באחד הפרקים של סיפור שכתבתי פעם הכנסתי קטע על המדרגות שיש לנו במחסן – מדרגות שמחברות בין הקומות שתמיד הפחידו אותי קצת כי הזווית שלהן מאוד תלולה. בסיפור הגיבור נופל במדרגות והיום זה קרה גם לי.
מתוך פיזור נפש פסחתי על המדרגה האחרונה והצלחתי לעשות סלטה מרהיבה ולהשתטח על הרצפה. מה שנפגע בעיקר הייתה הגאווה שלי, וגם קצת הברך והמותן.
הלכתי הביתה מוקדם יותר והתבכיינתי לרוני שאני חש כאילו ערבלו וניערו אותי חזק, ולא, לא נפגעתי בראש, רק ברגל ובמותן.
מוזר שכמה שעות אחרי הנפילה כאב לי עוד יותר. בבוקר קמתי ודבר ראשון החלטתי שאני לוקח יום חופש. התקשרתי והודעתי לסגן שאני חייב לנוח קצת בבית אחרי הנפילה של אתמול. לשמחתי גם הוא נעדר היום מהעבודה (הלך לחלק הזמנות לחתונה שלו) ולכן הוא הסכים שגם אני לא אבוא לעבודה.
ראשית חוכמה הכנתי קפה והערתי את אריאל שישן בחדר האורחים. אתמול בלילה הוא פשוט צץ אצלי בעשר בלילה ואמר שהוא עייף ורעב והוא רוצה להיות אצלי. עוד לפני שהאכלתי אותו התקשרתי לאימא שלו לקבל אישור שהוא ישן אצלי, והיא הסכימה מיד. נדמה לי שאפילו רווח לה קצת. יש לנו שני חדרי שינה. הגדול שבו אנחנו ישנים, והקטן יותר, שקיבל את השם חדר האורחים, אבל לאט לאט נעשה החדר של אריאל. אנחנו מחזיקים שם את המחשבים שלנו ואת הספה הנפתחת שרוני הביא מבית הוריו. אריאל אוהב להתכרבל עליה ולהירדם בתנאי שאני משאיר לו אור במסדרון. אני לא אתפלא אם הוא יצוץ פה שוב בערב. רוני אומר שזה לא מפריע לו ושאריאל חמוד, אבל גם אני אומר אותו דבר על ספירית, ואני משקר, אז בטח גם הוא אותו דבר.
אחרי שהגשם הפסיק פחיסטון העז להציץ החוצה ולטייל קצת בחצר. הלכתי אחריו כמו איזו דודה דאגנית עד שהוא התעצבן וחזר למרפסת לרבוץ בשמש. אחרי שפחיסטון חזר הביתה בשלום החלטתי שמגיע גם לי לתפוס איזו תנומה קלה. אולי אני פשוט עייף מכל השינויים שחלו בחיים שלי ולכן אני מרגיש מוזר כל כך?
כששואלים מה שלומי אני אומר לכולם שאני בסדר ולא קרה לי כלום, ובעקרון זה נכון, אבל כנראה שמתחתי איזה שריר בין הגב לישבן וזה מציק לי. האמת, חששתי יותר מהמכה בברך. ברכיים זה אזור רגיש, אבל נכון לעכשיו הברך בסדר, וגם הגב יהיה בסדר, לא זה מה שמדאיג אותי, מה שמטריד אותי יותר זו מעין תחושה עמומה של חוסר איזון פנימי שאני סובל ממנה בזמן האחרון, מין הרגשה שאני לא יציב לגמרי מבפנים. אולי זה המקום החדש שעוד לא התרגלתי אליו.
קיטרתי לפני שירי ידידתי שמאז שהתחלתי לעבוד בלייזר כואב לי הגב, וכל הלחץ של מעבר דירה ושאר השינויים המהירים שעברתי לאחרונה רק החמירו את המצב. (כמובן שגם העובדה שנפלתי מהמדרגות ביום ראשון לא הועילה כלל לגבי הכואב) היא מיד מצאה פתרון.
"פילאטיס." פסקה שירי. "רק זה מה שיציל אותך." עשיתי פרצוף ספקני, אבל היא נשבעה לי שפילאטיס זה כייף. לא קשה ונחמד, ויש מבצע במכון כך שאוכל ללכת פעם בשבוע לפילאטיס, ופעם בשבוע לספינינג או ליוגה, או להרים משקלות, כרצוני.
