3. תחילתה של ידידות מופלאה

עבדנו כמו תמיד, וכרגיל הרדיו היה דלוק בקולי קולות, והקריין השמיע איזה פרסומת או משהו, לא ממש הקשבתי, אבל הוא דיבר בטון נשי קצת מתחנחן, ואז אדי השמן אמר לניקולאי (הוא באמת חזר נשוי מרוסיה, אבל אשתו צריכה לגור שם עוד שנה לפני שירשו לה לעלות, ולא, עוד לא ביררתי אם הוא הוסיף לעצמו עוד כתובות קעקע חדשות), "איזה קול של הומו." וניקולאי דחף אותו עם המרפק, אמר לו לסתום והחווה בסנטרו לעברי ו… לרגע היססתי, ואז, במקום לחייך ולהגיד שנכון, הוא באמת נשמע הומו, הקריין הזה (מה שהיה נכון לגמרי), פשוט העמדתי פנים שלא שמעתי ולא ראיתי, ובעצם אני שקוע במחשבות עמוקות מיני חקר והלכתי משם.
זהו, זה הכל. זה כל מה שקרה ובכל זאת אני חושב שאני צריך למצוא לי מקום עבודה חדש, ואם הוא לא יהיה מקום של הומואים אז עדיף שאני אמשיך להיות בארון במקום העבודה החדש שעוד לא מצאתי כדי להימנע מדברים מביכים כאלו.
אני מנסה לחשוב על מקום עבודה שכולו הומואים, או לפחות הרוב, והמקום היחידי שעולה בדעתי זה חנות בגדים, או אולי מסעדה. לא חושב שאני אהיה מלצר מוצלח, וגם במכירות אני די גרוע, אולי מכירות ספרים? לא. אני פשוט אשב ואקרא את כל הספרים ואגרש את הקליינטים שלא יפריעו לי. בכל מקרה לא יזיק לי מקום עבודה שישלם לי קצת יותר כי המבצע של מציאת מישהו שישכיר ממני את החדר הפנוי בדירה לא הולך כל כך טוב.
היום, כששתינו יחד קפה לפני שיצאנו מהבית, רבנו שוב. חבל, כי בדרך כלל אני נורא אוהב את הטקס הקטן הזה – לשבת יחד זה מול זה, לכרסם עוגה יבשה, לשתות קפה ולדבר איתו על כל מיני דברים לא חשובים… סקס אני יכול לעשות כמעט עם כל אחד, אבל לשתות קפה של בוקר אני יכול רק איתו.
רבנו בגלל שאמרתי שהיום אחרי הצהרים יבוא הבחור הזה שרוצה להשכיר ממני חדר ושאני מקווה שזה יסתדר הפעם כי אני ממש צריך את הכסף הזה. (היו כמה שבאו קודם, אבל בגלל כל מיני סיבות זה לא הלך). סתם דיברתי, בלי להעלות בדעתי… הוא אמר אחר כך שהוא הבין מדברי שאני רומז שאני רוצה שהוא יעזור לי עם תשלום החשבונות, וזה ממש ממש לא היה נכון.
"מה אתה חושב שאני, זונה." התרתחתי.
איך הוא יכול היה לחשוב ככה. הרי עשינו סקס – לא. עשינו אהבה – רק כמה דקות קודם. הוא ניסה להתנצל, "תן לי לעזור, הרי אני החבר שלך." אמר וניסה לגעת בי, ואני דחפתי אותו ואמרתי שהוא רק האקס שלי ואם הוא יבקש יפה אני מסכים שנהיה יזיזים, לא יותר, ודחפתי פרוסת עוגה לפה. מרוב כעס היא נתקעה לי בגרון. התחלתי להשתעל נורא והוא נלחץ כאילו שאני עומד לגווע על רצפת המטבח, והתקשר אלי לעבודה איזה שלוש מאות פעם אחר כך לשאול אם אני מרגיש טוב.
אולי מישהו יכול להסביר לי למה כשאני נחמד אליו ומנסה להיות מבין ומתחשב הוא מגעיל כלפי, וכשאני צועק עליו ומתנהג בגסות הוא נמרח עלי?
גברים. לך תבין אותם.
ואם מדברים על גברים, הדייר המיועד שלי הגיע ומיד כשעיני נפגשו בעיניו ידעתי למה הוא עזב בית עם אישה ושני ילדים. אני רק מקווה שגם הוא יודע את זה.
הוא דווקא בן אדם נחמד, קרוב לארבעים, קצת מקריח, קצת שמנמן, אבל עובד על זה קשה וכבר איבד שמונה קילוגרם ועוד היד נטויה, ככה הוא סיפר לי בגאווה, ומיד שאל לאיזה חדר כושר אני הולך.
שמו מולי וברור שהוא די מבוהל מהצעד שעשה ונורא מתגעגע לילדים שלו. לי הוא אמר שהוא ואשתו נפרדו לתקופת ניסיון בגלל בעיות בזוגיות שלהם (נשבע לכם שככה הוא אמר) ושהוא רוצה רק חדר קטן לישון בו, זה הכל.
התנאי שלו זה שהוא יוכל לעזוב באתראה של כמה ימים ולכן הוא לא יכול לשכור ליותר מחודש כל פעם, אבל…
"זה בסדר גמור מבחינתי," אמרתי, "אבל תדע שלפעמים יבואו לכאן גברים לעשות איתי סקס וחלק אולי יישארו לישון אצלי."
אני מודה שנהניתי תענוג פרוורטי לראות איך העיניים החומות שלו מתעגלות כמו צלחות והפרצוף שלו מסמיק ממבוכה. "גם השכנים למטה הם הומואים." הוספתי, "וכל החברים שלהם גם, זה מפריע לך?"
