מכירים את זה שמרוב פחד כל החיים עוברים לך ביעף מול העיניים? זה מה שקרה לי הבוקר כשאמרו לי, מיד כשהגעתי לעבודה, לעלות למשרד כי הבוס רוצה לדבר איתי. הייתי בטוח שהולכים לפטר אותי, וידעתי שעדיף אני מאשר אחד מהעובדים האחרים שיש לו ילדים שצריך להאכיל ובכל זאת גם אני צריך להתפרנס, גם לי יש חיים ותוכניות, וגם אני צריך כסף או ששוב אהיה ברחוב.
עליתי לאט לאט למעלה, רועד מרוב פחד, יודע שבלי עבודה ועוד מעט גם בלי דירה לא אוכל ללמוד ושוב אהיה ברחוב, ובטוח שרוני יעזוב אותי. נכון, אני לא יכול להוכיח שאם אפסיק לעבוד הוא יעזוב אותי, ואולי אני טועה, אבל זה הדבר הראשון שעלה בדעתי כשחשבתי שעוד רגע אני אהיה מובטל. נכנסתי למשרד ועוד הספקתי לראות מזווית העין את שירי מציצה מהחדרון שלה בכניסה ועושה לי עם הבוהן סימנים של יהיה בסדר.
איזו חמודה חשבתי ופסעתי לקראת גורלי, מחשב בראשי כמה כסף פיצויים מגיע לי וכמה זמן הוא יחזיק לפני ששוב אסתובב ברחובות, הומלס חסר עתיד ותקווה. לתדהמתי המתינו לי במשרד כל שלושת הבוסים כולל מר מיכאלוב מנהל בית המלאכה הסמוך שעוסק במשהו לא ממש ברור שקשור לסימון מכשירים בלייזר.
"שב נמרוד." האיר לי פנים הבוס הגדול, וכולם חייכו אלי בעידוד.
התיישבתי וניסיתי לחייך חזרה, והבוס הגדול (לא האבא החורג של אריאל אלא אחד אחר), אמר לי שבטח שמתי לב עד כמה המצב קשה בזמן האחרון במחסן, ושהוא לא יכול להחזיק את כל העובדים שלו (עד כאן הכל לפי התסריט), ומאחר ואני עובד חרוץ ומוכשר והוא ממש יצטער לוותר עלי יש לו רעיון והוא מקווה שאסכים כי אחרת לא תהיה לו ברירה אלא לוותר עלי, למרות שהוא היה מעדיף שאשאר, אבל מאחר ואני הכי חדש אצלם ולכל השאר יש משפחות, ורק אני רווק…
וכאן התערב מר מיכאלוב ואמר שיש בבית המלאכה שלו לחץ בעבודה ושזמנית הוא צריך עוד עובד, ושהוא רוצה להשאיל אותי מהצוות של המחסן כדי לעבוד אצלו בלייזר.
חשתי כזו הקלה על שלא מפטרים אותי אלא רק משאילים אותי עד שאפילו לא שאלתי מה העבודה החדשה. הבוס הגדול הודיע לי שהוסכם שההסדר יהיה זמני. אני אמשיך לקבל תלוש משכורת ממקום העבודה הישן שלי, אבל זמנית אעבוד אצל מר מיכאלוב והם כבר יסתדרו עם הכספים, ואחר כך נראה.
אמרתי בסדר ותודה (הייתה לי ברירה?), והובלתי אחר כבוד למקום עבודתי החדש – חדר הלייזר בבית המלאכה של מיכאלוב שנמצא לא רחוק מהמחסן.
בהתחלה הרגשתי מרוצה מאוד. החדר לא גדול, אבל נקי ומסודר יפה – שני מחשבים מחוברים למכשירי לייזר, מזגן, רדיו, מדפים סביב הקירות ולינוליאום ירוק (שאחר כך הסתבר לי שהוא מכסה רצפת בטון קרה ולחה שהופכת לשלולית אחרי כל גשם) ושני כסאות משרדיים די נוחים.
אם מישהו מקוראי ששומע לייזר מדמיין לעצמו סרט מדע בדיוני עם רובי לייזר מגניבים שישכח מזה מהר מאוד. קרן הלייזר שבה מדובר היא רק מכשיר לסימון והיא מגניבה בערך כמו מקדחה, אם כי היא מתוחכמת קצת יותר.
