אתמול ישנתי לבד כי אימא של רוני שוב עשתה התקפת אסטמה (ככה אבא שלו אומר – אימא שוב עושה התקפה, אני מבקש שתישן הלילה בבית) והוא כמובן רץ להיות אתם. אני שונא לישון בלעדיו, אבל מה אני יכול להגיד? היה לי עצוב וקר והייתי נורא עייף וכאב לי הראש. אני מרגיש שהוא נקרע ביני למשפחה שלו וזה מדכא אותי. מזל שהיה היום פילאטיס.
כן, אני יודע, כהומו אני אמור ללכת למכון כושר סקסי ולעבור שם הרפתקאות מסעירות, אבל לא בא לי. לא רוצה לדחוק משקלות עם כל מיני גברים מזיעים ולנסות לנחש מי בקטע ומי סתם בוהה בי ומפנטז על כוסיות.
פילאטיס מתאים לי יותר. אני מתעמל בקבוצה קטנה של נשים שכולן בערך בגיל של אימא שלי, אם לא יותר, ואני הגבר היחיד שם. עובדים הרבה על שרירי בטן וחיזוק הגב, הרבה על גמישות ויציבה. אני זקוק לסוג הזה של התעמלות כי אני יושב הרבה ליד המחשב, ומרים דברים כבדים בעבודה.
הפילאטיס מתאים לי ומיטיב עם הגב שלי ואני גם אוהב מאוד את המורה, היא צעירה וחמודה ונראית כמו בובת ברבי עם שערות שחורות מתולתלות. יש לה ריח של נקי של סבון וחיוך נחמד, אני מרגיש נוח איתה. מה שאני עוד אוהב אצלה זה שהיא תמיד שמה לנו דיסקים של מוזיקת ג'ז שקטה כזו, או של שירים בצרפתית או פורטוגזית. אף פעם אני לא יודע איזה מוזיקה תהיה בשיעור, וגם זה נחמד.
בשיעורים הראשונים התביישתי ממנה קצת, בעיקר כשהיא הייתה מורה לנו לסגור סוגרים ולכווץ את האגן וכאלה, אבל עבר לי, התרגלתי.
היום עבדנו עם גומיות ומשקולות. הגומיות היו בצבע ורוד מסטיק וגם המשקולות – רק קילוגרם כל אחת – מצופות במין קטיפה ורודה. אחת הבנות העירה שצריך להשיג בשבילי גומי ומשקולות בצבע של בנים אחרת יהיו לי תסביכים. כולן צחקו ואני הסמקתי כמו דביל ואמרתי שאני דווקא אוהב ורוד.
בזמנו התלבטתי אם לספר למורה שאני נשא והחלטתי שלא. לאנשים יש המון דעות קדומות ופחדים משונים, חששתי שיירתעו ממני למרות שאין שום סיבה לחשוש מנשאים, ובכל זאת, כל פעם שאני הולך למקום חדש אני שוקל אם לספר.
עד היום סיפרתי רק לגברים שעשיתי אתם סקס ולרופא השיניים. השאר לדעתי לא צריכים לדעת, אם אני לא מסכן אנשים אני מעדיף לשתוק. ובכלל, בחיי היום היום שלי אני מדבר מעט מאוד רק פה בבלוג אני קשקשן. אני שומר כל כך הרבה דברים בבטן, לא פלא שיש לי כאבי בטן כל פעם שאני מתעצבן.
הסיבה היא החינוך שלי והסביבה שבה גדלתי. בבית שחונכתי בו כל גילוי רגשות גרר תגובה לעגנית. גבר היה אמור להיות קשוח ולא להתרגש מכלום גם אם היה מדובר בילד בן שש שנבהל מסרט מפחיד, או ממראה של חתול דרוס. כל פעם שהתבכיינתי, היו גוערים בי להפסיק להיות בכיין, הומו, נקבה, רכרוכי ויוצא בזה.
למדתי להסתיר את הסלידה שלי מאגרוף או מסצנות אלימות בסרטים, ורק פה אני מעז לספר שאני נעשה חולה כל פעם שאני שומע על עוד מבוגר שניצל מינית ילד, ושאני מקבל סיוטים וכאבי בטן מ"אוז".
בחיים הלא וירטואליים אני מרגיש שאני כמו קרחון שתשעים אחוז ממנו חבויים מתחת למים ורק קצהו מבצבץ החוצה. רק פה בבלוג אני חושף את החלק החבוי. לא אכפת לי אם אף אחד לא יקרא, אני צריך לשפוך את מה שאני מרגיש, זה חיוני בשבילי.
***
מיד אחרי ארוחת צהרים התקשר אלי דני מהטלפון של השכנה האמריקאית הרזה שיש לה רק ילדה אחת ושרבה כל הזמן עם בעלה כי הוא מעדיף לרחף על הגלשן אוויר במקום להיות בבית והודיע לי שהוא שכח את המפתחות והוא נעול בחוץ.
