זה לא שאני לא אסיר תודה לסבתא שנתנה לי לגור אצלה אחרי שהשתחררתי מבית חולים, נהפוך הוא, אני אסיר תודה לה ולסמי אחי שהעלה את הרעיון והשתדל למעני אצלה. אני לא בדיוק הנכד האהוב עליה, ואני חושש שאם היא תדע שאני חיובי אני אעוף משם כמו טיל, זה שאני פייגלע מספיק ודי כדי להוריד אותי לתחתית הרשימה שלה, אבל איזה שעמום זה לגור אצל סבתא.
כמה ספרים אפשר לקרוא וכמה רדיו אפשר לשמוע? וגם הכסף הולך ונגמר ופשוט נמאס לי להיות תקוע בדירונת קטנה ומחניקה עם ריח של נפטלין.
אתם בטח מבינים שכשהבחור ששכר ממני את הדירה התקשר לשאול מתי אני חוזר הייתי צריך להתאפק כדי לא להגיד לו – אתמול. "מה קרה?" שאלתי, "כבר גמרתם את השיפוץ?"
לא, השיפוץ לא נגמר, אבל הנישואים שלו כן. איך זה יכול להיות ששני אנשים מבוגרים מספיק להיות הורים לילדים לא מצליחים להסכים על הצבע של הקרמיקה באמבטיה?
לא יודע מה התשובה, אבל הם מתגרשים. היא חוזרת להוריה, הוא מוכר את הדירה ומסתלק לאי שם, ואני יכול לחזור הביתה. נפלא, לא שהם מתגרשים, ועוד בגלל שטות כזו, אבל מצד שני העובדה שהם מתגרשים בגלל עיצוב הדירה רק מוכיחה שהם לא התאימו מלכתחילה. אני מאחל להם כל טוב בדרכם החדשה.
מעודד מהבשורה אזרתי עוז והתקשרתי לבוס שלי ששמח שמחה גדולה לשמוע שחזרתי ודרש שאגש מיד למשרדו, ורצוי שאבוא מאוחר, אחרי שכולם הולכים.
הבטן התכווצה לי מבהלה לשמע הדרישה המוזרה הזו. האמת, חטפתי שלשול מרוב פחד, מוכיח שהרופאים צדקו וכל התופעות שפירשתי כסימנים למותי הקרב היו פשוט אותות פסיכוסומאטיים לפחד שלא הרשיתי לעצמי לבטא עד כה.
דיוושתי ברגליים רועדות על אופני את כל הדרך מביתה של סבתא עד לאזור התעשייה והתייצבתי במשרדו של מר מיכאלוב.
"אני יודע הכל." אמר בקול רציני ובכל זאת לחץ את ידי, חייך אלי, וסיפר לי שהוא יודע שאני חולה איידס.
"אני לא חולה רק נשא." תיקנתי והתכוננתי להפוך למובטל.
"אני יודע." אמר הבוס בשלווה וגילה לי שהוא בירר הכל בעזרת חבר רופא, וגם טרח להתקשר לבית החולים ואחרי כל הבירורים הללו הוא רגוע לגמרי ומבין שאם אקפיד על תזונה נכונה ולקיחת תרופות לפי ההוראות הכל יהיה בסדר איתי ואני לא מסוכן לאיש.
"אני מאוד מצטער שלא סיפרתי לך קודם." אמרתי, ובאמת התביישתי בעצמי.
יש הרבה סיבות הגיוניות למה לא סיפרתי לאף אחד חוץ מאשר לחברים ממש קרובים שאני נשא, אבל הסיבה האמיתית לשתיקתי היא שלא רציתי לחשוב על זה, ובטח שלא לדבר על זה. הדחקתי בכל הכוח את העובדה שאני נשא ודי זלזלתי בשמירה על בריאותי, מוציא את רוני מדעתו ורק כשחליתי במילואים והרגשתי שהמוות שלי קרוב.
עזבו, אין לי כוח להיכנס לזה.
מספיק שתדעו שאני רק נשא ואם אקפיד לשמור על הוראות הרופאים יעבור עוד הרבה זמן עד שאזכה להריח את הפרחים מהשורש.
"אז אתה לא מפטר אותי?" וידאתי.
"לא. אבל אם אתה מרגיש טוב מנחם אולי אתה מוכן בבקשה להגיע כבר מחר לעבודה כי אנחנו מוצפים והסגן מתחיל להתחרפן מרוב עצבים."
נו, טוב, מה עוד חדש. הסגן עומד על סף התמוטטות עצבים בערך שלוש פעמים בשבוע.
"מי עוד יודע עלי." שאלתי.
"אף אחד, רק אני. מזל שאני עניתי לבחור שהתקשר לספר לנו עליך."
"מישהו הלשין עלי?" נדהמתי.
מסתבר שכן. מישהו שהייתי טיפש דיי לספר לו פרטים על עצמי החליט להעביר אותם הלאה. עברתי במוחי על כל האנשים שאני מכיר שיודעים עלי ושכועסים עלי מספיק כדי לנסות להרוס את חיי, או לפחות לגדוע את מקור פרנסתי, ורק שם אחד עלה במוחי.
עזבו, בקבוצת הטיפול חזרו ושיננו לנו כמה חשוב להתרכז בהווה ובעתיד ולא לחשוב על העבר, ובטח שלא על נקמות במי שעשה לנו עוול.
