אני לא אוהב כדור רגל. לא מבין את המשחק הטיפשי הזה, חסר האלגנטיות והחן, ומעדיף לא לשמוע על התנהלותו המגושמת – משימה קשה במיוחד ביום שבו יש משחק של הנבחרת, ועוד עם צרפת. ברדיו קשקשו כל הזמן על המשחק הזה, ובסוף איבדתי את סבלנותי והעברתי לגלגל"צ, דבר שאני עושה רק במצבי חירום.
חזרתי הביתה עייף ועצבני בגלל שכל היום הייתי עם המקשים הארורים הללו, והגב כאב לי. רציתי את רוני שכמובן לא היה בבית ולכן העסקתי את עצמי בכל מיני עיסוקים – שטפתי, רחצתי, למדתי, גלשתי קצת במחשב, ואחר כך יצאתי החוצה לנכש עשבים.
היה חם ולכן הורדתי חולצה, אבל ברחתי מהר מאוד הביתה אחרי שחבורה שלמה של חברים של ליאור עמדו ובהו בי בלי בושה. כולם היו רזים, מעוצבים, צבעוניים, צפצפניים וארוכי שער. הם הביטו בי ברעבתנות מביכה כאילו לא ראו בחיים בן אדם עם שערות על החזה.
כשהתלוננתי בפני ליאור על החברים החצופים שלו הוא התגונן בטענה המגוחכת שהם פשוט היו מוקסמים מהשרירים שלי, ומהסקס אפיל הגברי שלי.
כן בטח… אפילו אני הבנתי שהוא עושה ממני צחוק, וזה בטח לא שיפר את מצב רוחי.
אחר כך נעשה לילה וכולם ישבו לראות את המשחק האידיוטי הזה, כולם חוץ ממני. לאות מחאה כיביתי את הטמבליזיה וישבתי לגלוש באינטרנט. קראתי כל מיני בלוגים ומאמרים, ומעשה שטן, (תמיד זה ככה, נכון?) כולם התעסקו בזוגיות הבעייתית של ההומואים
ואז המשחק נגמר. השעה הייתה אחת עשרה בלילה, והראש שלי התחיל לעבוד שעות נוספות – ככה אי אפשר יותר, לחש קול קטן בראשי. עד מתי אני אהיה לבד כמו כלב ומסביבי כולם יחגגו?
שמעתי את השכנים שלי מכל עברי השכונה – צוחקים ורועשים. אצל ג'קי ואליס הייתה מסיבה קטנה לכבוד הניצחון, וגם ליאור עם חבריו המצויצים צחקו ועישנו גראס, או באנגים, או משהו בדומה. חשתי שבכל מקום בארץ אנשים מבלים זה עם זה, משתעשעים ושותים, אוכלים ונהנים. ורק אני לבד, בחושך, עם החתול.
אתה לא מתבייש שידעו שאתה הולך לישון באלכסון? שאל הקול הקטן שבראשי, ופתאום נהיה לו מבטא פולני.
הטלפון צלצל ורוני היה על הקו, מבשר לי שניצחנו. כלומר, היה תיקו, אבל עוד פעם הערבי תקע את הגול, והעיקר שהצרפתים והגזענים התבאסו, ומה דעתי על מצעד הגאווה בירושלים?
"לא יודע. אני לא הולך למצעדים." חתכתי אותו קצרות, "וגם כדור רגל לא מעניין אותי, תשמע רוני, מתי תבוא הביתה? (עלאק הביתה) אנחנו צריכים לדבר." נפלט לי הביטוי הטעון והמסוכן הזה בספונטניות, בלי שאחשוב עליו קודם.
שתיקה המומה נשמעה פתאום מעבר לקו. ואני ידעתי שזה בגלל הביטוי הזה 'אנחנו צריכים לדבר' – הקוד המוסכם בכל רחבי העולם לצרות רומנטיות.
"אני מבין." אמר קולו של רוני, מאופק פתאום. "חכה לי, אני בא." והוא סגר את הטלפון לפני שהספקתי לצעוק עליו שלא יבוא עם האופנוע.