"מה עוד שכחת?" אני כועס עליו, "מזל שהראש שלך מחובר לכתפיים." (אני יודע, אני נשמע בדיוק כמו אימא).
"שכחתי תלבושת בית ספר." אומר דני בשלוות נפש.
"איך אפשר לשכוח ללבוש חולצת בית ספר?" אני מתעצבן בקולי קולות. הסגן אומר לי להרגיע כבר וללכת מהר הביתה כי בין כה וכה היום אין מה לעשות. יש ימים כאלו, לפעמים אנחנו טובעים בהזמנות ולפעמים יבש. נוסע הביתה ומוצא את דני בתוך הבית, יושב לו על הכיסא מחשב שלי, לפני המחשב הדלוק שלי, ומשני צדדיו שתי בנות נחמדות לועסות מסטיק ומביטות בהתפעלות איך הוא בונה להן עיר שלמה של סימס. "מולי הכניס אותי ואלו הבנות שלו, הוא יחזור עוד מעט." מעדכן אותי דני בקיצור נמרץ וחוזר לעיסוקיו.
אם היינו לבד הייתי נוזף בו שדבר ראשון עליו לאכול ולהכין שיעורי בית, אבל לא נעים לי לפדח אותו והוא ומנצל את זה היטב, הפרחח הקטן הזה.
"יש משהו לאכול?" מתעניינת הקטנה.
אני לא יכול לעמוד בפני ילדים רעבים. כאחרונת עקרות הבית אני ממהר ומחמם לילדים שניצלים של מאמא עוף ואורז שנשאר מאתמול. הם מכסים הכל בשכבה עבה של קטשופ ואחרי שאכלו הכל הם מחליטים פה אחד שהם חייבים קרמבו לקינוח, אני נותן להם כסף והם הולכים לסופר לקנות אותו.
עוד אני מנגב נתזי קטשופ מהקירות מולי חוזר עצבני עם שלוש פיצות משפחתיות ענקיות. "מה עם הדיאטה?" אני שואל.
"מה עם הבנות שלי?" הוא עונה חזרה.
"אכלו כל מה שהיה לי בבית והלכו עם דני לקנות קרמבו."
הוא נאנח, מתיישב ומתחיל לבלוס פיצות ולתנות באוזני את צרות הנדל"ן שלו. מחירי הדירות ירדו, חבל לו למכור את הדירה שלו ושל אשתו שבכלל מתנגדת למכירה כי זה לא טוב נפשית לילדות.
"אז תשכיר." אני אומר.
שוב בא נאום ארוך ומבאס על זוועות שוק הדירות השכורות בקריות – אתם ממש לא רוצים לדעת. "מולי תרגיע." אני אומר, "אף אחד לא זורק אותך מפה. לא בוער כלום, תחפש בנחת עד שתמצא דירה מתאימה."
"אתה מותק." הוא מצהיר ומגיש לי משולש פיצה, "אבל אני צריך דירה עם לפחות שלושה חדרי שינה כדי שהבנות יוכלו לישון אצלי ובגלל שמחיר הדולר בשמיים…" בלי שום התחשבות במחיר הדולר הילדים מתפרצים פנימה ומתחילים לבלוס את הפיצה כאילו לא אכלו כבר שלושה ימים.
אליס מגיעה מטיפת חלב עייפה ועצבנית אחרי שפגשה את המורה של דני בדרך הביתה ומתרגזת על דני ששכח ללבוש את החולצת בית ספר ולכן ישב בחוץ כל היום ולא למד. דני מתעלם ממנה ולוקח את שתי המעריצות הקטנות שלו לחדרו להראות להם את המחשב המעולה שלו (בניגוד לטרנטה העייפה שלי).
באמצע סיפור התלאות של אליס בטיפת חלב (גם את זה אתם ממש לא רוצים לדעת) מתקשר רוני ומבשר לי שגם היום הוא חייב להישאר אצל הוריו. נורא בא לי להגיד לו מה דעתי על אימא שלו שתמיד מצליחה לחלות בעיתוי הכי לא מוצלח ולהרוס לנו את סוף השבוע, אבל לא נעים לי לריב איתו לפני כולם.
למולי אין עכבות כאלו. הוא רב חופשי עם אשתו שמתקשרת לנייד שלו. הוא מתעקש שהיא תיקח את הילדות הערב, בעוד שהיא רוצה שהן תישארנה אצלו עד מחר בבוקר – מזל שהן לא שומעות איך ההורים שלהן מנסים להעביר אותן זה לזו.
מרוב כעס אשתו של מולי מנתקת לו את הטלפון בפרצוף. הוא זורק אותו על השולחן בזעם ואומר שהעלוקה כבר מחפשת קורבן חדש לזיין, לוקח את הנייד ומסתגר בחדרו.
