25. אני ואתה

אתה לא יודע עד כמה אני ממתין ליום שלישי, עד כמה אני שמח וחרד לקראת היום הזה. זה היום של פעמיים כי טוב שלי, חצי יום של פינוק קטן באמצע השבוע הבודד שלי.
ביום שלישי יש לי לילה שלם אתך, לילה שבו נישן צמודים זה לזה, ערב שלם שבו נוכל לאהוב ולהתנשק, ולמלא את המצברים עד לסוף השבוע.
אני יודע היטב שיש סיכוי שמשהו ישתבש, אנחנו עלולים לריב ולהתווכח ובגלל שהזמן שלנו יחד הוא כה קצר לא נוכל להספיק להשלים, ויהיה עלינו להיפרד פרידה חפוזה ורעה בבוקר ועד סוף השבוע ננהל שיחות נוקשות ומתוחות בטלפון, ואני אמתין בחרדה לסוף השבוע כדי לפייס אותך.
אתה לא יודע באיזו קפדנות אני בוחן אותך בימי שלישי הללו. עוד לפני שאתה נכנס למכונית אני מביט בך מעבר לכביש, בודק את תנוחת גופך, את מבע פניך, מנסה לנחש את מצב רוחך, לפענח את שפת הגוף שלך, לנבא איזה ערב צפוי לי אתך.
הערב הזה התחיל לא טוב, ברגע שנכנסת למכונית אמרתי לעצמי שיום שלישי הזה יהיה פעמיים כי רע. המצפון הלא נקי שלי צעק שזה עונש על שליאור ישן אצלי (רק ישן!) ושוב שאלתי את עצמי אם היומן הוירטואלי הזה באמת שווה את התענוג.
לא יודע אולי לא, אבל מקומם אותי שעלי לוותר על אחד התענוגות המעטים שיש לי. זה לא הוגן שעלי לצנזר את עצמי בבלוג שלי.
רוני, אתה יודע שאני לא מצליח לכתוב סיפורים בזמן האחרון, הכתיבה היחידה שזורמת אצלי זו הכתיבה בבלוג. מחלק מהפוסטים אני אפילו קצת מרוצה. אתה יודע עד כמה אני ביקורתי כלפי עצמי בנושא הכתיבה, והרעיון שגם על זה יהיה עלי לוותר כדי לא לפגוע ברגשותיך מרגיז אותי.
אם דבר כל כך חשוב לי כמו הכתיבה מרגיז אותך אז… אז מה בעצם אנחנו עושים יחד? סקס מדהים? טוב, בסדר. אני לא מזלזל בזה, אבל כמה זמן הסקס יישאר מדהים אם לא נהיה ישרים זה עם זה? ובכל זאת אני חש נקיפת חרדה כל פעם שאני מפרסם משהו שעלול לעלוב בך. חרד מהמחיר שיהיה עלי לשלם על תאוות הכתיבה שלי.
היום נכנסת למכונית בפנים קודרות ולא הבטת בי, וכשנגעתי בידך משכת אותה ממני בקוצר רוח ואת שארית הדרך עשינו בשתיקה קודרת.
נכנסנו לדירה שהייתה קרה ולא מסודרת – מצטער, אתה יודע עד כמה אני עסוק בימים אלו. "מה הבלגן הזה?" פלטת בזעף, מביט סביבך בביקורתיות, מזעיף גבות לשמע הסברי על קוצר זמן ועייפות. "בשביל הליאור הזה בטח יש לך זמן?" פלטת בקנטרנות.
"לא, היום דווקא לא נפגשנו אחרי העבודה. עבדתי עד שעה מאוחרת במחסן כי המון חבר'ה חולים, ובבוקר הייתי בבית המלאכה כי גם שם יש בנות חולות והיו צריכים שאני אעזור במשהו, לא בלייזר, במשהו אחר. הם מתעסקים עם גלופות ו…"
"יש אוכל?" הפסקת אותי בקוצר רוח, והחמצת פנים אל האוכל הקפוא שהכנסתי למקרו.
"סליחה, לא הספקתי להכין כלום. חזרתי עייף נורא ונרדמתי ו…"
החלפנו מבט ואני לא העזתי לשאול אם אתה יודע למה אני עייף כל כך דווקא היום. הבטחת שלא תקרא בבלוג ואני לא מעז לשאול אם עמדת בהבטחתך. הנושא הזה הוא אצלנו בבחינת טאבו שאסור לדון בו. אני מניח שלכל זוג יש נושאים כאלו.
