36. חג החירות

גברת יעל דן היא עיתונאית בעלת קול רדיופוני נוטף אהדה שמשדרת כל יום את יומן הצהרים בגלי צה"ל מיד אחרי המילה האחרונה, (רק בימי חמישי יש יומן ספורט).
היום הצהירה הגברת דן בקול חגיגי שהיום הוא יום הדיכאון, הצהרה שהכניסה אותי למצב רוח משועשע ועליז להפליא. ברגע ששמעתי שהיום יום הדיכאון נמרח חיוך על פני, שמחת החיים חזרה אלי, חוש ההומור שלי עשה קאמבק מטורף, ובבת אחת חזרתי להיות אני הרגיל והאופטימי במקום הפולנייה מרת הנפש והממורמרת שהייתי בזמן האחרון בגלל חג הפסח הממשמש ובא.
תמיד שנאתי את החג הזה ומאז שנבעטתי ביד רמה וברגל חזקה מבית הורי רציתי גם השנה להתעלם מפסח כאילו לא היה ולא נברא, ולהעביר את ערב הסדר באכילת פיתות טריות עם זעתר, או משהו כזה, אבל רוני שזה לו הפסח הראשון שהוא מבלה איתי שלל מכל וכל את הרעיון, ואפילו הגדיל לעשות וחטף התקף זעם קל שלווה ברקיעות רגליים, צרחות וכמעט שבירת כלי מטבח.
תפסתי אותו ברגע האחרון, הוצאתי מידיו את הצלחת שעמד לנפץ, נישקתי אותו, והבטחתי לו שנחגוג את הפסח איך שהוא ירצה, בתנאי שימהר להיפטר מבגדיו המיותרים ולהעסיק את הפה המתוק שלו בדברים נחמדים יותר מצעקות.
מה לעשות שהוא נורא יפה כשהוא כועס, וזה מחרמן אותי פלאים, ולכן, עקב הסטייה הקלה שלי שגורמת לי להתייחם עד לאובדן שיקול דעתי למראה התקפי הכעס של בן זוגי, מצאתי את עצמי מבטיח לו שהשנה אני אחגוג את סדר פסח כהלכתו בחברת כל מי מידידנו שאין לו איפה לחגוג השנה את הסדר.
העובדה שרוב הידידים שלנו לא רוצים לחגוג את פסח (חלקם אבוי, בכלל לא יהודים), לא הפריעה כלל לרוני לתכנן סדר פסח אלטרנטיבי שייחגג ברוב הדר ופאר בבית שלנו. הוא הזמין את ספירית וברקנית, ועוד שתי חברות טובות שלהן ששונאות את החג בבית ההורים, וכמובן את אריאל, בוריס, ולאדי, וליאור עם מבחר מידידיו השייכים כמובן לזן נושכי הכריות.
כולם שמחו מאוד לחגוג מחוץ לבית ההורים והיו מאושרים לדעת ששני דתלשי"ם מלומדים ינהלו השתא את סדר הפסח והבטיחו חגיגית להביא אתם אוכל, וגם לשטוף כלים אחר כך, בתנאי שנקיים את הסדר תוך התחשבות ברגשותיהם. כלומר, נרבה בשירה ובשתייה ונמעיט בדיבור בארמית.
הכול כבר נקבע ותוכנן ואז התקשרה אחותו של רוני לספר לו שהסדר לא יהיה סדר בלעדיו, ההורים מדוכאים, אימא בוכה, אבא נאנח, הכלב צולע, והסבתא גוססת ומפה לשם הוא בישר לי בלי למצמץ אפילו שהכל ימשך כמתוכנן, חוץ מפרט קטן אחד, הוא יהיה אצל הוריו.
