43. סוף הקיץ

מדבר אל הקיר
חזרתי בצהרים מקבוצת התמיכה שפוך מעייפות. הייתי ממש גמור, בקושי עמדתי ישר. בדרך חזרה רוני עוד הספיק לבקש שאעשה קניות כי יהיו לנו אורחים, וברגע ששמתי הכל במקרר התקלחתי ונפלתי על המיטה. בטח תתפלאו מה הפריע לי לישון בבוקר אחרי הלילה הלבן שעבר עלי? הפריעו לי הטלפונים.
גם ככה תמיד הבית שלנו הומה מרינגטונים, אבל היום, עם סיסי מצד אחד, רוני מצד שני ודני מצד שלישי, לא היה רגע של שקט. אני יודע שאני נשמע כמו קשיש נרגן, אבל מה לכל הרוחות יש להם לדבר כל כך הרבה? אני מתחיל לחטוף חום כל פעם שאני שוב שומע את הצלצול הזה של הטלפון. תשתקו כבר לכל הרוחות!
הסתגרתי בחדר השינה, ניתקתי את הטלפון, סגרתי את הנייד שלי, איימתי ברצח על כל מי שיפריע לי וישנתי בערך חמש דקות לפני שצעקות התלהבות העירו אותי שוב!
מתברר שדני וסיסי גילו מכנה משותף – משחק מחשב אידיוטי ורעשני!
שכבתי ער וסקרתי במוחי את כל מסכת העינויים שאעביר אותם לפני שאשתיק אותם סופית ושוב נרדמתי והפעם היה לי מזל, ישנתי שנת ישרים עד ארבע וחצי.
קמתי מאושש ונטול מחשבות פליליות ויצאתי בתחתוני מחדר השינה רק כדי לגלות שהבית נכבש על ידי חבורת כחולים וכחולות שלטשו בי מבטים חסרי בושה.
רוני שכב באמצע המערבולת העליזה על הספה ופרח מכל תשומת הלב שכולם השפיעו עליו.
מעולם לא הרגשתי כל כך ירוק ומבוגר. ביקשתי סליחה, ביצעתי נסיגה לחדר השינה, העליתי על התחתונים שלבשתי את בגדי הבישול שלי – שראוול הודי אדום עם פילים לבנים וצהובים וגופיית סבא שמזמן הייתה אמורה להפוך לסמרטוט ניקוי אבק, אבל שרדה כי אני בחור שנקשר, והלכתי לאפות פיצות ובורקסים.
בין לבין גם טיגנתי מגש של בשר עוף סיני שאני קונה תמיד בסופר שלנו ומערבב עם אורז או פסטה, תלוי מה יש. בחור אחד מלהקת המעריצים שהתגודדו סביב רוני ניגש למטבח, חייך אלי בחביבות והציג את עצמו. זה היה תום שערך את היום הולדת המפורסם ההוא על שפת הים. להפתעתי הוא התברר כבחור נחמד מאוד, אינטליגנטי למרות גילו הרך ומהר מאוד מצאנו הרבה מאוד נושאים משותפים.
כשהדלקתי את הרדיו כדי לשמוע את התכנית האהובה עלי – ספרים רבותי, ספרים! עם ציפי גון גרוס – (כן, אני מגה חנון. אני אפילו קורא את מדור הספרות בעיתונים, תשלימו עם זה) הוא הודה שגם הוא אוהב את התכנית הזו. שמחתי מאוד שמצאתי נשמה תאומה ויחד הקשבנו בעניין רב לסיפור על המיתוס של פאוסט שמכר את נשמתו לשטן, זה היה כל כך נחמד לגלות מישהו שטעמו כטעמי, הרגשתי שנעשה לי נס קטן, ואז רוני ביקש עוד כוס תה עם דבש. הכנתי לו את התה עם דבש ופלח לימון, וכשראיתי שקצת דבש נזל מהכפית ונמרח לי על היד ליקקתי את האצבעות שלי. תום שעמד לצידי ובחש את הסיני אמר בצחוק שגם לו בא מתוק, לקח את היד שלי וליקק את האצבע המרוחה בדבש.
זה היה סתם בצחוק כזה, יכול להיות שהוא ניסה קצת לפלרטט איתי, אבל לא ברצינות, הרי החבר שלי היה בחדר הסמוך. המשכנו להאזין לתוכנית עד שמישהו קרא לו חזרה לסלון, לפני שהוא יצא עוד ניצלתי את ההזדמנות והעמסתי עליו מגש של בורקס, מרגיש שתוך כדי שהוא לוקח ממני את הבורקס הוא נוגע לי ביד במין ליטוף.
אני מודה שזה די שעשע אותי, אפילו החניף קצת, אבל לא הייתי טורח לכתוב על זה אם הוא לא היה חוזר אחרי כמה דקות, מאוד מתוח ורציני, ושואל אותי אם זה נכון שאני נשא איידס.
ברגע ששמעתי את הקול שלו – חרישי, מאשים ולחוץ – ידעתי ששוב נפלתי על אחד כזה. יש כאלו בכל מקום, לפעמים אני פשוט נדהם לראות איך בן אדם שנראה שפוי לגמרי בכל תחום אחר מתחרפן לגמרי כשמדובר באיידס.
ניסיתי לדבר איתו בהגיון למרות שאני יודע מניסיון מר שההיגיון לא משחק תפקיד במקרים כאלו, ולהסביר שליקוק קצת דבש מהיד שלי לא מסכן אותו בשום פנים, אבל זה היה כמו לדבר אל הקיר. הוא דיבר המון שטויות שאין טעם לחזור עליהן ואפילו איים עלי שאם הוא נדבק הוא ירצח אותי.