ישבנו לאכול בשתיקה ואז שאלת פתאום שאלה מוזרה שהדהימה אותי, "אתה חושב שאני יפה?" שאלת, יורה בי מבט שחור ויוקד, ומיד משפיל אותו אל השניצל של מאמא עוף.
"אה… אה…" נתקעתי בלי תשובה מן המוכן. אני לא בחור ספונטני, אתה יודע את זה. אני חסר יכולת לאלתר. לא מסוגל לשלוף מהמותן מחמאות סתם כך. "אתה בסדר גמור לדעתי." אמרתי אחרי הפסקה ארוכה מידי.
"בסדר? רק בסדר? זה מה שאתה חושב עלי? אז למה בכלל אתה נמצא איתי?" זרקת את המזלג על השולחן וקמת, סמור מעלבון.
"אני לא מבין הרבה ביופי רוני, בשבילי אתה פשוט אתה. טוב לי אתך. מה זה השאלות הללו?" הרגשתי מצוקה והייתי נבוך, אבל נשמעתי סר וזועף.
"על אריאל אמרת שהוא יפה כמו מלאך, אבל עלי… אם אני כזה מגעיל למה אתה איתי? אתה יכול להגיד לי מה אתה מוצא בי?" לטשת בי מבט מתגרה.
"אתה לא מגעיל רוני, באמת, תפסיק עם זה כבר, אתה בחור נאה בהחלט." אבל זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. רוני כבר שעט החוצה וטרק את הדלת אחריו.
הקירות פה דקים כל כך. שמעתי אותו נוקש על דלת דירתה של אליס ונכנס. שמעתי אותה מברכת אותו בחמימות ואז הדלת נסגרה ואני נותרתי בחברת שתי צלחות ריקות למחצה ושולחן מלוכלך בנתזי קטשופ. המטבח באמת היה נורא הפוך. התחלתי לסדר הכל תוך שאני מנסה לנסח תשובה לשאלות ששאל. למה באמת אני אתו? יפה כמו מלאך בלונדיני הוא בטח לא, וטוב שכך. היה לי די ממלאכים מיופייפים ומתוסבכים. רק אותו אני רוצה, את פניו הצרות השחומות רבות ההבעה, את עיני הבמבי הכהות והלוהטות, את עורו החלק והקטיפתי, את תלתליו השחורים והדחוסים, רכים עד להפתיע בין אצבעותיי. רוצה את שפתיו החמות שצבען כצבע ענבי קיץ סגולים, מוחצות את שפתי בכוח. רוצה את גופו הדק והחלק המתנועע בחן של רקדן. אוהב את כתפיו הנטויות בשחצנות נעורים לא מודעת, את קו השער הענוג היורד מבטנו אל חלציו, מתגעגע להצמיד את פני אל חלקת התלתלים הקטנים והמדגדגים שממסגרים את הזין היפה להלל שלו, לנשום את ריח עורו, ללטף בלשוני את כיפת הזין שלו, להרגיש איך הוא גדל ומתקשה בתוך פי ו… אליס נכנסה בלי לדפוק ומצאה אותי עומד ליד כיור עמוס אוחז בידי ספוג נוטף וחולם בהקיץ, ונזפה בי שאני מרטיב את הרצפה ומבזבז מים.
סגרתי את הברז וניסיתי להתרכז בדבריה. "הוא יושב במטבח שלי ובוכה כמו תינוק," נלחצה, "ג'קי יגיע עוד כמה דקות רעב כמו זאב ועוד לא הכנתי כלום. אולי תריבו אחרי שג'קי יאכל?"
אוי, יש רגעים שאני כל כך רוצה להיות סטרייט. לתת לאישה לטפל בי, לטרוח סביבי, לדאוג להאכיל אותי כשאני חוזר מהעבודה. (אני מבקש מראש סליחה ומחילה מכל הפמיניסטיות. זו רק הזיה, אני יודע שכיום נשים לא אמורות להיתקע במטבח, והגברים צריכים לבשל ולהגיש להן, אבל תוותרו לי רק הפעם, טוב?)
הלכתי אתה לדירה שלה ובקשתי מרוני שיחזור הביתה. הוא קם בצייתנות, נתן לי יד וחזר אתי לדירה. הוא כבר לא בכה, אבל עיניו היו אדומות ולחייו לחות מדמעות.