אם הייתי רוני לא הייתה נשארת כוס שלמה אחת בבית, אבל אני לא. אני זה רק אני, ולכן אמרתי שזה בסדר, וחטפתי דיכאון שבעצם הסתיר כעס נורא, וכמו שזה קורה תמיד כשאתה על הקרשים, החיים לא מחמיצים את ההזדמנות ובועטים בך, ואם אתה לא שם לב גם מזיינים אותך בתחת, ולא במובן הנעים של הזיון.
ראשית בוריס התאשפז ביום שישי בהבטחה חגיגית של הרופאים שהוא ישוחרר עד מוצאי שבת, אבל הוא קיבל חום וחובר למורת רוחו לאינפוזיה של אנטיביוטיקה.
מאחר והוא סירב בתוקף להישאר אפילו עוד דקה בבית החולים הסכימו, וגם זה בקושי ותחת לחץ, לשחרר אותו רק ביום ראשון. לא רציתי שהוא ייסע לבד במצבו הביתה ונאלצתי לקחת יום חופש מהעבודה, ושומו שמיים הודעתי על כך לסגן רק באותו בוקר.
חטפתי על הראש ולא פעם אחת אלא פעמיים. ראשונה מבוריס הזועף שבכלל לא רצה שאוציא אותו מבית החולים, אלא רצה לחזור לבד כמו גדול במונית. העובדה שהייתי צריך לקחת אותו כמעט על הידיים למגרש החנייה לא מנעה ממנו לנהום עלי כל הדרך, ולזרוק אותי מהדירה שלו ברגע שהכנסתי אותו למיטה, ופעם שנייה מהסגן ששונא שאני עושה משהו בלי להודיע לו על כך שנה מראש רצוי בשלוש טפסים עם חתימה נוטריונית -בפעם הבאה שרצה יום חופש אני אשקר ואגיד שאני חולה.
אחר כך שניהם הצטערו שהתנפלו עלי – בוריס התקשר וביקש סליחה כמו גבר, והודה לי שהייתי איתו בבית החולים ושטיפלתי בו ודאגתי לו, ואילו הסגן שהוא אמנם סטרייט למהדרין, אבל עדיין רחוק מלהיות גבר כמו שאני תופס את המושג, רק התחנף בנימוסיות ושאל מה שלום החבר שלי, ואיך זה שאין לו משפחה שתעזור לו.
כשאמרתי לו בקצרה שהוא גרוש, והילדים שלו לא יודעים שהוא היה מאושפז, הוא נעץ בי מבט מוזר וחשדני שעורר בי שוב את החשד שהוא יודע שאני הומו, או לפחות חושד, ואתם יודעים מה? על הזין שלי.
פעם רק המחשבה על זה הייתה גורמת לי להתקף חרדה, והיום… נו, אני לא ממש מתלהב מהרעיון, אבל סך הכל – על הזין שלי.
למה העובדה שהיום זה יום המודעות למחלת הדיכאון (שרוב הלוקים בה הן נשים – ולדעתי הבלתי מבוססת חלק גדול מהגברים שסובלים ממנה הם בטח הומואים, אבל זו רק ההתרשמות שלי אז אל תיקחו אותי ברצינות), הוציאה אותי ממצבי הפרה דיכאוני לדוקטור פרויד פתרונים, אבל זהו, יצאתי מזה ואני שוב אני, שמח וטוב לבב, אם כי בל נגזים, אני עדיין כועס על רוני שנוטש אותי בחג, אבל עכשיו אני כבר לא נותן לזה להפיל אותי לקרשים.
***
התופעה הזו שיש דברים שקורים ואף אחד לא מדבר עליהם למרות שכולם יודעים שהם קורים, תמיד מדהימה אותי מחדש. אולי זו תמימות מצידי, אבל אני תמיד מופתע איך בני אדם מצליחים להתעלם ממה שהם יודעים, או להסב את המבט, או לשכוח שהם יודעים, או משהו כזה.
אני, כמו הילד ההוא שרואה מה שכולם רואים, רוצה לצעוק שהמלך הוא ערום, אבל לא מעז. לפעמים אני מרשה לעצמי ללחוש את זה, אבל פחות ופחות בשנים האחרונות, כי אחרי הכל אני כבר לא ילד, איבדתי את התמימות, אני מתחיל להבין איך העולם באמת עובד.
