4. הבנות שקטות ובגידות

ביום ראשון קמתי מזיע עם כאב ראש והרגשה חרא. חום נמוך, אבל מתיש, ושיעול יבש ועקשני כזה שלא רוצה להירגע. אצל רוב האנשים זו סיבה להתפנק במיטה עם כוס תה ולדחות את כל המטלות האחרות, כשאתה חיובי זו סיבה לבהלה כמובן.
ואם לא די בכך גם נזכרתי שלא קניתי את כל התרופות שהייתי צריך בשבוע שעבר כי לא הכול היה בבית מרקחת. נתנו לי דבר שנקרא מרשם המשך, וכמובן ששמתי אותו בארנק ומיד שכחתי ממנו, נזכרתי להמשיך עם המרשם המשך רק ביום שבקושי יש לי כוח להיגרר למחשב ודווקא עכשיו אני צריך לרוץ לבית מרקחת.
אם לא הייתי לבד זו לא הייתה בעיה, אבל הבה נכיר בעובדות, חוץ מקטע של זיונים אני לבד בעולם. כן, יש לי חבר, אבל הוא טוב רק בלמרר לי את החיים ולבאס אותי. כשאני זקוק לו באמת הוא אצל הוריו, או חברים, או השד יודע היכן. אני לבד ודי.
נכון, יש פה המון אנשים שמתרוצצים סביבי, אבל אני שונא לבקש מהם טובות, שונא לדבר על זה שאני לוקח תרופות, שונא להיות חלש, ולכן עלי לגרור את עצמי לבית המרקחת ולקנות את התרופה הזו.
מה שהכי מבאס בזה שאני חולה זה הפחד, הפחד שזה סימן לא טוב ולא סתם התקררות רגילה. הפחד גורם לי לשלשול שגורם לי להיות חלש יותר, והחולשה גורמת לי לרחם על עצמי ורחמים עצמיים הם האויב הכי גרוע שלי.
כשהגעתי לבית המרקחת חשכו עיני. חצי מתושבי הקריה שלנו עמדו בתור, והרוקח שלנו – אברהם העצבני – הצדיק את שמו כרוקח הכי עצבני בקריות והיה עצבני לתפארת. לא היה מקום ישיבה על הספסל, והחדר היה דחוס ורוחש ככוורת דבורים.
כולם השתעלו, גנחו, נאנחו והתלוננו. ההתקררות הצנועה שלי הייתה בטלה בשישים לעומת המקהלה הסובלת הזו. למרבה המזל אימא של ז'וז'ו עמדה בראש התור, וברגע שהיא ראתה אותי היא שלחה יד ארוכה מעבר לכולם, לקחה את המרשם שלי וקנתה למעני את התרופה, מתעלמת בבוז ממחאות שאר העומדים בתור, ועונה לטענותיהם שנאמרו ברוסית מתלוננת ונרגנת בצרפוקאית מהירה וחדה כתער.
אני אולי טמבל חסר השכלה, אבל יש לי כשרון לשפות והבנתי גם אותם וגם אותה, וגם את הזקנה הנרגנת שמלמלה לצידי ביידיש שהיא בסך הכול באה לקנות משחת שיניים, ומה קורה פה היום? אם לא הייתי מותש כל כך הייתי צוחק.
הגעתי הביתה, צנחתי מזיע על המיטה, אמרתי לעצמי שעוד רגע אני הולך להתקלח ונרדמתי. ישנתי והתעוררתי לסירוגין כל היום עד שרוני הגיע עם מזוודה ענקית.
"מה קרה, לאן אתה נוסע?" התפלאתי, מבולבל לגמרי.
"תראה איך אתה נראה?" התנפל עלי החבר המתוק שלי, "בטח לא אכלת כלום היום. ומה עם התרופות? ולמה לא התגלחת? ולמה הלכת לבית מרקחת ברגל? לא יכולת לבקש ממישהו שיקנה לך תרופה? ולמה אתה מתחבא בחושך כמו איזה פולניה?"
"הלכתי בעצמי כי לא רציתי לבקש טובות, ואני ישן בחושך כי האור מפריע לי." הסברתי בנימוס.
הוא גירש אותי מהמיטה להתרחץ ועד שחזרתי, נקי ומגולח, היה עלי להתמודד עם צלחת מרק ענקית, שהמון קרוטונים שחו בתוכה, וכמובן לבלוע את כל התרופות שפספסתי בצהרים, ואז התחיל לרדת פתאום גשם ודני התקשר שנסיע אותו מהאימון כי יורד גשם, והגיע רטוב ומשתעל. אימא שלו נסעה עם התינוקת לביקור משפחתי שהוא סירב בתוקף להצטרף אליו ולכן הוא ישן אצלי היום, גם ג'קי סירב לנסוע איתה כי הוא רב עם המשפחה של אליס בפסח הקודם והם עדיין ביחסים מתוחים. אין לי מושג איפה הוא מסתובב בלילות, אבל לאחרונה אליס מבלה הרבה אצל אחותה בנתניה והילד כרגיל אצלי. בקיץ דני די התרחק ממני, היה עסוק עם חברים ובילויים, והיה טרוד מאוד בביסוס המעמד שלו בבית הספר החדש, אבל עכשיו הוא שוב מסתובב פה הרבה ואני מודה שאני די שמח אם כי לאחרונה נדמה לי שהוא קשור יותר לרוני.
אחרי שרוני החזיר את דני הביתה הוא נכנס לחדר הארונות עם המזוודה שלו והתחיל לרוקן אותה, שולח אלי מבטים מלאי משמעות. אני לא יכול ככה, זה מעצבן אותי, נכנעתי ושאלתי מה הקטע שלו עם כל הבגדים האלו?
"תן את השמיכה הזו למולי." הגיש לי רוני שמיכה צמרירית, "ואני לא רוצה לשמוע שוב שהוא בא להתחמם אצלך."
