39. הימים הנוראים

לא אוהב את הימים הנוראים הללו שבין יום השואה ליום העצמאות, והשנה הם קשים עלי יותר מתמיד בגלל המועקה של הקורס הזה בחו"ל שרוני כנראה יתקבל אליו לכן החלטתי לחמוק מעצבות יום השואה והקפדתי לא להקשיב לסיפורים שתמיד גורמים לי לדיכאון נורא ואפילו לבכי. מילא כשאני לבד בבית, אבל בעבודה זה לא לעניין.
הקשבתי רק לשירים וכל פעם שמישהו דיבר העברתי לתחנה אחרת. היו שירים יפים ועצובים מאוד, ובלי פרסומות. אם זה לא היה יום השואה הייתי אפילו נהנה.
ועכשיו הגיע יום הזיכרון לחללי צה"ל שמעציב אותי כמו יום השואה, אבל בצורה אחרת. פה הכאב על הנופלים קרוב יותר כי מדובר על אנשים שהיו חיילים כמוני. ביום הזה אני חייב לקחת חופש מהעבודה כי אני הולך לאזכרה של מישהו שהכרתי.
ביום הזיכרון אני לא יכול לזגזג בין התחנות ולהתחמק מהדמעות. הכאב נוגע בי אישית. חוץ מצער יש גם כעס, לא רק עצב. כעס למה זה צריך להיות ככה? למה הגענו לחיות בצורה כזו אחרי שעברנו סבל ואובדן כל כך גדולים בזמן השואה?
אי אפשר להימנע משאלות – האם יכולנו להיות חכמים יותר? או צודקים יותר? או חזקים יותר כדי למנוע את הבזבוז הזה של חיים צעירים שרק התחילו לפרוח?
לא יודע, אבל אני יודע שהמעבר הזה מעצב לשמחה תוך שעה שעתיים קשה לי מאוד. אני לא מצליח לעשות אותו בשום פנים ואופן ולא אכפת לי שזה מסמל את חיינו בארץ ושככה זה אצלנו, קשה לי לשמוח ביום העצמאות. גם הצורה שבה חוגגים מעיקה עלי, אני לא צמחוני, אבל אני פשוט לא אוהב בשר על האש, ואני שונא זיקוקים. זאת אומרת, הם יפים מאוד והכל, אבל הרעש שלהם מזכיר לי רעש של הפגזה, ולמרות כל רצוני הטוב אני מתכווץ מבהלה כל פעם שיורים עוד מטח של זיקוקים ומחזיק את עצמי בכוח לא לרוץ לתפוס מחסה.
הפעם היחידה שנהניתי מזיקוקים הייתה כשהסתלקתי מוקדם ממסיבה (אל תשאלו, סיפור ארוך וסבוך) ישבתי בחושך במכונית חונה כשהתחילו הזיקוקים והייתי רחוק מכדי לשמוע את הרעש, אבל יכולתי לראות הכל. זה היה נהדר, אבל אני לא חושב שאטרח לנסוע כל ערב יום עצמאות לאיזה גבעה מרוחקת מהעיר כדי ליהנות מהזיקוקים. הפעם ההיא הייתה יוצאת דופן ולא תחזור יותר. לא נורא, אני אסתגר לי בבית עם ספר טוב ואמתין שכל הבלגאן יסתיים. מזל שכל השכנים הרעשניים שלי יוצאים לחגוג, כל אחד במקום אחר. אני כמעט בטוח שעד ל"ג בעומר אתאושש מהימים הנוראים ואוכל להתחיל לדאוג שהם לא ישרפו לי את הבית מרוב התלהבות.
***
ערב יום העצמאות שלנו היה שקט ורגוע. היינו יחד, רק אני הוא והטלוויזיה. אחרי שכיבינו אותה נכנסנו למיטה והיה רגוע וביתי ונעים עד שרוני אמר לי בקול מתנצל משהו שהוא נוסע מחר להיות עם הוריו שמכנסים את כל המשפחה כדי לעשות על האש.
לא הופתעתי כלל. ההורים שלו, כמו הורי, מנצלים את יום החג החילוני הזה ליום זלילה והילולה משפחתית. "אתה בטח תשמח להיפטר ממני לכמה שעות כדי לעבוד קצת על המשך הסיפור שלך מחר?" שאל רוני וקיווה שאני אגיד שבכלל לא אכפת לי שהוא מסתלק בכל הזדמנות מהבית ומשאיר אותי לבד. הרי אני חי איתו רק כדי לבלות לבד עם המחשב.