סגרתי את הדלת מאחורי גבי וחיבקתי אותו חזק. "אני לא יודע אם אתה יפה, אני לא מבין כלום בדברים האלו, אבל לדעתי אתה נהדר. אני אוהב אותך." אמרתי את מה שהייתי צריך להגיד מההתחלה, "וחוץ מזה היופי זה דבר שמעריכים יותר מידי, במיוחד בקהילה שלנו."
"כן, בטח. מתאים לאחד כמוך להגיד דבר כזה." אמר רוני, אבל כבר היה שמץ של חיוך בקולו וידיו התהדקו סביבי בחמימות. פתאום יכולתי לנשום כמו שצריך ופתאום היה לי אומץ לשאול אותו מה קרה, ואם זה משהו שאני עשיתי.
"אתה?" הוא השתומם, "חס וחלילה, אתה מושלם נמרוד, זה אני… הכל באשמתי, אני חרא כזה, אני סתם אפס."
"מה קרה" שוב איזה בחורה?" הסתרתי חיוך, "בסוף עוד תכניס מישהי להריון."
"לא, זה יותר גרוע." הוא משך אותי לעבר המיטה והתרפק עלי. "לא חשוב, נדבר על זה אחר כך. בוא אלי, תנשק אותי קצת." התנשקנו קצת, ואחר כך הרבה, ואחר כך… כרגיל וויתרתי על התור שלי, והוא חייך והבטיח שבפעם הבאה…
אני אוהב את החיוך היפה והמתפנק הזה את השפה העליונה שלו המקושתת בחן כמו קשתו של קופידון. קראתי פעם את המטאפורה הזו ובזמנו חשבתי שהיא מטופשת, אבל כשראיתי את הפה שלו שיניתי את דעתי.
אחרי שגם התור שלי הגיע עשינו שוב מקלחת משותפת אכלנו ארוחת לילה של חביתות וטוסטים ושטפנו הכל עם תה צמחים בדבש ודברנו על העבודה המשעממת נורא שלי, ועל ההתקדמות בשיפוצים, וצחקנו מהחריץ השעיר שהופיע בתזמון מושלם מעל לחגורת מכנסיו של השרברב שרכן מתחת לכיור במקלחת, מצחיק עד דמעות אותי ואת ליאור.
הוא צחק אפילו מהתחמנות של ליאור ולא כעס כשסיפרתי לו איך ליאור ישן אצלי ולא קינא כשסיפרתי בקצרה ככל האפשר על הקראש של ליאור וביקשתי שלא ידבר על זה כי הבטחתי שאשמור הכל בסוד. (סליחה ליאור, קשה לי לשמור סודות מפניו).
רק אחר כך חזרנו למיטה, הצטנפנו יחד מתחת לפוך והוא סיפר לי שהם לומדים נורא קשה ושאין לו זמן לכלום, אפילו לא לאינטרנט, את מעט הזמן הפנוי מלימודים הם מקדישים להכנות של מסיבת הסיום – הוא בלהקת המחול ויש לו אפילו קטע סולו קצר.
"באמת מתאים לך, אתה רקדן מצוין." חיבקתי אותו, "אני מת לראות אותך על במה."
כשהרגשתי איך הוא נע בחוסר נוחות כנגד גופי ידעתי שכאן קבור הכלב. הוא התיישב, נשען בגבו על הקיר והסביר לי שהוא נורא מצטער, אבל בלחץ של אחיותיו הוא החליט להזמין את ההורים שלו למסיבת הסיום ולכן עדיף שאני לא אבוא.
"והוריך הסכימו להגיע? חשבתי שאתם ברוגז."
רוני נאנח בקוצר רוח. "אל תהיה טיפש. איך אני יכול לעשות ברוגז עם ההורים שלי?" (למה לא? חשבתי לעצמי, הנה אני יכול בלי בעיות).
"אני מאוד שמח שהם הסכימו להתפייס אתך ולבוא למסיבת הסיום שלך." אמרתי בכל החמימות שהצלחתי לגייס מתוכי. "זה רעיון נהדר וטוב שתפייס אותם ככה, אני יודע שהעיק עליך מאוד שהם כועסים עליך."
רוני קרן לעברי, "באמת נמרוד? ואתה לא כועס שאני לא מזמין אותך? אתה מבין שאני לא יכול? נכון שאתה מבין?"
