במשך כמה חודשים האשמתי בכאבי הראש התכופים שלי כל דבר שזז – את כאבי הלב, את הבעיות עם החבר שלא מצליח להחליט מה נסגר אתו, את הבעיות הכספיות שלי, ואפילו את קרן הלייזר המסנוורת ואת המקשים הארורים הללו עם האותיות הקטנטנות שלהם. במשך זמן רב חייתי בהכחשה, סירבתי להכיר בעובדות, ונהגתי כבת יענה. "והרעלת את עצמך בתרופות מזיקות במקום להביט לאמת בעיניים." הוסיף רוני בכעס. סוף סוף היה עלי להודות על האמת, יש לי בעיה ויש רק דבר אחד שיכול לפתור אותה.
"ביקור אצל הרופא ומהר." קבע רוני שנחרד לראות כמה אקמולים אני לוקח, ובלי לשעות למחאותיי קבע לי תור אצל רופא עיניים, שבלי היסוס תקע אותי מול לוח טיפשי עם המון אותיות, פקד עלי לכסות פעם עין אחת, ואחר כך את השנייה, וציווה עלי לקרוא שורות של אותיות פעוטות עד לגיחוך, וכדי להוסיף חטא על פשע גם החשיך את החדר כאילו היינו באיזה בר אפלולי ולא אצל רופא עיניים מכובד.
"אני לא מבין איך הצלחת להסתדר עד היום בלי משקפיים?" השתאה הרופא שנמאס לו להקשיב איך אני מנחש את האותיות, והדליק את האור.
"הוא כתב במחשב בפונט גדול, והחזיק את הספרים שלו ככה." הלשין עלי רוני, ופשט את ידיו לכל אורכן כדי להדגים עד כמה הדרדר מצבי.
"בעין אחת הראיה חלשה מאוד, בשנייה טובה יותר, אבל אימצת אותה יותר מידי." פסק הרופא, "ובגלל זה אתה סובל מכאבי ראש."
אחרי ששמע על עבודתי עם הלייזר החמירו פניו והוא הודיע לי שעלי לעבוד אך ורק מאחורי מגן זכוכית, או עם משקפים מיוחדות, אחרת אני עלול להתעוור.
"בסדר, אני מבטיח להיזהר." הבטחתי, "אבל קשה לי רק עם אותיות קטנות. זה לא אומר שאני צריך להיות מעכשיו אבו ארבע, נכון?" הבטתי בו בתחינה.
"אתה צריך משקפי ראייה." אמר הרופא בפסקנות, ושילח אותי ואת רוני לאופטומטריסט להזמין משקפי ראיה.
עוד באותו יום מצאתי את עצמי מחפש מסגרת הולמת בין מאות מסגרות שתלו על קירות חדר ההמתנה של האופטומטריסט השכונתי שלנו. השפע הרב בלבל אותי ודיכא אותי. "אני לא רוצה משקפיים." החלטתי, ופניתי לדלת. "שיניתי את דעתי, בוא נלך מפה."
"הייתי מת." משך אותי רוני חזרה, תקע אותי בפינה, פקד עלי לסתום, לעמוד בשקט, ולהפסיק להיות ילד, והתחיל לסקור ביסודיות מפחידה את כל המשקפים שהיו בחנות, והיו שם המוני זוגות משקפיים.
"תנסה את אלו, ואלו, וגם את זה, וגם את…"
"רוני, אני לא סובל משקפיים. לא סובל שתולים עלי דברים. אפילו עם שעון אני לא הולך. בגלל זה גם אין עלי שום תכשיטים. אני פשוט לא בנוי לזה. תעזוב אותי."
"אי אפשר, אתה חייב משקפיים. הנה, תנסה את הזוג בלי המסגרת. תראה כמה הן עדינות, רק עדשות עם חיבור דק, נכון שאתה בקושי מרגיש אותן?"
נכון, הן בקושי הורגשו על פני, אבל… "אני נראה כמו דביל וחנון." יללתי.