בסופו של דבר הכל יצא לטובה. העובדה שהבוס יודע רק תקל עלי, ומאחר והוא לא פטפטן והוא מבין שצריך להיות דיסקרטי אז…
באמצע השיחה עם הבוס הסגן התפרץ למשרד, קרחתו נוצצת מזיעה, ציפורניו מכורסמות ופניו מכורכמים במורת רוח.
"מנחם." צעק וחיוך מאושר הפציע על פניו. "חזרת."
"כן, חזרתי." אישרתי ולפני שהספקתי להגיד שלום ותודה לבוס כבר דהרתי במורד המדרגות המפורסמות לשמצה ונשארתי בחדר הלייזר עד שבע בערב.
הסגן עבד לידי בטכנופור החדש שאמור היה להיות שקט יותר מהישן (חבל שאף אחד לא סיפר לו את זה), והחריש את אזני ברעש הנורא.
עבדתי קשה אתמול, אבל לפחות הלילה ישנתי מצוין. נכון שהעבודה הזו לא משהו, וגם המשכורת על הפנים, אבל הגעתי למסקנה שאני חייב לעבוד כי בלי עבודה אני מתנוון, מרגיש חסר תועלת ועלוב נפש, ומתחיל לפתח פחדים ורעיונות טיפשיים.
בלילה, אחרי שחזרתי מהעבודה, התקשרתי לרוני לספר לו את החדשות.
"איזה מזל שאתה חוזר הביתה, אני אלרגי לסבתות פולניות." אמר רוני בשביעות רצון.
"אל תדבר שטויות." כעסתי, "מה אכפת לך איפה אני גר? אתה חוזר לאבא ולאימא."
"אל תגיד לי מה לעשות, נודניק."
"שתוק כושי."
צר לי אבל ככה נשמעות השיחות שלנו בזמן האחרון. אני כועס עליו כי הוא עקשן שמסרב להבין שאנחנו כבר לא יחד וכועס עוד יותר כי הוא רוצה לוותר על הטיול שהם מתכננים לעשות בסוף הקורס.
"סוף סוף, אחרי כל כך הרבה זמן שחרשת בלימודים תוכל לטייל קצת באמריקה." הוכחתי אותו, "לא חבל לוותר?"
"אבל אני מתגעגע אליך נורא," הוא מתעלם כדרכו מטיעוני ההגיוניים, "ומי יטפל בך וידאג לך?"
"אני מסתדר לבד רוני."
"כן, ראינו איך אתה מסתדר, חודש אחרי שעזבתי התחרפנת."
התחרפנות, ככה הוא קורה לזה שאני מסרב לסכן את חייו ובריאותו.
"אני אהיה בסדר חמוד, אבל אתה צריך…"
"אל תגיד לי מה אני צריך, פולני משוגע."
"שתוק, כושי עקשן."
"לא רוצה, ואתה לא מחליט עלי."
ככה פחות או יותר נשמעות כל השיחות שלנו – מריבות, וויכוחים וירידות זה על זה, ובכל זאת הלכתי לישון עם חיוך על הפנים.
***
למחרת היה יום טוב, כולם באו ללחוץ לי את היד וסיפרו לי חדשות מרעישות שקרו במחסן כשלא הייתי – הפח אשפה של השמן נדלק בגלל סיגריה בוערת, ומזל שלא נשרף כל המחסן.
ניקו התחתן ברוסיה, אבל רק בעוד שנה אשתו תוכל לעלות לארץ.
הבן של הטורקי התגייס, ואילו ההודי ממשיך לריב כרגיל עם בעלי הבית של המחסן שמצידם רבים זה עם זה.
מה שהכי מצחיק זה שכולם אמרו לי שאני נראה מצוין, אם כי רזיתי מעט, ומה שעוד יותר מצחיק זה שאני באמת מרגיש מצוין עם הקולגים שלי למרות שהבשורה על קיום הפוליטיקלי קורקט עוד לא הגיעה אליהם. אין להם מושג מה זה הטרדה מינית, ומה בעצם רוצים מיצחק מרדכי, והם בטוחים שסוהא ערפאת מסתירה את העובדה שערפאת מת מאיידס מרוב בושה שבעלה חלה במחלה של הומואים.
את מה שהם אומרים על נישואי הומואים ולסביות בקליפורניה אתם באמת לא רוצים לדעת. הם והרב עובדיה באותו ראש למרות שרובם בכלל לא יהודים.
בזבזתי שעה שלמה מזמני (תוך שאני מדביק תוויות במרץ) להסביר לשמן שבכל מקרה, גם אם כל ההומואים בעולם יעברו לגור בסן פרנסיסקו ויתחתנו שם כל היום וכל הלילה, אין מצב שיהיה שיטפון בקליפורניה כמו שהיה בניו אורליאנס, מקסימום תהיה רעידת אדמה. בסוף השבוע אני מתארגן וחוזר הביתה ורק חבל שליאור נסע ליון ולא יוכל לעזור לי. מעניין מה הוא חושב על נישואים של הומואים ולסביות. לדעתי זה רעיון נורא ואיום שאפילו אצל סטרייטים עובד בקושי, אז למה שיעבוד אצל זוגות חד מיניים.
אני קורא עכשיו ספר מרתק על ד"ר קינסי שחקר את המין בשנות החמישים בארה"ב. הוא חשב שמין הוא צורך טבעי כמו אוכל או שתייה, וכמו שאף אחד לא חושב שזו בגידה אם בן זוגו אוכל אצל אחרים, ככה גם סקס מחוץ למסגרת הנישואים לא נחשב בעיניו לבגידה.