הוא נחפז להבטיח לי שלא, מה פתאום, הוא בן אדם מאוד ליבראלי, וזה בכלל לא מפריע לו, ושכל אחד יעשה מה שטוב לו, ושאיש באמונתו יחיה, ושהחדר מאוד מוצא חן בעיניו, אבל… "אתה רוצה להשכיר או לא." הפסקתי את הגמגום שלו בגסות רוח – אני באמת חרא של איש מכירות.
הוא אמר שהוא לא בטוח, הוא עוד צריך לחשוב על זה, ומעשה שטן בדיוק ברגע זה נכנס ליאור לקחת ממני גבינה צהובה לשפר את הפיצה הקפואה שהוא תכנן לחמם (כל הזכויות על הרעיון שמורות לי ולדני), ראה את הדייר החדש שלי ושאל בטון הכי מתוק שלו מי זה החמוד הזה, ומה הוא עושה אצלי, ואם בא לו לאכול איתנו פיצה?
ליאור מסוגל להתנהג בצורה גברית רגילה לגמרי כשמתחשק לו, אבל לפעמים, בעיקר כשהוא לובש סינר ומשחק אותה טבח, הוא מתנהג כמו דראג קווין קטנה ומופרעת. גם אני, בפעם הראשונה שראיתי אותו מפגין את רפרטואר ההתנהגות האוחצ'ית שלו נבהלתי, אבל מולי נכנס לפאניקה, נבהל והתבלבל כל כך עד שחתם על החוזה רק כדי שיוכל לברוח מליאור מהר ככל האפשר.
אני חושב שהוא עומד להתקשר מחר מחרתיים ולהגיד שהתחרט ושזה לא זה, אני לא אתפלא אם יחזור לאשתו רק מרוב שנעשה לו לא נעים מליאור והשטויות המופרעות שלו.
אחרי שהוא חתם והלך התנפלתי על ליאור בצעקות, אמרתי לו שהוא מופרע ומפחיד אנשים הגונים עם ההצגות שלו, ומרוב כעס הורדתי ממנו את הסינר – משהו מזעזע במשבצות ופרחים בשלל צבעי הקשת ואם לא די בכך הוא גם מעוטר במין לב מתחרה בחזית – משהו באמת מזוויע. ומי נכנס בדיוק כשאני נאבק עם ליאור על הסינר הטיפשי הזה – רוני.
שניהם התחילו לדבר בבת אחת זה עם זה ואיתי – אל תשאלו אותי על מה, היה לי בלאק אאוט זמני – ופתאום הבית היה מלא בבני אדם קשקשנים שמיעוטם רצו לדעת על מה המריבה ורובם פשוט רצו שתהיה כבר פיצה, ורצוי גם כמה בירות.
"השכרתי את החדר, אני חושב." אמרתי רק כדי להגיד משהו.
"לאחד ממש חמוד." התלהב ליאור, "קצת קשיש, אבל מתוק ושמנמן, בדיוק כמו שאתה אוהב חמי."
הוא כזה סכסכן הליאור הזה, אני אחנוק אותו יום אחד עם הקוקו הטיפשי שלו.
טוב, איכשהו זה נגמר בפיצות ובהמון הסברים שרק סיבכו עוד יותר את המצב, מזל שדני נכנס והשיחה שינתה כיוון והפכה קצת יותר מהוגנת. אם אני לא אשמור עליהם הילד יצא דפוק לגמרי בגלל הפה המלוכלך של הקוקיצות האלו.
נכון לעכשיו אני חוזר ומזכיר לרוני שהוא רק יזיז שלי ושאני לא רוצה בכלל חבר, והוא מתעצבן ורומס אותי, ואני מתכוון פשוטו כמשמעו – שוכב עלי ומועך אותי בכל שישים ומשהו הקילוגרם הגרמיים שלו – ומתרתח כהוגן כשאני מבקש שיפסיק לדגדג אותי.
אנחנו עדיין אוהבים כמובן, אבל לפעמים זה פשוט לא מספיק. עכשיו הוא שוב מחזר אחרי כי הוא מרגיש שאני כבר לא שפוט שלו והוא חושש שעוד מעט יגור פה עוד גבר שעלול למצוא חן בעיני אז הוא עושה מאמץ, וחוץ מזה הוא באמת דואג לי, אני מרגיש שהוא מודאג בגללי ואני חשוב לו, אבל הוא עדיין לא מוכן לוותר על האופציה הנשית שלו, ואולי הוא לא יכול לוותר, מאין לי לדעת?
המצחיק הוא שגם אני מסתדר לא רע עם נשים, ואם הייתי רוצה ואם זה היה ממש חשוב לי אני בטוח שהייתי מצליח לחיות לא רע בכלל עם אישה וגם לספק אותה, אבל למה לכל הרוחות שארצה לעשות דבר כזה?
אין לי שמץ של ספק שנשים הן החלק המוצלח יותר של המין האנושי מכל בחינה שהיא, אבל בשביל סקס אני זקוק לגברים. נשים טובות לידידות, חיבה, שיחה – בעיקר מהסוג הנפשי – אבל לא יותר מזה. אני מודה שבהתחלה הייתי בטוח שהוא מאלץ את עצמו להיות עם נשים יותר מטעמי ארוניות מאשר בגלל משיכה אמיתית, כי אחרת למה הוא חוזר כל הזמן אלי? אבל בזמן האחרון אני מתחיל לשאול את עצמי אם זה באמת נכון. ההורים שלו כבר יודעים וכנראה שהם משלימים לאיטם עם הפייגלע שבו, אז בשביל מה ומי ההצגה? ונניח שהוא באמת זקוק גם לנשים, וגם אם אהיה המושלם בגברים (מה שאני לא) זה לא יעזור כי חסר לי ציוד חיוני מאוד שיש להן. אני אוהב אותו וזקוק לו ונהנה להיות איתו, אבל האם אני אוהב אותו מספיק כדי לחלוק אותו עם אישה?
