38. יהיה טוב

מאז שליאור ואריאל באו לגור בדירה של ג'קי אין לנו אף רגע דל. כמעט כל סוף שבוע יש אצלם מסיבה, וגם במשך השבוע אין יום שחברים לא קופצים לבקר.
רוב החברים הם של ליאור כמובן. הוא לומד במכללה לעיצוב שיש בה רוב מוחץ של הומואים, ומאחר ורוב חבריו גרים בבית הוריהם, וחלקם בארון, הדירה של ליאור משמשת להם מקום מפלט רצוי. די מהר הם הפכו את הדירה למעין זולה מרוצפת מזרונים שבחללה מרחף תדיר ענן עשן מתקתק של גראס. באנגים וג'ונטים הם מצרך השבוע שם, וגם וודקה, ויסקי וסתם יין, מתקבלים ברצון.
בתוקף היותי אחד המבוגרים בחבורה הפוחזת הזו מצאתי את עצמי מתפקד כדודה הפולנייה שנוזפת בפרחחים לשטוף כלים מידי פעם, לנקות את הדירה, לפנות את הזבל ולהוריד את הווליום של המוזיקה.
כל פעם שהחבר'ה מגזימים עם הרעש והמהומה ג'קי יורד למטה כדי לנזוף בהם. הם תמיד מתמלאים חרטה ומתנצלים במתיקות – הם סך הכל בחורים נורא עדינים ונחמדים, לא ערסים או בריונים – ומיד מנמיכים את הווליום, מכבדים אותו בשתייה ובסיגריה, והוא מתרצה, מתיישב בין הילדים לעשן, וחוזר אחרי כמה שעות, קצת מתנדנד, לחטוף על הראש מאליס.
בחול המועד, כשהיה חם, הם הוציאו כמה מזרונים החוצה וישבו בחצר. עשו על האש, ניגנו בגיטרה ושרו. דני מוקסם מהם. הם נחמדים אליו, מקדישים לו זמן, מתייחסים אליו יפה ומשתדלים לא לדבר על סקס כשהוא בסביבה. הזהרתי אותו שבשום פנים ואופן לא ישתה או יעשן שם, והוא הבטיח לי, אבל אני מתאר לעצמי שהוא יתפתה וינסה בכל זאת. יש גבול כמה אפשר להגן על ילד בגילו. אני מקווה שהוא לא יסחף יותר מידי. אני משגיח עליו, אבל אני יודע שהוא כבר לא תינוק שאפשר להגיד לו מה לעשות.
גם רוני מבלה שם די הרבה, ודי ברור שסתיו דלוק עליו ומשתדל לשבת לידו ולמשוך את תשומת ליבו בכל הזדמנות. הם יושבים שם כעת, שותים וצוחקים ומעשנים ורואים את משחק הכדור סל של הרוסים עם טאו. ראיתי אתם את המשחק של מכבי עם היוונים, אבל בסוף חטפתי כאב ראש מהעשן והסתלקתי הביתה, משאיר שם את רוני שיבלה קצת עם חבר'ה צעירים.
אני מסתכל עליהם ומרגיש כל כך מבוגר, עייף וכבוי ליד החבר'ה האלו שזה ממש מפחיד. גם כשהייתי בגילם לא הייתי בליין גדול, וכעת אני בליין קטן עוד יותר. אני מתרץ את זה בכך שאני לא שותה ולא מעשן, אבל זה לא רק זה, אני פשוט בן אדם כבד שמתקשה לשמוח סתם ככה. להיות הפיכח היחיד כשכולם קצת מסטולים זה דבר נורא מדכא. הם צוחקים משטויות, ועושים דברים מטופשים, ואני מסתובב שם כאבל בן חתנים. כפי שחשבתי גם ביטון הצטרף לחבורה שמזמזמת סביב הבית שלנו. הומואים אוהבים להתכנס יחד – לצחוק מבדיחות שסטרייטים לא יבינו, מקשקשים ומרכלים, מספרים זה לזה על התככים, הזיונים, המשברים, החיבוקים והנשיקות. אולי כשהם יתבגרו זה יעבור להם, אבל כיום אני וביטון שני המבוגרים היחידים שם, והשאר ילדים רעשניים.
