8. קשיי נשימה

אחרי שולאדי שוחרר מבית החולים הוא נסע לסלובקיה לאיזה אתר טפולים שמתמחה בבעיות גב ובוריס נשאר לבד. למרות שאף אחד מאיתנו לא פנוי ובעצם הוא אפילו לא ממש אקס שלי אני בכל זאת אוהב אותו ודואג לו ומקפיד להתקשר אליו כל יום יומיים לברר מה שלומו, בעיקר כשהוא לבד. אתמול הוא הודה שהוא קצת חולה ומיד הצעתי לבוא אליו לביקור. "זו סתם שפעת." הוא רטן בטלפון, "אל תהיה נודניק דוצ'ינקה."
"אל תקרא לי דוצ'ינקה." התרגזתי, סגרתי את הטלפון והלכתי אליו.
הוא פתח לי את הדלת לבוש בחלוק פתוח למחצה, הבעה חמוצה על פניו הלא מגולחים, והשתמט מחיבוקי. אנחנו תמיד מתחבקים כשאנחנו נפגשים, ואם הוא לא היה נראה כל כך עצוב וחולה הייתי נעלב.
מהר מאוד התברר שיש לו חום והוא מרגיש רע. המקרר שלו היה ריק מאוכל וגיליתי שהוא לא אכל כמו שצריך כבר יומיים. נזפתי בו שהוא מזניח את עצמו, ואחרי שהכנתי לו מרק מאבקת קנור (הוא אוהב את המרק בטעם ברוקולי) ואילצתי אותו לשטוף את האקמול שנתתי לו בשתי כוסות תה עם דבש ולימון הוא התאושש קצת והחליט ללכת להתקלח ולהתגלח. אחרי שהוא התרחץ פלשתי למקלחת שלו, הושבתי אותו על כיסא וגילחתי אותו ותוך כדי כך עשיתי כמיטב יכולתי לחרמן אותו.
זה לא היה קשה יותר מידי, הוא לבד כבר מעל שבוע ואני הרי מכיר אותו ויודע מה הוא אוהב. הזין הזקוף שלו יצר אוהל מקסים מתחת למגבת שהוא קשר למותניו, ובכל זאת הוא הדף אותי מעליו, זה הרגיז אותי נורא.
"מה הבעיה שלך?" כעסתי. כל כך רציתי לחבק אותו קצת ולהרגיש את הידיים הגדולות והחזקות שלו עלי. התגעגעתי לשים את הראש על החזה שלו, לטעום את הזין שלו, המון זמן לא היינו יחד ונורא רציתי אותו.
"אתה לא אוהב אותי יותר?" שאלתי כמו איזה פתטי.
בוריס היה נבוך בגלל ההתנהגות שלי וזה הרגיז אותו. "תפסיק להיות כוסית כזו." הוא אמר בזעם, "יש לך חבר שאוהב אותך, לך תעשה לו הצגות, מה אתה מחפש אצל זקן שמן כמוני?" הוא דחף אותי הצידה וחזר למיטה שלו שהצעתי בינתיים בכלי מיטה נקיים.
"לך מפה. תעזוב אותי, אני רוצה לעשות ביד בשקט."
הסתכלתי עליו צונח באנחה למיטה ומתכרבל מתחת לפוך ופתאום נפל לי האסימון. "רוני דיבר איתך? בגלל זה אתה לא…"
"כן." הוא היה ממש עצבני עכשיו, "הוא דיבר איתי והוא צודק. הוא צעיר ויפה ואוהב אותך. מה יש לך ממני? למה אתה בוגד בחבר שלך עם סבא בגילי."
"אני לא בוגד בו." התרגזתי, " זה בכלל לא העסק שלו, אני ואתה זה העניין הפרטי שלנו. מה שאנחנו עושים יחד לא גורע ממנו שום דבר."
זה מה שהוא היה אומר לי תמיד אז, כשהוא היה נשוי ושאלתי אותו אם לא מפריע לו לבגוד באשתו. הוא זכר את זה, נרגע וצחק, ושאל שוב מה אני רוצה מזקן כמוהו.
"אתה רק בן ארבעים ותשע, זה לא זקן." כעסתי, "תפסיק כבר לדבר ככה."
עכשיו היה התור שלו לפייס אותי. הוא הודה לי שבאתי לטפל בו, ביקש שאשב לידו ודיבר איתי ברצינות על היחסים ביני לבינו שצריכים להשתנות, ושאני צריך ללמוד להמשיך קדימה, ולא להיתקע ביחסים עתיקים שפג תוקפם וכרגיל הוא הזכיר לי שוב שאני כמעט בגיל של הבן שלו.
בשלב הזה כבר שכבתי לצידו עם מכנסים מופשלים והפסקתי להקשיב כי הייתי עסוק בדברים אחרים. זה לא שאני לא מסכים עם כל מה שהוא אמר לי, (כל הכבוד לו איך הוא דקלם יפה מאוד את כל מה שרוני שינן לו ולא שכח כלום), אבל מה אני יכול לעשות שאני פשוט נורא אוהב את הגוף הגדול והעבה שלו, ואת השערות האפורות שיש לו על החזה ואת הקשיחות שלו שמעורבת בעדינות, ואת זה שהוא כזה דוב רוסי כזה. בעוד הוא מדבר על זה שהוא מהווה עבורי דמות אב שכבר לא נחוצה לי, ושהוא אמנם עזר לי בזמנו, אבל כעת אני בסדר והגיע הזמן שאקדיש את כל תשומת הלב שלי לרוני, ליטפתי אותו בעדינות ולאט לאט התגנבתי מתחת לשמיכה שלו ופתחתי לו את החלוק, מגשש אחרי הזין שלו.