"והשיעור הראשון הוא חינם." הוסיפה.
טוב, חשבתי, מה כבר יש לי להפסיד? ננסה. אחרי העבודה התקלחתי, לבשתי אימונית נקייה, גרבתי גרביים לבנים, לקחתי מגבת חוף והגעתי לשיעור פילאטיס במכון הכושר הסמוך לביתי ו… אני חושב ששוב התפדחתי כהוגן, אבל הפעם אני נשבע, זו לא הייתה אשמתי.
הנה תקראו ותשפטו לבד – בהתחלה הכל נראה נורא נחמד. פקידת הקבלה האימהית והחביבה רשמה אותי בזריזות והציגה אותי לפני המורה שנראתה כמו אחת מבובות הברבי הללו עם השער השחור והגולש, ולכן אקרא לה מהיום ברבי. היא צעירונת נחמדת, דקיקה וחטובה, מתוקה להפליא. גם שאר התלמידות נחמדות מאוד – חבורה של דודות עגלגלות וטובות מזג שמצאו את נוכחותי ביניהן מבדחת לעין שיעור.
נכנסנו לאולם ההתעמלות – מזרונים נקיים, רצפה מבהיקה, קירות צבועים בסגול רך, כוננית עץ בשביל הנעלים והתיקים וכמו שהבטיחה לי שירי – אין מוזיקה רעשנית ולא מראות מבאסות. רק אני ועוד חמש גברות כבודות ומולנו עומדת המורה, ברבי המתוקה. לקחתי מזרון התיישבתי עליו וקיוויתי לטוב. ברבי ביקשה שנשב בישיבה מזרחית והתחילה לתת לנו הוראות – להחזיק יד אחת על הצלעות והשנייה על הבטן, להרגיע את השכמות ולנשום נשימה רוחבית. קלי קלות חשבתי לעצמי, ממש משחק ילדים, מי לא יודע לנשום? יכול להיות שהנשימה שלי לא בדיוק רוחבית (מה זה בכלל?), אבל העיקר שאני נושם, ואז המורה המתוקה שלנו הורתה לנו בקול חביב לקבע את האגן ולכווץ את הסוגרים, ובעוד אני תוהה ביני לבין עצמי למה הכוונה היא מיהרה והסבירה בנועם קול ובסבר פנים חביב שהיא מתכוונת לשרירי פי הטבעת ולפתח הנרתיק.
לא יודע איך אתם רבותיי הייתם מגיבים להוראה כזו, אני הרגשתי איך אני מתחיל לנזול מרוב מבוכה אל מתחת למזרון. הסמקתי והצצתי סביבי מבוהל, אבל כולן המשיכו לנשום במרץ, ונראו מרוכזות בכיווץ של אתם יודעים מה.
החלטתי שמחר בבוקר, מיד אחרי שאחתום את הכרטיס שלי, אני קופץ לחדר המזכירה וחונק את שירי, ובינתיים הסתפקתי בנשימה, מתנחם בכך שאף אחד לא יכול להוכיח מה בדיוק אני מכווץ, אם בכלל.
אם שרדתי את זה חשבתי אחרי שגמרנו לנשום, אני כבר אשרוד הכל. שום דבר לא ישבור אותי עוד, ואז נכנסנו לתנוחת המנוחה – כורעים על הברכיים ומשתחווים אפים ארצה כמו מוסלמים אדוקים מול שערי מכה, בעוד המורה עוברת מאחד לשני ומקפידה שנרים כלפי התקרה את עצם הזנב.
מה אתם צוחקים? אני מצטט בדייקנות מילה במילה מדברי הברבי, ואם לא די בכך מסתבר שאני לא גמיש דיי, ושרירי הגב שלי תפוסים, ולכן היא נעמדה מאחורי, נשענה על עצם הזנב המורמת שלי, ומעכה בעדינות את כתפי לתוך המזרון, מורה לי תוך כדי כך למתוח ידיים קדימה, להרים ישבן, ולהוריד כתפיים. (וכל האסוציאציות שעולות בדעתכם לשמע התיאור הזה הן על אחריותכם בלבד).