"הם כאלו דראמות קווין צרחניים." אמרתי בקוצר רוח לביטון כשהסתלקנו מהדירה של ליאור לאות מחאה על ששוב הם שמו את "פריסיליה מלכת המדבר" בווידיאו.
הוא צחק, לגם מהבירה שלו ואמר שהם יתבגרו מהקטע הזה בסוף.
המשכתי והתמרמרתי לפניו שכולם בלי יוצא מהכלל חושבים שאין להם מה לחפש בצבא למרות שהם בהחלט מסוגלים לתרום כמו כל אזרח אחר בגילם. אני לא אומר גולני, או איזה סיירת חס וחלילה, אבל יש עוד תפקידים, לא?
ביטון נאנח ואמר שאני קשה מידי עם הילדים ושהם סתם מדברים ובסוף רובם יתגייסו. "וחוץ מזה יש מספיק מורעלים על הצבא, מה צה"ל צריך דווקא אותם?" גיחך ואחר כך התיישב מולי, ביקש סליחה מראש ושאל למה אני כזה עם רוני.
"איך כזה?"
"כזה רע."
"מי, אני?" שאלתי קצת בתרעומת, כי מה זה עסקו בכלל. "מה זה עסקך בכלל? אתה בקושי שבוע פה, מה אתה יודע עלי בכלל?"
"אתה בחור טוב חמי, ראיתי אותך עם הילד ואיך טיפלת בכלב שלו (דני מצא כלב קטן ומורעב צולע על רגל אחת והביא לי שאטפל בו. הכלב בסדר עכשיו, הולך אחרי דני לכל מקום ומלקק אותו כל הזמן), אז למה אתה כל כך קשה עם החבר שלך?"
"אתה מעדיף שאני אהיה רך כשאני אתו? אני לא חושב שהוא יאהב את זה." התבדחתי, בדיחה צולעת, אני יודע, אבל הוא צחק בכל זאת.
"אתה יודע למה אני מתכוון." המשיך להתעקש בעדינות, אבל בתוקף.
כן, ידעתי למה הוא מתכוון. בזמן האחרון אני קצר רוח וחסר סבלנות עם רוני. כמעט לא נוגע בו, נוזף בו שלא ימרח עלי, ומתקשח גם כשמישהו מהחברים מנסה לנשק או לחבק אותי בצורה ידידותית. לאחרונה אני דוחה מעלי את כולם במבט כועס, מפגין שפת גוף תוקפנית, ורק דני זוכה לקבל ממני חיוך. "הוא יודע שאני שונא שהוא נמרח עלי לפני כולם. ואני גם לא אוהב את האופנה הזו שכולם מתחבקים ומתנשקים עם כולם."
"אנחנו לא כולם, אנחנו חברים שלך ורוני הבן זוג שלך. ממש דחפת אותו אתמול כשהוא נגע בך." העיר, עדיין המום מההתנהגות הגסה שלי.
"יש דברים שעדיף לעשות בפרטיות." התעקשתי.
"תסלח לי מנחם, אני יודע שאני מתערב בעסקים שלך, אבל נדמה לי שאתה לא נחמד אליו גם כשאתם לבד." המשיך ביטון להוכיח אותי.
"אני לא רוצה לדבר על זה." קמתי, עצבני ומתוח מאוד, והלכתי למחשב.
"רוני מתלונן שכל פעם שהוא רוצה לדבר אתך אתה בורח למחשב." המשיך ביטון בלי רחמים.
"תעזוב אותי, צא לי מהווריד." סובבתי אליו את גבי.
הוא נעמד מאחורי והתחיל לעסות בעדינות את כתפי ועורפי. המגע החמים שלו הצליח להגיע אלי טוב יותר מאשר דבריו. עצמתי עיניים והתמסרתי בשתיקה לעיסוי.