התברר לי שמי שיהיה האחראי עלי ישירות הוא הסגן של מר מיכאלוב. הוא בחור די צעיר, רק בן עשרים ושמונה ועומד להינשא בקרוב, ועל פניו נראה בחור נחמד מאוד, אבל מהר מאוד הבנתי שהוא מהטיפוסים הלחוצים הללו שחייבים שכל דבר יהיה מסודר ומונח במקום והוא קפדן ופרפקציוניסט בצורה מפחידה, בעיקר אצל אדם צעיר. מהר מאוד קלטתי את הראש שלו ועשיתי הכל כדי לא לעצבן אותו, וזה אומר להקשיב לו בשקט ובתשומת לב, ולבצע את כל הוראותיו כאילו היו תורה מסיני ואני חסיד שוטה.
העבודה פשוטה מאוד. לשים כל מיני חפצים מתחת לקרן הלייזר, ללחוץ על כפתור ירוק קטן שמותקן בתוך קופסא שחורה ולהקפיד לא להסתכל על הקרן מפני שזה מזיק לעיניים.
יש משקפי מגן, אבל הן מעצבנות ולוחצות, בעיקר למי שחטף לא מזמן ראסיה וחצי פרצוף שלו עדיין רגיש וכאוב.
אחרי שהקרן גומרת את משימתה – זה לוקח כמה שניות, תלוי בגודל הכתובת ובחומר ממנו עשוי החפץ – לוקחים את החפץ המסומן, שמים אותו במקום, שמים אחד לא מסומן במקומו, וחוזר חלילה.
החפץ שעליו עבדתי היה פנל קטן של מקשים של טלפון נייד. מסתבר שהחלקים של הסלולרי מגיעים מסין ומרכיבים אותם בארץ, וצריך לסמן עליהם בלייזר אותיות בעברית.
הפנל הוא, מין חתיכת גומי קטן וגמיש שהמקשים מודבקים עליו ויש לו חורים בצדדים. כדי שלא יזוז צריך להרכיב אותו על שני מסמרונים בולטים – אחרי שעושים מאות מקשים ביום זה נעשה באופן אוטומטי – ואז לוחצים על הכפתור, הקרן מסמנת, מחזירים את המקש למגש פלסטיק ולוקחים את הבא בתור. המקשים הארורים הללו לא אחידים לגמרי, ולכן צריך כל הזמן להקפיד שהסימון נמצא בדיוק במקום הנכון מתחת לאותיות הלועזיות, ושהכתב לא מטושטש. יש כאלו שהלכה המצפה את המקש מתנפחת וצריך לגרד את המקום עד ששוב מתגלה הכתב ו… עזבו, זה משעמם ומעצבן ולא בא לי לכתוב על זה יותר.
כדי להיות טוב בעבודה הזו אתה צריך לפעול כמו אוטומט, לא לחשוב, לא לזוז, להשתדל לפעול כמו חלק מהמכונה ולשכוח שאתה בן אדם.
הייתי לבד בחדר, רק אני והרדיו והרגשתי שאני משתגע לאט לאט מהמונוטוניות של העבודה. לא הבנתי למה אני עצבני ממורמר וכועס – התנאים שם הרי טובים יחסית למחסן ובכל זאת הרגשתי חרא. רק כששמעתי את אברי גלעד ואורי אורבך ב'מילה האחרונה' מדברים על משטרת ההגירה המגעילה, ועל היחס המבזה לעובדים בארץ שמופנה בעיקר לזרים, אבל גם לאזרחי המדינה, הבנתי שמה שמציק לי זו העובדה שהם העבירו אותי ממקום למקום כאילו שהייתי איזה מכשיר.
בעיניהם לא הייתי בן אדם אלא כוח אדם שאפשר להזיז ממקום למקום בידיעה שהוא לא יעיז להתנגד כי הוא צריך את העבודה ואין צורך להתחשב בדעתו. טוב, אני צריך את העבודה הזו ולא חשוב כמה תיעבתי את העובדה שהתייחסו אלי כאל חפץ. הם לא הראשונים שעשו לי את זה ובטח שלא האחרונים. אם בוריס השתמש בי כמו בחפץ אז למה שזרים לא יעשו לי את זה?
המשכתי לעבוד בחריצות למרות המחשבות הלא נעימות שהטרידו אותי, ומרוב שעמום חישבתי כמה מגשים אני עושה בשעה – ארבע (כל מגש זה 40 מקשים), וזה בתנאי שאני לא זז מהכיסא, לא משתין, לא מדבר עם אף אחד, ולא מבזבז אפילו שנייה אחת מזמני על להתגרד למשל, או להתמתח או משהו כזה.
הסגן היה מרוצה ממני מאוד וציין שלעומת הבחורה שעבדה שם קודם אני מאוד חרוץ, בעוד שהיא כל הזמן התלוננה ודיברה ללא הרף בנייד שלה.
