36. אל תשאל אל תספר

את המזגן הזה שנאתי ממבט ראשון, וככל שהעמיקה היכרותנו כך גברה שנאתי אליו. בזדוניות שטנית הוא הצליח לטווח מטחי אוויר קר ישר אל הצד השמאלי של פני, בדיוק לתוך האוזן המסכנה שלי.
דבר טוב אחד היה במזגן הזה, הוא גרם לי להתגעגע למרק המהביל הזה שתושבי גוש דן נושמים כתחליף לאוויר. בסוף היום נעשה לי כל כך קר עד שנהניתי להניח לחום יולי אוגוסט לעטוף אותי ולגרש את הקור המלאכותי מתוך עצמותיי.
הבעיה שזה קרה מאוחר מידי. אחרי כמה שעות של קירור מסיבי האוזן שלי מחתה נמרצות ולא נרגעה גם למחרת, ואם לא די בכך היא גררה אחריה גם את צידו השמאלי של הגרון שהכאיב לי בכל לגימה של קפה שניסיתי ללגום בבוקר.
כשרוני התקשר בצהרים להזכיר לי לקחת את הכדורים בדיוק עסקתי בבליעתם וזה כאב, וגם העורף כאב, וגם האוזן, ובעיקר הציק לי המצפון, שלא לדבר על החשש שעשיתי שטות כשסיפרתי לאולג בגילוי לב שאני נשא. אני לא מכיר אותו והוא לא חבר שלי ולך תדע… ואם כבר מדברים על זה אז מה פתאום אתה הולך ומתנשק עם אחד שאתה אפילו לא חצי מכר שלו? מה קורה לך? לא מתאים לך להתנהג ככה חמי. גם אם החבר שלך מניאק ואתה רוצה להחזיר לו כגמולו למה ככה, עם זר, ועוד אחד שיש לו פוביה מאיידס?
פני התלהטו מבושה כשנזכרתי איך הוא ברח למקלחת כדי לחטא את עצמו מהמגע שלי. אני מקווה שהוא לא קיבל כוויה מהמים הרותחים. "אתה נשמע מוזר." אמר רוני, "מה קרה לך?"
"כלום, סתם. לא ישנתי טוב והמזגן הזה הרס לי את הבריאות. כואבת לי קצת האוזן."
"אז תכבה אותו ותבקש טיפות אוזניים." פקד עלי רוני, "הרי כולם שם חובשים, לא?"
למה לא חשבתי על זה קודם? אני ממש טמבל.
אחרי הצהרים כיוונתי את רפפות המזגן לכיוון אחר והוקל לי מעט, ובסוף היום ביקשתי לכסניות למציצה מהרופא שהתעקש להביט בגרוני ואחר כך באוזני.
גם בחדר שלו היה מזגן דולק בעוצמות סיביריות ומיד כשהמשב הקפוא פגע בגופי התחלתי להתעטש. "אהה!" אמר הרופא והוסיף על הלכסניות והטיפות גם זילרג'י נגד אלרגיה.
ידעתם שיש דבר כזה אלרגית מזגנים? יש, ואני כמובן לוקה בה. אם הייתי אדם הגון באמת הייתי מספר לרופא שאני נשא, אבל אני לא, אז שתקתי. הלכתי לחדר, התכרבלתי במיטה עם ספר ונרדמתי אחרי שתי שניות. זילרג'י עושה לי את זה, ואז רוני התקשר שוב ופקד עלי להגיע תוך חמש דקות לשער.
"למה, מה קורה?"
"אני קורה, ותביא ציוד ללילה." לא ממש הופתעתי כשגיליתי שהוא השיג מאי שם אופנוע שחור, גדול ורעשני. נאבקנו כמה דקות על מושב הנהג, ובסוף הוא הבין שאם הוא לא ייתן לי לנהוג הוא ייסע משם לבד וויתר.
לפי הנחיותיו נסעתי דרומה עד שהגעתי למושב קטן קצת אחרי נתניה. נכנסנו לבית ענקי בנוי למחצה שאפשר היה לגור רק במפלס אחד שלו ושם, בחדר שינה לבן ונחמד צופה על הים ניסיתי לספר לו ולא הצלחתי. הגרון בער לי וממש כאב לי להזיז את הלסת. על נשיקות אי אפשר היה אפילו לחלום. "אני לא מבין למה סבלת בשקט את המזגן הזה במשך יום שלם?" השתומם רוני, "אתה הרי יודע שזה עושה לך רע, מה עובר עליך מנחם?"
נשכבתי על מזרון ישן ובלוי שהיה מונח על רצפת פרקט יקרה וניסיתי להבין מה עובר עלי. האם אני מנסה להעניש את עצמי או שאני סתם טיפש? שניהם כאחת כנראה.
רוני הביא לי תה וטוסט, הפציר בי לאכול ואחרי שנואש מהתיאבון הירוד שלי נשכב לצידי, כרך את ידיו סביבי ושאל מה פשר ההודעה המוזרה שהשארתי לו אתמול במשיבון. משכתי כתפיים ושתקתי.
רוני נאנח רכות והתחיל לנשק אותי על הצוואר, והחזה והפטמות, יורד לאט לאט לכיוון הבטן. "שים לב שאני לא שואל איפה היית אתמול." ציין רגע לפני שהחל לטפל בכישרון רב בזין שלי שלמרבה המזל אין לו שום נקיפות מצפון. הוא מילא יפה את הקונדום ועמד במשימה מעל ומעבר למצופה.
"דווקא מוצא חן בעיני כשאתה שקט ופסיבי כזה." הצטחק אחר כך, "זה לא שאני חוקר אותך, אני רק שואל את עצמי איזה דבר נוראי עשית אתמול בלילה."
"אני לא שואל על סיסי אז אל תשאל אותי על אתמול."
"אל תשאל ואל תספר. זה הולך להיות הקו שלנו מעכשיו?"
"למה לא? אם זה טוב לצבא האמריקאי אז למה לא לנו?"
"אתה אולי שותק חמי, אבל הגוף שלך מדבר פולנית שוטפת." צחק רוני.
ניסיתי להגיד משהו, אבל ברגע שפתחתי את הפה אוזני שלחה דקירה מכאיבה שפילחה את לסתי והשתיקה אותי.
"לפחות נהנית?"