לא היה טעם לשאול איך הוא יודע. תשובה אני לא אקבל, זה בטוח, רק מבטים זועפים. "רק דיברנו," ניסיתי לשכך את כעסו, "הוא בכלל דלוק על החיילון של ליאור."
"אחרי שהוא היה נשוי כל כך הרבה שנים הוא פשוט דלוק וזהו." רטן רוני.
"לא היה שום דבר רוני, די כבר אתך, אני לא טיפש ולא מחרבן איפה שאני אוכל."
"אה, אז בגלל זה לא הזדיינת איתו, כי הוא הדייר שלך."
"לא, כי הוא… כי…" לא יכולתי להגיד לו את האמת, שיש במולי מין נואשות כזו שמפחידה אותי עד מוות, "כי רק אותך אני רוצה, אני אוהב אותך." חיבקתי אותו, "בוא נראה יחד חדשות."
"תגיד את האמת, אתה שוב כותב בלוג?" שאל רוני כשצפינו יחד בחדשות.
"ששש…" השתקתי אותו, "תראה, שוב היה פיגוע."
נהרגו שתי בנות צעירות וילד בן חמש עשרה. קיללנו את המחבלים שירו וברחו, הם מנוולים ורוצחים ואני מאחל להם שינמקו בכלא, אבל בזכותם שוב התחמקתי מהשאלות שלו על הבלוג שלי.
אחרי החדשות התברר סוד המזוודה של רוני, במסווה של כמה בגדים ליתר ביטחון – רק אם יחסר משהו, מה אתה עושה סיפור? – הבחור פשוט חזר והתנחל לו בחיי. רשמית הוא ואני אקסים המקיימים יחסי יזיזות לא מחייבים, אבל העובדות בשטח אומרות התנחלות בלי שום סיכוי להתנתקות בעתיד הנראה לעין.
שוב המדפים שלי מפוצצים מהבגדים שלו, (כמה ג'ינסים צריך בן אדם אחד שרוב הזמן הולך עם מדים?) והשיש במקלחת עמוס בקבוקים ומשחות מכל הצבעים והריחות ואין לי מושג מה קורה במטבח שלי כי אסור לי להיכנס לשם בלי הזמנה.
אני יודע שאני נשמע קוטר, אבל האמת שאני שמח. יש לנו עוד המון דברים לברר ולדבר עליהם, אבל יש זמן, הכי חשוב שהוא שוב פה והוא דואג לי ואני מרגיש טוב ונעים.
ובמאמר מוסגר, שוב מנקר בי חשש לא נעים שאחד כמוני שמסתפק בדאודורנט נטול ריח וקרם פושטי כדי שהשפתיים שלי לא יתבקעו מיובש, לא ראוי לבוא בקהל ההומואים. אני אוהב שערות קצרות ומראה נקי נטול תכשיטים וסלסולים, לא מבין כלום במותגים, ואין לי מאות שקלים לזרוק על בגדים, אבל אני בכל זאת אחד מכם, נשבע שכן.
***
הפחדן הזה. הוא ידע עוד ביום ראשון, אבל שתק. ישנו יחד בלילה של יום ראשון וביום שני הוא נסע לעבודה בלי להגיד כלום. הוא התקשר אלי רק כשיצאתי בצהרים מהעבודה, היה ערב חג ולכן גמרנו מוקדם. באחת כבר הייתי בדרך הביתה, ופתאום הנייד מצלצל, "אני מבלה את שמחת תורה אצל ההורים, מה, לא אמרתי לך קודם?"
אני לא מוחה, לא עושה סקנדלים, ההורים שלו דתיים יותר מאלו שלי, דתיים שורשיים כאלו שחשוב להם כל הקטע הזה של שמחת תורה. הם לא יוכלו לשיש ולשמוח בלעדיו, זה ברור. אני מחייך, מאחל לו חג שמח, וגם להוריו, וחוזר הביתה, מרגיש עייף נורא פתאום.
בבוקר החג מולי מעיר אותי בעשר ומתלונן, "כמה אתה יכול לישון? אתה לא רעב? קום כבר."
אני קם ויושב לאכול, לא כי אני רעב אלא בגלל שאני צריך לקחת את הכדורים של הבוקר על קיבה מלאה. אוכל לחמנייה קשה, שוטף בנס קפה קר ומתוק מידי. היום היפה ושטוף השמש הזה משתרע לפני משמים ומדכא כי הוא לא פה.
כדי להעסיק את עצמי אני מנקה שוב את הגינה. מולי עוזר לי לגרף את הפרחים היבשים של הבוגנוויליה ומנסה להבין מה בדיוק קורה ביני לבין רוני.
"אז אתם יחד או לא?" הוא שואל.
"יחד, בטח שכן, לא ראית שהוא ישן פה?"
"אבל הוא אצל הוריו עכשיו."
"כן, שמחת תורה. אבא שלו ביקש שילך איתו לבית כנסת."
"הוריו יודעים עליך?"
"כן בטח שכן."
"ומה הם חושבים על זה?"
"שונאים אותי, חושבים שאני אשם בהומואיות שלו, מנסים כל הזמן לשדך לו בנות."
"שמעתי שהוא לא צריך עזרה בקטע הזה." הוא מעיר, ומביט בי בחשש. אני מושך בכתפי. "לא יודע, אנחנו לא מדברים על זה."
"וכדי להחזיר לו אתה הולך לפעמים לאקס שלך?"
"לא, לא בשביל להחזיר לו," אני מוחה, "אני הולך לבוריס כי אני אוהב להיות איתו."
"אהה, אני מבין." אומר מולי ונראה מבולבל עוד יותר מההסברים שלי. "אז אתה ורוני יחד, אבל הוא ממשיך להיות גם עם בנות ולבקר אצל הוריו ששונאים אותך, ואתה אוהב אותו וממשיך להיות עם בוריס, ומה החבר של בוריס חושב על זה שאתה ובוריס…"
"אין לי מושג מה הוא חושב, אבל כנראה שזה לא מפריע לו." אני מושך בכתפי ומשתתק, מבין כמה ההסדר הזה נשמע מופרע וחולני לבחור כמו מולי שזחל רק לפני כמה שבועות מתחת לסינר של אשתו.