"בטח שאני מבין." משכתי אותו חזרה לזרועותיי, "אל תעשה עניין, המסיבה לא חשובה, העיקר שתגמור את הקורס בשלום. הוריך כבר יודעים שאתה עומד לעבור דירה?"
"כן, הם סוף סוף השלימו עם זה שאני שוכר דירה עם שותף." הניח רוני את ראשו על חזי, "ואני מקווה שעם הזמן הם יבינו גם ש… אתה יודע."
"כן, אני יודע." לחשתי, אבל הוא כבר נרדם בזרועותיי, עייף מכל מה שקרה הערב.
זה לא שאכפת לי כל כך ממסיבת הסיום הדפוקה ההיא, בטח יהיו המון נאומים משעממים ואוכל לא טעים, ואני מבין למה רוני לא יכול להציג אותי לפני הוריו וחבריו כחבר שלו, אבל ….
בשלוש בבוקר התעוררתי, ולא יכולתי יותר לישון. בתוך נפשו של האדם השעה היא תמיד שלוש לפנות בוקר, אמר סקוט פיצ'רלד שהבין בדברים האלו. אולי, אם הייתי יכול לשתות כמוהו, הייתי מצליח לגמור את הסיפור התקוע שלי או להתחיל חדש?
לא יודע, אולי? בינתיים התחיל להתבהר בחוץ , עוד מעט מתחיל עוד יום עבודה ושוב אני אהיה לבד עד סוף השבוע.

סידורים אחרונים
היום החליט רזי ברקאי מגלי צה"ל שמספיק עם האקטואליה המשעממת והמדכאת. היום הוא רוצה לדבר ישירות עם המאזינים. הוא ביקש שיתקשרו אליו אנשים ויספרו לו על עיסוקיהם ביום הגשום הזה.
זו הייתה תכנית נחמדה מאוד. התקשרו אנשים וסיפרו סיפורים מקסימים. גברת אחת סיפרה שהיא אחראית על מחלקת התברואה בתל אביב, עובדת מארבע בבוקר עד אחת בצהרים ונעה ממקום למקום על קטנוע. הייתה גם מנהלת בית ספר שסיפרה שהיא ממשיכה לעבוד למרות שהיא חולה בשפעת, ורועה כבשים אחד (שגם שמו נמרוד) שרועה את הכבשים גם בגשם, וילד נחמד שהסביר מה זה נקרא להבריז מבית הספר.
כולם סיפרו מה הם עושים היום וזה היה מרתק, אבל אני בטוח שאם היו עושים תחרות על העיסוק הכי הזוי אני הייתי זוכה במקום הראשון. אף אחד לא התעסק בדבר כל כך מוזר כמוני – היום ישבתי לי לבד בחדר הלייזר ומרחתי באצבעי הטבולה בשמן מכונות תפירה חתיכות פלסטיק קטנות כדי שהסימון בלייזר יראה שחור וברור על גבי הפלסטיק שצבעו חום בהיר.
החתיכות הללו קטנות מאוד וצורתן צורת סהר, והן נועדו לשמש מעין קופסא למתקן הגברה זעיר של כבדי שמיעה שנועד לשפר את שמיעתם. היו מאה חתיכות כאלו וכל אחת מהן נמשחה בשמן, סומנה בלייזר ואחר כך נוגבה בקפדנות בנייר. והכל מעשה ידי המשומנות להתפאר. אם מישהו עשה דבר מוזר יותר מזה היום אשמח לשמוע. הרגשתי ממש הזוי כשטבלתי שוב ושוב את אצבעי בשמן (מזגתי אותו לפקק של בקבוק קולה) ומרחתי באצבעי המשומנת את הפלסטיק הקטנטן הזה. כשצורבים את השמן בלייזר הוא משחיר ומסריח. מזל שיש לי וונטה שמחוברת לצינור של מייבש כביסה (מין צינור לבן כזה מנייר) ושואבת את האדים המסריחים הללו החוצה – התוספת שלי לזיהום האוויר של הקריות.
אחרי שגמרתי לסמן בהצלחה את הפלסטיקים הללו הלכתי לקרוא לסגן שיתן לי את מנת המקשים היומית שלי, וזכיתי ממנו לנזיפה חמורה על שלא זרקתי פיסת נייר תמימה לפח, וחמור מכך – השארתי את הכיסא שלי, כסא משרדי חורק ומרופט עם גלגלים דפוקים, עומד בזווית לא ישרה לשולחן העבודה. באמת מזל גדול שאין בישראל עונש מוות, אחרת בטח הייתי כבר מתנדנד מחבל התלייה.
