6. מה עושים עם הילד?

רוני התפרץ הביתה כמו כדור תותח והתחיל לריב איתי בגלל משהו שהוא קרא בתגובה שהגבתי לאחד הקוראים שלי. המילים ניצול, רמאות, בגידה, ונבזות חזרו על עצמן בתדירות בלתי נסבלת. במידה מסוימת זו אשמתי, הרי ידעתי שהוא מציץ לכאן, אבל אני לא סובל צנזורה. זה הבלוג שלי ואם אני לא יכול להתבטא פה בלי לעשות חשבון אז מה אני מחפש כאן?
מה שעצבן אותו זה שכתבתי בתגובה למישהו שרק פעם אחת התאהבתי בצורה עיוורת, אבל התגברתי על זה ובחיים אני לא ארשה לעצמי להיסחף ככה שוב, פעם אחת זה מספיק ודי. רוני קרא את התגובה שלי וחטף קריזה כי אני לא חש ככה גם כלפיו. אם הייתי מאוהב בו בצורה כזו הייתי בטח מתאבד. גם ככה סבלתי מספיק ודי מכל ההיסוסים שלו ומהמעברים שלו מסטרייט להומו.
אני לא שוכח איך הוא סיפר לי בשלווה שהוא רואה את עצמו בגיל שלושים נשוי עם ילדים ולא הבין בכלל למה אני אוכל את הלב בגלל זה.
אמרתי לו שאהבה זה יפה מאוד, אבל בן אדם צריך להגן על עצמו דווקא מאנשים שאכפת לו מהם. כשאתה אוהב מישהו אתה נותן לו כוח עליך ובסוף זה נגמר בבכי. זה לא שאני לא אוהב אותו, אבל אני לא עיוור למגרעות שלו ואני לא מוכן להיפגע שוב פעם.
הוא כעס מאוד ואמר שאני מנוול ושניצלתי אותו ואחר כך חזר על רשימת כל הדברים שהוא ויתר עליהם בגללי. לדעתי הוא לא ויתר על כלום, אבל הוא לא רואה את זה ככה.
בקיצור, עמדנו וצרחנו זה על זה שטויות שאף אחד מאיתנו לא התכוון אליהן. אני מניח שכל זוג שחי יחד מספיק זמן עובר מידי פעם מריבה כזו, שופכים המון זבל ואז או ששוכחים ומתפייסים או שנפרדים.
באמצע הצעקות וטריקת הדלתות והקריזות נכנס דני, אומלל וכמעט בוכה וצעק שנפסיק כבר, והוא מבקש סליחה, והוא לא יבוא יותר לישון אצלנו, רק שלא נריב יותר.
ככה זה ילדים – נדמה להם שכל העולם מסתובב סביבם.
ברגע שהוא נכנס הרגשתי כאילו מישהו שופך עלי דלי מים קרים, וגם רוני נרגע מיד. הילד היה כל כך מסכן ומבוהל בגללנו עד שכל ההתלהבות והלהט שלנו שכחו. מיד נחפזנו להרגיע אותו שזה לא בגללו, ושהוא לא הבין טוב, ואנחנו רבים בגלל משהו אחר לגמרי.
דני נרגע, התיישב, ושאל אם יש משהו לאכול, ומה בנוגע לטוסט פיצה? ותוך כדי זלילת טוסט שאל על מה רבנו.
הסתכלנו זה על זה, נבוכים ולמרבה המזל הצלחתי לאלתר מהר תשובה ואמרתי שאני כועס על רוני כי הוא שכח שיש לי מחר יום הולדת.
חבל שלא הייתה לי מצלמה ברגע זה. היה ממש תענוג לראות איך הילד מפרכס מרוב עליצות. ואיך הוא מתפתל מרוב מאמץ להתאפק לא לגלות לי את הסוד. נכון שילדים זה דבר מאוד מעייף ומטריד לפעמים, וגם לא משתלם כלכלית. אבל בשביל רגעים כאלה שווה לעבור את כל הזובור שילדים מעבירים אותך בדרך כלל.
אחר כך ג'קי צלצל להגיד שהוא חוזר היום נורא מאוחר ואם אנחנו יכולים לתת לדני לישון אצלנו? אמרתי שבטח וניסיתי שוב לדבר על אליס והוא שוב התחמק ואמר שנדבר אחר כך וסגר. אני מכיר אותו, לא יהיה שום אחר כך.
כשדני הלך להתקלח מולי שאל אותי אם גם הלילה הוא יישן פה, ומה קורה עם הילד הזה? איפה אימא שלו ולמה אין לו אבא?
הסברתי לו את המצב המשפחתי של דני – אבא ביולוגי לא ידוע, אבא חורג שלא שם עליו, ואימא שנעלמת מידי פעם מהשטח.
"מה היא עשתה עם הילד לפני שהיא הכירה אותך?" שאל מולי וקימט את מצחו בדאגה.
"שמה אותו בפנימייה, אבל הוא שנא את זה."
מולי שיחק בחוסר חשק עם הסלט שלו (הוא בדיאטה) ואמר שהוא לא רוצה להעליב, והוא יודע שאני לא כזה, אבל זה לא רעיון טוב שהילד יישן איתי ועם רוני באותה מיטה.
אמרתי שאני יודע, והוא יישן מהיום על הספה, והלכתי להביא לו פיז'מה ושמיכה ותוך כדי כך הצצתי בארון של אליס שנראה קצת ריק מידי.
היא לקחה המון בגדים בשביל ביקור של כמה ימים. אולי זה מין דפוס כזה אצלה – גבר חדש, תינוק חדש, ואחר כך ממשיכה הלאה. לא יודע. לא מבין מה קורה פה, אבל כל זמן שאני בסביבה אני לא ארשה שדני יחזור לפנימייה, לא אחרי שהוא הצליח להשתלב כל כך יפה בשכונה הזו ובבית הספר החדש.
אחרי שהילד נרדם והמשחק כדור סל נגמר רוני ואני ניהלנו שיחה ממושכת, רגועה הפעם, שיחה שהייתה מכאיבה לשנינו. זה התחיל כשהערתי שאני חושב שבזכות דני הצלחנו להגיע עד הלום, והרבה פעמים הדאגה לו וההתעסקות בבעיות שלו איחדו אותנו.
רוני אמר שאני צודק, והביא כדוגמא איך הפסקנו לריב היום כדי לא לצער אותו, ומשם המשכנו ודיברנו על זוגיות ועל עצמנו.
רוני הודה שבזמן שהוא היה בקורס בטקסס הוא היה גם עם גברים אחרים, לא נהנה בכלל, והתחיל לפקפק אם הוא בכלל הומו ובגלל זה הוא היה כל כך קר כלפי והתרחק ממני.
הוא הסביר לי שעד שהוא הכיר אותי הוא נמשך פיזית לגברים, אבל לא הרגיש כלפיהם כלום, רק נשים עשו לו את זה מבחינה רגשית. "הייתי מכיר בחורה, מתלהב ממנה, מדבר איתה שעות, אבל חולם לזיין את אחיה שבקושי הכרתי." סיפר לי בחיוך עצוב.