אחר כך נשכבנו על הגב, הרמנו את האגן למעלה ונשענו על השכמות ושוב נשמנו. ואז התהפכנו על הבטן, הנפנו ידיים ורגלים נשמנו ו… עזבו, כבר הבנתם את הרעיון.
זו הייתה אחת השעות הארוכות והמעייפות ביותר בחיי, ולמרות שאת רובה ביליתי בשכיבה על מזרון בחברת בובת ברבי נחמדה וחמש דודות בגיל אימא שלי יצאתי משם עייף, מזיע ומחייך ותתפלאו, הבטחתי לשוב בשבוע הבא.
אלרגיה
ברגע שהחל האביב שוב התחלתי לסבול מאלרגיה מציקה בגלל עשב קטן וניבזי שנקרא כותלית יהודה. כותלית זה מכותל, לא המערבי, סתם כותל. ויהודה זה יהודה, לא יודע איזה בדיוק, אולי ההוא מהתנ"ך. העשב הקטן והדבילי הזה גדל בכל מקום בארץ ופורח באביב והאבקנים שלו הם אחד האלרגנים הכי גרועים במזרח התיכון. במחלקת האלרגיה ב'לין' יש פוסטר עם צילום מיקרוסקופי של האבקנים הללו. הם נראים לכאורה כמו סתם כדורים עגלגלים ותמימים למראה, אבל תאמינו לי, פגיעתם רעה. כשבדקו אותי במחלקה ההיא זילפו על שריטות זעירות בעורי כל מיני סוגים של אלרגניים. שום דבר מהחומרים הללו לא הזיז לי עד שהחומר הארור הזה נגע בי. מיד כל היד שלי התנפחה והאדימה, ובמשך יומיים תמימים הייתי צריך להסביר שזו אלרגיה ולא כוויה חלילה. בגלל הכותלית הזו אני מתחיל להתעטש. אפי דולף, עיני דומעות, ועצבי נמרטים עקב הגירוי הבלתי נסבל בעיניים בראש ובאוזניים. ולא די בכך הרי שכולם אומרים לי לבריאות וחושבים שאני מצונן, ולא היא… זו אלרגיה.
התופעה המעצבנת הזו החלה אצלי בערך בתקופה שבה גיליתי שזינה וחבר האמזונות המסוקסות שלה לא עושות לי אז זה, אלא דווקא הרקולס חשוף הגו ונעים ההליכות מרעיד את לבי. (מי שזוכר את הסדרות האלמותיות ההן יודע על מה אני מדבר, ומי שלא… אין טעם להסביר, זה דבר שהוא בבחינת זר לא יבין זאת), סך הכל זו אלרגיה קלה שמציקה לי בערך בין פורים לפסח. אני מתגבר עליה בעזרת כדורים נגד אלרגיה ולפעמים גם קצת טיפות אף. ברגע שנעשה חם הפריחה של כותלית יהודה מתייבשת ואני שב לאיתני. השנה, בגלל האביב המוקדם שצנח עלינו החלו התופעות המעצבנות לצוץ אצלי מוקדם מהרגיל, ולשמחתי הרבה מצאתי בארון התרופות המצומק שלי כדורי היסטזין נגד אלרגיה שנשארו לי מהשנה שעברה. אמנם זכרתי במעורפל שיש סיבה למה לא השתמשתי בכדורים האלה בשנה שעברה, אבל הדחקתי. אמרתי לעצמי שלא נורא, העיקר שאפסיק להרגיש כאילו נמלים זוחלות על עורי מבפנים, ובין כה אני בבית, מה כבר יכול להיות? אם ארגיש מנומנם אני אלך לישון.
האמת, הייתי עייף עוד לפני שלקחתי את התרופה כי אתמול שקדתי על סיום סיפור קטן ומטופש שהציק לי כמו יתוש טורדני, ומניסיון מר אני יודע שאם נטפל אלי סיפור אני חייב לכתוב אותו גם אם הוא מגוחך וטיפשי אחרת הוא לא יניח לי.