"כל ההומואים מתנהגים ככה?" הוא שואל בחשדנות.
"לא חמוד, לא כולם." אני מרגיע אותו, ולא מספר לו שרוב הזוגות הוותיקים לא מאמינים במונוגמיות. אחרי כמה שנים זוגות הומואיים גרים באותו בית, ישנים יחד, אוהבים ודואגים זה לזה, ואפילו הולכים יחד לבקר את ההורים, אבל בין לבין הם עושים סקס עם אחרים ומבלים, יחד או לחוד, במועדונים ובחדרי חושך, וחושבים שמונוגמיות היא רעיון סטרייטי חולני.
יש הרבה שאחרי כמה שנים של חיים יחד מפרידים באופן מוחלט בין חיבה, אהבה וזוגיות לבין סקס, ועם הזמן הם מפסיקים להזדיין זה עם זה ועושים סקס רק עם זרים. גם גברים שחיים בזוגיות ואוהבים זה את זה וחוגגים יחד במיטה מגוונים לפעמים, בדרך כלל בידיעתו של בן הזוג. יש כאלו שמגבילים את עצמם רק לחופשות בחו"ל, או לפחות בעיר אחרת, ויש כאלו שעושים סקס עם אחרים אפילו כשבן הזוג נמצא באותה דירה, או חדר, או אפילו באותה מיטה.
נאמנות בין זוגות הומואים מתבטאת בחיבה, בדאגה, בשותפות ברכוש, ובהבנה השקטה שאי אפשר לשמור על נאמנות גופנית יותר משנתיים שלוש. בין רובם יש הבנה שקטה שסקס הוא דבר נפרד שלא קשור לכל העסק הזה של חיים יחד וגם מי שלא מסכים משלים עם זה, חלק בשתיקה, חלק בגלוי.
"קשה לגברים להישאר מונוגאמיים." אני מסביר בזהירות, חושש לזעזע אותו, "לפעמים, אחרי כמה שנים יחד, יש בגידות, לפעמים זה קורה בהסכמה הדדית."
"אז אין נאמנות אצל הומואים?" מתאכזב מולי.
"ואצל סטרייטים יש?" אני מחזיר בשאלה, "כולם בוגדים, אבל הומואים פחות צבועים, זה הכל, ולמה, אם אני סך הכול רק מזדיין עם גבר אחר אני נעשה פתאום בוגד?"
"כי… כי… זאת אומרת…" מולי מתבלבל ומגמגם, הפכתי את כל עולם המושגים הבטוח שלו והוא לא יודע איך להתמודד עם השאלות שלי.
"בחיים לא בגדתי בחבר, רוני יכול לסמוך עלי ואני סומך עליו. אנחנו דואגים זה לזה כל הזמן. גם לבוריס אני דואג, כשהוא התאשפז הלכתי איתו לניתוח וחיכיתי עד ששחררו אותו כדי לקחת אותו הביתה. כל פעם שהוא צריך משהו הוא יכול להתקשר אלי, אפילו באמצע הלילה, ואני אבוא. הוא האקס שלי, אבל אני אוהב אותו ודואג לו."
"כן, אני מבין." אומר מולי, וממשיך להראות המום.
"אם יהיה לי חבר אני לא ארצה שהוא יהיה עם אחרים." הוא אומר כשאנחנו מחזירים את כלי העבודה למחסן.
"נחיה ונראה." אני מחייך לעצמי בשקט.
אין לי כוח להסביר לו שכולם חושבים ככה בהתחלה וזה עובר להם, ושהומואים הם לא כמו סטרייטים, חוץ מאלו שהם כן, או לפחות שמספרים שהם שומרים על נאמנות בדיוק כמו סטרייטים… רק רגע, אבל גם סטרייטים הם לא בדיוק סמל הנאמנות, אז…
עזבו, עדיף לא לדבר על זה.

לטיול יצאנו
את הטיול לתל פאח'ר תכננו מזמן, עוד לפני החגים. זה היה הרעיון שלי, רציתי לחזור ולבקר במקום שבו סיימתי את הטירונות והפכתי להיות חיל בגולני. בשבילי המעמד הזה היה יותר מסיום טירונות, זה היה הניצחון האישי שלי על המשפחה שלי.
אצלנו כולם הלכו למג"ב ומשם ישר למשטרה. שני האחים הגדולים שלי שוטרים, ואבא פנסיונר של המשטרה, ושני בני הדוד שוטרים, ואפילו הבת דודה יומנאית בתחנת משטרה, ובת דודה אחרת, חיילת במג"ב, מתכננת ללכת לקורס שוטרים מיד עם השחרור.
כולם מכירים אותי כאח הקטן של משה החיה, ככה קראו לאח הגדול שלי כשהוא היה מגבני"ק באינתיפאדה הראשונה, גרתי איתו באותו חדר עד שהוא התגייס, ותאמינו לי, הכינוי הזה מתאים לו להפליא.
סמי, אחי השני עדין קצת יותר, אבל רק קצת. בחוץ היינו מאוחדים ואף אחד לא התעסק איתי, אבל בבית חטפתי גם מהם וגם מאבא. אימא ניסתה להגן עלי פה ושם, אבל הייתה עסוקה יותר מידי עם ללי – הנסיכה הקטנה של המשפחה.
למדתי להתמודד, לחטוף בשתיקה, להיות גבר ולא לבכות, אבל כשקיבלתי צו גיוס הצהרתי בגאווה שאני רוצה רק גולני. מוכן להתפשר על צנחנים, או גבעתי, רק לא מג"ב. זה היה המרד שלי בהם, הנקמה שלי במשפחה שלא קיבלה אותי כמו שאני.
"אבל חמי," שאל רוני, "למה לא ניסית לבקש שלא יגייסו אותך כי אתה הומו?"