נדהם מההתפרצות שלו שתקתי, מביט איך הוא מסדר בקפדנות כפייתית את הכיסא (חתיכת גרוטאה שרובכם הייתם מעיפים מייד לפח) ומנגב באלכוהול את השולחן, אפשר לחשוב שעמדנו לבצע עליו ניתוח מסוכן.
"אל תענה לו, הוא קצת מתוח בגלל החתונה." לחשה לי אירנה, אחת הבנות מהגרפיקה שהספקתי להכיר אתמול. "בדרך כלל הוא לא כזה, אבל בזמן האחרון הוא צועק על כולם. אל תדאג, עד החתונה זה יעבור."
אני מאוד מקווה שכן אחרת אני חושש שאשתו תעיף אותו מהבית.
חזרתי הביתה עייף מאוד אחרי ויכוח עם ליאור שניסה לגרור אותי שוב למסע חיפושים אחרי הספה המושלמת. זה הדבר היחיד שנשאר לי לעשות – לקנות ספה, ולפי הצבע של הספה לבחור בד ריפוד לכורסאות.
התחננתי על נפשי והצהרתי שאם אצטרך לשבת עוד פעם אחת על ספה מעוצבת לעייפה ולדפדף בספרים הענקיים הללו שיש בכל חנות רהיטים, ספרים שהדפים שלהם הם דוגמאות של בדי ריפוד, אני אצא מדעתי.
בסוף הוא ויתר לי בתנאי שאבוא אתו למסיבה ביום שישי. הסכמתי עקרונית ללכת למסיבה, אבל רק אם גם רוני יבוא. ליאור קרן כלפי בתמימות מלאכית ואמר שבטח, הרי לא יעלה על הדעת שאלך למסיבה בלי החבר שלי, ושלא אחשוש, יהיה אחלה. אני חובב קטן מאוד של מסיבות, אבל רוני נשבע שיהיה נחמד שקט וסולידי, ושאת המסיבה עורך אחת המורים שלו שיש לו בית גדול עם גינה ענקית בדניה (שכונת יוקרה חיפאית למי שלא יודע), ושיהיה ממש מקסים והוא בטוח שנבלה יפה.
החלטנו שביום שבת בצהרים ניסע שלשתינו לנגריה אחת של ערבים נוצרים שעובדים בשבת ומתמחים בשיפוץ רהיטים. "אולי במקום לקנות ספה חדשה אני אשפץ את הישנה שתואמת לכורסאות?" שאלתי בהססנות.
זכרתי היטב את התיעוב המוחלט שרוני רוכש לספה העתיקה שלי, אבל אני דווקא די נקשרתי אליה. כזה אני, טיפוס שנקשר לדברים.
"לדעתי יהיה זול יותר לקנות חדשה מאשר לשפץ את הישנה." אמר ליאור בגילוי לב, "חוץ מהעץ של המסגרת צריך לזרוק הכל, אם כי מצד שני…" הוא שקע בהרהורים עיצוביים שגרמו לו לקמט את מצחו ולפתל את הקוקו שלו בין אצבעותיו. האם נדמה לי או שהוא נעשה קצת פחות נשי בזמן האחרון?
"רציתי שהספה המודרנית והמהממת תהיה ממוסגרת בין שתי כורסאות בסגנון ישן שידגישו את הניגוד בין הסגנונות השונים ויבליטו את ה…"
"אבל אני בן אדם מיושן ליאור, כל המודרניות הנועזת הזו עושה לי כאב ראש, וכשאני יושב עליה היא מכאיבה לי בתחת ובגב." התלוננתי.
"טוב, נתייעץ עם רוני, יש לי רושם שהוא פחות שמרן ממך." חייך ליאור, "אני כבר משתוקק להכיר אותו, הוא יפה?" (מה יש לכולם עם השאלה הזו?)
"הוא בסדר, נחמד כזה, תימני שחום ומקורזל." עניתי קצרות, "תגיד, למה אתה לא לובש יותר את הכובע המשונה עם הפונפונים?"
הוא גיחך. "חשבתי שהכובע הזה מרגיז אותך. תראה, לכבודך אפילו הורדתי את השרשרת עם צבעי הגאווה."