בתיאוריה הוא צודק, אבל… החיים הם יותר מתיאוריה.
בכל מקרה הספר (המעגל הפנימי / בוייל) מעולה, אני ממליץ.
***
ברגע שנכנסתי לדירה חשכו עיני. נכון שיש להם שני ילדים קטנים ונכון שהם היו עסוקים בלפרק את הנישואים שלהם, אבל גרו בדירה פחות מחודשיים וטינפו יותר ממה שאני ורוני לכלכנו מאז שבאנו לגור פה בפברואר.
מילא הרצפות המלוכלכות, האמבטיה והשירותים המטונפים, הכיור המגעיל והגינה המוזנחת, אבל מה עושים עם הקירות המוכתמים?
"תראי איזה קירות הם השאירו לי." התבכיינתי לאליס שכבר ילדה במזל טוב תינוקת מקסימה.
"זה כלום." אמרה אליס בנחת ונתנה לי בקבוק של ג'ל אקונומיקה וחבילות מטליות ניקול בשלל צבעי הקשת.
"לשפשף את הקירות באקונומיקה." נדהמתי.
"כן בטח, זה מוריד את רוב הכתמים." אישרה אליס, "ואחר כך תנגב בסמרטוט לח והכל יהיה כמו חדש."
כל יום שישי שפשפתי וניגבתי כל משטח שהגעתי אליו, ובעזרתו המסורה של דני שניגב אחרי בסמרטוט לח הספקתי לגמור הכל עד כניסת השבת.
תוך כדי שפשוף ניסינו לנחש את מקורם של הכתמים שמצאנו בכל פינה. עד גובה מטר בערך היה ברור שהלכלוך נוצר בגלל שני ילדים קטנים ופרועים שההורים שלהם היו עסוקים מכדי להשגיח עליהם, אבל אני עדיין תוהה איך הגיעו כתמי קטשופ עד לתקרת המטבח. כפי הנראה התנהלו במטבח שלי קרבות מאסף חסרי רחמים והתחמושת הייתה בקבוקי קטשופ וצלחות אוכל.
"זה נראה כמו דם." אמר דני שנמצא כעת בשלב סרטי האימה בחייו, "לפי הצעקות שהיו אני בטוח שזה דם."
"אני מאוד מקווה שלא." אמרתי בטון הכי חינוכי שלי והרשיתי לו לטפס על הסולם הגדול, אבל ליתר בטחון נעמדתי קרוב מאוד לסולם, מוכן לתפוס אותו אם ייפול.
הידידות שלי עם דני נחבלה קשות בגלל הפרידה הארוכה. מאז שחזרתי אנחנו נורא מנומסים זה אל זה. דבר ראשון הוא שאל אם אני כועס שהוא לא בא לבקר אותי בבית החולים, ואני שאלתי אם הוא כועס ששיקרתי שאני נוסע לחו"ל ושלא הגעתי לבר מצווה שלו?
די מהר הובהר ששנינו לא כועסים ודני גילה לי שרוני דיבר איתו כבר לפני שבועיים והסביר לו שהייתי חולה מאוד ולכן במקום לנסוע לחו"ל הייתי צריך להתאשפז ולא יכולתי להגיע לבר מצווה שלו.
אחרי שגמרנו לקרצף את המטבח הזענו כל כך עד שהיינו חייבים לפשוט את חולצותינו והוא העיר לי שרזיתי. "אמרו שהייתה לך התמוטטות עצבים, בגללה נעשית רזה כל כך?"
"כן, משהו כזה… הייתי חולה ולא היה לי חשק לאכול…" גמגמתי, נבוך, כי האמת שאני לא יודע בדיוק מה היה לי ואיך להגדיר את הבלגן שנוצר פתאום בחיי.
אני מניח שהתמוטטות עצבים זו הגדרה לא רעה כלל.
"מה זה התמוטטות עצבים?" חקר דני בחוסר טקט ששימח אותי מאוד כי פירושו היה שהוא כבר לא מתבייש ממני.
"זה כאילו שאתה חולה בשפעת ונדמה לך שאתה הולך למות, אבל אחרי כמה ימים הכל עובר." ניסיתי להסביר, יותר לו מאשר לעצמי.
"זה קרה בגלל שיש לך איידס?" הוא המשיך לחקור אותי בשלוות נפש, ולפי קולו הרגוע אפשר היה לחשוב שאיידס זה רק מין סוג של שפעת.
למראה הבעת פני (הרגשתי שאני מצליח להסמיק ולהחוויר בבת אחת), הוא נחפז להרגיע אותי שהוא יודע שזה סוד ושהוא לא יספר לאיש.
"בגלל זה אתה פוחד לגעת בתינוקת." המשיך בחקירה.
"כן, וגם כי היא נורא קטנה ואני פוחד להכאיב לה." הודיתי.
"אל תדאג רוב הזמן היא ישנה, אתה יכול להחזיק אותה חופשי." בישר לי דני, "אתה יודע שעוד לא נתת לי חיבוק ולא אמרת לי מזל טוב." שינה נושא פתאום.
נתתי לו חיבוק ואמרתי לו מזל טוב, ואחר כך ברחתי לשירותים, ועד שגמרתי לצחצח את האסלה ואת הרצפה סביבו העיניים שלי כבר הפסיקו לדמוע וכמעט שלא היו אדומות יותר.
"אולי כדאי שתתחיל לכתוב שוב בבלוג שלך?" הציע לי רוני שהתקשר בבוקר שבת.