הוא בא עם האופנוע. הארלי דיווידסון שחור כסוף של אחיה של השחורדינית שמטייל עכשיו במזרח הרחוק. אל תספרו לה, אבל לדעתי זו הסיבה שרוני הסכים לגור אצלה.
אחרי שעברנו את הטקס הרגיל שאנחנו עורכים בכל פעם שאנחנו נפגשים – אני צועק עליו שבסוף יצטרכו לגרד אותו בשפכטל מהכביש בגלל האופנוע הזה, ושלא יחשוב שאני אלך להורים שלו לספר להם איך הוא מת, והוא צועק עלי חזרה שהכביסה תלויה על החבל כבר שלושה ימים.. ולמה לא הפעלתי את המדיח? ולמה המקרר ריק ואין פיתות? – ישבנו על הספה וניסינו לדבר.
"מה רצית להגיד לי?" שאל רוני והתיישב עלי כמו שהוא אוהב, יושב לי על הברכיים, הפנים שלו מופנות אלי, הבטן שלו צמודה לשלי, מתחככת בה בנעימות, (לפחות כל זמן שהזין שלו לא נדחף באמצע, מה שגורם גם לזין שלי להצטרף למסיבה, ו… טוב. לא עכשיו).
"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר על…"
הוא סתם לי את הפה עם היד "לא מסכים. אין מצב, ותשכח מזה. זה סתם מצב רוח רע שיש לך, זה יעבור אחרי שהחמסין ישבר."
"אבל עוד לא שמעת מה רציתי להגיד." הצלחתי לסנן מבעד לכף ידו הצמודה לפי.
"אני כבר יודע ואני לא מסכים." ענה רוני בחפזה, והמשיך לפני שהספקתי להשחיל מילה, "אני יודע שאני לוחץ, אני מנסה לא להתעלק עליך, אבל… אני מבקש ממך נמרוד, אל תעשה דברים ששנינו נצטער עליהם אחר כך."
וכבר העיניים היפות שלו מתמלאות דמעות שנתלות, זוהרות כיהלומים על הריסים הארוכים והסמיכים שלו – ריסים שכל דוגמנית הייתה רוצחת בשבילם את הסבתא שלה.
"רוני בחייך." הסרתי בעדינות את כפו מפי, מתפעל בשקט מיופייה. הידיים שלו יפות, דקות, עדינות ובעלות אצבעות ארוכות ואלגנטיות כמו של פסנתרן, או להבדיל, קלפן. "כל מה שאני מנסה להגיד זה…"
"שאתה רוצה שניפרד לגמרי. לא מספיק שזרקת אותי מהבית עכשיו אתה רוצה שכבר בכלל לא נהיה בקשר." הוא אומר בעצב, שם את ראשו המתולתל על כתפי וגועה בבכי.
נו, מה תגידו? אני זרקתי אותו? אני רוצה לנתק אתו קשר?
"רוני, מה השטויות האלו? על מה אתה מדבר, ומתי זרקתי אותך מהבית? מאיפה אתה מביא את השטויות הללו? זה בכלל לא מה שרציתי להגיד."
הוא הרים את ראשו והביט בפני, "לא? באמת? אז מה רצית להגיד לי?"
"אההה… רציתי ש… רציתי…" גמגמתי, נבוך, כל מה שרציתי להגיד פרח ממוחי ולא חזר לשם עד עצם הרגע הזה. על כורחי פניתי לפתרון היחיד שנותר לי והתקפתי אותו, "מתי תחזור כבר הביתה? למה עזבת אותי בכלל? נמאס לי להיות לבד, אני שונא לישון בלעדיך, מאיפה המצאת שזרקתי אותך מהבית?"
רוני דחף ידיים מתחת לחולצתי, מגשש על חזי באצבעות ארוכות ועדינות ונאנח בסיפוק כשחש בזין שלי דוקר אותו בבטן. הזין שלו ענה במחווה דומה ונגח בי קלות. אצבעותיו הגיעו לפטמותיי, מטריפות אותי בעדינות.