רק דבר אחד שהוא אמר נתקע לי בראש, "מילא אני, אתה לא מכיר אותי ולא אכפת לך ממני, אבל איך אתה יכול לעשות דבר כזה לרוני? אתה אומר שאתה אוהב אותו, איך אתה יכול לסכן אותו ככה?"
"אני לא מסכן אותו." אמרתי, אבל הקול שלי רעד וידעתי שאני לא משכנע אותו. גם את עצמי לא שכנעתי.
עמדנו ככה, לוחשים אחד אל השני – הוא דיבר בקול חרישי מפחד שישמעו כנראה, ונדבקתי ממנו משום מה – עד שנמאס לי והזמנתי אותו לגשת למחשב שלי לקרוא באינטרנט חומר על איידס, ולראות שהוא לא היה קרוב אפילו לסכנת הידבקות.
הוא סירב בתוקף והזדעזע מעצם הרעיון שהוא יכנס לחדר שינה של נשא ויגע במחשב שאני משתמש בו. ידעתי שזה לא יעזור ובכל זאת לא התאפקתי ואמרתי לו שהפחד שלו מאיידס הוא לא רציונאלי, ואולי כדאי שהוא יברר בינו לבין עצמו ממה באמת הוא פוחד?
מה שאמרתי גרם לו לכעוס כל כך עד שהוא הסתלק, לוקח איתו כמובן את כל החבר'ה שבאו איתו במכונית. כולם שמו לב שמשהו משונה מתרחש ביני ולבינו וזה היה נורא מביך. כמה דקות אחר כך גם שאר המבקרים שלנו הסתלקו במהירות, משאירים אותנו בין צלחות עמוסות בורקסים ופיצות אכולות למחצה, מרגישים נבוכים ומבולבלים.
רוני ניסה להבין מה קרה וחקר אותי בלי רחמים, אבל לא התחשק לי לדבר על זה. המעבר המהיר הזה בין בחור נחמד שמנסה לפלרטט איתי קצת במטבח ואוהב כמוני להקשיב ל'יהלומים לנצח'ב- F.M.88 לבין הטיפוס המבוהל והנרגז הזה שאיים עלי ברצח ערער אותי לגמרי.
מעניין מי סיפר לו? לא שזה משנה אבל בכל זאת, מעניין.
אחרי שכל החברים והחברות של רוני נעלמו, משאירים כלי אוכל מלוכלכים, סלון הפוך ומבוכה גדולה, ירדה עלינו שתיקה גדולה ומכבידה. אני סירבתי לדבר על זה, ורוני שבין כה וכה טוען שאני לא יודע לדבר לעניין ותמיד מחמיץ את עיקר הסיפור ונטפל לפרטים לא חשובים לא בזבז עלי את כוחות השכנוע שלו. אחרי שסידרנו הכל הוא תפס את סיסי והסתלק איתו לדירה של ליאור לראות קצת סרטים במערכת שלו.
"אותך הסרטים האלו בין כה וכה לא מעניינים." אמר בעליזות (מעניין, פתאום הוא הרגיש הרבה יותר טוב) "לך לקרוא עיתון. עוד לא קראת את המדור הספרותי השבוע." חייך בחוצפה והסתלק.
הייתי בטוח שהם הלכו לראות איזה סרט כחול חדש ומסעיר שליאור השיג ממישהו וכדי לעשות לו דווקא התיישבתי ליד המחשב שלי והתחלתי לחפש אתרי פורנו. יגעתי ומצאתי והשתעממתי נורא.
כולם נראו מעניינים כמו בובות פלסטיק של חלון ראווה. רק תמונה אחת לכדה את עיני, אבל אתם לא תראו אותה כי היא יותר מידי בשביל הבלוג הפולני והמהוגן שלי.
אחר כך נפלתי על כמה דפים מלאי קומיקס הומואי ותמונות משעשעות ושכחתי מהפורנו, וכשנזכרתי ורציתי לחזור אליו גיליתי שמשהו קרה לראייה שלי – מין ריצוד מוזר, בעיקר בעין שמאל שבר וטשטש את שולי שדה הראיה שלי, הולך ומתרחב לעבר המרכז.
זה קורה לי פעם בכמה שנים, בדרך כלל כסימן אזהרה למיגרנה הולכת וקרבה. בפעם האחרונה שסבלתי מהתופעה המעצבנת הזו… עדיף לא להיזכר מה קרה אז, אבל מאז שאני עם רוני זה לא קרה לי יותר וכמעט שכחתי מהקטע המוזר הזה.
אולי זו דרכו של תת ההכרה שלי לרמז לי שפורנו הוא מחוץ לתחום בשבילי?
ירדתי לליאור כדי לחפש אדוויל. הם היו כל כך מרותקים למסך שעליו הוקרן עידן הקרח 2 עד שבקושי שמו לב שאני שם. מעניין למה רוני חושב שאני לא אוהב סרטים מצוירים לילדים? שאלתי את עצמי. יכול להיות שזה בגלל שאני צוחק ממנו שהוא רואה את ערוץ הילדים עם דני? לפני שעניתי לעצמי התמוטטתי על המיטה ונרדמתי.
