2. בלי אוויר בגוף

חזרתי הביתה רצוץ מעייפות ומצאתי את רוני במטבח, מבשל מרק. רק לפי הריח ידעתי שזה יהיה חריף נורא ושמחתי כי הגרון קצת כאב לי ובא לי משהו חם וחריף. חשבתי שזה רק אני אבל גיליתי שכולם אצלנו בעבודה טיפה מקוררים. שירי נדבקה מהילדים שלה באיזה וירוס נבזי של עונת מעבר והביאה אותו לעבודה כשי לחג.
"מה אתה עושה פה בכלל?" נזכרתי פתאום שהוא אמור להיות בבסיס.
"אני גר כאן, מפגר."
"אבל אתה בתורנות השבוע, אל תגיד לי שברחת עוד פעם מהבסיס."
"אנשי קבע לא בורחים מהבסיס, אני פשוט… אל תדאג, יהיה בסדר." זה מה שהוא אומר לי תמיד כשהוא מסתלק בלי רשות. אם הוא חושב שאני אבוא לבקר אותו בכלא. רוני אמר שאנשי קבע לא הולכים לכלא, אם תופסים אותם רק מורידים להם מהמשכורת כמה שקלים ואחר כך נתן לי מרק, מדד לי חום (37.5 זה לא חום, אבל בכל זאת כל הגוף כאב לי), נתן לי אקמול ועשה לי עיסוי בגב, ובעוד שנייה הוא עומד לכבות לי את המחשב ולהשכיב אותי במיטה.
אני רק מקווה שמחר ארגיש מספיק טוב ללכת לשיעור פילאטיס.
היום הזה דווקא התחיל נחמד. קמנו יחד ועשינו אהבה, הפעם היה תורי ואהבתי את זה. לא יודע למה חשבתי פעם שזה עונש לקבל זין.
היה ממש נהדר.
אחרי התחלה כזו היה לי תאבון לארוחת בוקר גדולה. אכלנו יחד ואחר כך נסעתי לעבודה שמח וטוב לב – אני מגיע במונית או באוטובוס כי הרי כבר אין לי רכב (חסכוני מאוד אם כי לפעמים קצת מבאס).
העבודה הלכה מהר וטוב מכפי שציפיתי. עד הצהרים כבר גמרתי הכל והייתי מרוצה מאוד מעצמי. אלפיים חתיכות תוך שלוש וחצי שעות זה לא דבר שהולך ברגל.
רק סיימתי את הרוכסנים ופתאום באה הזמנה לגלופות. הסגן חותך אותן ואני צריך להכין להן אריזות. צריך לחתוך שרוולי ניילון שחור – הגלופות רגישות לאור יום – להדביק עליהם תוויות, לשים עליהם חותמות ולכתוב תאריך.
עבודה לא מסובכת בדרך כלל, אבל היום היה מדובר בכמות יוצאת דופן של ארבעים אריזות. הסגן הטיל עלי את העבודה הזו והסתלק לו לאי שם, משאיר אותי לבד.
די שמחתי כי אני אוהב לעבוד בשקט לבדי. הרדיו מנגן משהו שקט, אני עסוק, מתרכז לא לטעות ולא לפשל, ואז הנייד שלי מצלצל.
על הקו ידיד וותיק – עודד הנודד המכונה דדי. הוא משרת עם רוני באותו בסיס ויודע עליו דברים שאני לא יודע ולא רוצה לדעת.
מאז שאני ורוני חזרנו להיות יחד הקשר ביני לבין דדי התקרר, אני מודה שלא עשיתי שום דבר כדי לחמם אותו ויש לי סיבה טובה – דדי הוא מסוג האנשים שנהנים לספר לי דברים לא נעימים שמכאיבים לי ולהדגיש שזה רק לטובתי ובגלל שהוא חבר טוב שלי.
לא יודע למה הוא עושה את זה, לא יכול להיות שהוא באמת חושב שאני אוהב לשמוע על ההתנהגות הסטרייטית של רוני בבסיס.
בזמנו, לפני שפגשתי את רוני… היו כמה ימים שהיינו יחד וכמעט שהיה מצב… אבל פתאום הוא החליט שלא מתאים לו. הוא אמר בכנות שמפריע לו שאני נשא, וחוץ מזה גם אם הייתי בריא הוא היה עוזב כי הוא רצה מישהו עשיר ושווה יותר ממני.
הבנתי את זה ולא עשיתי עניין.
נכון שקצת נפגעתי, אבל לא נטרתי לו טינה, נשארנו ידידים, נתתי לו לגור אצלי כשהוא ברח מהבית, ניחמתי אותו כשהחבר שלו נסע לאילת בלעדיו, ואני עוד זוכר איך הוא הקיא לי על המיטה בדירה הישנה בגלל איזה אקסטה שהוא לקח.
למרות שדי כעסתי עליו אז – המזרון הסריח נורא, הייתי צריך לשטוף אותו עם סבון ומים והכתם אף פעם לא ירד לגמרי – בכל זאת נשארנו ידידים.
הוא זה שהביא את רוני לדירה שלי אחרי שרוני התלהב מהתמונה שלי. הם התערבו על מנה פלאפל שעוד באותו לילה אני ורוני נגיע יחד למיטה.
מי ציפה שמהתערבות טיפשית בין שני חיילים משועממים תצמח אהבה וזוגיות. אני חושב שאחרי שדדי הבין שאין אף חבר עשיר ומפנק שממתין לו על סוס לבן, ושהוא החמיץ הזדמנות לאהבה כשוויתר עלי הוא התחיל לקנא.
אולי בגלל זה הוא מנסה בכל כוחו לקלקל ולסכסך? מאז שאני עם רוני הוא כל הזמן מספר לי דברים לטובתי, דברים שאני לא רוצה לדעת. מצד שני אולי הוא באמת חבר שלי וכואב לו לראות שרוני "בוגד" בי.
הפעם דדי התקשר רק להגיד שנה טובה, וחג שמח, ומה שלומך, ואיך היה בחו"ל? ובהתאם למדיניות החדשה שלי של להפסיק עם השקרים גיליתי לו שלא הייתי בחו"ל אלא בבית חולים. היה לי מעין משבר נפשי אחרי שרוני נסע לקורס ואושפזתי לכמה שבועות, אבל אני בסדר עכשיו.