"תרים ידיים." הורה לי וקילף מעלי את החולצה, ומיד הוריד גם את שלו.
אנחנו מתלטפים, נוגעים אחד בשני, משפשפים את גופותינו השונים כל כך זה בזה, שמחים על השוני המופלא בין גופי הרחב, הלבן והשעיר, לבין זה שלו – הדק החלק והשחום.
עורו כל כך קטיפתי ורך, אני מת על הריח שלו, על הטעם שלו, הפה שלו על גופי כל כך מדליק כל כך חכם… כל תנועה שלו מציתה בי מדורות של תענוג. לא רוצה לדבר, לא רוצה לברר, רוצה רק אותו ודי.
אחר כך הוא סיפר לי שהחליט להסתלק לזמן מה מהבית כי הרגיש שהוא מפריע לי ומטריד אותי והיה לו נדמה שנוכחותו מעצבנת אותי ולכן קיבל את ההצעה של השחורדינית לגור אצלה. "אבל לא יכולתי להפסיק להתקשר אליך, נורא התגעגעתי ודאגתי לך." אמר בעצב. "אני נורא מצטער שהצקתי לך."
איזה דביל…
"רוני, בפעם הבאה שתרגיש שאתה עולה לי על העצבים תדבר איתי, אל תברח." נשכתי אותו, הוא נשך בחזרה ושנינו נפלנו על המיטה ולא דיברנו יותר במשך די הרבה זמן. אני לא אומר ששררה דממה בחדר, אבל לא ממש דיברנו.
רק אחר כך, אחרי שנרגענו, התיישבנו במטבח מול צלחות פסטה – הוא תיבל את שלו בסחוג, אני בגבינה – ודיברנו.
הודיתי שאני מתעצבן מהמוזיקה הרעשנית שהוא שומע.
"יותר טוב מהמוזיקה המתוקה שלך שעושה לי חשק להתאבד." ענה רוני.
אמרתי שאני סובל מהאוכל החריף שלו.
"אחרי שתתרגל," הוא ענה, "לא תבין איך יכולת לאכול אוכל אשכנזי חסר טעם."
התלוננתי על שיחות הטלפון הארוכות שהוא מנהל עם החברות שלו.
"אבל כולן מעריצות אותך ורוצות שלא ניפרד." גילה לי רוני.
העזתי לגלות לו שמפריע לי שהוא הולך אחרי לכל מקום בבית, מדבר ודורש תשומי, ונוזף בי על הבלגאן כמו סבתא פולניה.
"ולי מפריע שאתה כל הזמן במחשב, ושאתה שותק כל הזמן."
"ואתה מדבר בלי סוף, מתי אני יכול להשחיל מילה?"
"ומרגיז אותי שאתה אף פעם לא אומר לי שאתה אוהב אותי. אתה לא רומנטי מנחם."
"אני לא רומנטי? אבל…"
"ואתה מתכתב כל הזמן עם כל המעריצים שלך במיילים ולא מתייחס אלי בכלל."
"הם לא מעריצים שלי, בחייך, הם לא ראו אותי בחיים, הבטחתי לך שאני לא אפגש אתם ואפילו לא אדבר אתם בטלפון ואני מקיים את ההבטחות שלי."
"וחוץ מזה, למה הסתובבת בחוץ בלי חולצה ליד החברים של ליאור?" שינה פתאום רוני נושא.
"מה? על מה אתה מדבר?"
"כולם ראו אותך, והם לא הפסיקו לדבר על זה." חגג רוני.
"בכלל לא ידעתי שהם שם. אני לא מכיר אותם והורדתי את החולצה כי היה לי חם, סך הכול עבדתי בגינה, באמת רוני, מספיק כבר עם השטויות שלך." לרגע התרתחתי עליו מאוד ואז הבנתי שהוא מותח אותי, ונרגעתי.
