21. צרות בצרורות

ביום שישי לא הלכתי למכללה, סתם, לא בא לי. זה נראה לי חסר טעם. גם לנקות או לבשל לא התחשק לי. רציתי רק לשכב במיטה ולכעוס על כל העולם וזה מה שעשיתי במשך כל היום, אבל הייתי חייב לקום כששמעתי את אליס צורחת.
מסתבר שפחיסטון, בדרכו החתולית המוזרה, הרגיש כנראה שאני עצוב וניסה לנחם אותי במתנה – ציפור שלכד במו טפריו והביא עד לפתח הדירה. אל תשאלו איזה בלאגן – נוצות ודם (ידעתם שלציפורים יש דם?) ואיחס מגעיל ומפחיד נורא.
אליס אמרה שזה מזל רע ולא הסכימה לצאת מהדירה עד שאנקה הכל. דלי מים עם חומר ניקוי וקצת שפשופים עם ספוג והכל היה שוב נקי, ובכל זאת היא צדקה, מסתבר שהמזל הרע כבר נכנס ופגע בנו, חוץ מציפור מתה קיבלנו גם מכתבים מהמחלקה ההנדסית של המועצה שמבשרים לנו שהם החליטו שהבלוק שלנו רעוע ומסוכן לציבור ובקרוב נאלץ להתפנות משם.
אמנם אנחנו לא בעלי הבית, אלא עמידר אבל הרשויות החליטו ברוב טובן להודיע גם לנו על רוע הגזירה ופסקו שבעוד כמה חודשים עלינו להתפנות. אחרי שעיינתי במכתב מהמועצה נשכבתי מדוכא על המיטה והקשבתי לפחיסטון ולחברים שלו מייללים בחוץ, צורחים וצווחים כמו שהם עושים לפעמים בעונה הזו, ואז שמעתי פתאום את רוני והלב שלי זינק ישר לגרון ובחזרה.
"קישטא מפה חתולים משוגעים, לכו מפה." שמעתי אותו אומר, חשבתי שאני מדמיין מרוב שאני מתגעגע אליו, ובכל זאת פתחתי את הדלת והוא עמד בפתח, לבוש באזרחי, מחזיק קסדה של אופנוע ביד אחת ותרמיל קטן תלוי על כתפו. עמדנו והסתכלנו זה על זה בשתיקה ו… לא. מצטער מאוד, אבל לא נפלנו אחד בזרועות השני בבכי.
הוא אמר שלום, נכנס ישר למטבח, שם את התרמיל שלו על הכיסא ואת הקסדה על השולחן והתחיל לנזוף בי שהכיור מלא כלים, והרצפה דביקה ולמה לא ניגבתי את הפירורים מהשולחן, ולמה אני לא מגולח?
חשבתי שאני מתפוצץ מזעם, מה הוא מתנפל עלי בגלל שלא ניקיתי את הבית? וממתי הגילוח שלי הוא עניינו? במקום לענות לו כמו שצריך ולהגיד לו שאם לא נאה לו שילך מפה, ומה הוא עושה פה בכלל? שאלתי מאיפה הקסדה של האופנוע.
הוא אמר לי שהוא בא עם האופנוע של גיסו ולא השאיר את הקסדה למטה כדי שלא יגנבו אותה. "לא ידעתי שיש לך רישיון לאופנוע?" התפלאתי כי באמת לא ידעתי שיש לו רישיון, או שלגיסו יש אופנוע.
"אין לי רישיון, אבל גבי השאיר אותו במוסך של הורי כשנסע עם אחותי ללמוד בבר אילן. אני מניע אותו מידי פעם ועושה לו סיבוב מסביב לשכונה כדי לשמור על המנוע."
"אבל כבר שבת." הערתי כי הוריו דתיים וכשהוא אצלם הוא כמובן שומר שבת.
"החלטתי להפסיק לשמור שבת." הודיע לי רוני בנחת והתחיל להדיח את הכלים.
"ובאותה הזדמנות החלטת גם להפסיק לשמור על החוק ולנסוע בלי רישיון באופנוע גנוב?" התחלתי להתרגז כשמשמעות מעשיו חדרה לאיטה למוחי האטום.
"אל תצעק עלי!" צרח רוני בקולי קולות וזרק עלי את הסקוטש, "מספיק צעקו עלי כבר היום!" צעק ופרץ בבכי. אני יודע, אני סתם סמרטוט, אבל כשהוא בוכה הלב שלי נמס.
חיבקתי אותו וביקשתי שיפסיק לבכות ואמרתי לו את כל השטויות שאומרים במצב כזה – שהכל יהיה בסדר, שאני אסדר הכל, שאני מבקש סליחה, שאני אוהב רק אותו ו…"על מה אתה מדבר?" דחף אותי רוני מעליו כי דקרתי אותו עם הזיפים שלי.
"על מה שעשיתי מאז שעזבת, מה לא קראת בבלוג שלי?"
"לא, בבסיס ניתקו לנו את האינטרנט, ובבית לא היה לי חשק להדליק את המחשב, למה, מה עשית?"
"עזוב, לא חשוב. מה קרה לך? למה אתה בוכה?"
"אני לא בוכה." מחה רוני וניגב את הדמעות שנזלו על לחייו בשרוול – הוא כזה ילד לפעמים – וסיפר לי שבסוף לא הלך לו עם הבחורה ההיא.
"בגלל שלא עמד לך?" שמחתי לאידו.
"לא, דביל! בגלל שהיא בכלל לא מעוניינת בגברים, אבל לא בגלל זה אני…" הוא נאנח ושוב התחיל לבכות.
