5. רק הסתכלתי

בסוף כן ראיתי את חגיגות היובל לאירוויזיון ואפילו נהניתי, אם כי התאכזבתי מאוד שוולארה לא זכה במקום הראשון. מילא, גם מקום שני זה מכובד מאוד.
נכון, תכננתי לצאת לטיול רגלי עם מולי, אבל במשך השבת הוא הספיק להתפייס עם ליאור ולהחליט שהוא כן רוצה לשבת עם כולם ולראות איזה שיר יזכה במקום הראשון, וחוץ מזה גם בוריס ולאדי הגיעו ככה שלא היה טעם לקחת אותו אליהם.
בגלל שביום שישי הם טחנו מול הטלוויזיה, והמשיכו עם זה גם בשבת, השיחה עם האורחים שלנו ליאור מיצי ושות' נסבה על דיאטה, ומובן ששוב רוני התחיל לקטר שאני לא אוכל בריא ונכון, ובעיקר אוכל מעט מידי.
ניסיתי להסביר שבגלל שיש תרופות שצריך לאכול לפני שלוקחים אותן כל נושא האוכל שפעם היה רק כדי להשביע רעב (ואם האוכל היה טעים זה היה גם תענוג), נעשה בשבילי כמו סקס בשביל זוגות שלחוצים להיכנס להריון ושוכחים שסקס זה קודם כל כיף.
"יש תקופות כאלו של חוסר תאבון וצריך להיות סבלני ולא להציק." הסברתי.
"חוסר התיאבון שלך זה בגלל שאתה בדיכאון." פסק רוני, ושוב נדנד שאראה מישהו, כלומר פסיכולוג.
כאילו שאין לי מספיק עם הקבוצת תמיכה הזו ושאר הרופאים שיורדים לחיי. רוני, אולי בגלל שאימא שלו תמיד הייתה חולה והיפוכנדרית, מקשר אהבה לדאגות בריאות, ולפעמים אני חושב שהוא ממשיך להיות איתי רק בגלל שהוא נהנה לטפל בי. אני רוצה להיות בשבילו החבר שלו, לא מקרה רפואי שזקוק לטיפולים ודאגה.
כדי לסיים את הוויכוח הטיפשי הזה הסכמתי שהם ימדדו וישקלו אותי ודי הופתעתי כשגיליתי שירדתי למשקל 76 קילוגרם. תמיד שקלתי 80 ואפילו קצת יותר. מסתבר שגובהי הוא לא סתם מטר שמונים וקצת כמו שחשבתי עד היום אלא מטר שמונים ושלוש בדיוק, וליאור, המומחה שלנו לענייני דיאטות ומשקל אמר שבחור רחב כמוני צריך לשקול קצת יותר, ומיד הרים לי את החולצה ומישש לי את הצלעות כאילו שהוא הולך להכין ממני צלי או משהו והודיע לי שאני שדוף ועלי לחזור ולהתרפד קצת ונתן לי קרמבו. הריח של השוקולד עשה לי בחילה, אבל כולם הסתכלו אז אכלתי. הקרמבו הזה נשאר תקוע לי בגרון שעות אחר כך.
הייתי רוצה שיפסיקו לבדוק אותי, לדבר עלי, להציק לי, ולהפוך את האוכל שלי לנושא לדיון – זה הורס לי את כל שמחת החיים שעוד נשארה לי.
כשהשידור התחיל ישבתי מול המחשב שבקיץ העברתי לסלון, והתכתבתי במסנג'ר עם יוני. הוא נמצא עכשיו בחיפה אצל סבא וסבתא שלו, ממש קרוב אלי, ונורא נורא מתחשק לי להיפגש איתו, לראות אותו, לגעת בו גם פיזית, לא רק במילים, אבל זה חייב כל כך הרבה תיאומים והתחמקויות והסברים… ובסוף אני מניח שזה ייגמר באכזבה כמו כל הפגישות הווירטואליות ואני אאבד את החבר הווירטואלי היחיד שלי.
עדיף ככה, שנישאר רק ידידים בלי מגע פיזי.
רוני שתק ורק הסתכל עלי בלי מילים, לאות תודה על האיפוק שלו כיביתי את המחשב וישבתי עם כולם, ונסחפתי עם האווירה הטובה והצחוקים והבדיחות, אבל לא נגעתי באוכל. פיצה וגלידות לא בא לי, וקולה אני ממש שונא, ובירות עוד יותר.
"לא אכלת כלום מאז הקרמבו הזה שליאור נתן לך." אמר רוני אחר כך, כשכולם הלכו ורק אני והוא נשארנו עם מולי והבלגאן.
"ואתה לא עשית עדיין בדיקת דם אחרי…" ואז ראיתי שמולי מקשיב למריבה והשתתקתי, אבל הוא ידע טוב מאוד שאני מתכוון לקטע המופרע הזה כשהוא ליקק לי את השריטה באצבע.
"אחרי החגים אני אבדק." הוא הבטיח, "וחוץ מזה אתה סתם נלחץ."
"למה הוא צריך להיבדק." לא התאפק מולי לשאול. הוא היה קצת שתוי, אחרת הוא לא היה מתערב.