מעל השמיכה שקענו בדיון מעמיק על זוגיות ויחסים, התגברות על עבר טראומתי והליכה לקראת עתיד טוב יותר בעוד שמתחת לשמיכה ליטפתי אותו ומיששתי אותו ואהבתי כל רגע, ומאחר והוא לא מחה אני מניח שגם הוא לא סבל.
עד שהעפתי את המכנסים והתחתונים שלי על הרצפה כבר הסכמנו פה אחד שאני צריך להניח לעבר ולהתחיל לבנות חיים בריאים ונורמאליים עם רוני. הוא הניח לי לסלק מעליו את החלוק תוך שהוא מזהיר אותי לא להזניח את משטר התרופות שלי ואני הנהנתי בצייתנות, הבטחתי להיות ממושמע וקפדן וגיששתי במגירת שולחן הלילה שלו אחרי קונדומים.
בסוף נמאס לו להעמיד פנים שהוא לא מרגיש מה אני עושה מתחת לשמיכה והוא השתתק סוף סוף וחיבק אותי, אבל התעקש שרק נתגפף ונתמזמז למרות שהייתי מוכן ליותר. אחרי שגמרנו, בלי חדירה, אבל גמרנו ונהנינו, דיברנו עוד קצת והפעם קצת יותר בכנות.
הוא הטיף לי מוסר שאני צריך להשקיע יותר בזוגיות שלי, להיפטר ממולי שתקוע לנו בדירה כמו פיל לבן ולהתחיל להשקיע קצת יותר ברוני המסכן. "אבל אני משקיע בו." התפרצתי בקוצר רוח, "שנה שלמה אני סובל את כל השטויות המרגיזות שלו עם בנות, ואוכל את כל הזבל של המשפחה שלו. אני באמת אוהב אותו בוריס, אבל אני עוד לא בן שלושים, יש לי עוד איזה ארבעים שנה לזיין. מה, ארבעים שנה אני אהיה רק עם אותו בן אדם?"
בוריס התפקע מצחוק בגלל הטון הדרמטי שלי ואמר שאם סטרייטים יכולים אז גם אני יכול. "איפה אתה חי?" התרגזתי, "סטרייטים בוגדים ומזיינים מהצד כמו שפנים."
הוא התפוצץ מצחוק ובסוף גם אני הפסקתי לכעוס וצחקתי. רק איתו אני יכול לדבר ככה, חופשי לגמרי. הוא מכיר אותי כל כך טוב ויש לנו כל כך הרבה היסטוריה משותפת יחד. אני מוכן לוותר על הסקס אם זה מה שהוא רוצה, אבל כל עוד אנחנו חיים אני לא רוצה שנפסיק להיות חברים.
אחר כך נעשה מאוחר וחזרתי הביתה, חושב על מה שהיה ולא היה ביני לבינו. אז כן, אני יודע שהוא צודק, הגיע הזמן להמשיך הלאה, אבל תמיד יהיה לנו את הקשר המיוחד הזה של שני אנשים שהיו יחד במיטה ומכירים זה את זה גם מתחת למסכות ולבגדים.
רוני חיכה לי בבית עם אוכל חם וחיבוק ואפילו לא מצמץ כשאמרתי לו שהייתי אצל בוריס. הייתי מת לדעת על מה הם דיברו, בוריס לא הסכים לגלות לי והזהיר אותי לא לגלות לרוני שאני יודע שהם שוחחו עלי.
"מה דעתך שביום חמישי נלך לבנק ונסדר את הקטע הזה של חשבון בנק משותף." שאלתי את רוני אחרי האוכל כשפינינו יחד את הכלים. הוא היה מאושר והסכים מיד, ואמר שהוא רוצה שנלך אחר כך לקנות לנו נעלי חורף חדשות ואולי מעיל חדש בשבילי, ונדהם כשהסכמתי בלי בעיות.
אז נכון, חשבון בנק משותף זה לא כמו חתונה אמיתית, אבל תסכימו איתי שזה צעד קדימה בבניית עתיד וזוגיות משותפת וכל השאר, בדיוק כמו שבוריס אמר.
***
כרגיל עודד הנודד שאנחנו קוראים לו דדי התקשר אלי לעבודה ברגע הכי פחות מתאים. "לא עכשיו." אמרתי לו, ומעשה שטן, הסגן שבדרך כלל שונא שאני מדבר בנייד בעבודה אמר לי בנדיבות שזה בסדר, הוא בין כה וכה צריך את המחשב של הלייזר לאיזה משהו, ושאדבר חופשי.
יצאתי החוצה, נשענתי על הקיר והסתכלתי על הנילונים והעטיפות הריקות המסתחררות ברוח המזרחית על פני מגרש החנייה והקשבתי לסיפור שלו על איך הם הלכו לאכול צהרים בחדר האוכל ואז נכנסה המולדבית ורוני קם מהשולחן וניגש אליה והם עמדו באמצע חדר האוכל ודיברו. אף אחד לא שמע מה הם אמרו כי היה רעש, אבל דדי ראה איך הוא כועס עליה ומתרגז ואיך היא נעלבת וכמעט בוכה, ואז הוא חזר לשולחן והיא הלכה לשבת עם החברות שלה.