האמת, זה בכלל לא עלה בדעתי. העדפתי ללכת אפילו לחיל אוויר, רק לא להגיד בקול שאני הומו, ולא שלא ידעתי, ידעתי, וגם בבית ידעו – מצאו אצלי עיתונים ותמונות מאוד מסוימות מתחת למזרון (למי היה אז בכלל מחשב), ידעו והעדיפו להדחיק, קיוו שזה יעבור לי. גם אני, באיזה פינה בלב, קיוויתי שאולי זה יעבור לי אחרי שאהיה חייל גיבור.
אז התגייסתי והייתי לוחם, והיו לי נשק ומדים וטירונות קורעת, ושירות מדמם בלבנון – כן אני זקן עד כדי כך – והייתי אחלה גבר, אבל לא הפסקתי להיות הומו.
אופייני מאוד ליחסים שלנו שיום לפני הנסיעה שוב רבנו. הוא אומר שהוא אוהב אותי, וגם אני מרגיש שאני אוהב אותו, אבל לפעמים נדמה לי שאנחנו יחד בגלל שכל אחד מאיתנו לוחץ על הכפתורים המתאימים של השני והקשר שלנו מחזיק מעמד בגלל שאף אחד מאיתנו – כל אחד מסיבותיו הוא – לא חושב שמגיע לו להיות מאושר.
הוא שונא את ההומואיות שלו כי הוא קיבל חינוך דתי דפוק, וכי למרות שהוא מאצ'ו כלפי חוץ הוא בעצם ילד קטן שרוצה לשמח את אימא שלו שמתפלצת מזה שהילד שלה שוכב משכב זכר. הוא בא מאחת המשפחות המזרחיות הדביקות האלו – כל יום שישי ארוחה ביחד, כל חג כולם הולכים עם האבא לבית כנסת, כל יום טלפונים, בדיוק הפוך מהמשפחה הפולנית הקרה שלי שבקושי אכפת להם אם אני חי או מת.
אני דפוק עוד יותר ממנו, לפעמים אני חושב שנעשיתי הומו רק כדי לעצבן את הורי וכמו שהלכתי לגולני במקום למג"ב, ככה נעשיתי הומו במקום להתחתן ולעשות להם נחת. החינוך שלי היה פחות דתי אבל גם אני בז לרצון שלי לזיין גברים, וסולד מהתענוג שיש לי מזה שמזיינים אותי, ולכן אני לא אתן לעצמי את התענוג לחיות עם מישהו שיאהב אותי. לא מגיע לי לחיות באושר ואף אחד לא ימנע ממני את זכותי להיות אומלל וחסר סיפוק.
"זה בדיוק ההפך." אמרו לי בקבוצת התמיכה, "אחרי שהענשת את עצמך והלכת להיות זונה והומלס בתל אביב, והסתבכת בצרות ונדבקת באיידס, סוף סוף הרשית לעצמך להתאהב, ולהפסיק לסבול." הם נורא בעדו, החבר'ה בקבוצת התמיכה.
אני מספר להם שהוא מבשל בשבילי, דואג שאקח את כל התרופות בזמן, והם נמסים. טוב, הם לא מכירים אותו כמוני, והם לא יודעים איזה צרות הוא עושה לי ואני מתבייש לספר להם שכדי ליהנות מהזין שלי בתחת שלו הוא צריך שאני אכריח אותו בכוח, ואני עושה את זה, אבל רק בכאילו כי אני לא ממש בריון, רק נראה ככה, וזה די מעייף, כל ההצגות הללו, והכי מעצבן זה שהוא לא מוכן לשבת ולדבר על זה כמו בן אדם.
ככה זה התחיל, המריבה ההיא, אמרתי לו שצריך לדבר, הוא צחק ממני שמאז שאני בקבוצת התמיכה נעשיתי אשכנזי פלצן עוד יותר ממה שהייתי פעם, והייתי חייב להושיב אותו בכוח מולי ולהגיד לו מה שאני חושב על הקשר שלנו, לזרוק לו את האמת בפנים על הדרך שבה אנחנו מענישים זה את זה וקוראים לזה אהבה, ומה הדעה האמיתית שלי על הזוגיות שלנו.
הוא לא אהב מה שאמרתי, ממש לא אהב. "אחרי כל מה שעברנו יחד זה מה שיש לך להגיד לי. שאני העונש שלך!" צרח ותפס מאג חרסינה שעמד על השיש.
"זה לא חד צדדי, אנחנו מענישים זה את זה." ניסיתי להסביר ולתפוס את היד שלו תוך כדי כך, אבל הוא זריז ממני והכוס נחתה על הרצפה. כשהוא כועס הוא שובר דברים.
התכופפתי להרים את השברים והיד נחתכה לי, רק שריטה קלה בכרית האצבע, לא משהו רציני. "תיזהר מהשברים מנחם." הוא אמר בקול הרגיל שלו, כבר לא נעלב ולא כועס, ואז לקח את היד שלי ושם את אצבעי המדממת בפיו.
"מפגר אחד!" צרחתי ודחפתי אותו מעלי, "מה אתה עושה, כושי משוגע שכמוך?"
כל כך כעסתי עליו. "עוף ממני פסיכי." רטנתי והלכתי לשים פלסטר.
הוא נעלב והלך לדירה של ליאור ומיצי, ואני ניקיתי את הבלגן והלכתי לישון.
בבוקר מצאתי אותו מנמנם על הספה בסלון. "הולכים לטיול?" שאל אותי, מודאג.
"אני הולך, אתה מוזמן לבוא אם לא כואב לך יותר מידי הראש מהשתייה של אתמול." הערתי כי אני יודע שאצל מיצי וליאור יש תמיד בירות ויין.
הוא תקע בי מבט נעלב, "זה שאתה לא שותה לא אומר שאסור לאחרים לדפוק קצת את הראש, אחרי הדברים שאמרת לי אתמול…"
"אמרתי מה שאני חושב, אנחנו מציקים זה לזה במקום ליהנות מהחיים."