האמת, כן. אני חושב שכן. הרי גם אני שמח לגוון מידי פעם עם אקס זה או אחר (בעיקר עם בוריס), אז גם לו מותר, בתנאי שיחזור אלי ושאני אהיה בן זוגו העיקרי ושנחיה יחד, אבל כמו שאני מכיר אותו זה לא יהיה ככה, נהפוך הוא. הוא מעדיף לחיות חיי משפחה וזוגיות עם אישה שתיתן לו ילדים ובית ופאסדה של נורמאליות מהוגנת, ואני אהיה הסוד הקטן מהצד, סוד אפל ומטונף שהוא מתבייש בו.
לא תודה. לא נראה לי. גם אם הוא מאוד אוהב אותי זה עדיין לא נראה לי כדרך חיים בריאה בשבילי. ומה שהכי מעצבן זו הקנאה שלו והרכושנות שלו. אם יש מישהו שאין לו זכות לקנא זה לאהרון, אבל האם זה מפריע לו? הצחקתם את הסבתא של פפו.
דנתי בנושא עם חבר שהודיע לי שאני מסתפק ביחסים הביזאריים הללו עם רוני בגלל שכדתל"ש מצוי אני חש אשם בנטיות ההפוכות שלי ונהנה לסבול, וגם (זה ממש עצבן אותי), בגלל שאני חיובי ואני מרגיש שלא מגיע לי משהו טוב יותר.
מרגיז, אבל הגיוני באיזה אורח מעוות.
***
היום תפסתי את ניקולאי בצד ושאלתי אם הוא הוסיף לעצמו איזה קעקוע מעניין כשהיה ברוסיה. הוא אמר שלא, להתחתן זה מספיק ודי, לא צריך להוסיף עוד הרפתקאות, ואז הוא ניסה להתנצל בגלל הקטע של אתמול ולהגיד שהם סתם צחקו ואין להם שום דבר נגדי, או נגד הומואים, וסליחה אם נפגעתי, ואני נחפזתי להגיד שלא נפגעתי ושהקריין ההוא באמת נשמע הומו, והכל נגמר בשלום.
חוץ מזה הלכתי כל היום עם הנייד צמוד אלי כי המתנתי לצלצול ממולי. הייתי בטוח שהוא עומד לבטל את העסק והנה, כשכבר כמעט הלכתי הביתה, הוא באמת צלצל ולא רק שלא ביטל אלא שאל אם לא יפריע לי שהוא יעביר את חפציו כבר בסוף השבוע הזה.
"מצידי אתה יכול להגיע כבר היום." אמרתי, כי מה אכפת לי? בין כה החדר סתם עומד ריק. הוא הודה לי בהתרגשות וסיפר לי שהמצב בבית נעשה כל כך מתוח עד שהוא ממש חייב להסתלק, ואולי הוא יבוא כבר היום ישר מהעבודה כי אשתו שלחה את הילדים לסבתא ורק בגללם הוא עוד ממשיך לגור בבית.
"אולי היא רוצה שתהיו לבד בבית ותנסו להתפייס?"
"ודווקא בגלל זה דחוף לי לברוח." הוא ענה בתקיפות, "השיטות שלה להתפייסות הן…" ואז הוא נזכר שהוא כמעט לא מכיר אותי וסתם את הפה.
הבעיה היא שאין בחדר האורחים שום רהיטים חוץ מארון קיר ושני כסאות צולעים. נניח שהוא באמת יגיע. איפה הוא יישן? אם נגיע למצב המביך הזה אני אתן לו את המיטה שלי, אשאיל שק שינה ומזרון מליאור ואישן על הרצפה.
אתמול לא קרה שום דבר ממה שחשבתי – ככה זה תמיד, אתה עושה תכניות, מתארגן וחושב על כל האופציות, ובסוף קורה משהו לא צפוי שבחיים לא היית חושב עליו והכל משתנה בבת אחת. נו, טוב, ככה זה בחיים, או שאולי אלו רק החיים שלי?
בסוף מולי לא בא, לא יודע למה. הוא לא דיווח לי. אולי הוא כן התפייס עם אשתו, אולי תפס זיון באיזה מקום? מאין לי לדעת.
נשארתי לבד בבית וראיתי סדרה הזויה בטלוויזיה רק בגלל שחקן מתוק אחד, מת על הפרופיל שלו, יש לו אף שפיצי חמוד כזה ועיניים מדהימות, ותלתלים שחורים. בפרק הזה הוא גמר במיטה עם איזו בלונדה, נכון, כוסית, אבל בכל זאת, נקבה… כשזה נגמר הלכתי לישון ובסביבות שתיים בלילה, אחרי שכבר נרדמתי, רוני הופיע פתאום.
הוא הצליח להיכנס למיטה בלי להעיר אותי, (הוא משתכלל והולך בקטע הזה), ופתאום הרגשתי בו לצידי, נלחץ אלי חזק, משפשף את פניו בחזה שלי – מת על הפרווה שלך הוא אומר – מושך אותי אליו, מתכנס תחתי, מבקש להתחפר בתוכי.
"מה קרה, קר לך?" שאלתי וחיבקתי אותו.
"כן, קר לי, תחמם אותי, תחזיק אותי." הוא ביקש, נשמע עצוב כזה, בודד ומרוחק כל כך. זה הפחיד אותי. כמה שמעכתי אותו יותר חזק אלי ככה הוא רצה עוד. פחדתי שאשבור אותו לשתיים.