רוני חזר לשבת ליד דדי והתחיל ללכלך על החבר החדש של המולדבית שהוא איזה קרימינל ממשפחה של פושעים וכמעט שלא נגע באוכל מרוב כעס. "נראה לי שהוא לא התגבר עליה לגמרי חמי." סיכם דדי את הדיווח בחגיגיות.
"ולמה בדיוק אתה חושב שמעניין אותי מה הכושי המכוער הזה עושה, ועוד עם נקבות? זה שזיינתי אותו פעם לא אומר שאכפת לי ממנו." אמרתי בגסות.
"אם זה ככה," אמר דדי בחוצפה, "אז מה דעתך שאני ואתה…"
"תן גז דדי. היה לך צ'אנס איתי לפני שהכרתי את רוני ופספסת אותו. לך תחפש את החברים שלך."
הוא צחק ואמר שאני נשמע מה זה עצבן וטרק לי בפרצוף. טוב, הוא צדק, לא רק נשמעתי עצבן, הייתי עצבן, מאוד עצבן. איכשהו גמרתי את יום העבודה, (שוב מקשים מזדיינים), והגעתי הביתה. בדרך עבדתי על עצמי קשה מאוד כדי להדחיק ולא לחשוב על מה שדדי גילה לי. בזמנו הקטע עם המולדבית אכל לי טוב את הלב, והנה רק התגברנו על זה ושוב… הדלקתי את המחשב, הגבתי פה ושם, ופתאום נמאס לי מהכל, סגרתי את המחשב והלכתי למיטה. התחבאתי בתוך הפוך והתעסקתי בעניינים שלי, (הבאתי ביד אם אתם חייבים לדעת), מתעלם מהצרחות של השכנים, הטלפונים, נביחות הכלבים, בכיות הילדים ושאר מפגעים.
ואז הוא הגיע, נתן בי מבט אחד הבין. "תשמע," אמר וניסה לגעת בי, וכל החרא ששמרתי בפנים יצא בבת אחת. אמרתי לו כל מה שהיה לי על הלב ולא השארתי אבן אחת הפוכה. זה שהוא הלך ודיבר עם בוריס מאחורי הגב שלי. זה שהוא בודק לי כל הזמן את המחשב ומפקח עלי עם מי אני מתכתב וכל זה, ואל תשאלו איך אני יודע, אני יודע. זה שהוא מנדנד לי כל הזמן לסרס את פחיסטון ולשמור עליו בבית כמו איזה פוחלץ. כאן הוא הצליח להשחיל מילה ואמר שהוא מנסה להגן עליו, זה העיף לי את כל הפיוזים, קפצתי מהמיטה וצרחתי עליו בקולי קולות (וזין על כל מי שהקשיב) שהחתול שלי הוא חיה פראית וחופשיה, והוא מעדיף לחיות מעט, אבל כמו שצריך, ולזיין, לא להתנוון בבית בלי ביצים, וחשבון בנק משותף לא ינחם אותו אחרי שהוא יפסיק להיות גבר.
רוני האפיר כולו, (הוא שחום מכדי להיות באמת חיוור) אחר כך נדלקו שתי כתמים אדומים כהים בלחייו והוא שלח אותי להזדיין, ועשה את זה בקולי קולות.
"זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות." אמרתי, והתלבשתי מהר בג'ינס ובסוודר, מתכונן ללכת החוצה, לתפוס את הראשון שיסכים ולזיין אותו. הוא ראה לפי המבט שלי מה יש לי בראש, ואם היה לו ספק אז העובדה שדחפתי קופסת קונדומים לכיס סילקה אותו. התגובה שלו הייתה לצאת החוצה, לשבת על המדרגות ולהדליק לעצמו סיגריה למרות שהוא יודע שאני שונא את זה.
"מצידי אתה יכול לעשן את עצמך למוות, לא מזיז לי." אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון השער, ואז נעצרה מכונית מול החצר שלנו וממנה יצא דדי מצד אחד, ובחורינה אחת גבוהה, דקיקה ומאוד בלונדינית, מהצד השני. ברגע שראיתי אותה מיד ידעתי שזו המולדבית. שמעתי שהיא יפה כמו דוגמנית וזה נכון – עיניים כחולות מתלכסנות מעל עצמות לחיים גבוהות, שערות חלקות בלונדיניות טבעיות, עור חרסינה לבן, גבוהה, דקה וחיננית – הטיפוס הרוסי הזה, הבלונדיני והרזה, בדיוק כמו ארקאדי. היא יכלה בקלות להיות אחותו או בת דודה שלו.
אין לי מושג איך היא הצליחה ללכת לאורך השביל שמוביל מהשער עד לכניסה שלנו, אבל היא חייכה ופסעה בגב זקוף כמו נסיכה למרות שכולם, כולל דני, עמדו ולטשו בה מבט, ובהחלט היה על מה להסתכל. לפעמים אני ממש מצטער שאני הומו.
"שלום חמי." היא אמרה והסתכלה לי ישר בעיניים בלי לדעת שהכחול הזה עשה לי צביטת געגועים לארקאדי, או יותר נכון לבן אדם שהייתי אז, בקיץ הקסום ההוא, כשהייתי מאוהב בו כמו דביל חסר מוח.