"גם אחי הגדול הזמין אותי לעשות על האש בצהרים." סיפרתי לרוני, "לא כל כך בא לי ללכת אבל אם אתה הולך להוריך אני אלך אליו." הוספתי ולא גיליתי לו למה לא בא לי ללכת למפגש המשפחתי.
***
מה שקרה זה שמשה התקשר אלי לעבודה עוד ביום שלישי. כשאמרו לי שאחי בטלפון הייתי בטוח שזה סמי ודי נדהמתי לשמוע את משה מזמין אותי אליו לביקור.
"בבוקר אנחנו נפגשים בבית קברות בקבר של סבא." הוא אמר לי (עברו בדיוק חודשיים מאז שהזקן נפטר) "ואחר כך באים אלי."
זה סגנון ההזמנה של משה – מנחית פקודות ומצפה שכולם יקפצו לדום.
אמרתי שבלי החבר שלי אני לא הולך לאירועים משפחתיים, והוא אמר בחוסר רצון מופגן שאני יכול להביא אותו אם אני חייב, אבל שאתנהג כמו שצריך כי יהיו אצלם ילדים קטנים.
"מה, באמת? ואני תכננתי לזיין אותו באמצע הסלון שלך, איזו אכזבה." אמרתי בגסות רוח.
משה לא התבלבל וענה לי באותו נוסח שהוא שמח שלפחות אני זה שמזיין ולא זה שחוטף את הזין. אמרתי לו שהוא בהמה, ושאני אבוא אם אני אוכל, וסגרתי, מבואס נורא. אם הייתה לי חברה הוא לא היה מעלה בדעתו להזהיר אותי להתנהג כמו שצריך, זה בטוח.
"כן, תלך לאכול אצל אחיך." התלהב רוני שלא ידע על חילופי הדברים שלי עם משה, "הגיע הזמן שתתפייס עם המשפחה שלך."
משכתי כתפיים ושיניתי נושא. אין טעם להסביר לרוני שגם אם לא הייתי הומו קשה לשער שהייתי שומר על יחסים חמים עם בני משפחתי. הוא לא מסוגל להבין דברים כאלו ואין לי כוח להתווכח אתו. חבל שהוא לא אמר להוריו שהוא יבוא רק בתנאי שהם יזמינו גם אותי, אבל הוא כמובן לא מעלה בדעתו להעיק על החג שלהם בנוכחותי הטמאה.
הרגשתי ממורמר וכעוס כשהוא יצא מוקדם בבוקר להוריו כדי לעזור להם עם ההכנות לאירוח. הוא נראה שמח ומתרגש לפגוש את כול הקרובים שלו ובכלל לא היה לו אכפת שאני נשאר לבד בבית. זה עצבן אותי כל כך עד שהחלטתי לנסוע לבית הקברות, לקבר של סבא.
זו הייתה טעות, כולם היו שם – הורי ושני אחי ונשותיהם, אחותי ובעלה, כל האחיינים שלי ואני, הנטע הזר והמוזר שעושה בושות. הדליקו נרות, אמרו תפילה, שמו אבן על הקבר, וכל אותו הזמן הילדים התרוצצו מסביב ועשו המון רעש. רק הבן הגדול של משה ישב בשקט בצד וקרא ספר. הוא כל כך הזכיר לי את עצמי בגילו. הוא בטח בן תשע או עשר כיום, שמנמן, עם שערות מברשת קיפודיות כמו שלי, וכושר ריכוז מדהים שעזר לו להתנתק מכל המהומה סביבו לשקוע בעליזה בארץ הפלאות בתרגום החדש שיצא לא מזמן. קנאתי בו, חבל שאני לא הבאתי ספר. כשחזרנו לרכב הערתי למשה שהוא מזכיר לי את עצמי (האחיות שלו דומות יותר לאימא שלהן, קטנות, רזות ושחומות כמוה), ומשה הביט בי בזעף ונהם, "הבן שלי לא הומו."
"בכלל לא התכוונתי לזה." אמרתי בשקט, "התכוונתי ל…" אבל הוא כבר הסתובב והסתלק. תמיד הוא מתנהג ככה. לא מניח לי לסיים משפט, חייב תמיד להגיד את המילה האחרונה, נותן לי להרגיש כמו טיפש שבכלל ניסיתי להסביר לו משהו.