"מה קרה חמוד, תספר לי מה הבעיה."
"ביום כיפור אני בבית עם ההורים, הולך איתם לבית כנסת."
"בסדר, אין בעיות."
"יכול להיות שאני אשאר שם גם שישבת."
"טוב, אני אתגעגע, אבל באמת הזנחת אותם קצת לאחרונה."
"אולי אני אביא אליהם את המולדבית (החברה שלו ממולדביה).
"יופי." אני אומר, "באמת הגיע הזמן שהם יכירו אותה." בלב אני מרגיש סכינים, אבל בחוץ אני מחייך ואומר יופי.
"מה יופי. אידיוט אחד! תתרגז, תכעס, תרביץ לי."
"לא, רוצה. לא אוהב אלימות."
"אתה סתם אפס פתטי." הוא פוסק בזעם, "אתה לא גבר."
"אז לא, אתה מספיק גבר בשביל שנינו." אני עונה, ומתחיל לכעוס למרות שהוא סתם מדבר שטויות.
אני מנסה להתרחק ממנו, הוא מסרב. אנחנו נאבקים קצת, אבל ברגע שהוא מתחיל לבכות אני מפסיק להדוף אותו ממני ונרגע.
לא ישנו הרבה באותו לילה – התחבקנו והתלטפנו ודיברנו. הוא ביקש סליחה, ואני אמרתי שיפסיק עם השטויות, והוא שוב סיפר כמה קרוע ואומלל הוא מרגיש, ואני אמרתי שזה בסדר ואני מקבל אותו כמו שהוא, ואני אחכה עד שהוא יחליט.
"ואם אני אף פעם לא אחליט." הוא אמר במרירות, "אז מה, תחכה לי לנצח."
"לא יודע חמוד, מספיק. בוא נישן." ביקשתי, ובסוף נרדמנו מחובקים.
"אני כל הזמן פוחד שיום אחד תגיד שדי, שנמאס לך, ותעיף אותי לכל הרוחות." הוא אמר לפני שהלך.
"אל תדאג, אני אתן לך הודעה מראש שתוכל להתכונן." הבטחתי לו.
אז לא, אני לא אחכה לנצח, אבל אהבה זה לא רק אושר, וסקס נהדר, וצחוקים, ובלונים, ונשיקות, ופרפרים, זה גם להיות לבד ולחכות ולהיות חזק וסבלני בשביל שניים ומסתבר שיש לי הרבה יותר סבלנות מכפי שתיארתי לעצמי.
כשאני חושב על האהבה שלנו אני מדמה אותה כמין חבל עבה וגס עשוי מאות סיבים קטנים ודקים של זיכרונות, תחושות, טעמים, חוויות, לילות וימים שעברנו יחד.
החבל הזה קושר אותי אליו ואותו אלי. אם נמשיך להיות יחד ונמשיך לאהוב החבל יתעבה ויתחזק, אבל אם הוא יתרחק ממני, יעביר את מרכז החיים שלו אליהם, אל ההורים, המשפחה, הבנות ההן, (עכשיו זו המולדבית, אולי יהיו אחרות בהמשך), החבל הזה יתחיל להיקרע. סיב אחר סיב יפקע, ככל שהוא יתרחק ממני יותר ככה החבל ימתח יותר וייעשה דקיק יותר, ובסוף הוא יקרע, וזה יכאב, אבל אז לא נהיה קשורים עוד והוא יוכל ללכת ממני ואני ממנו. אני רק מקווה שאוכל להזהיר אותו מראש שזה עומד לקרות.
***
מולי, הדייר החדש שלי, הגיע בבוקר ושמח מאוד לשמוע שהיום אני לא עובד ואוכל לעזור לו לפרוק את החפצים שלו. הוא הביא פוטון זוגי נוח למדי, שטיח דק שנקרא קילים, כמה מזוודות, בגדים ומחשב נייד. אחרי שסידרנו הכל הוא מיד נעמד לבשל, ראה שחסרים המון דברים ושלח אותי לעשות קניות, והתפלא מאוד שאני לא שותה שום אלכוהול. אפילו בירה הפסקתי לשתות כי היא לא עושה לי טוב בזמן האחרון, אולי בגלל התרופות שאני לוקח?
אכלנו מצוין, (בשבילי, אם האוכל חם ומבושל זה מספיק טוב, אני לא בררן), וגילינו שאנחנו מחבבים זה את זה. "זו עומדת להיות תחילתה של ידידות נפלאה." אמר מולי וצחק, והיה מרוצה מאוד לגלות שאני יודע שזה משפט הסיום של הסרט הקלאסי 'קזלבנקה'.

חשבון נפש
החבר'ה בדירה של ליאור (שאני מכנה הזולה) יושבים למטה על המרבץ שלהם ושומעים מוזיקה, בשקט לשם שינוי, ודני מתרוצץ בחוץ עם האופניים שלו ובא כל כמה זמן לבקש מים או משהו לאכול. מצד אחד הוא מרגיש לא נוח כי הוא כבר בר מצווה וצריך לצום, אבל מצד שני הוא רק ילד והוא רעב וצמא מכל ההתרוצצות.
פתרתי לו את הבעיה ואמרתי שהוא עדיין צעיר והוא יכול להתחיל את הצום רק מחר בצהרים. זה לא ממש נכון, אבל שטויות. שיעשה חיים.
אותי הכריחו לצום מגיל שלוש עשרה וזה היה מגעיל ודי מרושע – איזה עברות כבר יכול לעשות ילד בגיל שלוש עשרה?