***
קמתי למחרת עליז וטוב לבב, ועל הקפה של הבוקר עודכנתי שרוני מרגיש הרבה יותר טוב, שהוא יודע שסיסי גילה לתום שאני נשא, ושהוא הבטיח לדבוראי אחד שאני עובד אצלו לפעמים שאסע מיד למכון הדבש שלו כי הוא נאלץ להסתלק באמצע הרדייה לטפל בהתנחלות של כוורת סוררת אחת שעומדת במטע אבוקדו ליד נהרייה.
"אבל למה גילית לו סיסי? לא שאכפת לי שכולם ידעו, אבל ראית איך הוא התחרפן?"
"כי אני מכיר את הנחש בקש הזה." אמר סיסי בקור רוח, "ראיתי איך הוא מתלבש עליך ומתחנף אליך וזה הרגיז אותי ועצבן את רוני."
"בקושי שמתי לב לזה, תום סתם ילד, וחוץ מזה חשבתי שהוא חבר שלך?"
סיסי נאנח והסביר לי את עובדות החיים. יש קבוצה של הומואים ולסביות ועוד כמה נספחיות שאוהבות משום מה הומואים בבסיס שלהם ובעוד בסיס סמוך שהם מעין חבורה כזו, והם אוהבים להיות יחד כי הם מרגישים נוח זה עם זה, אבל זה לא אומר שהם חברים.
"הכל באשמתי, אחרי שסיפרתי לו שהייתי אתכם הוא נורא נדלק… ואחרי שהוא ראה אותך בפיקניק אז בכלל…"
"מה ראה אותי? הייתי שם בקושי רבע שעה וברחנו."
סיסי התחיל לצחוק, ורוני נאנח ואמר מין – אמרתי לך! – פולני כזה שכאילו יצא מבית מדרשה של סבתא שלי עליה השלום. מסתבר שההופעה המאוד מתומצתת שלי בפיקניק השאירה רושם עז על החבורה המוזרה הזו, ובעדה שלהם נהוג שכשהם מתרשמים ממישהו הם חייבים לבדוק איך הוא במיטה.
"אז תום לא מתעניין בספרים ובמיתוס של פאוסט?" שאלתי, קצת מאוכזב, ולתימהוני השניים פרצו בצחוק גדול והודיעו לי שאני לא מבין כלום מהחיים שלי.
"אני כן מבין ואני לא מבין למה היית צריך להתערב?" המשכתי להתמרמר, "הייתי יכול לנפנף אותו בעדינות ובשקט. בגללך יציקו עכשיו לרוני."
"אל תדאג." הרגיע אותי רוני, "אולי החבר'ה האלו אוכלים זה את זה מבפנים, אבל כלפי חוץ הם חבורה מאוד מלוכדת והם לא יספרו כלום כי רובם בארון, וחוץ מזה כולם יודעים שתום קצת פסיכי כשזה נוגע לאיידס. לרוב בכלל לא אכפת. הם בקושי משתמשים בקונדומים."
"וזה לא פסיכי?" התרגזתי, ומיד פצחתי בנאום הרגיל שלי על הצורך בזהירות, ועל חוסר האחריות של הנוער בימינו, ועל זה שמאז שיש קוקטייל אנשים נעשו חסרי אחריות בצורה מזעזעת, ואולי לא מתים כיום כל כך מהר מאיידס, אבל זה לא אומר ש… באמצע הנאום הם אמרו לי להפסיק לנדנד כמו איזה קשיש והעיפו אותי מהבית.

עקוץ
נסעתי למכון הדבש, עבדתי כמה שעות דביקות ומתוקות מאוד, וממש לקראת הסוף, כששטפנו הכל, חטפתי עקיצה באצבע. עכשיו כל היד שלי נפוחה ומגרדת, אבל לפחות חידשתי את אספקת הדבש בבית.
מחר אני חוזר לעבודה אחרי חופש ארוך ומתיש שבו לא עשיתי כמעט כלום חוץ מלהזיע, ולהיות לחלופין מדוכא, או מסטול. נכון, התחלתי לכתוב סיפור חדש תחת השפעת החשיש, אבל כשקראתי אותו בראש צלול התאכזבתי מאוד. הסם הזה טוב רק בשביל לשבת ולצחקק כמו טיפשונית ולבלוס ממתקים, אבל בשביל לעשות משהו רציני הוא לא שווה כלום. שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם.
קמתי בבוקר וגיליתי שבמקום כף יד שמאל יש לי כדור נפוח וכואב. דבר ראשון צלצלתי לדבוראי שבגלל הדבורה שלו הגעתי למצב הביש הזה. "לא נורא." הוא ניחם אותי, "אחרי שתקבל עוד כמה אלפי עקיצות זה כבר לא יקרה."
"באמת תודה רבה, אני כבר לא יכול לחכות, אבל מה אני עושה עכשיו? זה נפוח ומגרד נורא ואני חייב ללכת היום לעבודה."
"תגרד חזרה בזהירות ותשים אלכוהול שיקרר לך את היד. מזל שזו יד שמאל ומזל שאין לך טבעות, לאימא שלי זה קרה פעם ואבא היה חייב לנסר לה את הטבעות נישואים מעל האצבע." סיפר לי הדבוראי בגאווה.
קל לו לדבר, הוא אדיש לעקיצות. ההורים שלו התחילו לגדל דבורים עוד כשהוא היה תינוק, ומאז ועד היום הוא קיבל כבר אלפי עקיצות. לטענתו ארס דבורים הוא חיסון טבעי נגד דלקות פרקים ויש אנשים שמניחים לדבורים לעקוץ אותן בכוונה תחילה כדי להתחסן. מרתק מאוד, אבל מה זה עוזר לי?