שנייה אחר כך ג'קי מתקשר ושואל בזעם למה הטלפון בבית תפוס כל הזמן ואז התברר שהבנות של מולי לא סגרו טוב את השפופרת.
בינתיים ליאור עומד בחצר וצורח דרך הנייד שלו על איזה לקוח שלא שילם לו על עיצוב שהוא עשה לו כבר לפני שלושה חודשים. אני מנסה להרגיע אותו, אבל גם הנייד שלי מצלצל וזה שוב רוני, מזכיר לי לקנות חלב ולא לשכוח את התרופה של אחרי הצהרים. אני דוהר לסופר, קונה חלב ועוד כמה דברים ומשתרך הביתה עמוס שקיות. בדרך חזרה אני פוגש את מיצי שלוקח ממני שקית אחת ובתמורה מספר לי על הדייט מהגיהינום שהיה לו אתמול (ממתי הומואים יוצאים לדייטים?) תוך התעלמות מוחלטת מכך שאנחנו הולכים באמצע הרחוב וסביבנו המון ילדים קטנים שבדיוק עכשיו גמרו את הגן וחוזרים הביתה.
סוף סוף אני שוב בבית. המטבח שלי נראה כמו אחרי פוגרום. כולם הלכו ורק פחיסטון נשאר בבית, יושב על השולחן ומלקט את הטונה מעל פרוסת הפיצה היחידה שנותרה שלמה. אני מעיף אותו החוצה, שוטף את המטבח, מטעין את המדיח, צונח מול המחשב ומדווח לקוראי המוקסמים על חיי הסקסיים ומלאי ההרפתקאות.
***
מיד אחרי ארוחת הערב ליאור נכנס ושאל איפה רוני. עניתי בשוויון נפש מעושה שגם היום הוא לא ישן בבית. "יש כוננות בבסיס?" הוא שואל באהדה – רוני סמל בקבע בחיל אויר ולפעמים הוא צריך להישאר בבסיס.
"לא." אני מרגיש מעט מבוכה, "זו אימא שלו, היא שוב .. יש לה אסטמה.. אתה יודע איך זה."
"לא, אני לא יודע, אימא שלי מתה." אומר ליאור בחוסר טקט אופייני.
"טוב, אימא של רוני חיה והיא חולה ו…"
"תמיד היא חולה בסוף שבוע." מעיר ליאור, "ותמיד הוא רץ להחזיק לה את היד, לא ידעתי שהוא רופא."
"הוא לא רופא," אני מתחיל להתעצבן, "אבל הוריו מבוגרים והוא היחיד מכל האחים והאחיות שלו שפנוי. הם כולם נשואים ורק הוא… די עם הפרצופים האלו ליאור, הם פוחדים שאם הם יצטרכו לנסוע לבית חולים… הם מרגישים יותר טוב שיש מישהו עם רכב בבית."
"אני בטוח שאם הוא היה חי עם בחורה הם היו מוצאים פתרון אחר." אומר ליאור בנבזות. מתיישב מולי ואומר לי שרוני מקדיש יותר מידי זמן למשפחה שלו, מתייחס אלי כמובן מאליו, נותן לאימא שלו לרדות בו ומתעלם מהצרכים שלי.
כשהוא נוכח שאני מקשיב באדישות לדבריו (מבפנים אני רותח כולי, אבל לא מרשה לעצמי להראות דבר מרגשותיי) הוא מתייאש ופונה לצאת, לא לפני שהוא מפטיר ברגע האחרון, "ומאין לך שהוא באמת אצלם? הרי הוא לא מרשה לך להתקשר אליו, אתה צריך לשבת כמו לוזר בבית ולחכות שהוא יואיל בטובו להתקשר."
זה נכון, לפי ההסכם שלנו אני אף פעם לא מתקשר אליו. לא לבסיס, לא הביתה, ואפילו לא לנייד כי הוא חושש שישמעו את השיחה שלנו. אני לא יודע מה מדאיג אותו יותר – החיילים שהוא משרת איתם, או קרובי משפחתו שכל אזכור של קיומי מרגיז אותם וגורר אחריו שטף של תוכחות על העקשנות המטורפת שלו לגור באותו בית עם הומו חולה איידס, בן אדם שלילי ומזיק מכל בחינה.
כל פעם שמצבה של אימו מחמיר הם מאשימים אותו, ואולי בצדק, כי הרי אסטמה נובעת מלחץ נפשי, וברור שהידיעה שבנה הצעיר והאהוב חי עם גבר, ועוד אחד שחולה במחלה מסוכנת, הורס את בריאותה של אימו.
העובדה שניסינו להיפרד כמה וכמה פעמים ותמיד חזרנו כי לא עמדנו בפרידות לא נזקפת לטובתנו, נהפוך הוא. המשפחה של רוני לא סבלה אותי ממבט ראשון וככל שהם העמיקו את היכרותם איתי ככה הם סבלו אותי פחות.