"שטויות, הפלצנים המתפלספים בקבוצת תמיכה שלך ניפחו לך את המוח עם השטויות שלהם." הוא ענה לי בפסקנות, "אז מה אם אנחנו רבים קצת? אנחנו אוהבים ואנחנו אחלה זוג אפילו שזיינת את מיצי בחופש של ראש השנה."
המילים נעתקו מפי, הוא ממש הכניס לי הפעם, בטח ישב וחשב על זה חצי לילה, הכושי הקטן והערמומי הזה. "אני לא מבין מה הבעיה שלך רוני, לפני החג אמרת שאתה רוצה שניפרד, לקחת את כל הדברים שלך ואמרת שיש לך חברה, שאתה והמולדבית, הבלונדה הזו… שאתם יחד, ושהבטחת לה לא לבגוד וש…"
לרגע נאלמתי דום, זה היה כל כך לא צודק, להביא פתאום את הדוגמא ההיא של הזיון עם מיצי שקרה כי בזמנו חשבתי שזה סוף היחסים שלנו. הייתה לנו שיחה מסכמת והוא אמר שזהו, הוא ירד מהגדר לצד של הסטרייטים והלך ממני.
הייתי מדוכא מאוד כמובן, ומיצי גם היה עצוב בגלל שחשב שהעלה כמה קילוגרם במשקל אחרי שזלל את ארוחת החג של אימא שלו (אחר כך התברר שהמשקל היה מקולקל, לא פלא, הוא עולה ויורד ממנו איזה מאתיים פעמים ביום), ואני ניסיתי לנחם אותו שלהיות שמנמן זה דווקא חמוד, וליטפתי אותו כדי שיאמין לי שאני מתכוון לזה ברצינות, ומפה לשם… אז היה זיון נחמה קטן ולא מזיק, אז מה? "ומה עם מה שאתה עשית עם המולדבית." צעקתי עליו.
"אבל בסוף נפרדתי ממנה." הוא צעק חזרה.
"שקרן!" צרחתי בזעם, "אתה כזה כושי שקרן. אתה חושב שקניתי את הסיפור שלך שנפרדת ממנה כי התגעגעת אלי. כולם יודעים שהיא העיפה אותך כי לא עמד לך."
סתם אמרתי את זה כדי לפגוע בו, אבל כנראה שקלעתי בול. הפנים שלו נעשו אפורות והוא כאילו הצטמק לי מול העיניים. במקום לשמוח לאידו הרגשתי מין התכווצות כזו בבטן, וכעס על עצמי ששוב פתחתי את הפה יותר מידי.
הוא הלך למטבח והתחיל להתעסק שם עם הכלים והמדיח ואני עמדתי בפתח והבטתי בגב שלו, הצר והארוך, ובתלתלים היפים שיש לו על העורף, וכל כך כאב לי עליו, ועל מיצי המסכן שמודאג כל הזמן בגלל המשקל שלו, ועל המולדבית המסכנה שבאמת אהבה אותו, (ולמה שלא תאהב? הוא בחור מקסים), ועל ההורים המסכנים שלו ושלי שיש להם ילדים דפוקים כאלו, ואפילו על עצמי שמי יודע מה יהיה הסוף איתי.
"כושי," אמרתי בסוף, אחרי שהשתיקה נעשתה מעיקה מידי, "תשמע כושי…"
הוא הסתובב בתנועה מהירה וזועמת, והייתי בטוח שהוא שוב יזרוק עלי משהו, אבל הוא התאפק, שם את הספל שאחז בידו על השיש ושאל מי סיפר לי על המולדבית.
"אף אחד, טמבל. מה אתה חושב, שאני לא מכיר אותך? ניחשתי שגם בחגים האלו קרה מה שקרה בפסח. אתה זוכר איך באת הביתה עצוב כי שיבולת זרקה אותך בגלל שלא עמד לך?"
הוא הסמיק נורא ופתאום היינו מחובקים. אין מה לעשות, כשהוא כזה עצוב ומושפל אני מרגיש שאני חייב לחבק אותו ולנחם אותו.
"התביישתי לספר לך." הודה בלחש, "חשבתי שאתה זה כן ילך, נשבע לך שלפני שהכרתי אותך הייתי מזיין בחורות כל הזמן, אבל אחרי שאני ואתה… אחרי שנעשינו זוג…"
איזה דביל. מה הוא מתנצל לפני. איתי אף פעם אין לו בעיות של זקפה, בדיוק ההפך אם אתם כבר רוצים לדעת. הוא מתיש אותי, החרמן הבלתי נלאה הזה.
"בסדר, עזוב שטויות, זה לא חשוב עכשיו, אני הולך להתרחץ ואתה לך להכין אוכל לדרך." הפסקתי את ההשתפכות שלו וברחתי למקלחת.
***
"אתה זוכר איך נפגשנו." הוא שאל אותי כשכבר היינו בדרך לרמת הגולן, ושוב חזרנו והזכרנו זה לזה את הסיפור על איך הוא ראה תמונה שלי ושל דדי – הצטלמנו יחד בתוך תא של פוטו רצח – נדלק על התמונה שלי ושכנע את דדי להביא אותו אלי לביקור. כבר באותו לילה היה סקס ואחר כך הוא בא אלי שוב לביקור, הפעם לבד, ולפני שהבנתי מה ואיך פתאום הייתה אהבה. עם הזמן, למרות שכל הזמן רבנו ונפרדנו ושוב חזרנו ושוב נפרדנו והייתה גם פרידה גדולה של שלושת החודשים בקיץ כשהוא נסע לארה"ב לקורס בסוף שוב חזרנו, והנה אנחנו כבר מעל שנה יחד.
לפני שהגענו לתל פאח'ר הסתובבנו קצת ברמת הגולן. היינו בחורשת טל ואכלנו צהרים בדג על הדן וטיילנו במבצר נמרוד.
הארוחה הטעימה שאכלנו אחרי הסיור במבצר ארכה זמן רב מידי והגענו לתל פאח'ר מאוחר מכפי שתכננתי. השמש כבר נטתה לכיוון מערב והקרניים המלוכסנות שלה הסתננו מעבר לענפי האיקליפטוסים והטילו בהרות זהב על האדמה השחורה.