"ומה קרה אחרי שפגשת אותי?" שאלתי, מרגיש קצת אי נוחות. אני לא רגיל שהוא מדבר איתי בצורה כזו.
"אותך אני אוהב מכל הבחינות והצורות." אמר רוני, "ואוכל אותי שזה לא קרה לי עם בחורה, קשר פיזי ונפשי צריך להיות עם נשים, לא עם גברים."
"למה? כי זה מה שאימא שלך אמרה?" עקצתי אותו ברשעות.
"לא רק אימא אלא גם אבא והאחים והאחיות, כל העולם אומר שרק בין גבר לאישה יש אהבה אמיתית, ושגברים עם גברים זה לא זה."
רוני המסכן, הוא בסך הכל ילד טוב שרוצה להיות בסדר ולא מבין למה זה לא הולך.
"היו כמה בנות שמאוד רציתי לרצות אותן, שיעמוד לי כשאני איתן, אבל זה לא הלך." אמר בעצב, "עם המולדבית הייתי ממש ממש קרוב חמי, היא באמת בחורה מקסימה, גם אתה היית מחבב אותה."
"כשהיית איתה זיינתי את מיצי." גיליתי לו. זו הייתה מכה מתחת לחגורה, אבל הדברים שלו פגעו בי ורציתי לפגוע בו חזרה.
"אני יודע, זה בסדר." אמר רוני, אבל אני מכיר אותו, זה לא היה בסדר.
הוא נשכב עם הגב אלי ולא רצה לחבק אותי. במקום להתנצל ולנסות לתקן עזבתי אותו והלכתי למחשב לכתוב בבלוג.
אחר כך אני אשכב לידו ואחבק אותו, נירדם חבוקים, ומחר נתחיל הכל מחדש.
***
למרות שידעתי על המסיבה המתוכננת לא ידעתי מתי היא צפויה ואיפה. ביום שישי הלכתי לישון אחרי הצהרים, לרוני אני אומר שאני קורא את העיתון, אבל אני תמיד נרדם אחרי שתי דקות, והתעוררתי בשש בגלל טלפון של דני שביקש ממני לגשת אליו רגע הביתה. קצת מנומנם חציתי את השביל שבין החצרות שלנו, נכנסתי והופתעתי.
הם סידרו הכל נהדר עם בלונים ופרחים ומוזיקה לטעמי – שירי אולדיס ורוק מתקתקים משנות השישים שמגעילים אותם לטענתם, אבל גורמים להם לחייך ולרקוד – והמון אוכל טעים ושתייה לא חריפה ומלא אנשים (חלק בכלל לא הכרתי) שצעקו לי מזל טוב, ונישקו וחיבקו אותי והמטירו עלי מתנות.
קצת קשה לי כשמרעיפים עלי כל כך הרבה רגש ואהבה, אבל עמדתי בכך בגבורה ולמרות שהיה לי קשה הצלחתי אפילו לא לבכות. קיבלתי ספרים, ובגדים, ונעלי בית, ודיסקים, ושעון יד נהדר מרוני. היה נהדר ומקסים ומהמם.
תודה לכולם. אני מודה לכם ואוהב אתכם מאוד.
***
השבת עברה עלי ועל רוני בבטלה מתוקה ובצפייה לגשם שלא בא. במוצאי שבת רוני נסע חזרה לבסיס ואני ניצלתי את ההזדמנות ותפסתי את יוני במסנג'ר. סיפרתי לו על המסיבה והוא מיהר להתנצל ששכח שיש לי יום הולדת וסיפר לי על ההצגה שהוא משתתף בה, והבטיח לשלוח תמונה של עצמו מאופר כדראג קווין, ואז דני נכנס.
השעה הייתה כבר עשר בלילה, ובשעות כאלו הילד אמור לישון.
ניתקתי את המסנג'ר ותכננתי לנזוף בו קשות ואז ראיתי שהוא נסער כמעט עד בכי.
הוא דיבר עם אימא שלו בטלפון (איזה מין רעיון טיפשי זה להתקשר לילד בשעות הלילה כשמחר יש לימודים) והיא אמרה שהיא שוקלת להיפרד מג'קי ורוצה להחזיר אותו לפנימייה. בגלל זה הוא בא אלי כל כך מאוחר למרות שהוא יודע שבשעה כזו הוא צריך כבר לישון. ניהלנו שיחה ארוכה והבטחתי לו לדבר עם אימא שלו ולנסות למנוע את השליחה שלו חזרה לפנימייה. אני לא חושב שהיא תצליח להכניס אותו לשם בין כה וכה כי שנת הלימודים כבר התחילה והמקומות הללו שמאחסנים בהם ילדים בסיכון תמיד עמוסים עד להתפקע.
אחרי כמה בירורים שעשיתי אתה ועם ג'קי מסתבר שהיא ברחה לאחותה בנתניה כי לדעתה ג'קי בוגד בה. כאילו שאין לי די בעיות אני צריך גם את כאב הראש הזה?
ג'קי טוען שלדעתו הילדה בכלל לא ממנו והוא מקטר שנמאס לו. אחרי החתונה הכל נראה אחרת ואליס כבר לא כיפית (פירוש רש"י – יש פחות זיונים) ומצידו שתלך. על דני הוא כמובן לא חושב כלל. אין לו שום דבר נגדו, אבל מה אכפת לו? זה לא הילד שלו. פתאום אני מוצא את עצמי כמבוגר היחיד שבאמת אכפת לו מדני. הילד פשוט עזוב לנפשו. הוא צריך מבוגר שישים לב מה קורה איתו, שיקנה לו בגדי חורף, שילך איתו לקנות נעלים חמות וסוויטשרטים בשביל התלבושת האחידה, והוא צריך גרביים חדשים ומעיל חדש. עוד בעיה – המורה שלו רוצה לדבר עם ההורים. רק היום כשחיטטתי לו בתיק התברר שהיא מצפה שאחד ההורים של דני יופיע לפגישה ביום שלישי בבוקר.
בפנימייה ידעו על המצב שלו, אבל פה זה בית ספר רגיל ולא מכירים אותו, והוא התבייש להגיד למורה שאימא איננה ואין לו אבא. דחף את הפתק לתיק ושכח ממנו.
הוא רק ילד והוא לא מסוגל להתמודד עם הבעיות הללו לבד. אף אחד לא רוצה לקחת עליו אחריות, ג'קי רוצה לשים אותו על מונית ולשלוח אותו לאימא שלו והאימא רוצה שילך לפנימייה, ברור שהילד נלחץ.