"כי מנחם אידיוט וחושב שהדם שלו מורעל." התפרץ רוני שגם הוא היה טיפה שתוי.
"מתי תבין, מפגר אחד, שאתה לא רעיל ולא טמא?" צעק עלי.
אמרתי לו לסתום והלכתי לחדר השינה שלנו. אחרי שהוא הפעיל את המדיח הוא בא אחרי. נשכבנו לנו, מכורבלים יחד, ורבנו על חוסר הזהירות שלו ועל הזלזול שלי בתרופות ועל זה שהוא קנאי ושאני כל הזמן יושב עם האף בספר או במחשב.
כדי לעצבן אותו חזרתי על החוכמה שלי שאני בחור חיובי עם דם רע והוא באמת התעצבן וניסה להכות אותי, ואני תפסתי לו את הידיים חזק מעל הראש וליטפתי לו את התחת, קודם ביד הפנויה, ואחר כך עם הלשון ואחר כך…
אחרי שהתרחצנו הלכנו לישון ועדיין לא דיברנו על מה שדדי סיפר לי, אבל הוא לא הניח לי להירדם עד שהבטחתי לו שאני אוהב אותו מאוד, ורק אותו אני רוצה, ואני לא אפגש עם אף אחד אחר חוץ ממנו.
למרות שלא אמרתי כלום השיחה עם דדי ביאסה אותי מאוד. אני שונא את השיחות הללו של – התלבטתי המון זמן והחלטתי לספר לך לטובתך כי אני חבר שלך, ואני במקומך גם הייתי רוצה לדעת – תרשה לי לתקן אותך דדי, במקומי לא היית רוצה לדעת, ומה זה חשוב בכלל היום מה ועם מי הוא עשה אז?
שתוק כבר ותפסיק לספר לי דברים לטובתי.
***
חזרתי אתמול הרוס מעייפות. היה מן יום מעצבן כזה בעבודה. הכל השתבש שום דבר לא עלה יפה, הכל התאחר וכל התוכניות נעשו בסיס לשינוי. לא אוהב ימים כאלו. אפילו הסגן שנורא התאמץ להיות בסדר ולא להתרגז נשבר לקראת סוף היום וצעק. הבנתי אותו לגמרי, באמת היה יום מתסכל.
חזרתי הביתה רצוץ וצנחתי מול המחשב רק כדי לגלות שהיום הנחס הזה ממשיך גם בבית – רוני התקשר להגיד לי שהוא נוסע מהעבודה ישר להורים שלו כדי לקנות איתם טלוויזיה והוא בטח כבר יישאר אצלם לישון. כן, ואני מלכת אנגליה.
לכל אחד מאתנו יש בפינה קטנה וקרה אי שם בקצה ליבו מחשב קטן ואפור שעליו נערך מאזן חסר רגש ומדויק מאוד של הרווח וההפסד שיש לנו ממערכות היחסים שלנו. ברגע שהמאזן מראה הפסדים חוזרים ונשנים אנחנו סוגרים את הבאסטה, פשוט ככה, והמאזן שלי עם רוני מתחיל לסבול מהפסדים כרוניים לאחרונה.
אני משקיע חום, ורגש, ואהבה, וגעגועים, ומקבל סיפורים על ההורים שלו, (ששונאים אותי), דיווחים טרחניים על מצבי הרוח והבריאות שלהם ואיך הם לא יכולים לצאת מהבית בלי רוני שיחזיק להם את היד. גם אני צריך מישהו שיחזיק לי את היד אחרי יום עבודה מפרך. למה אני לא יכול לדבר איתו כמו עם חבר? איפה האהבה והחברות והשמחה? פעם הם היו פה. לאן הם נעלמו?
הסעתי את דני הלחוץ לאן שהוא היה צריך להגיע, חזרתי הביתה ונכנסתי לדירה של ליאור כדי להוציא עליהם עצבים בגלל המוזיקה המרגיזה שהם משמיעים בקולי קולות אבל לפני שהספקתי לפתוח את הפה הם הנמיכו את הווליום, הגישו לי ארוחת צהרים, וכרכרו סביבי מלאי חרטה. ליאור הפציר בי לתת לו רשימת קניות כי הוא בדיוק עכשיו קופץ למגה, ומיצי התנדב לעשות לי מסג', מה שגרם לסשה ולדימה לצחקק בעליזות. אולי הם יודעים משהו שאני לא יודע על המסג'ים של מיצי?
מיד אחר כך מולי בא לספר שרוני השאיר לי הודעה שהוא בדרך הביתה ופתאום הכל נראה קצת פחות קודר. בלילה ניסיתי לדבר עם רוני על העתיד שלנו, אבל עד שהספקתי לפתוח את הפה התחיל 'עמוק באדמה' ואחר כך פשוט נרדמנו.
אולי בפעם אחרת, אחרי הכל כל תכנית היא בסיס לשינוי.