עשיתי כן עם הראש, אבל האמת שהבנתי אותה לגמרי. גם אני הייתי מתלונן או מקשקש בנייד, אם היה לי עם מי.
הלכתי להפסקת עשר ואכלתי את הכריך שלי מהר ומיד המשכתי לעבוד ואני רוצה שתדעו שעד שעה ארבע הספקתי לעשות 800 מקשים שזה הספק מכובד מאוד.
הבעיה היא שלא היה לי אוכל לארוחת צהרים והייתי רעב נורא. במחסן היה לנו שליח שהיה מביא חמגשיות עם ארוחת צהרים, אבל בבית המלאכה נהוג שכל אחד מביא לו לבד את האוכל. הם אוכלים בחדר האוכל שלהם שיש בו מקרו גל ומקרר ואפילו מדיח קטן על השיש. חוץ ממני, מהסגן, וממר מיכאלוב כולן נשים שעובדות על מחשבים בחדר אחר.
רק אני עובד לבד עם הלייזר הזה ויש לי רק את הרדיו לארח לי חברה, וכמובן הסגן הלחוץ שקופץ מידי פעם לראות שהכל בסדר ושלא פישלתי.
"אני מת מרעב." התלוננתי לפניו ברבע לאחת, "אני יכול לקפוץ לקנות איזה פלאפל או שוורמה או משהו?"
"אין צורך." אמר הסגן, "עוד מעט יבוא ליאור עם הסנדוויצ'ים. הוא מאוד דייקן והאוכל שלו תמיד טרי ונקי ולא יקר, אני רק מבקש שלא תגיד לו שום דבר בקשר להופעה שלו, אני לא רוצה להעליב אותו, אחד כמוהו עוד יכול לבכות לנו פתאום כמו בחורה."
"למה אתה מתכוון אחד כמוהו?" התפלאתי בתמימות.
"אתה יודע, סיסי כזה." חייך הסגן בלעג וטלטל את ידיו בתנועה כאילו נשית.
כמה דקות אחר כך הופיע ליאור והוא היה כל מה שהסגן אמר ועוד יותר – בחור נחמד, צעיר ודק, עיניים כחולות ושער חום ארוך אסוף בקוקו, עגילים, שרשרת עם חרוזים בצבעי הקשת, בגדים צבעוניים והדוקים מאוד והילוך מעכס.
"שלום!" התרונן לעברי, "אתה העובד החדש?"
"אני רק זמני פה, השאילו אותי מהמחסן." גמגמתי ותקעתי את פרצופי בתוך הסלסילה שהוא נשא על זרועו כאילו שהוא כיפה אדומה – מין סלסלת קש של פיקניקים מכוסה מפית משובצת אדום ולבן. בחרתי כריך גדול עם פסטרמה ומיונז, והתאמצתי לא להביט בו יותר מידי כשעיכס משם והלאה.
לי ולכל מי שהביט בו היה ברור שליאור הוא הומו. זה לא היה יכול להיות ברור יותר גם אם הוא היה נושא על מצחו כתובת -"אני פייגלה!" אבל איך לכל הרוחות הוא ידע שגם אני כזה? ואל תגידו שאני פרנואיד, לפי המבט שנתן בי החיוך שלו, והצורה שבה נגע באצבעותיי כשנתן לי את העודף ואמר לי להתראות מחר, ידעתי שהוא יודע, ואני בטוח שהוא ידע שאני יודע שהוא יודע. השאלה היא רק איך?
פחדן
רק היום קלטתי באיזה עולם אני חי. מסתבר שחדר הלייזר עומד גב אל גב עם נגריה שבעל הבית שלה הוא ערבי נוצרי. נוצרים כידוע לא עובדים בימי ראשון, אבל כשהם חזרו היום לעבודה… אללה יסטור!
הם דווקא נורא נחמדים, הבני דודים האלה, כולם מאותו הכפר ומאותה משפחה, וכולם אמרו לי שלום גדול מאוד, חייכו בחביבות והציעו לי קפה מצוין, הייתי אוהב אותם יותר אם הם לא היו מעשנים כמו קטרים ואם הרעש שמגיע משם לא היה חזק עוד יותר מהרעש של המסגרייה ממול.
לזכותם אפשר להגיד שכל המקדחות שלהם פעלו בהרמוניה מופלאה, כשאחת הפסיקה מיד השנייה נכנסה לפעולה, לפעמים הייתה מצטרפת גם שלישית, ואז המסור היה מתחיל לנסר – ממש מקהלה עליזה.