הוא רוצה להישאר כאן וחושב שאני ורוני מספיק מבוגרים ויכולים לשמור עליו, אבל אני די מפקפק בזה. כשאני מנסה להסביר לו עד כמה זה לא מתקבל על הדעת הוא מסרב להבין שהילד צריך משפחה יציבה ומסודרת, לא אותנו, שני הומואים לא יציבים ושרוטים. אני תקוע בין הרגשת החובה והדאגה שלי לדני ובין החשש שלי שאני עושה טעות ומסתבך במשהו שגדול עלי מידי.
לא יודע מה לעשות ואיך לעזור בלי לקלקל עוד יותר.
אתמול בלילה התלוננתי לפני רוני שאני לא מצליח לתפוס את אליס בטלפון ושגם ג'קי לא ממש משתף פעולה ומשם המשכתי לקטר שהילד מתגנב למיטה שלנו בלילה וזה עלול לסבך אותנו בצרות.
דיברנו בחדר השינה שלנו והילד ישב בסלון וראה טלוויזיה. חשבתי שהוא לא שומע כלום, אבל מסתבר שאני לא מבין הרבה בילדים. הוא שמע קצת ממה שאמרתי וכשחזרתי ואמרתי בתוקף שהשינה שלו איתנו באותה מיטה לא מקובלת עלי הוא התפרץ לחדר השינה, נעלב מאוד ממה שנתפס אצלו כעונש אכזרי ולא מובן. "אז מה אם אני בא לפעמים לישון אתכם?" צעק בדמעות זעם, "חשבתי שאתם חברים שלי."
הייתי נבוך כל כך עד שהרגשתי שאפילו כפות רגלי מסמיקות מבושה. "אנחנו חברים שלך, אבל בגילך עדיף שתישן לבד במיטה שלך." אמרתי, מיואש מכל המעמד המביך הזה.
דני טען בעלבון שעצוב לו לבד בחדר, בעיקר כשאימא לא בבית, ולפעמים, כשיש רוח חזקה וגשם הוא מתעורר ובאות לו מחשבות עצובות והוא לא יכול להירדם. בגלל זה הוא בא אלינו כי כשהוא איתנו המחשבות הרעות בורחות ואז הוא נרדם בקלות.
"גם בפנימייה היית נכנס למיטה של מישהו כשירד גשם?" שאלתי.
"לא, אבל שם ישנו ארבע בחדר ואף פעם לא הייתי לבד." הסביר דני, ופתאום תפסתי שאף פעם לא היה לו חדר משלו. הוא תמיד ישן עם עוד מישהו בחדר. בדירה הישנה שלו הוא ישן במיטה קטנה ליד המיטה של אליס, ובפנימייה היו כמובן כמה ילדים בחדר, ופתאום הוא בודד בחדר שינה שנראה לו ענקי ומפחיד.
אני מבין שהוא שואב מהשינה אתנו בטחון וחום. אין לי בעיה עם זה, אני מרגיש כלפיו חיבה ואהבה כאילו היה אחי הקטן, אבל אני מודע מאוד שהסידור הזה עלול להיתפס בעייתי בעיני הסביבה. לך תסביר דבר כזה לילד בן שלוש עשרה שמרגיש שכל המבוגרים בחיים שלו נוטשים אותו על לא עוול בכפו?
דווקא רוני שהאשמתי אותי בילדותיות וחוסר הבנה של הסיטואציה הגיב ברגישות ובתבונה שהפתיעו אותי והצליח להסביר לילד בפשטות ובנועם שהשינה שלו אצלנו עלולה להתפרש בצורה מוטעית.
אחרי שיחה מביכה מאוד שהגירה ממני פלגי זיעה התברר שהמושגים שלו על קשר בין גברים קצת מבולבלים וכל החינוך המיני שלו קצת מעוות.
דבר אחד הוא יודע בביטחון גמור – אני ורוני אוהבים זה את זה כמו מבוגרים, ואותו אנחנו אוהבים כמו שאוהבים ילד ואלו שני דברים שונים לגמרי.
"יש מבוגרים שלא מבינים את זה ומנסים לאהוב ילדים בצורה לא טובה…" התחיל רוני להסביר בעדינות, והילד התפרץ לדבריו ואמר שהוא יודע הכל על זה, ולאנשים האלו קוראים פדופילים, והם חולים ולא יכולים להתאפק וצריך להיזהר מהם, אבל הוא מכיר אותנו ואנחנו לא כאלו.
בסוף הוא הלך לישון על הספה ואני הסתערתי שוב על הטלפון ומעשה ניסים תפסתי את אליס. עד היום כשהתקשרתי לנתניה הצלחתי לדבר רק עם אחותה או עם גיסתה ופעם עם האחיינית שלה. כולן טענו שהיא עייפה וקשה לה והיא צריכה לנוח וסירבו לתת לי לדבר איתה בטענה שהיא מטיילת עם התינוקת, היא במקלחת, היא ישנה, היא פה והיא שם.
עד היום התביישתי להתקשר אליה מאוחר בלילה, אבל אתמול הייתי נרגז ועצבני מספיק כדי להתקשר בחצות, וסוף סוף היפיפייה החמקנית ענתה לי בעצמה.
לא נתתי לה להתחמק בסיפורי מעשיות על עייפות ודיכאון אחרי לידה. העמדתי אותה בפני עובדות, ביום שלישי בבוקר יש לה פגישה עם המורה שלו, אני לא יכול לתפקד כאבא שלו ואם הוא ימשיך לבלות כל הזמן בדירה שלי ולישון איתי ועם רוני זה עלול להיגמר רע.
"על מה אתה מדבר, מה תעשו לו?" התחדד קולה של אליס בעצבנות.
אנחנו לא נעשה לו כלום, אהבלה." התעצבנתי, "אבל כולם יודעים שאני הומו, וכמה זמן ייקח עד שאיזה מורה או יועצת חטטנית של בית הספר יעלו על זה שהוא ישן אצלי ושבעצם אין לו משפחה שתגדל אותו?"
היא ניסתה להתחמק בטענה שג'קי הבטיח לה לטפל בילד שלה כאילו שהוא שלו ושזכותה לצאת לחופש לפעמים, ועוד שטויות כאלו.
"אין דבר כזה, חופש מלהיות אימא." אמרתי ברשעות, "אם תמשיכי עם החופש הזה ייקחו לך את הילדים." איימתי עליה.
היא התחילה לבכות ואז אחותה עלתה על הקו. חזרתי והסברתי את עמדתי וביקשתי שתשלח את אליס הביתה כבר מחר אחרי הצהרים כדי שהיא תגיע בזמן לפגישה עם המורה, פגישה שנועדה להיערך בשבע וחצי בבוקר.
הוחלט שאליס והתינוקת ייסעו צפונה ברכבת ואני או ג'קי נבוא לאסוף אותן מתחנת חוצות המפרץ. ביום שלישי היא תפגין נוכחות אימהית אוהבת בפגישה בבית הספר בתנאי שאני אסיע אותה לבית הספר ואתמוך בה מוסרית בזמן הפגישה.
"לא מפריע לך שהיא אצלך כל כך הרבה זמן ועוד עם תינוקת קטנה?" שאלתי את אחותה של אליס שעשתה רושם של אישה לבבית וחמה.
