פטריוטי ופעיל במיוחד, ומצד שני -אלוהים אדירים! לא מספיק שיש כל כמה דקות אזעקה אני צריך על הראש גם את הרדיו הכל כך פעיל נמרץ חיובי ופטריוטי שלכם?
די!
תנוחו קצת, מספיק.
קחו ריטלין ותרגיעו.
לא לימדו אתכם ששתיקה שווה זהב? ואם לא שתיקה אז לפחות קצת מוזיקה שקטה בלי קשקשת וברברת בלתי נגמרת. בכל זאת אין לי ברירה אלא להקשיב לחיוביות הפטריוטית, ההיפר אקטיבית תוצרת חיפה והקריות כי האזעקות אצלנו קלושות עד לא נשמעות, ורק מרדיו חיפה יש שידור ישיר של אזעקות. מי שהכי מענה אותי בחביבותה החיפאית המתלהבת היא הגברת ענבר גזית, המכנה את עצמה אימא עצבנית. ענבר יקירתי, את לא רק אימא עצבנית, את גם אימא מעצבנת.
חישוב סיכונים
היום, בארוחת עשר לימד אותנו הבוס שיש מקצוע שנקרא חישוב סיכונים. האמריקאים לומדים אותו באוניברסיטה ואפילו אפשר לקבל בזה תואר.
אנחנו לא מדברים על זה אבל כולנו יודעים שגם בלי לקבל תואר במקצוע המרתק הזה הבוס מתעסק ללא הרף בחישוב סיכונים. האם להסתכן בסגירת המפעל שעלולה להביא לפשיטת רגל או להמשיך לעבוד כרגיל ולקחת סיכון שקטיושה תיפול על ראש העובדים?
האם הטיל שייפול – אם ייפול – יתרשם מעובי הקירות של המקלט שלנו שנבנה אי שם בתקופת מלחמת ששת הימים או שיקרוס עלינו ויקבור אותנו תחתיו?
האם באמת סולקו כל מצבורי הגז ושאר הכימיקלים מהאזור התעשייה שלנו או שאולי כדאי לפשפש אחר מסכות האב"ך?
גם אני בדרכי הצנועה עסקתי בחישובים, ובעודי מתעסק בהורדת תוויות מגרמניה ממעכבי ייבוש והדבקת תוויות בעברית (עבודה חשובה ונחוצה מאין כמוה) התחלתי לתהות אחרי הנפילה החמישית בערך אם המשימה הזו באמת שווה את סיכון חיי.
טלפונים דוסיים
הבנות מהגרפיקה הסתלקו כבר בצהרים ואני נשארתי לסמן בלייזר עד שתיים וחצי. הסגן התעקש שצריך לגמור את כל המנועים של בנטל (שסוף סוף מצאו נהג אמיץ שיגיע אלינו עם המשלוח שלהם) כי מחר צריכה להגיע מלוד משאית עמוסה של טלפונים דוסים – טלפונים ניידים מיוחדים לדתיים שאי אפשר לגלוש בהם, או לצלם בהם – אנחנו מסמנים עליהם בלייזר הכשר של הבד"צ (נשבע שזו לא המצאה שלי).
הוא לא בטוח שהם יגיעו, אבל נקבעה להם פגישה והוא מתכוון לקיים את הצד שלנו בהסכם. בכל זאת אפילו הסגן שלנו מחובר מספיק למציאות כדי להעיר שלמרות שלפי ההסכם הטלפונים הדוסים באים עם העובדים של החברה שמסמנים את המכשירים בעצמם שלא אתפלא אם הפעם הטלפונים יגיעו סולו. אני אתפלא אם הם בכלל יגיעו.