אם אני אמשיך בקו המחשבה הזה אני עוד אעשה בודהיסט. הדבר היחיד שאני מחזיק ממנו ביום כיפור זה הרעיון של חשבון נפש. אפשר לעשות את זה בכל יום כמובן, לא רק פעם בשנה יחד עם כל עם ישראל, אבל מצד שני רק היום כל כך שקט ורגוע במדינה שלנו. שקט מאוד הבוקר ויש לי זמן לעשות חשבון נפש. גם נושא המוסף החגיגי בעיתון ידיעות – בחירות והתלבטויות – התקשר איכשהו לחיים שלי.
רוני הוא כמובן המתלבט הנצחי, ולא רק בנושא של אם להיות סטרייט או הומו. אני לא הולך איתו אף פעם לקניות כי הוא משגע אותי עד שהוא מחליט על משהו.
אם באמת הייתי יושב וחושב בהגיון מה טוב לי ולו, הייתי מגיע שוב למסקנה שהגעתי אליה בפעם הקודמת – צריך להיפרד ויפה שעה אחת קודם. נכון שאחרי שהחלטתי את זה יצאתי מדעתי והגעתי לאשפוז, או שאולי קודם השתגעתי ואחר כך החלטתי להעיף אותו מחיי.
זה לא ברור לי. משום מה הקטע הזה קצת מעורפל אצלי, אבל אני די בטוח שזו הייתה ההחלטה הגיונית להפליא שגרמה לי אומללות איומה.
מצד אחד ברור כשמש שאנחנו לא מתאימים והקשר שלי ושלו נדון לאבדון. כל בן אדם שעיניו בראשו יגיד שאני מבזבז עליו את הזמן שאין לי וחבל לתת את השנים הללו לבחור שממש, אבל ממש, לא מתאים לי. הוא יותר מידי אקטיבי, הוא עדיין בארון, הוא רוצה גם נשים, הוא צעיר מידי ולא רוצה לגור איתי כדי לא להעציב את הוריו, הוא קנאי ומה שמרגיז עוד יותר, בעל מוסר כפול. לו מותר, לי אסור, הוא מעצבן אותי בטירוף עם הקטעים האלימים שלו גם בסקס וגם בכלל … טוב, זה גם מחרמן, אבל גם מפחיד.
הבן אדם מכריח אותי לחיות על הקצה ובאימפולסיביות שלו משבש לי כל סיכוי לשלווה ולשקט, פשוט אסון טבע קטן שחום והיפר אקטיבי שממשיך לרכב על האופנוע המאוס הזה שמפחיד אותי עד מוות. למה אני עדיין איתו? למה נתתי לו להיכנס לי שוב לחיים? כי אני אוהב לישון איתו, לצחוק איתו, לשתות איתו קפה בבוקר. כי כל לילה בלעדיו במיטה הוא לילה מבוזבז ואומלל, כי כל בוקר אני מגשש אחריו ומרגיש נורא אם אני לא יכול לחבק אותו ולגעת בו ולהריח אותו.
רק הוא גורם לי להרגיש חי. הריח שלו מטריף אותי, אני מתגעגע אליו כל שנייה שהוא לא פה. הוא מקנא לי ואני אוהב את זה. בשבילו אני מוכן לוותר על סקס עם אחרים, רק כדי שהוא ישמח.
העיניים שלו מדהימות, והפה שלו נפלא, ואני מעדיף את הצרות שהוא עושה לי על פני הפינוקים שאחרים נותנים לי. אם לא אוכל ללטף יותר את העור החלק שלו אני אמות מעצב. האם אלו סיבות להמשיך לסבול בן אדם מרגיז כל כך? לא יודע.
כמו תמיד שאני מתלבט מה לעשות אני מתייעץ עם בוריס.
"תעשה טבלה של בעד ונגד."
"עשיתי כבר." אמרתי, והקראתי לו בגאווה את הרשימה שלי.
"נו, הכל ברור." איבד בוריס את סבלנותו, "כבר החלטת, אתה אוהב אותו. חבל על כל הקשקושים שלך. בוא ניסע באופניים, עוד חצי שעה אני אצלך וקח כובע."
אז עם אתם מחפשים אותי, לקחתי כובע והלכתי לנסוע באופניים.
***
אחרי יום כיפור אמורים להרגיש רגועים ומפויסים. להתחיל את השנה החדשה בלב נקי וקל, אבל בגללו הכל קרה בדיוק הפוך. זה התחיל בזה שכמה שעות אחרי סוף הצום הוא צץ אצלי עם קסדה ביד. "מה, לא הייתה עדיין תנועה ברחובות, נסעתי לגמרי לבד." ענה למבט החמור שנעצתי בו.
הטיעון הזה לא שכנע אותי וכדי להפגין את מורת רוחי המשכתי לשבת מול המחשב, לשוחח במסנג'ר עם יוני ולהתעלם ממנו – אין דבר שמעצבן אותו יותר מזה.
כמובן שרבנו, לדעתו ברגע שהוא נכנס לבית שלי אני צריך להפסיק הכל, לסלק את כולם, ולהתרכז אך ורק בו, וכשהוא לא בבית אני אמור להמתין לו ולהתכונן נפשית וגופנית לבואו.
לדעתי הוא מגלומן והגיע הזמן שהוא יבין שהשמש לא זורחת לו מהתחת. אם הוא רוצה שיתייחסו אליו כאל נסיך הכתר שיישאר בבית אצל הוריו. אולי המולדבית שלו מוכנה להעריץ את העובדה שהוא נושם איתה באותו חדר, אני לא.
שכבנו לישון כועסים, בלי סקס, בלי חיבוק, כל אחד מכורבל בפינה עם הטענות והזעם שלו, כל אחד בטוח שהוא צודק. אחרי שעה של שתיקה זועפת ועקשנית הוא שאל מה אני חושב שיהיה הסוף איתנו ואם לדעתי יש לנו עתיד ביחד. אמרתי שכן וחיבקתי אותו, והבטחתי לו שבסוף הכל יהיה בסדר.