"מה אני יעשה מותק שלי?" היא אמרה, "מי יעזור לה אם לא אני? לא היה לה מזל בחיים, בחור אחד (האבא של דני) הכניס אותה להריון ואחר כך נכנס לבית סוהר, בחור שני הכניס אותה להריון, שם אותה בכלוב של זהב והסתלק."
"מה הסתלק?" מחיתי, "הוא התחתן איתה."
"מה שווה בעל שרץ כל היום אחרי נשים אחרות?" שאלה אחותה של אליס בעצב.
"ג'קי לא כזה נוראי." ניסיתי להגן עליו למרות שאני יודע שהוא לא לוקח את הנישואים שלו יותר מידי ברצינות וממשיך להסתכל על כל מה שלובש שמלה, בעיקר עם מחשוף.
היא נאנחה וסיפרה לי שאליס תמיד הייתה ילדה פראית שברחה מהבית בכל הזדמנות וגם כששמו אותה במוסד היא הייתה בורחת, ושאני לא אדאג, היא כבר תדבר איתה והכל יהיה בסדר.
פעם ראשונה ששמעתי על ילדותה של אליס. עד היום היא הייתה שתקנית מופלגת כשזה נגע לעבר שלה.
כמובן שג'קי לא הסכים להביא את אליס מהרכבת וטען שהוא עסוק מאוד, אבל נתן לי בנדיבות רבה את המכונית שלו, ואפילו עזר לי לסדר את הכיסא של התינוקת באוטו תוך שהוא מסביר לי למה לדעתו זו בכלל לא הילדה שלו.
"מה אכפת לך?" התעצבנתי, "האימא נשואה לך. זה מה שחשוב. עכשיו אתה נזכר לספור עד תשע? איפה היית עד היום?"
ג'קי הסביר לי בטקט שכשגבר נמצא בכוס של אישה הוא שוכח לעשות חשבון, אבל אחרי שהוא יוצא משם הוא שוב נזכר.
הסמקתי כמו ילד בגלל ההסבר הציורי הזה ואמרתי לו שהוא אידיוט.
הוא צחק, אמר לי שאני לא מבין כלום בנשים, דחף לי כמה שטרות של מאה שקל לכיס כדי שאתן לאליס והסתלק.
היא בבית עכשיו עם הילדה ועם דני שמזיע על שיעורי הבית שלו. מחר אני אקח אותה ואת הקטנה לבית הספר. הבטחתי לה להיכנס יחד איתה למורה ולהעיד שהיא אימא נהדרת. שנינו קצת עצבניים בקשר לכל הקטע הזה של שיחה עם מורה שלא ממש מכירה את כל המצב שלה ושלי ושל הילד.
נקווה לטוב.
***
הפגישה אצל המורה של דני הייתה בסדר. הגענו בזמן למרות שהייתי צריך להלחיץ את אליס שכמו כל אישה לקחה את הזמן שלה והתארגנה נורא לאט. עוד לא הבנתי למה צריך לארוז חצי בית כשיוצאים לחצי שעה עם תינוקת, אבל ככה זה כנראה עם תינוקות. התכנון המקורי היה שג'קי יישאר עם הילדה, אבל הוא פשוט לא חזר בלילה הביתה, ואני התעקשתי שבכל זאת אליס חייבת להגיע לפגישה, וככה יצא שגם הקטנטונת הייתה שם.
המורה הייתה נחמדה מאוד ולא היו לה טענות מיוחדות לדני, התברר שהיא פשוט רצתה להכיר את המשפחה שלו כי הוא חדש בבית הספר. למרבה המבוכה היא חשבה בהתחלה שאני ואליס נשואים, אבל די מהר התבררה הטעות.
הצגתי את עצמי כידיד המשפחה, והכל היה בסדר.
המורה אמרה שהוא ילד טוב, ותלמיד לא רע, אבל נראה לה שבזמן האחרון הוא קצת מוטרד ועצבני. היו מריבות עם חברים, וסכסוך אלים בשיעור ספורט, (באמצע משחק כדור רגל) ויש לה הרגשה שיש לו קצת בעיות בבית.
"מה פתאום בעיות?" התפרצה אליס בעצבנות, "הכל בסדר אצלנו."
התינוקת התעוררה והתחילה לבכות, ואליס קמה ויצאה איתה החוצה כדי להאכיל אותה, ואז דני התחיל לקטר שגם הוא רעב ושהוא לא הספיק לאכול ארוחת בוקר בבית.
נתתי לו עשרה שקלים שילך למזנון של בית הספר ושלחתי גם אותו החוצה, ואז, כשהיינו לבד, ישבתי וסיפרתי למורה הכל. על האבא הנעדר של דני, על איך היינו שכנים מאז שהוא היה קטן, ואיך אליס שמה אותו בפנימייה ואני הייתי האח הבוגר שלו, ואפילו את זה שאני חי עם גבר לא הסתרתי, אבל לא גיליתי לה שדני בא לישון אצלנו במיטה ושאני חיובי.
"אבל חשבתי שרוני היא החברה שלך. דני אמר שהוא ורוני מבשלים יחד." נדהמה המורה.
"זה נכון, אבל רוני הוא בחור."
"אההה." אמרה המורה והביטה בי במבט בוחן. "תגיד," אמרה פתאום, "אתה לא קרוב משפחה של סמי ברנוביץ? אתם ממש דומים."
"הוא אח שלי." הודיתי, "מאיפה את מכירה אותו?"
מסתבר שהיא למדה עם אחי, ואפילו זוכרת אותי כילד קטן ועגלגל עם כיפה על הראש שתמיד החזיק ספר ביד. "אני יודעת שאתה עדיין קורא הרבה." הצטחקה המורה, "ושאתה עוזר לדני לעשות שיעורים בספרות ובתנ"ך."
היא שיבחה אותי שאני מהווה דמות יציבה ובוגרת בחיים של דני ויצאתי משם בהרגשה ממש טובה.
החזרתי את אליס הביתה ובדרך היא סיפרה לי שהיא גדלה פחות או יותר בפנימיות ובמשפחות אומנות, ובילתה מעט מאוד בבית, וכל הקטע של להיות אימא מפחיד אותה. נורא בא לי לשאול אותה אם התינוקת היא מג'קי, אבל התאפקתי.
מה זה משנה בכלל? אני, במקום ג'קי, הייתי שמח להיות אבא לילדונת חמודה ובריאה כזו, אבל הוא לא אני.
דיכאון זוחל
כשחזרתי הביתה גיליתי להפתעתי שמולי עדיין בבית. הוא אמר לי שהוא מרגיש קצת לא טוב ושהוא החליט לקחת יום חופש. התקשרתי לעבודה והתברר שגם אני יכול להרשות לעצמי לא לבוא היום כי אין משהו דחוף ומגיע לי חופש עוד מלפני החגים.