"משהו לא טוב עובר עליך מנחם." אמר ביטון, "אפילו אני, שמכיר אותך כל כך מעט זמן מרגיש בזה. מה קרה לך?"
"דברתם עלי מאחורי הגב?" ניסיתי לגייס זעם, אבל הייתי תשוש מידי להתרגז ברצינות.
"כולם פה אוהבים אותך, אנחנו חברים שלך." המשיך ביטון בעיסוי, יורד באצבעות מיומנות לאורך חוט השדרה שלי.
"הנה, הוא חזר מהעבודה. תדבר אתו." ייעץ לי כשרוני הופיע בחלון, פוסע לאט בשביל לעבר הבית, פניו קודרים ועייפים וראשו מושפל.
קיבלתי אותו בכניסה בחמימות רבה מהרגיל, וליטפתי את כתפו. לחבק אותו היה מעל לכוחותיי. "אתה נראה עייף." אמרתי לרוני אחרי שביטון הסתלק, "יש בעיות? רוצה חיבוק?"
הוא החליק לזרועותיי, נצמד אלי, שם ראש על כתפי. סיפר על ויכוח עם חבר לעבודה ועל טלפון מטריד מאמו. הלכנו לחדר השינה, נשכבנו בבגדים על המיטה והתחבקנו. ניסיתי להיות קשוב וסבלני, והתנצלתי על הקשיחות שלי בזמן האחרון.
רוני אמר שזה בסדר, הוא מבין ושאל אם זה בגלל כל מיני דברים שקרו לי כשהייתי בתל אביב.
הרגשתי איך שרירי מתקשחים, ופתאום לא יכולתי לשאת את מגע גופו בגופי והתרחקתי ממנו. הוא שתק והפך אלי את גבו כדי שלא אראה את הדמעות ואתרגז עוד יותר.
ידעתי שאני צריך להרגיע ולפייס אותו, אבל הייתי מאובן מידי בתוך הצער והכאב שלי. "אני אוהב אותך." אמרתי למרות שלא חשתי שום אהבה כלפיו, או כלפי אף יצור אחר בעולם.
"כן, אני יודע." ענה רוני בקול עייף, "גם אני אוהב אותך."
חבקתי את גבו, נישקתי את עורפו הריחני, מחכך את פני בתלתליו וניסיתי להסביר, אבל לא יכולתי, הרגשתי שהמילים תקועות לי בגרון.
"אין לזה שום קשר אליך חמוד. לפעמים יש לי ימים כאלו, בסוף זה יעבור." הצלחתי לפלוט בקושי.
"כן, אני יודע." הוא קם מהמיטה. "אני הולך להתרחץ." אמר בקול חנוק והסתלק למקלחת. הלכתי למחשב שלי ויותר לא דיברנו. יש ימים כאלו, אולי מחר יהיה טוב יותר.

שמונים וארבע לילות בודדים
השבת התחילה בדפיקות היסטריות על דלתנו. יצאתי מנומנם קצת כדי לראות מה קרה וגיליתי את אביב, לחוץ עצבני שלא כדרכו, מקפץ קלות על סף הדלת ומידי פעם מתגרד. "מה קרה לך?" שאלתי מופתע מהשעה המוקדמת. שמונה בבוקר ביום שבת זה ממש מוקדם בשביל אנשים שחגגו חצי לילה.
"יש לך ספריי או משהו נגד נמלים?"
"נגד מי?" שאלתי, תוהה אם הוא סובל מהזיות.
"נגד נמלים. טריליונים של נמלים טורפות פלשו לדירה ותקפו אותנו.." נלחץ אביב, "יש לך משהו נגדם?"
"כן, יש לי איזה סנו או משהו כזה, אבל הריח שלו נוראי והוא מצליח רק להצחיק את הנמלים, לא יותר. מה פתאום יש לכם כל כך הרבה נמלים?"