"טוב, אז החלטנו שאתה חוזר הביתה ולא בורח יותר לאף חברה." סיכמתי, "מחר תביא את הבגדים שלך משם ו…"
"למה מחר? אפשר כבר עכשיו." דהר רוני החוצה ואני אחריו, צועק לו שכבר נורא מאוחר, ושזה לא בוער ואין צורך שהוא ייסע בלילה, ונעצר, נדהם לראות שהוא הביא בתא המטען של ההארלי את הצ'ימידאן עם כל הדברים שלו.
"ומה היית עושה עם כל הדברים שהבאת אם הייתי אומר לך שאני רוצה שנפרד, ושאני רוצה שתלך?" שאלתי אחרי שכבר היינו במיטה, מכורבלים יחד מתחת לשמיכה.
"הייתי מסרב ודי." ענה רוני בתוקף,
"אבל מה היית עושה אם הייתי זורק אותך?" המשכתי לפנטז. (בחיים לא זרקתי אף אחד ואני לא חושב שאני מסוגל לעשות את זה, אבל מותר לחלום, לא?) רוני פרץ בצחוק. "מי, אתה?" צחקק, "בטח, זה יקרה מיד אחרי שנראה את חמורו של משיח בן צדקנו."
***
אהובי היקר
כתבת בבלוג שלך שאתה עצוב, שקשה לך שאתה בודד גם כשאני לצידך. גם אני מרגיש בודד לידך וזו אשמתך. אתה מסתגר ממני, אתה לא נותן לי לנחם אותך. אתה מרגיש צורך להיות תמיד הבוגר והחזק בין שנינו. אתה חושב שאני לא יודע שאתה בוכה בשקט במקלחת כדי שאני לא אשמע? אתה חושב שאני לא יודע שאתה ממשיך עם הבלוג שלך כדי שתוכל לפרוק את הכאב שלך?
חמי שלי, אל תסתגר ממני. אני יכול לעזור לך אם רק תיתן לי. אני אוהב אותך. תסתכל עלי, תראה בעיניים שלי את האהבה שיש לי בשבילך, תן לי לאהוב אותך.
אני יודע שאתה פוחד, שאתה מוטרד, שיש לך זיכרונות רעים מהתקופה שהיית מחוץ לבית. אתה לא יודע שאני יודע הכל? אתה מדבר מתוך שינה אהובי, אתה צועק ונאבק, אבל מסרב לשתף אותי. זה שובר לי את הלב ואני אובד עצות.
למה אתה לא בוטח בי? איך אתה לא מבין שתמיד יהיה בי די כוח בשביל לתמוך בך? אני מוכן למות למענך. אתה חושב שאם אראה אותך בוכה אתמוטט, אבל אתה טועה, ובגדול. אני לא ילד קטן. אני אוהב אותך באמת, לפעמים הייתי רוצה לאהוב אותך פחות, אבל אני לא יכול. התאהבתי בך ברגע שראיתי את התמונה שלך. זוכר את התמונה הקטנה והגרועה ההיא? ברגע שראיתי אותה התחלתי לרעוד, ידעתי מיד שאתה נועדת לי.
אני אומר לך שאני אוהב אותך ואתה צוחק ואומר שאני ילד קטן ובסוף אהיה עם אישה. טיפש אחד. איך אתה לא מבין שאין אף אישה בעולם שתגרום לי להרגיש כמוך. אני רוצה רק אותך, הייתי נועל אותך בחדר סגור שתהיה רק שלי ואף אחד לא יראה אותך. אם תגרש אותי אני אשב על המדרגות ולא אזוז עד שתחזיר אותי אליך. אני אוהב רק אותך ואם לא תרצה אותי יותר אני מעדיף למות.
אני אוהב שאנחנו עושים סקס לאט ובעדינות, וגם בכוח. אני אוהב הכל. מתבייש לדבר על זה, אבל אוהב כל מה שאתה עושה לי.
אתה כותב מכתבים לאחרים, צוחק מהדברים שהם כותבים לך, שולח להם חיבוקים ונשיקות והלב שלי נקרע. אתה מחבק את אריאל היפה ואני כל כך פוחד כי הוא יפה כל כך ואני כזה שחור ומכוער.
