40. בשורות רעות

בעבודה אני צמוד לרדיו כל הזמן. פשוט אין לי ברירה. הוא תמיד שם – גדול ורועש חולש על כל בית המלאכה. כל חצי שעה יש מבזק חדשות, או חדשות, שזה בעצם אותו דבר, ולגיוון משמיעים פעמיים ביום יומני חדשות. בין מבזק ליומן נשפך מהרמקולים גם רעש מעצבן שמשום מה קוראים לו מוזיקה, בטעות מתפלק להם מידי פעם גם שיר אמיתי, אבל זה נדיר מאוד. השבוע המפגע השמיעתי הזה היה מזיק מהרגיל. כבר ביום ראשון סיפרו על הילדה בת החמש עשרה שנרצחה סתם ככה, בלי סיבה, ונמצאה מתה וערומה. למחרת זה נעשה גרוע עוד יותר, אלמונים ירו על מכונית מלאה ילדים שחזרו ממסיבת בת ובר מצווה והרגו תינוקת ואישה חפות מפשע. אחר כך דהר לעולמנו הדחוס צרות גם הסוס הטרויאני הזה שאין דרך להתגונן ממנו חוץ מניתוק מהאינטרנט (רעיון לא רע בעצם), ובין לבין אב חורג שאנס את ביתו בת העשר במשך שנים, רופא שניצל מינית חולה, סבא שתקף ילדות קטנות ועוד ועוד נבזויות קטנות ומכאיבות שכבר חולפות לנו ליד האוזן כאילו כלום, ועל תאונות דרכים אני בכלל לא מדבר כי זה כבר בכלל נדוש ומשעמם…
כל פעם שמדברים על הדברים האיומים שקורים לילדים אני מרגיש צביטה בלב, אבל עם הזמן הרגישות מתקהה, לומדים להיאטם, לא לשמוע, לא לשים לב לא לחשוב על זה כי אחרת נצא מהדעת, אבל אז באה הידיעה שהם דשו בה בתאווה שוב ושוב – הרוצח הסדרתי שרצח בחיפה הומלסים.
בבית עשיתי טעות וראיתי חדשות בטלוויזיה ולפני שהספקתי לכבות הראו תמונות מהשטח. אולי, אם לא הייתי לבד בבית הייתי מתגבר, אבל רוני נשאר אתמול בבסיס כי הלימודים נגמרו נורא מאוחר (רק אלוהים יודע איפה באמת הוא ישן כשהוא לא איתי) והייתי לבד ופתאום לא יכולתי לשאת את זה עוד. נעלתי נעלי התעמלות ויצאתי החוצה. בשעות כאלו, קצת אחרי תשע בערב, ריק אצלנו לגמרי. אפילו כלב אין ברחוב. רצתי לכיוון הדירה הישנה שלי עד שנגמר לי האוויר, והתחלתי ללכת, הולך ובועט בפחית קולה מעוכה שהתגוללה בחוץ, מתרכז בלהשאיר אותה על המדרכה, מרוקן את הראש ממחשבות רעות, מזיכרונות קשים, ממפלצות מהעבר שניסו לבלוע אותי חיים.
הגעתי עד לשכונה הישנה והנטושה שלנו וראיתי שבמגרש החניה מול הקיוסק של דרור עומד שופל ענק, ועלה בדעתי שהנה, עוד מקום אחד שבו הייתי מאושר עומד להיהרס. נכון, הכל שם מתפורר, ומסוכן להשאיר את הבלוקים הרעועים הללו ככה, אבל אני כמעט בן שלושים ושני המקומות היחידים בעולם בהם הרגשתי מאושר הושמדו.
את הבית והחצר של סבא וסבתא הרסו כבר לפני עשרים שנה, המקום הזה קיים רק בזיכרוני (כשאני עוצם את עיני אני מסוגל לשחזר כל אבן ועץ במקום בו עברה עלי ילדותי המוקדמת) ועוד מעט תעלם גם הדירה הקטנה בה התחלתי את חיי כאדם בוגר. מעבר לתריס שנתלש כמעט לחלוטין (אני זוכר איך תיקנתי אותו שוב ושוב כדי שאוכל להאפיל את חדר השינה גם בשעות היום) ביליתי שעות אושר קסום עם אריאל, וגם המקדש מעט הזה הולך להעלם מעל פני האדמה.