עשיתי לא עם הראש, משכתי אותו אלי, הנחתי ראש על בטנו החלקלקה ושאלתי אותו למי שייך הבית המשונה הזה.
"פעם הוא היה שייך לזוג מאוהב שרצה לבנות יחד את בית חלומותיו, אבל תוך כדי בנית הבית הם התחילו לריב ובסוף נפרדו. הבית הזה הוא מצבה לאהבה שנגמרה." התפייט רוני.
"וואלה?" אמרתי בלגלוג הוא גיחך וסיפר שבעל הבית הוא בן דוד שלו שתלאות הבניה גרמו לו להיפרד מאשתו.
"אחרי הגירושין הוא נסע להתאוורר בחו"ל ונתן לי את המפתח כדי שאני אקפוץ לפה מידי פעם לבדוק שהכל בסדר. תראה את הסלון, אין מרצפות, אבל יש מסך פלזמה ענק. תראה את החדר עבודה, מחשב כזה משוכלל מונח על שולחן פורמייקה מימי איכה." הוא התיישב על הכיסא, הדליק את המחשב ותוך שנייה נכנס לבלוג שלי וקרא על מעללי עם אולג. "הבן זונה הזה." סינן לעצמו בכעס.
"כן, זה היה די מפדח איך שהוא הלך לקרצף את עצמו ברגע שאמרתי לו שאני נשא."
"לא לזה התכוונתי, התכוונתי שהוא בן זונה כי הוא נישק אותך. ואתה, למה לא סיפרת לו מיד?"
"כי גם אני בן זונה."
"בהחלט." הוא דחף אותי חזרה לחדר השינה, הודף אותי אל המזרון והסתער עלי, אבל הפסיק כשראה שאני מתקשה לשתף פעולה.
"אתה באמת לא מרגיש טוב מנחם?"
"באמת. נדמה לי שיש לי חום. נורא כואב לי הראש והאוזן והגרון, ואני מרגיש רע שבכלל… אתה יודע, שבכלל… שעשיתי דבר כזה טיפשי. אני חרא רוני."
רוני חיבק אותי ואמר שזה בסדר, שהוא לא מצפה שמעכשיו עד סוף ימי אסתכל רק עליו ואתנזר מכל הגברים האחרים בעולם.
"באמת?" נדהמתי מהשינוי שחל בו, "אתה בטוח?"
"אההה… כן, די בטוח."
"וגם אני צריך להגיד לך אותו דבר בתמורה?"
"כן, זה היה יכול להיות נחמד."
"היית מת!" הוא פרץ בצחוק לשמע תשובתי וסיפר לי על הוויכוח הענקי שהתפתח במחלקה שלו סביב מצעד הגאווה בירושלים ואיך הוא התאפק ולא אמר כלום למרות שבא לו להכניס לכל הצבועים המסריחים האלה ש…
"ומה אתה חושב חמי? צריך לצעוד או לא?"
"לא יודע. כן ולא. אני מקווה שהם יצעדו, אבל אני לא אוהב מצעדים. אני שונא צפיפות."
"אני יודע חמוד, אבל אתה לא חושב שחשוב שנפגין את הנוכחות שלנו ולא נוותר לחשוכים האלו ש…" נראיתי כל כך מופתע מהנאום שלו עד שהוא הפסיק באמצע המשפט ופרץ בצחוק. "בסדר, אני יודע שפעם לא דברתי ככה, אבל סיסי פתח לי את הראש, הוא הראה לי ספרים ומאמרים ודיבר איתי הרבה על תרבות קווירית חמי, ותדע לך…"
דקירת קנאה פלחה אותי לשמע דברי ההתלהבות שלו מסיסי המאוס. "תרבות קווירית? ואני חשבתי שרק הזדיינתם כל הזמן."
"ממש לא. מה פתאום? אולי התלטפנו קצת פה ושם כשהיינו טיפה מסטולים, אבל הוא יודע שאני אוהב רק אותך, והאמת שהוא מת לפגוש אותך סוף סוף."
"אני לא מת לפגוש אותו."
"כי אתה סתם חנון פולני פחדן."
"בסדר, שיהיה." עצמתי עיניים וביקשתי אקמול. הוא הביא לי כדור וכוס מים, חיבק אותי והמשיך לספר לי על מה שלמד מסיסי.
למרבה המזל הכדור שיפר את הרגשתי ואחרי שהרגשתי קצת יותר טוב עשינו שוב אהבה ואז הוא נרדם, מחייך ואני התגנבתי למחשב, בדקתי מיילים, עדכנתי את הבלוג שלי וחזרתי לזרועותיו.
ברגע שאני חוזר הביתה אני מתחיל לחפש חומר על תרבות קווירית.

מילואים אמתיים
בשיחת הצהרים עם רוני דיווחתי לו בשמחה שהרגשתי השתפרה דווקא אחרי שעשינו פעילות בחוץ. למרות שאני ממש שונא להזיע התברר שאני פורח בחום.
רצתי והתרוצצתי והייתי מלא מרץ שהפתיע אפילו אותי. לפליאתי הסתבר לי שאני בכושר טוב יותר מרוב הצעירים שהתנשפו ובקשו רחמים אחרי כמה דקות.
אחרי האימון כמה בחורים נגשו אלי להחמיא לי, לברר באיזה חדר כושר אני מתאמן ומה התוכניות שלי לערב. רוני צדק, באמת יש הרבה הומואים בקורס חובשים וחלקם היו מספיק אמיצים לשאול אותי ישירות אם אני בקטע. בטח עשיתי עליהם רושם די טיפשי כשניסיתי להתחמק בלי לשקר, אבל גם בלי להודות באמת.
הייתי תופס את אולג בצד ומברר אם הוא זה שפתח את הפה והלשין עלי, אבל הוא לא הגיע היום. קיבל גימלים בגלל שפעת. דניס התקשר אליו לדירה וסיפר שהוא מתלונן על חום, כאב גרון וכאבי אוזניים. בחורה אחת צעקה שלא פלא שאולג חולה, גם היא מרגישה לא טוב והכל בגלל המזגן! מאז שתיקנו אותו היא קופאת מקור! שאר הבנות הצטרפו לתלונות שלה וצעקו שדי כבר להקפיא אותן – למה לנשים תמיד קר יותר?