***
כל הבוקר טרחתי על ניקיון, סידורים ובישולים. לעומת אימא שלי שהייתה נתקפת תזזית בימי שישי ולא נרגעת עד לרגע הדלקת נרות השבת הייתי די רגוע, אבל בכל זאת קמתי מוקדם בבוקר, עשיתי קניות לשבת, רוכש מתוך דחף פתאומי דג סלמון ששוקי הקצב נשבע לי שקל מאוד להכין אותו ושהוא טעים מאוד – במחיר שהוא עלה לי חסר לו שלא – אחר כך חזרתי הביתה והתחלתי לעבוד. שטפתי וקרצפתי וגירפתי, ואפילו ניקיתי קורי עכביש מהפינות. מולי התגלה כעזר כנגדי וגם, הפתעה הפתעה, כבשלן לא רע בכלל.
עד הצהרים הוא כבר הרגיש מספיק נוח איתי והעז לשאול אותי מה זה ויאז'ה.
"מאיפה שמעת את הביטוי הטיפשי הזה?" נזפתי בו.
הוא התפתל במבוכה ומלמל משהו על צ'אטים ואטרף וכיוצא בזה.
אמרתי לו שזה ביטוי סלנג להומו זקן, אבל שלא ייקח ללב כי בעדה שהוא מנסה להסתפח אליה שלושים פלוס נחשב לזקן.
"אני לא מרגיש זקן." אמר מולי במרירות, "אולי אני כבר לא ילד, אבל אני לא זקן. בן כמה אני נראה לך?"
אני שונא שאלות כאלו, אני אף פעם לא יודע מה לענות. ברגע שמבקשים ממני לנחש גיל של מישהו ראשי מתרוקן לגמרי ואני הופך לעילג. גמגמתי שאני לא טוב בזה והוא נראה לי בן ארבעים מינוס, פחות או יותר.
"אני בן ארבעים ושתיים." אמר מולי, "ופתאום גיליתי שבן אדם בגילי נחשב באטרף לקשיש."
"האמת שאף אחד לא אומר שם את הגיל האמיתי שלו."
"את זה הבנתי כבר לבד, בגלל זה אני משקר שאני בן שלושים ושמונה, אבל זה טיפשי."
"מה שטיפשי זה להיכנס בכלל לאתרים של הומואים."
הוא הסתובב בגבו אלי בניסיון להסתיר ממני את ארשת פניו, אבל יכולתי לנחש את אומללותו ממראה גבו. "אז איפה אני אמור להכיר בחורים?" שאל בקול נמוך, מבויש.
הרגשתי שאני מתאייד מרוב מבוכה. "יש… יש מסיבות, או פאבים, או בתי קפה או…"
"חמי," הוא הסתובב, שוכח את מבוכתו, "אני חרמן, ואני אוהב בחורים צעירים, ממש צעירים, יותר צעירים ממך."
"אבל מולי," סקרתי אותו בייאוש. הוא נראה קצת יותר טוב בזמן האחרון. מאז שהתחיל לגור כאן רזה מעט ושיפר את בגדיו ותסרוקתו, אבל עדיין אף אחד לא היה חושב שהוא בן עשרים, אפילו שלושים אי אפשר היה לתת לו. "מה רע בגברים בגילך? לפחות תוכל לדבר איתם אחר כך."
"אני לא רוצה לדבר, דיברתי מספיק כשהייתי נשוי, עכשיו אני רוצה לזיין." פסק מולי, "אני רוצה בחורים חלקים, שחומים, רזים, אבל לא נשיים מידי." פירט את העדפותיו.
"מישהו כמו רוני." הצטחקתי.
מולי האדים ואגלי זיעה צצו מעל שפתו העליונה. "כן, מישהו כמו רוני." הודה.
הבטנו זה בזה במבט ממושך ושתקנו. אני כי הייתי נבוך ולא היה לי נעים לספר לו שרק כסף ישיג לו את מה שהוא רוצה, והוא… לא יודע למה הוא שתק, אולי מהבושה.
המשכנו לעבוד ועד הצהרים הבית הדיף ריחות טובים של מאכלים וניקיון. ישבנו לאכול ושוב חזר מולי לנושא שהעיק עליו.
"אתה בטח חושב שאני מניאק." העז להגיד.
"אני חושב שאתה מנסה לפצות את עצמך על השנים שאיבדת, אבל זה לא ילך מולי."
"יש צעירים שדווקא אוהבים מבוגרים מלאים." העז מולי להעיר, ותקע את עיניו בצלחת.
"כן, יש, אבל רובם אוהבים את הארנק המלא שלהם." הרשיתי לעצמי להיות גס רוח.
"זה מה שאתה אוהב אצל בוריס?" החזיר לי מולי מידה כנגד מידה.
נאנחתי, איך אני יכול להסביר את הקשר שלי עם בוריס למולי. אני לא יכול, בטח שלא עכשיו כשהוא חרמן ומפנטז על איזה צעיר לוהט שיחזיר לו את אשליית הנעורים האבודים שלו. "בוריס תפרן, וחוץ מזה אף פעם לא היינו בקטע של אהבה. אצלנו זה רק ידידות וסקס."
"רק סקס זה בסדר גמור מבחינתי." הודה מולי בכנות שקצת הצחיקה אותי, אבל בעיקר העציבה אותי.
"נו, אז מה אני עושה?" שאל כשפינינו יחד את השולחן.
"שם כמה שטרות בארנק, מחכה עד שעה אחת עשרה בערך והולך לגן."