חזרתי הביתה לאט לאט, רק אני הקופסא שלי, והראש הדפוק שלי שמלא בזיכרונות של מקום שכבר לא קיים יותר, והתיישבתי, עייף ומזיע, לחלוץ נעליים על סף הדלת, ומי מופיע פתאום, נורה לתוך החצר כמו חץ מקשת אם לא רוני האחד והיחיד.
הוא התנפל עלי ומיד התחיל לחקור איפה הייתי? ומה עשיתי? ולמה אני כל כך מזיע? ואם כבר התחשק לי לרוץ ברחובות למה לא לקחתי את הנייד שלי? ואני יודע שכמעט עשיתי לו התקף לב?
"ומה אתה עושה פה בשעות כאלו? בטח שוב ברחת מהבסיס." התקפתי אותו חזרה.
נכנסנו הביתה, התקלחנו, אכלנו משהו קל, התארגנו לשינה, וכל הזמן המשכנו לריב. אנחנו רק חצי שנה יחד וכבר הריבים שלנו נעשו אוטומטיים כאלו כאילו אנחנו רבים כבר חמישים שנה. לכל אחד יש את התפקיד שלו והוא יודע אותו על בוריו ולא מפספס אף שורה.
כשהגענו למניית כל החסרונות שלי (אטום, לא רגיש, מופנם, חסר חוש הומור, לא ספונטני, קודר, בן אדם כבד ולא כייפי שתקוע מול המחשב כל הזמן), כבר היינו במיטה.
אחרי שאמרתי לו מה שאני אומר תמיד כשהוא מונה את מגרעותיי הרבות מספור – שאני מצטער, אבל תמיד הייתי כזה, ואף פעם לא ניסיתי להעמיד פנים שאני שונה, ופעם זה מצא חן בעיניו שאני שקט ורציני, לא שותה ולא מעשן, ואוהב להיות בשקט בבית ולא לרוץ למסיבות וחברים כל הזמן – נשכבתי על הצד כמו תמיד ומשכתי אותו אלי כמו שאנחנו עושים תמיד, מקופלים אחד בתוך השני כמו כפיות, וליטפתי אותו כמו תמיד, מחליק על בטנו השטוחה והקטיפתית, דוחף את אפי לשקע המתוק הזה בתחתית עורפו, מצמיד את חזי אל גבו החלק, מעביר את קצות אצבעותיי על התלתלים הרכים שממסגרים את הזין היפה שלו, מגשש בכפות רגליי אחרי כפות רגליו כדי לבדוק אם הן זקוקות לחימום.
הוא נשען לאחור על גופי, מניח את ראשו המתולתל על זרועי, וכעס מראש על כל הדברים שבטח אעשה כשהוא יעדר מפה ותוך כדי כך סיבך את רגליו ברגלי ומשך את השמיכה הדקה עד מעבר לכתפנו. "ואני בטח אמצא טונות של כלים מטונפים בכיור, וערמות של כביסה מלוכלכת, שלא לדבר שאתה תלך בחולצות מקומטות כי אתה שונא לגהץ." הידק את ידי אל חזהו כך שחשתי את פעימות ליבו במרכז כף ידי. "בין כה אני מתכוון להסתובב ערום כל היום ולזיין את כולם, אז בשביל מה לגהץ?" שאלתי, מעביר את סנטרי הדוקרני על עורפו, מתענג על ריח שערותיו ועורו.
"ואתה אף פעם לא מתייחס ברצינות למה שאני אומר." התמרמר רוני, "ואל תשכח להחליף את הסכין גילוח כשתתגלח מחר בבוקר." הוסיף בזעף.
"לחבר'ה בעבודה לא אכפת שאני בא לא מגולח ומקומט." הערתי.
"אבל לי אכפת. אני לא רוצה שתהיה מוזנח." התרגז רוני והסתובב, מניח את פניו הלחים על חזי, "ומתי תלך כבר להסתפר?"
"מחר." הבטחתי, כמו שאני מבטיח כבר שבוע שלם.
"כבר שבוע שלם אתה אומר מחר, ואחר כך אתה נתקע מול האינטרנט, מחר אני חוזר מוקדם ואנחנו הולכים יחד למספרה, ואחר כך לספריה, ואל תשכח שצריך לעשות קניות לשבת."