דדי אמר שהוא מצטער ואיחל לי שאהיה בריא ואחר כך, מדבר לפי תומו, מתנהג כאילו שהוא לא יודע בכלל שאני ורוני עדיין יחד, שאל אותי עם כבר פגשתי את החברה החדשה והחמודה של רוני. דדי סיפר לי שרוני יוצא עכשיו עם בחורה אחת נורא נחמדה שהגיעה רק לפני כמה שבועות לבסיס – קצינה צעירה ובלונדינית ממוצא רוסי – והשתפך בצורה מעצבנת כמה נחמד הם נראים יחד ואיזה נחמד זה שהוא כהה ושחום והיא בהירה וכחולת עיניים.
אמרתי שלא ידעתי עליה כלום ושאני ורוני רק שותפים לדירה עכשיו, אבל כבר לא קרובים במיוחד.
אז בסדר, נכון שאמרתי שאני מפסיק לשקר, אבל קשה להגיד כל הזמן רק את האמת. אני חושב שאחזור לשקר פה ושם כי יש גבול לכמה אמת אני יכול לעכל.
אחר כך שיניתי מהר נושא ודברתי על החבר החדש שלו, על הוריו ועל התוכניות שלו לאחרי השחרור (נסיעה לתאילנד כמובן- מאחל לו שילך שם לאיבוד ולא יחזור לארץ לעולם), ואחר כך נפרדנו כידידים, עלק.
מוזר שבהתחלה בכלל לא הרגשתי כלום. המשכתי לעבוד כמו תמיד, מתנהג כאילו היה מדובר באנשים שאני לא מכיר, רק אחר כך, אחרי שהגעתי הביתה התחלתי להרגיש חולה נורא. כבד ועייף כזה ואחוז בחילה איומה.
לא אכלתי ולא הלכתי לפילאטיס ולא עשיתי כלום, נשכבתי במיטה, אומר לכול מי שמתקשר שאני קצת חולה, סתם איזה וירוס או משהו והחלטתי לא להרים לו טלפון ולא להגיד כלום כי ככה זה ואין טעם לכעוס או לבכות או להתמרמר. אני חייב להשלים עם זה שהוא כזה ולקבל שזכותו לחיות את חייו הכי טוב ונכון שהוא חושב.
***
כשהוא לא ישן איתי הוא נוהג להתקשר בבקרים. הוא יודע שאני ער כבר משש וחצי בבוקר והוא אוהב לדבר איתי לפני שהיום מתחיל, להיות בטוח שקמתי ושהכל בסדר.
הבוקר הוא לא התקשר. לפעמים שתיקה אומרת יותר ממילים. הימנעות והתעלמות גם הם סוג של אמירה. שורה משיר כל הזמן מנקרת לי בראש – וחיכיתי לך שעות בלי אוויר בגוף – עכשיו אני יודע איך מרגישים כשאין אוויר בגוף.
חזרתי עייף ומדוכא מהעבודה וגיליתי שליאור חזר מחו"ל. הוא עמד באמצע הסלון, טובל בתוך ערמות של בגדים חדשים שנשפכים ממזוודות חדשדשות. סביבו חגה חבורה של החברים המעוצבים שלו, מודדים בגדים, ומצייצים בהתרגשות עצומה.
רק מיצי לא השתתף בחגיגה אלא העדיף להישאר בחוץ ולגרף עלים – הפרחים האלו של הבוגנוויליה לא מפסיקים לנשור וללכלך.
חיבוקים, נשיקות, שתי חולצות יפות מתנה, ואני מתחמק החוצה. מיצי ממשיך לגרף, פניו נפולים, כל שפת הגוף שלו אומרת אומללות. "נו, מה קרה ילד." אני שואל ועוזר לו לסחוב את הפח הגדול לבור הקומפוסט שאנחנו מטפחים בקצה הגינה. "ליאור שכח להביא לך מתנה."
"הוא הביא לי גופיה וחולצה ואני נראה בהן שמן ומגעיל." הוא אומר בעצב ומביט כלפי מטה אל גופו במבט מלא שנאה.
הוא כל כך מתוק וחמוד בעיני, מין דובון עגלגל ורך. אני חסר אונים כנגד השנאה שהוא חש כלפי עצמו.
"הייתי מת להראות כמוך." הוא אומר בכמיהה.
"האמת שאני רזה מידי, אני צריך לעלות קצת במשקל." אני מגלה לו, ומרים את הטריקו לבדוק את הבטן שלי, לא, עדיין לא הסתמנו בה שום ריבועים סקסיים.
"אתה נהדר." אומר מיצי ומביט בי בעיניים לחות.
"גם אתה חמוד מיצי, אבל… "
"כולם אומרים שלך ולרוני יש יחסים פתוחים." הוא נכנס לדברי ומניח יד לחה על זרועי.
"הם פתוחים רק מהצד שלו." אני מנסה להתבדח, אבל מיצי מרגיש שנגע בנקודה כואבת ומתחיל להתנצל, מה שמרע את המצב עוד יותר.
למזלי הטלפון מצלצל ומציל אותי. זה רוני. השיחה שלנו היא מופת של דיפלומטיה זהירה ודוגמא מזהירה לאיך לדבר מסביב לנקודה.
הוא רוצה לדעת אם כבר גונבו השמועות לאוזני, ואני מנסה להתחמק ולא להודות שדיברתי עם דדי.
"ראיתי אתמול את דדי בחדר האוכל." הוא נשבר לבסוף, "הוא מסר לי ד"ש ממך."
"אה, כן. באמת דיברתי איתו אתמול." אני מפטיר כלאחר יד.
משתררת שתיקה שמרגישה ממושכת אם כי היא נמשכת שנייה וחצי בערך, ואז שנינו מתחילים לדבר בבת אחת. לא שומעים אחד את דברי השני אבל מבינים כל מילה. הרי אנחנו יודעים מי זה דדי.
"זה לא מה שאתה חושב." הוא אומר לבסוף בקול זועף, ואחר כך שואל איזה שם אני עומד להמציא לה הפעם. השמות המגוחכים שאני מעניק לחברות שלו זו מעין מסורת שהתחילה עם ספירית, ואחר כך היו שיבולת וקשקושית וסיגלית ו… לא זוכר כבר.
"שום שמות רוני, לא הפעם." אני מבטיח.
"זה לא אומר שאני לא אוהב אותך." הוא לוחש, למרות שאין אף אחד בסביבה שיכול לשמוע אותו.