***
היה קצת קריר ומעונן והיה דווקא נחמד בבית. הלכתי לסידורים ואחר כך אכלנו יחד צהרים וראינו טלוויזיה. נמנמתי קצת על הספה וכשהתעוררתי גיליתי את מולי שותה במטבח. בהתחלה חשבתי שהוא שותה סתם בירה, אבל הוא הוסיף לתוכה גם קצת וודקה ואחר כך בא לשבת לידי. ניסיתי לקום מהספה והוא דחף אותי חזרה בעדינות, נשכב לצידי וניסה לשכנע אותי שאהיה הראשון שלו.
הוא מעולם לא קיים יחסי מין מלאים עם גבר ונורא רצה לנסות, אבל פחד, ומשום מה הוא החליט שאני המועמד המתאים.
מולי הוא מסוג הגברים שצריכים להיות טיפה שתויים כדי להרגיש חופשיים בקשר לסקס וכשהוא שתוי הוא מדבר בלי לעשות חשבון. חבל שלא הבנתי מיד עד כמה הוא היה שתוי. במקום להגיד לו ישר לא, ולהסתלק, ניסיתי להיות עדין והגיוני, ולהסביר שיש לי חבר, שזה לא רעיון טוב שנקיים יחסי מין כשאנחנו כמעט לא מכירים זה את זה, ומאחר והוא גר איתי באותו בית זה בכלל עלול להיות מביך לשנינו.
הוא נעלב ופירש את דברי כדחייה והתפרץ עלי, ואמר שכולם יודעים שהזדיינתי בשביל כסף, אז מה אני עושה עכשיו פוזות? ובין כה כולם יודעים שיש לי ולרוני יחסים פתוחים ושאני מזדיין עם כולם, ואחר כך ניסה לנשק אותי, וכשהדפתי אותו, נגעל מהריח שלו, הוא הציע לשלם לי על הסקס.
עכשיו אני חכם וחושב על איזה מאה תגובות שנונות, מכאיבות, מעליבות, או אפילו אלימות שיכולתי להגיב, אבל כשזה קרה פשוט הסתלקתי לחדר שלי בשקט.
אחר כך ישבתי והתאמצתי לכתוב על הפגישה עם המורה ולא הצלחתי לכתוב כלום, וגם בטלוויזיה לא הצלחתי להתרכז, ובסוף פשוט הלכתי לישון מוקדם.
בלילה חלמתי חלומות מוזרים שרק אחד מהם זכור לי – אני ורוני קנינו בית חדש, וכשניסינו להכניס לתוכו את המיטה התברר שחדר השינה נורא קטן והמיטה דחוסה בתוכו בצורה בלתי אפשרית. רוני ניסה לנחם אותי שזה לא נורא ולפחות יש לנו נוף נהדר לים, אבל בחלום כעסתי עליו מאוד, ואז התעוררתי.
רוני לא חזר הביתה באותו יום, ישנתי לבד וכשהתעוררתי הייתי קפוא לגמרי וכפות רגלי היו קרות מאוד. גם כשגרבתי גרביים עדיין היה לי קר.
***
היום עבדתי קשה ולא חשבתי מה שקרה אתמול עד שחזרתי הביתה. בדרך השמיעו את השיר הישן והמתקתק הזה "יו אר מי ספיישל אנג'ל" – ופתאום זה הכה בי בבת אחת, כל הגועל של אתמול, והיו לי דמעות בעיניים מרוב עצב.
ריחמתי על עצמי כל הדרך הביתה וכשנכנסתי מצאתי את רוני מבשל מרק, ודני עומד לידו ובוחש פסטה, ושניהם צוחקים בגלל משהו.
"מה קרה? למה אתה עצוב?" שאל רוני עוד לפני שהספקתי להגיד שלום.
אמרתי שזה בגלל ששמעתי ברדיו על חיילת שהחברים שלה ליחידה הציקו לה אחרי שהיא גילתה להם שהיא לסבית וזה מדכא אותי.
אחר כך רוני קפץ לבקר את הוריו, מבטיח לחזור בלילה לישון איתי. אחרי שהוא הלך נתקפתי בהתקף ניקיון ותוך כדי שטיפה וניגוב וצחצוח הסברתי לעצמי למה עדיף שלא אספר לרוני מה קרה אתמול, ועד כמה זה מיותר לעשות עניין משטויות שאמר שיכור אחד מבולבל וחרמן. ואז מולי חזר מהעבודה, מלמל שלום חטוף וברח לחדר שלו, משתמט מלהביט לי בעיניים.
חיכיתי עד שהמסדרון יתייבש, דפקתי בדלת שלו ונכנסתי. הוא שכב על המיטה ובהה בתקרה, נראה מיואש לגמרי. שאלתי אותו אם הוא זוכר מה שהיה אתמול, והוא מלמל משהו שאפשר לפרש כאולי, ואחר כך אמר שהוא נעשה דביל כשהוא שותה ואם הוא פגע בי הוא מתנצל, והוסיף שבקרוב הוא ואשתו יחליטו מה קורה איתם, ובכל מקרה, עד סוף השנה הזו הוא עוזב.
"מצידי אתה יכול לעזוב עוד קודם." אמרתי. החזרתי את הדלי והסמרטוט למקום והלכתי למחשב.
***
לא יודע למה, אבל לפעמים נופלת עלי מן עננת דיכאון אפורה כזו ואני טובע בתוכה ולא יכול להיחלץ. זה מרגיז ומפריע, ולמרות שאני יודע שבסוף זה ייגמר וזה רק מצב רוח חולף, הכל נראה חסר טעם ותפל. הצבעים מאבדים את הברק, האור מתעמעם, האוכל לא טעים, כואב לי ורע לי ושום דבר לא מעניין אותי יותר. כולם נראים לי טיפשים, מכוערים ומשעממים, בעיקר אני.
בדרך כלל זה מתחיל בגלל דבר פעוט וטיפשי וצובר תאוצה, מעיק ומערפל הכל עד שלאט לאט הערפל נמוג והשמש שוב זורחת. הפעם זה התחיל בגלל ההערה הטיפשית של מולי שניסיתי להתעלם ממנה. זה המשיך בלילה כשהתעוררתי מרעש של דלתות נטרקות וצעקות וזכוכית נשברת.
היום בבוקר כשישבתי עם הקפה הראשון וניסיתי לשכנע את עצמי שאני בריא, והכל בסדר, ולא אכפת לי שכבר לילה שני אני ישן בלעדיו, והכאב גרון הקל הזה הוא סתם וירוס חסר חשיבות, נכנס מיצי עם עיניים אדומות לשאול אם יש לי חלב. נתתי לו חלב ובסוף הוא נשאר לשתות איתי קפה תוך שהוא משמיץ קשות את ליאור שעד אתמול היה החבר שלו.