"נפרדתי ממנה בבוקר של ערב יום כיפור." הוא אמר פתאום, "הסברתי לה שאני לא מרגיש בשל לקשר ושאני עדיין צעיר מידי למחויבות, והיא אמרה שאני מניאק והסתלקה."
"אתה באמת צעיר מידי למחויבות." הסכמתי, למרות שאם מישהו ישאל אותי מה זאת בדיוק המחויבות הזו שכולם מדברים עליה אני אאלץ להודות שאין לי מושג.
"הבחור הזה שדברת איתו במסנג'ר. אתם מתכננים להיפגש?" שאל רוני.
"יוני ואני סתם ידידים רוני, אתה מכיר אותו, זה הילד הזה שמת על תיאטרון."
"אה, ההוא. מה, אין בחורים חדשים באינטרנט שאתה עדיין תקוע איתו?"
"אתך אני תקוע עוד יותר זמן, אתה מכיר אותי, אני טיפוס שנתקע."
"כן, אני יודע. נתקעת עם בוריס הבוקר."
נתתי לו פליק חינוכי קטן. "אל תהיה גס רוח. נסעתי עם בוריס באופניים בשביל הספורט וכדי לארח לו לחברה, זה הכל. מה, אתה מקנא?"
"כן." אמר רוני בעגמומיות ששברה לי את הלב, "אני מקנא. אני נורא מקנא בכל האוחצ'ות האלו – החברים של ליאור, ובחיילון שלו שבולע אותך בעיניים, ועכשיו בא גם המולי הקשישון הזה…"
"החייל של ליאור מסתכל על כולם, לא רק עלי, והאוחצ'ות הם רק ילדים שמעריצים בעיקר אותך, לא אותי, ומולי… תעזוב אותו בשקט, יש לו די צרות משלו."
רוני צחק והודיע לי שאני תמים, טיפש ומדחיקן, ושאם הייתי רוצה הייתי יכול לזיין כל אחד בסביבה.
אמרתי לו שהוא אידיוט, ושרק אותו אני רוצה. הוא חיבק אותי ואני אותו, הריב נגמר והכל בא על מקומו בשלום. "תגיד חמי," הוא שאל רגע לפני שנרדמנו, "אתה שוב כותב בלוג?"
הרגשתי שאני מתחיל להזיע בעורף מרוב מבוכה. מצד אחד הבלוג אמור להישאר הסוד הקטן והפרטי שלי, מקום המפלט שלי בו אני שופך את לבי, אבל מצד שני, לך תשקר בפנים כששואלים אותך שאלה ישירה כזו.
"אני כותב סיפור שמבוסס על החיים שלי." התחמקתי, "ואל תשאל יותר, אני לא רוצה לדבר על זה."
"גם אני מופיע בסיפור?" שאל רוני בסקרנות – הוא כזה ילד לפעמים.
"יש שם דמות שמזכירה אותך קצת, אבל אל תדאג, אף אחד לא ידע." הרגעתי אותו, "בוא נישן."
***
הכל התחיל כי תקעתי לראש הטיפשי שלי שרוני כן יבוא ביום שישי בערב, למרות שהוא אמר לי מפורשות שאחרי שהסתלק מהבית במוצאי יום כיפור הוריו מצפים שלפחות ביום שישי הוא יישאר בבית.
משגע אותי שהוא צריך לעשות חשבון להוריו ולדווח להם מתי ולאן הוא הולך. משגע אותי שאנחנו לא מדברים על המצב ביני לבינו ושהכל כל כך נזיל ולא קבוע ולא יציב. משגע אותי לבלות ביום שישי לבד בבית. ביום שישי אתה מצפה לצאת, לבלות, לשמוע מוזיקה, לראות בני אדם, לשבור את השגרה. זה מעין התניה שמתחילה בגיל ההתבגרות, ביום שישי כולם מבלים עד שעה מאוחרת ומי שנשאר בבית הוא לוזר פתטי. חיכיתי ליד החלון, מצפה לשמוע את קול טרטור האופנוע המאוס שלו, מתכנן איך אעמיד פנים אדישות ולא אגלה לו שאני יודע שהוא קנה את האופנוע מהגיס שלו.
לא התכוונתי לרגל אחריו, במקרה הצצתי לו בארנק כשחיפשתי כסף קטן (בסדר, לא הייתי צריך, אני יודע, אבל גם הוא מחטט לי בחפצים) ומצאתי את הביטוח על האופנוע שהיה רשום על שמו.
אז חיכיתי וחיכיתי, והתעצבנתי וריחמתי על עצמי, ותנחשו מי לא בא?
אחרי שעה שמונה בערב אחזה קדחת יציאה בכולם, כולל דני שתפס לי את הטלפון ודן בפרטי המסיבה אליה הוא מתכנן ללכת עם שאר חבריו, תלמידי כתה ז' בסך הכול ובליינים יותר גדולים ממני. ליאור התלבט בקולי קולות עם חברים מה הבילוי ההולם את יום שישי הזה – מסעדה רוסית אחת בצ'ק פוסט ששמה פרח מזיכרוני שאפשר לשתות ולרקוד בה בימי שישי, או אולי מסיבה בבית פרטי של מישהו מהמכללה?
"אם הם מתכוננים לשתות במסיבה איך הם יחזרו אחר כך הביתה." שאל מולי שעד כה סתם רבץ בשתיקה על הספה ובהה בטלוויזיה.
"אני אקח אותם, ואחר כך הם יחזרו במונית."
"למה אתה לא נשאר איתם במסיבה?" התעניין מולי.