כמובן שרוב הגברים התרגזו ואמרו שלא נכון, דווקא סבבה שיש מזגן כל כך חזק, וכמעט שפרצה מלחמת עולם בין חניכי הקורס. כמדריך והמבוגר האחראי שם החלטתי לשחק אותה נציג האו"ם והצעתי פשרה – לחלק את הכיתה לחלק קר ולחלק חם. הפנינו את רפפות המזגן לעבר החלק הקר, וכל הקרים – כולם גברים – התיישבו שם. הבנות פנו בלי היסוס לחלק הפחות מקורר, ואחרי התלבטות קלה גם חלק מהבנים עשו התגנבות יחידים מסיביר לכיוון החום.
מישהו העיר בנבזות שהחלק החם הוא המקום של הבנות וההומואים, ודניס – הבן היחיד שהתיישב בהפגנתיות בחלק החם (צמוד ליפה של הכיתה שהיא החברה הכי טובה שלו) – התנפל עליו בכעס (במילים, רק במילים. יש לו פה גדול, אבל הוא בחור די עדין סך הכל) ואיכשהו, לפני שהבנתי מה קורה, התפתח ויכוח צעקני שהתחיל במזגן ונגמר במצעד בירושלים.
אני לא בטוח לגמרי איך הם הגיעו ממזגן למצעד גאווה – נדמה לי שאחד הערסים שאל מה ההומואים יעשו בקור הירושלמי, ואחר אמר שהדוסים כבר יחממו אותם.
משם כבר אי אפשר היה לעצור את החבורה הרעשנית הזו שתעשה הכל רק כדי לא ללמוד ברצינות שיטות חבישה, החייאות ומילוי טפסים (נכון שטפסים זה באמת נורא משעמם, אבל זו לא סיבה לעשות בלגן).
בסוף הייתי צריך לצרוח עליהם שמי שלא שותק מקבל תלונה. אני שונא לאיים ככה, אבל לא הייתה לי ברירה, רק אז הם סתמו סוף סוף.
נדמה לי שהנושא המאוס הזה של המצעד בירושלים רודף אחרי לכל מקום. אנשים לא מפסיקים לדבר ולהתווכח על זה. הדבר היחיד שמסיח את דעתם זו הראסייה שזיידאן הכניס לאיטלקי, או יותר נכון מה בדיוק האיטלקי אמר לזיידאן שגרם לו לחטוף ראסייה כזו.
אני בטוח שקוקו אומר לכל מי שנכנס אליו למספרה שהאיטלקי קיבל בדיוק מה שמגיע לו ושזיידאן עוד היה עדין איתו – קוקו מעריץ את זיזו – וז'וז'ו משתיק אותו כי הוא שונא שיחות מעוררות מחלוקת במספרה, אבל בלב חושב אותו דבר.
כמה חבל שאני לא בבית עכשיו, מתווכח על המונדיאל במקום לענות לשאלות מציקות של ילדים צרחניים במדים.
אם לא די בכל הצרות הללו פזי התקשר וסיפר לי שלדעתו בועז גילה את מקום מחבואה של ללי. אתמול בערב הוא נשאר לשמור על הילדים וכל כמה דקות מישהו התקשר וניתק, התקשר וניתק. זה הלחיץ אותו מאוד ולכן הוא הציע לללי להישאר לישון אצלה.
"והיא הסכימה?" התפלאתי.
"היא עשתה קולות של לא נעים, ומה פתאום, אבל לא התעקשה. לדעתי די רווח לה. לא רציתי להוסיף לה לחץ ולא סיפרתי לה על הניתוקים המסתוריים האלו ואני מציע שגם אתה לא תגיד כלום כי יש לה מספיק על הראש. תגיד, מה נגמר אתך ועם רוני?"
"לא יודע."
"אתם מדברים? נפגשים? משהו?"
"האמת שכן, דברנו בצהרים ואתמול בלילה ישנו יחד, אבל הלילה הזה הוא לא יכול כי הוא בתורנות."
פזי צחק, אמר שאני דביל ושהחבר שלי דביל עוד יותר, והבטיח לי לשמור על ללי והילדים. כשניסיתי להודות לו הוא אמר לי לא לדבר שטויות וסיפר לי כל מיני חוכמות ששאולי והבנות אמרו ועשו, נשמע ממש כמו דוד גאה. אני חושב שהוא יצטער יותר ממני כשהם ייסעו מפה ללונדון.
"למה אתה לא מתקשר לשאול מה שלומי?" התפנק אולג בנייד שלי. מה פתאום נתתי לו את המספר? מה עובר עלי לאחרונה?
"אהה… סליחה. רק עכשיו סיימתי את השיעור. אז מה שלומך?"
"חרא. כואב לי ועצוב לי ומשעמם לי."
"אני מקווה שלא נדבקת ממני, גם לי קצת כואבת האוזן."
"לא, זה סיפור קבוע אצלי. בחורף אני בריא, אבל בקיץ המזגנים האלו גומרים עלי."
כדי לשעשע אותו סיפרתי לו על המריבה שהייתה היום בין החניכים והוא צחק ואומר שדניס בטח ילך בראש מצעד הגאווה עם דגל ענק.
"ואתה?"
"אני אתגנב מאחורה עם שקית על הראש מרוב פחד שאולי הורי בטעות יסתכלו בערוץ הישראלי ויזהו אותי."
"אבל אתה גר עם שותפים הומואים, חשבתי שהוריך…"
"הורי מבוגרים ושמרנים מאוד. אם הם ידעו הם מיד יפסיקו לי את הקצבה ואני אצטרך לגור בבסיס או להצהיר שאני חייל בודד."
נכון, הוא בחור יפה ומנשק טוב, אבל כמה שאני מכיר אותו יותר אני מחבב אותו פחות. "אבל בסוף תצטרך לגלות להם, באיזה שלב הם ירצו שתתחתן, לא?"
הוא צחק, אמר שיחצה את הגשר כשיגיע אליו ושאל אם בא לי לבקר.
"אתה בטוח?"
"כן, ויש לי קונדומים."
"תראה אולג… אני לא חושב שזה רעיון כל כך טוב."
אולג נאנח והתנצל שוב על ההתנהגות שלו אתמול.