התחמקתי מתשובה והעמדתי פנים שאני מנומנם מכדי לענות אם כי למען האמת הייתי ער כבר מארבע בבוקר.
אני לא רוצה להדאיג אותו ולכן אני לא מספר לו שמאז שהוא נסע אני ישן מעט מאוד ורע מאוד, ומאחר ואני מסרב להיעזר בכדורי שינה לא נשאר לי אלא לבהות שעות בתקרה ולהתפעל איך השמש מזהיבה לאט לאט את החשיכה הלילית, עד שהלילה הופך לשחר שהופך ליום.
חשבתי שאחרי כל העבודה הקשה (הקירות באמת הלבינו פלאים) שעשיתי בשישי אני אנוח קצת בשבת, אבל במקום לנוח נתקעתי מול המחשב.
ראשית ניקיתי אותו היטב, הוא היה ממש דביק וגיליתי להפתעתי שהמון אותיות נמחקו מהמקלדת החביבה עלי. מזל שאני מקליד בשיטה עיוורת, אבל בכל זאת זה מפריע לי.
בלי רוני שיפריע לי לגלוש עשיתי השלמות והתעדכנתי בשלומם של כל מכרי הרבים באינטרנט, קראתי המון בלוגים וגם דיברתי המון בטלפון.
כולם התקשרו אלי, כולל ליאור שסיפר לי שהוא משתזף על חוף מהמם ביון.
דבר ראשון סיפרתי לכולם שלא הייתי בחו"ל ושהייתי מאושפז כי הרגשתי לא טוב. חלקם כבר ידעו וגם אלו שלא ידעו לא התרגשו במיוחד, אבל אני שמח שהורדתי את הנטל הזה מהנשמה. בדקתי כמובן מה נשמע בבלוגוספירה, וצר לי להגיד שזה כבר לא המקום שהיה פעם. המון חבר'ה צעירים ועילגים השתלטו על המרחב האינטרנטי והם כותבים משעמם ורע. עדיף ללכת לעבוד קצת בגינה, הפרחים של הבוגנוויליה בשלכת והאדמה נראית כאילו ירד עליה שלג (זו בוגנוויליה לבנה), נראה אם מיצי, השותף של ליאור, יקיים את הבטחתו ויבוא לעזור לי לגרף.
ככה עדיף
זוכרים איך אמרתי בשבת שאני הולך לאסוף את פרחי הבוגנוויליה מהגינה? מיצי (זה רק כינוי, לא שמו האמיתי) באמת בא לעזור לי למרות שהוא דיבר יותר מאשר עזר, ודי מהר הבנתי שהוא בודד משועמם וחרמן.
אחרי העבודה הזמנתי אותו למטבח לאכול איתי פיצה. רוני עשה לי את המוות אתמול כשהודיתי בקלות דעת שבמשך כל יום שישי אכלתי רק קרקרים עם גבינה וקינחתי בגלידה. זה מה שהיה בבית ולא התחשק לי להפעיל את התנור או המיקרוגל, לא הייתי כל כך רעב ומה רע בגבינה?
מיד חטפתי הרצאה מעצבנת על ויטמינים ירקות ופרות וסיבים ושאר הבלים תזונתיים וביליתי כמה דקות מודאגות מול המראה בוחן את גופי שבאמת נעשה קצת צנום מהרגיל. מאז ששוחררתי בזמנו מבית החולים (אחרי המכות שחטפתי, אז נודע לי שאני נשא), לא הייתי רזה כל כך. היה לי אז משבר רציני וחשבתי בשיא הרצינות על התאבדות, אבל הייתי אז רק בן עשרים ושלוש וסך הכל הרגשתי די טוב, ופשוט הדחקתי את זה שאני נשא. חזרתי לצפון מצאתי לי עבודה והמשכתי לחיות פחות או יותר כרגיל. אפילו תרופות לא הייתי צריך כי הבדיקות דם שלי היו בסדר.
מה גרם למשבר הזה שמוטט אותי? אולי הפרידה הכפויה מרוני, אולי הבהלה שתקפה אותי בגלל השפעת שחליתי בה במילואים?
לא יודע, אבל אחרי שחזרתי מהמילואים ונפרדנו הבריאות שלי הידרדרה פתאום והיו לי כמה שבועות קשים עד שחזרתי לעצמי. כיום אני לוקח תרופות ומרגיש טוב למדי, נקווה שזה ימשיך ככה עוד הרבה שנים.
אכלנו יחד את הפיצה. הוא זלל בתאבון עצום ואני בקושי הצלחתי להתגבר על משולש אחד. מיצי העיר לי שאני די רזה ויכול בקלות להרשות לעצמי לאכול עוד חתיכה, ואני התנצלתי שאין לי כל כך תאבון והצעתי לו שיאכל עוד משולש.
"אני בטוח שיש לך מקום לעוד פיצה." הערתי בחיוך, ותוך כדי כך טפחתי בקלילות על בטנו העגלגלת. במקום לחייך אלי חזרה הוא נעלב בצורה איומה, זרק את המשולש על השולחן וברח לדירה שלו.
אחרי שחשבתי על זה קצת אספתי את שאריות הפיצה ושמתי אותם במקרר, ניגבתי את השולחן, רחצתי כלים, טאטאתי את הרצפה, ניסיתי לחשוב על עוד דברים לעשות ולא מצאתי כלום, ובחוסר רצון ירדתי לדירה לדבר איתו.