"שלום." אמרתי ואפילו חייכתי. היא הייתה מתוקה מאוד, כשראיתי אותה עבר לי כל הכעס וסתם נעשיתי נורא נורא עצוב.
היא התנצלה ואמרה שהיא צריכה לדבר קצת בפרטיות עם רוני ונתנה לו את מפתחות הרכב, ואז הם פשוט נסעו והשאירו אותי עם דדי ועם כל שאר החבורה ששתקו ולטשו בי מבטים.
"בחורה יפה מאוד." העז בסופו של דבר מולי להעיר, "לא מפריע לך שהם…"
משכתי בכתפי וחזרתי הביתה, משאיר אותם לרכל בחוץ. הלב שלי נמחץ מצער, אבל לא הראיתי את זה לאיש, ואפילו חייכתי כששמעתי את דני אומר שהיא באמת יפה, אבל יש לה ציצים נורא קטנים.
אם זה לא סימן שהילד סטרייט עוד יותר מאחי הגדול והדביל אז כנראה שאני באמת לא מבין שום דבר מהחיים שלי. לפחות בתחום הזה יש לי קצת נחת.
"אתה יודע מי החבר שלה?" שאל דדי.
"לא יודע ולא אכפת לי, תעזוב אותי." אמרתי בגסות והלכתי למטבח, אבל הוא רדף אחרי וסיפר לי שהחבר החדש של המולדבית הוא איזה טיפוס מגעיל אחד ממשפחת פשע מפחידה שכל בן אדם נורמאלי היה תופס ממנו מרחק.
עכשיו הבנתי למה רוני כעס כל כך. "עדיף לה להיות עם הומו ולא עם הזבל הזה." אמרתי, ודדי אמר שאני אידיוט ולא מבין כלום.
נו, טוב. מה עוד חדש?
"אני הולך לשיעור פילאטיס." אמרתי לדדי, ולתימהוני הרב הוא החליט שהוא רוצה לבוא איתי. פעם סיפרתי לו שמי שבא בפעם הראשונה למכון מקבל שיעור אחד חינם, ודווקא היום הוא החליט לנצל את השיעור חינם הזה.
נתתי לו בגדי התעמלות משלי והלכנו. אולי זה אידיוטי, ללכת להתעמלות כשהלב שלך מרוסק ככה, אבל מה עוד יכולתי לעשות?
ברבי והבנות חיכו לי שאתייצב כרגיל, ומניסיון מר אני יודע שחשוב לשמור על שגרה כדי לא לרדת מהפסים. בדרך דדי ברבר לי בלי הרף שרוני והמולדבית רק חברים, ושהוא בטוח שרוני אוהב אותי, ושאני לא הבנתי ופירשתי בצורה מוטעית את הדברים שלו, ולמה אני תמיד מסיק את המסקנות המוטעות ו… הוא דיבר ואני שתקתי. הלכתי מהר ואטמתי את עצמי כדי לא לשמוע ולא לחשוב. אני עושה את זה כבר הרבה זמן ואני ממש טוב בקטע הזה.
השיעור היה ממש רע. לא הצלחתי להתאפס על עצמי ולנשום כמו שצריך ובפילאטיס נשימות זה דבר מאוד חשוב. העיקרון הוא לשאוף בזמן המאמץ ולנשום בזמן מנוחה, אבל היום לא הצלחתי משום מה לסדר את הנשימות שלי. הייתי כבד ועייף ומגושם, וכל הזמן הרגשתי חנוק וקצר נשימה. דווקא דדי הצליח יפה מאוד. הוא מאוד השתדל וברבי הקדישה לו המון זמן וכל הזמן תיקנה לו את התנוחות ונגעה בו ללא הרף.
משום מה זה עצבן אותי.
לקראת אמצע השיעור נשברתי. הצלקת שיש לי בבטן (מניתוח תוספתן שהתפוצץ בילדותי) התחילה למשוך ולהכאיב לי בצורה בלתי נסבלת כמו שהיה בשיעורים הראשונים, והרגשתי שאני מאדים כולי מרוב מאמץ, מזיע ומקבל סחרחורת.
ברבי הואילה לשים לב אלי ונתנה לי תרגילים קלים יותר (די משפיל אחרי כל החודשים שבהם הצלחתי לעמוד בקצב). סוף סוף השיעור הארור הזה נגמר ואני כשלתי החוצה.
בפתח ברבי עצרה אותי ושאלה מה עובר עלי ומה קרה. מחייך כמו אוויל תירצתי את חולשתי בהתקררות שנדבקתי בה מחבר לעבודה, ואפילו סיפרתי לה במה בדיוק אני עובד. אני יודע שזה משעמם, אבל היא שאלה, אז עניתי.
"אולי תלך כבר הביתה?" ביקשתי מדדי שהמשיך להיסחב אחרי גם בסוף השיעור.
"מה תלך? ומה עם האוטו שלי?" הוא שאל, ורק אז הבנתי שהאוטו הוא של אבא שלו ולא של המולדבית שמסתבר שאפילו רישיון אין לה.
"מה פתאום הבאת אותה אלינו?" התפלאתי.
הוא משך בכתפיו. "היא ביקשה נורא יפה אז לקחתי אותה."
נו, גם כן הומו. מספיק שאיזה בלונדה מחייכת אליו והוא נמס.