"לא יודע." התייאש אביב וניסה לסלק נמלים משערותיו, "הן פלשו בלילה, קמנו וראינו שכל הרצפה שלנו מכוסה נמלים. הן בכל מקום והן מגעילות."
"תראה, זו עונה כזו, יש נמלים בכל מקום. אני מוצא נמלים אפילו בפילטר של הבריטה. תנגבו אותם עם מטלית ו…"
"מה תנגבו?" נלחץ אביב ולרגע חששתי שיבכה. "אני אומר לך שכל הדירה מלאה נמלים טורפות… הן משגעות אותנו…"
דלת הדירה שלהם נפתחה והחוצה נפלטו, מקללים ומתגרדים בפראות, כל שאר בני החבורה שכעת לא נראו כל כך מעוצבים. בדירה קטנה של שבעים מטר מרובע ישנו באותו לילה שישה איש וכולם היו נרגזים עקב השעה המוקדמת, ומה שהם כינו מתקפת הנמלים הטורפות.
משכתי על תחתוני מכנסים קצרים, הרכבתי את משקפי והלכתי לראות במה דברים אמורים. משום מה צעדי חרקו בצורה מוזרה על רצפת הדירה המטונפת. התכופפתי לבדוק ומיד גיליתי מה קרה – מישהו שפך סוכר על רצפת הדירה ובמקום לטאטא אותו כראוי החביא את הסוכר השפוך מתחת למזרונים הפרושים לאורך קירות הסלון.
יש המון נמלים בעונה הזו, והתרופה היחידה נגדם זה להקפיד לנקות היטב כל פירור מזון ולהחביא את האוכל במקרר. שפיכת סוכר מתחת למזרונים זו שיטה נפלאה לזמן אליך את כל נמלי האזור למסיבת שחיתות.
"אין ברירה, אתם חייבים לנקות את כל הסוכר הזה ומיד." פסקתי והתחלתי לגרור את המזרונים המאובקים אל מחוץ לדירה. בחוסר רצון מופגן עזרו לי הגברים שבחבורה לסחוב החוצה את ריהוט הזולה שלהם, בעוד הבנות מטאטאות את הסוכר החוצה. "זה לא מספיק." פסקתי, "נורא מטונף פה, צריך לשטוף. המים יגרשו את הנמלים. יש לי גם חומר ניקוי דוחה חרקים לשים במי השטיפה."
הם לא אהבו את הרעיון, אבל לא הייתה להם ברירה. אחרי שעתיים של עבודה נמרצת הדירה שלהם הבריקה מניקיון, ואני זכיתי לתואר – פרעה. אני מניח שזה עדיף על – "הזקן" הכינוי שהם הדביקו לי לפני כן.
כדי לזכות בתואר פרעה הייתי צריך להשקיע מאמץ רב. מיניתי את עצמי לרס"ר ולא הפסקתי לשפוך על הרצפה עוד ועוד דליי מים וסבון, ולהציק להם לשפשף היטב בכלור את האסלה המסריחה ואת הכיור השמנוני. כשפרקתי את הרשתות מהחלונות כדי לשטוף אותן בצינור הגינה הם הוסיפו לכינוי פרעה גם את התואר נוגש העבדים.
הנוער בימינו כל כך מפונק… בכל זאת החלטתי לקחת את זה בקלות ולא להיעלב. נגשתי בהם עד שכל פינה בדירה הבריקה מניקיון. הם היו עייפים ורעבים וכמעט שהכריזו מרד למזלי הביא להם רוני ערמות של טוסטים, קערת סלט ענקית, ומגשים עם גבינות וירקות שנזללו עד תום.
כולם אמרו שהוא מותק בעוד שאני זכיתי לבוז ששמור רק לנוגשי עבדים אכזריים במיוחד.
אחר כך חזרתי הביתה וגיליתי שם בחורה אחת לא מוכרת, (זה קורה אפילו להומואים), מייבשת במרץ את שערותיה במגבת שלי, אחרי שהתקלחה במקלחת שלי.