מולי העווה את פניו בתיעוב ושתק.
"אתה גם יכול ללכת לאיזה פאב, יש אחד ברחוב מסדה נדמה לי… אבל אל תשכח את הכסף."
"פאבים זה משעמם. מה עם מועדונים? קצת לשתות, קצת לרקוד."
סקרתי את גזרתו השמנמנה ופניו העגלגלים וניסיתי לשכנע אותו שהוא לא ירגיש נוח בין כל הצעירים המפזזים לקצב הרעש שמכונה בימינו מוזיקה, במיוחד לאור העובדה שהשמחה האמיתית מתחילה בשעה שאזרחים מהוגנים כמונו כבר מכבים את הטלוויזיה ופורשים לשנת לילה.
"לא אכפת לי." הטיח מולי בזעף, "אני רוצה לחיות. אני רוצה לבלות, לרקוד, להשתכר, לעשות סמים וסקס בשירותים."
"עכשיו נזכרת? איפה הייתי בעשרים השנה האחרונות?" התבדחתי כדי להסתיר את המבוכה שעוררו בי דבריו.
תאוות החיים שלו שהתעוררה עשרים שנה מאוחר מידי עוררה בי רחמים ופחד. פחד שגם אני אתעורר פתאום ואגלה שכבר עברתי את גיל שלושים ועדיין אני מתפקד כמין תחליף אבא לרוני שממשיך לדלג בעליזות בין שני עולמות, פחד שאני מבזבז את חיי המדף הקצרים שלי כהומו על הילד הסקסי הזה שעדיין לא יודע לאיזה כיוון ינווט את חייו.
כאילו המחשבה עליו משכה אותו הביתה רוני התגשם פתאום בפתח הבית, שיבח את הניקיון ואת האוכל, טעם מפה ומשם, התלהב מהסלמון ונישק את לחיו של מולי שהאדים עד לאוזניו והציע לרוני לצאת איתו לבלות במועדון 'החורבה' בעיר התחתית.
"בטח." אמר רוני בעליצות, "אבל בתנאי שאתה תהיה זה שלא שותה."
מולי הסכים בלהיטות שעוררה בי עצב ולאות תודה ליטף את כתפו של רוני. הליטוף הגנוב הזה הרגיז אותי, אבל שתקתי וכולנו הלכנו לנוח את מנוחת הצהרים.
"תתנהג איתו בעדינות, הוא קצת דלוק עליך." הזהרתי את רוני כשהיינו לבד.
"מי, הקשישון הזה?" הצטחק רוני, "מה פתאום?"
"הוא מנסה להספיק עכשיו מה שהוא לא הספיק לפני עשרים שנה. הוא רק נראה בן ארבעים, בלב הוא מרגיש בן עשרים, ואתה בדיוק הטעם שלו."
"שטויות." פטר רוני את מולי בקוצר רוח ונשכב עלי, ממסגר את פני בכפות ידיו, "אתה בטוח שלא תבוא איתנו?"
"רוני, די. אתה יודע מה דעתי על הקטע הזה של בילויים במועדונים, מיציתי את זה. אני אוהב ללכת לישון בחצות, ושונא רעש ועשן של סיגריות."
"ומה איתי. אותי אתה עוד אוהב?" חקר בצחוק, בטוח בתשובתי החיובית.
כששתקתי והסבתי את פני ממנו הוא הרצין וירד מעלי. שכבנו גב אל גב ושתקנו. מגע עכוזו החלק בגבי ותחושת חום גופו נעמו לי מאוד. גיששתי בזהירות בכפות רגלי אחרי כפותיו, מלטף אותן בעדינות באצבעות רגלי, מתענג על מגע כריות בהונותיו החלקלקות בבהונותיי.
"מנחם, קראתי בבלוג שלך."
נאנחתי.
"יש לי הרגשה שאתה רוצה שנפרד, שנמאסתי עליך."
"לא נמאסת עלי חמוד, אבל קשה לי שאתה גר קצת פה וקצת שם, נמאס לי שאני אף פעם לא יודע מה קורה אתנו."
הוא התיישב והשעין את ראשו על כפות ידיו. "אתה מדבר ככה בגלל שאני יוצא הערב בלעדיך?"
"לא, מה פתאום. תצא, תעשה חיים בכיף. זה לא זה, זה פשוט…"
"אתה לא אוהב אותי יותר." פסק רוני נוגות והלך למטבח.
הצצתי באלכסון מבעד לדלת חדר השינה וראיתי שהוא מוציא את הכלים מהמדיח ותוך כדי כך מנגב מידי פעם את לחייו הלחות מדמעות בגב כף ידו.
נשארתי בחדר השינה, מנסה לברר ביני לבין עצמי מה אני מרגיש כלפיו, אבל מראה פניו העצובים ושפת הגוף האומללה שלו – מעולם לא ראיתי מישהו מסדר כוסות בארון בטראגיות מרשימה כזאת – הסיחו את דעתי.
הניסיון שלי להיאבק בדחף לרוץ אליו ולנחם אותו נכשל. הוא היה אומלל. לא יכולתי לשאת את זה. רצתי אליו וחיבקתי אותו, נישקתי את דמעותיו, לקחתי אותו למיטה ואהבתי אותו עד שהתעייף ונרדם.