רק בגלל האחיין שלי נסעתי לאכול אצלם. ישבתי לידו והצלחתי לשוחח אתו קצת. אין לי מושג אם גם הוא הומו, זה גיל צעיר מידי לדעת, וזה גם לא ממש חשוב.
דיברנו על ספרים וקריאה ועל האינטרנט. הוא היה קצת ביישן בהתחלה, אבל כשראה שאני באמת מתעניין ומקשיב בסבלנות עד שהוא סיים לדבר – מנהג לא נפוץ במיוחד במשפחתנו – הוא נפתח אלי והיה ממש נעים לשוחח אתו.
עזבתי ראשון את הבית מרגיש סך הכל שהיה ביקור די נעים, אם כי הרגשתי כמו זר ולא כמו אחד מהמשפחה. טוב, ככה זה היה תמיד ואין סיבה שזה ישתנה פתאום. אפילו סמי היה עסוק מידי בשבילי והתרוצץ סביב אשתו הילדים הקטנים והשובבים שלו.
הקטע היותר מגעיל של היום בא אחר כך, כשחזרתי הביתה. הלכתי לנוח קצת ואז ליאור בא לדפוק לי על הדלת, לחוץ וחיוור, וביקש שאביא תחבושות ופלסטרים. כשנכנסתי לדירה שלהם חשכו עיני. סתיו ישב על הרצפה ובהה בשני חתכים מכוערים על אמת ידו השמאלית, ואביב נשען חיוור על הקיר ונראה כאילו הוא הולך להתעלף בעוד רגע.
מסתבר שהילד הטיפש הזו לקח סכין יפנית וחתך את עצמו. "כדי להרגיש יותר טוב." ככה הוא אמר. לרוע המזל אביב התברר כאחד מאותם אנשים שלא יכולים לראות דם בלי להרגיש חולשה ובחילה. בסוף הייתי צריך לטפל בשניהם. חבשתי אותו ונזפתי בו, ואחר כך שלחתי את אביב לשכב לנוח למעלה בדירה שלי, וניקיתי את הדם מהרצפה בעזרת ליאור שגם הוא לא נראה טוב מידי.
סתיו סירב לספר לנו מה גרם לו להתנהג ככה, ואולי הוא לא היה מסוגל להגיד?
עליתי למעלה ומצאתי את אביב שוכב על המיטה שלנו ובוכה. דיברנו קצת על דא ועל הא ושוב נדהמתי לראות כמה זה קשה גם כיום להיות מתבגר, ועוד מתבגר הומו.
אולי בתל אביב זה באופנה לצאת מהארון, וכל אחד עושה את זה בחדווה ובששון, אבל פה, בפריפריה, זה מבאס וקשה כמו לפני שלושים שנה.
יש לחבר'ה המתבגרים המון בעיות – ההורים שלא מבינים, הדימוי העצמי הנמוך, ובנוסף עוד כל מיני שטויות ודאגות שהם לא יפים מספיק, לא מושכים מספיק, ובעיקר, החטא הנורא מכל – שמנים מידי ויש לי הרגשה לא נעימה שיש אחוז יותר מידי גבוה של בעיות נפשיות אצל הומואים.

חרדת נטישה
הוא עוד לא קיבל תשובה סופית בקשר לנסיעה, אבל אני כבר דואג איך זה יהיה. איך אני אחזיק מעמד? ובעצם, למה אני צריך להחזיק מעמד? שלושה חודשים של סקס רק עם כף ידי זה הרבה מאוד זמן, המון זמן. כדי להתעודד אני שואל ומברר מה עושים אחרים, איך הם מחזיקים מעמד בפרידות ארוכות? ובאותה הזדמנות אני רוצה לדעת מה עושים כדי לשמור על מערכת יחסים שנמשכת שנים?
כולם מסכימים שגברים מטבעם זקוקים לגיוון. (אולי גם נשים, אבל מה אני כבר יודע על נשים?) אני יודע שאחרי כמה שנים רוצים גוף חדש במיטה. זה טבעי, זה נורמאלי אין מה להתבייש בזה אבל זה מסוכן. בגלל חוסר היכולת הזו לשמור על נאמנות גופנית הזוגיות המוצלחת ביותר שכוללת הכל – חיבה, אהבה, נאמנות רגשית, שותפות ברכוש – עלולה להתפרק.