אמרתי לו שזה בסדר גמור ושלא לקחתי ללב (שקר כמובן), אבל שאני במין יחסי און / אוף עם מישהו, ואני חושב שזה לא יהיה הגון כלפיו… "קשה להסביר." ניסיתי להתחמק.
"בטלפון באמת קשה להסביר דברים כאלו." הסכים איתי אולג, "אולי תבוא לכאן ותסביר לי אישית?"
גמגמתי משהו על עייפות והוא אמר שהוא בודד כי השותפים שלו נסעו לאילת ועצוב לו, ומשעמם לו, והוא מבקש שאבוא לארח לו חברה, זה הכל. "ותוכל להשתמש במחשב אם תרצה." הוסיף בערמומיות.
מה באמת גורם לי לשים את פעמי לדירה שלו – הרצון הנוגע ללב שלו בחברתי, או המחשב שלו שמחובר לרשת ומאפשר לי גישה לבלוגיאדה?
שאלה טובה.
הגעתי במונית לדירה שלו והוא נראה ממש שמח על בואי, הציע קפה ועוגיות, ואחר כך הדליק את הטלוויזיה ושוב נפלנו על ויכוח בקשר למצעד הזה.
אין ספק שהעולם יצא מדעתו לאחרונה. חייל חטוף מתענה בשבי וכל מה שמעניין את כולם זה חיי המין של המלפפון הזה קצב, ואם המצעד יהיה בתל אביב או בירושלים או בכלל? למה כולם מתעקשים להיכנס זה לזה לתחתונים ולכפות את דעתם אלה על אלה ולעשות זה לזה פרובוקציות ועוד בעיר הכי קיצונית ופסיכית בעולם?
ואם אני כבר בעסקי שאלות שהתשובה היחידה שאפשר לתת להן היא – אתה אידיוט פזיז שלא רואה את הנולד – למה אני לא בבית עם רוני?
מה אני עושה פה עם הבחור הזר הזה שאני מחבב פחות ופחות כמה שאני מכיר אותו יותר? למה אני צריך לנסות להסתגל למחשב זר בבית זר ומשאיר את פזי וגולן שידאגו לאחותי ולילדים שלה בעוד אני מתברבר פה עם הקורס המטופש הזה?
אין לי תשובות נעימות לשאלות הללו ולכן אני עוזב את המחשב, שותה קפה עם אולג, מקשיב לתכניות שלו לאחרי השחרור – תאילנד והודו כמובן – ותוך כדי ממשיך לשחק עם השלט של הטלוויזיה.
מעביר לפה ולשם, מגיע לנשות הכדורגלנים – סדרה מטופשת בתכלית שאני מזפזפ אותה בדרך כלל במהירות, אבל… שני גברים, אחד כושי ואחד לבן, מתנשקים להם על המסך מולי כאילו הם לא שחקני כדור רגל מסוקסים אלא… אני לא יודע מה.
טוב, מה אני מתפלא? הרי כבר אמרתי שהעולם השתגע.
"אתה יודע למה זיידאן הכניס מכות לאיטלקי?" שאל אולג והתחיל למשוך בזהירות את הטריקו שלי מתוך המכנס.
"לא, למה?" שאלתי תוך שאני מנסה להחזיר את החולצה בחזרה למכנסי ולהתרחק ממנו בלי להיות בוטה מידי, שואל את עצמי למה דווקא אני נתקע תמיד למצבים המגוחכים האלו שגורמים לי להתנהג כמו בחורינה מבולבלת?
"כי הוא צבט לו בפטמה." אמר אולג בנימת ניצחון והדגים לי את הצביטה הלכה למעשה, דורש שאני אדגים לו בתמורה ראסיה.
הראסיה שלי עדינה ואיטית מאוד והוא תפס לי את הראש בלי קשיים מיוחדים ומשך אותי אליו תוך שהוא נשכב לאחור במיטה.
מאחר והראש שלי קשור מאוד לגופי התרגיל הזה הסתיים בכך שנשכבנו זה לצד זה על מיטתו בעודי מנסה להסביר לו למה עדיף שלא נשתמש בקונדומים שהוא רכש מיד אחרי שהוציא מהרופא גימלים יקרי מציאות.
"אבל בדקתי באינטרנט, בדקתי בהמון אתרים ובכולם כתוב שסקס עם נשא הוא בטוח כל זמן שמשתמשים בקונדום ואפשר להתנשק והכל."
"זה נכון, אבל… יש עוד סכנות בסקס חוץ מלהידבק באיידס אולג."
"איזה סכנות? תספר לי." הניח אולג ראש על כתפי, מתרפק עלי, מוכיח לי מה שידעתי מזמן – מתחת לכל המסכות של התחכום, הגסות, הקשיחות, החרמנות וחוסר הנימוס יש סך הכל בני אדם שמחפשים מישהו שיאהב אותם בלי תנאים ובלי גבולות. אהוב יחיד ומיוחד שייתן הכל ולא יבקש שום דבר בתמורה.
למה, למרות שאנחנו אנשים מבוגרים כולנו רוצים שוב את האהבה שקיבלנו מאימא?
אני לא יכול לתת לו אהבה כזו, לא יכול לתת לו שום אהבה, רק עצה טובה וידידות, וקצת חמימות. חיבקתי אותו, מספר לו קצת על עצמי וקצת על רוני, וקצת על ליאור והזולה שלו, ועל העבודה שלי והקולגות שלי – הטורקי המסכן והחולה, ההודי, השמן, ניקולאי עם הקעקועים וזמבורה הבריון שלא התחתן עדיין, הסגן הלחוץ תמיד והבוס שלי שהבנים שלו לא רוצים לעבוד איתו בעסק – ובסוף הוא התעייף מהקשקושים שלי ונרדם.
כבר בבוקר יום רביעי היו שמועות לא טובות על בעיות בגבול הצפון ועד הצהרים כבר שמעו כולם על ההתקפה של החיזבללה. שוב חטפו חיילים והיו שמונה הרוגים ולמחרת בבוקר כבר התברר שאנחנו שוב נשאבים לבוץ הלבנוני.
איתן נראה מתנצל ונבוך כשהסביר לי שלמרבה הצער ההיענות שלי לבקשתו להדריך בקורס החובשים עלולה להתפתח בגלל המצב לשירות מילואים אמיתי.
"אמיתי? למה אתה מתכוון אמיתי?"