אולי מחר יהיה לי זמן לשבת ולחשוב מה אני מרגיש כלפיו?
***
קצת אחרי אחת עשרה בלילה ירדו מולי ורוני, מגונדרים ומבושמים, לדירה של ליאור. משם הם תכננו לצאת כולם יחד לבלות בעיר. אחרי שהם הלכו צחצחתי שיניים, לקחתי את הכדורים של הלילה, קראתי קצת בעיתון ונרדמתי עוד לפני חצות.
בערך בארבע לפנות בוקר התעוררתי ממגע ידיים על גופי. זה היה רוני – ערום, לוהט, מזיע וחרמן רצח. הוא הפך אותי בלהיטות על בטני ונדחק אלי.
"מה אתה עושה? כבר חזרתם? מה שעה? מה…"
כמו אות מבשר רע התגלגל לעברנו רעם נמוך ומפחיד והחריש את אזני, ומיד אחריו בא עוד אחד, הגג רעד מעצמת הרעש. המון מטוסים עוברים מעלינו בדרכם לרמת דוד, אבל בדרך כלל לא בשעות לילה כל כך מאוחרות, ולעיתים נדירות הם טסים כל כך נמוך. קפאנו בשתיקה, ממתינים עד שהרעש הנורא ייחלש. "רוני," התחלתי להגיד, "מה?"
"שתוק כבר ותפתח את הרגלים." אמר ותקע ברך קשה ועקשנית בין רגלי. ידיו מעכו בכוח את כתפי, וכשלא מיהרתי למלא את פקודתו חטפתי נשיכה בכתפי.
היחס הקשוח הזה הדליק גם אותי. הרגשתי איך הדופק שלי מתגבר והזין מזדקף. "תשים קונדום." אמרתי, והתרוממתי על ברכי להקל עליו את הגישה.
"שמתי, זה בסדר." הוא לחש באוזני, נגס בעדינות את התנוך וחדר לתוכי בתנועה אחת מהירה.
זה כאב קצת, אבל כאב טוב כזה, כאב נעים. זה היה זיון פראי. אני הייתי עוד קצת מנומנם ולא ממוקד והנחתי לו להוביל. הוא היה מתוח, כועס, מלא להט ודברן יותר מהרגיל. הרגשתי מבולבל, לא הייתי בטוח מה קרה לו, למה הוא משתולל ככה.
כל מה שיכולתי לעשות בנסיבות ההן היה לשכב בשקט ולנסות ליהנות. זה היה מרגש, אבל גם מפחיד קצת.
"אתה שייך לי." גנח תוך שהוא הולם בגופי בכוח, "אתה שלי ואל תשכח את זה." חזר ואמר, וליתר תוקף הוסיף נשיכות על עורפי וכתפי. "תגיד שאתה שלי." דרש וטלטל את כתפי.
משום מה לא הצלחתי להגיד את המילים הללו, הן סירבו לצאת מפי. "אני אוהב אותך." אמרתי, "אנחנו שייכים זה לזה." הוספתי בניסיון להרגיע ולפייס.
הוא מעך את אשכי בכוח. "תגיד שאתה שלי." התעקש.
התחלתי להיאבק בו, מנסה להיחלץ מאחיזת גופו הרזה והנוקשה שמסמר אותי למיטה. הוא התנגד וקילל אותי בערבית, ואני החזרתי לו קללות ברוסית, וככה, תוך מאבק אלים, גמרנו יחד, דבר די נדיר אצלנו.
רוני ניתר מעלי מיד אחרי שגמר וטס לשירותים, משאיר אותי שוכב בחושך, מותש ומתפלא. "מה קרה חמוד?" שאלתי ברוך כשחזר למיטה, "למה חזרתם כל כך מוקדם?"
"בכלל לא נסענו." ענה רוני, "נשארנו בדירה של ליאור."
"אבל עכשיו כבר ארבע בבוקר ויצאתם באחת עשרה." התפלאתי, "מה עשיתם שם כל כך הרבה זמן?"
"לא חשוב." הוא הצטנף בזרועותיי, רועד קצת. "הכאבתי לך. סליחה. הייתי קצת… קצת…"
"היית קצת הרבה." ליטפתי אותו, "מה קרה רוני? מה עשיתם שם?"
"אני חושב שליאור תכנן הכל מראש." אמר רוני ופיהק, ופתאום, כמו שקורה אצלו כשהוא עייף מאוד, הוא נרדם בבת אחת.
מניסיון ידעתי שאין טעם לנסות לדובב אותו עד שלא יתעורר ולכן הלכתי למקלחת והתרחצתי, ובדיוק כשיצאתי ערום בדרכי חזרה למיטה נכנס מולי, לבוש רק במכנסים, מחזיק את נעליו בידיו.
בהינו מופתעים זה בזה. "אתה לא ישן?" הוא שאל לבסוף, ממצמץ בטיפשות לעברי.
"לא, רוני העיר אותי." מבטו עבר על גופי, מתחיל מלמעלה, עובר על חזי ובטני ונתקע בין רגלי. "אתה ממש גדול." העיר בקנאה, "ליאור אמר שאפשר לדעת לפי הידיים, אני רואה שזה נכון."