הוא פתח לי רק אחרי שביקשתי סליחה שלוש פעמים (אין לי מושג על מה) ולתימהוני ראיתי שהוא בכה. ניסיתי לברר מה בדיוק עשיתי שהרגיז אותו כל כך, והתברר שהבחור נאבק במשקל עודף כל חייו, ותולה בשמנמנות המתוקה שלו את כל הצרות שיש לו בחיים.
"וחוץ מזה שאני שמן אני גם שעיר ומגעיל." התלונן במרירות ופשט את החולצה כדי להראות לי איזה מגעיל הוא.
לא דובים ולא נעלים. הבחור חמוד לאללה. קצת שעיר, טיפה שמנמן, פשוט תאווה לעיניים. שפכתי עליו מחמאות וגייסתי את כל כוח השכנוע שלי להסביר לו שהוא חמוד, מתוק ושיש המון גברים שהיו מתים להיות איתו, אבל לשווא.
"אם באמת הייתי כל כך מתוק אז במקום לדבר היית מנסה לגעת בי." אמר לי בעצב.
אני מסמיק עד עכשיו כשאני נזכר שכתשובה עניתי לו במשפט שנשבעתי לא להגיד בחיים. בכל זאת אמרתי ואפילו התכוונתי לכל מילה – "זה לא אתה זה אני." אמרתי, "ראשית אני רוצה שתדע שיש לי איידס."
"אתה רק נשא לא חולה, וחוץ מזה ידעתי את זה עוד קודם מליאור ששמע מרוני."
"שנית, יש לי חבר, בערך."
"אז מה. הוא לא פה עכשיו נכון. אתה חושב שהוא התאפק שלושה חודשים?"
"לא, אני בטוח שלא, אבל… אני פשוט… אין לי חשק מיצי, בזמן האחרון אין לי חשק לכלום. לא לאוכל, לא לשינה, לא לסקס, אפילו לא לקריאה."
"אולי אתה מדוכא." העיר מיצי בתבונה של בחור שהתחיל בטיפול נפשי עוד לפני שחגג בר מצווה. ראיתי שנפלתי על מומחה לבעיות נפשיות ושאלתי אותו למה לדעתו נזכרתי רק עכשיו, שנים אחרי שנודע לי שאני נשא, להיות מדוכא. הוא משך בכתפיו ושאל למה אני לא בטיפול נפשי.
האמת שאני כן, בבית החולים התחלתי לקבל טיפול בקבוצת תמיכה של נשאי איידס ואולי, אם יהיה לי חשק וכוח וזמן, אני אמשיך להיפגש איתם.
אז נכון לעכשיו אני ומיצי סתם ידידים וזה קשה יותר מאשר להיות יזיזים. החלטתי שמהיום אני מתאמץ לאכול קצת יותר (ואני גם חייב, כי יש תרופות שצריכים לקחת אחרי אוכל אחרת יהיה לי חור בקיבה), מתאמץ לישון כמה שעות רצוף, מתאמץ לעשות ביד למרות שממש אין לי חשק, מתאמץ להיות אופטימי. אולי אקים קבוצת תמיכה עם כל ההומואים שאני מכיר. לכולם יש שריטה וכולם זקוקים לתמיכה יותר ממני.
גם זה סוג של פתרון.
***
שוב לא טוב לי, אפילו רע. לא יודע למה, בעצם כן יודע, אבל מתבייש לספר. זה מביך ומוציא אותי רע מאוד. מצד שני, אם אני מחזיק הכל בבטן זה פוגע בי פיזית ומוראלית ואם יש משהו שאני ממש לא צריך… טוב, בין כה אף אחד לא קורא פה אז מה זה משנה?
אתמול נרדמתי מיד אחרי שחזרתי מהעבודה, הייתי הרוס מעייפות אחרי יום עבודה במחסן, ואם לא די בכך עשיתי טעות והנחתי לעצמי להירדם כבר באחת עשרה בלילה. התעוררתי ערני לגמרי בארבע לפנות בוקר (אני רוצה להכיר את הגיבור שהיה מעז לנסות להירדם שוב אחרי חלום זוועתי כמו שהיה לי – החלום כלל ערום מלא שלי, טיול בחוצות עיר הומה, והמון אנשים שצחקו ממני – היו עוד פרטים, אבל תאמינו לי, אתם לא רוצים לדעת) וכמובן שרצתי למחשב.
בלי שום קשר לחיבוטי גוף ונפש כשאתה שכיר אתה חייב לדפוק שעון בשמונה בבוקר ולא חשוב כמה שעות ישנת בלילה. הגעתי לעבודה כהרגלי בחמישה לשמונה ובשלוש דקות לשמונה זה התחיל שוב – שלשולים, כאבי בטן וכשניסיתי לאכול ארוחת בוקר בתשע וחצי גיליתי שחוץ מיוגורט אני לא מסוגל לאכול כלום כי שוב יש לי פצע בפה, ובשביל בן אדם במצב שלי זה סימן נורא ואיום.
לא אמרתי כלום לאיש כמובן, עבדתי כמו תמיד, (חוץ מהריצות הדחופות לשירותים) והגעתי הביתה עם כאב ראש נוראי, מרגיש כאילו סיימתי זה עתה מסע כומתה.