"בסדר יקירתי." עניתי בצייתנות, וחטפתי בעיטה כשהוא התהפך שוב והצמיד את עכוזו החלקלק אל בטני. "מצחיק מאוד." רטן, "אני עוד זוכר איך חיית כל השבוע על שניצלים קפואים, חלב מקולקל וחצי קופסת סרדינים עם עובש. נס שלא מתת מרעב לפני שנפגשנו."
"בסדר," מיהרתי לפייס אותו, "למה אתה לחוץ, מחר נעשה קניות, ונחזיר את הספר לספריה, ונסתפר, הכול יהיה בסדר."
"אני לחוץ כי הקדימו לנו את היציאה, אני עוזב כבר אחרי שבועות והכל באשמתך כי אתה הכרחת אותי לנסוע."
האוויר נגמר לי לשמע הבשורה הזו, חשבתי שיש עוד חודש והנה נשארו לי רק שבועיים. "אז מתי תחזור?"
הוא נאנח כשהוא מספר לי שהוא יחזור רק בסוף ספטמבר, קצת לפני ראש השנה.
"לפחות לא תחמיץ אף חג בארץ." ניסיתי לנחם אותו, ומעכתי אותו תחתי, דורש ממנו להפסיק לדגדג אותי.
הוא צחק. אומר לי שוב שמזלי שהוא אוהב אותי למרות שאני טיפש, ואז מתחפר בגופי ונרדם בבת אחת כאילו מישהו כיבה אותו פתאום, משאיר אותי לבד בחושך, מתאם את נשימותיי לשלו, תוהה איך שרדתי לפני שהוא התחיל לטפל בי ומחליט בשקט ביני לבין עצמי שאת הרווח הזה בין שבועות לראש השנה אני עובר רק בעזרת כף היד שלי ובלי לזיין אף אחד מהצד.

ל"ג בעומר
בערב ל"ג בעומר הסעתי את דני למדורה שארגנו החברים מהכיתה. הוא היה לחוץ מאוד כי אלו חברים חדשים שהוא רצה לעשות רושם טוב ולא לפשל. התפקיד שלו היה להביא כלים חד פעמיים. כדי להיות בטוחים קנינו בערך פי שניים ממה שהיה צריך, כולל סכיני פלסטיק שאף פעם לא משתמשים בהם, אבל הוא התעקש ולא רציתי להתווכח איתו.
אני מבין את המצב שלו ורוצה להקל עליו, גם אני עברתי כמה וכמה בתי ספר ואני יודע כמה קשה להיקלט כל פעם מחדש בעיקר כשאתה בא באמצע השנה ונכנס לכיתה מגובשת.
בשנה שעברה דני למד בפנימייה שבה כולם הכירו את הסיפור שלו. לכולם שם היה סיפור דומה, אם לא קשה יותר, ושם הוא הרגיש נוח, אבל מאז שאימא שלו עברה לבית החדש הוא לומד בבית ספר אחר, קרוב לבית, ושם כולם ילדים מבית טוב, ופתאום הקשר שלו איתי שפעם היה חשוב לו מאוד נתפס כמיותר ומעיק.
עד היום הצלחתי להתעלם מכך, אבל האמת היא שהיחסים הטובים והטבעיים שלי אתו השתבשו מאז שהוא התחיל להתבגר וברור שהוא זקוק לי פחות ופחות וגם לא יודע איך להסביר לחברים החדשים שלו מי אני ומה אני עושה בחיים שלו ואני בהחלט מבין את זה.
אם לא די בכך היה גם הסיפור עם הכלבה שלו שנדרסה כשהוא לא היה בבית ועלי הוטל התפקיד הלא נעים לספר לו על מותה. עשיתי את זה בזהירות וניסיתי להיות רגיש ומבין ככל האפשר, אבל הוא בכה והתאבל מאוד ומאז יש לי הרגשה שהוא מקשר את המוות שלה אלי, וכועס עלי כאילו שזו אשמתי שהיא ברחה מהחצר ורצה לכביש.
והיה גם את השיעור לחינוך מיני שנתנו להם בבית הספר החדש והמתקדם שהוא לומד בו כעת. זה היה מין שיעור מודרני שבו ביקשו מכל הילדים לדבר חופשי ולספר מה הם יודעים על מין. הילד חזר קצת בהלם מהשיעור בגלל הדעות של ילדים בני גילו על הומואים. לי הוא לא סיפר על זה שום דבר, הכל נודע לי דרך רוני שרתח מכעס ואמר שאנחנו גרים במקום מפגר ומלא אידיוטים שמרנים.