מולי הזה, כמה שהוא היה שיכור ומסטול הוא הצליח לגעת במשפט אחד בשתי הנקודות הרגישות שלי – תמיד חשבתי שיש לי ידיים מכוערות ומגושמות וזין לא מספיק גדול. אני מניח שלכל הגברים יש בעיה עם הזין שלהם. לי, שגדלתי בחדר אחד עם שני אחים גדולים ומפותחים מאוד גופנית, על אחת כמה וכמה.
רק אחרי שיצאתי מהבית והתחלתי לקבל מחמאות הבנתי שאין לי מה להתבייש, אם כי עד היום אני מתעקש לא לדעת כמה סנטימטר יש לי שם, אבל אני די בטוח שהזין של רוני יותר גדול.
"של רוני יותר גדול." אמרתי, והוא צחק צחוק מסטולי מטופש והתחיל לספר לי שהם חיכו למישהו שיתקשר ושתו, ואחר כך המישהו התקשר והם חיכו עוד, וכדי לא להשתעמם הם ראו דיסק פורנו מדליק של אורגיות עם כושים, ואחר כך היה להם חם והם התחילו להוריד חולצות ואחרי זה מכנסים ו… שמעתי מספיק ודי. "אתה מסטול מהתחת, לך כבר לישון." אמרתי בזעף.
הוא כשל לעבר חדרו והסתבך בדלת. היה עלי לעזור לו כדי שלא ייפול אפיים ארצה.
"רוני לא הסכים להוריד את המכנסים." גילה לי כשכבר שכב לבטח במיטתו, "תגיד, הוא חלק ככה באופן טבעי או שהוא מוריד שערות?"
"שתוק כבר ותישן מולי." אמרתי וצבטתי ברשעות את הצמיג הרך שעטף את מותניו.
"ליאור זיין אותי בתחת וזה היה נעים." אמר, מתעלם מהצביטה, "אני אוהב שמזיינים אותי בתחת." הודיע לי, "תגיד, אתה ורוני, כשאתם במיטה, מי משניכם הוא…."
"אנחנו מתחלפים לפי התור." אמרתי במהירות, לפני שישלים את שאלתו, כבר שמעתי את השאלה הזו בעבר ותמיד השואל היה שיכור או מסטול. מולי היה גם וגם.
"איך ידעת מה אני רוצה לשאול?" התפלא מולי, "אתה ממש חכם, אתה לא נראה חכם, אבל אתה ממש חכם."
"תודה רבה ולילה טוב." קטעתי את השתפכותו וקמתי. רציתי לצאת משם כמה שיותר מהר, לא אהבתי אותו כשהוא היה כזה, החשיש מחק את כל העכבות שלו, הוא הסריח מאלכוהול ודיבורו היה משובש. פחדתי ממה שהיה לו לספר לי, רציתי שישתוק וישן, אבל למולי היו רעיונות אחרים. "למיצי יש זין ורוד ומתוק." סיפר לי, "רק מצצתי אותו, ליאור לא הרשה לי לזיין אותו בתחת, הוא אמר שהתחת של מיצי שייך רק לו. יש לו תחת עגול ורך כזה, תחת חמוד ולבן כזה, אני אוהב תחת של בחורים צעירים, למה רוני לא רצה להראות לנו את התחת שלו?"
"סתום כבר." סיננתי, וברחתי משם, סוגר בכוח את הדלת מאחורי גבי.
הלכתי לחדר השינה שלנו ונשכבתי לצידו של רוני, מקפיד לא לגעת בו. אל תעשה סיפור מכל שטות אמרתי לעצמי, מה אתה, ילד? אתה יודע מה זה שיכורים, והם גם עישנו וראו פורנו. נו, מה חשבת שיקרה כששמים יחד כמה הומואים עם אלכוהול וחשיש חופשי?
נשמתי לאט מהסרעפת, כמו שלמדתי בפילאטיס, וניסיתי להירגע ולהזכיר לעצמי שדברים כאלו קורים לפעמים, אבל העובדה שהחבר הפרטי שלי היה מעורב בבלגן ההוא די זעזעה אותי. רוני מלמל מתוך שינה, התהפך ונצמד אלי. דחפתי אותו מעלי, אבל הוא התעקש ודחף רגל בין ירכי. זה היה נעים. בסוף נרדמתי מחובק איתו, והתעוררתי רק בשמונה בבוקר.
בבוקר הוא קם לפני וכשהתעוררתי הוא כבר היה במטבח, מכין סלט. השתרכתי למטבח רק בתחתוני וביקשתי קפה. הוא מיהר לתת לי כוס קפה ועוגה, מביט מודאג בסימנים הכחולים שעשה על כתפי. יש לי עור לבן שכל סימן נראה עליו יותר גרוע מכפי שהוא באמת.
"שמעתי שהיה לכם ערב סוער." הערתי.