בעבודה הייתי תקוע בלייזר כל היום עם כוונות של אם 16 שצריך לסמן, משועמם עד מוות כי גמרתי מהר מידי את הספר שלי, וכשעשיתי הפסקה והלכתי לשירותים שמעתי את החבר'ה שישבו בחוץ בפינת העישון שלהם (שנמצאת מתחת לחלון השירותים) מרכלים עלי ברוסית. מתי תקלטו שאני מבין הכל, סתומים שכמותכם? לא חשוב מה הם אמרו, עזבו, אין לי כוח לפרט, מדכא מידי.
***
יום שישי בבוקר, אני שוכב במיטה אפוף שרעפים, שומע את קול המוזיקה, מנסה לשכוח מהעולם האכזר שמחוץ לחדר השינה שלי, אבל העולם מתעקש להתפרץ פנימה בדמותו של מיצי הנרעש שמתעקש שעלי לבוא תיכף ומיד.
"מה קרה?" אני שואל בקוצר רוח.
"כל פעם שאנחנו מדליקים את החימום במקלחת יש קצר." מודיע לי מיצי בחגיגיות, "וליאור החליט לנסות לתקן את הגוף חימום לבד."
זה כבר מזניק אותי מהמיטה. ליאור הוא בחור מוכשר בהכנת סנדוויצ'ים, אבל חשמל זה לא צחוק. אם הוא יתפחם זה יהיה על המצפון שלי. אני דוהר למטה בגופיה וכפכפים ומוצא אותו נאבק בגוף החימום שמתעקש להידבק למקומו כמו פוליטיקאי שנדבק לכיסא.
קצת ספרי נגד חלודה בתוספת לחץ מתון על המברג והמכשיר הסורר מוסר ממקומו. בדיקה מהירה מגלה שאין לו תקנה, צריך חדש. ג'קי שנזעק לשמע המהומה נותן לי כסף ואת מפתחות הרכב שלו. "תעשה טובה חמי, תטפל בזה." אמר, "אני חייב ללכת לסדר משהו בחיפה."
תמיד הוא צריך לסדר משהו כשצצה עבודה שיש בה שמץ סיכון למאמץ פיזי. מסתבר שלהשיג גוף חימום תואם בדיוק לישן (ליאור מתעקש שזה חייב להיות גוף חימום זהה כי אחרת יפגע העיצוב של המקלחת) זו משימה לא פשוטה.
אנחנו משוטטים בין כל חנויות החשמל של הקריות ובסוף מוצאים את מבוקשנו בחנות נידחת אחת במוצקין ושבים שמחים וטובי לב הביתה. בדרך ליאור מבקש ממני לא לספר למולי שהם הולכים למסיבת יום הולדת אצל איזה מכר שלו.
"למה לא?" אני שואל בתום לב, "הוא אוהב מסיבות."
"אני יודע." רוטן ליאור במורת רוח, "אבל הוא מביך אותי, הוא לא יודע איך להתנהג, חבל שהשכרת לו את החדר."
"אני צריך את הכסף." הזכרתי לו, "אני משלם משכנתא ואין לי אבא עשיר."
פניו של ליאור מסמיקים במבוכה. הנושא של אבא שלו הוא רגיש אצלו וההערה שלי היית מכה מתחת לחגורה. מאז מותה הטראגי של אימו בתאונת דרכים ליאור נמצא בסכסוך ממושך עם אביו אם כי לפעמים, בצוק העיתים, הוא נאלץ להיעזר לפעמים בכספו.
הבטחתי לא לספר למולי שהם הולכים למסיבה וציינתי שמולי כנראה לא יחזור היום לדירה כי הוא ואשתו (או אולי פרודתו.) נסעו ליום נופש בחמי טבריה ואם הכל יעלה יפה הם בטח יישארו לישון שם ואולי אפילו יחליטו לחזור ולגור יחד.
ליאור התפוצץ מצחוק. "זה יקרה רק אם היא תגדל זין."
"זה לא מצחיק ליאור." ניסיתי להיות רציני, "קשה להתחיל להיות הומו בגיל כל כך מבוגר ומה אשמים אשתו והילדים?"
"יש המון ילדים שההורים שלהם גרושים," ציין ליאור בנחת, "זה לא כזה סיפור, ויש גם המון גברים בגילו פחות או יותר שהיו שמחים להיות איתו, אבל הוא מתעקש כמו חמור על בחורים צעירים מידי בשבילו, וחוץ מזה הוא לא יודע לשתות."
"גם אני לא." הזכרתי לו.
"אבל אתה לא מנסה, והוא כן. הוא עושה לנו פדיחות."
"אתה עוד כועס עליו בגלל החיילון שלך?"
"לא, עזוב. התגברתי על זה." הוא מחייך אלי מעל לספל הקפה שלו ומעיר שעלי עדיין לא התגבר וצוחק כשאני מסמיק ומבקש ממנו להפסיק להיות דביל. כדי להביך אותי עוד יותר הוא מתחיל לספר לי שהוא תמיד חושב עלי ועל רוני כשהוא עושה ביד ונחנק מרוב צחוק כשאני בורח מהחדר – זה ליאור. תמיד מנסה להביך, לעורר פרובוקציות, ופורח בתוך סקנדלים ומהומות.
מולי חזר אחרי הצהרים מבואס להחריד ושאל אם דחוף לי שהוא יעזוב כי הוא ואשתו החליטו סופית שזה לא עובד והם מתגרשים. "אני צריך למצוא דירה עם מקום לבנות." אמר והביט כה וכה כאילו חשב שהדירה המבוקשת ממתינה לו בפינת החדר.
"בשביל מה? הן לא נשארות אצל אשתך?" השתוממתי.
"אבל הן יבואו לבקר אצלי וישנו אצלי." הסביר מולי, "עוד לא חשבתי איך אני אסביר להן…" הוא לא השלים את המשפט, השתתק ושם את הראש בין הידיים, מדוכא עד עפר.
"לא נורא." אמרתי, יש המון ילדים שההורים שלהם גרושים, כיום זה לא כזה סיפור."
"אתה לא מבין, לא זו הבעיה, הבעיה היא מה יקרה אם יהיה לי בן זוג, איך אני אסביר להן את זה?"
"לא יודע," הודיתי, "אולי פשוט תגיד להם את האמת?"
"איזה אמת?" נאנח מולי, "אני בעצמי לא יודע מה האמת." העיניים שלו נעשו אדומות ונורא פחדתי שהוא יתחיל לבכות.
כדי להסיח את דעתו שאלתי מה היה עם אשתו והוא סיפר לי איך הם ניסו לבלות יחד וליהנות וזה לא הלך. אשתו כל הזמן בדקה אם הוא לא מסתכל על גברים והייתה נורא ממורמרת וכועסת ודיברה בצורה איומה על הומואים (אפשר להבין אותה) וכשהוא ניסה להרגיע אותה היא האשימה אותו שהוא מסתכל על התחת של המלצר.
בבת אחת הוא הרגיש שנמאס לו מהכל, זרק את המפתחות של המכונית על השולחן וברח החוצה, עלה על מונית וחזר הביתה.