"מה קרה חמוד?" חיבקתי אותו והשתדלתי לנשק אותו בלי לדקור אותו עם הזיפים, משימה בלתי אפשרית. בסוף החלטנו שקודם אני אתגלח ובזמן שהתגלחתי הוא סיפור לי איך בדרך מהבסיס לחופשת סוף השבוע הוא ניסה להוציא קצת כסף מהחשבון שלו וגילה לתדהמתו שאימא שלו שוב ניצלה את ייפוי הכוח שיש לה בבנק והעבירה את משכורתו לחשבון חיסכון.
בפעם הראשונה שהוא סיפר לי שיש לאימא שלו ייפוי כוח בחשבון שלו הוא בכלל לא הבין מה לא בסדר בזה שהיא שולטת על הכסף שהוא מרוויח. רק בזכותי הוא קלט איך, במסווה של דאגה לעתידו, אמו מנסה לשלוט בו. כמו שאמרתי – לא צריך להיות יליד וורשה כדי להתנהג כמו פולני – וכסף זו אחת הדרכים הכי יעילות לשלוט בבני אדם. רוני כבר שוחח אתה בעבר וביקש שתיתן לו להחליט לבד איך להשתמש בכסף שלו אבל היא בשלה.
ברגע שהוא גילה שהחשבון שלו ריק הוא התרגז נורא וצעק עליה שזה לא בסדר ומהר מאוד הוויכוח התפתח למריבה שכללה את כל מה שהרגיז אותו – השתלטנות של הוריו, הניסיון המשפחתי לפקח עליו כאילו שהוא תינוק וההתערבות בעסקיו.
בסוף אבא שלו – שבדרך כלל מנסה לא להתערב במריבות בינו לאימו -התעצבן נורא על הפה שרוני פתח והתחיל לצעוק גם כן, וגם האחיות שלו התערבו וממריבה על כסף הם הגיעו לוויכוח ענקי על ההשפעה הרעה שיש לי על רוני, ואיזה טיפוס שלילי וגרוע אני ואיך הרסתי להם את הילד ועוד הגדילו וטענו שאני מנצל אותו וחי על חשבונו.
"לא יכולתי לסבול יותר להסתכל על הפרצופים שלהם אחרי שהם לכלכו עליך." נחנק רוני מדמעות, "הם אמרו עליך כאלו שטויות… זה כל כך עצבן אותי…" הוא קם מהאסלה עליה ישב ונפל לזרועותיי, מתעלם מכך שאני מלא קצף גילוח. החיבוק נגמר במקלחת משותפת שאחריה הלכנו למיטה. נרדמתי עם חיוך על הפנים והתעוררתי מוקדם מידי בבוקר כי רוני זרק עלי נעל בית. מסתבר שהוא קם לפני ומיד נכנס לבלוג שלי, ומה שהוא קרא שם גרם לו לזרוק עלי את נעלי הבית שלי ואחר כך את שלו.
"אבל בכלל לא נהניתי." התנצלתי, "זה לא נחשב אם לא היה לי כיף וכל הזמן התגעגעתי אליך."
"זה כן נחשב." עמד רוני על דעתו, "ואני חותך לך את הביצים אם עוד פעם אתה ועודד…"
"בסדר, אני נשבע שהקטע שלי אתו נגמר לגמרי ולחלוטין." הבטחתי, "אבל רק בתנאי שלא תעזוב אותי יותר." רוני הבטיח שהתקופה הבי סקסואלית בחייו הסתיימה ושמעכשיו אנחנו יחד, והיה לי שקט בערך חמש דקות, ואז הוא גילה את המכתב שקיבלנו בקשר לפינוי, ושוב התחיל לדאוג. "כל זמן שתישאר איתי הכל יהיה בסדר." הרגעתי אותו, "ועכשיו בוא נכין משהו לאכול כי פתאום נעשיתי נורא רעב."
בזמן שאכלנו רוני סיפר לי שהפעם אבא שלו נשבע שיותר אף אחד מהמשפחה שלהם לא יבוא להציל אותו ממני, ורוני אומר שאצל אבא שלו מילה זו מילה.
אני מקווה שהוא צודק.
***
בבוקר יום ראשון נפרדנו כרגיל בחיוך זהיר ובליטוף חטוף על הברך, שנינו השתוקקנו לעוד חיבוק אחרון לפני הפרידה, אבל יותר מידי אנשים הסתובבו בצומת, רובם חיילים, ולך תדע מי מכיר אותו, ואולי גם אותי. אני שונא את זה, שונא לפחד, שונא להיות אפס כזה שלא מעז לחבק אותו, שונא, אבל פוחד מידי.
אחרי שהוא הלך נסעתי לעבודה בגשם, המגבים עבדו בקצב אחיד ומהפנט וקרעים מהחלום שחלמתי לפנות בוקר עלו שוב במוחי. בחלומי הייתי קשור וערום והפרופסור, לבוש מדים מבריקים, קרחתו מתנוצצת בברק מרושע, עמד והביט בי, מחייך למראה מצוקתי. אחר כך הוא הסתלק מניח לי ליפול לתהום חסרת קרקעית מוצפת אור תת מימי ירקרק התעוררתי מבוהל ומזיע ונצמדתי בהקלה לרוני, חום גופו עבר דרך בד הפיז'מה, התפשט בתוכי והרגיע אותי. מאושר שזה היה רק חלום כרכתי ידיים סביב גופו, ואסיר תודה על נוכחותו נרדמתי שוב.