"אני מריח שהולך להיות שמח בגבול הצפון. פיקוד צפון צריכים עוד אנשים בשביל לפרוש תאג"ד על הקו לכל צרה שלא תבוא. אני שולח אותך ואת אולג ועוד כמה חבר'ה מהקורס ואין לי מושג מתי תוכל להשתחרר."
"אבל… אבל…" כמעט אמרתי לו שאין לי מספיק תרופות איתי.
למרבה המזל הוא נכנס לדברי שנייה לפני שיצאתי מהארון ואמר שהוא מאשר לי לעצור בדרך לכמה דקות בבית ולקחת ציוד, אבל שאעשה את זה זריז כי ממתינים לי בקרית שמונה.
נסעתי צפונה עם חבורה של סדירים מבוהלים שניסו להסתיר את פחדם בסיפור הלצות טיפשיות שמרטו את עצבי.
בדרך עצרתי לכמה דקות בבית, לקחתי איתי עוד בגדים ואת כל מלאי התרופות ששמרתי אצלי ואפילו הספקתי לפרסם פוסט פרידה קצר ואמיץ בבלוג שלי ולשלוח כמה מיילים זריזים לחברים ולבשר להם שאני הולך עכשיו למילואים אמיתיים.
קיוויתי שרוני יקרא מה שכתבתי בבלוג וידווח לללי לאן נעלמתי. ניסיתי להתקשר אליו, אבל הוא לא היה זמין בנייד וזה לא הפתיע אותי כלל לאור המצב המתוח.
חשבתי לנסות לדבר איתו ועם אחותי בערב, אבל במשך היום הייתי עסוק ללא הרף ובערב התחילה הפגזת קטיושות על קרית שמונה, הרשת נפלה ולא הצלחתי להתקשר לאף אחד. למחרת המצב לא השתפר – כבר התרגלנו לקטיושות על קרית שמונה אבל היו דיווחים על קטיושה בחיפה ואפילו בקרית אתא. לא היה לי ספק ששוב אנחנו שוקעים בבוץ הלבנוני ממנו ניצלתי בעור שיני כששירתי בסדיר.
ביום שישי בערב אחרי שעבדנו בפרך ארבעים ושמונה שעות שלח המפקד שלנו אותי ועוד כמה חברים הביתה לחופשת סוף שבוע בתנאי שנישאר צמודים לטלפונים ונעלה חזרה צפונה באתראה של רגע. בצומת הצ'ק פוסט התקשרתי לאחותי ונדהמתי לשמוע שהיא בדירה שלי. "למה? ואיפה הדייר שלי?"
"הדייר שלך ברח לחו"ל עוד ביום רביעי. החלטתי ללכת לגור אצלך כי בועז בא לדירה של סבתא ועשה לי סצנה נוראית. מזל שלא הייתי לבד, פזי וגולן לא הצליחו להרגיע אותו, אבל אז רוני הגיע והצליח לשכנע אותו להפסיק לצעוק. זה היה הרעיון שלו שאני אעבור אליך."
"רוני היה אצלך?" נדהמתי, "מה פתאום?"
"הוא טען שהוא בא לבקר אותי ואת הילדים, אבל אני חושבת שחוץ מזה הוא גם רצה לברר מה קורה אתך. אז מה קורה אתך?"
"אני עושה מילואים אמיתיים הפעם." אמרתי בעצב, "ואני עייף ומלוכלך ורוצה לאכול אוכל ביתי."
"חכה שם, עוד כמה דקות רוני יגיע."
"רוני?"
"כן, ברגע שהוא שמע שאתה בצ'ק פוסט הוא יצא לאסוף אותך. הוא ביקש שלא תתרגז למרות שהוא מגיע באופנוע." כשרוני הופיע אחרי כמה דקות הייתי עייף מכדי לכעוס עליו, עייף עד כדי כך שאפילו לא ניסיתי לנהוג. חבשתי קסדה, התיישבתי מאחוריו, חיבקתי את מותניו, השענתי את מצחי על גבו והייתי מאושר לנשום אותו שוב.
באותו לילה ישנתי בזרועותיו על הספה בחדר האורחים, מניח לללי ולבנות לישון בחדר השינה שלנו.
שאולי ששמח מאוד על בואי והתפעל מהנשק ומהמדים שלי הלך לישון אצל דני שסוף סוף קיבל את האח הצעיר שרצה מאז ומתמיד. באמצע הלילה התעוררתי מזיע ורועד בגלל סיוט המילואים הקבוע שלי – כל פעם שהייתי הולך למילואים הייתי חולם על תאונת הדרכים שעשיתי בסדיר. במציאות התאונה לא הייתה רצינית מאוד – ההאמר שנהגתי בו התהפך ואני עפתי מתוכו וסדקתי כמה צלעות – אבל בחלומי הייתי שוכב מעוך מתחת לרכב הכבד, נחנק לאט לאט מתחת לגוש המתכת הכבד בעוד חברי לפלוגה מסתובבים סביבי חסרי ישע ולא מצליחים לחלץ אותי.
נשמתי לרווחה אחרי שהתעוררתי והלכתי להתקלח. ניסיתי להיות שקט, אבל רוני התעורר בכל זאת.
"על מה חלמת?" שאל בסקרנות. הסיוטים שסבלתי מהם לפעמים סקרנו אותו מאוד מאחר והוא היה שייך לאותם ברי מזל שמעולם לא זכרו את חלומותיהם.
"על התאונה שהייתה לי בסדיר."
"מסכן שלי, זה בטח בגלל המילואים." חיבק אותי רוני באהדה.
"כן, כנראה." הסכמתי איתו קצרות ולא סיפרתי לו שהתחלתי לחלום על התאונה בהאמר רק אחרי שנודע לי שאני נשא.

מלחמה מוזרה
אתם יודעים מה קורה כשיש בבית הרבה ילדים? באלגן. קמתי בבוקר, העפתי מבט סביבי ונחרדתי. אפילו לפי הסטנדרטים הדי ירודים שלי הבית היה הפוך ומטונף.