הרגשתי שאני מסמיק, היה לי קשה להעלות את הנושא, אבל לא יכולתי להתאפק. "תגיד ליאור, מי סיפר לך שאני… שגם אני…"
גיחוכו של ליאור התרחב עוד יותר. "אף אחד חמוד, ראיתי איך אתה מסתכל עלי ומיד קלטתי אותך. אתה יכול להטעות את הסתומים האלו במחסן, אבל לא אותי."
כשראה כמה אני נבוך ריחם עלי והעביר נושא, "מה תעשה עם החתול שלך? תיקח אותו אתך? הוא די פראי, נכון?"
"הוא לא פראי." מחיתי, "נכון שהוא לא חתול בית מפונק, אבל זה לא אומר שהוא לא יודע איך להתנהג."
"אבל אם תחזיק אותו בחוץ הוא עלול להידרס או ללכת לאיבוד." אמר ליאור, "ואם תחזיק אותו בבית הוא יהרוס לך את הרהיטים, והוא יהיה אומלל."
"אני חייב לקחת אותו אחרת דני יהרוג אותי." אמרתי בתוקף, "וגם רוני אוהב אותו מאוד. הוא פשוט יצטרך להתרגל לשינויים כמו כולנו."
כשחזרתי הביתה מצאתי את פחיסטון רובץ על ענף עץ האיקליפטוס הענק מול חלון המטבח, ממתין לבואי. השכונה שלנו נראית די רע, מוזנחת ורעועה, אבל בשביל חתול כמו פחיסטון היא ממש גן עדן. אין כבישים ואין מכוניות והבתים מוקפים עצי אקליפטוס ענקיים ודקלים פרועים. יש לו שם המון חברים, המון חתולות שמאמינות באהבה חופשית, וטוב לו שם. אני מכבד את העצמאות שלו, בקיץ הוא בא הביתה רק כדי לאכול משהו ומיד בורח החוצה. בחורפים הוא שוהה יותר בבית, בעיקר בלילה כשקר או כשיורד גשם. תמיד אני משאיר לו חלון פתוח במקלחת והוא קופץ ממנו אל העץ ומשם החוצה. הוא בא והולך כרצונו. אין לו קופסא של חול, אבל הוא חתול נקי ונבון ומעולם לא לכלך את הבית. לעיתים הוא מתרפק ומעניק חיבה, ולפעמים מסתלק לדרכו באדישות. בלילות האחרונים קר מאוד בחוץ והוא ישן על המיטה שלי. אני חש את כפותיו דורכות על חזי כשהוא קם בשעות הקטנות של הבוקר ויוצא החוצה לעיסוקיו. לפעמים חוזר ומתכרבל לידי ולפעמים לא.
לימדתי את דני איך ללטף אותו בזהירות, לא לעצבן אותו – הוא שונא שנוגעים לו בשפם – איך להניח לו מיד כשהוא רוצה ללכת, מתי היללה שלו אומרת אני רעב, או מתי הוא סתם זקוק לפינוקים.
בקיץ אני משאיר לו תמיד כלי מלא מים בחוץ כדי שלא יישאר צמא, ואני דואג לקחת אותו פעם בשנה לוטרינר לעשות חיסונים. הוא אוהב לנסוע לוטרינר בסל האופנים של ביטון השמן, ומקבל את הזריקות באדישות של גבר אמיתי, אבל הוא מעולם לא נכנס למכונית, ואין לי מושג איך אקח אותו מהשכונה בה בילה את כל חייו ומה יקרה לו בשכונה החדשה.
אולי יש משהו באינטרנט על חתולים, צריך לבדוק. ואולי באמת עדיף שאשאיר אותו כאן? אבל הוא כבר רגיל שאני מאכיל אותו. הוא ירגיש נורא ואיום אם הוא ינסה להיכנס הביתה ואני לא אהיה שם, ומה יקרה לו כשיבואו להרוס את הבלוקים הישנים? הוא יפחד נורא מכל הבלגאן וזה בתנאי שהוא בכלל ישרוד עד אז בלעדי.
לא יודע, אני צריך לחשוב על זה.
***
אולי זה ילדותי קצת, אבל שנים לא הייתי במסיבה אמיתית והתרגשתי כמו ילדה קטנה. רוני הסכים בלי בעיות שנצא למרות שזה יום שישי והוא לא מכיר שם אף אחד חוץ מליאור, שגם אותו הוא טרם פגש, אבל לפחות דיבר אתו בטלפון.