"לא נכון, עכשיו אתה נראה לא רק סקסי אלא גם חכם." החניף לי רוני ובדק את תווית המחיר של המשקפיים שעלו הרבה למרות שהיו מורכבות רק מעדשות ומכמה חוטי מתכת דקים וקלילים מאוד.
"כנראה שמשקפיים זה כמו בגדי ים של נשים, כמה שיש בהם פחות חומר ככה הן עולות יותר." התבדח רוני בעליזות, ולפני שהספקתי לגעת בארנק שלי שילם על המשקפיים שלי בכרטיס האשראי החדש שלו. כשמחיתי הוא אמר שאני מעליב אותו, וזו המתנה שלו בשבילי לכבוד יום האהבה הממשמש ובא.
כל האירוע הטראומתי הזה התרחש לפני שבוע, והיום רוני הגיע והאיץ בי לגשת מיד לאופטומטריסט ולאסוף את המשקפיים החדשים.
"היום יום שלישי, בטח סגור שם." השתדלתי לדחות את רוע הגזירה.
"לא, פתוח שם. צלצלתי עוד הבוקר. בוא ניקח אותם ואחר כך נלך להסתפר."
"אני לא צריך להסתפר, תרגיע. איך היה היום הראשון בעבודה?"
"בדיוק כמו בשבוע שעבר (בסוף הקורס הם עבדו כמתלמדים במקום העבודה החדש שכל מה שמותר לי לספר עליו זה שהוא מעין מעבדה). הבנים חמודים והבנות כוניפות." צחק רוני, "נו, בוא כבר." משך אותי החוצה, תראה כמה טוב תרגיש אחרי שתתחיל לראות הכל ברור."
"אני רואה הכל ברור כבר עכשיו." התרעמתי, "זה שקשה לי לראות כמה אותיות קטנטנות בחדר חשוך לא אומר שאני…"
"בסדר, בסדר, אז תוותר על המשקפיים, תסבול מכאבי ראש ולא תוכל לקרוא אותיות קטנות." איבד רוני את סבלנותו, "כולה משקפי קריאה, למה אתה מתרגש כל כך?"
"כי המשקפים הן סימן שאני מתחיל להזדקן." ניסיתי להסביר לו מה מסמלות עבורי המשקפיים, "זה מתחיל עם משקפיים, ואחר כך ינשרו לי השערות והשיניים, ואני אצטרך מקל הליכה וויאגרה ובסוף אני אמאס עליך ותזרוק אותי בשביל מודל צעיר יותר."
רוני התגלגל מצחוק לשמע התחזית הקודרת. "אבל עד שזה יקרה גם אני אהיה זקן." ניחם אותי וליטף את ברכי בעידוד, "וחוץ מזה אין שום קשר בין משקפים לגיל. יש המון צעירים שמרכיבים משקפיים. יש אפילו ילדים שצריכים משקפיים."
"אבל עד היום ראיתי מצוין ופתאום… זה כמו מכה מתחת לחגורה שהגוף שלי נותן לי."
"אבל מצד שני תחשוב מה היה קורה אם היית חי לפני שהמציאו את המשקפיים? היית צריך לחיות עד סוף חייך בעולם מטושטש, זה לא יותר גרוע?"
"כן, אני מניח שאתה צודק." נאלצתי להודות והחניתי את המכונית מול חנותו של האופטומטריסט.
ברגע שהרכבתי את משקפי החדשות כאילו הסיט מישהו וילון מלמלה שקוף וקליל מעל עיני והכל נעשה פתאום חד וברור ו… כל כך מכוער. פתאום ראיתי את כל הפגמים הקטנים שעד היום נעלמו מעיני. מיהרתי להביט בעצמי וגיליתי מזועזע שאני דומה לאבא שלי הרבה יותר מכפי שחשבתי. הבחנתי פתאום שיש לי מעט קמטים סביב העיניים, ושאני צריך להסתפר דחוף, ולא יזיק לי להתגלח בצורה יותר יסודית.
מבוהל מעט הבטתי ברוני. תודה לאל. הוא עדיין נראה חמוד, צעיר, שחום ומעורר תאבון. מה יש לו לחפש עם קסוקר אבו ארבע כמוני?