בלילה הסיפור היה כמעט גמור, אבל לא לגמרי, הנחתי לו כי רוני הציק לי שאבוא כבר למיטה, וגם כי היה לי קר, ובבוקר סיימתי אותו, אבל כשרציתי לפרסם אותו בבלוג הסיפורים שלי גיליתי שהאינטרנט שובת ממלאכתו והתרגזתי, ואחר כך רבתי עם רוני שלא אהב את העובדה שבאתי למיטה רק בחצות כשכולי קפוא ובחמש בבוקר דבר ראשון זינקתי למחשב.
הוא טוען כבר מזמן שאני מכור לגלישה ואני בלתי נסבל עם הכתיבה שלי, ומאחר והערתי אותו מוקדם כשצעקתי על המחשב הוא התעצבן עוד יותר. התווכחנו על זה בדרך לעבודה ובסוף אמרתי לו בפסקנות שהכתיבה שלי היא לא עניינו ונפרדנו באותו בוקר נרגזים וכועסים. אחר כך דיברנו בטלפון והתפייסנו, בערך, ואז, כשנפגשנו אחרי הצהרים רוני שוב התעצבן כי באתי עם אריאל שהחליט להישאר אצלנו בסוף השבוע בגלל קרובי משפחה שהוא לא אוהב שבאו לבקר אצל הוריו. רוני עיקם את פרצופו לנוכח הרעיון שאריאל יסתובב אצלנו כל השישבת, למרות שבעצם הוא נמצא רוב הזמן אצל בוריס וולאדי, או שהוא יושב אצל אליס וג'קי ומשחק עם דני במחשב.
"כשרציתי שספירית תבוא להתארח אצלנו בשישי עשית פרצופים, אבל כשזה האקס שלך…" רטן והחמיץ את פניו כנגדי.
"אז תזמין גם את ספירית, אולי היא תדלק על אריאל ותעזוב אותך במנוחה." אמרתי בקול אנטיפתי, הלכתי למחשב והתחלתי לכתוב סיפור על מריבת אוהבים, ובעוד אני שוקד על מלאכתי הרגשתי איך ראשי מסתחרר והחדר חג סביבי.
רגע לפני שצנחתי על המקלדת הצלחתי להיזרק על המיטה, ומיד נרדמתי. המחשבה האחרונה שחלפה במוחי הייתה, אהה… אז בגלל זה נשארו לי כל כך הרבה מהכדורים הללו – יש כאלו שצריכים וודקה, חשיש או אקסטות כדי להתמסטל, אני בחור צנוע ומסתפק בכדור נגד אלרגיה. ישנתי שעה, אולי פחות, והתעוררתי מטושטש לגמרי – ופה המקום לציין שמאז שעברתי לדירה החדשה אני מתעורר לפעמים מבולבל לגמרי ולוקח לי זמן לקלוט שאני לא בחדר השינה הישן שלי. אני מניח שיעברו עוד כמה שבועות עד שגם תת ההכרה האיטי שלי יתרגל לכך שעברתי דירה.
בהתחלה לא ידעתי איפה אני, אבל ידעתי שאני חרמן אש בגלל יד עדינה ונבונה שליטפה אותי בדיוק במקומות הנכונים. אחרי שתי דקות של עונג חסר מחשבה קלטתי שאני במיטה עם אריאל ולמרות שגופי ומוחי היו מסובכים עדיין בקורי עכביש של שינה מסוממת היה לי די שכל להדוף אותו מעלי, ואני נשבע לכם שעשיתי את זה עוד לפני שרוני התחיל לדפוק בדלת הנעולה (אריאל נעל אותה לפני שהתגנב אלי), ולצעוק את שמי.
לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לפתוח את הדלת, ומזל שהייתי לבוש לגמרי, אבל אריאל היה רק בתחתונים ועמד לו. רוני נתן בנו מבט אחד כועס ופגוע מאוד והסתלק החוצה. קיללתי את אריאל במבחר הקללות המשובח ביותר שלי, ורצתי אחרי רוני שישב בחצר של אליס וג'קי ועישן.
"אתה מעשן?" נדהמתי – הוא סיפר לי שהפסיק לעשן עוד לפני הגיוס. הוא נעץ בי מבט רצחני. "לפחות אני לא מזיין מהצד את האקסים שלי." אמר בזעף.