הנה דוגמא, סמי, אחי הבינוני, התקשר אתמול ודיברנו כמו תמיד – קצת חדשות על המשפחה, על הילדים והאישה שלו, על הורי ועל אחותי – סתם דיבורים רגילים, אבל בעצם, בין השיטין, שנינו יודעים שככה הוא ביקש ממני סליחה על המריבה של השבוע שעבר, ובלי שדיברנו על זה הוא יודע שסלחתי לו כמובן.
אני אוהב אותו ושונא לריב אתו. רבנו כשהוא ביקש שאבוא לסדר פסח אצל ההורים. משה – אחי הגדול בורח לחו"ל עם המשפחה שלו, ואחותי נוסעת להיות עם ההורים של בעלה הדוס, ורק סמי עם אשתו והילדים יהיו עם הורי. הוא רצה אותי בתור תמיכה, אבל סירבתי. התירוץ היה שיש לי אורחים ושמאחר ורוני מעדיף להיות עם הוריו אני חייב להישאר בבית, וחוץ מזה אליס וג'קי החליטו להתחתן בקפריסין דווקא בחול המועד פסח, ואת דני הם משאירים אצלי כי הוא מסרב לשהות אצל הדודים שלו בבאר שבע.
בקיצור, תירוצים יש לי בשפע, אבל הסיבה האמיתית, שאני לא צריך להגיד אותה לסמי כי הוא יודע אותה לבד, היא שאני שונא להיות אצל הורי. לא מרגיש שם טוב. הם בקושי סובלים אותי, בעיקר אימא, ואני מעדיף לפגוש בהם כמה שפחות.
סמי כעס מאוד כששמע שרוני נוטש אותי בחג, הוא התרגז וטען שהאורחים שלי יסתדרו יפה מאוד גם בלעדי, ובסוף הוויכוח נגמר בכך שהוא טרק את הטלפון בפני. אחת הסיבות לדיכאון שלי הייתה המריבה הטיפשית הזו, ואתמול הוא התקשר ודיברנו כאילו כלום, ובלי מילים הוא מבין שסלחתי לו, ונותן לי להבין שהוא כבר לא כועס עלי.
אוקי, אני יודע שהוא מעדיף לא להיות אצל ההורים בחג, אבל זה גורלם של הסטרייטים וזו אחת ההטבות המעטות שיש לי בתור הומו – לא לחגוג עם המשפוחה – ואני לא מוותר על ההטבה הזו.
יש עוד דברים שלא דנים בהם, וכאילו לא יודעים, אבל בעצם… אני לא אוהב לדבר על זה, אבל מה הטעם להחזיק בלוג ולא לספר בו על מה שקורה איתי באמת? נכון, זה מציג אותי באור מכוער למדי, אבל זו האמת. אני אוהב את רוני, אוהב מאוד, הוא אהוב לבי באמת ובתמים. לדעתי הוא נהדר, וסקסי בטירוף, ואין דבר שמאמלל אותי יותר מאשר המחשבה על פרידה ממנו. אני לא יכול לתאר לעצמי איך זה יהיה לא לישון אתו, אבל למרות שרוני ואני אוהבים מאוד, זה פשוט לא מספיק, לא לי וגם לא לרוני.
רוני הוא מאצ'ו כזה שלא יכול בלי איזו כוסית שתעשה אתו דברים שאני לא מסוגל לעשות – אין לי את הציוד המתאים – ואני ובוריס… טוב, זה סיפור עתיק שאין לי כוח לספר שוב.