כשהגענו הביתה גילינו את האוטו של דדי חונה מול הבית. רוני ישב על המדרגות לבדו ושיחק בקופסת הסיגריות שלו, אבל לא עישן.
דדי לקח את הדברים שלו, החזיר לי את הבגדי התעמלות, אמר שיבוא שוב בשבוע הבא לפילאטיס והלך.
התקלחתי ונשכבתי על המיטה. רוני הביא לי תה ואת הכדורים ששכחתי לקחת אחרי הצהרים, אבל לשם שינוי לא כעס עלי שדפקתי שוב את משטר התרופות הקדוש.
שתיתי את התה עם הכדורים ואמרתי לו שאני רוצה שניפרד כי אני לא עומד בזה יותר. רוני שתק, לקח את הכוס חזרה למטבח, התעסק שם עם המדיח ואז חזר לחדר השינה ואמר שהוא לא מסכים.
"מה אתה לא מסכים?" התרגזתי, אבל בצורה חלשלושית כזו, הייתי נורא עייף.
"אני לא מסכים שניפרד." הודיע לי רוני בנחת ונשכב לצידי, וברוב חוצפתו התחיל ללטף אותי.
העפתי לו את היד, אבל הוא התעלם והמשיך בשלו. "אנחנו לא מתאימים." הסברתי לו, "אני לא יכול לסבול יותר את הפאדיחות שאתה עושה לי. כל הסיפורים של דדי על מה שאתה עושה בבסיס עולים לי בבריאות."
"למה אתה מקשיב לו בכלל, לאוחצ'ה הסכסכנית הזו?"
"כי הוא עובד אתך והוא יודע מה קורה אתך. אני מרגיש שאתה מסתיר ממני חלק עצום מהחיים שלך. לי אתה נותן רק קטע זעיר מהחיים שלך." התלוננתי. היה לי רושם שהוא מקשיב בתשומת לב ולכן המשכתי להסביר לו כמה מושפל אני מרגיש מכל הקטע הזה שלו עם בנות.
"אתה מבין למה זה מעצבן אותי?" שאלתי אחרי שנאמתי דקה שלמה בלי הפרעה. הייתי מופתע השתיקה הממושכת שלו, בדרך כלל הוא בקושי נותן לי להשלים משפט.
"אהה." אמר רוני בפיזור נפש, ורק אז הבנתי שכל זמן שדיברתי הוא היה עסוק בהשתחלות מתחת לחולצת הפיז'מה שלי.
"אתה בכלל לא מקשיב לי." נעלבתי, "ומה יש לך מהפיז'מה שלי?"
"היא מיותרת. תיפטר ממנה."
"אל תגיד לי מה לעשות, איך היא ידעה מי אני?"
"היא ראתה את התמונה שלך בארנק שלי."
"למה אתה שומר את התמונה שלי בארנק?" השתוממתי.
"ככה, כי בא לי."
"הצלחת לשכנע אותה לוותר על החוליגן הזה?"
"לא, היא אומרת שהיא אוהבת אותו."
"חבל, בחורה חמודה. יש לך טעם טוב."
רוני נאנח ואמר שהוא היה מוכן לתת את הביצה השמאלית שלו כדי להיות מסוגל… "לא הצלחתי להעמיד את הזין לידה. מאז שפגשתי אותך בחורות הפסיקו לעשות לי את זה." אמר בעצב.
"וקודם הן כן עשו לך את זה?"
"האמת שלא כל כך, אבל כל הזמן קיוויתי שברגע שתגיע הבחורה המתאימה…"
"אל תתייאש, אתה עוד צעיר. אולי היא עוד תבוא."
הוא צחק, נשכב עלי ומשך מעלי את מכנסי הפיז'מה ואמר שהיא כבר כאן, ודחף יד בין רגלי. נאבקנו קצת ואחר כך היה סקס, ואז הוא הלך להתרחץ. כשחזר ראיתי שהוא בכה קצת למרות שהוא התאמץ מאוד שאני לא אשים לב.
"אתה באמת רוצה שניפרד?"
"לפעמים, אבל אחר כך זה עובר לי."
"ומחר נלך לסדר חשבון בנק משותף?"
"כן, נלך מחר אחרי הצהרים."
"ואחר כך נלך לקנות בגדים ונעלים?"
"מה שתרצה רוני."
"אני רוצה שנהיה תמיד יחד ותמיד נישן מחובקים."
"בסדר, לילה טוב."
"לילה טוב."

חשבון משותף
בגלל השטויות של רוני לא הספקתי אפילו לשתות קפה בבוקר, פתאום הוא גילה שהמכנסיים טיפה לוחצים עליו ועשה מזה סיפור גדול שהוא משמין, ומה יהיה?
לא יכולתי לא לצחוק. הוא כל כך רזה עד שאימא שלו הייתה צריכה להצר את המכנסים שלו למרות שהם במידה הכי קטנה שצה"ל מספק. הוא אפילו לא צריך להחליף אותם, בלי שום בעיות אפשר להרחיב את המכנסיים למידה המקורית.
אמרתי לו שגם אם הוא השמין טיפה הוא עדיין רזה ושיפסיק לדבר שטויות, גם אם הוא יוסיף עוד עשרים קילוגרם הוא בקושי יתחיל להיות שמנמן.
הוא לא השתכנע, נשכב לידי במיטה והתעקש שאני אמשש לבדוק כמה הוא השמין. מיששתי אותו ואמרתי לו שעכשיו כשהוא מתחיל להתרחב טיפה ולהראות כמו גבר ולא כמו ילד אני אוהב אותו יותר.