הלילה אני אהיה לבד נזכרתי בעצב, וציינתי לעצמי לא לשכוח להקליט את 'עמוק באדמה' לפני שאלך הערב לעבודה. עוד לפני שהחניתי את האוטו כבר שמעתי את רעש הפק פק של המשאבה שעבדה במרץ לשאוב את מי התהום שהציפו אותנו. ככה זה כל חורף, אחרי כמה ימים גשומים מי התהום עולים ומציפים את המחסן, חודרים מבעד ללינוליאום ויוצרים שלוליות על הרצפה. בימים כאלו רצפת הבטון נעשית קרה מאוד ואני גורב שתי זוגות גרביים לעבודה ובכל זאת חוזר הביתה עם רגלים קפואות וכאבי גב. רעש המנוע של המשאבה הדהד בחלל הגדול והקר של המחסן, וסירחון הביוב העיד שהמים הגיעו לצינור הביוב שעלה על גדותיו והציף את החלל מתחת למחסן.
כאילו כדי להוסיף על אומללותי הבוס החליט שהגיע הזמן לשיפוץ של כל מערכת הצנרת שלנו וראשית חוכמה צריך להסיר את הלינוליאום הישן והשחוק. את רובו של יום ראשון ביליתי בתלישת רצועות לינוליאום מסריחות מעל רצפת הבטון המעופשת, אפוף ריח טחב מעורבב בריח של דבק נגרים רטוב, סובל מהרעש המונוטוני עד להשתגע של מנוע המדחס.
כדי לא לצאת מדעתי מחמת השעמום, ומתוך רצון להסיח את דעתי מסביבת העבודה המאוסה שלי ומשיחתם של הקולגים שלי שמורכבת מקללות ומחוות דעת ציוריות מידי על כל מיני בחורות ניסיתי להתרכז בסיפור שאני תקוע אתו כבר המון זמן.
לרוע המזל גיבורת הסיפור היא אישה ויש לי בעיה לכתוב על נשים, עם גברים הסיפור זורם לי בקלות ובטבעיות, אבל נשים… נשים זה עסק מסובך.
לא יודע איך זה אצל אחרים אבל כשאני כותב סיפור אני חושב עליו ללא הרף וחי אותו באינטנסיביות כזו עד שמידי פעם אני חושש שאתבלבל ואקרא לאנשים סביבי בשמות גיבורי הסיפור.
נושא הכתיבה הוא נושא רגיש אצלי, לא נוח לי לדון בו ואני די בארון מהבחינה הזו, למרות שאני כותב כבר כמה שנים התחלתי לפרסם את סיפורי רק השנה ועדיין אני נדהם כשאנשים אומרים לי שאני מוכשר. בסתר ליבי אני חושד שהם מחמיאים לי מתוך נימוס בלבד ובעצם חושבים שאני נודניק משעמם, ובכל זאת איני יכול להפסיק לכתוב.
ברור לי שכתיבת סיפורים זה עיסוק חסר טעם ולא מעשי, אבל בשבילי זה הדבר החשוב ביותר בחיי, חשוב אפילו יותר מאהבה ואושר. מילדות ברחתי מהמציאות לסיפורים שקראתי בספרים ותמיד סיפרתי לעצמי סיפורים, נזהר לשמור את העיסוק הזה ביני לבין עצמי כדי שלא ילעגו לי. רק אחרי שרכשתי מחשב משלי התחלתי לכתוב סיפורים בפועל אם כי בהתחלה טענתי שאני סתם מתאמן בהקלדה עיוורת, ואפילו שמתי לפני ספר, מעמיד פנים שאני מעתיק ממנו.
הסיפור הראשון שכתבתי היה נוראי וגם הבאים לא היו טובים יותר, אבל העיסוק בחיבור מילים למשפטים שסיפרו סיפור ותיארו גיבורים ועלילות גרם לי סיפוק עצום ומשך אותי יותר מכל דבר אחר שעשיתי אי פעם. לאט לאט השתפרתי והתחלתי להיות מרוצה ממה שחיברתי ולבסוף, בדיוק לפני שנה, התחברתי לאינטרנט והעזתי לפרסם, ואז קרה דבר מוזר – אנשים התחילו לכתוב אלי אישית, לשאול שאלות שבזמנו עניתי עליהן בכנות רבה מידי. בחוסר זהירות תמים מסרתי פרטים על עצמי וכמובן שזה נגמר לא טוב.
עם הזמן למדתי להיות זהיר וחשדן יותר, ואחרי פגישה מאוד לא נעימה עם אחד מהקוראים שלי החלטתי להיות קצת יותר זהיר, והעמדתי פנים שאני גברת פולניה בשם בלומה. תיארתי את בלומה כאישה בגיל העמידה בעלת עודף משקל, בעל הומופוב רע מזג, ושלושה ילדים מתבגרים חצופים ושלחתי אותה לגור במזכרת בתיה הנידחת, ומיד ראיתי ברכה בעמלי. כמות ההטרדות ירדה פלאים ומעכשיו הגיבו לסיפורים שלי אנשים שהתייחסו אך ורק לגופו של סיפור. לקוראים ביקורתיים ונבונים התייחסתי ברצינות, ועניתי בנימוס לשאלותיהם, אבל כל אותה עת הנחתי להם לחשוב שאני אישה וכולם היו מרוצים.
אולי זה לא מוסרי לשקר, אבל זה כיף אדיר, ואם מותר לעמוס עוז לכתוב בשמה של חנה גונן ולפלובר לספר את סיפורה של מאדם בובארי אז גם לי מותר.