אולי בגלל התאורה המקום נראה נטוש ומדכא מאוד. הכל היה כמו שזכרתי אז, אבל האווירה במקום הייתה מוזנחת והרגשתי כמו בבית קברות ענקי, אפלולי מעט ומעיק.
"מה? זו האנדרטה?" שאל רוני, מאוכזב קצת, והביט משתומם במדף אבן הבזלת השחורה שלוח מתכת צהבהב עם שמות הנספים היה שעון עליו ברשלנות.
נאלצתי להודות שכן, זו האנדרטה. בצדדים היו ספסלי אבן שחורה ובאמצע הרחבה עמד כן שנועד להדלקת משואה.
אז לא ראיתי את ההזנחה והעזובה ששררו באתר והתרשמתי מאוד מהתפאורה הדרמטית, האש הטילה צללים ואורות מסתוריים על פניהם של חברי למסלול והרגשתי חגיגי מאוד, אבל כעת חשתי משמים ועצוב.
אחרי כל המאמצים שעשיתי להתנתק מהבית ומהמשפחה, מאמצים ששיאם הייתה ההשבעה בגולני הנה אני כאן, כמעט עשר שנים אחר כך, משלם משכנתא, נאבק עם האובר דראפט, מרשה לעצמי לאכול במסעדה פעם בשנה, ורב עם רוני במקום לשמוח שהצלחנו לחגוג שנה שלמה יחד. בפעם הקודמת שהייתי פה חלמתי שאחרי השחרור אגור בתל אביב, יהיו לי אהבות גדולות מהחיים, הרפתקאות מסמרות שיער, חשבתי שאצליח לכבוש את העיר ושכולם יכירו אותי כסופר גדול של הקהילה.
וכיום, איפה אני ואיפה החלומות שלי? ברחתי מתל אביב כמו שפן, אני גר בקריות כמו הורי, עובד בעבודה קשה ומשעממת, נאבק בקשיי פרנסה בדיוק כמו שהם עשו כל החיים, והשאיפה הכי גדולה שלי זה להחליף אוטו למודל חדש יותר, ואולי, אם יהיה לי מזל, להשיג דיל טוב ולנסוע לחו"ל.
לכתוב אני בקושי כותב, ולפרסם אני מפרסם רק באתרי אינטרנט שמפרסמים הכל, בלי שום אבחנה, ובגלל שנדבקתי אני מבקר בקופת חולים ועושה יותר בדיקות דם מאימא וסבתא ביחד. מיואש מהסיכום המעציב הזה של חיי השתרעתי על ספסל האבן למרגלות שלט הפח העלוב ועצמתי את עיני, מניח לרוני להתרוצץ לבד בין העצים שגדלו פרא מסביב.
הוא גילה מהר מאוד את המוצב הסורי החפור מתחת לרחבה וחדר פנימה בלי פחד. כמו ילד קטן התרוצץ בפנים, צועק לי בהתרגשות שאבוא לראות, בדק את התעלות החשוכות והמפחידות, הציץ דרך חרכי הירי שמהם היו הסורים יורים על הישובים למטה, ובסוף חזר אלי, מתנשף ועליז, והתיישב על הקרקע למרגלותיי לספר לי על ממצאיו. הקשבתי לו מצטט מספר ההדרכה שקרא לפני שנסענו (לא סופר שם על הטעויות והשגיאות שנעשו בקרב ההוא ולא על השבויים שנרצחו) ושתקתי.
לאט לאט גם הוא השתתק ואז שלח יד מגששת אל מתחת לחולצתי והחל ללטף את בטני, ואחר כך גישש וירד אל תוך תחתוני.
מגע ידו באברי ניער אותי מהאדישות הכבדה שתקפה אותי. "תפסיק רוני. די, מה אתה עושה?" נבהלתי, "אין לי קונדום."
"אני רק מלטף אותך קצת," נישק את בטני נשיקות מרפרפות ונעימות, "תפסיק להיות לחוץ כל הזמן, חבל שלא נכנסת איתי למוצב למטה."
"למה? כדי שתתנפל עלי ותאנוס אותי בחושך?" ליטפתי את שערותיו, מופתע מחדש איך השער ליפה המקורזל שלו כל כך רך ונעים למגע.
"לא, מה פתאום." נעלב רוני, "סתם, כדי לראות, זה מעניין, ויש נוף נהדר."
"אני יודע חמוד, כבר הייתי פה פעם. בוא," משכתי אותו אלי, "תשכב לידי."
שכבנו זה לצד זה, בטנו לחוצה אל בטני והזין שלו מעוך אל שלי. לשנינו עמד קצת, אבל בקטנה, השמש שקעה כמעט לגמרי, היה טיפה קריר, אבל נעים.
"עכשיו נזכרתי שבספר המליצו לראות את השקיעה ממבצר נמרוד." אמר רוני ופיהק.
"לא נורא, אולי בפעם הבאה שנבוא לפה." ניחמתי אותו.
"אולי ביום השנה השני שלנו." הציע רוני.
"אולי?" אמרתי בפייסנות, ופתאום נעשה חשוך מאוד, ויד ביד עשינו את דרכנו אל מגרש החנייה. סיפרתי לו איך באנו לפה כטירונים נרגשים לקראת ההשבעה, צועדים בסך בלילה לכיוון האנדרטה לאור גוזניקים מנייר שהועמדו לאורך השביל, ואיך חלמתי שיום אחד, אחרי השחרור, אוכל להיות חפשי ולהגיד בגלוי שיש לי בן זוג.
רוני נאנח והציע לי שהוא ינהג במקומי הביתה כי אני בטח עייף.
"בסדר, אבל תעיר אותי בצומת גולני, אני אחליף אותך." אמרתי ונרדמתי עוד לפני שנתקענו בפקק הראשון בדרך צפונה. הוא לא העיר אותי עד שהגענו הביתה, והייתי מטושטש מכדי לנזוף בו. יחד הצטנפנו מתחת לשמיכה הקלה מידי, מתרפקים זה על זה כדי להתחמם.