וזה לא שאני מקנא ורוצה לנקום ברוני, ממש לא, אני מבין אותו כי גם לי יש בעיה דומה. כמו שהוא צריך לפעמים מישהו שונה ממני גם אני זקוק מידי פעם למגע עם גבר מבוגר ממני, גדול ממני בגיל ובגוף. גבר שעיר וכבד וגברי שימעך אותי תחתיו וייתן לי דברים שרוני לא בנוי לתת לי. אין לזה שום קשר לאהבה שלנו – כבודה במקומה מונח – הקשר שלי עם רוני הוא העיקר בחיי, אבל מידי פעם…
אני יודע שיש בחורה בבסיס שהוא מקיים אתה יחסים מאוד מיוחדים ולמרות שיש לה חבר והיא יודעת שרוני חי איתי היא בכל זאת מקפידה להישאר בבסיס כל פעם שהוא נשאר. יכול להיות שגם היא מקבלת מרוני דברים שהחבר שלה לא מסוגל לתת לה?
מה לעשות שבן אדם אחד לא יכול לספק את כל הצרכים שלך?
למה הייתי צריך לשפוך עליכם את התובנות הללו דווקא כעת, בערב החג? אולי בגלל שזה חג החירות ונמאס לי מהצביעות? אני רוצה שיהיה מקום אחד בעולם שבו אוכל להגיד באמת, אבל באמת, מה אני חושב. פינה אחת קטנה שכולה שלי ושבה אף אחד לא ישתיק אותי כשאגיד שגברים הם לא מונוגאמיים.
אין בכך שום פגיעה ברגשות שלי לחבר שלי, ואני לא רוצה לחיות ולישון ולקום עם אף אחד חוץ ממנו. אנחנו מהווים משפחה אחד בשביל השני. הוא הבית שלי, אבל גם מי שמאוד אוהב את הבית הולך לפעמים לטייל, לא?
זהו, אמרתי את מה שישב לי על הלב, ואני מצטער אם הרסתי את התדמית הנהדרת שלי כבחור טוב ונחמד. נכון לעכשיו אני חי עם רוני ורק מסתכל על אחרים, ומבקר לפעמים אצל בוריס, אבל אתם יודעים איך זה? מסתכלים ומסתכלים, ובסוף מדברים, ומפה לשם גם קורים דברים.
אני יודע שעם הזמן אני אעשה מידי פעם סקס גם עם אחרים, כי ככה זה גברים, ואחר כך אחזור הביתה. הוא בטח יעשה אותו דבר, אם כי הוא מעדיף לטייל בנופים שונים, וזה בסדר. כל זמן שהוא נזהר, אין לי בעיה עם זה. אולי, עם הזמן, אפילו נחליף חוויות. מי יודע, אולי?
***
כמה אופייני לחיים הדפוקים שלי שכל מה שכתבתי רק לפני יומיים השתנה בבת אחת ויצאתי דביל כמו תמיד – לפחות זה לא השתנה אצלי.
לפני שאסביר לכם מה בדיוק קרה אני צריך להקדים הקדמה ארוכה ומשעממת, אבל חיונית על החבר של בוריס ששמו ולאדימיר וכולם קוראים לו ולאדי. עד היום המעטתי לדבר עליו, אבל היום אין ברירה, אני חייב כדי שתבינו במה דברים אמורים.
ולאדי צץ באורח פלא בחיים של בוריס בסביבות חנוכה. בניגוד לזיונים אחרים של בוריס שמפציעים לימים ספורים בלבד ואז נעלמים הוא נשאר עוד ועוד. מדובר בבן אדם גדול שבנוי בעיקר לרוחב, אם כי גם גובה לא חסר לו. הוא בן חמישים, פחות או יותר, גבר בריא עם פרצוף רוסי בהיר כזה, ועיניים כחולות צרות. יש לו עורף עבה ושערות בהירות, קצוצות בתספורת מברשת קצרה שבקצרות. הוא בעל גוף מלא, אבל לא מהשמנים הנשפכים הללו אלא מוצק וחזק, והאמת, די מפחיד.