ביליתי כל היום בעבודה מפרכת ומסריחה וכשחזרתי, עייף ומוטרד, הביתה כיוונתי את ההקלטה לשעת הסדרה האהובה עלי והלכתי לאסוף קרטונים. כשחזרתי עשיתי מקלחת ארוכה וחמימה שהפיגה את הצינה מאיברי, נשכבתי במיטה לצפות ב'עמוק באדמה' וראיתי איך חשדותיה של האחות הג'ינג'ית המתוקה התבררו כנכונים – החבר שלה באמת בגד בה ועוד עם גבר, ואם לא די בכך הרי שאותו גבר הוא המורה של שניהם שמחזר גם אחריה. הבחור הצעיר התוודה לפניה, התחנן לסליחתה והסביר לה שהוא בגד כי הוא מבולבל, אבל בכל זאת אוהב אותה, אבל הג'ינג'ית לא התרככה וסילקה אותו מעל פניה בלי רחמים. גם גורלו של הזוג השני היקר לליבי (אני מודה, אין לי חיים) האח הצעיר ואהובו השחור רבו בגלל אביו הגועלי ונפרדו בצורה מכוערת. אם השעה לא הייתה כמעט אחת בלילה הייתי מתקשר לרוני לשוחח אתו על העלילות המרתקות של משפחת הקברנים שמצליחים כל פעם לגעת בבעיות הפרטיות שלי.
הם בטח לא משערים בנפשם שאי שם בישראל הרחוקה יש אחד, מדביק תוויות, שגם החבר שלו לא סגור לגמרי על עצמו ושגם פה, בפינה הנידחת הזו של המזרח התיכון, יש אבא שמתבייש בבן ההומו שלו, כועס עליו ולא מקבל אותו בגלל אהבתו לגבר.
סוף סוף נרדמתי, מותש מהיום הארוך שעברתי, והתעוררתי מבוהל לפנות בוקר, והפעם לא היה לצידי גוף חמים בפיז'מת פלנל רכה שיפיג את פחדי. חיבקתי את הכרית, רועד בגלל החלום האיום שחלמתי. חלום על אב זועם שהוא ספק הפרופסור, ספק אבא שכועס עלי כי אני לובש בגדי נשים שאין לי מושג מי הלביש עלי.
בחלום הזה כמו בחלומות אחרים שבהם הופיע הפרופסור אני מוצף אור ירקרק, תת מימי חולני ומפחיד שמגיע משום מקום. הפעם אני עומד בחדר השינה שלי והווילונות שנתן לי בוריס מתנפנפים ברוח ומרעישים נורא, ואני יודע שדבר איום ממתין לי מאחוריהם, כל כך איום עד שאני מעדיף ליפול לתהום עמוקה ולמות שם ולא להציץ אל מאחורי הווילון המתנפנף. לרגע אחד קצר מאוד, אבל ארוך כנצח אני מת ויודע בבהירות מחרידה שאחרי המוות אין השארות הנפש, אין גלגול, אין כלום חוץ מחידלון.
זה נורא! אני חש צער נוקב, ומה שנורא יותר זו הידיעה עד כמה מותי יפגע ברוני. אני חש את הצער שלו והוא מכאיב לי יותר מעובדת מותי. ואז אני מתעורר, מבוהל, אבל חי. השעון מראה שהשעה כבר כמעט שש ועוד מעט צריך ללכת לעבודה לעוד יום של סירחון ורעש, עבודה משעממת ומפרכת, ודיבורים מטופשים על נשים, כסף וספורט.
אני מניח שלא צריך תואר בפסיכולוגיה כדי להבין למה הומו שאף פעם לא ייוולדו לו ילדים חולם חלום כזה. אין לי די מילים לתאר את ההרגשה האיומה שאני חש בחלום למרות שבעצם לא קורה בו כלום חוץ מזה שאני פשוט יודע שאני מת, זה הכל. אין בו מפלצות ואין כאבים, יש רק את ההרגשה של להיות אין ואפס, והיא איומה מכדי להסביר אותה. רק המילה חידלון מצליחה לבטא שמץ מהזוועה שבהרגשה הזו של להתאייד למין כלום מוחלט.
קראתי פעם שהחלומות הן תיאטרון הנפש, אם זה נכון אז תשואות חן חן לנפש שלי שביימה בתמציתיות משכנעת כל כך את כל השלילי שבלהיות הומו.
מאז יום שלישי אני חולם את החלום הזה ומתעורר מבוהל ואומלל. מידי פעם יש בו שינויי נוסח קטנים, אבל באופן בסיסי זה שוב ושוב אותו חלום זוועתי. אחרי שאני מתעורר אין סיכוי שאנסה להירדם שוב, פעם אחת בלילה זה מספיק.

ילדים של החיים
הבוקר כשקמתי להשתין עשיתי טעות חמורה – הדלקתי את האור והבטתי בעצמי במראה. כבר עברו יומיים מאז והייתי אמור להתרגל, אבל אני נבהל כל פעם מחדש כשאני רואה שוב את החתך מעל הגבה, הכתם השחור סביב ארובת העין והנפיחות בפנים. לא ראה שנעים להיתקל בו בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר.
הכל התחיל ביום שלישי הגשום מאוד שהגיע בשעה טובה לארצנו החמה. בגלל הגשם השוטף הצעתי לרוני שאבוא לאסוף אותו מצ'ק פוסט כדי שלא יאלץ להיטלטל באוטובוסים בגשם הזה.
שירי המזכירה שלנו שמעה במקרה את השיחה וביקשה טרמפ וכמובן שהסכמתי. שירי היא ידידה שלי ואני מחבב אותה מאוד. היא אישה בת שלושים פלוס, שמנמונת מעט, אבל סקסית ועם הזמן הפכנו לידידים טובים. יש לה המון צרות עם בעלה שממרר את חייה וכדי להקל על ליבה היא מספרת לי מידי פעם על כל מעלליו.