התיישבתי לצידו והסברתי לו את השתלשלות העניינים, מנסה להתבטא ברהיטות למרות שראשי היה ממולא ערפל ועיני דמעו מעשן הסיגריות. "מעניין מה היה קורה אם לא הייתי דופק בדלת בזמן?" מעך רוני בזעף את בדל הסיגריה שלו.
"לא היה קורה כלום, אני נשבע לך שעוד לפני שדפקת אני…"
"כן, בטח." לעג לי רוני ושלף עוד סיגריה. לקחתי אותה ממנו וחטפתי על הראש שאין לי זכות להגיד לו מה לעשות ושזו אשמתי שהוא מעשן את הסיגריות של ספירית.
אריאל שהצטרף אלינו אחרי שהתלבש אישר את דברי, אמר שהכל קרה באשמתו, התנצל ואמר שהוא רק…
"שתוק!" פקד עליו רוני, "אתה הולך הביתה." פסק וגרר אותו למכונית.
רוני התקשר אחרי שעה וסיפר שאריאל לא רצה בשום פנים ואופן לחזור הביתה ולכן הוא השאיר אותו אצל בוריס וולאדי, וכעת הוא יושב אצל ספירית וצופה שוב בפרק הראשון של 'אחוות הטבעת' והוא לא יודע מתי הוא יחזור. הקול שלו היה קר מאוד, ואני לא מאשים אותו.
הוא התקשר שוב בבוקר. "כדי להיות בטוח שהתעוררת בזמן." אמר, ממשיך לדבר איתי באותה קרירות מכוונת כדי שאבין שהוא כועס.
"רוני, מספיק כבר עם הברוגז." ניסיתי לרצות אותו, "נשבע לך שהכל היה טעות אחת טיפשית ואין כלום ביני ובין אריאל."
הוא התעלם מדברי והזכיר לי שהבוקר אני צריך לקנות יעה חדש כי הישן נשבר, "כן, בסדר." אמרתי, קצת בקוצר רוח, "אבל מה בקשר אלינו? מתי אתה חוזר היום הביתה?"
"אני אחזור אחרי הצהרים, אנחנו צריכים לדבר מנחם."
"בסדר אהרון." אמרתי בהכנעה, "להתראות חמוד."
הוא סגר בלי להגיד להתראות והיה עלי לאמץ את כל כוח רצוני כדי לא להטיח את השפופרת חזרה בכוח. אנחנו צריכים לדבר – זה המשפט הכי פחות נחמד שאפשר להגיד למישהו שאוהב אותך, חוץ אולי מאשר – יש לי איידס וכדאי שגם אתה תיבדק.
אחרי השיחה הגועלית עם רוני התקשרתי לאריאל כדי לנזוף בו שוב על התעלול שעולל לי. למזלו הוא היה מנומנם מכדי לדבר ובמקום זה שוחחתי עם בוריס שלקח את הנייד שלו והסביר לי שהם חגגו כל הלילה (העדפתי לא לדעת איך) וביקש שאפסיק להיות היסטרי בגלל שטויות, ועד כל כך מוקדם בבוקר – השעה הייתה כמעט תשע בבוקר – אבל ככה זה כשחוגגים בלילות.
"אבל הוא מנסה לסכסך ביני לבין רוני." הלשנתי כמו ילד קטן שבא להתלונן לפני הגננת. "בגלל השטויות שלו רוני כועס עלי, והלך לישון הלילה אצל חברה." ניסיתי להצדיק את עצמי.
"די רודי." נזף בי בוריס (כמו כל החברים הרוסים שלי הוא מכנה אותי רודי אלא אם כן הוא שיכור ואז הוא קורא לי דוצ'ינקה שזה כינוי חיבה ברוסית), "מספיק שמישהו מסתכל עליך יותר מדקה והוא מיד נדלק. תן לו ואליום ותגיד לו שירגיע, ואם זה לא יעזור אני אבוא ואבעט לו בתחת. הוא מתנהג כמו אידיוט, ואתה לא יותר טוב, אתם גברים או לסביות היסטריות? אני לא מבין איך אתה סובל את הלחץ שלו, לא בא לך לזיין קצת בלי כל הבלגנים שלו? אתה יודע שולאדי ממש מחבב אותך." הוסיף בחלקלקות.
"לא, ותפסיק עם זה בוריס. שלישיות זה ממש לא הקטע שלי ואתה יודע את זה."