"אתה נראה כמו פרופסור סקסי." הודיע לי רוני בשביעות רצון וקרץ אל הפקידה שנמסה אל מול חיוכו העליז. "ואם אנחנו כבר פה אז בוא נלך להסתפר."
לשם שינוי לא התווכחתי אתו והלכתי למספרה כשאני חובש את משקפי על חוטמי ובוחן את הכל כמו תייר, מגלה כל מיני פרטים קטנים ומכוערים שעד היום לא שמתי לב לקיומם. בכל מקום גיליתי קילופי צבע ופגמי זמן. אנשים, בתים, מכוניות, עצים, הכל נראה שחוק ומכוער מכפי שזכרתי.
אולי הראש לא יכאב לי יותר, אבל הלב כאב לי כשהבחנתי בכל הקמטים והחריצים בפניהם של מכרים ותיקים. כשהגענו למספרה של ז'וז'ו וקוקו הורדתי את המשקפיים ושמתי אותם בכיסי, פוקד על רוני לא לספר להם שמהיום אני אבו ארבע.
"מה, אף פעם לא תגלה להם שיש לך משקפיים?" השתומם רוני שחשב שאני מסתיר את משקפי מחשש לקנטור. לא טרחתי לתקן אותו. רק בבלוג שלי אני יכול לספר שמה שהפחיד אותי הוא לא תגובתם של ידידי הוותיקים למראה משקפי, אלא המראה שילבשו פניהם המוכרות כשאביט בהם דרך העדשות חסרות הרחמים הללו שמהיום אני נידון לראות דרכם את העולם.בסוף אני אעשה את זה כמובן, עם הזמן אתרגל למראה העולם כפי שהוא במציאות, ולא כפי שדמיינתי אותו עד היום, אבל עוד לא היום, תנו לי עוד כמה ימים להתרגל.
אני מגלה את זה למעט מאוד אנשים, אתם יודעים איך זה, לא נעים והכל, אבל לעיתים אני מנהל שיחות עם החתול שלי. אני יודע שהוא לא מדבר, רק מיילל, אבל בשבילי זה מספיק. בעזרת מעט טלפתיה חתולית וקצת שכל ישר אנחנו משוחחים על כל מיני נושאים העומדים ברומו של עולם.
היום למשל ניהלנו שיחה ממושכת ונוקבת, שיחת נפש ממש. בדרך כלל פחיסטון לא פטפטן גדול, אבל לפעמים הוא חש צורך להביע את דעתו ואז הוא עושה זאת בלא כחל ושרק. מאחר והוא חתול מנומס הוא המתין בסבלנות עד שאגמור לאכול ולהתקלח, ופצח את פיו רק כשראה שבמקום ללכת לנוח, כדרכי אחרי העבודה, אני מעמיד ארגז קרטון גדול במרכז החדר ומתחיל להעמיס אותו בבגדים.
"אפשר לדעת מה אתה עושה?" שאל בפליאה.
"אני אורז את בגדי הקיץ, רוני חושב שזה רעיון טוב להתחיל לארוז כבר עכשיו." הסברתי.
"ואני חושב שזה רעיון טוב שתיתן לי לצאת קצת החוצה. נמאס לי להיות סגור בבית נמרוד."
"אבל קר וגשם, וזה עלול להזיק לך, ומה אם לא תחזור הביתה?"
"ומה אם תפסיק להתנהג כמו פולניה מעצבנת, ותיתן לי לנשום אוויר צח?"
"האוויר אצלנו לא צח. כמה שתנשום ממנו פחות ככה יהיה יותר טוב."
"אני רואה שלמדת מהחבר שלך, יש לך תשובה לכל דבר." התחיל פחי להתרגז, "אני כלוא בבית כבר שבוע. נמאס לי! רוצה קצת לטייל, רוצה הרפתקאות! רוצה לראות מה התחדש בגן. אולי יש חתולות חדשות שעוד לא פגשתי?"