"גם אני אוהב אותך רוני, ובגלל זה אני חושב שטוב שיש לך מישהי. אתה צריך לבלות איתה את החג, לעשות קצת נחת להורים."
"לך תזדיין." הוא צועק בכעס, והמבטא המזרחי הקל והמלבב שלו נעשה מודגש יותר, כמו תמיד כשהוא מתעצבן.
"שמעתי שמיצי, השותף החדש של ליאור נמרח עליך בכל הזדמנות, האוחצ'ה השמנה הזו."
"לפחות יש לו זין." אני אומר בשלווה.
זה הכי מרגיז אותו – אני נשאר קר רוח ורגוע כשהוא כועס. למדתי את הטריק הזה מהבוס שלי. אחר כך שנינו מתמלאים חרטה על המריבה המכוערת הזו ומתאמצים להיפרד בצורה יפה. הוא מתנצל שעליו להיות בשישי אצל הוריו ומבטיח שאולי במוצאי שבת…
אני ממהר להרגיע שזה לא חשוב. לא נורא, שיבוא מתי שהוא יכול, זה תמיד יישאר הבית שלו. תוך כדי שיחה אני מרגיש איך הפרידה שלנו מתחילה להתממש לאיטה – פרידה זוחלת כזו שמכאיבה יותר מחתך אחד מהיר ודי. אחר כך מיצי דופק בדלת ושואל מה דעתי על החולצה שהוא קיבל מליאור. זו חולצת טריקו נחמדה עם ציור של מגדל פיזה נטוי על צידו. אני מחמיא לו בפיזור נפש ומציע לו לאכול איתי ארוחת ערב – סלט, חביתה, טוסטים. האוכל טעים, אבל הוא מנסה להמעיט באכילה ואני לא מסוגל לאכול כלל. מזל שסתיו ודני מתפרצים פנימה רעבים ועוזרים לנו.
אחר כך הם הולכים ואנחנו נתקעים מול החדשות. מיצי מניח ראש על ירכי, משחק בעדינות באצבעותיי. הוא באמת נורא מתוק ועדין ויש לו ריח נחמד.
"אתה מתוק כל כך." אני אומר מלטף את לחיו העגלגלה והסמוקה כשל ילד.
"תודה על המחמאה, חבל שאתה מעדיף טעם חריף." הוא מנסה להתבדח בלי הצלחה. אני מרגיש שהוא לחוץ. ידיו הרועדות והבליטה בין רגליו מסגירות אותו.
"מיצי." אני מכבה את הטלוויזיה ונשכב על הספה לצידו. לא רק ידיו רועדות, כל גופו רוטט כנגד גופי, "אתה ממש מתוק, וחמוד, ושווה, באמת, אבל…"
"כן, בטח." קולו מריר, קול של אחד שספג המון אכזבות ודחיות. "עכשיו תגיד שזה לא אני, זה אתה."
הוא מנסה להסתלק ועלי לאחוז בו בחזקה כדי שלא יברח לפני שאני מסיים את נאומי. "מיצי תפסיק, תן לי להסביר, אני לא רק נשא אלא גם שרוט, והסיפור שלי עם רוני עדיין לא ברור לגמרי ו…"
מה שקרה אחר כך עדיין לא ברור לי לגמרי. את המשפט שרציתי להגיד לא סיימתי, זה בטוח… אני זוכר נשיקות רטובות ומתלהבות עם המון לשון, ידיים זריזות מורטות מעלי את בגדי, וגניחות ואנקות, שלי ושלו, כמה דקות אחר כך אני על המיטה שלי, ערום, והוא כורע בין ירכי עם קונדום שצץ אלוהים יודע מאיפה. אחר כך כבר אין דרך חזרה. אני מסתחרר במערבולת של חרמנות וייאוש שגורמות לי להשליך את האיפוק והתבונה לכל הרוחות ומזיין אותו.
הוא ישן עכשיו במיטה שלנו, הישבן שלו, עגלגל ומתוק כמו לחמנייה, רך ומתמסר, מבצבץ מתוך הפיקה הדהוי שלנו וראשו נח על הכרית של רוני כאילו שזה מקומו מאז ומעולם.
למרות סירובו להדליק אור הצלחתי להבחין שיש לו פלומה רכה ובהירה על כל הגוף, ותלתלים קטנים ומתוקים על החזה והבטן. הוא בהיר עור ועדין כמו תינוק, ותודה לאל, הוא פסיבי לגמרי וללא שום עוררין.
אני יוצא לסגור את הטפטפות בגינה ונתקל בליאור ובחבר החייל שלו שבא סוף סוף הביתה. הם מרוחים על מזרן בכניסה לזולה, מחובקים, חולקים בקבוק בירה וג'וינט.
"שמענו את השמנצ'יק עושה אצלך חיים משוגעים." מגחך ליאור. אני נבוך, מסמיק קצת. מיצי די רעשני כשהוא נהנה והחלונות היו פתוחים.
הם מקנטרים אותי קצת, ואז ליאור מעיר שמיצי נדלק עלי מהרגע הראשון שראה אותי ושכולם, חוץ ממני, שמו לב לזה, אפילו רוני. "טוב שאתה ממשיך הלאה." הוא אומר, כאילו הפרידה שלי מרוני היא עובדה מוגמרת הידועה לכל.
איך זה יכול להיות שליאור שחזר רק היום מחו"ל יודע עלי דברים שאני עדיין נאבק לעכל? "תראה," אומר ליאור ומלווה אותי לדירתי, מניח לחייל שלו להירדם בשלווה בלעדיו, "נכון שרוני שלך נורא סקסי ושווה והכל, אבל תמיד היה לו את הצד הסטרייטי הזה, אז אולי יותר טוב ש…"
למראה פני הוא משתתק לרגע, ואז ממשיך ואומר לי את כל מה שאמרתי לעצמי מאה פעמים לפחות – זה לא אומר שהוא לא אוהב אותי יותר, אבל אם זה מה שהוא רוצה אז אולי ככה עדיף…
"תוכלו להישאר יזיזים." מציע ליאור, "יש המון סטרייטים נשואים שמזיינים גברים מהצד."
"כן." אני אומר, "בטח, יזיזים, למה לא." אבל יודע בלב שלא. עם כל אחד אחר כן, אבל איתו לא.