לקחתי דלי, מגב וסמרטוט רצפה, צירפתי אליהם גופייה ישנה שלי שהוסבה למטלית אבק והתחלתי לעבוד. רוני וללי הצטרפו אלי בשתיקה זועפת ועד שהילדים התעוררו הבית היה נקי בצורה סבירה ואני גיליתי שהסחרחורות שסבלתי מהן בחורף חזרו ובגדול. האמת שעוד במילואים הרגשתי קצת לא טוב והרופא שהבחין בכך אמר לי שהבעיות שלי בשיווי המשקל נובעות מדלקת האוזניים שלקיתי בה (כאילו שלא ידעתי לבד) וזה כלום ויעבור מעצמו. גם את זה אני יודע, אבל בכל זאת ממש לא נעים להיתמך כמו שיכור בקירות ולסבול סחרחורות ובחילה כל פעם שאתה מרים את הראש.
מאחר ורוני נעשה תמיד נורא לחוץ כשאני מרגיש לא טוב שתקתי והמשכתי לעבוד עד שהכל היה פחות או יותר נקי ויבש, ואז פרשתי למחשב שלי והתחלתי לטייל קצת בבלוגיאדה, מנסה להתעלם מהחדשות הלא נעימות שהתעקשו לבצבץ מכל פוסט.
כמה דקות אחרי שהודיעו שהפגיזו את טבריה הגיע בועז לביקור. אין לי מושג איך הוא ידע את כתובתי אבל אני מניח שזו לא הייתה בעיה גדולה מידי לברר את זה.
להפתעתי הוא החליף את התלבושת הדתית הרגילה שלו והיה לבוש ג'ינס וטריקו, מגולח ובלי כיפה. מהרגע שפשט את מראהו הדוסי המאיים הוא נראה פתאום כמו סתם עוד גבר צעיר רגיל לגמרי, מתוח מעט או אולי עצוב וכלל לא מסוכן.
ללי החליפה צבעים למראהו ושתקה, אולי מההלם, אבל רוני לחץ את ידו בנחת והזמין אותו להיכנס.
בועז הביט בי בשאלה ואחרי היסוס קל אמרתי לו שיכנס ויגיד שלום לילדים. שאולי והבנות התנתקו מהטלוויזיה ורצו אליו, וברור היה שהם שמחים מאוד על בואו.
ללי לא אמרה כלום, אבל ידעתי שהיא כועסת לפי הדרך בה לקחה את הקטנה על הידיים והסתגרה איתה בחדר השינה. בועז שתק ורק הסתכל עליהן מרחוק. הופתעתי לראות על פניו את הארשת המשתוקקת הזו שסטרייטים מקבלים כל פעם שהם מסתכלים על בחורה שמוצאת חן בעיניהם. "מה קורה בועז?" שאלתי בנימה ידידותית אחרי שללי סגרה את הדלת, "איפה הזקן והפאות שלך?"
הוא העביר יד נבוכה על פניו המגולחות, "מאז שהיא הלכה חזרתי בשאלה." אמר וזז בחוסר שקט בכיסא. שאולי התפרץ לשיחה ואמר שהוא אוהב את אבא בלי זקן דוקר, הודיע שהוא הולך לטייל עם חץ ודני, ודרש שבועז יחכה לו ולא ילך בלי להגיד שלום.
"אבא לא ילך בלי להגיד שלום." הבטיח בועז ונישק את לחיו בחיבה.
שאולי נישק אותו בחזרה, אמר שלום לי ולרוני והלך עם דני וחץ, משאיר את המבוגרים לפתור בעצמם את הבעיות שהם יצרו במו ידיהם.
"אתם בטח חושבים שאני איזה מפלצת." אמר בועז, מעביר מבטים ביני לבין רוני.
"ללי סיפרה לנו כמה דברים לא נעימים עליך." הסכים רוני.
"יכול להיות שהיא הגזימה קצת." ניסיתי לרכך, "אבל אולי עדיף שתלכו כל אחד לדרכו ברוח טובה בלי לריב. לא חבל על הזמן והעצבים שלא לדבר על הילדים שסובלים מהמצב?"
בועז נאנח, התנצל לפני רוני על המריבה שהייתה בדירה של סבתא, ביקש להעביר את התנצלותו לפזי ולגולן ואמר שללי לא הגזימה, הוא באמת ירד קצת מהפסים אחרי שנודע לו על הרומן שלה עם היורד הזה.
"איזה יורד?" התפלאתי.
"היא לא סיפרה לך?"
"היא לא מספרת לי כלום, וחוץ מזה הייתי במילואים כל השבוע."
"הוא מתכוון למנהל בית ספר ההוא בבריטניה." הסביר לי רוני שהיה כרגיל מעודכן יותר ממני בפרטים.
"היא פגשה אותו לפני שנתיים כשהוא היה בתהליכי גירושים. הוא בא לפה לתת הרצאה ומהרגע שהיא נדלקה עליו הכל התפרק." אמר בועז במרירות.
"דברים כאלו קורים." אמרתי והבטתי ברוני שהסב את מבטו ממני.
"אני יודע, אבל אני אוהב אותה. התאהבתי בה מהרגע הראשון שראיתי אותה." שפך לפנינו בועז את ליבו. "נפגשנו רק פעמיים לפני החופה, אבל מיד התאהבתי בה, והיא… אין לי מושג מה היא מרגישה, אף פעם לא הבנתי אותה. רק בגללה התמדתי עם החזרה בתשובה, לפני שנפגשנו רציתי לפרוש מהישיבה והרב חשב שאם הוא יעשה לי שידוך אני אתחזק ואשאר, ובאמת התחזקתי, אבל לא בדת אלא באהבה."
"מה? נשארת דוס רק בגלל ללי?" נדהמתי.
"כן, למה אתה מתפלא כל כך?" נעלב בועז.
"כי זו רק אחותי הקטנה ליאת, באמת שווה לך להקריב קורבן כזה גדול בשביל אחת כמוה?"
רוני נראה כאילו הוא מתאפק לא לפרוץ בצחוק, ובועז התרגז עוד יותר. "אל תדבר ככה על אשתי!" צעק עלי, ואז נזכר איפה הוא נמצא, נרגע קצת והמשיך לספר.
"בהתחלה היא הייתה כל כך רצינית בקטע הזה של חרדיות ואני כל כך רציתי אותה אז… זה לא שאני לא מאמין באלוהים, זה רק שלהיות חרדי כבד מידי עלי, אבל בשבילה… בשבילה הייתי מוכן הכל, אתה מבין?" העביר את מבטו ממני לרוני מחפש אצלנו הבנה לבעיות שלו.