"מאז שעזבתי את הבית ירדתי לגמרי מהפסים." הוא אמר והתנצל שוב על ההתנהגות שלו איתי אתמול ואמר שהוא הולך לישון ושאם החבר'ה מלמטה יבואו להזמין אותו למסיבה הוא מבקש שאגיד להם שהוא עייף, ונעלם בחדר שלו.
"יצאת צדיק." אמר לי רוני אחר כך, כשסיפרתי לו הכל, ואז העיר שאם הוא יתחתן זה עלול לקרות גם לו, שהוא ירגיש שהוא לא יכול יותר וירצה גט.
הערתי שיש עוד סיבות לגירושין. "חוץ מזה מי בכלל תרצה להתחתן עם כושי מכוער כמוך?" הוספתי כאילו בצחוק, אבל האמת שדי כעסתי.
רוני התעלם מדברי ואמר שאם הוא יתחתן הוא יסביר קודם לאשתו שלפעמים יהיו לו גם גברים מהצד. "אתה חושב שאני אמצא מישהי שתסכים לסידור הזה?"
מצא את מי לשאול? לפחות הפעם הוא אמר – אם אני אתחתן. כשרק הכרתי אותו הוא היה אומר – כשאתחתן.
"אולי תמצא איזו לסבית שתסכים להתחתן אתך בשביל כיסוי, אבל אף בחורה שפויה לא תרצה ילדים מטיפוס גועלי כמוך." אמרתי, ממשיך כאילו להתלוצץ, אבל רתחתי מכעס.
רוני צחק ואמר שאני קנאי וטמבל. "לא אכפת לי אם היא תעדיף לעשות את הילדים אתך." המשיך להתבדח.
עכשיו זה כבר הפסיק להיות מצחיק. בעצם זה לא היה מצחיק עוד קודם.
"אידיוט. מי תרצה לעשות ילד עם נשא? אפילו אתה עדיף." אמרתי והסתלקתי מהבית לסיבוב ארוך באופניים.
כשחזרתי מצאתי אותו טורח על הכנת פסטה. השולחן היה ערוך יפה והוא הסתער עלי בנשיקות ובהתנצלויות, אמר שדיברנו שטויות ונסחפנו, שזה היה בצחוק והוא מבקש שלא אכעס עליו ואשב לאכול.
ניסינו לשכנע גם את מולי לשבת איתנו, אבל הוא סירב לצאת מהחדר שלו.
הפסיד, הפסטה הייתה טעימה.
***
לפני כשבועיים קניתי מליאור בחזרה את הניסן שלי שמכרתי לו בקיץ שעבר, לשמחתי הוא הספיק לשפץ את הניסן ולצבוע אותה לפני שקניתי אותו ממנה בחזרה בכסף שקיבלתי ממנו תמורת אותה ניסן. כסף ששכב למעצבה בבנק, מעלה עובש במקום ריבית. למה, אם הבנק היה מלווה לי את הכסף הזה הוא היה גובה ממני ריבית נאה מאוד, אבל אני כמעט ולא קיבלתי כלום עבור הכסף שהפקדתי אצלם? עזבו, רציתי לספר מה קרה לי בדרך לעבודה, לא להתלונן על החנקן של המדינה.
הייתי בדרך לעבודה במהירות של שטח בנוי, ובדיוק בסיבוב שפונה לכיוון הצומת זינק מאי שם חתול שחור ודהר הישר מתחת לגלגלי המכונית. לחצתי בכל כוחי על הברקסים, אבל החתול היה זריז ממני. עד שנעצרתי הוא כבר היה מתחת למכונית ושמעתי את גופו הקטן נחבט בגלגלים.
רעש החבטה המחליא צמרר אותי, כולם ראו חתולים מרוחים על הכביש, גם אני, ותמיד אני מסב את הראש מהמראה המזוויע ומקלל את הנהגים הדורסים, והנה זה קרה גם לי.
המשכתי לנסוע לאט, מביט במראה, אבל שום גווייה רמוסה ומדממת לא שכבה על הכביש. הבטתי היטב מסביב, אולי הוא רק נפגע והוא צולע לו לדרכו, כואב ופצוע. לא, לא ראיתי שום דבר. אולי הייתי צריך לעצור ולחפש, לבדוק טוב יותר, אבל כבר היה מאוחר וחששתי לאחר, נסעתי לעבודה וכל היום חשבתי על הרעש שהשמיע גופו של החתול כשפגע במכונית.
ניסיתי לשכנע את עצמי שזו הייתה רק חבטה קלה והוא בטח המשיך לרוץ כרגיל, או שאולי סתם דמיינתי את החתול הזה, אבל ראיתי אותו ברור לגמרי – שחור וקטן, כמעט גור, זריז ואמיץ מאוד – חתול טיפש.
חזרתי מהעבודה עייף והכנסתי את החתול הפרטי שלי הביתה. גם הוא שחור, כבר לא צעיר ולא זריז אבל חכם, עובדה שהוא הצליח לא להידרס.
בדיוק כשישבתי לי בנחת מול המחשב ופחיסטון על ברכי, מנסה להפריע לי כמיטב יכולתו להגיב בבלוגים שונים (אני חושב שהוא מקבל מרוני בונוס של שימורי טונה תמורת ההפרעות הללו) צלצל בוריס.
"דוצ'ינקה, קאק דילה." שאל אותי בחביבות כמו שהוא עושה תמיד כשהוא מתקשר, ואז, כמו צונאמי ביום בהיר, גל שלם של רגשות הציף אותי. במקום להגיד שהכל בסדר, כמו שאני עונה לו תמיד, התחלתי לבכות.
"מה קרה לך?" צרח בוריס, "למה אתה בוכה?" ניסיתי לענות שזה כלום, אבל די קשה לדבר ולבכות בבת אחת.
הוא התעצבן וקילל אותי ברוסית ואחרי כמה דקות הופיע אצלי, הכין לי תה וניסה להבין על מה אני מדבר וכמובן שלא הצליח כי קשקשתי על חתולים דרוסים טיפשים, ועוד שטויות לא ברורות. כנראה שהוא שם לי קצת ברנדי בתה מפני שכמה דקות אחרי שהוא כיסה אותי בשמיכה נרדמתי.
התעוררתי אחרי שעה עם ראש כואב ועיניים נפוחות כשדני שאל אותי למה לתה יש טעם כזה מגעיל. אמרתי לו שהתה מקולקל ושישפוך אותו.
הוא לא כל כך האמין לי שיש דבר כזה – תה מקולקל – והתחיל להתווכח. מזל שהחברים שלו קראו לו לבוא לאימון, בזמן האחרון הוא נעשה ווכחן נוראי. גיל ההתבגרות כנראה.
שפכתי את התה, רוקנתי את הכיור מכלים, ניגבתי את השולחן במטבח והפעלתי את המדיח. עכשיו אני צריך להתקשר לבוריס ולבקש ממנו שלא יספר לאף אחד שבכיתי.
נשבע לכם שאם הוא לא מבטיח לי לשתוק אני ארביץ לו.