"זה לא מה ששמעתי במספרה." גיחך בוריס.
"מספיק, זה היה מזמן, היום אני רוצה זוגיות רגילה, לא ברדק. היה לי מספיק מזה כשהייתי עם אריאל."
"אתה חי בפנטזיה רודי, אני מכיר אותך, כמה זמן תחזיק מעמד ככה? נאמנות מינית זה קטע של נשים, לא של גברים, וחוץ מזה אתה לא יודע כל מה שרוני עושה בבסיס, או כשהוא אצל החברה שלו, ולפי מה שעודד מספר יש לו יותר מאחת."
"שתוק כבר בוריס." התרגזתי, והספקתי עוד לשמוע אותו צוחק בלגלוג לפני שטרקתי את השפופרת בפרצופו.
החלטתי שמספיק לבזבז זמן והלכתי לקניות, וכשחזרתי התחלתי לנקות את הבית, אבל כל אותו זמן חשבתי על דבריו של בוריס ולא הפסקתי לכעוס. בסתר ליבי ידעתי שלא הייתי מתעצבן ככה מהשיחה אם עודד לא היה מתקשר אלי לפני כמה ימים כדי לספר לי שהוא נפרד מהחבר שלו, ותוך כדי כך, כאילו בדרך אגב, לגלות לי שבזמן האחרון רוני התפרסם כקזנובה של הבסיס, ובחורות משחרות לפתחו ללא הרף.
מובן שלא הרשיתי לעצמי לגלות לעודד מה אני מרגיש לשמע דבריו. אמרתי לו שזה סימן שהחבר שלי הוא בחור נאה וסקסי שיודע להחמיא לנשים ולהצחיק אותן, אבל הוא הומו ואני לא מודאג. ברגע שהשיחה הסתיימה החלטתי לשכוח ממנה וכך עשיתי, ואם בוריס לא היה פותח את הפה הגדול שלו הייתי ממשיך לא לזכור אף מילה מהרכילות של עודד.
זה כל כך משפיל לקנא, ועוד בגלל בחורות, אני שונא את זה. ואם לא די בכך משום מה מרגע זה ואילך כל דבר שקראתי בעיתון או באינטרנט נגע באופן כלשהו ביחסים שבין גברים ובשאלת הנאמנות.
יונתן כתב בפוסט האחרון שלו על המפלצת ירוקת העין, ובעיתון קראתי ביקורת על סרט חדש של אוזן – במאי צרפתי והומו מוצהר – שבודק בסרטו האחרון מערכות יחסים בין זוגות, וכמובן שאחת מהן היא של זוג גברים שלמרות האהבה שלהם מחליטים שנאמנות זה דבר לא טבעי, ומנהלים יחסים פתוחים.
גם יפתח – אחד הבלוגרים המרתקים שקראתי עוד כשהיה לו בלוג בגו גאי – כותב פרק מעניין על מערכות יחסים בין גברים, וכמה קשה להומו רווק והולל לחיות בזוגיות מונוגמית.
מהבלוגים עברתי לקרוא מה חדש בפורומים של גו גאי, ומה אני רואה שם בדף הראשי? אחד שמתלונן שהוא מתקשה לשמור על נאמנות לבן זוגו המושך והסקסי וממשיך לפנטז על אחרים, והוא חושש שבגלל חוסר יכולתו להיות נאמן תיהרס לו מערכת היחסים.
חש כאילו כל העולם קשר כנגדי קשר הלכתי למיטה עם עיתוני השבת ומיד נרדמתי.
רוני חזר אחרי הצהרים והעיר אותי כשהסיר בעדינות את משקפי מעל אפי. "נרדמת עם המשקפיים, אתה כנראה עוד עייף מאתמול." חייך אלי, וכל הכעס והטינה שחשתי כלפיו פרחו בבת אחת.
הוא הביא לי קפה, התפשט ונשכב לצידי. "אתה רוצה שנדבר עכשיו?" שאלתי.
"עוד לא, עוד מעט, קודם תפנק אותי." ביקש ונלחץ אלי. אני אוהב לפנק אותו, אוהב ללטף את גופו החלק והצנום, להריח אותו, ללקק את עורפו ולכבוש את פני בשערו. אני מת על הריח שלו, על המגע שלו. אני לא מסוגל לחשוב על מידת ההתאמה שיש או אין ביני לבינו כשהוא לידי, ערום וחמים ורוצה אותי כל כך.