כן, אני מקנא בו וזה כואב. אתה אומר שזה לא חשוב, שהצורה החיצונית לא משנה כלום ושאני סקסי ומתוק כמו שאני, אבל אני כל כך פוחד שיום אחד לא תאהב אותי יותר כי אני לא יפה כמותו.
לא הייתי עם אף אחד מאז שנפגשנו, עזבתי את ההורים, את המשפחה, את בית הכנסת. זנחתי את כל העולם הקודם שלי והכל למענך, וכל מה שאני רוצה בתמורה זה להיות שלך אהובי.
אוהב אותך לנצח
רוני שלך
***
מחמאות
אתמול בלילה התפשטתי כדי ללכת למיטה. סתם פעולה פשוטה שכל אחד עושה מן הסתם. רוני כבר שכב במיטה, מזפזפ משועמם בין הערוצים. כן, אני יודע שאסור להכניס טלוויזיה לחדר השינה, אבל נורא קר בסלון, ואם כבר המחשב עומד מול המיטה שלנו, אז שתהיה גם טלוויזיה. כתבתי עד חצות. זה הגבול שקבעתי לעצמי. אחרי חצות אני הולך למיטה אלא אם כן אני ממש ממש ערני, וזה נדיר בשעה כזו.
כיביתי את המחשב והתחלתי להתפשט, ולהפתעתי הוא הדליק פתאום את האור. "כבה, זה בסדר, אני כבר בא למיטה." אמרתי והורדתי את החולצה. הוא חייך. "לא רוצה לכבות. אני אוהב לראות אותך מתפשט. יש לך גוף מהמם נמרוד, אני כבר לא יכול לחכות עד שיתחיל הקיץ ונלך לים וכולם יראו את החבר השווה שלי."
במקום להגיד תודה על המחמאות שלו התכווצתי מרוב מבוכה, והתחלתי לגמגם שאין לי מושג על מה הוא מדבר ואני כמעט לא מתעמל חוץ מקצת פילאטיס פעם בשבוע וקצת תרגילי התעמלות כשיש לי חשק, ומזל שאני עובד קשה במחסן, אחרת בטח הייתי נראה כמו בטטה.
אני פשוט לא יודע לקבל מחמאות, זו הבעיה שלי.
גם על הכתיבה שעליה אני באמת עמל קשות אני מתקשה לקבל מחמאות. ואני מקבל על ימין ועל שמאל, ואפילו אני מרוצה פה ושם מדברים שכתבתי, אבל מתקשה להגיב בחן, או לפחות בצורה תרבותית על מה שכותבים לי ואומרים לי אנשים שנהנים מאוד ממה שכתבתי.
השכל הישר אומר שאם אדם שמעולם לא פגשתי טורח לכתוב לי אישית למייל הפרטי ולהגיד תודה, אתה כותב נהדר, עשית לי את היום, או בזכותך העברתי בנעימים כמה ימי שפעת נבזיים ואני מודה לך, אז סימן שאני מצליח פה ושם לשעשע אנשים שלא חייבים לי כלום ובכל זאת נהנים מפרי מוחי הקודח.
אז למה אני מתכווץ ממבוכה כשמחמיאים לי במייל? ולמה אני נאחז חרדה משתקת מהרעיון שיהיה עלי לדבר בטלפון, או חס וחלילה לפגוש אחד מהאנשים שמעתירים עלי מחמאות מלוא החופן? על שליחת דברים שכתבתי למו"ל אני לא מסוגל אפילו לחשוב בלי התקף חרדה חמור.