בעבודה קיבלתי המון עצות מוזרות כמו למרוח שמן, לשים קרח, או שום, או דבש או – וזו הייתה ההצעה הכי מוזרה – להשתין על היד. זו הייתה עצה של ההודי כנראה התבלבל בין עקיצת דבורה לצריבת מדוזה. חזרתי הביתה עצוב וכאוב רק כדי לגלות למה אימא של סיסי רבה איתו ללא הרף – הבחור בלגניסט איום ונורא!
הוא ורוני בילו כל היום בבית כי הם יוצאים לעבוד רק בערב וכשחזרתי מצאתי מגבות רטובות על הרצפה וגרביים מלוכלכות מפוזרות בכל מקום, כיור גדוש כלים דביקים, סוכר מפוזר על השיש ופח אשפה עולה על גדותיו – כל הדברים שמעלים את חמתי להשחית.
רוני שכב על הספה וישן מול הטלוויזיה, מתעלם מהבלגן שהתחולל סביבו, ואילו האחראי למהומה ישב ושיחק לו במחשב נגד דני שהיה בבית שלו. הם דיברו בסקייפ בצעקות רמות תוך כדי המשחק ושניהם נהנו מאוד. אני לא!
קראתי את סיסי לסדר, וכשהוא אמר לי, "רק רגע, עוד מעט." התשובה הקלאסית של מכור למשחקי מחשב, ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא. משכתי את התקע של המחשב, ובעוד הוא מוחה על שגרמתי לו להפסיד במשחק אמרתי לו לסתום את הפה וגיליתי לו מה דעתי על הרגלי הסדר והניקיון שלו.
דני הופיע מתנשף מהבית שלו לברר מה עלה בגורל עמיתו למשחק וחטף גם מנה, וכשרוני התעורר צרחתי גם עליו והודעתי להם מה דעתי על חבורת בטלנים שמצפה שאני אשוב מהעבודה לנקות אחריהם ולעשות בשבילם קניות.
"אם נדמה לכם שאני אימא שלכם תחשבו שוב!" צעקתי, וכדי להרשים אותם עוד יותר הראיתי להם את כף ידי התפוחה. כולם בהו באימה ביד שלי שנעשתה מפלצתית לגמרי, ודני לא עמד בפיתוי וחבט בה קלות כדי להיות בטוח שהיא אמיתית ולא איזה זיוף מתוחכם. זה כאב ואני צרחתי צרחה איומה, מבהיל את כל מי שהיה ברדיוס של ק"מ מסביב.
הרופא שהתקשרתי אליו אמר שאקח כדור נגד אלרגיה וכדור נגד כאבים ואלך לישון. לקחתי את הכדורים, עטפתי את היד האומללה שלי בשקית אפונים קפואים, פקדתי עליהם לעשות קניות כי המקרר ריק והלכתי לישון.
כשקמתי אחרי שעה הכל היה מסודר ומצוחצח. סיסי הגיש לי קפה עם עוגה ושאל אם טעים לי ואם הכל בסדר, ומה דעתי שהוא יגור אצלנו כי הוא לא כל כך מסתדר עם ליאור?
"אני צריך לדבר עם רוני." התחמקתי מתשובה.
"אני חושב שזה רעיון טוב חמי." אמר רוני ממקומו על הספה והחווה בידו תנועה של – שיהיה, מה הסיפור? "בין כה סיסי משתחרר בעוד שלושה חודשים אז בינתיים…" הוסיף, משך בכתפיו והסתכל עלי במבט של – בחייך, מה אכפת לך? – החזרתי לו מבט ואחר כך שנינו הסתכלנו על סיסי.
כולנו חשבנו על אותו דבר – סקס.
"אני אשלם לכם שכר דירה." נחפז סיסי להבטיח, "ואני אהיה נקי ומסודר, ואני לא אשאר לישון אצלכם אחר כך, אני יודע שאתם אוהבים לישון לבד ו… אה…" אימץ את מוחו, מחפש עוד נימוקים משכנעים, "אני לא אביא לפה בחורים אחרים."
"אולי עדיף שכן תביא." אמרתי, "אתה לא רוצה חבר?"
"לא." אמר סיסי ומיד זינק ממקומו וחש עם המגש והספל למטבח והתחיל לנגב שם את השיש בחריצות עצומה.
"טוב לו ככה." אמר רוני, "מה אכפת לך? מה, לך לא טוב?"
"כן, אבל רק מידי פעם, לא בתור סידור קבוע."
"זה לא יהיה קבוע, בסוף הוא ימצא מישהו, בינתיים זה נוח לכולם."
"לא יודע." אמרתי, "הוא נורא צעיר, כל המצב הזה נפיץ לדעתי."
"אתה סתם לחוץ. יאללה, בוא נלך להתקלח. אני אשפשף לך את הגב."
הלכנו להתקלח יחד, וליתר בטחון נעלתי את דלת המקלחת – דבר שלא עשיתי קודם מעולם – יש דברים שהם פרטיים רק לי ולו.
***
מאז המלחמה המצב אצלי לא מזהיר. משהו הלך לאיבוד – שמחת חיים, הנאה, כיף מעצם העובדה שאני קם בבוקר חי – כל הדברים שפעם היו מובנים מאליהם נעלמו לי לאחרונה מהחיים.
האוכל לא טעים לי, אין לי חשק לקרוא, או לראות סרטים או לעשות אהבה, וגם סתם סקס דוחה אותי. לא בא לי על כלום. רוצה להעלם באיזה חור שחור ודי.