בדרך הביתה שוב הייתה אזעקה. לפי הנחיות פיקוד העורף עצרתי ומצאתי מחסה (בתחנת אוטובוס), אבל כולם המשיכו לנסוע כרגיל. החלטתי שעדיף קטיושה מאשר להיות חננה טיפש, נכנסתי לרכב ונסעתי גם כן. כשנכנסתי הביתה ישר הדלקתי רדיו ושמעתי שהיו נפילות בקרית ים ובקרית שמואל. התקשרתי להורים ושוב התחננתי שיסעו לדודה בנתניה. הם צחקו עלי ואמרו לי להפסיק לבלבל את המוח וללכת לנוח קצת. ירדתי למטה לאסוף את מיצי שמצא מקלט בדירה של ליאור – ליאור חזר הבוקר מאילת שופע סיפורי זוועה על הפקעת מחירים וצפיפות מרגיזה – ומצאתי את השניים מסטולים מג'ונטים ומיין. אחרי היום המעייף שעבר עלי זה נראה דווקא רעיון לא רע. חבל שאני לא מסוגל לשתות או לעשן. מיצי הבטיח לי לאפות בשבילי חומיות חשיש, קם כדי ללכת למטבח צנח בדרך על הספה ושניה אחר כך נרדם כשהוא מחייך באושר. ליאור צחק, נתן לי חולצת טריקו לבנה עם ציור של דולפין צוחק ושאריות של אורז בירקות שנשארו אצלו מהצהרים, ונרדם גם כן. אני חושב שהגיע הזמן שגם אני אלך לישון. נקווה שנסרללה גמר את מלאי הקטיושות שלו להיום.
הטלפונים הדוסיים הגיעו רק בתשע ובמקום שיבואו עם שלושת הגברות הרוסיות החרוצות – לידיה, ריטה ופרידה – הם הגיעו עם בחור אתיופי שתקן שלא בדיוק הבין לאן נפל. עד שהסגן סידר את הלייזרים כבר הייתה השעה תשע וחצי – שעת ארוחת עשר שלנו – אבל הוא לא שם לב לכך והאיץ בי להתחיל לעבוד. עבדתי ליד לייזר אחד ולילי בשני. בסביבות עשר התחיל הראש לכאוב לי מרעב. אני רגיל לקפה וכריך בשעת הבוקר ולמרות המתח שדי פוגם בתיאבון בכל זאת צריך לפעמים לאכול משהו. הערתי לסגן שלא שתינו קפה עדיין ושכואב לי הראש כי דילגנו על ארוחת עשר. במקום להציע לי שהוא יחליף אותי עד שאכין לעצמי קפה הוא התנפל עלי בצעקות שתמיד כואב לי משהו, ושאני תמיד מתלונן, ודיבר בקול מאוד מאוד אנטיפטי מתייחס אלי כאילו שאני איזה נודניק שסתם מקטר ומתפנק (אם באמת הייתי כזה בטח שלא הייתי מסכן את חיי בשביל לסמן טלפונים סלולריים, נכון?)
היינו ארבעה איש בחדר הלייזר – האתיופי השתקן, לילי הביישנית, הסגן הרתחן ואני. המילים הכועסות שלו נפלו עלינו כמו פצצה והרסו את האווירה הנעימה ששררה שם עד כה. הייתי צריך לאזור את כל כוחותיי לא לפרוץ בבכי של עלבון, לילי והאתיופי שתקו נבוכים להחריד, והסגן… לא יודע. אני מכיר אותו כבר שנים ועדיין לא קולט את הראש שלו. אחרי שתיקה מאוד לא נוחה הוא הציע לי, עדיין בגסות מדהימה, שאלך לשתות קפה אם בא לי, מתנהג כאילו שתיית קפה בהפסקת עשר זה איזה מנהג מוזר ולא מתקבל על הדעת שאלוהים יודע מאיפה אימצתי לי. אמרתי בקרירות – תודה רבה, אבל לא, תודה – והמשכתי לעבוד.