אני שתקתי, אבל רוני הנהן בכובד ראש ואמר שהוא בהחלט מבין. הנה, הוא למשל נעשה הומו רק אחרי שהוא התאהב בי. "אתה לא חושב שהם דומים?" הוסיף, והניח את זרועו על עורפי במחוות בעלות מרגיזה קצת.
"מאוד דומים." הסכים בועז לתדהמתי, "בפעם הראשונה שפגשתי אותו חשבתי שהם תאומים."
"תעזוב אותי." התנערתי בזעף מידו של רוני, "ולא נעשית הומו בשבילי, נולדת ככה. אל תפיל עלי את הבחירות שלך בחיים."
"זה בדיוק מה שללי אמרה לי." אמר בועז בקול נוגה, "שזה לא הוגן שאני מאשים אותה בבחירות שעשיתי בחיים שלי. והכי מצחיק זה שעכשיו היא כבר לא רוצה להיות חרדית יותר."
"טוב בועז, מה שהיה היה, ניסיתם וזה לא הלך. היא לא אוהבת אותך יותר, תשלים עם זה. שום דבר טוב לא יצא מזה שתגרור אותה ככה בלי גט. לא עדיף שתיפרדו יפה ושכל אחד מכם ילך לבנות לעצמו חיים משלו?"
"אני מסכים." אמר בועז בנחת, "אין לי ויכוח אתך, אבל אני לא מוכן שהילד שלי, הבן היחיד שלי, ילך לחיות בגולה רחוק ממני ושגבר אחר יהיה האבא שלו."
"ומהבנות לא אכפת לך?"
הוא משך בכתפיו ואמר שהוא לא רוצה לדבר על הבנות, אין לו שום דבר נגדן, אבל מה שבאמת חשוב לו זה הילד.
"אני לא רוצה לנתק איתו את הקשר. אם הם ילכו לחיות בלונדון הוא ישכח אותי."
"אבל ילד בגיל כזה חייב את אימא." מחיתי, "אתה לא יכול לגדל אותו לבד, איפה אתה גר בכלל?"
"פה ושם. אחרי שללי הלכה עזבתי את הישיבה, בגילי לא נוח לי אצל הורי ואני לא מרוויח מספיק להשכיר לבד דירה. בינתיים אני נע ונד בין חברים ומשפחה ומחפש דירה עם שותפים."
הוא הרים את כוסו וביקש עוד קפה. קמתי להכין לו וראשי הסתחרר בגלל התנועה המהירה מידי. הייתי חייב להיאחז בשולחן כדי לא ליפול.
"מה קרה לך?" נבהלו בועז ורוני. כדי להרגיע אותם היה עלי להיכנס להסברים מסובכים על דלקת אוזניים שהסתבכה וההשפעה שלה על שיווי המשקל וכל זה.
ללי נזעקה מחדר השינה, נזפה בי שאני מתרוצץ ככה במצבי ושילחה אותי למיטה. נשכבתי במיטה ורציתי למות. כל כך רע הרגשתי, ובסוף, עייף ויגע מכל תלאות השבוע האחרון פשוט נרדמתי.
התעוררתי שעה אחר כך כשללי נכנסה לחדר השינה עם ארוחת צהרים דשנה בשבילי. "תנסה לאכול כמה שיותר." הפצירה בי, "נורא רזית לאחרונה."
"גם את הורדת המון משקל."
"נו, טוב. הייתי ממש שמנה אחרי הלידה האחרונה, ועם כל הצרות שהיו לי לאחרונה…"
"גם לי היו צרות עם רוני." דחיתי את הצלחת מעל פני. "אין לי תיאבון."
היא נאנחה ושאלה עד מתי נמשיך עם השקרים והעמדת הפנים הזו.
"למה את מתכוונת?" נבהלתי.
"אני נראית לך טיפשה? אני יודעת שיש לך איידס, מיד כשראיתי אותך הבנתי שמשהו לא בסדר אתך, כל כך רזית וכל התרופות האלו שאתה הולך אתם לכל מקום."
"תראי ללי, אני לא חולה איידס, אני רק…"
"אל תנסה לשקר. שאלתי את אימא והיא הודתה שזה נכון."
"לא התכוונתי לשקר, רק רציתי להגיד שאני נשא, לא חולה."
"אני יודעת, אימא הסבירה לי הכל. לדעתי אסור לך לעשות מילואים."
"ולדעתי אסור לך להתגרש מבועז."
שנינו לוטשים מבטים זועפים זה בזה ואז פורצים בצחוק בלתי נשלט – שריד לאחווה ששררה ביני לבינה כשהיינו ילדים.
"הוא אוהב אותך מאוד ללי ונורא פגעת בו. בשבילך הוא מוכן להיות דתי, או חילוני, מה שתרצי, הוא אפילו מוכן לסלוח לך על הבגידה שלך."
היא מושכת בכתפיה ומסבה את מבטה בסרבנות. "אני יודעת אבל אני לא אוהבת אותו." היא מתעקשת.
אם היה לי אומץ הייתי שואל איך הסקס שלהם, אבל אין לי ולכן אני מניח לנושא. בני אדם לא מקשיבים באמת לעצות שהם מקבלים אלא עושים מה שליבם חפץ. מניסיוני עדיף לא להכביר מילים בנושאים כאלו.
ללי מספרת לי שהיא מאוהבת במנהל בית הספר ההוא שחי בלונדון, אבל חוזרת שוב ושוב על טענתה שלא היה בינו לבינה שום מגע גופני, ושהם מחכים עד שהגט ייכנס לתוקף.
"הוא לא ייתן לך גט אם תיקחי לו את הילד."
"ואתה חושב שהוא צודק? אתה תומך בו, נכון? כל הגברים אותו דבר!" היא מתפרצת.
"אני לא תומך באף צד, אבל אני מבין אותו. מאוד כואב לאהוב מישהו שלא אוהב אותך וזה נורא פוגע לדעת שהבן זוג שלך רוצה אדם אחר."
"אני לא אשמה שאני לא אוהבת אותו ולא בגדתי בו, זו לא אשמתי שהתאהבתי באחר."
"אבל אתם נשואים, יש לכם ילדים ביחד, זה לא חשוב לך בכלל?"