"אני לא חושב שזה רעיון טוב פחיסטון, רוני לא יאהב את זה."
"רוני מסתובב בבסיס מלא חיילים וחיילות, פוגש כל הזמן אנשים חדשים, ישן איפה שבא לו, עושה מה שמתחשק לו, ואנחנו כלואים בדירה הזו וצריכים לחכות להוד מעלתו שמגיע רק כשבא לו להתפנק קצת."
"זה לא הוגן פחי, הוא לא כזה. הוא חייל, ואתה יודע שהוא בקורס ו…"
"אולי אתה יכול להסביר לי מה היה הקטע הזה בבוקר? שנתת לו את מס' חשבון הבנק שלך?"
"רוני חושב שזה יהיה יעיל יותר אם יהיה לנו חשבון משותף. נחתום ייפוי כוח אחד לשני והמשכורות שלו יכנסו לחשבון אחד וככה…"
"וככה הוא ידע על מה אתה מוציא כסף, וכמה אתה מרוויח, ותאבד עוד קצת מהעצמאות שלך." הוא סוקר אותי בבוז חתולי, "רק תקשיב לעצמך, רוני אומר, רוני חושב, ורוני פה ורוני שם, וחוץ מזה, למה אתה לא הולך להסתפר?"
"כי…" אני לא יכול להישיר מבט אל עיניו הצהבהבות לועגות של פחיסטון. "החלטנו שנלך להסתפר ביחד, אולי היום, אם הוא יחזור מספיק מוקדם."
"עד היום הלכת להסתפר לבד ולא קרה לך כלום. מה יום מיומיים?" צחקק פחיסטון בלעג, יודע היטב את התשובה, אבל מתענג שוב על מבוכתי.
"אם אתה יודע למה אתה שואל? נודניק שחור שכמוך!" אני מתעצבן ופותח לו את הדלת, "הנה, לך! תתרוצץ לך בחוץ בקור, ואל תבוא לבכות לי אם תחזור מקורר ורטוב!"
הוא פוסע בנחת לעבר הדלת הפתוחה ועל הסף הופך אלי את ראשו ומביט בי בלגלוג, "הוא פוחד שאם תלך לשם לבד שוב ז'וז'ו יעשה לך חפיפה ארוטית, נכון?"
"אל תהיה דביל כזה פחיסטון, עוף מפה!" אני זורק עליו נעל בית ומחטיא כמובן.
הוא מסתלק לדרכו בזנב זקוף שמתחתיו מתנודדים שני אשכים חצופים. כמה דקות אחר כך אני שומע יללות ייחום חתוליות בוקעות מתוך סבך הקוצים שבין עצי הדקלים הננסיים מתחת לחלון המטבח.
מיד אחרי שהוא יוצא רוני נכנס בלי לדפוק, מחייך אלי חיוך ממיס ומנשק אותי. אחר כך הוא מוציא מידי את החולצה שאני מנסה לקפל, פורש אותה ומביט בה בעיון, ואז מחליט שעבר זמנה וזורק אותה לפח המחזור – אה, כן, שכחתי. מהיום אנחנו לא סתם זורקים זבל, אנחנו ממחזרים.
"אבל אני אוהב את החולצת טריקו הזו," אני מוחה, "קבלתי אותה בסיום קורס חובשים."
"כן, וזה היה לפני שבע או שמונה שנים." צוחק רוני, "היא כבר שקופה מרוב כביסות." הוא עובר בזריזות על כל הקרטון שארזתי וחצי מהדברים עפים לפח. את מחאותיי הוא משתיק בנשיקה.
שוב נשמעת היללה המפחידה של החתולים בחוץ. רוני נבהל כשאני אומר לו שפחיסטון לא בבית. "למה נתת לו לצאת בחושך ובקור הזה?"
"הוא חתול רוני, לא קר לו, יש לו פרווה, והוא רואה מצוין בחושך. הוא אמר לי שנמאס לו להיות סגור במרפסת, הוא צריך קצת אקשן לפעמים."