מספרים לי על הסדרים שונים ומשונים. כל זוג והסידור הפרטי שלו שנועד לשמור על הקיים. משרטטים גבולות שיהיו רופפים וגמישים, אבל חזקים דיים כדי לשמור על המסגרת הזוגיות בלי לחנוק את מי שבתוכה. מכר אחד ממכרי הווירטואליים הגדיר זאת כזוגיות עם גבולות נזילים וגמישים. מצבי כיום לא ממש מזהיר. רוני צעיר וקנאי מטבעו והוא עדיין בשלב שהוא דורש נאמנות מוחלטת, ומתרגז אפילו כשאני מסתכל על גבר אחר. גם אני לא טוב יותר. בתיאוריה אני מבין שלפעמים בא לגוון ומוכן להתגמש, אבל בתכל'ס אני שונא את המחשבה על אחרים שיהיו אתו. הוא חושב שעם נשים זה בסדר, יודע שאני לא מעוניין באף אישה, ומוכן לסבול את קשרי עם האקס המבוגר שלי אם כי כיום בוריס חי עם מישהו ונמנע ממני. מאז שהוא עם ולאדי אנחנו לא לוקחים לנו יותר הפסקות קטנות של פעם ב… כדי להיות יחד ואני מתגעגע אליו מאוד. הוא גר לידי, אני נפגש אתו כל יום כמעט ואנחנו משוחחים הרבה, אבל אני מתגעגע לשעות הגנובות שלנו במיטה, ומקווה שאולי אחרי שיפוג החידוש של הזוגיות שלו … ואם מפריע לו ל"בגוד" (ביטוי מטומטם) אני מוכן עם שניהם. לי ולרוני יש מעין הסכמה שבשתיקה שעם בוריס זה בסדר, או שאולי רק נדמה לי שהוא מקבל את הקשר הזה שלי עם האקס בתמורה לכך שאני שותק ומניח לו להעמיד פנים של סטרייט טורף נשים כשהוא במדים? אני מניח שהוא אפילו מזיין פה ושם איזה בחורה, ולפעמים אני שואל את עצמי אם הנאמנות שלו אלי כשהוא בבסיס נובעות מאהבה אלי או מפחד שהחיבה שלו לסקס עם גברים תתגלה ברבים. הוא מפריד את חייו לחלק הצבאי הסטרייטי, ולאזרחי ההומואי, וגם אני מחלק את חיי לשניים, ואולי כבר לארבע? יש אותו ואותי, והבית שלנו, והחברים והמשפחה, שם אנחנו ידועים כזוג, ויש את העבודה שלי ושלו שם אנחנו סטרייטים, ויש את האהבה שלנו זה לזה, המתקיימת במקביל למשיכה החשאית שלי לגברים מבוגרים יותר ולמשיכה הלא כל כך סודית שלו לנשים. פלא שאני זקוק לשני בלוגים כדי לאזן את כל החלקים המתנגשים הללו של חיי?
***
המבחן של רוני היה אתמול. הוא היה לחוץ קצת, כמו תמיד לפני מבחנים, אבל בצהרים הוא התקשר מאושר מאוד לספר שהלך לו נהדר, והיה קל מאוד, והוא פגש את כל החבר'ה שמיועדים לבוא אתו לקורס והם אחלה. הוא נשמע ממש באופוריה, ומיד ידעתי… אני תמיד יודע, מכיר כבר כל כך טוב את הקול שלו.
"אז איך קוראים לה?" שאלתי בחמיצות, ובלב החלטתי שאקרא לה בבלוג קשקושית.
"אוף אתך, תמיד אתה חושב ש…"
"בסדר, לא חשוב." חתכתי אותו מיד כי ראיתי את הסגן מתקרב אלי עם ארגז ענקי מלא מגשים של מקשים, "נדבר בבית."