האמת היא שאני לא מאשים אותם. גם אני חושב שהקשר שלו איתי לא מוסיף לו בריאות ועדיף שיפסק, אבל הוא מתעקש ואני לא חזק מספיק להתנגד לרצונו.
מדהים איך בגוף הדק והשחום הזה שוכנת נפש כל כך עיקשת ובטוחה שלא מוכנה לתת לשום דבר להסיט אותה ממסלולה.
אחרי שליאור הלך ניסיתי להילחם בדחף, העסקתי את עצמי בכל מיני עיסוקים, דחיתי והדפתי את הרצון הזה שהציק לי כמו גירוד מעצבן ובסוף נכנעתי. לקחתי את הטלפון והתקשרתי להוריו של רוני, מכין את עצמי נפשית לשמוע שהיום הוא לא בבית – הם ממשיכים להתעקש שהוא בעצם גר אתם למרות שרוב הזמן הוא איתי.
אחרי שני צלצולים הייתה תשובה. "הלו." אמר מישהו בקול מוכר, וזה היה רוני.
כל כך שמחתי לשמוע את הקול שלו, שמחתי והתביישתי, אבל בעיקר שמחתי. "את אהרון בשרי בבקשה." אמרתי בקול רשמי, כי אולי יש עוד מישהו על הקו.
"אתה כזה דביל מנחם." הוא אמר וניסה לכעוס, אבל שמעתי בקול שלו שהוא שמח.
"מנחם תקרא לאחותך." אמרתי והוא צחק ואז שאל למה לא התקשרתי לנייד שלו.
גמגמתי משהו לא ברור והוא קלט ונאנח. "אתה כזה דביל חמי," אמר, "מי חימם אותך?"
"לא חשוב." אמרתי, "זה לא משנה, זה בכלל לא חשוב. כל הדברים האלו לא משנים, אתה לא חייב לי כלום."
אני תמיד אומר את זה. אני מקווה שהוא מבין שאני מתכוון לזה שאני רוצה שהוא יהיה איתי כי זה מה שהוא רוצה, ולא בגלל שלא נעים לו ממני, או שהוא מרגיש שהוא חייב לי. את החרא הזה יש לו די והותר מההורים שלו.
אמרתי שאני מתנצל שבדקתי אותו ושאני אוהב אותו, והוא אמר, "גם אני." ואז מישהו התחיל לנדנד לו ברקע ונפרדנו. לא אמרתי שאני שונא לישון בלעדיו ושעצוב לי במיטה כשהוא לא איתי, אני חושב שהוא יודע את זה לבד.
מאוחר מידי
אני מעדיף לספר מעט ככל האפשר על קבוצת התמיכה שלי כי התחייבנו לסודיות, אבל היום כולם התנפלו עלי בגלל המאמר של דנה ספקטור.
הם יודעים שאני אוהב את הכתיבה שלה ומסכים בדרך כלל עם דעותיה, ומשום מה כולם קראו את המדור שלה בדיוק לפני שבאו לפגישה ולא אהבו את מה שהיא כתבה ומאחר והגברת ספקטור לא מבקרת בקריות הם התנפלו עלי.
אני דווקא נהניתי מאוד ממה שהיא כתבה – משהו ארסי למדי נגד זן תל אביבי מעצבן במיוחד של אוחצ'ות שהם כאילו חברים של נשים, אבל בעצם לא. המנחה שלנו ניצל את ההזדמנות וגרר אותנו לדבר על הנשים בחיינו. הרוב סיפרו על האמהות שלהם (נדמה לי או שלרוב ההומואים יש בדרך כלל אימהות שתלטניות ואבות חלשים או לא קיימים?) או על דמויות גדולות מהחיים שהם מעריצים, דיוות כמו דנה אינטרנשיונל או מדונה.
אני שתמיד חייב להיות יוצא דופן – אולי בגלל שאצל ההורים שלי זה לא ככה – דיברתי על אליס. סיפרתי על איך הכרתי אותה לפני חמש שנים בעיר גנים. גרנו שם רק אני היא והילד, יחידים בכניסה שהכילה במקור שש דירות. זו הייתה הדירה הראשונה ששכרתי מימי, מעולם לא גרתי לבד והייתי מפוחד ובודד. היה חורף וקר וכל הזמן סבלנו מהפסקות חשמל ובעיות עם הביוב והצנרת. שנינו חששנו לגור במקום המוזנח הזה. היא הייתה בודדה ועצובה עוד יותר ממני ולא ידעה איך להתמודד לבד עם ילד קטן ולחיות בלי גבר.