"אני יודע שמעיק עליך שאני עוד בארון." אמר רוני אחרי שהתארגנו בנוחיות, הוא על הבטן, ואני על הצד, צמוד אליו וידי על גבו. "אבל בסוף אני אשתחרר מהצבא ואז נוכל להיות יותר חופשיים." חיכך את פניו בחזה שלי. הוא לא התגלח מהבוקר והזיפים שלו דקרו אותי קצת, אבל לא אמרתי כלום כי ידעתי שהוא אוהב לישון ככה.
"זה בסדר, אתה יודע שאני בחור סבלני," נישקתי את פדחתו המתולתלת, "מאוד נהניתי להיות היום אתך, לילה טוב חמוד."
"בשנה הבאה ניסע שוב ונראה את השקיעה מהמבצר, נכון?"
"כן בטח שניסע, תישן עכשיו."
***
ליאור והחיילון שלו נפרדו בגלל הפדיחות שעשה מולי במסיבה אצל אלכס, ועכשיו ליאור ומולי ברוגז. לצערי אני לא יכול להיפרד מהדירה שלי ולכן יש לי את שניהם על הראש. מולי הזועף והמדוכא בדירה שלי וליאור הכועס בדירה מתחתי.
הם לא מדברים אחד עם השני ורוני טוען שאני האשם בכל התסבוכת הלא נעימה הזו כי השכרתי למולי את החדר במקום לתת לו לעזור לי עם המשכנתא ומה יהיה מחר, כשכולם יתכנסו בסלון שלי מול הטלוויזיה לראות את החגיגה שתיערך לכבוד חמישים שנות אירוויזיון? איך הם יחגגו כשמולי הקודר תקוע להם שם כמו קוץ שמנמן בתחת ההומואי המעוצב שלהם?
לא יודע. ולא אכפת לי מכל האירוויזיון המטופש הזה. אני בורח לאקס שלי במוצאי שבת ונותן להם לשבור לבד את הראש המחומצן שלהם.
לתדהמתי התברר לי שביום שישי בלילה יש קדם תחרות, והמנחה של האירוע היא בחורה נחמדה שהתהדרה במחשוף ענק. השירים שהיא הציגה לפנינו שעממו אותי. לדעתי היו שם יותר מידי בגדים, שירים, צחקוקים ונוסטלגיה בשחור לבן. למרבה הצער לא יכולתי לזפזפ משם והלאה כי ליאור, מיצי, סשה, דימה ועוד בחור אחד ששמו פרח מזיכרוני ישבו בסלון והביטו מלאי התלהבות במסך בעוד רוני מלעיט אותם במעדנים.
חיכיתי שימאס להם והם ילכו כבר, ואז מולי שהסתגר בחדרו בגלל הפאדיחה עם ליאור יוכל לצאת סוף סוף, אבל הם לא הפסיקו להתלהב ולקפץ בשמחה בגלל השירים העתיקים הללו תוך כדי שהם גונחים בגלל הדיאטה, מה שלא הפריע להם לזלול עוגות, כריכים, פופקורן, שוקולד וגלידה, ואני לא יודע מה עוד.
כשהבליח יזהר כהן בשחור לבן, צעיר ומתלהב, מזמר את אבאניבי הבלתי נסבל, איבדתי תקווה שהם ילכו סוף סוף והודעתי שאני הולך לטייל קצת בחוץ.
היחיד שהתרשם מדברי היה מולי, (הוא בטח ישב ליד הדלת, מצמיד את אוזנו לפתח המנעול), ובצעד נועז קפץ החוצה בגרביו, מחזיק את נעלי ההתעמלות שלו בידיו, (נעלי אולסטאר, צהובות) וצעק בלחש שגם הוא רוצה לבוא איתי.
ליד השער הוא נעצר ודחף לידי את נעליו. "רק רגע." ביקש, ולמרבה תדהמתי פתח את מכנסיו והשתין. "כמעט התפוצצתי." הסביר לי ונעל את נעליו, מקפץ קודם על רגל אחת ואחר על השנייה.
"קניתי אותן אתמול." אמר בגאווה בלתי מוסתרת, "מה דעתך עליהן?"
"הן, אה… הן מאוד צהובות."
"כן, פשוט לא יכולתי להתאפק. פעם ראשונה שקניתי נעלים בלי אשתי. היא בטח לא הייתה מרשה לי לקנות נעלים בצבע כזה, ובהתחלה גם אני היססתי, אבל הן נורא מצאו חן בעיני, אז למה לא?"
"נכון." הסכמתי, "אני מקווה שהן נוחות כי אני הולך מהר, הן לא משפשפות לך?"
"לא, מה פתאום. הן נוחות שיגעון, אני מרגיש שאני הולך על עננים." התפייט מולי וחייך אלי חיוך מלא אימון.
"אתה חושב שליאור עוד כועס עלי?" שאל.
"לא יודע, לא שאלתי אותו, אולי תשאל אותו אתה?"
"אני מתבייש. התנהגתי כמו אידיוט, אבל…" הוא נאנח, "הוא היה כזה יפה, והוא כל הזמן הסתכל עלי ו… לא הכרחתי אותו לעשות כלום."
"מה עשיתם?"
"רק התנשקנו, זה הכל. ליאור נורא התרגז ודחף אותי ו… מה אתה צוחק?"
"אני צוחק בגלל שבשנה שעברה ליאור עשה לי בדיוק אותו דבר והתנשק עם רוני בדיוק באותו מקום."
"עם רוני שלך? בבית של אלכס? מה עשית?"
"ברחתי החוצה ורוני רץ אחרי, ירד גשם, ובדרך הביתה התברברנו בדניה. יצאה לי הנשמה עד שהגעתי הביתה. רבנו נורא, ורק אחרי כמה ימים השלמנו."
"חבל שליאור והחיילון לא השלימו."