היא מזעיפה פנים בעקשנות שאני מטיב להכיר וחוזרת על דבריה שהיא לא אוהבת אותו ואף פעם לא אהבה ושהכל היה טעות של צעירה שטופת מוח שנגררה אחרי רב כריזמטי ושעכשיו היא רוצה חיים שונים.
"ובגלל ששינית את דעתך בועז צריך לוותר על הילד שלו?"
"תפסיק לעשות כזאת דרמה מכל דבר. אנשים מתגרשים כל הזמן, ובועז יוכל לראות את הילד בחופשות הקיץ."
"זה פשוט לא הוגן מה שאת עושה לו, ומה כל הקטע הזה שאת פתאום לא דתייה?"
"אני כן דתייה ואני כן מאמינה באלוהים, אבל אפשר להיות דתי גם בלי להיות חרדי."
"כן, אפשר, אבל אפילו הרפורמים לא מתלהבים מאישה מורדת."
"אישה מורדת!" היא צועקת ופניה מאדימים מזעם, "אני שונאת את הביטוי המפגר והשוביניסטי הזה מנחם! מאחד כמוך הייתי מצפה ליותר!" היא מצהירה בכעס, ואך כפסע ביני לבין סטירת לחי, למזלי רוני מתפרץ לחדר ומודיע שהוא חייב ללכת עכשיו.
"אתה נוסע עכשיו לתל אביב?"
"לא חמוד. אני חוזר לרמת דוד. עד שהבלגן הזה יירגע אני אהיה שם." בלי לשים לב לנוכחותה של ללי הוא מנשק אותי על פי, אומר לי שהוא אוהב אותי והולך.
קצת אחר כך בועז דופק בדלת ונכנס יד ביד עם שאולי, מודיע שפקידת המילואים שלו התקשרה כרגע ושעליו ללכת.
"איפה אתה משרת?"
"הנדסה קרבית, ואתה?"
"בסדיר הייתי חובש קרבי בגולני, אבל עכשיו אני סתם חובש בפלוגת מילואים."
"בטח גם לך יקראו עוד מעט לחזור." מנבא בועז בקדרות. מנשק את הילדים המבולבלים, מחבק קצרות את ללי, לוחץ את ידי והולך גם כן.
יצאתי הבוקר מהבית עמוס המון שקיות, קופסאות וצנצנות מדיפות ריחות ניחוח. מטען כבד שרובו נועד לאכילה – עוגיות ובורקסים תוצרת אימא. עוגות, מעמולים ופירות ממטבחה של אליס. איזה מזל שיש לי חבורה שלמה של מילואימניקים רעבים תמיד שיעזרו לי לחסל הכל. רגע לפני שיצאתי מהרכב של ג'קי שהסיע אותי לתחנת ההסעה הוא דחף לידי מחשב נייד דק וקליל, "שיהיה לך מה לעשות כשתנוח מחיסול ערבים." אמר, וקרץ לי.
לשמחתי הרבה לא נאלצתי לחסל אף אחד במילואים הללו. כל מה שעשיתי היה לחסל בלגן נוראי במחסני החירום, לסדר אריזות מסוג זה או אחר של ציוד רפואי, להפסיד באינסוף משחקי שש בש לאזולאי ובאינספור משחקי שח לאולג ובין לבין לנסוע עם אלכס לדירה שלו בקרית שמונה ולהיאבק עד חורמה בווירוסים שהשתוללו במחשב שלו. גיבור גדול אני כבר לא אהיה כמו שאתם רואים, ולמעשה לא רק אני אלא גם שאר המילואימניקים שמשרתים איתי לא עושים יותר מידי חוץ מלדאוג למשפחות בעורף הלא בטוח.
מלחמה מוזרה שבה החזית רוגעת ושלווה ואילו העורף מדמם ומבוהל. אנחנו ישנים באוהלים מיושנים על מיטות מתקפלות חורקות, מתרחצים במשורה ואוכלים בעיקר מנות קרב ועוגות שהבאנו מהבית. לחלקנו יש לפטופים שלפעמים אפילו אנחנו מצליחים לחבר לאינטרנט, וכמובן שלכולנו יש טלפונים סלולריים שנופלים כל פעם שקורה משהו בעורף. מתסכל מאוד.
עד עכשיו רק אולג יודע למה בדיוק אני חייב לקחת תרופות בשעות קבועות ולהפתעתי הוא שומר על סודי ועדיין לא סיפר שום דבר לאף אחד. קיבלתי כמה הערות מופתעות מחברים ותיקים בגלל הרזון שלי, אבל הן נובעות בעיקר מקנאה ביכולת שלי לשמור על גזרה צנומה ואופנתית מאשר בגלל חשד שאני חולה.
אם הם רק היו יודעים…
אני מרגיש ממש טוב. הסחרחורות כבר לא מציקות לי, והדבר היחיד שטורד את מנוחתי אלו הגעגועים לרוני ולמשפחה, והדאגה לשלומם. אני מדבר איתו פעם פעמיים ביום, אבל תמיד בקצרה רבה כי הוא עסוק ולחוץ מאוד. גם אחותי לחוצה ומתוחה. החבר שבא לשהות איתה במשך הקיץ רוצה לברוח חזרה לאנגליה, וכמובן שביטול הקייטנות והמצב המתוח לא מוסיף לשלוות נפשה.
היחיד שמאושר עד הגג הוא שאולי שמבלה את רוב זמנו צמוד לדני ולחץ. הוא לא מפחד כלל מהמצב, מרגיש שהוא חי בסרט הרפתקאות מרתק ונהנה מכל רגע.
הבוקר הצלחתי אפילו ליצור קשר עם הסגן והבוס. הם סיפרו לי שבגלל הקטיושות שנורו על חיפה הם שלחו את כולם הביתה ועוד מעט גם הם מסתלקים.
הם נשמעו מאוד רגועים, אבל אין ספק שהמצב לא קל. היו הרוגים ופצועים בחיפה ובנהריה וכולם פוחדים מהפצצה ישירה על אזור התעשייה במפרץ שעלול לגרום לאסון אקולוגי נורא.
למה אני מתעסק בשטויות כמו ארגון ציוד מבולגן, והדבקות תוויות על תחבושות אישיות? מה אני עושה פה בכלל כשברור שבבית צריך אותי יותר?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s