בקושי שמעתי את עצמי חושב, שלא לדבר על הרדיו. רק מוזיקת רוק רועשת מאוד מאוד הייתה יכולה להתגבר על הקולות של השכנים שלי, במחשבה שנייה, עדיף כבר מקדחות ומסורים מאשר מוזיקה כזו.
אבל לא צריך לרחם עלי, לא ישבתי שם כל היום וסבלתי. באורח פלא רק אחרי שעזבתי התברר במחסן שאני אדם מועיל ושהם בעצם זקוקים לי.
מיד אחרי שהושאלתי לחדר הלייזר הם קלטו לפתע שרק אני יודע איפה המפתחות של כל דבר, ואיפה מונחות המדבקות, ואיפה הדבק, ורק אני מבין את הקוד של התאמת המדבקות לקופסאות (רמז, המספרים והצבעים צריכים להיות תואמים).
בקיצור, במחסן לא יכולים בלעדי, ובלייזר כבר בנו עלי שאגמור עוד חמש מאות מקשים עד הצהרים, ואני תקוע באמצע, רץ מפה לשם, נותן הוראות למחסן בעודי מקשיב להסברים של הסגן. זה בסדר, הוא מסביר כל דבר חמש פעמים ככה שאני לא ממש צריך להקשיב.
למזלי המרחק בין שני מקומות העבודה שלי לא גדול, אם כי אחרי הפעם המאה בערך שרצתי מפה לשם הדרך נראתה לי לפתע ארוכה יותר. מרוב לחץ נאלצתי לאכול ארוחת עשר ליד הלייזר, ביד אחת מחזיק כוס קפה ובשנייה לוחץ על הכפתור הירוק ההוא.
היום הביאו לי מקשים משונים, קשיחים כאלו שמרכיבים על פינים קטנים וחדים, וצריך ללחוץ אותם היטב למקום כדי שישבו כמו שצריך על הכן. אני אכן לחצתי היטב והכל הלך למישרין, אבל כעת יש לי חורים בכריות האצבעות של יד ימין.
לקראת הצהרים גמרתי את המקשים הדוקרים ושוב הזעיקו אותי בדחיפות למחסן. נגררתי לשם לאיטי, מבטיח לסגן שבשלוש אחזור לסמן את חלקי המנועים של חברת בנטל, וגיליתי להפתעתי את אריאל עומד והורס לי את התוויות של קופסאות הצבע השוויצרי.
אלו קופסאות מתכת שנראות כמו קופסאות שימורים גדולות וצריך להקפיד למרוח עליהם את הדבק בזהירות, לא יותר מידי שלא ייזל, ולא פחות מידי שלא ידבק, והכי חשוב, למתוח היטב את התווית שתקיף סביב סביב את הקופסא העגולה.
הסברתי את זה לאריאל עוד בקיץ הקודם ואז הוא שלט היטב במלאכה, אבל מאז הוא שכח כנראה הכל, ועבד בצורה מגושמת, מורח יותר מידי דבק ומדביק הכל עקום.
"נמרוד אני לא מצליח." ילל בתסכול, "תראה, הדבק נמרח לי והכל יוצא עקום…"
הסברתי לו עוד בהתחלה שהסוד הוא לא להסיר את הסגר של קופסת הדבק אלא רק לגזור אותו מעט בקצה כך שיצא מעט מאוד דבק, אבל הוא שכח וזרק את הסגר ועשה בלגאן. שלחתי אותו לשטוף ידיים ועד שהוא חזר כבר סיימתי את רוב הקופסאות. אחרי יותר משנה של עבודה אני מיומן מאוד, והוא רחץ ידיים המון זמן.
הוא חייך אלי, נבוך קצת, ועזר לי לסיים את העבודה, אבל הבחנתי שתנועותיו מגושמות והוא נראה מרחף לגמרי. לא העזתי לשאול מה קורה אתו, אולי אלו התרופות שהוא לוקח? ואולי הוא עושה יותר מידי מדיטאציה? לא יודע.
אחרי שגמרנו הוא נפרד ממני והסתלק במהירות. נדמה לי שהוא רצה להגיד לי משהו, אבל לא היינו לבד ולכן הוא הסתפק במבט חודר בפני כשאמר לי שלום. אחר כך כבר הייתי ממש רעב, ואז התברר שלא הזמינו לי אוכל כי חשבו שאוכל בבית המלאכה. לפני שנפתח למעני מסע התרמה של אוכל מהחמגשיות של שאר העובדים צץ פתאום ליאור במחסן, עליז, צבעוני וצייצני יותר מתמיד. על צווארו כרוך צעיף צמר ארוך וצבעוני בצבעי הגאווה כמובן, ועל ראשו כובע צמר אדום עם פונפונים צבעוניים ומתחתיו משתלשל לו הקוקו שלו.