לא אכנס פה לכל הסיפורים על בעלה הגועלי כי הסכסוך המשפחתי שלהם לא שייך לכאן, העיקר הוא ששירי היא בחורה עגלגלה עם שיער צהבהב וחיוך ענקי. יש לה ישבן עגול ובולט וחזה תואם, והיא לבושה תמיד בגדים הדוקים קצת יותר מידי, ושמה קצת יותר מידי איפור ותכשיטים, ובכל זאת יש בה משהו רענן, סקסי, תמים ומלא חיים.
למרות שהיא חיה עם גבר שמנסה לדכא אותה ולשלוט בה היא לא ממורמרת, יש לה המון חוש הומור והיא אמיצה ונמרצת ומצחיקה, ואני מחבב אותה מאוד.
לדעתי נבחרתי לכותל המערבי שלה כי שירי קלטה בחוש נשי שאני היחיד מבין הגברים בעבודה שלא ינסה לנצל לטובתו את צרותיה ואני שמח על הידידות הזו וגאה על האמון שלה בי. בדרך מהעבודה לצומת דיברנו כרגיל על החיים שלה – חמותה המעצבנת, אימה שלה שנפטרה לא מזמן, אחיה שהוא עדיין רווק וחי לבד בלי חברה בבית הישן של הוריה, אבא שלה שחולה באלצהיימר והילדים שלה שהיא אוהבת אהבת נפש. כמו תמיד היא צחקה מהשיטות שבעלה ואימה שלו ממציאים כדי למרר את חייה ודמעה מעט כשנזכרה כמה אימה שלה סבלה לקראת הסוף. כשהורדתי אותה בצומת ירד גשם ולכן נתתי לה את המטריה שלי וביקשתי בצחוק שתשכח להחזיר לי אותה כי היא בדוגמת נמר נורא מכוערת ואני שונא אותה.
היא צחקה, ניגבה את הדמעות, נתנה לי נשיקה על הלחי בתוספת חיבוק קל, והלכה עם המיטריה המנומרת תוך נענוע נחמד של הישבן העגלגל והדשן שלה, מתעלמת מהגברים שהביטו בה.
אחרי שהיא הלכה עשיתי סיבוב פרסה ואספתי את רוני שכבר עמד והמתין לי בצד השני ונסעתי, מחייך ומרוצה הביתה. רק כשהגענו לדירה שלי הבנתי שאני בצרות.
זה שרוני קנאי כבר סיפרתי, ונדמה לי גם שציינתי שיש לו מזג חם וטמפרמנט של זמרת אופרה. כשהוא כועס הוא עושה את זה עם כל הלב ובלי לעשות חשבון.
למשל המאגים האלו שעלית חילקה עם פחיות הנס קפה שלה? אלו עם התמונות של ציירים? היו לי שש שאספתי בעמל רב (ותודה לטניה הקופאית ששמרה בשבילי את הכוסות הכי יפות), ועכשיו יש לי רק שלוש כי כל פעם שהוא מתעצבן בגלל שטות זו או אחרת הוא משליך משהו על הרצפה. מילא שהוא זורק נעלים, כריות, או ספרים, אבל כוסות חרסינה?
אחר כך הוא מתנצל ומצטער, אבל הכוס כבר שבורה והצער שלו לא עוזר.
באותו יום שלישי הוא רתח מכעס בגלל הנשיקה התמימה ששירי העניקה לי ובדרך הביתה התפתח ביני לבינו ויכוח קצר ומכוער שאני סירבתי לקחת ברצינות.
הרי זו שירי שהיא כמו אחות בשבילי, טענתי בחיוך.
"גם אחותך שרמוטה שמתמזמזת עם גברים באמצע הרחוב?" הטיח רוני בזעם, מצליח להעליב במשפט אחד גם אותי, גם את שירי החביבה, וגם את אחותי החוזרת בתשובה.
הפעם התרגזתי. קמתי וצעקתי עליו שיסתום כבר, והוא קם גם כן ולרגע לא הכרתי את פניו שהפכו זועמות ומכוערות, ואז הוא פשוט רכן לעברי ונתן לי ראסיה בפנים.
הוא חזק יותר ממה שהוא נראה וגם זריז מאוד וזה כאב נורא. בשום פנים ואופן לא ציפיתי שיקרה דבר כזה למרות שהייתה אלימות באוויר מהרגע שנפגשנו באותו יום.
מה קרה אחר כך אני לא ממש זוכר, הכל קרה מהר נורא והיה מבולבל כל כך. צעקתי ושמתי יד אחת על הפנים, מרגיש דם חם וחלקלק נוזל על אצבעותיי.
רוני הניח את ידו על שכמי ורצה לבדוק את פני, ואני נבהלתי ובלי לחשוב דחפתי אותו מעלי.
אני כבר יותר ממנו בעשר קילוגרם לפחות וגם גבוה ממנו בראש, ובגלל כל הבלבול לא ממש חשבתי מה אני עושה. דחפתי חזק והוא נהדף לאחור, נתקע בשיש ונפל על התחת. ראשו פגע בצליל מחליא בידית הארון שמתחת לכיור והוא השמיע צרחה של כאב מופתע שאחריה השתרר במטבח הקטן שלי שקט נורא.
במשך רגע איום שאין לי מילים לתאר קפאנו זה מול זה, מבודדים בתוך בועה של כאב והלם, לא מסוגלים לעשות כלום חוץ מלנשום. ואז נשמעו ילדים צועקים בחוץ, כלב נבח מתחת לחלון, טלפון צלצל בדירה ממול, הבועה פקעה ואנחנו קמנו והתחלנו לטפל זה בזה. התנצלתי שדחפתי אותו ובדקתי את ראשו, והוא אמר שלא קרה לו כלום וזה בסדר וניגב את החתך מעל לגבה הימנית שלי בנגבון לח, ביקש ממני לשכב בשקט והביא לי קומפרס קר – מגבת מגולגלת סביב חבילת אפונה קפואה – כיסה אותי בשמיכה ושאל אם אפשר לשכב לידי.