העבודה לא קשה, אבל משעממת ומונוטונית להחריד, וכל הזמן רדיו חיפה מנסר לך בשכל עם ההבלים שלו. אחר כך הייתה אזעקה, ועד שרצינו לצאת מהמקלט הייתה עוד אחת ושמעו נפילות. האתיופי המסכן היה המום לגמרי, לא היה לו מושג שככה זה עומד להיות.
אחר כך יצאנו והמשכנו לעבוד כרגיל. הסגן רץ להביא לנו שתייה וכוסות והתנדב למזוג לכל אחד מים, אבל גם הפעם סירבתי. המאמץ לשמור על ארשת פנים קפואה ולא לבכות חלילה גמר לי את התיאבון. כשהסגן שוב יצא לילי אמרה לי בטוב לב שאולי אני צריך לדבר איתו, שזה לא בסדר איך שהוא מתנהג כלפי, ואולי צריך גם לערב את הבוס. עשיתי כן עם הראש והמשכתי לשתוק, לא היה לי כוח להסביר שהבוס מגבה אותו בכל ושאני רק אזיק אם אגיד משהו.
כשהייתה האזעקה של הצהרים והיינו צריכים לשבת במקלט ניצלתי את הזמן ואכלתי חצי כריך בעיקר כי הייתי חייב בגלל הכדורים והתעלמתי מכל אותות הידידות שפתאום הסגן גילה כלפי – זה מעין ריטואל קבוע אצלנו, הוא צורח עלי ומעליב אותי, ואחר כך מתנהג נחמד מידי. אני שונא את החלק השני של הריטואל הזה יותר מאשר את הראשון.
למרבה הזוועה הוא אפילו נתן לי להיכנס לפניו למקלט, ואחר כך סיפר לנו שיש לו כאב שיניים נוראי ואיזה מזל שרופא השיניים שלו עובד למרות המצב ושהיום בשש יש לו תור. זה לא שאכפת לי שהוא גס רוח ומעליב ומתנפל עלי בגלל שטויות, אבל זה שהוא עשה את זה לפני אנשים אחרים… כל פעם שאני חושב על זה אני שואל את עצמי אם הוא מעז להשפיל אותי ככה בגלל שאני תמיד שותק לו או בגלל שאני הומו ונשא שצריך להגיד תודה שאנשים מוכנים לשבת איתי באותו חדר?
אולי שניהם כאחת.
קצת לפני אחת הגיע הנהג שגמר את הסיבוב שלו והופתע לראות איזה כמות הספקנו כבר לעשות. הסגן אמר לו, "מה אתה חושב, שרק העובדים שלכם טובים? גם לנו יש עובדים חרוצים מאוד." וחייך אלי, אבל אני המשכתי לשבת קפוא לגמרי והתמקדתי בסימון המכשירים הארורים הללו, אוטם את עצמי לכל מה שקורה סביבי.
הנהג והאתיופי הלכו לקנות להם צהרים ובחוץ תפסה אותם אזעקה. הם חזרו די מבוהלים אבל שבעים. אחר כך הסגן החליט שהנהג יחליף אותי כי לא היה לו מה לעשות בין כה וכה ושיחרר אותי הביתה. מחר אני שוב צריך לעבוד.
הגעתי הביתה ומצאתי את רוני אורז. הוא נוסע כבר הערב ולא נוכל לחגוג יחד את יום הולדתו, לא שהיה לנו חשק גדול לחגוג אחרי השיחות האחרונות שניהלנו בטלפון.
רק אתמול הוא אמר לי דברים קשים מאוד שאני לא יכול לשכוח, והפתרון שלו – להתעלם ממה שהיה ולהתנהג כאילו לא קרה כלום – לא תורם לשיפור המצב.
לפני שיצא הוא ניסה לחבק אותי. עמדתי מאובן ולא הצלחתי להביא את עצמי לכרוך את ידי סביבו. "אני מצטער שאני ממהר כל כך ואין לנו זמן להיות קצת יחד." הוא אמר, מנסה לשמור על טון קליל, אבל הרגשתי את העצב שלו דוקר לי בלב.