למרות שאני צעיר ממנה בכמה שנים אני חושב שהיא ראתה בי בן זוג פוטנציאלי. אף פעם לא דיברנו על זה בגלוי, אבל בסוף היא קלטה שלמרות שאני יודע לפתוח כיור סתום ולתקן טוסטר מקצר אני לא מעוניין בנשים כבנות זוג. עם הזמן התיידדנו ולמדנו לסמוך זה על זה. אני עזרתי לה בדברים המעשיים של תחזוקת הדירה והיא לימדה אותי לבשל קצת, לעשות קניות, לנקות וכל מיני תחבולות קטנות של ניהול משק בית שנשים קולטות עוד מילדותן וגברים צריכים ללמוד אותם.
נכון שאני לא החבר ההומו הטיפוסי שאפשר לשאול אותו אם המכנסים לא משמינות אותה ואיזה סוג גוונים לעשות בשערות, אבל היא למדה לסמוך עלי בדברים אחרים קצת יותר מעשיים. אני מעצבן אותה לפעמים בהטפות המוסר שלי ומעולם לא הסתרתי ממנה את דעתי שהיא לא אימא אחראית, ופעם אחרי שהיא שוב נעלמה בלי לספר לאף אחד כלום אמרתי לה שאם היו מחלקים רישיונות לגידול ילדים היא בחיים לא הייתה מקבלת רישיון.
היינו ברוגז כמה ימים אחרי המריבה ההיא וכשראיתי כמה דני אומלל הלכתי והתנצלתי בפניה אם כי אני חושב שצדקתי. זו לא אשמתה, אבל היא לא מתאימה להיות אימא ולמרות ההסתייגות שלי מהפלות הלכתי איתה פעם לעשות הפלה.
"זה האידיאל הנשי שלך. פרחה קטנה ומבולבלת שמצליחה להיכנס להריון כל פעם שאיזה גבר מוריד את המכנסים." התרגז עלי גולן. מהיום הראשון שנפגשנו בקבוצה אנחנו לא מפסיקים לריב. על כל דבר שאני אומר שחור הוא אומר לבן וההפך, וכולם נהנים מהוויכוחים הטיפשיים שלנו.
בקבוצה אנחנו מתווכחים יחסית בנימוס, אבל אחר כך אנחנו הולכים לאכול גלידה או פיצה וממשיכים להתווכח בצורה פחות תרבותית. אני אומר לו שהוא ערס מעצבן ומרוקאי מטומטם (מצטער הפוליטיקלי קורקט עוד לא הגיע לקריות), והוא אומר לי שאני אשכנזי פלצן ופולני דפוק.
אני מניח ששנינו צודקים.
פעם העיר אחד המשתתפים בקבוצה שהקטטות שלי עם גולן מסתירות למעשה מתח מיני ביני לבינו. גולן דחף אצבע לפה ועשה פנטומימה של הקאה, ואני אמרתי שהייתי נמשך אליו רק בתנאי שהוא היה משנה את התסרוקת, הבגדים, הגוף והפרצוף, ועושה השתלת אישיות.
זה עצבן אותו עד כדי כך שהוא שלח אותי להזדיין ומזל שהמנחה ביקש שנפסיק עם זה ונחזור לדיון אחרת בטח היינו הולכים מכות. אחרי הפגישה הוא הזמין אותי לבירה, צחק עלי שאני לא שותה אלכוהול וקנה לי גלידה. בלי הקהל של הקבוצה סביבנו הסתדרנו לא רע וגיליתי שאני די מחבב אותו למרות שזה לא מפריע לנו להמשיך לבדר את כולם עם הדו קרב המילולי שלנו.
כמובן שלכל אחד מאיתנו יש תפיסה שונה על נשים. הוא חושב שאישה אמיתית זו אחת שמטפחת את עצמה, הולכת עם עקבים ואיפור, וחושבת רק על תכשיטים, תסרוקות וגברים.
אני חושב שרוב הנשים הן לא כאלו, בדרך כלל הן אימהות שעובדות גם בבית וגם בחוץ, תמיד עייפות, תמיד ממהרות, רק לעיתים נדירות יש להן תקציב למותרות. הן חושבות קודם על הילדים והבעל לפני שהן חושבות על עצמן, ובטח שאין להם ראש לשטויות כמו מאהבים, אופנה ותכשיטים יקרים.
"אני מדבר על נשים ואתה מדבר על עקרות בית סמרטוטיות." רטן גולן.
"אני מדבר על נשים אמיתיות שהן בני אדם ולא קולב לבגדים ותכשיטים. עם כל הכבוד למדונה ושות' מישהו צריך לקחת את הילד לרופא שיניים, לשטוף רצפה, לתלות כביסה ולהכין ארוחת ערב.
"אבל הן נראות זוועה." מחה גולן.
"הן נראות כמו אימהות לילדים שאין להן זמן וכסף למספרות ומכוני יופי, יש להן דאגות חשובות יותר מכמה הן שוקלות ומה האופנה האחרונה."