אם כועסים עלי בגלל מה שכתבתי, או מבקרים, או סתם מחמיצים פנים מעצם קיומי בעולם אני מיד יודע איך להחזיר מלחמה שערה. באווירה שלילית אני חש בבית. זה התחום הנוח לי. הטחת ביקורת, החמצת פנים, טענות ומענות מלא החופן הן לחם חוקי מאז שאני זוכר את עצמי כילד, שם אני במגרש הביתי, אבל מחמאות? הצילו… מה זה ומה עושים עם זה? קחו אותן ממני כי אני פוחד שעוד רגע יגלו שהן בכלל לא מגיעות לי. עמוק בלב אני יודע שאני גרפומן שמלכלך את הבלוגוספירה עם השטויות שלו ואני משוכנע שבסופו של דבר תתגלה התרמית שלי ואז יעיפו אותי לכל הרוחות בבוז, עדיף כבר שאלך מרצוני כל זמן שאני עדיין עומד על הרגלים.
"רוני, נעים לי מאוד שאתה אומר לי דברים כאלו." אמרתי אחרי שנכנסתי למיטה, מנסה להגיב פעם אחת כמו בן אדם נורמאלי.
"אבל אתה בעצם סתם אחד וכדאי שאני אבדוק אם אני לא צריך משקפיים." המשיך רוני את המשפט שלי, וצחק.
הוא לא צריך משקפיים, יש לו ראיה מצוינת.
"לא, נהדר שאני מוצא חן בעינייך, אבל קשה לי עם מחמאות, למרות שנעים לי לקבל אותן."
"באמת?" התלהב רוני, "אז שתדע שיש לך עיניים נורא יפות, ותחת מהמם, ואני חולה על הז…"
"עד כאן. אני רק מתחיל בעסקי מחמאות, לאט לאט, תן מחמאה אחת ותנוח."
הטיפוס שלי
בזמנו חשבתי שאני נמשך רק לבחורים שהם פחות או יותר בגילי, שריריים ובהירים, ורצוי ממוצא רוסי. אלה הטיפוסים שנמשכתי אליהם כשהתחלתי להיות פעיל מינית, ולא שיערתי בנפשי שאפשר גם אחרת, אבל החיים, כדרכם של החיים, עשו לי אצבע משולשת והראו לי שהם חזקים יותר ממני.
קחו למשל את בוריס – הוא מבוגר יותר ממני בעשרים שנה, אבל אחרי רבע שעה של בילוי במיטתו שכחתי לגמרי את הבדלי הגילים.
אחר כך בא אריאל שבהחלט היה רזה וצעיר מידי, ושוב הוכחתי לעצמי שזה לא משנה והתאהבתי בו כמו ילד קטן. (עד היום אני כועס על עצמי איך איבדתי בגללו את הראש).
גם החבר הנוכחי שלי בכלל, אבל בכלל, לא נראה כמו מישהו שחשבתי שאמשך אליו. הוא רזה וילדותי למראה, כהה מאוד, ולא מבין מילה ברוסית, ובכל זאת אנחנו יחד.
בדיעבד אני שמח ששמרתי על ראש פתוח ולא ננעלתי על טיפוס מסוים. ככה אני חווה הרבה יותר, ולדעתי גם נהנה יותר.
או כמו ששירי ידידתי אומרת כשהיא מדברת על גברים – אם הוא מחובר לשנורקל ויש לו דופק אני בעסק – וכשהיא אומרת את זה במבטא רומני מוגזם וקורצת תוך כדי כך אני לא יכול להתאפק ומתפוצץ מצחוק.
אני מניח שאת בעלה זה היה מצחיק פחות, אבל זו כבר הבעיה שלו.
הבעיה היא שכשאתה פתוח לכל הסוגים של הטיפוסים הגבריים, וגם לכל מיני סגנונות של סקס, תמיד אתה קצת מתגעגע למה שאין לך. קצת כמו הביסקסואלים, כי הגבר הכי שווה בעולם לא יהפוך לאישה, ובן אדם אחד, מקסים ונהדר ככל שיהיה לא יוכל להיות אף פעם מישהו אחר.
טוב לי עם רוני, ובכל זאת אני מתגעגע לפעמים למישהו מבוגר וקשוח שייתן לי להרגיש קצת ילד – מישהו כמו בוריס. אני לא רק מתגעגע בסתר, אלא גם מסתכל לפעמים על אחרים ומדמיין איך זה יהיה להיות אתם ואז… טוב, אם אני אמשיך בקו הזה כדאי שאלך לכתוב צוואה.