***
קמתי וכמו תמיד בבוקר פתחתי את דלת השירותים כדי ללכת להשתין ומצאתי את מיצי עומד לפני הראי בתחתונים ומתגלח. כשהוא ראה אותי הוא צעק בבהלה כמו בחורה שגבר זר תפס אותה ערומה וסגר את הדלת ישר בפרצופי. הלכתי להשתין בבית השימוש הקטן שבכניסה ועד שחזרתי הוא כבר היה לבוש ונבוך מאוד. ניסיתי להבין מה עובר עליו ושמעתי רק גמגומים על זה שהוא שמן מידי ונורא שעיר והוא מתבייש שאני אראה אותו באור מלא.
"אבל הרי אני כבר… מיצי, היינו יחד במיטה…" ניסיתי להכניס קצת הגיון במצב המשונה הזה, אבל כמובן שהגיון פשוט והומואים זה כמו קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו. אולי זו הייתה טעות לחבק אותו ולהגיד שאני מבין ושלדעתי הוא מתוק וחמוד ואני אוהב אותו שמנמן כזה ושעיר?
מעודד מתגובה שלי הוא הסביר לי שבגלל שרוני כל כך חלק וחטוב הוא חושש מההשוואה ופוחד להגעיל אותי ואני, במקום לקלוט שזה אות אזעקה שמחייב נקיטת אמצעי זהירות חמורים, המשכתי לחייך כמו דביל ואמרתי שאין לי שום העדפות גופניות מיוחדות והאופי של הבן אדם חשוב יותר מהצורה שלו ושאר מיני חארטה שאפילו ילדים בחטיבת הביניים יודעים שהם שטויות במיץ.
מה אני הולך לעשות עם המיצי הזה? ברור שמה שקרה אתמול בלילה היה טעות וצריך לעשות מעשה ולתקן אותה, אבל איך? אני מנסה לחשוב על הבעיה בהיגיון, נזכר שאין שום קשר בין היגיון ויחסים בין בני אדם ומתייאש.
מבחינתי הקשר איתו הוא קשר של סקס וכיף, אבל לו יש רעיונות אחרים לגמרי. למה אני נמושה ואין לי די אופי ואומץ להגיד לו שאני עדיין מאוהב ברוני, עדיין מתגעגע אליו, עדיין מקווה שאולי הוא יתעשת ונחזור להיות שוב יחד?
אחרי שאכלנו יחד ארוחת בוקר מיצי הסתלק לעבודה ורק אז עלה בדעתי שגם הקשר שלי עם רוני התחיל באותה צורה – סתם סקס שלא לקחתי יותר מידי ברצינות כי עדיין הייתי שבור בגלל אריאל, ולאט לאט האהבה אליו התגנבה אלי ותפסה אותי, וכשאריאל חזר לארץ נשארתי אדיש לגמרי לנוכחותו.
יכול להיות שיום אחד אני אסתכל על רוני ולא ארצה אותו יותר? ומה גרם לי לאהוב את הכושי ההיפר אקטיבי הזה למרות שעד אז חשבתי שאני נמשך רק לבחורים בהירים ופאסיביים?
יכול להיות שזה קרה בגלל שהוא טיפל בי? אני אוהב שמטפלים בי, שמפנקים אותי, זה קונה אותי לגמרי. אני לא מדבר על משהו מוגזם, סתם דברים פשוטים של תשומת לב – להכין לי כוס קפה, לבשל בשבילי, לשאול מה שלומי, לברר אם יש לי די כסף למונית, להגיד לי שעדיף החולצה ההיא עם המכנס הזה, נשיקה על הלחי וליטוף של חיבה, סתם ככה בלי שום קשר לסקס. מפגר וילדותי, אני יודע, אבל אלא הדברים הקטנים שחסרים לי יותר מהסקס.
עד הצהרים מיצי התקשר פעמיים – פעם לשאול אם אני כועס על מה שהיה בבוקר, ופעם שנייה לשאול אם להביא לי פיצה או סיני לצהרים. כשהטלפון צלצל בפעם השלישית הייתי בטוח שזה שוב הוא ואמרתי מיד, "מיצי, מה עכשיו? אני באמצע…" וזה היה רוני.
"אז עכשיו אתה איתו." הוא קבע בחמצמצות, ואני הסתבכתי וגמגמתי, וכרגיל זה נגמר בכך שלא החלטנו ולא סגרנו כלום, חוץ מזה שהוא אולי יקפוץ אלי במוצ"ש, ואולי לא.
חזרתי מהעבודה ומצאתי את מיצי פורק במטבח שלי קופסאות של אוכל סיני טעים מאוד שהוא התעקש לסדר על צלחות ולהגיש לי, ואחר כך היה עוד סקס, שוב בחדר חשוך, עד כמה שאפשר להחשיך חדר בצהרי היום.
אחר כך הוא התרפק עלי וסיפר לי שהוא הולך לברית מילה של האחיין שלו והוא נורא נורא מבקש שאבוא איתו כבן זוגו. "אתה רציני?" נדהמתי והרגשתי שאני מתכווץ מרוב מבוכה.
מיצי הרגיש בזה ונחפז להסביר לי מהר שהוא מחוץ לארון כבר שנים (כולו בן 23 מתי הוא הספיק?) ושההורים ושאר הקרובים שלו מקבלים אותו בלי בעיות ושהברית תהיה בבית פרטי, משהו צנוע ומשפחתי מאוד עם אוכל נפלא.
"ובבקשה חמי… זה נורא חשוב לי, ונהיה שם רק כמה דקות ו…"
נורא לא בא לי להגיע לכינוס משפחתי, אבל הוא כל כך ביקש עד שנשברתי והלכתי, ובאמת היה אוכל טעים ואווירה משפחתית מקסימה. נהניתי מאוד עד לרגע בו מצאתי את עצמי תקוע (אוחז צלחת מלאה כל טוב שמיצי הגיש לי במו ידיו) בין אחיו הגדול מצד אחד, ובן דודו מצד שני, עובר חקירה מדרגה שלישית בנוסח הפולני. הם אמנם חייכו והיו מנומסים וחביבים, אבל השאלות שלהם צלבו אותי בלי רחמים.