"תגיד, אתה בטוח שאתה הומו?" לגלג גולן, וזה החזיר אותנו כמובן לכתבה של דנה ספקטור על אוחצ'ות שמתחרות בנשים בלי להבין בעצם מה זה אומר להיות אישה אמיתית.
"אז אתה חושב שרק אתה מבין נשים?" התרגז עלי גולן.
"לא, אבל גם הסטרייטים לא מבינים." עניתי, וכולם צחקו.
אחרי הפגישה גולן הזמין אותי לאכול איתו גלידה וסיפר לי שאימא שלו הייתה בדיוק אישה כזו, מזניחה את עצמה, חושבת קודם על אחרים, משרתת את כולם, ומקדישה יותר זמן לניקיון הבית מאשר לבריאות שלה. בגלל זה לקח המון זמן עד שהיא גילתה שיש לה סרטן שד, ועכשיו היא מתה ואבא שלו כבר נשוי מחדש. אם היא הייתה מתנהגת כמו מדונה זה בטח לא היה קורה לה.
***
לבילוי של שישי בערב ליאור הזמין איזה ילדון נחמד מהמכללה שהביא איתו עוד שני חברים שיהיו בני לוויה למולי ולמיצי. למרות חוסר הרצון שלו להיסחב עם מולי למועדון ליאור השתכנע (בעזרתי הפעילה) שצריך בן אדם אחד שלא שותה כדי שינהג הביתה, ואחרי שמולי הבטיח לא לשתות ולא לעשות בושות הוא צורף לחבורה.
הם תכננו לקחת את האופנוע ומכונית אחת, אבל אני הטלתי ווטו תקיף על האופנוע והוחלט שבמקום האופנוע הם ייקחו את המכונית שלי.
אחרי שהם גמרו את כל ההתארגנות הלוגיסטית הזו (שחייבה כישרונות דיפלומטיים בלתי מבוטלים מצידי) הם התיישבו סביב שולחן חדר האוכל שלי, שיחקו רמי קוב וזללו וופלים מצופים שוקולד תוך תלונות בלתי פוסקות על הדיאטה.
אני ישבתי לצידם והעמדתי פנים שלא מזיז לי שאין לי מושג מה קורה עם רוני. לא דיברנו מאז השיחה שעשיתי לבית הוריו, והוא לא ידע להגיד לי אם הוא חוזר הביתה לשבת או נשאר אצל הוריו בסוף השבוע. אולי הייתי צריך ללחוץ, אבל הרגשתי שהשפלתי את עצמי מספיק. שיבוא או לא, אני אסתדר בכל מקרה.
רוני חזר הביתה רק בתשע בערב. החבר'ה נתנו מבט אחד בפניו הזועפים ומיד קיפלו את לוחות המשחק ואת קופסאות הוופלים וברחו לדירה למטה, לוקחים את מולי איתם.
"אתה יכול להסתלק איתם אם בא לך." התנפל עלי על לא עוול בכפי.
ברגעים כאלו, שבאים בדרך כלל אחרי ביקור אצל הוריו, חשוב להישאר רגוע, אבל ערני, לגלות אהדה, אבל לא לאבד את חוש ההומור, לגלות רגישות, אבל לשמור על כבודי העצמי, לא לאבד את שיקול הדעת, ובשום פנים ואופן לא להתעצבן ולצעוק.
"אתה רעב?" שאלתי וזכיתי למבט של בוז. הוריו מפטמים אותו בלי הרף, ובדרך כלל הוא חוזר משם שבע עד בחילה.
"עייף."
"תעזוב אותי מנחם." רטן רוני בזעף, ברח לחדר השינה והתיישב על המיטה עם הראש בין הידיים.
"חשבתי שתישאר לישון שם." אמרתי והתיישבתי לידו, מתלבט אם להניח יד על כתפו או להתאפק עוד קצת.
"האחיות שלי באו עם הילדים." ענה רוני בזעף ולמרות שבחיים לא הייתי אצל הוריו ומעולם לא פגשתי את אחיותיו, וגם את הוריו ראיתי רק פעמים ספורות מרחוק, הבנתי הכול.
"עם איזה גיס רבת הפעם?"
הוא נפל אחורה, טומן את ראשו בין הכרים. "קודם רבתי עם השמן ואחר כך המכוער לקח אותי לשיחה בגינה."
השיחות בגינה הן כולן ואריאציות על אותו נושא – הוריו נגמרים לאט לאט בגלל ההתנהגות שלו, ושלא יתפלא אם בפעם הבאה הוא יגיע לבית הזה כדי לשבת שבעה. אני חושב שהכל יוזמה של אימו שמאיצה באחיותיו לשלוח את הבעלים שלהן לדבר איתו בגלל שנשים הגונות לא יכולות לדבר בגלוי על משכב זכר. זה מגוחך, אבל רוני נהרס מזה כל פעם מחדש.