אני יודע שזה פסיכוסומאטי – הבדיקות דם שלי טובות, המצב הפיזי שלי די בסדר ועד היום הצלחתי לקחת את כל התרופות בזמן (אני כבר מקפיד כמו ייקה על כל ההוראות) בלי שאף אחד ישים לב לכמויות הכדורים שאני בולע, אבל בכל זאת אני לא מרגיש טוב. אחרי מאמץ הכי קטן אני נעשה עייף נורא, ישן מעט מידי, סובל ממצבי רוח, שלשול, פצעים בפה, הזעות, ובזמן האחרון, למרות שהסתיו מורגש בבקרים, אני קם בתוך שלולית זיעה – עוד סימן מבשר רעות.
פלא שהרעיון לחזור לגור עם רוני מעורר בי חלחלה. אני לא רוצה להרוס לו את החיים, הוא רק ילד וזו תהיה נבזות ואנוכיות להיתלות עליו ולהניח לו לטפל בי
הוא חוזר בעוד כמה ימים. החלטנו שקודם כל הוא ילך להוריו ואחר כך נראה. אחרי ליל זוועות אחד איתי אני בטוח שהוא ישמח כשאגיד לו שזה לא הוא זה אני ואשחרר אותו. אני בטוח שהוא יהיה עצוב כשניפרד, אבל בתוכו פנימה ינשום לרווחה.
הוא כל כך צעיר, והוא לא מבין שהוא לא יישאר תמיד צעיר ומלא מרץ וחזק ויפה וסקסי.
אני חושש שבעוד כמה שנים, אחרי שההתלהבות הראשונה תעבור, אני אהפוך לנטל על החיים שלו והוא יקלוט פתאום על מה הוא בזבז את השנים הכי יפות שלו, שנים שבהן הוא היה יכול למצוא אישה, להקים משפחה, לבנות לו חיים.
אני לא רוצה שהוא יישאר איתי מרוב רחמים ובסוף הוא ישנא אותי ולא יהיה לו די אומץ להודות בזה. נדבקתי כי לא הייתי זהיר, למה הוא צריך לשלם על הטעויות שלי? הכל היה פשוט יותר אם לא הייתי זקוק לו כל כך.
בלילה הוא פתאום הופיע אצלי, הודיע לי שאין מה לדבר, אנחנו שוב יחד והסתער עלי. כרגיל נכנעתי לו ואהבתי כל רגע. זהו, די. יותר אני לא מוסיף אף מילה על ההתלבטויות שלי. אני חלש אופי ואני עוד אשלם על זה בגדול.
הבוקר קמנו וגילינו בשמחה גדולה שבלילה התחיל לרדת היורה. היה תענוג לנסוע בגשם לעבודה, ותענוג עוד יותר גדול לחזור הביתה. בדרך הביתה זרחה השמש בין עננים לבנבנים צחים והאוויר היה צלול וזוהר. כל העולם נראה רחוץ, נקי ורענן, וצבעיהם של כל הדברים שהבטתי בהם נראו טריים ואמיתיים יותר.
תענוג אמיתי.
חלק מההנאה שלי נבע מהידיעה שאני לא חוזר לבית ריק. שיש מי שממתין לי בבית עם חיוך ואהבה וחרמנות בלתי נלאית. ובכל זאת, היום בעבודה שוב נתקפתי כאב בטן ושלשול שאני כבר יודע לזהות כדרך של הגוף שלי לספר לי שאני עובר התקף של בהלה, מוסר כליות וחרטה.
מאז שאני בקבוצת תמיכה נעשיתי מודע לכל מה שעובר עלי, זה לא בהכרח דבר טוב, אבל כולם אומרים שככה עדיף.
במקום סתם לקלל ששוב יש לי שלשול שאלתי את עצמי על מה אני מתחרט.
עצמי שגם הוא יהודי טוב ענה לי בשאלה – על מה לא? קודם כל על שהבאתי על עצמי את המחלה הזו בגלל שהיה לי נוח לא לשים קונדום ותמורת עוד כמה שקלים, ליטוף על הראש והבטחה שיהיה בסדר ויתרתי ואכלתי אותה.
כיום, במבט לאחור, אני נדהם כשאני חושב על ההתנהגות שלי – אחרי שנודע לי שאני חיובי פשוט הדחקתי, אחר כך כעסתי, אחר כך הסתרתי. ועכשיו, אחרי שהייתה לי תקופה לא טובה אני סתם מפחד.
נכון, שיקרתי המון, לעצמי בעיקר, וגם לאחרים, אבל תודה לאל, מעולם לא סיכנתי פיזית אף אחד. תמיד הקפדתי בהיסטריה על קונדום וכשראיתי שמישהו נעשה רציני כלפי מיד סיפרתי. לרוני למשל, בגלל שהיה כל כך צעיר, סיפרתי מיד כשראיתי שיש מצב לסקס, וגם עודד ידע אחרי הלילה הראשון, וכמובן שגם בוריס.
***
לדעתי הדמות של רוני שבעיני היא כל כך ברורה ומובהקת נשארת בעיני קוראי מטושטשת. אני אתחיל אם ככה בתיאור חיצוני שלו, הוא שחום ודק גזרה, אבא תימני, אימא עיראקית. בנוי יפה, שרירים דקים ומאורכים, גוף מתוח, נוקשה וחלק לגמרי. רזה, אבל שרירי וחזק. לפני הצבא הוא היה בנבחרת שחייה, תענוג לראות אותו במים, זריז כמו צלופח, עורו נוצץ ומבהיק, מאושר עד השמים.