העברית שלו בסיסית מאוד. לא משנה, הוא לא מדבר הרבה, וקשה לדעת מה קורה אצלו בראש. בוריס אמר שהוא היה בצבא הרוסי ושהוא עדיין לא רגיל לחיים האזרחיים בישראל. לדעתי הוא עדיין בשוק מזה שהוא הומו, אבל זה רק ניחוש שלי.
בדרך כלל כשאני מכיר אדם חדש אני שואל שאלות, ומגלה סקרנות שלפעמים גובלת בחוסר נימוס, אבל לא איתו, הבן אדם הזה גורם לי להיות מנומס ושקט כמו דיפלומט לא בגלל שהוא בעל חזות ושרירים של מרים משקולות, וגם לא בגלל המבט הקר והכחול שלו, אלה בגלל הקעקועים שלו. אלו לא קעקועים כמו שעושים במכון עם מחט סטרילית וג'ל נגד כאבים, אלו קעקועים גסים ופרימיטיבים שעושים בכלא עם מסמר ודיו של עט על גב כפות הידיים, על פרקי האצבעות, וגם בין האצבעות, במקום שבו העור רך ורגיש יש מספרים, סימנים, ואותיות קיריליות. נורא כואב לעשות אותם, ולולאדי יש המון כאלו מה שמרמז שבעליהן הוא טיפוס קשוח שעבר כבר המון בחיים והתגבר על הכל. בטח יש לו סיפורים מרתקים לספר, אבל אם הוא לא יבוא לספר לי אותם בהתנדבות אין מצב שאסכן את בריאותי ואתחיל לחקור אותו.
"אתה לא פוחד ממנו?" חקרתי את בוריס אחרי שפגשתי אותו.
בוריס צחק ואמר שאני ילד, וסירב להרחיב בנושא. בתקופה הזו ההיא היו לי די צרות משלי אז הנחתי לשנים לנפשם, ושמרתי קשר עם בוריס בעיקר בטלפון, ובימי חמישי כשנסענו יחד למכללה.
ואז באה התאונה המוזרה ההיא כשהרכב של בוריס התנגש בסוס ובוריס סבל מכאבי גב והיה צריך לעבור טיפולים ופיזיותרפיה. מאז התאונה לא ראיתי אותו יותר בסביבה וחשבתי שהוא העדיף להסתלק מפני שבוריס הרגיש רע מאוד ונזקק לעזרה ולהסעות לפה ולשם, וכבר לא היווה חברה נעימה כמו קודם, במיוחד אחרי שגילו אצלו בעיות בפרוסטאטה.
הנחתי כמובן מאליו שולאדי הוא חבר רק לשעות טובות, וכשהמצב נעשה קשה ונדרשה עזרה הוא נעלם, והייתי די מרוצה מעצמי שהוכחתי שאני חבר טוב שלא זונח את ידידו הוותיק בעת צרה.
היום הסתבר לי שטעיתי לגמרי. ולאדי הרגיש אשם מאוד בגלל התאונה, (אם כי היא בפרוש לא הייתה באשמתו), חוקר התאונות הדגיש שהמצב היה יכול להיות גרוע יותר לולא הנהג שגילה שיקול דעת וקור רוח והשתלט על המכונית.
מסתבר שולאדי דווקא ניסה לעזור ואפילו הציע לגור עם בוריס בתקופה הקשה, אבל בוריס סילק אותו מחייו בגלל איזו גאווה גברית מטופשת שגרמה לו להסתיר את הבעיות הרפואיות שלו. הוא נורא התבייש בגלל הניתוח שלו והיה בטוח שהוא יישאר אימפוטנט אחרי שיתעסקו לו עם הצנרת, וחשב שעדיף שולאדי ייעלב ממנו, אבל לא יתאכזב מהביצועים שלו במיטה.
"וממני לא התביישת?" התפלאתי.
"התביישתי פחות." הוא ענה, "וחוץ מזה לא סיפרתי לך, אתה סחטת ממני את הסיפור בכוח."