***
למחרת, בעודי אני יושב מול המחשב וכותב התפרץ רוני הביתה. למה הוא לא יכול להיכנס כמו בן אדם נורמאלי? אפשר לחשוב שהוא שוגר מתותח ולא מההסעה של הבסיס.
"חמי," אמר והתיישב מולי, "אנחנו צריכים לדבר."
אתם מכירים צירוף מילים מפחיד יותר מזה? חוץ מאשר אתה חיובי, או יש לך סרטן, זה המשפט הכי מפחיד בשפה העברית.
"לי אין שום חשק לדבר." הודעתי לו, "אבל אם בא לך תדבר חופשי."
"אל תעשה פרצוף כזה מנחם." התרגז רוני. "למה אני אף פעם לא יכול לדבר אתך?"
"לא יודע, אולי בגלל שתמיד אתה חרמן מידי כשאתה בא הביתה?"
הוא חייך. "אמרת הביתה." הזכיר לי, "אז אתה מודה שפה זה הבית שלנו?"
"מה לעשות." הבטתי סביבי בביקורתיות, "הבית לא משהו, ולא יזיק לסדר קצת את המטבח, אבל כן, זה הבית שלנו."
"שתוק, שתוק. חכמולוג שכמוך." הוא מסתער עלי ואנחנו מתגלגלים על המיטה, נאבקים קצת, אבל לא ברצינות, סתם בשביל הכיף.
"על מה רצית לדבר?" נזכרתי פתאום.
"רציתי לשאול אותך… עזוב, לא חשוב." הוא מרים לי את החולצה, מחכך את פניו בחזי, דוקר אותי עם הזיפים שלו.
"די, אני מודה, אני זה שרצח את ארלוזורוב." אני מתלוצץ.
"לזה אני מתכוון שאי אפשר לדבר אתך." התעצב רוני וזחל מתחת לשמיכה, "תמיד אתה עושה צחוק מכל דבר."
אני מתמלא חרטה, מתחנף, מלטף אותו ומתחנן שיגיד מה מעיק עליו.
"שמעתי שאתמול הסתגרת בחדר השינה עם בוריס." הוא פולט לבסוף.
"נו, כן. הוא בא בגלל החתול, והלכתי למיטה בגלל הברנדי שהוא שם לי בתה. אתה יודע איך אני עם אלכוהול."
עיניו השחורות סוקרות אותי בפליאה. "על מה אתה מדבר?"
"מה, אתה לא קורא בבלוג שלי?"
הוא נאנח. "הרי הבטחתי לך לא לקרוא בבלוג שלך."
"אז מה. הבטחת לי גם לא להתעסק עם בחורות."
עכשיו הוא נעלב. "מתי תבין שדדי סתם מנסה לסכסך?"
"בסדר," אני מתפייס, ומספר לו על החתול שפגעתי בו, על הבכי, ועל בוריס שהכין לי תה, כיסה אותי והלך.
"אז לא עשיתם כלום." הוא בוחן את פני בקפדנות.
"לא, וגם אם היינו עושים אז בטח שלא פה, במיטה שלנו."
"חמי," הוא מתפתל, נושך את השפה התחתונה שלו, נראה בעת ובעונה אחת נרגש, מבוהל ומבויש.
"נו, מה. תגיד כבר."
"אנחנו, זאת אומרת אני ואתה, אנחנו כאילו… אז אנחנו שוב יחד?"
אני צוחק. "מתי היינו לחוד?"
"טוב, היה הקטע שעשיתי לך לפני יום כיפור, הסיפור עם המולדבית."
"עזוב שטויות." אני מוחק בהינף יד את כאב הלב שלי מאז, "ידעתי שזה לא רציני."
"חמי," הוא ממשיך להביט בי ברצינות, "אני מתנצל אם נפגעת, רק רציתי לדעת… רציתי רק לבדוק אם…"
"זה בסדר, גיל עשרים ואחת זה גיל טוב לבדיקות." אני מלטף את לחיו ומתפלל שלא יספר לי פרטים.
"אני אוהב אותך מנחם, אתה בן אדם טוב, אני רוצה להיות רק אתך."
"אין בעיות, אתה איתי." אני מסכם בקצרה את השיחה שלנו ומנסה לקלף ממנו את המכנסים ולהגיע לעיקר.
הוא הודף אותי בעדינות, "ואני רוצה שתהיה רק איתי." (איזה באסה. ידעתי שיהיה פה איזה מלכוד).
"רוני, בוריס ואני רק ידידים. אני כבר לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי איתו במיטה." (לא נכון, אני זוכר טוב מאוד, אבל זה היה מזמן וזה לא עניינו).
"אני יודע שלפעמים יבוא לך על אחרים, אבל…" הוא נושם עמוק, "אני לא רוצה לדעת על זה כלום, זה מכאיב לי."
"כל מה שכואב לך כואב גם לי חמוד, אני מבטיח לא להכאיב לך, ואני מבקש שתבטיח לי שני דברים."
"מה?" מתלהב רוני, "מה להבטיח לך?"
"שלא תסתכל לי בבלוג ו…"
"שום בחורות. נשבע לך." הוא מתפרץ לדברי.
"רוני, לא התכוונתי לבחורות, אני לא דואג בגללן, רק אל תכניס אף אחת להריון. מה שאני מבקש זה שאף פעם, בחיים אל תראה את אוז כשאני נמצא בחדר."
"אוז. אתה מתכוון לסדרה הזו עם הבית סוהר. עם הכושי הזה בכיסא גלגלים וכל הפסיכים האלו ש…"
"כן, הסדרה הזו, יש שידור יומי חוזר שלה בעשר וחצי בלילה ואני מבקש שלא תזפזפ אליה כשאני ליד הטלוויזיה."
"למה לא."
"כי היא מפחידה אותי ועושה לי חלומות רעים."
רוני מביט בי בעיניים עגולות מפליאה, "אתה רציני."
"לגמרי."
"אבל זו רק סדרת טלוויזיה, זה לא אמיתי. אין אנשים כאלו באמת, אלו רק שחקנים."
"אני יודע, אבל בכל זאת."
"בסדר, אני מבטיח. אז מה נעשה במקום לראות את אוז?" הוא נפטר סוף סוף ומבגדיו ומחבק אותי.
"יש לי המון רעיונות, הנה, תרשה לי להדגים לך." אני צוחק ומדגים לו.
אחר כך הוא נרדם, עייף ומרוצה, ואני שוכב לידו, נושם את הריח הנקי והתמים שלו, רגוע ומאושר, משתדל לא לחשוב על סדרת הטלוויזיה הזו שמספרת על אנשים מסוכנים שכלואים בתוך המוח הפגוע שלהם ויודעים רק להזיק ולהכאיב מפני שזה היחס שהם קיבלו מאז שנולדו. אני פוחד מהאנשים האלו, לא רוצה לראות אותם על המסך, החלומות שלי מלאים מהם גם ככה.