הוא לא יפה במובן המקובל של המילה, אבל יש בו משהו שגורם לו לבלוט בכל מקום שהוא נמצא בו. משהו מתוח, לוהט ותובעני. גם כשהוא ישן הוא דרוך ומתוח.
כשאני מחזיק אותו בידיים זה כמו להחזיק להבה מרצדת. אני מנסה להרגיע, לגרום לו להרפות קצת, לנוח ולא מצליח. יש באופי שלו משהו ילדותי, הערנות, הסקרנות, חוסר מוחלט של טקט. תמיד הוא אומר מה שהוא חושב, ורק אחר כך שוקל אם זה בכלל היה במקום.
חוסר צדק ואכזריות כלפי חיות או ילדים מקפיץ אותו, ואסונות, או תאונות, אפילו במקומות רחוקים, מזעזעים אותו באמת, לא סתם מצוות אנשים מלומדה. אין בו טיפת צביעות. הוא לא יודע להסתיר את המחשבות שלו. ילד כזה. כשהוא כועס הוא מתלקח בבת אחת. לא שולט בעצמו, מסוגל לשבור ולנפץ דברים, להיות אלים פיזית, לקלל ולצעוק כמו ילד.
ברגעים של סערת רוחות הוא נאטם לגמרי להגיון. אי אפשר להרגיע אותו במילים. צריך להתעלם או לרסן אותו פיזית ולהמתין עד שיירגע ויחזור לעצמו.
כשהוא איתי במיטה הוא חסר כל מעצורים. רוצה לנסות הכל בלי בושה ותמיד תמיד חרמן, אני מקווה שהוא יירגע עם הגיל כי אני לא נעשה צעיר יותר. בפעם הראשונה שלנו, כשגיליתי לו שאני נשא הוא שתק דקה אחת ואז חיבק אותי ונישק את מצחי בתמימות של ילד. "אוי, חמוד שלי, אני כל כך מצטער." אמר בכנות ספונטאנית שהמסה אותי, מנסה לנחם אותי במגע גופו ושפתיו בלי שום חשש או רתיעה.
הוא נקרע בין החינוך הדתי שמרני ימני שלו ובין התשוקה שלו לסקס עם גברים. קשה לו נורא להשלים עם זה שאולי אף פעם לא תהיה לו משפחה וילדים.
בניגוד אלי הוא באמת אוהב את הוריו, אוהב את האווירה בבית, אוהב ללכת לבית כנסת, עיוור לצביעות של הדת ומוצא נחמה בטקסים הדתיים. אני יודע שהוא אוהב אותי, וקשור אלי, ומקנא לי, ולא יכול לשאת את הרעיון שיום אחד לא נהיה יחד, אבל הרגשות שלו כלפי גורמים לו תחושת אשמה קשה.
חלק גדול מהמתח שביחסים שלנו נובע מהקושי שלו להשלים ולקבל את הקשר שלנו כדבר לגיטימי. אני אוהב להיות איתו, חש נינוח ורגוע במחיצתו, מרגיש טוב כשהוא איתי, נהנה לראות אותו זז ורוקד וצוחק ושר, אוכל ומבשל, ומדבר בטלפון עם אחת מעשרות החברות שלו שמעריצות אותו כי הוא כזה סקסי וחמוד.
את האלימות והכעסים שלו הוא מרשה לעצמו לחשוף רק איתי, עם בנות הוא תמיד עדין ומתחשב, ומלא מתיקות שמעוררת בי לפעמים קצת קנאה.
בניגוד אלי הוא חיית מסיבות, מסוגל לחגוג כל הלילה בלי להתעייף. אין לו סבלנות לשבת ולקרוא ספרים, או לגלוש באינטרנט. אני בן אדם מיושן, קצת עייף כזה, קשיש באופיי, והוא בדיוק הפוך – מודרני, נמרץ, מעודכן בכל חידושי האופנה האחרונים, מדבר בסלנג הכי חדיש.
למרות שתמיד חשבתי שאני מעדיף בחורים פאסיביים במיטה, רצוי בהירים ואתלטיים, עדיף כחולי עיניים, הוא הצליח להפוך הכל, לערער את כל המושגים שלי על ההעדפות שלי. הוא גרם לי להבין שאני פחות אקטיבי ממה שחשבתי, שאני הרבה יותר גמיש וסבלני מכפי שתיארתי לעצמי, גרם לי לחצות את הגבולות שלי, שינה אותי וביגר אותי, ריסק אותי ושב וחיבר אותי בחזרה.
אני חושב שעשיתי לו בדיוק את אותו השירות בלי שאף אחד מאיתנו התכוון לכך – זה פשוט קרה.
כיום אנחנו לא יכולים אחד בלי השני. אולי יום אחד נמצה את הקשר וניפרד, אולי נמשיך להיות יחד כל החיים? לא יודע.
לפעמים הוא משגע אותי בדרך שבה הוא חודר מתחת לעורי, נכנס לי לוורידים, מנער אותי ומאלץ אותי לצאת מתוך עצמי, לחיות מחוץ לראש שלי.
אני מטריף אותו כשאני דורש ממנו להירגע, להתרכז, למתן את האימפולסיביות שלו, לחשוב ולתכנן קדימה במקום לירות מהמותן. לפעמים אנחנו משלימים זה את זה, לפעמים מתיזים ניצוצות. אני מהווה יריב שקול כנגדו והוא אוהב את זה, אבל גם מתוסכל מחוסר יכולתו להגיד לי את המילה האחרונה.