עשיתי כן עם הראש וזה כאב נורא.
שכבנו שקטים ומדוכאים זה לצד זה בלי להתפשט ובלי לגעת זה בזה וניסינו לחשוב מה להגיד כדי להעלים את מה שקרה, בכל אופן זה מה שאני ניסיתי לעשות.
רוני אמר בסוף שלפעמים הוא מתרגז כל כך עד שהוא לא יודע מה הוא עושה, ואחר כך הוא מופתע ממה שקרה ומצטער מאוד, אבל כשזה קורה הוא לא מסוגל לשלוט בעצמו.
"לך זה לא קורה לפעמים?" הוא שאל, ואני נאלצתי להודות שלא, זה לא קורה לי. אני אף פעם לא כועס עד כדי כך שאני לא יודע מה אני עושה ואני גם לא מקנא כל כך בקלות.
נכון, קינאתי בגלל אריאל ובוריס, אבל זה גרם לי להיות עצוב ומדוכא, לא אלים.
"גם אבא שלי כזה וגם האחים שלי." אמר רוני בעצב, "אבא היה מכה לפעמים את אימא והיא שתקה כי גם אצלה במשפחה היו מכות והיא הייתה רגילה. היא סיפרה לי פעם שכשהיא הייתה בהריון הראשון שלה היה לה דימום ואבא לקח אותה למיון, אבל לא הסכים שרופא גבר יבדוק אותה ומפני שלא הייתה שם רופאה הם חזרו הביתה בלי טיפול והיא איבדה את הילד."
"זה ממש… ממש נורא ואיום!" נדהמתי לשמע הסיפור המוזר הזה.
"ככה זה הגברים אצלנו במשפחה." אמר רוני בקול עייף והלך להתקלח.
אחר כך גם אני התקלחתי ואחרי שראינו קצת טלוויזיה הלכנו לישון. לפנות בוקר התעוררתי שוב בגלל החלום האיום הזה שאני מת בו ורוני חיבק אותי מנומנם והקשיב בשתיקה כשסיפרתי לו על מה חלמתי, ואחר כך נרדמנו שוב.
זו הייתה הפעם היחידה שהתחבקנו בביקור הזה, למחרת הסעתי אותו לצומת ונפרדנו בשתיקה. בעבודה סיפרתי שהחלקתי במדרגות וקיבלתי מכה מהדלת, סיפור שהתקבל בשתיקה רועמת.
***
ביום חמישי נסעתי עם בוריס למכללה. עדיין אין לו מכונית משלו והסכמנו שאני מסיע אותו בימי חמישי ושישי. הוא הביט במבט בוחן וכשניסיתי למכור לו את הסיפור על מכה מהדלת נתן לי סטירונת קטנה על הלחי הלא נפוחה ואמר לי להפסיק להיות שקרן. הסטירה שלו לא כאבה בכלל ובכל זאת היו לי פתאום דמעות בעיניים, אולי בגלל שהוא נראה כאילו שהוא מרחם עלי.
יצאתי מהאוטו ועמדתי בחוץ. השמש זרחה הבוקר והשמים היו ממש כחולים ויפים. היה יום מקסים, אבל אני רציתי לבכות. בוריס התיישב במושב של הנהג וביקש שאפסיק עם הדראמות ואשב כבר כי אחרת נאחר.
חזרתי למכונית, מניח לו לנהוג ובדרך דיברנו. סיפרתי לו הכל והוא נאנח ואמר שאני טיפש, והחבר שלי טיפש גדול עוד יותר, וכנראה שזו הסיבה שנדלקנו זה על זה.
"אתה רוצה שאני אדבר אתו?" שאל.
נבהלתי מהרעיון על בוריס ורוני באותו חדר, משוחחים עלי, ואמרתי מהר שלא צריך.
"אני לא אקח לך אותו, אני מבטיח." הוא אמר וצחק צחוק מלא בטחון עצמי מעצבן.
אני חייב להגיד שבזמן האחרון בוריס חזר לגמרי לעצמו ושוב הוא מתנהג כאילו הוא החכם באדם וכל העולם מונח בכיסו. מאז שגילח את שערותיו לגמרי הוא גם נראה ממש טוב, שזוף ובכושר, לבוש בבגדים קוליים, ונראה קטלני כמו שדני אומר.
אין מצב שאני אתן לו ולרוני להיפגש.
בערב אמרתי לג'קי שאני צריך ללמוד והוא הסכים לוותר לי על יום העבודה, הוא לא נראה כל כך משוכנע שנתקלתי בדלת, וגם מקס הביט בי בפקפוק כשחזרתי על ההסבר שלי בפני הכיתה. או. קי. אז אני שקרן, אבל לפעמים האמת נוראית מכדי לספר אותה והשקר עדיף.
אין לי מושג מה יקרה מחר. אולי הוא יבוא ואולי לא. אולי הסיפור שלנו נגמר ואולי רק התחיל. דבר אחד אני יודע – אנחנו חייבים לדבר על זה ולברר הכל, אחרת זה ייגמר לא טוב.
***
למחרת חזרנו יחד הביתה מהלימודים ובדרך דיברנו על סופרת שאני אוהב מאוד – אייריס מורדוק שנפטרה לפני כמה שנים מאלצהיימר. בוריס לא קרא את הספר שלה 'חלומו של ברונו' שהוא אחד מספריה האהובים עלי ביותר. קראתי אותו אולי ארבע פעמים והכרך שיש לי מהספר הזה כבר מרופט לגמרי.