"הייתי חייבת לשטוף את הנמלים." הסבירה לי בחביבות, "נכון שלא אכפת לך?"
האמת היא שכן היה לי אכפת. אני לא ממש אוהב שבנות בלונדיניות כחולות עיניים וערומות למחצה מתרוצצות לי בדירה ומשאירות לי שערות על רצפת המקלחת, אבל הייתי מנומס ואמרתי שזה בסדר. לאות תודה על נדיבותי היא החליטה לעשות לי מפה אסטרולוגית. לדעתי אסטרולוגיה זה ערמת שטויות ולא היססתי להגיד לה את זה ישר בפנים. "אתה בטח מזל עקרב." הצהירה העלמה בביטחון עצמי מרהיב, "נכון שצדקתי? איזה מזל אתה?"
"מזל נאחס." אמרתי בפרצוף חמוץ, מסרב להודות שהיא צדקה ואני באמת מזל עקרב.
"נו, בחייך, תגיד מתי נולדת?" היא ניסתה להתחנחן, כאילו שדברים כאלו משפיעים עלי.
ראיתי שאי אפשר להיפטר ממנה והודיתי שאני מזל עקרב שנולד ברביעי לנובמבר, יום הרצח של רבין, ותודו שזה באמת מזל נאחס.
אחר כך היא אמרה המון שטויות על מזל עקרב – כל מיני דברים על סקס, וכוח רצון, והבלים כאלו או אחרים שאת רובם שכחתי מיד, ומשם עברה לדבר על אבנים וקריסטלים וכיוצא בזה רעיונות רוחניים מוזרים. בינתיים נכנס רוני נושא כלי אוכל ומגשים. אחד המעוצבים נגרר אחריו עם מגש מלא ספלים מלוכלכים.
הבלונדינית קפצה כנשוכת נחש למראה הבחור שבא עם רוני – צעיר נמוך וקצוץ שיער, משוריין בג'ינס שחור וחמוש בפרצוף זועף.
גם אני הרגשתי קצת נבוך כי היא הייתה עדיין עטופה במגבת שהשאירה מעט מקום לדמיון, וכל זמן שדיברנו התעסקה בשיער שלה שהיה ארוך ובלונדיני, ובאמת יפה מאוד. גם היא הייתה יפה. בחורה צעירה עם עיניים מלוכסנות מעט ועצמות לחיים גבוהות, מהרוסיות העדינות והבהירות הללו שמטריפות את דעתם של הזכרים הים תיכוניים. רק כשהצעיר הזר אחד בזרועה והתעצבן עליה ברוסית בגלל שהיא לא הייתה לבושה מספיק לדעתו (מה שבאמת היה נכון), תפסתי שמדובר בכלל באישה צעירה שעשתה הכל כדי להראות כמו בחור.
הבלונדינית הלכה למקלחות להתלבש, ועד שהיא חזרה ביליתי כמה דקות מאוד לא נעימות עם רוני מצד אחד והבחור/ה מצד שני שתקעו בי מבטים לא נעימים. היא חזרה לבושה בשמלה שכיסתה אותה עוד פחות מהמגבת (הגיע הזמן שמישהו יספר לה על המצאת החזייה), והיא עם החבר/ה שלה נעלמו חיש קל מהבית שלנו, משאירים אותי לחסדיו של רוני.
נכנסתי לכוננות ספיגה, מוכן לחטוף איזה כוס או צלחת על הראש, אבל רוני הפתיע אותי כשנהג בבגרות ובצעד מאופק מאוד פרש לחדר השינה ופרץ בבכי. עזבתי את הכלים המלוכלכים והלכתי אליו לנחם אותו. "בחייך רוני, נכון שהיא יפה, והיא הייתה כמעט ערומה, אבל אתה יודע שזה ממש לא מזיז לי. אל תהיה טמבל כזה, נו, די." הפצרתי בו, ואז יצא המרצע מהשק, זה לא היה בגלל הבחורה ההיא אלא בגלל דבר אחר לגמרי, משהו גרוע פי אלף מבלונדיניות ערומות.