הזכרתי כבדרך אגב שאולי בכל זאת לא נזרוק את הספה הישנה, אולי עוד אפשר לשפץ אותה, והוא צחק ואמר שהוא כבר רואה שאני מהטיפוסים הללו שנקשרים חזק. הסכמתי אתו. אני לא נקשר בקלות, אבל כשאני כבר נקשר אז זה עם כל הלב. מעולם לא נפרדתי מיזמתי מאף אחד, אני לא יודע איך עושים את זה. תמיד הייתי זה שזורקים אותו.
אז כן, נקשרתי לספה העתיקה ההיא שקפיציה השבורים והחורקים נתקעים בגבי ובישבני. היא לא כל כך נוחה, אבל לדעתי היא יפה – ניצבת על רגלים עגלגלות מעץ בצבע דבש, תחומה בידיות רחבות שמתעקלות בחינניות ברבורית משני צידיה.
אבו ראמי אומר שהיא נחמדה, אבל רק חיקוי של סגנון ארט דקו מוקדם – שיהיה חיקוי, בעיני היא מוצאת חן ודי.
כששכרתי את הדירה קניתי מבעל הבית את הרהיטים שהיו בה ולתומי חשבתי שרובם גרוטאות ורק הספה והכורסאות שווים משהו, אבל מסתבר שטעיתי, חוץ ממנה יש אצלי עוד שני רהיטים בעלי ערך. אני לא אוהב אותם, אבל הם שווים יותר משאר הרהיטים – האחד הוא שולחן סלון מכוער שתקעתי בפינה והשני היא מעין מכתבה שהמכסה הנפתח שלה הוא גם שולחן כתיבה. הם עשויים מעץ דובדבן כהה עם המון פיתוחים מסולסלים ורגליים בצורת טלף של חיה. לא סובל אותם למרות שאבו ראמי – משחזר הרהיטים – ליטף אותן בחיבה כשברק חמדני מנצנץ בעיניו.
את אבו ראמי הביא אלי ליאור. הוא הגיע בבוקר במשאית קטנה וכחולה מלווה בשני בחורים בריאים מאוד שמיד התחילו למדוד את הרהיטים ואת חדר המדרגות, משמיעים קולות של מורת רוח ושאט נפש מהתוצאות, (כמנהגם של בעלי מקצוע מימים ימימה).
הרהיטים הקלאסיים שלי היו רחבים מידי וכבדים מידי, והדלתות והפרוזדורים צרים מידי, ובכלל, להם זה עולה יותר. אתם יודעים איך זה עם בעלי מלאכה.
לא אלאה אתכם בתיאור המשא ומתן שניהל ליאור עם אבו ראמי, אבל בסופו של דבר הוחלט שתמורת המכתבה והשולחן המסולסלים אני מקבל חינם שיפוץ של שתי הכורסאות בתוספת שולחן מחשב חדש ומודרני ושולחן סלוני מודרני עוד יותר, עשוי מתכת ושיש.
"שיש?" נחרדתי קצת, "זה שולחן או מצבה?"
"אל תדאג." הרגיע אותי ליאור, "הוא מהמם. טבלת שיש חברון בגימור גס משגע ורגלים עשויות מתכת. עבודת יד של נפח אחד שהוא ממש פסל אומן, זה אותו אחד שעשה את המסגרת לראי בכניסה."
המסגרת יפה מאוד, בדוגמת שיבולים ועם מתלה מתכת תואם. אהבתי את הסגנון הזה והחלטתי לסמוך על טעמו של ליאור. אחרי הכל, אם יש לו קראש עלי סימן שהוא בעל טעם טוב, לא? אני צוחק כמובן. מאז אותו לילה גשום ליאור מתנהג למופת. לרווחתי הוא כאילו מחק לגמרי את מה שהיה, ואנחנו סתם ידידים.
והספה אתם שואלים, (אם לא נרדמתם בינתיים מרוב שעמום), החלטנו לא להחליט על הספה. היא אמנם חיקוי ולא ארט דקו מקורי – אני לא מאמין שאמרתי את זה – אבל היא נאה מאוד ותואמת לכורסאות ואני קשור אליה. לשמחתי הסכים אבו ראמי לקחת אותה לבית המלאכה ולבדוק אם העץ לא אכול תולעים ואם אפשר לחדש את נעוריה. חיש קל טענו שני בריאי הגוף את הרהיטים שלי על שכמם ונשאו אותם למשאית. קבענו עם אבו ראמי שמחר בצהרים נגיע לבית המלאכה שלו להחליט מה יהיה צבע הריפוד שבו ירופדו רהיטי ואז נחליט סופית על גורל הספה שלי.