הוא אמר שאני סוטה חובב שמנים ואני אמרתי שזה עדיף על להיות סוטה חובב בלונדיניות ואם לא היינו צריכים להספיק לעבודה…
הוא נרגע רק אחרי שנשבעתי לו שאני אוהב אותו רזה או שמן, בכלל לא משנה לי, העיקר שיהיה בריא. אני אוהב את הטעם והריח שלו ואת המגע של הגוף שלו, וזה לא ישתנה אם הוא ישמין מעט. בסופו של דבר הוא סגר את המכנסים בלי יותר מידי קשיים והספיק להסעה אם כי אני לא הספקתי לשתות קפה בבוקר.
בעבודה גמרתי מהר את המקשים שנשארו ואז הוזעקתי למחסן. המון ארגזי צבעים ומדללים המתינו לי, כבדים ומעייפים מאוד. כל העייפות והרגשת הכבדות והחולשה מאתמול חזרו. אני צריך לפתוח אותם ולבדוק מה יש בפנים, להכין להם תוויות, למיין, להוריד את המקוריות להדביק את התוויות בעברית ולהוסיף חותמות ותווית אזהרה צהובה, וחשוב מאוד להיזהר להתאים את תאריכי התפוגה של התוויות לקופסאות.
זו עבודה משעממת, אבל צריך לשים לב, להיזהר, להיות מרוכז, וכמובן להרים המון ארגזים כבדים ולטלטל אותם ממקום למקום. בדרך כלל זה לא סיפור גדול, אבל היום היה לי קשה והרגשתי פתאום קשיש וחלש.
רק כשהגעתי לארוחת הצהרים נזכרתי שבעצם שכחתי לאכול ארוחת עשר בעבודה כי גיליתי פתאום שחלק מהמדללים הגיעו פתוחים והיו נזילות. אחרי שאכלתי צהרים ושתיתי המון מים התאוששתי קצת. הייתה היום רוח מזרחית מעצבנת וכנראה שפשוט התייבשתי ולא שמתי לב.
ככל שהתקרב הרגע שבו עמדנו לפסוע יחד לבנק ולבקש שהחשבון שלי יהפוך לחשבון של שנינו נעשיתי לחוץ יותר. לא נעים לי להודות, אבל חששתי מהתגובה של הפקיד שיטפל בפרוצדורה הזו. בדרך כלל רק בעל ואישה או קרובי משפחה חולקים אותו חשבון בנק, ומאוד חששתי שישאלו למה אנחנו עושים את זה.
לא העזתי להגיד לרוני את הסיבה האמיתית וכל הזמן דחיתי את הבקשה שלו שיהיה לנו חשבון משותף בתירוצים שונים ומשונים. כמה שחשבתי על זה יותר הבנתי שכסף בשבילי משמעותו עצמאות וחופש. אני חושב שזה לא רק אני, בשביל כולם כסף הוא לא רק כסף אלא גם סמל לכל מיני דברים, כל אחד והשריטה שלו בקטע הזה.
הסברתי לרוני שאני עובד כבר מגיל ארבע עשרה ומממן את עצמי בדרך זו או אחרת עוד לפני שהתחלתי להתגלח וקשה לי לקבל ממנו כסף. אני מעדיף שהוא יגור איתי כאורח שלי ולא כשותף, וכמובן שנהייתה מזה מריבה גדולה מלווה בהאשמות שאני לא אוהב אותו ולא בוטח בו.
גם המריבה על החתול שאני לא רוצה לסרס ולהפוך לחתול בית עלוב היא בעצם אותה מריבה. רוני טוען שאני רואה בחתול הזה אלטר אגו של עצמי ושולח אותי לפסיכולוג כל פעם שאנחנו מתחילים לריב בנושא הזה. אולי הייתי הולך, אבל אין לי כסף לממן פינוק כל כך יקר.
טוב, בסופו של דבר ההיגיון הכלכלי ניצח. הוא חי איתי והגיוני שהוא יהיה שותף להוצאות. גם ככה הוא תמיד היה מביא אוכל ומשלם חשבונות בלי שאבקש ממנו, ומוטב שנעשה את זה בצורה מסודרת. אני עדיין מרגיש מוזר מהרעיון שתהיה לנו קופה משותפת. זה מרגיש לי מוזר, אבל אני מניח שאתרגל.
בבנק הכל היה בסדר גמור. טיפלה בנו פקידה ערבייה צעירה, מאוד נחמדה ועדינה שלא מצמצה אפילו כשאמרתי שאנחנו רוצים חשבון משותף. מעכשיו המשכורות של שנינו יכנסו לאותו חשבון שלשנינו תהיה בו זכות חתימה. זה היה רעיון שלי שחלק מהכסף שהוא מרוויח ייסגר בחשבון חיסכון אישי שלו בבנק החייל. לי לצערי אין די כסף לחסכונות, והאמת שנראה לי טיפשי לחסוך כשאני לא יודע כמה שנים עוד נשאר לי לחיות.
העזתי להגיד את זה פעם לרוני ושוב הייתה מריבה איומה. הוא בכה וכעס עלי מאוד ונרגע רק אחרי שהסכמנו שבעצם כל בן אדם מתחיל למות ברגע שהוא נולד, ושאף אחד לא יודע מתי יבוא סופו, ושהכי טוב שנוסיף את הנושא הזה לרשימת הדברים שאנחנו לא מדברים עליהם.