"השתגעת. אני לא רוקד, לא שותה ושונא מוזיקה צרחנית."
"אני דווקא כן אוהב לשתות ולשמוע מוזיקה, והייתי שמח לנסות לרקוד עם הצעירים." אמר מולי בעגמומיות, ורק אז שמתי לב שהוא לא מוריד את העיניים מהחיילון של ליאור שהתרוצץ הלוך ושוב בתחתונים בלבד, מנסה לסדר לעצמו את השערות עם ג'ל, נכשל, רץ לשטוף את השערות במקלחת, ושוב מנסה.
"אוף אתך כבר." התרגז עליו דני, "שב רגע בשקט." פקד, ולתדהמת כל הנוכחים ייבש היטב במגבת את שערו הבהיר של החיילון (גם הוא רוסי כמובן. יש בזולה של ליאור רוב רוסי מוחץ), שם קצת ג'ל על קצות אצבעותיו ובזריזות כפיים מדהימה סידר לו את השערות בשפיצים מהודרים.
"צריך שהשערות יהיו יבשות ולשים רק קצת בקצוות." הסביר, "ז'וז'ו לימד אותי." זרח אלינו. "ושלא תעיז לגעת בזה עד שהכל יתייבש." התרה בחיילון. הטלפון שוב צלצל והילד טס אליו, "זה בשבילי. אל תענו, זה בשבילי!" צרח, וכן, זה היה בשבילו.
החברים שלו אפילו לא מנסים להתקשר אליו הביתה אלא ישר מתקשרים אלי, ולא מתביישים לשאול אותי בחוצפה מה שלומי ומה נשמע. בגילם לא הייתי חצוף כל כך כלפי אנשים מבוגרים.
"אתה מסיע אותנו, או שניקח מונית?" שאל ליאור אחרי שהם החליטו סוף סוף ללכת למסיבה אצל אלכס – המורה ההוא מדניה שבחורף שעבר היינו אצלו במסיבה, המסיבה שבה ליאור נישק את רוני וגרם למריבה גדולה ביני לרוני. כמה הרבה עבר עלינו מאז, וכמה מעט השתנה בעצם.
הצעתי להם שייקחו את מולי כנהג, ואמרתי לו שהוא בטח ייהנה לשוחח עם בעל הבית שהוא אדם מרשים ומשכיל מאוד, אבל שיזכור שהוא, כמו רוב המוזמנים, גם הומו. "אין לי שום בעיה עם זה." אמר מולי, מאושר מאוד, "אבל אני לא יודע מה ללבוש." הביט היישר בעיניו של החיילון שמיד הציע לו עזרה.
למרבה צערו כל שאר החבר'ה שבגדים, אופנה ושינוי תדמית מרתקים אותם פלשו גם הם לחדרו של מולי, הוציאו את כל בגדיו מהארון והשתעשעו בהלבשתו בתלבושות שונות כאילו היה בובת ברבי.
מובן שהבגדים השמרניים שלו לא השביעו את רצונם של הפרחחים, ואם הוא היה רזה יותר הם בטח היו דוחסים אותו לבגדים שלהם. למזלו הוא קצת שמנמן (כולם הודיעו לו שעליו לרזות ולהירשם מיד לחדר כושר), ולפני שהמסכן הספיק למחות הם גילחו את פדחתו המקריחה, סחבו לי חולצת טריקו מזעזעת אחת שרוני השאיר בארון שלי – משהו שחור עם כתובות זוהרות בזהב וכסף – והשלימו בחוסר רצון עם הג'ינס השחורים שלו, אבל התעקשו שעליו לנעול נעלי התעמלות, ולא חס וחלילה נעלים סתם, או אלוהים ישמור, סנדלים.
אחר כך הם הסתלקו והשאירו אותי עצוב ובודד. "מה דעתך, כדאי להתקשר לרוני?" שאלתי את פחיסטון שהפנה אלי את גבו בבוז כדי שאדע מה הוא חושב על התקשורת החד סטרית ביני לבין רוני. בגלל הנסיבות הוא מתקשר אלי מתי שהוא רוצה ומתי שנוח לו, ואני לא.
אסור לי להתקשר כשהוא בצבא, אסור כשהוא בבית, אסור ואסור. אין מצב שאני סתם ארים טלפון לחבר שלי ואגיד, "מה שלומך חמוד, מה אתה לובש, איך ישנת בלילה, מתגעגע אלי? תגיד לי עד כמה." להיות חבר של מישהו שחי בארון ומת מפחד שידעו זה לחזור לארון. מבאס מאוד, בעיקר אם התרגלת כבר לחיות חופשי בלי לעשות חשבון. אז בסדר, התרגלתי ואני מקבל את העובדה שבצבא אסור שיידעו, אבל הרי הוריו יודעים שהוא עדיין בקשר איתי, אז מה הבעיה אם הוא אצל הוריו ואני מתקשר לנייד שלו? אם הוא לא רוצה שהם ידעו מי התקשר אליו הוא יכול פשוט לצאת מהחדר, נכון?
זהו, החלטתי, אני מתקשר.
התקשרתי. זו לא הייתה שיחה טובה. לא סיימתי אותה עם חיוך על הפנים. לא שהוא צעק עלי, או העיר לי למה התקשרתי, אבל הרגשתי את ההסתייגות בקול שלו.
"אני מעדיף שלא תתקשר בשבתות." אמר כשהערתי שהוא נשמע מאוד קר.
"אז למה לא כיבית את המכשיר?"