מסתבר שהציעו לרוני ללכת לקורס שיתקיים בטקסס. טקסס ארה"ב כי חיל אויר הוא חייל מקצועי, וכדי להתקדם בו אתה צריך להיות איש מקצוע, וכדי להיות מקצועי צריך ללמוד, ומאחר והציוד של מדינת ישראל בא מארה"ב, האמריקאים הם אלו שמלמדים אותנו להשתמש בציוד שהם מוכרים לנו, והאמריקאים – מה לעשות? – גרים רחוק רחוק, ביבשת אמריקה הגדולה.
"אני לא חייב, ואולי לא ייקחו אותי. יהיו מבחנים ורק הכי טובים ילכו, אבל המפקד שלי חושב שאני מתאים מאוד והוא המליץ עלי, ורשם אותי, ואם אני אסרב…"
"למה שתסרב לקבל קידום, זו הצעה נהדרת. למה אתה בוכה?"
"מה? אתה סתום או מה?" התעצבן החבר האהוב והמתוק שלי, "כי זה אומר שניפרד לשלושה חודשים."
"ומה אומרת אימא שלך?" יריתי באפילה ולא החטאתי.
"היא ואבא חושבים בדיוק כמוך, שזה אחלה ושאני חייב לנסות להתקבל לקורס הזה."
נו, בטח חשבתי ברשעות פולנית שצצה בי תמיד ברגעים כאלו. הם בטח מקווים שהוא ישכח אותי בזמן הזה, וימצא איזה בחורה נחמדה.
"רוני, אני יודע שזה יהיה קשה, אבל זה חשוב לקריירה שלך. אתה חייב לנסות להתקבל לקורס הזה." אמרתי בקול הכי בוגר שלי.
"אתה ממש מת להיפטר ממני, מה?" שינה רוני את טעמו ובמקום לבכות התחיל לכעוס, "ואל תחשוב שלא ראיתי איך הסתכלת על הבלונדה, תדע לך שהחברה שלה הולכת עם סכין, והיא כבר דקרה מישהו שניסה לגעת בה."
"אני ממש מת מפחד בגלל הילדה הזו." לגלגתי, "אם מישהו ידקור אותי בסכין זה יהיה רק בגלל בחור יפה, ולא בגלל בלונדינית טיפשה שמאמינה באסטרולוגיה ובקריסטלים." הרגעתי את רוני.
"אהה… אז אתה כן מת שאני אסתלק כדי שתוכל לחפש לך בחורים יפים. בטח אתה כבר מתגעגע לאיזה רוסי בלונדיני כמו אריאל." התנפח רוני מכעס. יש לו איזה בעיה עם רוסים, משום מה גורמים לו רגשי נחיתות, למרות שהם דווקא חושבים שהוא נורא אקזוטי ומתים עליו.
ראיתי שאני לא יוצא מהסיפור הזה בלי לנקוט באמצעי חירום מידיים. סגרתי את דלת חדר השינה שלנו, וגם את התריסים, וליתר ביטחון משכתי את הווילונות. רוני מחה שאין לו חשק, ושהוא כועס עלי, אבל אחרי שסתמתי לו את הפה בנשיקה הוא שינה את דעתו, הפסיק לכעוס ומצא את החשק שאבד לו.
שאר היום עבר בשלווה יחסית. המעוצבים ושות' הלכו לבריכה, אני התעסקתי עם המחשב והעיתון, ורוני התחיל ללמוד למבחן הקבלה לקורס. אני מעודד אותו ותומך בו, ורוצה שהוא ילך לקורס הזה ויצליח בגדול, אבל יש בי גם חלק קטן וילדותי שישמח מאוד אם כל העסק יתבטל משום מה והוא בכל זאת יישאר בארץ.
אני יודע שאמרתי ששלושה חודשים זה שום דבר, אבל בכל זאת, שלושה חודשים זה שתים עשרה שבועות, שזה שמונים וארבע לילות בודדים מאוד שאבלה בלעדיו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s