מי אני, ומה אני עושה, ובמה אני עובד, ומה דעתי על זה, ועל ההוא, ואיפה שירתי, ואיפה אני גר, וכמה אני משלם שכר דירה? אה… הבית שלך? אז בטח אתה משלם משכנתא? וכן הלאה וכן הלאה… חוץ מאשר לעשות בדיקת מלאי של התרופות שהחזקתי בכיס (יש לי קופסא מיוחדת כזו לתרופות עם סימון של השעות ביום כדי שלא אתבלבל) הם יודעים עלי כעת הכל, כולל מספר הנעלים וכמה סתימות יש לי בשיניים.
בדרך הביתה הערתי למיצי בעדינות שלא היה לי כל כך נעים לעבוד חקירה כל כך פולשנית, ושאלתי למה הוא סיפר לכל המשפחה שלו שאני נשא? מיצי הסמיק, התנצל, התפתל מרוב מבוכה והסביר שהוא קרוב מאוד לאחיו ולבן דודו שאוהבים אותו ודואגים לו מאוד. "אבל למה הם התנהגו כאילו שבאתי לבקש את ידך או משהו?" התחלתי להתחמם. הצתה מאוחרת זה שמי השני.
עד שהגענו הביתה הוא הספיק לגלות לי שהוא נדלק עלי עוד לפני שיצאתי למילואים, (אז הוא סתם הסתובב אצל ליאור כחבר של חבר), ובגללי הוא קפץ על המציאה ושכר אצלו חדר וכל הזמן קיווה ש… כולם דיברו על זה שרוני בוגד בי כל הזמן ולכן… הוא חיכה לי וחשב שאני בחו"ל ואם הוא היה יודע שאני בבית חולים הוא היה מבקר אצלי ו… עד אז כבר היינו בבית והוא כבר היה שטוף בדמעות, התחנן שאסלח לו ונשבע שאף אחד מהקרובים שלו לא יגלה עלי שום דבר, ומה דעתי שנלך עכשיו לישון קצת ואחר כך נצא למסיבה?
טוב, הלכנו למיטה ושוב היה סקס ואחר כך הוא שוב נרדם. הוא משתדל כל כך במיטה, לא פלא שאחר כך הוא מתעייף ונרדם כמו תינוק. גם אני ישנתי קצת, אבל למסיבה כנראה שלא אלך.
***
במקום ללכת למסיבה נשארתי בבית להסתכל על התכנית 'מישהו לאהוב' בערוץ דוקו. תכנית מרתקת שמראה כמה מקסים, טיפשי, יפה, מכוער, מיותר ושובר לב הוא הצורך הזה במישהו לאהוב.
איזה נפתולים ופיתולים, מעקשים ומכשולים, התלבטויות וייסורים, משחקי אגו ובלגנים שחלקם כל כך מיותרים אנשים עוברים עד שהם מגיעים לאהבה הנכספת.
כמובן שאני מתחבר בעיקר לדמות של הבחור ההומו הכל כך אופייני לתל אביב, ועם זאת כל כך אוניברסאלי ומעורר הזדהות כללית.
בנסיבות מסוימות יכולתי להיות הוא, אם כי ספק אם הייתי מרשה לעצמי להוזיל דמעות מול המצלמה, ואני די בטוח שלא הייתי הורס קשר אהבה בגלל רדיפה אובססיבית אחרי סקס. הגעתי למסקנה שאנשים משוכנעים שהם מחפשים קשר, וזוגיות, אבל בעצם הם מנסים לעשות תיקון, לרפא פצעים מהעבר, לסדר ביטוח לעתיד ואולי גם לקבל אישור שהם שווים, שהם כן יפים וטובים וראויים לאהבה?
אני מתפלסף ומנסה לדחות את סיפור הפרידה שלי מרוני. עדיין לא מעכל שזה באמת הסוף, עדיין מרגיש את הכאב באבר הקטוע.
זה קרה בצורה סתמית כזו. לא הייתה מוזיקת רקע שתזהיר אותי שמשהו חשוב עומד לקרות אם כי בעצם… הרי ידעתי כבר מזה זמן מה שמשהו חורק ביני לבינו.
הרגשתי את זה בקול שלו, בהסתייגות הזו שבה הוא דיבר איתי, הרחתי את הריחוק שנדף ממנו. הוא הכחיש ואני רציתי להאמין. אמרתי לעצמי שאני מדמיין, שזה בגלל הלחץ, בגלל העייפות, בגלל המסגרת הצבאית שתמיד מדכאת אצלו את הצד ההומואי. חיפשתי בשבילו תירוצים, אבל לא ממש הופתעתי כשהוא הגיע אלי במוצאי שבת ואמר לי, מתנצל על הקלישאה השחוקה שנפלטה מפיו מבלי משים – אנחנו צריכים לדבר.
עשינו שיחת סיכום קצרה שהיו בה יותר שתיקות מדיבורים ונפרדנו. ככה, פשוט ובלי יותר מידי בלגנים. החלטנו שדי, ולא מתאים יותר ונפרדנו.
הוא הודה שפגש אותה עוד בקורס ולאט לאט זה התפתח למשהו רציני. זה זעזע אותו כל כך עד שהוא סיפר לה עלי, מציג את המצב כאילו הוא תמיד היה סטרייט ורק בגללי הוא נסחף למעין קטע של הומואיות, אבל התעקש שזו רק מעידה שנגרמה בגללי, לא בגלל שהוא הומו.
הרמתי גבות בלעג כשהוא אמר את זה, אבל הוא לא ממש קלט אותי. אני חושב שעכשיו הוא באמת מאמין בזה, שבעצם הוא סטרייט שסרח באופן חד פעמי.
מזל שהוא לא סיפר לה שאני נשא, גם ככה היא הזדעזעה מאוד. היה לה קשה להשלים עם הקטע הדו מיני שלו ובסוף הם נפרדו. אחרי שהוא חזר לארץ הוא חזר אלי, אבל המשיך לחשוב עליה והצטער מאוד שפגע בה.
שבועיים אחר כך היא צצה פתאום בבסיס שלו והקשר שלהם חודש. במשך כמה ימים הוא נקרע ביני לבינה – לי הוא לא סיפר כלום ולה הוא סיפר שהוא גר איתי כשותף לדירה בלבד. הוא אמר שהוא אוהב את שנינו, אבל הוא לא יכול יותר לחלק את עצמו לשניים ונכון, אני האהבה הראשונה שלו והוא בחיים לא יפסיק לאהוב אותי, אבל הוא עייף כל כך מללכת עם הראש בקיר, להילחם כל הזמן. יש את הלחצים של המשפחה, ויש את הפחד שבצבא יגלו. הוא פשוט עייף, והיא נורא נחמדה, והיא נורא רוצה אותו בתנאי שהוא יבטיח לה לא לבגוד. אז זהו, הוא החליט. הוא בחר בה, הבטיח לה נאמנות מוחלטת והוא איתה עכשיו. כמו שהסכמנו הוא ישלם לי שכר דירה עד סוף השנה, אבל הוא עוזב.