הדבר היחיד שעוד מחזיק אותי בסביבה זו הרגשת החובה כלפי אנשים שצריכים אותי וסומכים עלי. האימפוטנציה הכללית הזו שתקפה אותי היא הסיבה האמיתית לכך שהזמנתי את סיסי לבוא לגור אצלנו. אני יודע שזה עושה רושם קצת חולני ואולי זה באמת ככה, אבל מצד שני בני אדם הם לא פיונים של שח ואי אפשר לתמרן אותם כמו שרוצים, או שאולי יש כאלו שיכולים? אני לא.
סיסי בחור עדין ורגיש, אבל בהחלט בעל דעה משלו על החיים. היום הוא הודיע לי חד משמעית שבעיניו אני ורוני זוג משמים ואין לו שום כוונה להידחף באמצע ולקלקל.
מהיום הוא דייר אצלנו, משלם שכר דירה ולוקח חלק באחזקת הבית, ואם בא לנו מוכן מידי פעם לשלישייה במיטה שלנו, אבל עד כאן ולא יותר.
היום הוא חזר לבד מהבסיס וסיפר לי על השירות שלו בקריה ומה באמת קרה שם אחרי שרוני הגיע למחלקה שלהם. מסתבר שהייתה שם חבורה מגובשת מאוד של אוחצ'ות מזעזעות ומרושעות שתוגברו בכמה בנות מעריצות הומואים שמיררו את חייו כי הוא לא היה מספיק צפוני לטעמם. מסתבר שאצל הבועתיים להיות מבת ים זה בערך כמו לבוא לחיפה מקרית ים ג'- פאדיחה שיש למחות מהר מקורות החיים.
רוני היה היחיד שלא התנכר לו והתעקש לצרף אותו לכל מקום והעז לא לשתוק להערות העוקצניות של ראשי החבורה.
"הוא אמר לי שהחבר שלו כבר היה מראה להם מאיפה הדג משתין, והוא בטח לא היה נותן לכמה הומואיות מגונדרות להשפיל אותו." נזכר סיסי בנוסטלגיה.
"באמת?" השתוממתי, שואל את עצמי למה הוא לא סיפר לי על הזובור שעשו לו שם.
"מה, הוא לא סיפר לך כלום?" התפלא סיסי.
"מי, רוני? המאצ'ו הזה בקושי מדבר איתי, לא שמת לב?"
"אולי אתם צריכים מתווך?" צחק סיסי.
כשאמרתי לו שרק אנשים קטנים וחסרי בטחון עצמי משפילים אחרים כדי להרגיש טוב עם עצמם הוא התמלא שמחה ורץ להכין לי פאי לימון, וסיפר לי המון דברים על עצמו ועל המשפחה שלו, ועל הרגשות שלו, ועל התכניות שלו לעתיד, והיה חמוד, עדין, מלא אופטימיות ושמחת חיים כמו פיה קטנה ומתוקה.
***
אם חשבתי שסיסי יפתור את הבעיה המציקה לי לאחרונה טעיתי. היום רוני צץ פתאום בבית לבד, בלי סיסי שנשאר בבסיס והתעקש לנתק אותי מהמחשב – מפלטי היחיד בימים האחרונים. "למה סיסי לא בא איתך?"
"די כבר איתו, התאהבת בו או משהו?" הוא רוטן, נשכב על המיטה ומביט בי במבט הלח והלוהט הזה שפעם היה גורם לי להפסיק לעשות מה שלא יהיה ולהצטרף אליו והיום… היום הוא עושה לי דברים אחרים לגמרי.
הוא רואה את הבעת חוסר הרצון על פני ומתעצב ואני מתמלא בושה. אני מאכזב אותו ואת עצמי ואני לא יודע איך לתקן.
בכל זאת אני מניח למחשב ובא ונשכב לצידו, ושואל אם הוא רב עם סיסי.
"לא, בטח שלא, אבל… הוא לא אתה. מרגיז אותי שאתה מנסה… אתה עוד אוהב אותי בכלל?"
"כן חמוד, מאוד."
"אז למה?" ידו מרפרפת בין רגלי ושבה מאוכזבת.
אני נאנח ומודה שאין לי מושג.
"אתה זוכר איך היינו פעם?" הוא שואל, מביט בי בדאגה.
כן אני זוכר אבל… לא יודע מה קרה לי חמוד, מאז המלחמה אני פשוט… אל תיקח ללב, זו לא אתה, זה אני."
הוא לא משתכנע ושואל שוב אם יש לי מישהו אחר, אם התאהבתי בבחור הזה שאני מתכתב איתו וצוחק מהציורים ומהבלוג שלו.
"זו רק אהבה וירטואלית." אני מבטיח, ושוב מתנצל.
מאוד לא נעים לי ועצוב לי, אבל יש דברים שאי אפשר לזייף. הוא לא מאמין לי ושואל אם זה בגלל שהוא היה גם עם אחרים. "לא, באמת שלא, הרי דיברנו על זה שאתה… הסכמנו שזה בסדר. תראה, אל תעשה מזה סיפור כזה גדול, הכל באשמתי." אני מנסה להרגיע אותו.
בפעמים הראשונות הוא עוד האמין לי, אבל זה כבר נמשך מעל חודש וכמה אפשר?
אני נבוך מאוד ומבויש וכמו תמיד כשאני לא יודע מה לעשות אני מגייס את הספרות לעזרה. "קראת את 'וזרח השמש' של המינגווי?"
"וזרח השמש ובא השמש ועל מקומו שב השמש." הוא ממשיך את הפסוק בלי היסוס, אבל אין לו מושג על איזה ספר מדובר.