אחרי שיצאנו מהבנק כבר היה כמעט לילה. מחשיך נורא מוקדם כיום, ופתאום נזכרנו שיש משחק כדור סל שרצינו לראות ולכן הלכנו לעשות קניות וחזרנו הביתה. בהתחלה רוני רצה שנלך לאכול באיזה מקום אחרי שנגמור עם הבנק ורק אחר כך נחזור לראות את הכדור סל, אבל אמרתי שאני עייף ומעדיף לאכול בבית והוא לא התווכח. האמת היא שרק בבית נוח לנו. רק שם אנחנו יכולים לגעת זה בזה ולהרגיש חופשיים. בחוץ אני חושב כל הזמן איזה רושם כל תנועה שלי עושה, ואני כל הזמן דרוך ולא רגוע.
עם הזמן התרגלתי לזה כמו שמתרגלים למצב הביטחוני שהוא תמיד קשה ולא יציב, למחסור התמידי בכסף, לפוליטיקה המגעילה, לאוויר המזוהם, לפקקי התנועה, לרעש המטוסים הבלתי פוסק, לחיילים במדים ונשק, לבדיקות הביטחוניות ולכל הדברים שאנחנו מקבלים כמובן מאליו, אבל מנקזים מאיתנו לאט לאט את הכוחות.
בבית כולם חיכו לפיצות שהבטחנו להביא והיה שמח כרגיל. רק מולי לא היה. אבא שלו הרגיש לא טוב והתאשפז. הוא נסע לבית החולים ישר מהעבודה ויישאר כבר לישון אצל אימא שלו. להוריו יש בית גדול ומרווח בנהרייה ואם מולי לא היה חושש שהם ידעו שהוא חי בנפרד מהאישה הוא היה גר אצלם חינם אין כסף ולא מתרוצץ להשכיר דירה.
בסוף המשחק הוא התקשר לשאול מה נשמע ואז התברר שאשתו בנפרד גילתה מתוך נקמנות לאביו שהם עומדים להיפרד, וכשהזקן אמר לה שאלו חדשות מצוינות היא נורא כעסה וסיפרה לו ושהבן שלו פייגלע וזו הסיבה שהם נפרדים.
כמה שעות אחר כך הוא חש רע ונלקח לטיפול נמרץ. אני לא חושב שיש מצב שמולי ואשתו יחזרו להיות שוב יחד.
***
היום, כמו בכל יום שישי, הלכתי לקבוצת תמיכה. דייב, המנחה שלנו שבדרך כלל מגיע ראשון, מדליק את המיחם ולפעמים גם מטאטא את החדר, לא היה הפעם.
רק התיישבנו ופתאום הוא התפרץ פנימה וצנח על כיסא, כולו חיוור ואומלל. "פזי ניסה להתאבד אתמול בלילה." אמר, "הוא בסדר, לקח את כל הכדורים שהיו לו בבית. למזלו אימא שלו באה לבקר אותו על הבוקר וקראה לאמבולנס. עשו לו שטיפת קיבה והוא יצא מזה, אבל הוא חוזר למחלקה הפסיכיאטרית."
שתיקה כבדה השתררה והרגשתי שכולם מביטים דווקא בי. בפגישה הקודמת היה לפזי ולי ויכוח קצר ומכוער, אמרתי לו שבהופעת הדראג שלו הוא מתנהג כמו קריקטורה של אישה וזה מביך אותי. הוא נעלב מאוד ואמר לי שזו הבעיה שלי לא שלו, ואחרי הפגישה לא רצה לבוא לשתות איתנו קפה.
תכננתי שהיום אני אתנצל בפניו ואבקש סליחה. חבל שלא עשיתי את זה מיד, אבל הייתי עסוק וחשבתי שיהיה לי זמן אחר כך. לפעמים אין אחר כך.
פזי הוא אוחצ'ה קלאסית, בחור עדין, עגלגל, לבוש תמיד בקפידה גנדרנית, קול ציפציפי ותנועות נשיות. אני מחבב אותו למרות שהוא מעצבן אותי וגורם לי תסכול וחוסר נוחות. הוא סיפר לנו שהוא תמיד היה כזה ובגלל שהיה בן יחיד וגדל אצל אימא וסבתא בלי הרבה השפעה גברית בבית הוא התחיל לסבול מההתנהגות שלו רק בגיל שש כשהיה חייב ללכת לגן חובה. עד אז הוא היה בבית משחק עם בובות ועם השמלות והאיפור של אימא שלו.
בגן הוא עוד הסתדר איכשהו, אבל את הימים הראשונים בבית הספר הוא מתאר כגיהינום. אני מניח שכל אחד זוכר ילד כזה מילדותו. ילד עדין ונשי שמצליח להתחבר רק עם הבנות, אוהב את שיעורי המוזיקה והאמנות ושונא את המורה להתעמלות.
גם ליאור מתנהג ככה לפעמים, התנועות הכאילו נשיות הללו עם הידיים (אף אישה אמיתית לא באמת מתנהגת ככה), והעיכוס המרגיז הזה, אבל ליאור גם מסוגל, כשהוא רוצה, להתנהג נורמאלי, ופזי לא.