רוני מעווה את פניו ומזכיר לי שהווטרינר המליץ לסרס את פחיסטון כדי לשפר את איכות חייו. "קודם שהווטרינר יוריד לעצמו את הביצים!" אני מתרגז.
"אבל נמרוד, ככה הוא יחיה יותר זמן ויסתבך פחות בצרות. אם נסרס אותו הוא יהיה רגוע יותר, יישאר ברצון בבית ויהיה נחמד יותר."
"אני לא רוצה חתול נחמד ורגוע שחי הרבה זמן חיים של פוחלץ שמן!" אני מצהיר בזעם, "ושלא תעז אפילו לדבר על זה לידו, הוא לא יסלח לנו על הרעיון הזה לעולם!"
"יותר טוב שהוא ירוץ כל הזמן אחרי חתולות ויסתבך בקרבות חתולים, ויסכן את עצמו?" מוחה רוני. "כן! ככה יותר טוב לו, אתה רוצה לקחת ממנו את טעם החיים ולעשות ממנו סריס עלוב?"
"לא נכון! אני רק רוצה להגן עליו, אני רוצה שהוא יחיה ויהיה מאושר."
"המושגים שלך על אושר שונים מאוד משלו רוני, פחיסטון הוא צייד! הוא חיית טרף, לפעמים הוא מרגיש צורך להסתובב בחוץ. הוא צריך חופש להחליט לבד מתי הוא הולך ומתי הוא חוזר."
"ומה אם הוא לא יחזור?" עיניו של רוני מתמלאות דמעות, והוא בורח למטבח ומתחיל להדיח את הכלים, נוזף בי שאני בלאגניסט. מתי הוא הפך להיות עקרת בית חולת ניקיון? כשהכרתי אותו הוא לא ידע מאיזה צד מחזיקים מטאטא.
"מישהו צריך לדאוג לניקיון ולבישול ואתה אדיש לגמרי, אם זה היה תלוי בך היית אוכל מקופסאות שימורים כמו החתול שלך." הוא רוטן, "הנה, תראה, שוב יורד גשם והוא יירטב."
"אז שיירטב, הוא לא עשוי מסוכר והוא לא יימס במים. ברגע שיתחשק לו הוא יחזור. תפסיק להיות סבתא כזו."
אני מחבק את כתפיו, נצמד אליו מאחור, מנשק את עורפו. "עזוב את הכלים, הם לא יברחו. בוא אלי, תנשק אותי כמו שצריך."
אנחנו מתנשקים שוב ושוב והולכים למיטה. אחר כך הוא שואל אם הוא מעצבן אותי? אם לא נמאס לי שהוא בא אלי כל יום? אם אני לא משתעמם ממנו? אם אני לא כועס שהוא לא מזמין אותי למסיבת הסיום? אם אני בטוח שאני מסכים שיהיה לנו חשבון בנק משותף?
"כל כך הרבה שאלות בבת אחת." אני צוחק, "מה קרה לך? מה אתה מודאג כל כך היום?"
"דברתי עם ספירית (היא היחידה בבסיס שיודעת עלינו) והיא חושבת שאני מגזים וחונק אותך מרוב תשומת לב. היא אמרה ש…." הוא תלה בי עיני במבי כהות ומודאגות, "אתה מרגיש חנוק מרוב תשומת לב נמרוד."
"לא טיפשון. אני אוהב שאתה דואג לי. רק אל תחתוך לי את הביצים מרוב דאגה."
"דביל אחד." צוחק רוני ומתנפל עלי, "אתה כזה מפגר!"
"מסכים אתך בהחלט, בזמן האחרון הוא ממש טמבל." אמר פחיסטון שנכנס מהחלון וקפץ על המיטה שלנו בדרכו לשטיח שלו שפרוס מול התנור הבוער. "אתה צריך לראות איך הוא מחכה לך, כל פעם שעוברת מכונית הוא קופץ לחלון כדי לראות אם הגעת כבר. אני ממש מתבייש להגיד שהוא הבן אדם שלי, הוא מתנהג כמו חתול בית, ממש גועל נפש."
יומנו של מספר סיפורים 