"מה שלום אבא שלך?" שאלתי.
הוא משך אותי אליו, חיבק אותי חזק מידי ואמר שאבא שלו הפסיק לדבר בימי שישי והוא רק מתפלל. אני לא דיברתי עם אבא שלי מאז… בעצם לא חושב שאי פעם באמת דיברתי איתו, אבל אצל רוני זה אחרת. זה שאבא שלו תוקע את הראש בספר במקום לשוחח איתו שובר אותו לגמרי.
השיחה נגמרה ואנחנו מתפתלים על המיטה, מושכים זה מזה את הבגדים. הוא מתנהג בפראות ולשערו יש ריח של תבלינים חריפים ועשן סיגריות. "עישנת?" שאלתי במורת רוח ובמקום לענות הוא דחף ברך נוקשה אל בטני, אמר לי להפסיק לנדנד ולחבק אותו עוד יותר חזק.
ידעתי בדיוק מה הוא רוצה ופקעת של מורת רוח התחילה להתגבש בבטני. הייתי בודד כל כך ביומיים האחרונים, אני רוצה לפנק אותו, לנחם ולהתנחם בגופו בלי לפחד שאני הולך רחוק מידי ושאשאיר עליו סימנים. רוצה שרק אני והוא נהיה במיטה, בלי ההאשמות של הגיסים שלו, המחלה של אימו והעצב של אביו. רוצה אהבה נקייה מכעס ואשמה.
"יותר חזק." הוא מתרגז עלי, "אני צריך את זה חזק יותר." ונושך את כתפי.
יש לי כבר אוסף שלם של טביעות שיניים על גופי, מחליפות לאיטן צבעים מאדום לסגול שחור, ואחר כך דוהות לצהוב ירקרק.
הדפתי אותו מעלי, "תפסיק. אני לא רוצה. לא אוהב את זה ככה." הוא נפגע, סובב אלי את גבו, התעטף בשמיכה, משאיר אותי שוכב לצידו ערום וקפוא. נתתי לו כמה דקות להירגע ואז משכתי בעדינות את שולי השמיכה מתחת לגופו, זחלתי תחתיה וניסיתי להסביר לו את נקודת המבט שלי.
"כבר שמעתי את זה קודם." הפסיק אותי רוני בקוצר רוח, אבל רגליו נותרו שלובות בשלי וראשו נח על כתפי.
"אני מרגיש שאתה משתמש בי וזה לא נעים לי." סיכמתי בקצרה.
"אז תגיד שלא בא לך להזדיין איתי ודי." הוא פלט ברוגזה וניתק ממני מגע. המיטה גדלה פתאום ומרחבים של שממה צחיחה נפתחים ביני לבינו.
"אל תדבר שטויות. בטח שכן, אבל אני רוצה שנעשה אהבה ולא… כל הקטע הזה… אני שונא את זה רוני."
"אבל זה רק לפעמים… אי אפשר להיות כל הזמן דובוני אכפת לי. למה זה מפריע לך?"
"כל פעם שאתה רב עם המשפחה שלך אתה בא עם הקטע הזה של אלימות. אני שונא להכאיב לך כדי שתרגיש פחות אשם בגלל ההורים שלך."
"אז לא." הטיח רוני והדליק את הטלוויזיה.
אנחנו שוכבים כל אחד בפינת המיטה שלו, מטפחים בשתיקה את הברוגז. הוא מזפזפ בפראות, אני מתחפר בעיתון.
עוברת חצי שעה מתוחה ופתאום הוא מכבה את המכשיר, מעיף מידי את העיתון ונשכב עלי. "חמי, אני לא יודע מה לעשות." אמר בקול של ילד קטן ונלחץ אלי, תוקע בי מרפקים חדים וברכים גרמיות.
גם אני לא יודע מה לעשות, אבל אני מאלתר, למזלי החרמנות שלנו מצליחה להמס את כל הכעס וחוסר ההבנות. אני שוכב עליו, מנצל את משקל גופי העדיף, את זיפי הזקן שלא גילחתי מהבוקר, את החיספוס של ידי הפועל המיובלות שלי, מצליח למצוא איכשהו פשרה בין הצורך שלו בקשיחות והכמיהה שלי לעדינות. הוא גומר ראשון בכף ידי, ואני הופך אותו על בטנו ודקה אחר כך גומר בדיוק בין הגומות המתוקות שבשיפולי גבו. קרובים לדמעות אנחנו מנגבים זה את זה ונרדמים חבוקים.
בארבע לפנות בוקר נשמעת חריקת מפתח במנעול ומולי נכנס. אני שוכב נים ולא נים, ירכו של רוני מכבידה על בטני, ראשו לחוץ לכתפי. צמר גפן רך של חמימות קטיפתית אופף את גופי, שיירי חלום טיפשי עם חתלתולים מדברים מתנדף לאיטו ממוחי. נוח לי, נעים לי, רך וחמים לי בדיוק במידה המתאימה.