יש בזה משהו, לא שהאנשים פה טיפשים יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ, אבל ילדים בגיל ההתבגרות המוקדם הם חסרי ביטחון ושמרנים וחלק מהם יישארו כאלה עד יום מותם.
כך או כך היחסים שלי עם דני התרופפו מעט ואולי טוב שכך. בגילו הוא צריך להיות עם בני גילו, להתפתח ולהיות עצמאי. בכל זאת כשהוא צריך עזרה בלימודים או הסעה הוא בא אלי ואני תמיד שמח לעזור. נסענו למקום שבו הייתה המדורה ולצערי טעיתי מעט בדרך כי היה חושך, והוא לא הסביר לי בדיוק לאן להגיע. עשיתי פניה מוטעית והגעתי לקרית חרושת במקום לאלרואי שזה די קרוב. מיד תיקנתי את הטעות ובסוף הכל בא על מקומו בשלום. דני הגיע למדורה הנכונה ואני מקווה שנהנה, אבל ברגע שהבנו שטעיתי בפניה הוא התפרץ עלי בזעם וצעק שפישלתי ולמה אני נוהג כמו הומו?
למרות שהבנתי שהוא לחוץ ושהוא לא התכוון בכל זאת נורא נעלבתי. כל כך נפגעתי עד שהיו לי דמעות עלבון בעיניים ולכן שתקתי כי פחדתי שהוא ירגיש בכך.
הוא הבין משתיקתי שאני כועס עליו ולא מוכן לדבר איתו וככה סיימנו את הנסיעה בשתיקה רועמת. רק כשהוא ירד מהרכב התעשתי מספיק כדי לאחל לו בילוי נעים. הוא אמר תודה נוקשה והסתלק, ואני המתנתי עד שהייתי בטוח שהוא הגיע למדורה הנכונה ונסעתי הביתה. לא סיפרתי לרוני כלום, וכשהוא שאל למה העיניים שלי אדומות אמרתי שזה בגלל אלרגיה לעשן או משהו. ראיתי שהוא לא מאמין לי, אבל לא היה לי כוח לדבר על זה.
דני חזר רק בבוקר ומיד הלך לישון, ורק בערב למחרת ראיתי אותו שוב. הוא ניגש אלי לספר שהיה אחלה ובאמת לא נגעו בסכיני הפלסטיק וגם נשארו המון צלחות. "איחרת בגלל שהתברברתי?"
"לא, וחוץ מזה כמעט כולם התבלבלו בדרך. ילדה אחת הגיעה באיחור של כמעט שעה כי אבא שלה נסע עד לצומת אלונים לפני שהוא הבין שהוא טעה."
"קשה להתמצא בחושך," הערתי, "חבל שלא בדקתי במפה קודם."
דני הניח יד מהססת על כתפי, "סליחה שצעקתי עליך." אמר, "אתה עוד כועס עלי?"
"לא, אבל קצת נעלבתי שאמרת שאני נוהג כמו הומו." הודיתי.
"סליחה." אמר דני שוב והסמיק.
"אתה עוד כועס עלי בגלל באפי?" נגעתי בזהירות בנושא הכאוב.
"לא, זו הייתה אשמתי שלא קשרתי אותה."
"היא הייתה קטנה מידי להיות קשורה ברצועה, היינו צריכים לשים רשת על השער ככה שהיא לא תוכל לצאת החוצה דרך הסורגים."
"כן, נכון. בפעם הבאה נעשה את זה." הסכים דני, "בא לך לשחק סטנגה?"
שיחקנו קצת סטנגה ואחר כך באו כמה חברים שלו ואני הסתלקתי חזרה למחשב שלי, קצת עצוב וקצת שמח.
רק בלילה כשרוני שאל אותי אם הילד בא לבקש סליחה הבנתי מי נתן לו את הרעיון להתנצל. "ואני חשבתי שזה היה הרעיון שלו."
"ראיתי שאתם קצת כועסים אחד על השני ודיברתי אתו." הודה רוני, "הוא באמת הצטער. הוא רק לא ידע איך להגיד לך את זה. בפעם הבאה הוא כבר ידע איך להתנהג."