בכוח? נו באמת, סך הכל שמתי לב שכואב לו ושאלתי לתומי מה קרה והוא סיפר לי, זה הכל. אחרי שבוריס שהחלים לגמרי הוא החליט לבדוק אם הציוד שלו פועל כמו שצריך, ומי היה שפן הניסיונות – עבדכם הנאמן.
בדקנו פעם, פעמיים, ושלוש, ואהבתי את זה. אני אוהב לעשות אתו סקס. הוא מכיר אותי טוב, ואני אותו, וטוב לי אתו, טוב מאוד אפילו. לא מפריע לי שהוא מבוגר ממני ביותר מעשרים שנה, ושבגללו אני בוגד בחבר שלי, השלמתי עם השניות הזו בחיים שלי והחלטתי לא לוותר על אף אחד מהם ואז, שעתיים לפני פרוץ הסדר, מגיעים בוריס וולאדי, מחייכים חיוכים זוהרים, ומספרים לי באושר רב שהם הולכים לגור יחד.
אני מודה, הייתי המום לחלוטין, בוריס תמיד נשבע שאין מצב שהוא יחלק את הבית שלו עם אף אחד, הוא עוד מתאושש מהנישואים שלו, אבל פתאום הוא יושב מולי, קורן מאושר, ומספר לי איך הוא נפגש במקרה עם ולאדי כשהלך אתמול לסרט, הם התחילו לדבר והוא סיפר לולאדי למה הוא העיף אותו. ולאדי אמר לו מיד שהוא דביל – את זה גם אני יכולתי לספר לו – ושהוא אוהב אותו בריא או חולה. הם חזרו יחד הביתה, נכנסו למיטה, ישנו מעט מאוד באותו לילה, ובבוקר החליטו שהם רוצים לבלות את הזמן שעוד נשאר להם בעולם זה עם זה. בסופו של הסיפור הם הביטו בי באושר גדול וחייכו כאילו אני איזה רבי והם מצפים לברכתי.
אמרתי להם מזל טוב, וכל הכבוד, חייכתי חיוך מזויף שהכאיב לפניי, והלכתי לשירותים לבכות קצת כי הבית היה מלא אנשים שבישלו, דיברו, שתו, גררו כיסאות מפה לשם, וגם התחבקו והתנשקו בלי הרף, ורק אני הייתי לבד.
להפתעתי גיליתי שהחברים של ליאור, הטיפוסים הנשיים והמעוצבים שתמיד צחקתי עליהם, הם דווקא בחורים מקסימים שיודעים ואוהבים לבשל, והם לקחו על עצמם לארגן הכל ולי לא נשאר לעשות כלום חוץ מלשבת ולכתוב. מדובר בשלושה חבר'ה מתוקים מדבש, עדינים, יפים, חטובים, מבשלים ואופים, וכולם חושבים שהכתיבה שלי חשובה מאין כמוה, ולכבוד הוא להם לעזור לי, להכין לי טוסטים ותה, ולעשות לי מסאג' בכתפיים שלא אתעייף מידי, וכמובן שהם נורא מצטערים בצערי שהחבר שלי לא יהיה איתי בחג.
כל אחד מהם רמז לי לחוד שהוא מוכן לנחם אותי אחרי הסדר, ולעזור לי להתגבר על הבדידות בלילה, ואם לא די בכך מישהו שהגיב לסיפור שלי שלח לי במייל הצעה להיפגש אתו בצירוף תמונה של צעיר בתחתונים בעל גוף מהמם.
הייתי מרוצה מאוד מעצמי והרגשתי זחוח דעת וחכם להפליא, עד שהתברר לי שבעצם שוב בוריס ניצל אותי כמו שהוא עושה מאז שהכיר אותי, והוא אפילו לא צריך להתאמץ בשביל זה, אני זה שמתנדב וממש מתחנן שינצלו אותי.