רוני התיישב מולי, מביט בי במבט מוכה אשמה. "לא עשיתי כלום." התגונן, "רק הסתכלתי. חשבתי שעוד רגע נלך, אבל הם שתו המון ועישנו, ואחר כך היה… הם ראו איזה מן סרט כזה…"
"שמעתי, אורגיה עם כושים." אמרתי בשלווה, נהנה לראות איך הוא מסמיק. יש לו עור שחום מאוד וכשהוא מאדים לחייו פורחות בצבע אדום יין כהה, משובב נפש.
"רק הסתכלתי." חזר ואמר.
"והורדת חולצה." קנטרתי אותו.
"היה נורא חם, ואחר כך הם התחילו… אבל רק הסתכלתי."
"למה לא חזרת הביתה אחרי שהם הורידו את המכנסיים מר רק הסתכלתי?"
"כי… כי… חשבתי שעוד רגע הם יפסיקו, אבל… די מנחם, רק הסתכלתי."
עזבתי אותו וירדתי לדירה של ליאור. מצאתי אותו ואת מיצי ישנים יחד במיטה של ליאור. הדירה הייתי הפוכה לגמרי, כוסות, צלחות, בגדים ובדלי סיגריות מפוזרים בכל מקום. באמצע השולחן המבולגן מצאתי את עטיפת הדיסק של הסרט עם הכושים. הסתכלתי על העטיפה, והלכתי.
יש דברים שאני לא מוכן להסתכל עליהם.
בצהרים ליאור קם סוף סוף וישב בגינה עם קפה וסיגריה. התיישבתי לצידו וניסיתי לברר מה בדיוק היה שם. "תפסיק לחפור כבר." התנפל עלי עוד לפני שהספקתי לנסח שאלה, "אין לך מה לדאוג, החבר שלך רק הסתכל קצת ואחר כך ברח, תרגיע."
אומרים לי לא לחפור אז אני מפסיק לחפור. חזרתי הביתה ומצאתי את רוני יושב מול המחשב, מנסה לשחק סוליטר ומפסיד כל הזמן.
"מה ליאור אמר לך?" שאל בחרדה.
"שאפסיק לחפור ושרק הסתכלת." עניתי והלכתי לשבת על הספה.
כמו שקיוויתי הוא בא והתיישב לידי, משעין את ראשו על כתפי. "אל תכעס, זה היה מחרמן נורא, אבל רק הסתכלתי, לא רציתי שהם יגעו בי, רציתי רק אותך, אתה כועס?"
הבטחתי לו שאני לא כועס ושאני מבין, ושזה באמת מחרמן נורא לראות אחרים עושים סקס, ואני שמח שהוא חזר הביתה ולא הצטרף לאורגיה שלהם.
אחר כך דיברנו קצת על עצמנו ועל היחסים שלנו. רוני אמר שאני מייצב אותו, ומרגיע אותו, ובלעדי הוא היה נסחף ומדרדר ושהוא יודע כמה קשה לי עם אי הבהירות של המצב שלנו, וכמה הוא מעריך את ההתנהגות שלי, ואפילו התנצל שהתנפל עלי והשאיר עלי סימנים, ואני אמרתי לו שאני מבין ואני אוהב אותו, וזה לא חשוב.
אני מניח שמה שעשינו היה דבר טוב ושחשוב לדבר, לעבוד על הזוגיות ולעבד יחד חוויות (ככה קוראים לזה בקבוצת התמיכה).
אחר כך הלכתי להתקלח. לא הייתי כל כך מלוכלך, אבל הייתי צריך להיות לבד כמה דקות, להירגע מתחת לזרם המים החמים שעשה לי נעים בעורף, ולשאול את עצמי מה יקרה איתנו אחרי שהוא לא יצטרך יותר מישהו שייצב אותו וירגיע אותו? איפה אני אהיה אחרי שהוא יתבגר ויתייצב ויתחיל להשתעמם מבן אדם יציב ורגוע וחפרן כמוני?
***
בקיץ יצאו בוריס ולאדי מכביש צדדי לכביש הראשי והמכונית שלהם התנגשה בסוס. מאז ולאדי סובל מכאבי גב, ואולי סבל מהם עוד קודם. לא יודע. העיקר שהוא סובל מפריצת דיסק, ולפעמים נתפס לו הגב והוא זקוק לביקור במיון. שם נותנים לו זריקה, משאירים אותי לישון לילה, מטיפים לו מוסר שיוריד במשקל ויפסיק לשתות, מנסים לשכנע אותו לעשות ניתוח, ובסוף מתייאשים ושולחים אותו הביתה.
אתמול בערב התקשר אלי בוריס וביקש שאבוא מהר עם הפז'ו של ג'קי כי ולאדי שוכב אצלו על הרצפה ולא מסוגל לזוז מרוב כאבים וצריך לקחת אותו מהר למיון.
ולאדי בן אדם גדול, מעל מאה קילוגרם, להרים אותו מהרצפה ולהוריד אותו שתי קומות עד לרכב היה מבצע לא קל.
הצעתי שנזמין אמבולנס עם אלונקה, אבל ולאדי קילל אותי ברוסית אמר שאין לו כסף לגנבים הללו וביקש וודקה שסירבתי לתת לו כי אלכוהול לא הולך טוב עם תרופות נגד כאבים. הוא לא קיבל יפה את ההסברים שלי ועד שהגענו לפז'ו התעשר מאוד אוצר הקללות שלי בגרוזינית ולא אתפלא אם גם אצלי התחיל תהליך של פריצת דיסק.