"עזוב, חבל לך על הזמן. לא מתחשק לי."
"אתה כל כך שונא אותי?" הוא שאל ונלחץ אלי עוד יותר חזק.
"אני לא שונא אותך, אני סתם עצוב שככה הכל נגמר." אמרתי, "ואין לי חשק לסקס בלי שום קשר אליך, אפילו ביד אני כבר לא עושה מאז שהתחיל המצב הזה."
"כן, גם אני. המתח הזה… אין לך מושג איך זה להיות שם במעבדה, יש עלי כל כך הרבה אחריות, זה כל כך קשה. אני כל הזמן פוחד לטעות, פוחד שמישהו ייהרג בגללי, והנסיעה הזו… זו כזו אחריות… אם אני אפשל ומשהו לא ידפוק… כולם סומכים עלי ואני נורא פוחד מנחם."
איך הוא מעז לעשות לי את זה? לדבר כאילו אנחנו חברים, לזרוק עלי את כל הפחדים והחששות שלו אחרי שאמר לי שנמאס לו ממני, שאני נטל עליו, שאני מתעלק לו על החיים, שבגללי הוא לא יכול לנשום, הוא מפיל עלי פתאום את כל הפחדים והכאבים שלו? "אתה תהיה בסדר גמור." אמרתי והרחקתי אותו ממני בכוח. "אתה בחור פיקח ואחראי, והכל יהיה בסדר גמור. אחרי שתחזור נסדר הכל ותוכל להוריד אותי מהווריד שלך ושוב לנשום."
"אני לא אמרתי דבר כזה." הוא מחה, נעלב.
"כן אמרת. אני זוכר הכל מצוין, אבל עכשיו לא הזמן להתווכח על זה רוני, אתה מאחר, לך כבר!"
"אבל מנחם…"
נהג המונית צפר מבחוץ בקוצר רוח. "לך." דחפתי אותו מעלי, "לך כבר."
הוא יצא, גורר אחריו את המזוודה שלו, ורק אחרי שהדלת נסגרה מאחוריו הרשיתי סוף סוף לדמעות שאני כולא בתוכי כל כך הרבה זמן לפרוץ החוצה.
שנייה אחר כך הוא חזר שוב, הפעם בלי המזוודה, חיבק אותי חזק, מתעלם מחוסר התגובה שלי נישק אותי בכוח על הפה, אמר שהוא יחזור בקרוב ויביא לי הרבה רחת לוקום ושוקולד מריר כמו שאני אוהב, ושהוא אוהב אותי, ואז דחף לידי דף נייר כתוב פנים ואחור בכתב ידו הזוויתי והלך שוב.
כסף
על סקס אני לא מתבייש לכתוב חופשי פחות או יותר, אבל לדבר על כסף מביך אותי – שריטה כזו של פולנים. הקטע של הכסף ביני לבינו היה תמיד מביך קצת, בעיקר בגלל המשפחה שלו שכל הזמן מתייחסת אלי כאל בטלן שמנסה לחיות על חשבון אהרון שלהם. זה שאני עובד ומפרנס את עצמי ושכל אחד מאיתנו מכניס לחשבון המשותף בדיוק אותו סכום לא מהווה הוכחה מספקת בשבילם. העובדה שהבית שלנו רשום רק על שמי נראית להם הוכחה חותכת לחוסר ההגינות שלי למרות שכשקנינו את הבית הוריו דרשו בתוקף שרוני לא ירשם כאחד מבעלי הבית, מפני שאז הוא לא יוכל להיחשב כזכאי למשכנתא של זוג צעיר – אז הם עוד חשבו שאחרי שהשיגעון של ההומואיות יעבור לו הוא יתחתן עם בחורה – גם אם זה לא יקרה אחרי שימלאו לו 27 הוא יהיה זכאי למשכנתא מסובסדת רק בתנאי שלא יהיה רשום על שמו בית, וזו הסיבה האמיתית לכך שהבית שאנחנו גרים בו רשום רק על שמי, אבל כשנוח להם הם שוכחים את זה וצועקים שהנה, הוא משלם משכנתא על בית שלא שייך לו.