"אז מה מעכשיו אתה שומר עלי שלא יעליבו אותי?"
"למה, אתה לא שומר עלי?"
"יש גבול כמה אפשר לשמור על מישהו, אתה זוכר שאבא שלך החזיר אותך הביתה ואני שתקתי ולא אמרתי כלום? עד היום אני אוכל את עצמי בגלל זה."
"לא צריך, בנסיבות שהיו אז עדיף היה לשתוק ולא לעשות סצנה."
אנחנו נזכרים בלילה הרחוק והקר ההוא ומתחבקים בשתיקה. אנחנו יחד פחות משנה אבל עברנו המון. הייתי לצדו בתקופה האיומה ההיא כשהוא יצא מהארון, דבר שהוריו לא השלימו איתו עד היום, ויש לנו זיכרונות משותפים שיקשרו אותנו תמיד.
לא רק דני מתבגר, גם רוני הופך לאט לאט מילד שהיה מתכווץ מהמילה הומו לבן אדם בוגר. כיום הוא פחות מרוכז בעצמו ובבעיות שלו ושם לב יותר לקשיים שעוברים גם עלי. אם הוא ימשיך ככה עוד אראה אותו צועד במצעד הגאווה עם דגל אני חושב לעצמי בחיוך ומשתף אותו במחשבותיי. הוא צוחק גם כן ואומר שעד שאחרונת הדודות שלו לא תדע עליו אין סיכוי שזה יקרה ובקצב שאימו משחררת את הסוד המשפחתי הנורא זה בטח ייסחב עד המילניום הבא אבל כיום לפחות הוא מסוגל להתבדח על הנושא – גם זו התקדמות.
בשבת אחרי הצהרים הופיע אצלי אריאל וביטון, וסיפרו לנו בשמחה ובששון שביטון התקבל סוף סוף ללימודים באיטליה. בעוד כמה ימים הם טסים לפיזה ושם יתחיל ביטון ללמוד איטלקית כדי שבשנה הבאה הוא יוכל להתחיל ללמוד רפואה וטרינרית.
לא התפלאתי לשמוע שאריאל, (שהחליט שמעכשיו הוא שוב ארקאדי – השם המקורי שלו), מאושר כל כך לעזוב את הארץ, מאז שהכרתי אותו הוא חלם לחיות במקום תרבותי, וזה אומר כל מקום על פני כדור הארץ חוץ ממדינת היהודים שהיא לדעתו טיוטא של מדינה, מלאה ערסים גסי רוח וטיפשים חסרי תרבות, ואם לא די בכך גם האור פה חזק מיד – דוקר את עיניו וחורך את עורו העדין – ולאוכל יש טעם של דשא. אפילו הלחם לא טעים לו פה. לתימהוני גם רוני שהוא פטריוט אמיתי ואוהב ישראל מהסוג שמכיר את כל המילים של התקווה ושר אותן בקול גדול ובעיניים לחות מהתרגשות חייך בשמחה, איחל לארקאדי אושר ובריאות והצלחה ואפילו הציע את עזרתו באריזת חפציו. מעניין למה?
ניסיתי לשמוח בשמחתם, אבל הגרון שלי נחנק ותחושת הדה ז'וו גרמה לי סחרחורת. רק לפני שנה ומשהו ארקאדי טס לבוסטון ושב אחרי כמה חודשים במצב נורא ואיום, גם נפשית וגם גופנית. אני מקווה שאיטליה החמימה תיטיב אתו יותר מבוסטון הקרה, ובכל זאת, לברך אותו בשמחה לא יכולתי, והעדפתי לשתוק.
דקה אחר כך שמענו צעקות ובכי מהדירה של ליאור, רצנו למטה ומצאנו שני שוטרים עבי כרס, שני הורים מודאגים, וצעיר אחד רזה ואומלל וסביבם מבחר של אוחצ'ות אובדי עצות נרגזים ובוכים. הצעיר היה סשה וההורים היו הוריו שבאו להשיב אותו חזרה הביתה אחרי שנמלט לביקור אצל ליאור. השוטרים היו אמנם שוטרים אמיתים, אבל לא בתפקיד. סתם דוד שוטר של סשה שהביא גם חבר לתוספת רושם.