כמה אופייני לו שאת קוהלת הוא מסוגל לצטט בקלות, אבל מעולם לא טרח לקרוא את המינגווי הקשיש והטוב.
"מסופר שם על אחד שגם הוא לא יכול למרות שהבחורה שמאוהבת בו מאוד רוצה."
"למה? הוא הומו?"
"לא. האמת שזה לא ברור כל כך, אבל הוא פשוט לא יכול. כל מה שהסופר מגלה לנו זה שהוא היה במלחמה."
"איזה מלחמה?"
"מלחמת העולם הראשונה."
"אולי הוא בהלם קרב?"
"אולי, זה לא מוסבר, וזה לא משנה בעצם. העובדה היא שהוא יצא דפוק מהמלחמה ולא יכול לזיין למרות שהוא אוהב אותה."
"אז מה היא עושה?"
"מזדיינת עם אחרים, מה עוד היא יכולה לעשות?"
הוא שותק, מזעיף פנים. "והוא יודע על זה?"
"בטח, הם כולם חבורה אחת כזו של חברים שנוסעים יחד לספרד לראות מלחמות שוורים ויש לה שם רומן עם איזה מטדור."
"וכל הזמן היא בעצם רוצה אותו והוא אותה, אבל זה לא הולך?"
"כן, פחות או יותר."
"חרא של סיפור." הוא פולט בזעף, "בטח גם ארוך נורא."
"האמת שלא, 'למי צלצלו הפעמונים' ארוך יותר."
"נו, ומה הסוף? הם מוצאים איזה פתרון? ויאגרה? משהו?"
"עוד לא המציאו אז את הויאגרה."
"אז שישתכרו או ייקחו סמים, כשאתה מסטול מחשיש הכל אצלך בסדר."
"זה לא בסדר להיות מסטול כל פעם שרוצים זיון, ויום אחר כך אני מרגיש חרא ובקושי זז. בסיפור הם גם שותים המון, אבל זה לא עוזר."
הוא מתהפך בגבו אלי ומודיע לי שהוא לא אוהב את הסיפור הדפוק הזה.
אני טומן את פני בתלתלים שעל עורפו ואומר שגם אני בעצם כבר לא כל כך אוהב את 'וזרח השמש' כמו שאהבתי פעם, אבל זה מה יש.
"אני יודע." הוא אומר, מסתובב, מחבק אותי חזק, מנשק אותי ושואל אם הגיבורים של הסיפור לפחות ישנו יחד. "עד כמה שזכור לי לא, הם היו רק ידידים."
"נשים." הוא אומר בזעף, "מה הן מבינות?" ומושך את ראשי אל חיקו.
אחר כך הוא נרדם בזרועותיי, עייף ומחייך.
אני ממשיך לשכב ער כל הלילה, חושב ודואג, מעלעל שוב ושוב בזיכרונותיי הישנים וחסרי התועלת, ממתין עד שהשמש שוב תזרח.
***
אתמול, פחות משעה אחרי שהודעתי לסגן שאני עושה בדיקות דם בבוקר ולכן אגיע מאוחר הוא התקשר אלי הביתה וביקש שאקדים ככל האפשר כי פתאום הגיע משהו דחוף והוא צריך אותי על הבוקר. אחלה! חשבתי, הנה יש לי סיבה לא להתייבש בתור בין הקשישים בקופת חולים, הבדיקות דם יחכו לפעם אחרת.
בבוקר רוני הזכיר לי ברשעות שאסור לי לשתות קפה כי אני בצום בגלל הבדיקות, וכשסיפרתי לו שאני מתכוון שוב לדחות אותן הוא עורר סקנדל וזרק אותי מהמיטה, לא לפני שביצע בי מעשים מגונים לרוב.
"אתה סקס מניאק." הודעתי לו בעודי נחפז להתלבש – מעשים מגונים אורכים זמן רב והייתי באיחור.
"ומה אתה? ועוד אחרי שסיפרת לכל העולם שסקס כבר לא מעניין אותך."
"הוא באמת לא מעניין אותי יותר, אבל בבוקר זה לא נחשב, וחוץ מזה הכרחת אותי. טוב, אני חייב לטוס."
"רגע, לאן אתה הולך? תביא מהר נשיקה."
"לא רוצה."
הוא מתעקש וסוחט ממני את הנשיקה שלו, וגם צובט לי בתחת, וכשאני מציין שזה נחשב להטרדה מינית הוא מספר לי שהוא נורא אוהב אותי ומוסיף לי עוד סנדוויץ'לשקית האוכל כי לא אכלתי ארוחת בוקר.
בקופת חולים גמרו את השיפוץ ושמו דלתות כחולות יפות מאוד בשירותים, וקרמיקה אפורה שמשתלבת בטוב טעם בצבע של הקירות הכחלחלים. באמת יפה מאוד, היה ממש תענוג להשתין לתוך מבחנה בתוך שירותים מפוארים כאלו.
האוסף הרגיל של הקשישים חנה על הספסלים מול חדר האחות וכדי להגיע בזמן לעבודה רמסתי כמה מהם, מתעלם בחוסר נימוס מגברת אחת בחולצה מעוטרת עיגולים לבנים שהיה לה דחוף לספר לי בצירוף פנטומימה שהיא לא ישנה כל הלילה.
להצדקתי אני יכול להגיד שגם אני הלכתי לישון מאוחר והגברת המנוקדת חוזרת אחרי הבדיקות הביתה לישון, אני צריך ללכת לעבודה.