"כי.. אה… כי…" הוא גמגם כמו תמיד כשהוא עומד לשקר, ואז אמר שעליו להיות זמין תמיד לצבא, אבל ידעתי שזה שקר. אם הצבא היה צריך אותו הם היו מתקשרים לטלפון של הוריו. נכון, הם דתיים ולא מדברים בשבתות בטלפון, אבל אם הטלפון כן מצלצל בשבת הם עונים מחשש שזה פיקוח נפש. הוא בטח השאיר את הנייד דלוק בשביל מישהי, או מישהו, חשבתי. "אני מצטער שהפרעתי לך, פשוט התגעגעתי." אמרתי בקרירות, "זה לא יקרה יותר." וסגרתי. תרגיל עלוב, אני יודע, פשוט מעורר רחמים. הלכתי למיטה מרגיש שאני פתטי בצורה מבישה.
חצי שעה אחר כך הוא התקשר וניסה לכפר על השיחה העלובה הקודמת. "אתה בא או לא?" חתכתי אותו בחוסר סבלנות.
"אני לא יכול חמי, אני מצטער, אני חייב להישאר הפעם."
"תראה עד כמה הצלחת להנמיך לי את הציפיות." הפגנתי וירטואוזיות פולנית בניגון על רגשות האשמה שלו, "אני אפילו לא שואל אם נצא לבלות, כל מה שאני רוצה זה לישון אתך, זה הכל, אפילו מולי יצא לבלות, ורק אני תקוע כמו לוזר בבית."
"לפחות אתה לבד, ויכול לראות טלוויזיה ולקשקש במסנג'ר, אני תקוע אתם ולא יכול לעשות כלום."
על זה לא הייתה לי תשובה ולכן אמרתי לו שאני מתגעגע ועצוב לי לישון לבד, והוא אמר שהוא אותו דבר, ובכך סיימנו.
הלכתי לישון ובסביבות שלוש לפנות בוקר מולי העיר אותי ושאל אם יש לי עוד שמיכה. "מה? למה? מה קרה?" גנחתי וזחלתי לשירותים כי דבר ראשון שאני עושה אחרי שאני מתעורר זה להשתין. כשחזרתי למיטה מולי כבר היה בתוכה, מצטנף מתחת לשמיכה הקלה שלי, טוען שהוא קופא מקור עם הפיקה הדקיק שלו.
"מה קרה במסיבה?" חקרתי, "למה חזרתם כל כך מוקדם?"
"הם עוד שם, חזרתי לבד." אמר מולי, "הם יחזרו מחר בבוקר במונית." הוסיף, ולמרבה התדהמה שלח יד וניסה למשש אותי.
"השתגעת?" נדהמתי, ודחפתי אותו, "מה אתה עושה?"
"כן, השתגעתי." אמר מולי, "השתגעתי לחשוב שיש לי סיכוי אצל בחור כזה צעיר."
"אתה מתכוון לחיילון?"
"כן. אני יודע שאני יכול להיות אבא שלו אבל אסור לי לחלום?" התרגז מולי.
"מולי, קודם כל יש לו חבר, ושנית הוא באמת… הוא קצת צעיר מידי בשבילך."
"אבל הוא כל כך יפה." גנח מולי, וגם אתה." הוסיף באבירות, "ולך אין חבר, ואתה לא כל כך צעיר, והחבר'ה אמרו לי שאתה מעדיף גברים מבוגרים."
"מולי, זה לא ממש מדויק, אני ורוני… עוד לא החלטנו… וחוץ מזה…" גמגמתי, היססתי, התפתלתי והזעתי בניסיון להסביר. האמת, התפלאתי על המוסריות שלי, אבל זה היה כל כך לא לעניין, ההצעה שלו, בעיקר בשעה כל כך מוקדמת של הבוקר.
לא יודע למה הרעיון שאני ומולי… למה זה כל כך הפריע לי. הוא לא דחה אותי, והוא היה שם במיטה, לידי, והוא רצה והייתי לבד, אבל בכל זאת משהו ברעיון שאעשה איתו סקס למרות שאנחנו בכלל לא מכירים, ואני לא יודע עליו כמעט כלום, והוא רק גוף חם ורך שבמקרה נמצא לידי במיטה, הטריד אותי, אפילו דחה אותי, למרות שמולי לא דוחה בעיני גם אם לא עבר עדיין דרך מסחטת הזיעה של מכון כושר.
"תראה, אנחנו כמעט לא מכירים, ואתה עדיין לא ממש סגור עם עצמך ויש לך מעט מאוד ניסיון בסקס עם גברים ואני… לי יש יותר מידי ניסיון, ואני חיובי, וגם אני עוד לא ממש סגור עם הקטע של החבר שלי ו…"
דברתי והסברתי עוד ועוד עד שלמולי נמאס. "טוב, הבנתי. די, שתוק כבר, תן לישון." רטן ודחף לי ברך לבטן. החזרתי לו בדגדוג ונאבקנו קצת, צוחקים, עד שבסוף באמת נרדמנו.
למחרת ניסיתי לברר מה באמת קרה במסיבה וגיליתי שלכל אחד יש גרסא אחרת, אבל כולם מסכימים על דבר אחד – מולי שתה יותר מידי וניסה להתחיל עם החיילון של ליאור שגם הוא מצידו שתה המון. ליאור כעס, מולי עזב, ואחר כך החיילון וליאור עזבו גם כן. באמצע הדרך התפתחה מריבה עזה והחיילון השתוי ירד ברמזור, או לפני הרמזור? בכל אופן הוא ירד מהרכב בצורה פראית ומסוכנת בצומת יגור, ועכשיו הוא וליאור לא מדברים ומולי מדופרס.
נשאר עוד לברר איך רוני יודע שמולי ישן איתי, ולאן נעלם מיצי שנראה לאחרונה רוקד בהתלהבות בדשא מתחת לווילה של אלכס, ומאז נעלמו עקבותיו?
פרס מובטח למוצא הישר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s