אבל כשחזרתי הביתה הוא לא היה. השאיר לי הודעה בתא הקולי שכבר התקבלה התוצאה והוא עבר את המבחן ועליו להישאר בבסיס עד שעה מאוחרת כי הם כבר מתחילים בקורס הכנה לקורס. חיל האוויר כל כך פוחד שהם יפשלו ויעשו בושות עד שמכינים אותם קודם כדי שידעו טוב אנגלית, ומרעננים את נימוסי השולחן שלהם, ואפילו מלמדים אותם לקשור עניבה. לא רק שהם ילמדו בקורס הם גם יבקרו בקהילה היהודית בדאלס כנציגי חיל האוויר, ועליהם לעשות רושם טוב – לבוא בחליפות, לדעת להתפלל בבית כנסת, ולא לעשות רעש כשהם אוכלים מרק.
ואם לא די בכך יהיו גם בדיקות רפואיות כדי שאף אחד לא יגיע חלילה חולה לארה"ב. אפשר לחשוב ששולחים אותם במשלחת מחקר לגלות גלקסיות חדשות בחלל.
אחרי שרוני חזר ניסינו לדבר על הפרידה המתקרבת ובאה ורציתי שנחליט מה אנחנו עומדים לעשות בנדון.
לא יודע, אולי יש בני אדם שיושבים ומדברים, מגיעים למסקנות, מבררים נושאים שעומדים על סדר היום, אבל הם לא אנחנו. דיברתי בשקט ובהגיון, אבל הוא מיד נכנס למגננה. כעס עלי שאני מעז להרגיש עצוב וחרד לגורל היחסים שלנו בגלל שלא נהיה יחד שלושה חודשים. "תמיד אמרת שקשר בין בני זוג הוא לא בית סוהר. אז מה אתה עושה עכשיו פרצוף תשעה באב?" התנפל עלי בקוצר רוח.
הודיתי שהוא צודק לגמרי, אבל תיאוריה לחוד ומעשה לחוד. שמה של קשקושית עלה והוא התרגז עוד יותר על החשדנות שלי, וכתמים אדומים כהים מבשרי רע עלו בלחייו השחומות.
הוא נראה כל כך יפה כשהוא כועס, יפה ואשם כל כך. "אני לא יכול לצאת מהארון בצבא ואתה יודע את זה. גם אתה לא מספר כלום לאף אחד בעבודה ומתנשק לך כל הזמן עם שירי." התנפל עלי שוב. "אז צחקתי קצת עם קשקושית ועזרתי לה קצת במבחן, אז מה? למה אתה עושה סיפור מכל דבר?"
לא יודע. אני שונא לעשות סיפור מכל דבר, ובכל זאת אני עושה את זה, ובסוף שנינו כועסים עלי. היינו עייפים והלכנו לישון. הוא שוכב עם הגב אלי והמיטה שלנו נראית פתאום ענקית. אני מושיט יד, מלטף את הגב המתוח והכועס שלו, פורט על עמוד שידרה נוקשה ממתח ומספר לו שסוגרים את מכון הכושר והיום היה השיעור האחרון בפילאטיס. לא התחשק לי ללכת להיפרד מברבי. אני שונא להיפרד מאנשים, ועכשיו גם הוא מסתלק וגם ברבי עוזבת.
"אני מרגיש שכולם עוזבים אותי פתאום." לחשתי.
הוא הסתובב חיבק אותי, והזכיר לי שהוא עוזב רק בעוד חודש וחצי, ששלושה חודשים זה כלום, ובין כה וכה חודש מהזמן הזה אני אהיה במילואים, מפנה מתנחלים מעזה, ושאני סתם מגזים עם החרדות שלי. היה לי יום רע ומחר יהיה יותר טוב, ודי כבר, בוא נלך לישון כי לשנינו מצפה יום עבודה ארוך וקשה.
רק בבוקר כשכבר היינו פחות עייפים ועצבניים דיברנו סוף סוף על איך נחזיק מעמד בתקופה שהוא ייסע, והחלטנו שקודם כל ננסה להתאפק כמה שיותר, ואם זה לא ילך אז לא, אבל גם אם נבגוד כל אחד ישמור את מה שקרה לעצמו ובחיים לא נדבר על זה.
"רק על תביא לכאן אף אחד." ביקש רוני. הבטחתי לא להכניס לבית שלנו אף אחד, ולא להתנשק עם אף אחד, ולא לפגוש אף אחד יותר מפעם אחת. הוא הבטיח שיעשה אותו דבר ואמר שבין כה וכה הם יהיו כל כך לחוצים בגלל הקורס, ויהיה כזה עומס של לימודים עד שאין לי מה לדאוג.