אחר כך היינו רעבים, ואחר כך הוא נרדם, ובסוף לא דיברנו, אם כי הספקתי להראות לו את המאמר ההוא על הסרט של אוזן. "יש בזה משהו." המהם, מנומנם קצת, "נדבר על זה אחר כך."
בעשר באה ספירית שקיבלה מאימא שלה את הרכב כדי שתלך לישון אצל מישהו ותניח לה לארח את החבר שלה לסוף שבוע שקט ורומנטי.
רוני גילה לי את זה בסוד, והזהיר אותי שאסור לי באיסור חמור להעיר משהו בנושא כי ספירית רגישה מאוד ועדיין לא התאוששה מגירושי הוריה, ומכך שאימא שלה יוצאת עם גברים. "כמו שאתה משמש כותל מערבי לשירי, ככה אני מקשיב לצרות של ספירית ומנסה לעזור לה אם אפשר, ואתה לא צריך לקנא." אמר לי כשסיפרתי לו בקיצור נמרץ על השיחה המבאסת שניהלתי עם עודד לפני יומיים. "ועודד סתם מקשקש. כל פעם שהוא נפרד ממישהו הוא מנסה לבדוק אם אפשר לחזור אליך, אנחנו כבר כמעט לא נפגשים, והוא לא יודע עלי כלום. אני בכלל משרת בצד השני של הבסיס והוא סתם ממציא דברים כדי שתאכל את הלב." הרגיע אותי והתרפק עלי.
הבטחתי לו שלמרות שכבר ראיתי את הסרט על אחוות הטבעת היום אעזוב את המחשב ואשב אתו ועם ספירית לצפות שוב בפנטזיה ההיא, ולא גיליתי לו שמי שהכי מעניין אותי שם הוא השחקן יפה התואר שמגלם את לגולס הבלונדיני. יש דברים שעדיף שהוא לא ידע, וחוץ מזה להסתכל מותר.
אחרי הסרט ספירית הלכה לישון בחדר האורחים ואני ורוני נרדמנו במטה שלנו, ואז התעוררתי פתאום בשלוש לפנות בוקר וגיליתי שרוני לא נמצא לצידי. מנומנם המתנתי לו שיחזור מהשירותים, כי לאן עוד הוא יכול היה ללכת בשעה כזו? אבל הוא לא שב, ורק רחשי לחישות וצחקוקים קלים שעלו מחדר האורחים שלנו העידו היכן הוא.
התאפקתי והתאפקתי, אבל בסוף לא יכולתי עוד והתגנבתי חרש על ראשי אצבעותיי היחפות להציץ לחדר האורחים. הם שכבו זה לצד זו על הספה האדמדמת שרוני הביא מבית הוריו, מתלחשים ומצחקקים כמו ילדים במסיבת פיז'מות.
אולי הייתי צריך לצעוק, או להתרגז, או להדליק את האור ולעורר מהומה, אבל… טוב, לא עשיתי את זה ודי. התנצלתי שאני מפריע ושאלתי את רוני מתי הוא בא למיטה, והוא השיב לי בנחת שעוד מעט ושאלך לישון, וספירית הוסיפה בקול מתוק שעורר בי חשק לחנוק אותה, "אני מקווה שלא הפרענו לך, אנחנו סתם מקשקשים קצת, לילה טוב."
אמרתי לילה טוב וחזרתי למיטה. הוא בא כמה דקות אחר כך ונשכב לצידי. "אל תעשה עניין משטות." גער בי כשסירבתי לחבק אותו (שילך להתחבק אתה) "רק דיברנו קצת, לילה טוב." אמר ונרדם מיד.
נשארתי ער עד שהשמש התחילה לזרוח, ושאלתי את עצמי מה יהיה אתנו, ומתי נדבר סוף סוף על עצמנו ובסוף כן חיבקתי אותו כי היה לי קר, והייתי בודד ועצוב, ואני סתם הומו בלי אופי.