יצאתי משם מוקדם יחסית אחרי שהותרתי אחרי שלוש מבחנות נוטפות דם ודהרתי לכיוון האוטו כשפגשתי את הרופא שבדק את רוני בשבוע שעבר. הוא שמח מאוד לראות שלא נדבקתי ממנו בדלקת גרון ואמר לי שזה פשוט מצוין וסימן שאני במצב טוב. כל הדרך לעבודה שיננתי לעצמי שאני במצב טוב ותרגלתי חיוכים.
זה לא עזר, עדיין הרגשתי חרא.
בעבודה עבדתי והקשבתי לרדיו כרגיל, ופה ושם חטפתי תנומות קלות בישיבה. כשאני מאוד עייף אני נרדם כמו חתול, מנמנם כמה דקות ושוב מתעורר. למזלי עבדתי היום לבד בחדר שקט בסוג עבודה שממש התאימה לנמנמת שתקפה אותי.
בצהרים הודיעה יעל דן האחת והיחידה שמחר יהיה יום הנחמדות, ופתאום נזכרתי ביום הנחמדות שהיה לפני שנה ואיך גיליתי אז שאסור להיות נחמד מידי.
הרגשתי אז הרבה יותר רע מאשר היום. אולי זה תקופתי אצלי, להתמוטט פעם בשנה? היום גם יש יום הולדת לתכנית האהובה עלי מכל 'המילה האחרונה'
מזל טוב לתכנית ובעיקר לאברי גלעד ועירית לינור כוכבי התכנית. נו, טוב, גם לאורבך הנעבך ולג'קי השרמנטי.
דייב שצלצל אלי הבוקר, מעמיד פנים שהוא סתם מתקשר לשאול מה נשמע, (כאילו שאני לא יודע שרוני הלשין עלי ונדנד לו שידבר איתי) אמר שהתגובה שלי מאוד רגילה, וברור שארגיש ככה אחרי הקיץ הקשה שהיה לי, ושאם אני רוצה הוא ירשום לי משהו שיעזור לשפר את מצב רוחי.
לדעתי הוא נשם לרווחה כשאמרתי שלא צריך, המצב לא כזה נורא ואני מסתדר. בוריס – שגם אליו רוני התקשר כמובן להתבכיין ולנדנד – היה פחות דיפלומטי ופקד עלי להתייצב אצלו בדרך הביתה.
התייצבתי.
דיברנו קצת, נזכרנו איך הייתי כשרק נפגשנו – זומבי הראה יותר סימני חיים ממני – ואיזה שיפור חל אצלי מאז, וקיבלתי ממנו חיבוק חם והבטחה שהוא תמיד מוכן לשמוע אותי ולעזור, "באמת? תודה רבה בוריס. יש איזה דבר קטן שרציתי לבקש ממך אם לא אכפת לך…"
אבל לפני שהתחלתי להסביר לו מה טיב העזרה שאני רוצה ממנו נכנס דניס – הנודניק הקטן הזה – והפריע.
מילא, אולי בפעם אחרת.
***
בבוקר עמדתי ליד השיש במטבח, מכין לי כריכים, מתלבט אם יש לי זמן לשתות קפה, ופתאום שמתי לב שאור הבוקר הבוקע מהחלון קלוש ולא מסנוור, ושמשב רוח קריר, כמעט סתווי מתגנב פנימה. הצצתי החוצה, גיליתי שמים מכוסים עננים אפורים ושמחתי, עוד קיץ כמעט נגמר, הסתיו עומד בפתח ואני עדיין כאן.
נתתי היום טרמפ לעבודה לאחת הבנות מהגרפיקה שבעלה לקח לה את האוטו. היה לי נעים להסיע אותה, היא הדיפה ריח בושם שמצא חן בעיני והשיחה איתה קלחה בלי שום שתיקות מביכות. היא סיפרה לי על הצרות שיש לה עם הילדים המתבגרים שלה שמתבטלים כל היום, מבזבזים את הכסף שהיא ובעלה מרוויחים בעמל רב וכל הזמן מזמינים חברים הביתה.
לטענתה הבית שלה הפך למלון אורחים, ומה שהכי מציק לה זה שהיא מרגישה שהיא מאבדת שליטה על החיים שלה. היא חזרה והדגישה כמה חשוב לה להישאר בשליטה על כל מה שקורה בבית. שיגע אותה לגלות שכשהיא הייתה בחו"ל הבן שלה עשה מסיבה בבית, ולמרות שאחר כך הוא ואחותו שטפו וניקו ("לא בסטנדרטים שלי," היא אמרה, "אבל בכל זאת ניקו.") הפריע לה לדעת שהסתובבו אצלה זרים בבית בלי שהיא תפקח עליהם.
אמרתי לה שאי אפשר להיות כל הזמן בשליטה על הכל, ושהיא מבזבזת המון כוחות נפש ואנרגיות על הניסיון העקר להיות בשליטה על החיים של הילדים שלה שהם כבר כמעט מבוגרים. לדעתי היא גם משקיעה המון בניקיון סיזיפי של הבית, אבל את זה כבר לא העזתי להגיד.
ראיתי שהרעיון שהצורך שלה להיות כל הזמן בשליטה גורם לה לבזבז את זמנה ומכלה את כוחותיה הדהים אותה. "אה, כן?" היא אמרה, ושקעה בשתיקה מהורהרת עד שהגענו לעבודה.