הצעתי לבוריס להשאיל לו אותו וכשעלינו יחד לדירה שלי גילינו שם את רוני עומד במטבח ובוחש בסירים מעלי ריחות ניחוח מגרים. לצידו עמד דני וסיפר לו בהתרגשות על התכניות שיש לבית הספר שלו לגבי ט"ו בשבט – טיול או משהו כזה, לא ממש הקשבתי – על השולחן ניצבו קוממיות שישה מאגים יפיפיים וצבעוניים עם ציורי קומיקס מצחיקים של חתולים.
הצגתי את בוריס בפני רוני ודני, והוא חייך ואמר שלום, לחץ ידיים לשניהם, לקח את הספר, אמר שבת שלום ותודה, ויצא.
זה הכול, לא קרה שום דבר נורא. ממה בכלל חששתי? מה שקרה פעם עם אריאל ובוריס לא יקרה שוב, זה ברור. רוני שונה מאריאל וגם בוריס למד את הלקח שלו ואני סתם היסטרי.
אחרי שאכלנו דני הסתלק לשחק כדור רגל עם חברים ורוני שלח אותי להתקלח. בינתיים הוא פינה את השולחן ורחץ כלים ועלי ציווה להמתין לו במיטה.
"הספלים יפים מאוד, אני ממש מודה לך." אמרתי כשהוא הצטרף אלי סוף סוף מתחת לפוך.
"הייתי חייב לך." הוא אמר ובדק בזהירות את הפנים שלי ואחר כך נישק אותי, נישקתי אותו בחזרה, והעולם נראה פתאום יפה יותר. אהבנו אחד את השני ואחר כך נרדמנו. היה אחלה, אבל אז קמנו והתחלנו לדבר והכל השתבש שוב.
הכל התחיל בגלל הכדור סל. "הספקת לראות את המשחק של מכבי אחרי העבודה?" שאל רוני בחביבות, "בכמה מכבי ניצחה?"
באמת יפה מצידו להתעניין חשבתי כשסיפרתי לו על המשחק, "מכבי הפסידה, ובגלל שלא עבדתי אתמול ראיתי את המשחק מהתחלה ועד הסוף. היה משחק ממש טוב למרות שההגנה של מכבי לא הייתה מוצלחת הפעם, אפילו בוריס אמר ש…" ואז נתקעתי, כי הוא לא היה אמור לדעת שבוריס ואני ראינו יחד את המשחק ושבוריס נשאר לישון אצלי אחר כך.
"אהה, אז בוריס היה פה אתמול?" אמר רוני במעין שוויון נפש מעושה והתחיל להשתחרר מהחיבוק שלי.
הידקתי סביבו את ידי, מונע ממנו לקום. "הוא סתם בא לראות אצלי את המשחק. זה לא כיף לראות ספורט לבד." הסברתי," אל תהיה נודניק רוני, הוא מכיר ותיק שלי, זה הכל. תפסיק כבר."
רוני הפסיק להיאבק בחיבוק שלי, שב והניח את ראשו על כתפי, "כל זמן שאני בקורס יש לנו מעט זמן להיות יחד וברור שלכל אחד מאתנו יש עוד חברים ומכרים שהוא ירצה לבלות אתם." אמר בגבורה, "ולכן החלטתי שאני סומך עליך ומפסיק להיות לחוץ, וגם מפסיק להסתכל בבלוג שלך."
"נהדר!" נישקתי אותו, "ועכשיו סתום כבר ותן לי לשמוע את 'שעה היסטורית' של פרופסור הר סגור."

הוא סתם בערך שלוש דקות ואז היה חייב להודיע לי שמאחר והוא כבר לא מקנא ולא קורא בבלוג שלי אני יכול לכתוב חופשי על כל מה שקרה אתמול.
"בסדר רוני, עוד מעט אני אלך לעדכן. הקוראים שלי יחזיקו מעמד עוד חצי שעה בלי לדעת שראיתי את מכבי מפסידה."
"ומה עשית אחר כך?"
"הלכתי לישון."
"ואיפה בוריס ישן?"
"ישן במיטה, כמובן."
"אני חושב שהוא נראה נהדר לגילו, אתה לא חושב שהוא נראה טוב?" לא הפסיק רוני לנדנד.
"כן, הוא נראה בסדר גמור." הסכמתי איתו.
"אני לא מבין למה הוא גר במקום המעפן הזה בקריות." העיר רוני כאילו לפי תומו.
"כי זה מה שהוא יכול להרשות לעצמו." השתדלתי להיות סבלני.
"הוא גר די קרוב אליך, נכון?"
"כן, די קרוב."
"אז למה הוא לא הלך הביתה אחרי המשחק?"
"כי היה כבר מאוחר והוא היה עייף, ובין כה היינו אמורים לנסוע יחד בבוקר, וחוץ מזה…"
"מה, מה חוץ מזה?"
"העדפתי שהוא יישאר איתי בגלל שפחדתי ששוב אני אחלום את החלום ההוא."
"ובאמת חלמת אותו?"
"כן."
"והוא חיבק אותך?"
"לא, הוא ישן. לא רציתי להעיר אותו."
הוא נשכב עלי וקירב את פניו לפני, הציץ בעיני ואמר לי שוב שיש לי כתמים ירוקים בעיניים ושהוא אוהב אותי, והמשיך לספר באותה נשימה שהוא סיפר לספירית על כל הבלגאן שהיה ביום שלישי עם המכות והכל, ועל כל הבלגאנים שיש לו בחיים עם ההורים, ועם החיים שלו בכלל, והיא חיבקה אותו, והוא חיבק אותה חזרה, ואחר כך… כאן הוא השתתק פתאום והחביא את הראש בכתף שלי, נותן לי להשלים לבד את החסר.