טסתי למיון של רמב"ם ושם, תודה לאל, הביאו אלונקה ניידת והסיעו אותו פנימה. לפני שהרדימו אותו הוא התקשר לבן שלו לספר לו מה קרה והבן אמר שהוא כבר בא.
פגשנו את הבן בפתח המיון ובישרנו לו שאבא שלו יצטרך כנראה לעבור הפעם את הניתוח שדחה שוב ושוב.
"בסדר." אמר הבן, בחור נאה ושחרחר עם מבטא רוסי קל מאוד וגינוני נימוס קרירים, "אני מאוד מודה לכם שעזרתם לאבא שלי, אבל עוד מעט יגיע אחי עם הנשים והילדים ואני מבקש שתלכו מפה."
"מה תלכו?" התפרץ בוריס, "הוא החבר שלי, הוא הולך לעשות ניתוח, אני רוצה להיות איתו."
"עדיף שלא." פסק הבן בטון מסתייג, סקר אותנו כאילו היינו משהו נתעב שנדבק לו לנעל ואמר שהוא לא רוצה שהילדים ידעו באיזה חברה סבא מסתובב, והוא מעדיף שאשתו וגיסתו לא ידעו עם מי הוא מבלה.
"למה לא?" התרגז בוריס, "בסך הכל אנחנו…"
"אני לא רוצה לדעת מה עשיתם יחד." קטע הבן בתיעוב את דבריו, "ובעתיד אני מעדיף שתתרחק מאבא שלי."
"לא היית מעז לדבר אלי ככה לפני אבא שלך פסקודניאק!" צעק עליו בוריס ברוסית, אף פעם לא ראיתי אותו כועס ככה.
איש הביטחון, רוסי גם הוא, התחיל להסתכל לכיוון שלנו, ואיזה רופא שהציץ עלינו מעבר לוילון הרים טלפון והתחיל לחייג. אולי זו הייתה פחדנות מצידי, אבל לפעמים יותר טוב להיות פחדן מאשר צודק.
תפסתי את בוריס וסחבתי אותו מהר למגרש החנייה. הוא נאבק קצת, אבל נכנע די מהר והלך איתי בשקט.
הוא קילל ברוסית כל הדרך הביתה, אבל לא דברנו על מה שקרה ועל איך גירשו אותנו רק בגלל ש… בעצם בגלל מה? בגלל שלאבא שלהם יש חברים הומואים? למה זה מפריע להם? הרי הם ידעו יפה מאוד למה וולאדי ואימא שלהם לא יחד?
מה הם חשבו, שבוריס וולאדי יתנשקו באמצע במיון?
רציתי להישאר עם בוריס, אולי אפילו לישון איתו, אבל הוא סירב. שתינו יחד תה, והוא סיפר לי שולאדי והוא אכלו יחד ארוחת ערב, ואחרי האוכל ולאדי קם ורצה להזיז את הכיסא שישב עליו וכנראה שעשה תנועה לא טובה והתמוטט על הרצפה, גונח מכאבים.
אמרתי לו שאם מנתחים אותו כעת אז רק מחר בבוקר אפשר יהיה לראות אותו, ושהכל יהיה בסדר, אבל הוא נשאר עצוב וכועס.
חבקתי אותו לפני שהלכתי, ונישקתי אותו כמה פעמים לפרידה (גם על הפה), והצטערתי שהוא לא מרשה לי להישאר איתו, אבל הוא אמר שהתימני הקטן שלי מחכה ובטח מתעצבן ושאלך כבר וזרק אותי החוצה.
בבית מצאתי את רוני ודני ישנים יחד במיטה שלנו. דני כבר בן שלוש עשרה, ומזמן הוא לא בא לישון איתי במיטה. אני חושב שהוא כבר גדול מידי לדבר כזה אבל כשניסיתי להחזיר אותו הביתה הוא התרגז וישן למחצה ניסה להשתמט ממני ולחזור למיטה. "עזוב את הילד." אמר רוני, "ג'קי יצא ואימא שלו עדיין לא חזרה. הוא לא יכול להישאר לישון לבד בבית."
"אז שישן על הספה, הוא גדול מידי לישון פה."
"תפסיק להיות לחוץ, זה רק דני שלנו." פיהק רוני, "בוא כבר לישון."
בסוף הוא נשאר לישון אצלנו וחזר הביתה רק בבוקר. אני לא מבין למה אליס מבלה זמן כה רב עם התינוקת שלה אצל אחותה בנתניה, ולמה ג'קי לא מתעקש שהיא תחזור? מי לדעתם אמור לטפל בדני? הם לא מבינים שילד בן שלוש עשרה לא יכול לדאוג לעצמו?
למחרת בבוקר צלצל בוריס וסיפר שולאדי עבר את הניתוח בשלום ואחרי שהוא התעורר הוא שמח מאוד למצוא את בוריס ליד המיטה שלו.
הבנים שלו לא העזו להגיד כלום ליד אבא שלהם כשהוא היה ער, אבל בוריס אמר שהרגיש את העיניים שלהם דוקרות אותו בגב כל הזמן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s