הבחורים במחסן הוכו בהלם כשהוא נופף לעברי בסל הקש שלו והודיע לי שהוא בא למחסן במיוחד בשבילי והביא לי בגט גדול מקמח מלא עם טונה ומיונז, בדיוק כמו שרציתי.
"תודה ליאור, באמת תודה רבה, לא היית צריך לטרוח." גמגמתי, ולפני שמישהו יספיק להתאושש ולהגיד משהו אחזתי בזרועו ונמלטתי אתו למעלה, אל המשרד.
כדי להסביר את התנהגותי המוזרה אמרתי לו שהוא חייב להכיר את שירי שבטח תשמח לקנות ממנו כריך דיאטטי עם חסה ועגבניות, ובאותה הזדמנות נברר אם גם הטורקי רוצה לאכול איזה סנדוויץ'. הייתי מוכן לשלם רק כדי שהוא לא יישאר דקה אחת מיותרת במחסן וישמע מה הגברים הללו, רובם רוסים או קווקזים, חושבים על ההופעה שלו.
לשמחתי שירי חשבה הוא ממש חמוד ויש לו נעליים מדליקות – נעלי התעמלות כחולות עם סוליות שקופות משונות ושרוכים בצבע כסף – ואהבה את הכריך הדיאטטי שלו ואילו הטורקי… לא יודע מה הוא חשב. הוריתי לליאור על דלת חדרו וברחתי למטה.
במחסן התנהל דיון מבודח על טיבו של ליאור. החבר'ה חיוו את דעתם על בגדיו, קולו, תנועותיו ושיערו.
שמעתי השערות מגונות על התנהגותו במיטה בפרט, ובחיים בכלל, הכל ברוסית שוטפת, ושוב הודיתי לאלוהים שהיה לי די שכל להסתיר מהם שאני מבין הרבה יותר רוסית ממה שהם חושבים. למדתי רוסית כי כילד הייתי המון אצל סבא וסבתא שלי שעלו בשנות החמישים מפולין. כדי שהילד לא יבין את הוויכוחים שלהם הם היו מדברים פולנית, וכמובן שעד גיל שש כבר הבנתי הכל, ועד היום אני זוכר מספיק כדי להבין מה אומרות כל מיני קשישות פולניות זו לזו כשאני רואה אותן יושבות בבית קפה או עוברות ברחוב, קוטלות בפולנית שוטפת כל מה שזז להן מול העיניים.
מאחר ופולנית ורוסית דומות למדי, ולי יש כנראה תפיסה טובה לשפות למדתי די מהר רוסית מהילדים הרוסים שבדיוק אז הציפו את קרית ים ובעיקר ממשפחת פליישר, השכנים שלנו שהייתי אצלם בן בית.
למזלי גם בצבא שירתו איתי המון רוסים וכמובן ששמעתי רוסית למכביר ושיפרתי את הרוסית שלי עוד יותר. אולי אני לא אבין אם יקריאו לי את פושקין, אבל את מה שהקולגים שלי במחסן חשבו על ליאור הבנתי טוב מאוד. יותר מידי טוב, ומה שלא הבנתי יכולתי לנחש.
ליאור נשאר אצל הטורקי כמעט חצי שעה וכשיצא משם, שמח וטוב לב, נופף לי בידו בשמחה, אמר להתראות מחר, והלך לו בצעדי ריקוד קופצניים אל הטוסטוס שלו. הסתכלתי על הפונפונים המגוחכים שקישטו את כובעו, ועל הקוקו החום בהיר שלו שריקד על גבו ועל ישבנו המעכס מעדנות והשתוקקתי לדחוף אותו לתוך איזה ארון ולנעול עליו את הדלת.
אני לא יכול להפסיק לשאול את עצמי למה הילד הרזה הזה שנראה בקושי בן עשרים גורם לי להתעצבן כל כך?
אני חייב לשאול אותו מחר למה הוא מתלבש ככה, ומתנהג ככה? מה הוריו אומרים על ההופעה שלו? איך עוד לא הרביצו לו ברחוב בגלל שהוא נראה כמו שהוא נראה, והכי חשוב – איך הוא לא פוחד לקום כל בוקר ולצאת מהבית?
יכול להיות שהוא מרגיז אותי כל כך כי הוא מזכיר לי איזה פחדן אני?
יומנו של מספר סיפורים 