רוני מבין יפה מאוד את עצמו כשהוא נמשך לפעמים לנשים מסוימות, אבל לא מבין למה אני מסתכל על גברים אחרים. בשבת למשל היינו בטיול נחמד בצפון, ואחר כך ישבנו במסעדה מזרחית קטנה בנהרייה וניגבנו חומוס.
בקצה המסעדה ישב בעל הבית – גבר גדול וכהה עם תליון זהב בגודל של צלחת מרק תלוי על שרשר זהב בעובי עשר צול לפחות, משתלשל מצווארו העבה. הוא הקסים אותי לגמרי, פשוט לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. היה בו משהו כל כך גברי, מוצק, ואדיש לגמרי לדעת כל העולם עליו. הוא ישב מעל החשבונות שלו כמו סלע גדול ומסיבי והעיפרון הזעיר והצהוב שאחז בעדינות בידו רק הדגיש את גודלה ורוחבה של כף ידו הענקית.
גם היום, כמה ימים אחר כך, אני עדיין מסוגל לראות אותו נגד עיני תוך כדי כתיבה ולחוש התפעלות מהמראה של הגבר המרשים הזה. כמובן שרוני שם לב שהגנבתי אליו מבטים מעבר לצלחת החומוס שלי והתפוצץ מזעם עצור.
הוא התאפק עד שיצאנו משם, אבל בדרך חזרה עשה לי את המוות. כמה שניסיתי להסביר שהתפעלותי הייתה תיאורטית בלבד, ובחיים לא הייתי מעז לעשות משהו בנדון (אלא אם כן הוא היה עושה כמובן את הצעד הראשון, אבל את זה לא אמרתי לרוני אלא שמרתי לעצמי). בסוף הצלחתי להרגיע אותו איכשהו, אבל עד עכשיו הוא משמיע הערות עוקצניות על חיבתי למתאבקי סומו ולפילים ועוד כל מיני הערות בסגנון הזה.
נו, טוב, שיהיה. לא משנה עד כמה זה מרגיז את בן זוגי הרתחן, אני לא אפסיק להביט בגברים, בכל סוגי הגברים – גבוהים ונמוכים, מכוערים ויפים, שמנים ורזים, צעירים ומבוגרים. בכל אחד יש משהו, וכולם מוצאים חן בעיני. אני אוהב להביט בהם ומידי פעם לחשוב לעצמי מה היה אילו… ואני בטוח שאני לא היחיד.
ביסקסואליים (ביסים)
יש גברים שהם דו מיניים. בטבלה הזו של קינסי (יש משהו דומה גם בפרופילים של אטרף) שבקצה אחד יש ורוד ובשני כחול הם נמצאים בדיוק באמצע, או כמעט בדיוק. הם מסוגלים גם וגם, רוקדים על שתי חתונות, יושבים בין הכיסאות. הם יכולים להתאהב ולזיין נשים, אבל גם מגברים הם לא מושכים את ידיהם. יש כאלו שזה אצלם עניין תקופות – יש חודשים, או אפילו שנים של משיכה לגברים, שמשתנה לפתע למשיכה לנשים. יש כאלו שזה אצלם עניין של גיל – בצעירותם הם סטרייטים, נשואים ואבות לילדים, ואחר כך, בערך בגיל ארבעים, כשהאישה כבר לא יפה כמו פעם, והילדים כבר גדולים, הם נזכרים פתאום שבעצם הם יכולים גם עם גברים.
יש כאלו שקופצים מצד לצד, ויש כאלו שעומדים רגל פה ורגל שם, לא יודעים מה להחליט. הם רוצים ליהנות משני העולמות והם עושים את זה, בגלוי או בסתר, אבל הם לא מוכנים לוותר על אף צד. הם מקיימים יחסים עם נשים וגברים ולפעמים אפילו בעת ובעונה אחת. חלק אפילו גאים בכך ואם תעז להגיד להם שהם בעצם הומואים לטנטיים ושהבי סקסואליות היא רק שלב לפני שיעזו לצאת לגמרי מהארון הם יטרפו אותך חי.