בסדר, שיחשבו כרצונם, לא אכפת לי. הבית הזה – שקניתי על פי דרישתו ובגלל הלחצים שהוא הפעיל עלי – הוא של שנינו, ובצוואה שכתבתי הורשתי לו את כל הבית כולל התכולה. למרות שמעולם לא דיברנו על כך אני מניח שהוא יודע זאת.
למה אני מעלה את הנושא הזה דווקא בימים טרופים אלו?
כי החודש רוני לא הכניס את החלק שלו לחשבון המשותף שלנו ועד שהבנתי מה קרה רוב המשכורת שלי נבלעה בתשלום המשכנתא ולא נשאר לי כמעט כלום כדי לחיות.
כשצלצלתי אליו נרעש ושאלתי מה קרה התברר שהוא העביר את המשכורת שלו להוריו שברחו לאילת מיד אחרי שנפלה הקטיושה הראשונה בקריות.
"אבל רוני," אמרתי, נבוך מאוד וקצת מבולבל, "יש לנו תשלומים לכל מיני דברים, וצריך גם לאכול. איך אני אסתדר רק עם המשכורת שלי, וזה בהנחה שהבוס יצליח בכלל לשלם לנו משכורת החודש?"
הוא התפרץ עלי בכעס ואמר דברים שבטח הוכתבו לו על ידי הוריו ואחיותיו – שאני מהווה נטל עליו, שאני חי על חשבונו, שאסתדר כמו כולם עם מה שאני מרוויח, ששלום ההורים שלו חשוב לו יותר מלהחזיק אותי – זה הכי פגע בי, ממתי הוא החזיק אותי? – ושאם חסר לי כסף שאקח ממיצי ומבוריס ומכל שאר החברים שישנים איתי, למה רק הוא צריך לממן אותי? הייתי כל כך פגוע שפשוט הדחקתי את מה שהוא אמר ולא סיפרתי שום דבר לאף אחד. אפילו לחשוב על זה לא הצלחתי. הוא אמר לי להסתדר עם מה שאני מרוויח אז זה מה שאני אעשה – כמו שחייתי בלעדיו לפני שנפגשנו ככה אני אמשיך לחיות על חשבוני גם היום.
אתמול נסעתי באופניים לעבודה כי נגמר לי הדלק לאוטו, וכבר שלושה ימים אני שותה קפה רק בעבודה כי אין לי קפה וחלב בבית – האמת שחוץ מקוטג' ולחם אין לי תקציב לשום דבר – הכל נגמר לאט לאט. הפסטה האורז הירקות והפירות אזלו כבר בשבוע שעבר וגם חומרי הניקוי, הסבון ומשחת השיניים עומדים להיגמר.
כשתיכנס המשכורת שלי סוף סוף בשמיני לחודש – בתקווה שזה יקרה – אני חושש שכל הכסף יבלע לתשלומים של חשמל ארנונה ומים. את הטלפון ואת הנייד ניתקתי עוד בשבוע שעבר. החלטתי שהם מותרות מיותרים. אני מתלבט מה לנתק קודם, טלוויזיה או אינטרנט, או אולי שניהם?
במכתב שרוני כתב לי לפני שנסע הוא התנצל שצעק עלי, וסיפר שהוא מתוח מאוד ושהנסיעה הזו מאוד חשובה לעתיד המקצועי שלו, ולמדינה בכלל.
חיל אוויר מנסה למכור ציוד צבאי למדינה זרה (שיש בה הרבה רחת לוקום) ורוני הצטרף למשלחת על תקן הטכנאי שמפעיל את הציוד. זה תפקיד מאוד אחראי ולכן הוא לחוץ ומוציא את זה עלי. הוא יודע שזה לא בסדר, אבל ככה יצא.