"אני לא רוצה שתשלם לי כלום אהרון." אמרתי, "עכשיו סוף החודש וסוף השנה וזה גם סוף הקשר שלנו. די, לא רוצה ממך יותר כלום, ושתדע שאני בכלל לא מופתע, הרגשתי עוד כשהיית בקורס שמשהו השתנה."
"אני יודע שהרגשת מנחם ואני מצטער מאוד."
עמדנו בדלת והסתכלנו אחד על השני כמו זרים ואז הוא שוב אמר שהוא עדיין אוהב אותי, אבל…
ואני אמרתי שאני יודע ושזה בסדר, אין בעיות, אני מבין, ועדיף שהוא ילך, ואז הוא הלך.
ביום ראשון בערב גיליתי שמיצי תקע לראשו הקטן והטיפשי שסירבתי ללכת איתו למסיבה כי אני מתבייש להראות לצידו של בחור כל כך מכוער, ונכנס בגלל זה לסרטים מפה ועד הודעה חדשה. ליאור בא לבקש ממני שאדבר איתו כי הוא ננעל בחדר שלו ומסרב לצאת.
"תעזוב אותו בשקט, בסוף הוא ירצה להשתין ויצא." אמרתי באדישות. העובדה שאני ורוני באמת נפרדנו ושהוא זרק אותי בשביל בחורה התחילה לחלחל רק עכשיו. זה כאב ולא היה לי ראש לשטויות הדרמטיות של הטיפשון הזה. ליאור לעומת זאת היה נרגש ונרעש מכל הסיפור והתעקש לספר לי שמיצי הגיע נסער מאוד למסיבה והתנהג שם כמו אידיוט. הלך עם כל אחד שרצה אותו וביקר עם כל מיני גברים בשירותים ועשה שטויות.
"אתה מתכוון לזיונים בלי גומי." התחלתי לדאוג.
"מאין לי לדעת. אתה חושב שהלכתי אחריו לבדוק מה בדיוק הוא עושה עם כל אחד."
"בסדר, הוא בן אדם בוגר. אם הוא רוצה לעשות שטויות…"
"אבל אתה לא מבין חמי, הוא אף פעם לא התנהג ככה, הוא תמיד היה כזה ביישן והססן. בחיים לא ראיתי אותו מתנהג ככה, מאז שהוא ישן אצלך הוא השתנה."
"אה, אז עכשיו אני אשם שהוא החליט להשתרמט." זעפתי.
ליאור נעלב, אמר לי לשכוח מזה ופנה ללכת. מה יכולתי לעשות אם לא להיגרר אחריו, נזוף, ולנסות לשכנע את מיצי שיפסיק להיות אידיוט? דפקתי בדלת, התחננתי, ביקשתי, הפצרתי, נשבעתי שאני לא כועס עליו, שהוא חמוד, שאני חולה עליו, ושהסיבה היחיד שלא באתי למסיבה היא כי אני אלרגי למוזיקה רעשנית ולסקס בשירותים. לשמע דברי הוא התחיל לבכות וסוף סוף יצא מתייפח מהחדר שלו וטס לשירותים.
חיכיתי לו זמן מה שיצא, (ליאור הלך עוד קודם בתירוץ שהוא רוצה לתת לנו פרטיות, אבל לדעתי הוא סתם התחיל להשתעמם) ובסוף קלטתי שהוא שוב נעל את עצמו. זה באמת התחיל להיות כבר נדוש, הקטע הזה.
"צא כבר, מעצבן אחד." התרגזתי ובעטתי בדלת. חבל שלא עשיתי את זה קודם, הוא פתח את הדלת לבוש רק בתחתונים, אומלל כאילו כל האניות טבעו לו (ביטוי של סבתא שלי – ביידיש זה נשמע יותר טוב) ושאל אותי איך אני יכול להיות איתו באותו חדר בלי לרצות להקיא. עמד לי על קצה הלשון להגיד שלקחתי כדור נגד בחילה לפני שבאתי, אבל התאפקתי. הייתה לי הרגשה שהבדיחה הזו הייתה קצת לא במקום. במקום לדבר חיבקתי אותו ואמרתי לו שהוא חמוד ומתוק ושיצא מהסרטים.
בינתיים ליאור חזר עם החיילון שלו שבא מהצבא לחג וברח לכמה שעות מהבית כדי להיות עם ליאור. מובן שסולקנו משם מיד ובלי שום גינוני נימוס והלכנו לדירה שלי, נשכבנו במיטה ו… לא, שום סקס, סתם דיברנו. סיפרתי לו קצת על רוני ואיך זה נגמר, והוא סיפר לי על התקפי הרגשת הכיעור שלו וכמה זה מדכא אותו.
הוא הבטיח לי שהשתמש בקונדום במסיבה למרות שהיה שיכור והכל, ולמרות שאמר שהוא מתבייש בהתנהגות שלו במסיבה ההיא, ושזה קרה רק בגלל שהוא חטף התקף חמור מאוד של כערת דוהרת. יש לי הרגשה שהוא היה די גאה בעצמו שסוף סוף הוא העז להשתולל קצת, אם כי ברור שזה לא ממש מתאים לאופי השמרני שלו.
מצד שני אולי אני טועה ובבחור הזה מתחבא שרמוט קטן ונועז שרק מחפש תירוץ להתפרץ ולהשתולל? אם טעיתי בקשר לרוני שאני מכיר מעל שנה אז אולי אני טועה גם עכשיו.
***
אני מרגיש חולה ולא אכפת לי מה אומרות הבדיקות שלי. אז מה אם התוצאות של הבדיקות האחרונות מצוינות ורמת תאי הטי מעולה והכל בסדר. אני מרגיש חרא וזה מה שמשנה. מה לעשות שלב שבור לא נחשב למחלה ואין בדיקות דם ותרופות נגד אכזבה מאהבה. הגוף כואב לי, הנשמה חורקת, וחוץ מזה אני גם מתעטש והגרון שורף והעור צורב. כן, אני יודע, ככה זה בעונת מעבר. כולם טיפה מקוררים.