היום הייתה תכנית מיוחדת בגלי צה"ל – סיכום של מה שעבר עלינו במלחמה עם ראיונות ועדויות מהשטח, ולמרות שהיו כמה רגעים מלאי פאתוס מרגיז וסתם ברברת מיותרת הרוב היה מרגש ואמיתי.
רק בסוף התכנית התחלתי לקלוט כמה עבר עלי בחודשיים האחרונים ואיזה תהפוכות עברתי מאז המילואים שעשיתי בדרום לפני שפרצה המלחמה ועד שביתת הנשק.
לראשונה מאז שעפתי מהמילואים חשתי מרוצה מעצמי. עברו עלי כמה ימים קשים ומפחידים מאוד ועמדתי בכל בכבוד. עד שהגיע הזמן לארוחת צהרים הייתי עייף מאוד ובמקום ללכת לאכול עם כולם נשארתי למטה, סידרתי לי פינת ישיבה נוחה ליד הרדיו ופשוט נרדמתי. שעה קודם אברי גלעד סיפר ב'מילה האחרונה' שהיה באילת ושמע שמועות על מסיבה פרועה במיוחד שבה חולקו סמים בלי אבחנה ונעשו מעשים שלא יעשו על ידי בני נוער צעירים. אולי זה קרה בגלל הסיפור שלו? תוך התנומה החטופה ספק הזיתי ספק נזכרתי במסיבה אחת שהייתי בה פעם באילת והתעוררתי בחטף, ראשי כואב, כולי רועד – כמו שקורה לי תמיד אחרי שאני מתעורר בצורה כזו – ובפי טעם נורא של חמיצות מרה.
מיהרתי החוצה, מתענג לראשונה מזה זמן רב על החמימות של השמש שהפשירה את גופי והרגיעה אותי, וחשתי לדוכן השווארמה לקנות לי גלידה. הארטיק שקניתי די בחיפזון היה משום מה לבן כולו, ומתוק מידי, אבל הוא היה קר וסילק את הטעם הזוועתי של הזיכרון ההוא מפי.
אני חייב לסדר מחדש את שעות השינה שלי ולחזור לדפוס נורמאלי של שינה בלילה וערות ביום.

פחות אני
כל יום שישי אני הולך לפגישה של קבוצת התמיכה לנשאים. עם הזמן למדתי להכיר את המשתתפים הרבה יותר מכפי שאני מכיר את החברים הרגילים שלי. הדברים שאני יודע על כל אחד… דברים שאני אוסר על עצמי לדבר עליהם.
מה שכן אני יכול לגלות לכם זה שכל אחד מהמשתתפים בכה לפחות פעם אחת בזמן פגישה, כל אחד חוץ ממני, והיום זה קרה גם לי.
הסיבה הייתה מטופשת מאוד. זה קרה כשכל אחד סיפר מה הרגע הכי קשה שעבר עליו במלחמה וכל מה שהיה לי לספר זה על משהו שקרה בעצם לפני שפרצה המלחמה – הרגע שבו סיפרתי לראשונה שאני נשא – זה קרה בסוף המילואים. רגע לפני ששחררו אותנו רצו שנתרום דם.
לא תרמתי. הסברתי למפקד שלי שאני לא יכול וגם אמרתי למה. הוא הצטער מאוד לשמוע את זה, ולא הופתע לשמוע שאני הומו, אבל אמר מיד שהוא חייב לדווח עלי ושיותר לא אעשה מילואים, ובאמת לא קראו לי כשפרצה המלחמה למרות שכל החברה שלי כן גויסו. נכון, גם אם היו שולחים לי צו שמונה הבוס שלי היה מבטל אותו כי המפעל שלנו נחשב למפעל חיוני, אבל בכל זאת…
"אני לא מבין למה אתה עושה מזה סיפור כזה גדול." תהה גולן, "אנשים מתים להשתחרר ממילואים ועושים שמיניות באוויר כדי להיפטר מהצרה הזו ואתה אוכל את הלב?"
התחלתי להסביר איך הזהות שלי כחייל ומילואימניק נורא חשובה לי, וזה שאני לא אלבש יותר מדים ולא אפגוש את החבר'ה שלי מהצבא אומר שאני כבר לא אהיה אותו בן אדם ושאני מרגיש שלאט לאט חלקים ממני נעלמים ואני נעשה פחות אני, ופתאום התחילו דמעות לזלוג לי על הלחיים.
זה היה ממש פתטי ומביך. נעשה לי מאוד מאוד לא נעים כי סך הכל מה קרה? אז אני לא אלך יותר למילואים, אז מה? אבל בכל זאת… יצאתי החוצה וניסיתי להירגע קצת, ואחר כך חזרתי והצטרפתי לקבוצה כאילו לא קרה כלום.
בסוף הפגישה הלכנו לאכול גלידה כמו תמיד, וכולם היו מאוד נחמדים אלי, וכשחזרנו הביתה נפרדו ממני בחיבוקים. שעה אחר כך (בדיוק כשהכנתי פיצה עם דני) דייב – המנחה שלנו – התקשר אלי ושוחחנו על זה קצת. כדי לנחם אותי הוא אמר שמשתנים כל החיים. עם הזמן מתבגרים, מאבדים את היופי והמרץ של הנעורים, אבל זוכים תמורתם בחכמת חיים ובשלווה של הבגרות.
לצערי אני מאבד את המרץ היופי והבריאות של הנעורים, אבל במקום להיות חכם ושלו יותר אני נעשה חולה, חלש וסנילי יותר שלא לדבר שאני סובל כל הזמן מבחילות, כאבים וכיוצא בזה כל מיני תופעות לוואי מגעילות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s