אחרי שהעיניים שלי הפסיקו להיות אדומות רציתי לצאת מהשירותים, אבל בוריס ארב לי בפתח, וברגע שפתחתי את הדלת הוא דחף אותה, נכנס פנימה ושוב נעל אותה.
ניהלתי אתו ויכוח הזוי ומכאיב בבית השימוש הקטן והדחוס, וכמובן שהפסדתי.
"לא הכרחתי אותך לעשות כלום." הוא אמר, ובצדק. אני זה שהצעתי לעזור לו לבדוק אם הוא מסוגל לתפקד אחרי הניתוח, והתעלמתי מהמחאות הדי קלושות שלו.
"אתה צודק." אמרתי, "כל מה שאתה אומר נכון ואתה צודק." ושוב בכיתי, כי למרות שהוא צדק הרגשתי רע.
בוריס חיבק אותי ואמר לי מה שהוא אומר תמיד – שאני רק ילד, ושהוא היה צריך להתאפק, וחבל שהוא חושב לפעמים עם הזין (מי מאתנו לא חשב אותו דבר לפחות פעם בחייו), ושאם הוא היה צעיר יותר, או שאני הייתי מבוגר יותר, אז אולי… אבל אני בגיל של הבן שלו וזה לא בסדר, ושאפסיק לבכות.
ואז צלצל הנייד שלי והייתי צריך לצאת החוצה. זה היה רוני. הייתי בטוח שהוא רוצה שוב להתבכיין לי שהוא רב עם הוריו, אבל לא הפעם. הפעם הוא נשמע עליז ושמח והודיע לי שהוא נשאר אצלם גם ביום שני, היום היחיד שיש לו חופש בחול המועד.
"אבל תכננו להיות יחד." גמגמתי, "למה אתה לא יכול לחזור ביום ראשון?"
"מה אכפת לך שאני אהיה קצת עם המשפחה שלי?" כעס רוני, "המון זמן לא הייתי אצלם, ואתה בין כה יושב כל הזמן עם הגב אלי וכותב במחשב שלך, לא תרגיש בכלל שאני לא בבית. אני אחזור ביום רביעי ישר מהבסיס." ביום שלישי יש לו תורנות.
"אז מה, עד יום רביעי לא ניפגש?" נבהלתי, "לא תתגעגע אלי?"
"אני אחזיק מעמד." פסק רוני ביובש, אמר שהוא חייב ללכת וסגר.
אתם מתארים לעצמכם באיזה מצב רוח הגעתי לשולחן הסדר. בכל זאת, היו לי המון אורחים, וכולם ציפו שאני אקרא את ההגדה, וגם אסביר מה אני קורא. לשמחתי אחד בשם ביטון – מרוקאי דתי נחמד – עזר לי להסביר לחבורת בורי העמים והארצות שישבו סביב השולחן מה זה פסח, ועל מה מדובר.
לא קראנו הכל כמובן, וההסברים היו קלילים ובלשון פשוטה כי חלק גדול מהמסובים שלנו לא חגגו אף פעם סדר פסח כהלכתו, וספק אם הם יהודים, אבל האוכל היה טוב, וכולם התנדבו לעזור – כולם חוץ מספירית וברקנית, הבנות היחידות בין כל הגברים שמטעמים פוליטיים פמיניסטים לא עשו שום דבר במטבח – והיה שפע של יין, ואחר כך גם וודקה, ואפילו עכשיו, כשהשעה כבר כמעט חצות, עדיין חלק מהאורחים שלנו יושבים בגינה, שותים וצוחקים, וגם מעשנים, ולא סתם סיגריות.
נתתי את המיטה שלי לבנות. אני אישן על הספה בחדר האורחים עם דני שכבר ישן שנת ישרים אחרי שהרשיתי לו לשתות טיפה יין.
חלק מהאורחים שלנו ייסעו הביתה, וחלק יישארו פה, או גם בדירה של ליאור ואריאל, ויישנו בשקי שינה, או על השטיח. גם מחר יהיה פה בטח שמח ועליז.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s