תשים פיז'מה, אולי עוד שמיכה מייעצים לי. לא רוצה להתחמם עם שמיכה עבה יותר. רוצה להתחמם איתו, רוצה שהוא יהיה לידי, חם ולוהט, רגליו צמודות לשלי, ידיו על גופי, זו התרופה שלי, לא שיחות טלפון מעצבנות ורוויות רחמים, ולא קשקושים במסנג'ר, ולא השתתפות בצער מחברים שמתייאשים ממני מהר ומתחברים למחשב ולמקרר שלי במקום לכאב שלי.
"אתה מבלבל אותי." אני אומר אחרי שהוא מתקשר הפעם החמישית מאז הבוקר. "שמת לב שמאז שנפרדנו אנחנו לא מפסיקים לדבר?"
"אני פשוט דואג לך." הוא מסביר.
"יש פה מי שידאג לי, תפסיק עם זה."
"אל תהיה כזה חמי."
"אל תהיה אתה כזה אהרון."
על הבוקר נכנס אלי מיצי שהיה אמור להיות אצל הוריו עד מוצאי שבת ומנסה להתנהג כאילו השבוע שעבר לא היה ולא נברא והכל רגיל לגמרי.
"מה נשמע. מה שלומך. מה העניינים גבר." הוא טופח על שכמי, מספר לי כמה הוריו מעצבנים אותו וממלא לי את המקרר במעדנים של אימא שלו שבאמת מבשלת נהדר – לא פלא שהוא שמנמן כזה – מנסה להתנהג בשיא הקוליות, אבל מה לעשות שהוא שחקן ממש גרוע ואני חש בחוסר הביטחון וההססנות שלו.
"אז מה קורה אתנו מיצי?" אני שואל – להכות בברזל בעודו חם זו השיטה הטובה ביותר במקרים מעורפלים כאלו.
"לא יודע." הוא מסמיק, מגמגם, מנסה להישיר אלי מבט ונכשל.
"מה דעתך עלי באמת?" הוא שואל פתאום, נראה כמו מתבגר מבולבל ולא כמו בחור שכבר גמר צבא והוא כעת סטודנט ואחמ"ש במסעדה יוקרתית.
"לדעתי אתה בחור מקסים וחמוד, וממש שווה." אני עונה מיד, ולמרבה הפלא מתכוון לכל מילה.
נחמד לראות איך פניו מתאדמים לשמע המחמאות שלי. "באמת." הוא מתעודד ומתמלא אומץ, מתקרב אלי, שם את ידו על כתפי ו… שוב הטלפון מצלצל, רוני כמובן.
"אז אתם יחד או לא?" הוא שואל אחרי שהשיחה נגמרת – משהו בקשר לאיזה חולצה שרוני השאיר אצלי או שלא – מי זוכר ואת מי זה מעניין בכלל?
"לא יודע. אני חושב שלא, אבל אני לא בטוח, זה עדיין טרי מידי ו… לא יודע."
"כשתהיה בטוח ותדע מה נסגר אצלכם אתה יודע איפה למצוא אותי." אומר מיצי בעלבון מוצדק ומסתלק.
לפחות הצלחתי בדבר אחד – שיפרתי לו את הביטחון העצמי הלקוי – גם זה משהו.
***
יש לי טעם איום ונורא במוזיקה, טעם שאפילו הסבא שלי ז"ל היה מתבייש להפגין. אני אוהב מוזיקה עתיקה וסנטימנטאלית בסגנון אדום עתיק. זה הטעם שלי – שירי אולדיס' מתוקים וג'ז מריר. אני יודע, זה נורא ואיום, לדעתי זה גנטי, פשוט אין מה לעשות בנדון.
רוני יודע את זה כמובן, מי אם לא הוא.
אתמול, ביום השני של החג, הוא מתקשר אלי מוקדם בבוקר ואומר לי בלי ברכת שלום, בלי בוקר טוב ובלי להתבייש שמהר, אדליק רדיו על fm88 כי יש מרתון יהלומים לנצח.

היה ממש מוקדם בשביל יום חופש, ואני עוד ישנתי כי בלילה הקודם לא עצמתי עין – גלשתי באינטרנט, למה, מה כבר חשבתם. הייתי די מטושטש כששמעתי אותו אז אמרתי פשוט, "תודה חמוד, יפה מצדך." ואז נזכרתי שהוא כבר לא החמוד שלי וסגרתי לו בפרצוף.
הלכתי להשתין ובדרך הדלקתי את הרדיו. לואי אמרסטרונג סלסל לי בקולו הסדוק שיר ישן על אהבה אבודה בעוד אני מצחצח שיניים ומחליט שהיום אני יכול לוותר על תגלחת. כשחזרתי למיטה הוא שוב התקשר ודיברנו קצת – על אהבה, על כאב לב, על מה שצריך לעשות ומה שקשה לעשות. מין שיחת סיכום כזו.
הוא אמר, "היא בחורה טובה וזה הדבר הכי הגיוני לעשות."
"כן נכון." הסכמתי, כי סך הכל הרי הוא צדק.
והוא אמר שבסוף הגעגועים יפסקו ואולי נוכל להיות סתם חברים.
"כן, אולי."
הוא אמר שעדיף ככה, ושזה מה שבעצם רציתי כל הזמן.
"כן, בטח." אישרתי, "זה מה שרציתי כל הזמן."
אם הוא חושב שזה מה שרציתי להיות לבד ולדעת שהוא חי עם בחורה ושהוא שכח אותי למרות כל מה שעבר עלינו וכל המילים היפות וההבטחות שלו אז הוא באמת אידיוט.
ואז הוא שאל אם כבר מצאתי מישהו אחר ומה שלום מיצי.
אמרתי לו שזה לא עניינו ושיסתום כבר והוא נאנח וביקש שלא אשכח לקחת את התרופות שלי ולטפל בעצמי כמו שצריך.
הבטחתי שיהיה בסדר, אני כבר הולך לקחת את התרופות של הבוקר.
"אחרי שתאכל משהו." הוא הזכיר לי, "מה אתה הולך לאכול. יש לך אוכל בבית?"