חוץ מזה הוא גם כתב שהוא אוהב אותי, ודואג לי, ושאני חשוב לו מאוד. אין במכתב אף מילה על איך אני אמור להסתדר עם הכסף, ומה יקרה אחר כך, כשהוא יחזור הביתה – אם זה בכלל יקרה – מה שהוא כן דאג לבשר לי זה שסיסי הצליח להשתחל לצוות הטכני שנוסע לחו"ל. קראתי את המכתב פעמיים, אחר כך קרעתי אותו לגזרים, השלכתי אותם לאסלה והורדתי את המים. עם מילים יפות אי אפשר לקנות במכולת.
בעוד אני כותב את הפוסט הזה נכנס אלי ג'קי, הכניס לי כאפה כזו שרק מרוקאי גזעי יכול להכניס לך וצעק עלי שאני אשכנזי פלצן ודביל. לפני שהבנתי מה עשיתי הוא נתן לי 2500 ₪ במזומן ואמר שזה התשלום שמגיע לי מהדייר המוזר שלי שברח אחרי שבוע ומשהו מהבית בלי ששילם לי מאומה והצ'קים שלו חזרו. "אתה לא צריך לשלם לי בעדו ג'קי." אמרתי וחטפתי עוד כאפה.
"בטח שאני צריך. מי הביא אותו אליך אם לא אני? אם הוא ברח בלי לשלם זו חובתי לשלם במקומו, אתה חייב לקחת את הכסף."
"לא רוצה ג'קי, תפסיק לדבר שטויות."
"אתה חייב. אחרת אתה דורך לי על הכבוד." הודיע לי ג'קי בהדרת כבוד מזרחית.
הייתי מתווכח איתו עוד קצת – גם לפולנים יש כבוד – אבל מיצי וליאור השתרכו למטבח שלי כורעים תחת נטל של ארגזי קרטון עמוסים בכל טוב. אליס פסעה אחריהם נושאת סיר מעלה ניחוח, ובמאסף הלך דני עם חבילה ענקית של גלידוניות.
כולם, חוץ מהילד שהיה עסוק בזלילת גלידוניות, צעקו עלי שאני אידיוט, ולמה אני לא אומר שאני בקשיים, ולמה הם צריכים לבדוק לי את המקרר כדי לראות שאין לי מה לאכול? "אני מסתדר." אמרתי בעקשנות, "לא היה לי נעים להתבכיין."
"מנחם!" התרתח ליאור, "אני והחבר'ה שלי מתעלקים לך על המטבח ועל הבית בלי הפסקה, לא הגיע הזמן שנחזיר לך קצת?"
אמרתי שאולי הוא טיפה צודק, למרות שהם תמיד מביאים אתם אוכל ובעיקר שתייה שאין אצלי, ובכל זאת מביך אותי להיות מקרה צדקה שצריך להביא לו אוכל.
אליס אמרה לי שאני מטומטם, ואחרי כל הזמן שאני מטפל לה בילד הגיע הזמן שמישהו יטפל גם בי ושאפסיק להעליב את החברים שלי, ולא עזבה אותי עד שגמרתי צלחת מלאה אורז פרסי כזה שאני לא יודע איך קוראים לו, אבל יש לו תפוחי אדמה מתחת והוא מאוד טעים, יותר טעים מלחם וקוטג', והזכירה לי לקחת כדורים.
ג'קי מילא לי את הטנק דלק עד הסוף, כבר הרבה זמן לא היה לי טנק מלא לגמרי, ודני השאיר לי כמה גלידוניות לקינוח. עכשיו המקרר שלי מלא אוכל ואני מרגיש שוב עשיר כי יהיה לי די כסף לשלם חשמל ומים ולקנות גם מרכך לשער, וכעת אני מתלבט מה חשוב יותר – טלוויזיה או אינטרנט?
יומנו של מספר סיפורים 