מה שעשינו אחר כך, ליאור ואני, בטח יחשב לאכזריות איומה ולא אתפלא אם צער בעלי חיים יגיש נגדי תלונה במשטרה, אבל הייתי חייב לדעת איך פחיסטון יגיב לנסיעה במכונית. הכנסתי אותו לכלוב מיוחד של חתולים שקיבלתי בהשאלה מהוטרינר ונסענו יחד לטיול קצר בקריה. פחי שנא את זה. הוא בכה והתמרמר כל הדרך, מטלטל את הכלוב שלו בעוד ליאור יושב חיוור לידו ומנסה להרגיע אותו.
אני נהגתי ולא יכולתי לעשות כלום, רק להצטער על מצוקתו של החתול שלי שבטח הרגיש נבגד ואומלל בכלא הפלסטיק בו נכלא על לא עוול בכפו.
עכשיו אני חושב שזה היה רעיון נורא ואיום, ובשבוע הבא כשאצטרך לקחת אותו לבית החדש הוא בטח יזכור לרעה את הנסיעה ההיא ויעשה לי צרות עוד יותר גדולות. אחרי סיבוב קצר חזרנו הביתה ושחררנו אותו. הוא זינק מהקופסא בקול יללה ונעלם. עברו כבר שעתיים מאז והוא טרם חזר. אני מאוד מקווה שעד מחר הוא יתפייס ויחזור. בחוץ גשם נוראי, רעמים וברקים, והוא פוחד ממזג אויר כזה.
***
מאז שהחלטתי לעבור אני מתנודד בין אושר והתעלות רוח נוכח מזלי הטוב, לבין התקפי חרדה פולניים שנוחתים עלי בעיקר בשעות הלילה. פתאום אני מתעורר שטוף זיעה וחושב שהכל יותר מידי טוב, הכל הולך חלק מידי ולא יכול להיות שזה קורה לי. המטבח נורא יפה, והבית נחמד, והחבר אוהב, והכל בחיים שלי פתאום מתוקתק מידי. איך יכול להיות שבדיוק אחרי שהוא גומר סוף סוף את הקורס הממושך והמתיש הזה אנחנו עוברים לבית חדש ויפה, ההורים שלו השלימו אתו, ואולי גם יבואו לבקר (אם זה יקרה אני אמור לעשות קולות של סתם שותף ותו לא), קיבלתי ציונים טובים בבחינות (האמת, לא היה ממש קשה), ואפילו בעבודה הולך לי לא רע?
אם גם פחיסטון יסתגל לדירה החדשה בלי בעיות הכל יהיה מושלם לגמרי. יש רגעים שזה מפחיד אותי עד מוות. ושכחתי לספר שמר מיכאלוב רמז שיש מצב שאבוא לעבוד אצלם בצורה מסודרת כי הם זקוקים לעוד בן אדם (אני גם בין יחידי הסגולה שמסתדרים עם הסגן האובססיבי שלו ולדעתי זו בעיניו התכונה הכי חשובה שלי), אבל מה זה משנה, העיקר שתהיה לי עבודה. בסיוטים שלי אני שומע את קולה של סבתא נוזפת בי שכל השמחה הזו עוד תיגמר בבכי.
בזמן שעבדתי על ליטוש הפוסט פחיסטון חזר. רטוב מעט וקצת רגזן ונעלב, אבל חזר. זה היום שישי הכמעט האחרון שלי בבית. בשבוע הבא יגמרו את הצביעה, ועד יום רביעי או חמישי יעמיסו את כל החפצים שלנו, שלי ושל אליס, על משאית וייקחו אותם לבית החדש. עד יום ראשון הבא אני נשאר ללון בדירה הישנה כי רק ב – 13.2 יחברו אותנו לחשמל. בסוף השבוע האחרון שלי בדירה אני אשאר שם רק עם המזרן הישן ושתי כסאות צולעים, ובגלל שאליס ודני נוסעים לביקור משפחתי אני ורוני נהיה האנשים היחידים בכל הבלוק. אחרי מסיבת הסיום של הקורס הוא מקבל חופש ואת יום האהבה נחגוג יחד בבית החדש שלנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s