"לא יודע, אני בטח אמצא משהו, אני אהיה בסדר, אל תדאג."
"אבל אני לא יכול להפסיק לדאוג לך." הוא לחש וידעתי שהוא מתאפק לא לבכות.
"די, מספיק. תהיה גבר." פקדתי עליו וסגרתי מהר לפני שהוא ישמע איך אני מיילל כמו ילדה קטנה.
אחר כך הלכתי ואכלתי משהו קטן, לקחתי תרופות וביליתי כל את שאר היום במרתון של עצב ודיכאון עם יהלומים לנצח.
אני הולך לעשות תה ולנוח קצת, לחשוב מה איתי, מה קורה ומה נסגר איתי ואיתו. האם זה באמת סוף הסיפור שלנו והטלפונים הללו הם סתם אות לדאגה מצידו של אקס שעדיין מחבב אותי. או שאולי זו פשוט ההתנהגות האופיינית לחבר הדו מיני שלי – רוקד על שתי חתונות, מנסה להכין חביתה בלי לשבור את הביצים, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה? מאז שאני מכיר אותו הוא מנסה ללכת עם ולהרגיש בלי, לעשות סקס עם גברים (רק אתה עושה לי את זה חמי, באמת, נשבע לך.) ולהמשיך באותו הזמן להיות גם הקזנובה ההולל שמפיל ברשתו את כל הבנות השוות. מצד אחד הוא באמת אוהב אותי דואג לי ורוצה אותי ואוכל את הלב כשאני עם אחרים ומצד שני הוא צריך גם נשים בחיים שלו.
האמת, רחמנות על הדו מיניים שתמיד מרגישים שחסר להם משהו ואני באמת מרחם עליו קצת, אבל עוד יותר על עצמי שלא מצליח לרצות אף אחד חוץ ממנו ולא יודע מה נגמר איתי ומה יהיה הסוף עם הסיפור הזה.
"מה אתה עושה פה." נבהלתי כשהוא צץ פתאום בסלון. השעה הייתה רק אחת עשרה בלילה, אבל אני כבר התכוננתי ללכת לישון, כשהוא נכנס הייתי בשירותים וצחצחתי שיניים ופתאום הוא פה, נדבק אלי בכוח, מורט מעלי את הטריקו הדהוי שאני ישן איתו בזמן האחרון.
"תוריד. " הוא פוקד עלי, "אני צריך…"
"מה? מה אתה צריך? מה אתה עושה פה בכלל?" אני מנסה לכעוס, להיות תקיף, אבל כשהוא רוצה משהו אין לו אלוהים, אין לו בושה, הוא לא שמע על דחיית סיפוקים, הוא צריך ודי.
"צריך חיבוקי." הוא דורש בתוקף, "עכשיו."
לפני שנייה התלבטתי אם להזיז אחורה את המחוגים עכשיו, לפני השינה, או לחכות עם זה עד מחר בבוקר, בין כה וכה אני אקום לפי שעון הקיץ ותהיה לי שעה פנויה ופתאום…
הוא יושב עלי, צמוד אלי בכוח, גם החולצה שלו כבר התעופפה לאי שם, הגוף הדק והשחום שלו מתחכך בשלי, נאנח כאילו כואב לו משהו, הפרצוף שלו קבור עמוק בשקע בין הכתף לצוואר שלי, רועד ולא מוכן להסביר לי מה קרה ולמה הוא פה ולא צופה במשחק כדור רגל כמו כולם.
כן אני חזק יותר ואני יכול בקלות להעיף אותו ממני, אבל טוב לי ככה, אני מרגיש… איך אפשר להסביר בדיוק איך אני מרגיש? אני מרגיש כאילו הלכתי כל היום עם בגד הדוק ולא נוח וסוף סוף פשטתי אותי מעלי ועכשיו טוב לי, עכשיו אני מרגיש נוח, מרגיש חמים ומאושר.
"באתי להזכיר לך שצריך להחליף לשעון חורף." הוא אומר.
"יכולת לטלפן."
"כן, אבל במקרה עברתי בסביבה אז…"
"במקרה עברת, מה? ומה זה התיק הזה? אתה לא אמור להיות עכשיו בבסיס."
"לא, רק מחר בבוקר."
"אז למה… אהה." נופל לי האסימון, "אמרת בבית שאתה צריך לחזור במוצאי שבת ו…" חזרנו לסיפור הישן והמוכר, שוב אני סוד פרטי מלוכלך שמחביאים מכולם – סיפור ידוע וכואב.
"לא נראה כל הקטע הזה רוני." אני מנסה להדוף אותו מעלי, אבל הוא מתעקש.
"בבקשה חמי, תן לי לישון אתך, אני צריך… אני מתגעגע… נכון שגם אתה."
"כן, גם אני, אבל החלטת ואתה צריך לעמוד בהחלטה שלך, אתה משגע ככה את שנינו."
עכשיו הוא בוכה, מחבק אותי חזק, מעביר ידיים על כל הגוף שלי, מבקש שרק הפעם, רק הלילה… "שום סקס." הוא מבטיח, "רק להרגיש אותך שוב, בבקשה."
עוד מעט חצות, שנינו מותשים, לא נרשם שום רצון לסקס, אבל הגעגועים צורבים לנו את הלב וחורכים את העור. אני כל כך מבין אותו, כל כך מכיר את הצימאון הזה לחוש את הגוף החם והמוכר, את הריח המסוים הזה, להרגיש את הליטוף שלו, את מגע העור. מבין בדיוק את הצורך הזה שגרם לו להגיע אלי, ולכן אני מניח לו להישאר ונרדם צמוד אליו.
כמובן שהתעוררתי הבוקר לפי שעון הקיץ, הגוף שלי עדיין לא מעודכן שהחורף הגיע ושהוא כבר לא שלי, ואם רוני לא יפסיק עם ההתנהגות הזו אני אשאר לא מעודכן גם בהמשך. אני רואה שגם הוא התעורר, שוכב בשקט, מביט בי, מתעלם מהאוהל שצץ מתחת לשמיכה, ממתין לי בסבלנות. אני נזכר מה יש שם מתחת לשמיכה ומאבד את הריכוז ובכל זאת… "אבל אמרנו בלי סקס."
"אז אמרנו, בוא כבר, הרי גם אתה רוצה." הוא זורק עלי כרית, "נו, המחשב לא יברח, בוא אלי."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s