"עזוב, אם זה לא היית אתה זה היה משהו אחר. ליאור והחיילון לא מתאימים, הוא אידיוט, וליאור… טוב, זה סיפור ארוך."
המשכנו ללכת ברחובות הריקים של הקריה, וכמו תמיד רגלי נשאו אותי לכיוון עין גנים. בדרך עברנו על פני המספרה של ז'וז'ו וקוקו. אם הם לא היו כעת בנופש באילת גם הם בטח היו יושבים אצלי בסלון ומתלהבים מהנוסטלגיה האירויזיונית.
"סיפרו לי שפעם אתה והם…" מולי הסמיק קצת, "שהייתם עושים שלישיות לפני שהכרת את רוני."
"עשינו את זה רק פעם פעמיים, אחרי כמה זמן נמאס לי."
"נמאס לך?" נדהם מולי. "איך דבר כזה יכול להימאס?"
"עובדה שנמאס." פסקתי, ואז, למראה אכזבתו, ניסיתי להסביר לו מה בדיוק היה שם. "הם כבר המון זמן יחד, והם צריכים גיוון, אבל הם גם מקנאים. הפתרון שלהם זה להכניס עוד אחד למיטה כדי לגוון, ובהתחלה זה באמת נחמד, אבל…"
"אבל מה?" חקר מולי, נושא אלי מבט להוט שגרם לי לחוש מבוכה.
"הרגשתי כמו אביזר מין." ניסיתי להסביר, "הם נחמדים והכל, אבל הרגשתי שהם משתמשים בי ורציתי… רציתי מישהו שיאהב אותי בגללי, מישהו שיהיה רק איתי."
מולי נאנח קצת וסיפר לי בביישנות שיש לו מעט מאוד ניסיון עם גברים, והוא אף פעם הוא לא עשה את זה עד הסוף, והוא בכלל לא בטוח ש… הוא עוד לא החליט.
"עדיין לא החלטת אם אתה הומו?" התפלאתי. הוא כבר בן ארבעים, כמה זמן אפשר להתלבט?
"לא, לא לזה התכוונתי. רציתי להגיד שאני לא יודע אם אני אקטיבי או פסיבי." הסביר מולי.
"מולי, תקשיב לי טוב," הרעפתי עליו ממרומי ניסיוני, "בסופו של חשבון כולנו ורסיטלים, כל אחד יכול לעשות הכל עם כל אחד, הכל תלוי בנסיבות."
"כן, אבל… אבל… שמעתי שאתה והבוריס הזה ועוד אחד… שגם איתם…"
"אתה שומע המון רכילות בזמן האחרון." הערתי בחמצמצות.
ידוע שמי שגר ליד אוחצ'ות קם כל בוקר עם רכילויות חדשות ולפי הסיפורים עלי אפשר לחשוב שהיו לי חיי מין סוערים ומדהימים, אבל האמת היא שזה לא בדיוק ככה ודברים שרואים משם לא רואים מכאן.
"כשהכרתם רוני ידע שיש לך איידס?"
"אין לי איידס, אני רק נשא, ואני מספר לכל מי שנכנס איתי למיטה."
"וזה לא מפריע להם?"
"מי שזה מפריע לו מסתלק. לבוריס זה בכלל לא הזיז, למרות שהוא היה נשוי אז והכל."
"פגשת אותו כשהוא היה נשוי? היו לו ילדים? אשתו ידעה?"
"יש לו ילדים, ובהתחלה אשתו לא ידעה כלום, אבל בסוף היא גילתה תמונות של בחורים ערומים במחשב שלו והם התגרשו. בתקופה ההיא הייתי מאוהב בארקאדי ולא הייתי בקשר עם בוריס, שמעתי על זה רק אחר כך."
"שמעתי שארקאדי באיטליה עכשיו."
"כן, הוא תמיד שנא את הארץ, בגלל זה הוא שמח מאוד לנסוע לארה"ב עם בוריס."
"הם נסעו יחד? האקס שלך נסע עם החבר שלך?" נדהם מולי. הוא לא הראשון, כולם מתפלאים כשהם שומעים את הסיפור הזה.
אני תמיד מרגיש כמו אידיוט כשאני מספר על בוריס וארקאדי, אבל האמת שהוא היה עוזב אותי בין כה וכה כי הוא רצה עושר וחו"ל וסקס מהסוג שאני מרגיש לא נוח איתו, והמצחיק הוא שגם רוני לפעמים… אולי זה משהו בפרצוף שלי שמושך אלי טיפוסים כאלו? הראיתי למולי את שכונת עיר גנים שפעם גרתי בה ואחר כך חזרנו הביתה, משוחחים בנעימות על כל מיני דברים, ואז עשיתי טעות ואמרתי למולי שהוא בטח ימצא שפה משותפת עם בוריס כי גם הוא נפרד מאשתו בגלל שהוא מעדיף גברים.
מולי התעצבן ואמר שלו ולאשתו היו המון בעיות חוץ מזה, ושהם נשארו יחד רק בגלל שהיא נכנסה להריון, ושזה בכלל לא ככה. והוא בכלל לא בטוח שהוא כזה, וזו רק תקופה כזו שעוברת עליו, ושהוא נמשך גם לנשים וש…
"בסדר, סליחה, לא התכוונתי להעליב." מיהרתי להתנצל, אבל הוא כבר התעטף בשתיקה, וברגע שחזרנו הביתה טס לחדר שלו ולא יצא ממנו עוד.
הסלון היה ריק חוץ מרוני שישן על הספה, מוקף בצלחות ובכוסות מלוכלכות ומדימה שנשאר בבית כי פחד לפגוש את האקס שלו בפאב ההוא. אספתי בעזרתו את הכל למדיח, נישקתי אותו על הלחי ושלחתי אותו לישון והפעלתי את המדיח.
אחרי שדימה יצא רוני התעורר פתאום מבולבל, צעק עלי ששכחתי לקחת איזה תרופה – לא שכחתי, רק חיכיתי לרגע האחרון, זה לא אותו דבר – ובסוף נרדם בזרועותיי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s