אני וביטון החלפנו מבט וגמרנו אומר שמאחר וסשה קטין, והשוטרים הם אמנם לא בתפקיד, אבל עבי כרס, חמורי סבר ושוטרים לכל דבר, עדיף שכולם יירגעו ואיש איש ישוב לביתו לפני שיתגלה שחלק מהסיגריות החבויות בקופסא ליד הטלוויזיה של ליאור מכילות חומרים לא חוקיים במדינתנו. דברנו והרגענו, וחייכנו הרבה, וגם טפחנו על כתף, והדפנו פה ושם סרבניים קשיי עורף, ובסופו של דבר ההורים המודאגים אספו את סשה הנוגה, ומלווים בשוטרים שבעי הרצון הסתלקו לביתם.
רק אז התפניתי לשאול למה הם פנו אל סשה כאילו הוא בחורה, והרי הוא בחור? אמנם ענוג ועדין וקטן קומה אבל…
"אידיוט, אתה לא יודע שהוא טראנס?" השיבו לי.
"לא. מאין לי לדעת?" (לא בדקתי לו בין הרגליים).
"כולם יודעים את זה, דביל." פסק ליאור, "ושתדע לך," הוסיף בחמת זעם, "שרק בגללך הוא חתך את עצמו."
"למה? מה עשיתי?"
"אתה זוכר איך ביום שעזרת לנו להיפטר מהנמלים הטורפות צעקת שכולנו מתנהגים כמו נקבות? סשה לקח נורא ללב והתבאס ממה שאמרת, ובסוף חתך את עצמו, והכל באשמתך." הטיח בי ליאור שהיה נרגז מאוד ממה שהגדיר כחטיפתו של סשה בידי כוחות הריאקציה השמרניים.
חזרתי הביתה עם רוני שניסה לשווא לנחם אותי, וכדרכי תמיד כשאני מבואס שתקתי, ובמקום לדבר על זה הלכתי להתקלח ולישון. חלמתי על הדירה הישנה שלי, ובחלומי היא הייתה מערה חמימה וירוקה עם וילונות ירקרקים מתבדרים ברוח, והנוף שנשקף מחלונותיה היה הנוף של הרחוב שעמד בו הבית של סבא וסבתא ז"ל. הבית כבר נהרס וגם הרחוב שונה לבלי הכר, אבל בזיכרוני הוא נותר שמור בדיוק כמו שנראה לפני עשרים שנה.
מזמן לא חלמתי על הבית של סבא וסבתא ושמחתי שעדיין אני זוכר הכל לפרטי פרטים. שמעתי את קולו של סבא אומר, "תתכסה טוב חמי, עדיין קריר בלילות." והתעוררתי בוכה.
"שוב היה לך סיוט?" שאל רוני ועטף את כתפי בשמיכה.
"לא, דווקא היה לי חלום טוב."
"אז למה אתה בוכה?"
"לא יודע, סתם."
"שקרן, אתה בוכה כי אריאל נוסע. לדעתי אתה עדיין מאוהב בו." זרק רוני והפך אלי את גבו, מפנה אלי את עורפו הדק והשחום.
"לא נכון." מחיתי בעוז, "אם כבר אז הנסיעה שלך מדאיגה אותי יותר. בכלל לא אכפת לי יותר ממנו." הוספתי בתוקף, וכמו שזה קורה לפעמים, ככל שמחיתי יותר ככה נשמעתי פחות אמין. פרצה מריבה שתלתה מעלינו כבר זמן רב, מאז פסח, ואולי עוד קודם. אמרנו דברים קשים וכואבים שחלקם היו אמת וחלקם נועדו להכאיב סתם, והזכרנו מקרים שעדיף היה אילו נשכחו, ככה זה תמיד כשרבים, נסחפים ואחר כך מצטערים, אבל את הנעשה אין להשיב. בסוף ביקשתי שנפסיק לצעוק ואמרתי בשקט שאם הוא יצליח להיות עם אחת הבנות בקורס שאני יודע שהוא מחבב מאוד אולי עדיף שישכח אותי כי אתה יהיה לו עתיד ואולי גם משפחה וילדים, ואם הוא יישאר איתי הוא ישבור את לב הוריו. ובכלל איזה מין חיים אני כבר יכול להציע לו?
"אתה מדבר שטויות." אמר רוני בזעם, "תסתום כבר." והפסיק את הוויכוח בכך שהלך לישון על הספה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s