"שכבת אתה?" שאלתי, מרגיש פתאום נורא עייף מכל הסיפור הזה.
"כן, לא יודע איך זה קרה, זה התחיל סתם בחיבוק ופתאום…"
"היה לך טוב?" שאלתי בסקרנות כי עברו שנים מאז שהייתי עם בחורה. הייתי בערך בגילו של רוני וזה קרה ממש לפני שיצאנו מלבנון, הייתה אז מין אווירה כזו של הכל הולך, ואחרינו המבול. הבחורה ההיא הייתה חברה טובה שחיבבתי מאוד אם כי כיום אני זוכר רק בקושי את פניה, היה לה גוף דק מאוד ושדיים קטנים שהיא התביישה בהם מאוד ו…
"אתה לא כועס עלי?" קטע רוני מחשבותיי.
"תראה רוני," פרשתי לפניו את משנתי שגובשה במשך השנים הארוכות והבודדות שעברו עלי מאז שהתבגרתי, "סקס זה בסך הכל פעילות בין שני אנשים שיש ביניהם קשר. הכי טוב זה כמובן כשאוהבים, אבל לפעמים אתה בודד, ויש לידך מישהו שגם הוא בודד, וזה פשוט קורה. לא צריך לעשות מזה סיפור גדול, בעיקר אם זו בחורה. רק שלא תכניס אותה להריון." הוספתי.
"אז אתה לא מקנא?" הוא חקר, מאוכזב קצת, "אתה לא הולך לזרוק אותי בגלל זה."
"לא, ובכלל, אני לא יודע איך לזרוק מישהו. אף פעם לא זרקתי אף אחד, תמיד זרקו אותי. די, אל תבכה זה בסדר. אני שמח שלא היית לבד כשהיית עצוב. טוב שהייתה לך חברה טובה כשהיית צריך מישהו. בסדר?"
"לא, זה לא בסדר, ושתדע שהייתי צריך לחשוב עליך כדי שיעמוד לי אתה." גילה לי, וכשצחקתי הוא התנפל עלי, חובט בי באגרופיו הקטנים והקשים. צחקנו ונאבקנו זה בזה, פורעים את כלי המיטה, ובסוף הזדיינו שוב.
אחר כך הוא נרדם ויכולתי לשבת ולכתוב איך אחרי המשחק של מכבי בוריס ואני שכבנו יחד במיטה שלי ושוחחנו קצת על המשחק, ועל המכללה וכאלו, ואז הוא שם יד על כתפי ואמר פתאום, "מאוד נעים לי אתך נמרוד, נוח לי לדבר אתך ולהיות אתך ואני אוכל את הלב כשאני חושב שאם לא הייתי נוסע לארה"ב אחרי הגירושים…"
"אין טעם במחשבות הללו, מה שהיה היה, וכנראה שזה היה צריך לקרות, אחרת היית אוכל את עצמך שפחדת לנסוע."
"כן, אתה בטח צודק, אבל בכל זאת… אני אומר לעצמי שאין טעם להצטער, אבל… אני ממש מצטער שלקחתי לך את אריאל, זו הייתה טעות ואני מבקש שתסלח לי."
אמרתי שזה קרה מזמן וכבר סלחתי, וחוץ מזה הרי הוא לא הכריח אותו, אריאל רצה אותו, לא אותי, ומספיק כבר עם זה. ואז הוא נצמד אלי מאחור, שם יד אחת על כתפי, ובעוד הזין שלו נלחץ אל חריץ הישבן שלי והתחיל ללטף לי בעדינות את החזה והבטן.
"בוריס בבקשה, אל תעשה את זה." לחשתי כי לא רציתי לסבך עוד יותר את הבלגאן שלי עם רוני בזיון עם בוריס, אבל משום מה לא הייתי מסוגל לדחוף אותו מעלי.
הוא נאנח חרש והנשימה החמימה שלו נשבה על עורפי, שולחת צמרמורת לאורך עמוד השדרה שלי. אם הוא היה רוצה הוא היה יכול לזיין אותי ולא הייתי מתנגד, והוא ידע את זה, אבל לא ניצל את ההזדמנות אלא רק ביקש ממני בלחש מתחנן שאשכב בשקט כמה דקות ואהיה סבלני.
שכבתי בשקט והוא השתפשף בי בתנועות קצובות, מועך את כתפי ביד חזקה, ואז גמר בגניחה בתוך התחתונים שלו ומיד קם והלך למקלחת. אחרי ששטף את התחתונים הוא חזר ונשכב לידי בלי לגעת בי. "אני מצטער דוצ'ינקה." אמר בקול עצוב, "לך לישון."
"רוצה חיבוק?" שאלתי בלחש, מרגיש נורא עצוב ומרחם על שנינו.
"כן, אבל יותר טוב שלא. לך לישון ילד."
"אני לא ילד." מחיתי והתקרבתי אליו. לא ממש חיבקתי אותו, אבל נצמדתי אליו.
הוא גיחך. "כולנו ילדים של החיים." אמר, "ואתה, מתוק שלי, מבוגר רק בשנתיים מהבן הגדול שלי שמתכנן להפוך אותי לסבא בקרוב."
"מזל טוב סבל'ה." אמרתי ונתתי לו נשיקה על הלחי.
"סתום כבר מנחם." הוא ענה לי כאילו בכעס, אבל שמעתי את החיוך בקול שלו. אחר כך נרדמנו ויותר לא דברנו על מה שקרה בלילה, ואני מקווה שגם לא נדבר כי כולנו ילדים שצריכים קצת נחמה לפעמים, ולא על הכל צריך לדבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s