***
אני אוהב את הבית החדש ונחמד לי מאוד פה, אבל בכל זאת יש לי הרגשה שהכל קרה מהר מידי, ולפעמים אני מתגעגע לדירה הישנה שלי. אני יודע, זה טיפשי, הרי ידעתי כבר מזמן שעד סוף החורף אצטרך לעבור מהשכונה הישנה. הדירה פשוט התפוררה סביבנו, אבל התרגלתי אליה ולחסרונות שלה. ככה זה בני אדם – מעדיפים את השד המוכר במקום לקחת סיכון עם שדים חדשים, גרועים יותר למרות שבעצם לא רע לי פה בכלל.
בדירה הזו יש יותר שמש, יותר מרחב, הכל מרווח, מאוורר ונקי, ובכל זאת… מאז שעברנו לדירה החדשה ורוני נמצא כמעט כל יום בבית הכל השתנה, ולא לטובה. גיליתי לאכזבתי שיותר נעים להתגעגע אליו מאשר להיות איתו. התגעגעתי אליו מאוד כשהוא היה בקורס ונפגשנו רק לשעות מעטות כל שבוע, שעות שהוקדשו לסקס לוהט, בעוד שכעת כשיש לנו הרבה יותר זמן להיות יחד אנחנו מבזבזים את הזמן הזה על מריבות.
הבעיה היא שאנחנו עדיין לא מכירים היטב זה את זה, והמגורים יחד הפילו מעמסה גדולה מאוד על מערכת היחסים הצעירה והשברירית שלנו. רוני רגיל שהכל יתנהל לפי דרכו, וסביב צרכיו. וגם אני, שחייתי לבד זמן רב כל כך, רגיל שהכל לפי טעמי וצרכי. לא צריך להיות גאון כדי להבין שהדרך היחידה שנוכל להסתדר זה עם זה היא להתפשר ולוותר אחד לשני. הבעיה היא שהוא מצפה שאני אעשה את כל הפשרות, ושאני אוותר כל הזמן. אולי בגלל שהוא יודע כמה אני אוהב אותו, ואולי כי הוא תמיד היה בן הזקונים המפונק בבית, והוריו כרכרו סביבו ועשו הכל כדי להשביע את רצונו, אבל אני לא אבא שלו, ובטח שלא אימא שלו.
אני אולי בוגר יותר, אבל גם לי יש שאיפות וצרכים משלי ונמאס לי להיות זה שתמיד מבין אותו. אני גם לא חושב שזה לטובתו – כל הסלחנות הזו – הוא צריך ללמוד להתחשב בי כמו שאני מתחשב בו. אנחנו שונים מאוד זה מזה בסגנון חיינו, אני צריך את השקט שלי ומעצבן אותי שהוא חייב לשמוע מוזיקה רועשת כל הזמן, ואני גם לא מבין למה הטלוויזיה צריכה לצרוח בקולי קולות גם אם הוא לא צופה בה?
הוא, מצד שני, לא מבין למה אני קורא כל כך הרבה ספרים, למה אני גולש באינטרנט זמן רב כל כך, ולמה אני מנהל את רוב חיי החברה שלי דרך המחשב?
"אבל גם את החברים הלא וירטואליים שלי אתה לא סובל." אני עונה כשהוא מתלונן על הזמן הרב שאני מקדיש לקריאת בלוגים ולתגובות עליהם.
"כי הם ממזמזים אותך, ומחבקים אותך כל הזמן." עונה רוני בזעף שפעם חשבתי לחמוד, וכעת הוא עולה על עצבי.
"מילא בוריס, אבל למה גם ולאדי חייב להימרח עליך?" הוא ממשיך לרטון.
"ככה רוסים מתנהגים עם חברים." אני מנסה להסביר.
"כן, במיוחד כשהם שיכורים." נוהם רוני שגם אוהב ללגום פה ושם בירות, ולפעמים גם משהו חזק יותר, "והכי מעצבן אותי זה אריאל שהולך אחריך לכל מקום ומדבר אתך ברוסית כדי שאני לא אבין."
עד התרגיל המסריח של אריאל הייתי דוחה את דבריו בחיוך ופוטר אותו כפרנואיד, אבל כיום אני שואל את עצמי אולי רוני צודק? אחרי הכל גם לפרנואיד יש אויבים.
יומנו של מספר סיפורים 