לפעמים אנחנו מתנהגים כמו שני קשישים נרגנים, דואגים זה לזה, מציקים אחד לשני, משגעים איש את רעהו. הוא צועק עלי שאקח תרופות, אני מציק לו בגלל האופנוע השטני שלו, אבל מצד שני אנחנו נותנים אחד לשני חופש, מבינים בלי הרבה מילים שלכל אחד יש צורך במרחב הפרטי שלו. אני מבלה לבד עם החברים הרוסים שלי, הוא מסתובב בלעדי עם החברות שלו.
הוא צוחק ואומר שהוא לא מקנא כי בוריס מבוגר מכדי לזיין, אני מתלוצץ שהוא לא מסוגל להעמיד את הזין עם נשים. שנינו לא בטוחים לגמרי שזה נכון, אבל מעדיפים לדבוק באמונה שככה זה, אם כי בסתר ליבנו אנחנו יודעים שלא זה מה שחשוב, החשוב הוא שהוא זקוק לנשים בחייו, כשם שאני נהנה בחברת גברים מבוגרים.
"אתה והכוסיות שלך." אני אומר, וממציא להן שמות מגוחכים.
"אתה והדובים השיכורים שלך." הוא מגחך ומציע לי לקנות להם ויאגרה, ובכל זאת, בסופו של יום אנחנו מעדיפים להירדם חבוקים אחד בזרועות השני, וחושבים אחד על השני גם כשאנחנו עם אחרים.
הוא אש ואני מים. הוא חם ופזיז ואני קריר ומתון. הוא קנאי ושתלטן, אני פשרן וסבלני. הוא בטוח תמיד שהצדק איתו, ואילו אני רואה תמיד את כל הצדדים של המטבע. לכאורה הפכים מוחלטים, ובכל זאת אנחנו מבינים זה את זה לגמרי ולא זקוקים להרבה מילים והסברים כדי לקלוט אחד את מחשבות השני.
אם הייתי מאמין בגלגול נשמות הייתי אומר שבטח נפגשנו קודם בחיים קודמים, אבל מאחר ואני לא מאמין בקשקוש הניו אייג'י הזה אז כנראה שזו פשוט אהבה.
***
במוצאי שבת הוא חזר עצוב ומדוכדך נורא וניסה להעמיד פנים שהכל בסדר ושהוא בילה נפלא עם המשפחה. אחרי כמה דקות העמדת הפנים הזו התמוטטה והאמת יצאה לאור – האמת הזו, מה קורה לה פתאום. כל הזמן היא מתעקשת לצוף על פני המים, לבקוע את מסך השקרים המרגיע. חתיכת קוץ בתחת, האמת הזו.
הוא סיפר לאחותו הגדולה, והיא סיפרה לאחיו הגדול, שסיפר לדודה, שסיפרה… חד גדיא, חד גדיא, ואנחנו אפילו עוד לא בחנוכה.
אז זהו עכשיו גם ההורים שלו יודעים שאני נשא. לא די בכך שהם צריכים לסבול שהוא הומו, ושהוא חי עם גבר שדרדר אותו לתרבות רעה עכשיו הם צריכים גם לחרוד לבריאותו ולחייו.
"סך הכל הם צודקים." אמרתי אחרי שהוא גמר לספר לי איך נודע להם (חד גדיא), ואיך הם הגיבו (אוי ואבוי), ומה הוא אמר (אנחנו נזהרים ואני אוהב אותו).
"שתוק אידיוט." צעק רוני והתנפל עלי. היה גדול כמו תמיד, אבל סקס, טוב ככל שיהיה, הוא לא פתרון לכל דבר. בטח שלא לבעיה שניצבת לפנינו.
"אתה כועס שסיפרתי." הוא שאל אחר כך, כששכבנו מכורבלים יחד לפני השינה.
"לא, בכלל לא, האמת, אני מתפלא שהצלחת לשמור את זה בסוד עד עכשיו."
"עד שלא חזרתי מאמריקה בכלל לא חשבתי על זה שאתה… שאתה… חיובי." תמיד המילים נתקעות לו בפה כשהוא מדבר על המצב שלי.
"אני לא מבין למה זה נעשה כזה סיפור דווקא עכשיו." הוא כועס עלי.
"זה תמיד היה כזה סיפור, אבל עד היום הדחקתי. רק אחרי שנסעת ואני חליתי… נו, די. בוא נלך לישון."
"לא רוצה, עוד מוקדם." הוא מדליק טלוויזיה, יש לנו אחת מול המיטה, ליד המחשב. אנחנו רואים בערוץ דוקו תוכנית על סרטי פורנו באמריקה ואיך, בגלל שחקן אחד שחטף איידס בברזיל, השביתו את כל התעשייה לכמה שבועות.
דווקא ענף הפורנו ההומואי יצא הכי בסדר – בניגוד לשאר הם בעיקרון ובלי שום יוצאים מהכלל לא מצלמים בלי קונדומים. כל הבעיה התחילה בגלל שהבדיקה נערכה מוקדם מידי ולא תפסו את המחלה שלו בזמן, אבל הומואים יודעים שאסור לסמוך על בדיקות, רק על קונדומים.
כל הכבוד להם. למרות שאני לא אוהב את העבודה שלכם עשיתם אותי גאה.
ורק בבוקר הוא סיפר לי שהוא יחזור הביתה די מעט השבוע בגלל… לא חשוב, ענייני צבא, או שאולי לא.
יכול להיות שככה עדיף.
יומנו של מספר סיפורים 