מרגיש כאילו אני שוכב על ענן אני שב ושוקע בשינה ואז קול בכי מכוער מפוגג את הענן הרך שלי ומנחית אותי על הקרקע הקשה.
זה מולי. הוא בוכה בכי קשה וכואב של מבוגרים. אנקות יבשות נעקרות מתוכו, חותכות לגזרים את שלוות הלילה. אני מתלבט אם לגשת אליו, מרגיש איך כולי מתכווץ מחוסר רצון לקום, ואז הוא חדל לבכות והולך לשירותים.
תודה לאל, אני מנסה לשקוע שוב בשינה, אבל הרכות המוכית, המנחמת, שעטפה אותי נגוזה בגלל הבכי המאוס הזה. פתאום אני צריך להשתין ואחר כך אני נעשה צמא וערני להחריד. מבית השימוש אני נודד למטבח ומגלה את מולי יושב בטרנינג כחול דהוי ושותה חלב.
"איך היה במועדון?"
הוא מרים אלי מבט עכור. "מקסים." הוא אומר בהתלהבות מלגלגת. "הסתלקתי באמצע עם מישהו לבית הירוק, שילמתי לו מאתיים ₪, נראה לך מוגזם?"
"לא יודע." אני מודה, "תלוי איך הוא נראה, ומה עשיתם."
הוא מנפנף מעליו את השאלה במנוד יד מזלזל ואומר שחבל שהוא נזכר לעזוב את הבית רק עכשיו, כיום זה מאוחר מידי, ואולי, אם הוא היה מסתלק עשר שנים קודם… "אם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום לא הייתי עוזב את הבית." הוא אומר.
"אתה לא יכול לחזור?"
הוא עושה לא עם הראש. "מאוחר מידי, היא כבר לא רוצה אותי. עכשיו אני צריך לקנות זיונים מילדים שקוראים לי ויאז'ה ולא רואים אותי ממטר."
"יש גברים בגילך ש…"
"שתוק כבר מנחם." אומר מולי בתיעוב. "אין לך מושג על מה אני מדבר, בחיים לא היית במצב שלי. אתה צעיר ויפה ואפילו עם איידס השגת את רוני, ואם תרצה תשיג גם אחרים. אם היית נראה כמוני היית מבין."
"לפחות יש לך ילדים." אני אומר מהר, חושש ששוב הוא יבכה.
"כן, איזה כייף לי, הבנות שלי יהיו ממש מאושרות עם אבא הומו." הוא אומר בקול מריר, מאחל לי לילה טוב והולך לישון.
רוני ממתין לי במיטה, ער וחרמן. "איזה מסכן מולי." הוא לוחש לי, "אתה חושב שהוא ימצא מישהו?"
אין לי מושג, אבל אני כל כך שמח שרוני ממתין לי עם פיו החם, קונדום מוכן בידיו הנבונות. להפתעתי הוא מלביש לי אותו בלי ויכוחים והופך אלי את גבו, מבליט לעברי את ישבנו החלקלק והמתוק, מתעקש שאניח את ידי על הזין שלו ומסרב בתוקף שאמרח אותו בקרם.
"אבל זה לא…"
"ככה זה מצוין." הוא מתעקש, מתפתל תחתיי ומצליח לקבוע את הקצב למרות שאני מעליו. אני לא מסוגל להתווכח איתו, האנרגיות הלוהטות שפורצות ממנו מכניעות אותי, לפעמים הוא אפילו מפחיד אותי קצת.
"המרץ שלך מתיש אותי." אני אומר לו אחר כך, במקלחת, "אתה יותר מידי בשבילי."
"שטויות, אני בדיוק מה שאתה צריך." הוא פוסק בשחצנות נעורים ומנשק אותי מתחת לזרם המים החמים שהולכים ואוזלים במהירות. "בוא למיטה, מחר אני רוצה לנסוע אתך לטיול אופניים, ניקח אתנו את מולי לעודד אותו קצת."
במיטה הוא שואל אותי מה זה הבית הירוק, ואני מספר לו על המלון המשונה הזה שממוקם באזור התעשייה של הקריות, ומשכיר חדרים לפי שעה.
"גם בתל אביב יש מקומות כאלו?" שואל רוני בתמימות, "היית הולך לשם לפעמים?"
"כן, לפעמים."
"ומה הייתם עושים שם? מזדיינים?"
"לא זוכר, כבר שכחתי הכל."
"אבל…"
"לך לישון כבר כושי."
הוא צוחק, "לילה טוב מנחם." וכשאני חוסם את פיו בכף ידי הוא מנשק אותה ואחר כך מניח אותה על חזהו ונרדם, מחייך.
יומנו של מספר סיפורים 