פעם גם אני חשבתי ככה, שזה רק שלב לפני היציאה הסופית מהארון, אבל כעת, אחרי שאני חי עם בחור בי סקסואל די הרבה זמן (יחסית להומואים), אני מבין שבאמת יש בי סקסואלים שרוצים לאחוז במקל משני קצותיו, ושאני מתעב את זה.
זה מעצבן אותי, ומרגיז אותי, ונראה לי חזירי ובלתי נסבל. אולי זו קנאה, ואולי יש לי בעיה רצינית שצריכה טיפול, אבל עובדה – קשה לי עם הקטע הזה. אני יודע שבתיאוריה כל אחד מאיתנו הוא דו מיני, וכל אחד מסוגל טכנית ליהנות גם מגבר וגם מאישה. אני משלים עם זה בלית ברירה, אבל רק בתיאוריה. אני מוכן לאכול המון קש ולבלוע הרבה צפרדעים בשביל לשמור את הזוגיות שלי, אבל יש גבול לכל דבר ואצלי הוא לבוש חצאית ונועל נעלי עקב.
לא די שנאמנות היא בעיה כל כך רצינית ומעיקה אז כעת אני צריך להטרד גם מנשים? לא מוכן. גם אני מסוגל לתפקד עם אישה, אבל לדעתי זה לא הוגן ולא לעניין, ואני ארגיש רע עם עצמי אם אעשה את זה. זה פשוט לא זה, או שאתה הומו או שלא. תחליטו – אי אפשר לתפוס את כל העולם בבת אחת, בשלב מסוים בן אדם צריך להתבגר ולהפסיק להתנדנד בין שני המחנות.
אני מודיע חגיגית – אם בן זוגי יתחיל לממש את המשיכה שלו לנשים אני אעלם מהשטח כל כך מהר עד שראשו יסתחרר. אני מוכן לקבל שכשחיים יחד יש שחיקה, רוצים לגוון, רוצים שינוי ואין לזה קשר לאהבה. גם לי זה קורה, אבל אם השינוי יהיה לכיוון הנשי אני קם והולך מיד ויכול להיות שאני מגיב לביסקסואליות כמו אחרון ההומפובים, אבל זהו, כזה אני ואני לא רוצה להשתנות.
פשרות
אחרי שבת סוערת היה לנו לילה קשה. היו מריבות וויכוחים, ואווררנו בעיות שהצטברו והעיקו במשך זמן רב. זה התחיל בוויכוח תמים על איך לחגוג את הסדר – אני רציתי לחגוג על פיתה טרייה עם פסטרמה וכוס חלב, הייתי מוכן להתפשר על שוקו – הוא רוצה לעשות סדר פסח אלטרנטיבי לכל החברים שאין להם משפחות ללכת לחגוג אצלן.
מפה הדרדר הוויכוח לצעקות והאשמות הדדיות על חוסר התחשבות ואנוכיות. אני הטחתי בו שהוא מחק לי מכתבים שכתבו לי חברים וירטואליים, והוא הוכיח לי שאני סתם אידיוט שלא יודע להפעיל את ההוטמייל ואיש לא מחק לי כלום.
ההתנצלות שלי שנאמרה אמנם בכנות הייתה בבחינת מעט מידי ומאוחר מידי. עד לשעות הלילה הקטנות עשינו דיון מעיק של – עתיד יחסינו לאן – והגענו עד למחשבה על פירוק החבילה, וברגע האחרון התעשתנו והחלטנו לתת לקשר שלנו עוד סיכוי.
אני שמח להגיד שלמרות כל הדברים הקשים שנאמרו בלילה הצלחנו לא להרוג זה את זה, ואפילו לשתות בבוקר קפה ביחד.
יומנו של מספר סיפורים 