שאלתי אותו למה הוא לא מפסיק להיות כזה נשי והוא ענה לי בעוקצנות למה אני לא מפסיק להתנהג כמו ערס סופר גברי, וכמובן ששוב היה ויכוח. נאלצתי להודות שמבין שנינו הוא האמיץ יותר. במשך כל שנות הילדות וההתבגרות הוא היה מטרה ללעג ובוז, ובכל זאת התמיד לא להשתנות וגם כיום הוא מתעקש לדבוק באמת שלו.
בימים פזי עובד כמלצר ובערבים הוא מופיע במועדון אחד בתל אביב בלבוש של דיווה ושר ברוב דרמטיות שירים של ריטה ושל מדונה כשהוא לבוש בשמלה נוצצת עם פייטים.
בזמנו דיברנו קצת על מוזיקה והתברר ששנינו מעריצים את חווה אלברשטיין, חושבים שנחמה הנדל הייתה זמרת גדולה ומוחמצת, ומצטערים על מותה. אוהבים שירים של שנות השישים ואת זמרות הג'ז הגדולות, ומתים על צליל של סקסופון בס.
שאלתי אם אפשר לבקר אצלו והמנחה אמר שאולי כדאי שנחכה עם זה כמה ימים כי הוא מאוד מותש וקשה לו לדבר בגלל הטובוס שדחפו לו לגרון.
"אתה חושב שזה בגלל מה שאמרתי לו בפעם הקודמת?" שאלתי והודיתי שאני מרגיש אשם כי איתו בפעם האחרונה שנפגשנו.
כולם טענו שזה לא בגללי ושפזי היה מדוכא עוד לפני שפגש אותי, והמנחה אמר שאני מגזים, שלא דיברתי איתו בגסות כמו שנידמה לי, ובכל מקרה הבעיות שלו התחילו הרבה לפני שהוא פגש אותי, ואף אחד לא מתאבד בגלל משהו שמישהו אומר אלא בגלל סיבות עמוקות יותר. אני מקווה שהם צודקים. בכל זאת אני חש אי נעימות כי גם אחרי שהפסקתי להרגיש אי נוחות לפנות אליו כשהיינו בקבוצה, עדיין התפדחתי ללכת איתו ברחוב ואני חושב שהוא קלט את זה. חבל שהוא נמשך דווקא לטיפוסים כמוני שנראים סטרייטים לגמרי. אני קופא כולי כשהוא נוגע בי אפילו במקרה ואני בטח לא ההומו הראשון שהסתכל עליו בעין עקומה.
שוחחנו על זה קצת בקבוצת תמיכה וכולם הסכימו שזו הבעיה שלי לא שלו. אני מסכים, ובכל זאת אני לא יכול שלא לקוות שיום אחד הוא יסתפר קצר, יפסיק לעכס ולדבר בקול צפצפני, יפסיק להתרגש מבגדים ונעליים ויהיה קצת יותר גבר לכל הרוחות.
קצת אחרי מוצאי שבת דיברתי עם מיקי, חבר וירטואלי ותיק שלי שנפרד לפני כשבועיים מהחבר שלו בגלל לחצים משפחתיים. הוא היה כמובן מדוכא מאוד, ואחרי כמה ימים של בכי ועצב נכנס לצ'אט, קבע ללכת למישהו הביתה וקרה מה שאני תמיד חושש שיקרה, הבחור היה שונה לגמרי מכפי שתיאר את עצמו. טיפוס מגעיל וגס רוח אמר מיקי, ואם לא די בכך הוא הזמין עוד חבר שיצטרף לחגיגה.
מיקי לא פירט מה בדיוק קרה שם, ואני העדפתי לא לחקור, אבל כדי לצאת משם בשלום הוא נאלץ לעשות דברים שהוא לא ממש רצה לעשות, והנחמה היחידה שלו הייתה שהם השתמשו בקונדום. גם הוא וגם האקס שלו שייכים למגזר הדתי, ומיקי כל כך שבור מהקטע הזה עד שכעת גם הוא מתכוון ללכת לפגישות שידוכים ולחפש בחורה להתחתן איתה.
זה מה שהחבר שלו עשה כי ככה עושים אצלם. לא מאמינים באהבה אלא בהתאמה של המשפחות והרמה של הדתיות. האהבה אמורה לבוא אחרי החופה. אני בספק אם זה יקרה למיקי, או לחבר שלו שהוא עדיין מאוד אוהב. הוא סיפר לאקס על מה שקרה והתחנן לפניו שהם יחזרו, אבל למרות שהאקס הזדעזע ובכה הוא הודה שהוא לא חזק מספיק לעמוד בפני הוריו והם החליטו לא להיפגש עוד.
מיקי נשמע כל כך אומלל, הוא אפילו לא בכה. כל השמחה וההתלהבות שתמיד היו בו נכבו. כל כך כאב לי עליו, הוא רק ילד ולא די בכך שאהבתו הראשונה נגמרה בצורה כל כך מכוערת בא הסיפור הזה וסתם עליה את הגולל. שוחחנו המון זמן וכמובן שרוני התפלא עם מי אני מתלחש כל כך הרבה בטלפון (בדרך כלל אין לי ממש סבלנות להתקשקש שעות בטלפון). בגלל הפרצוף שהוא עשה (בזמנו הבטחתי לא לדבר בטלפון עם חברים וירטואלים) הייתי צריך להסביר שזה מקרה מיוחד של בחור מהמגזר החרדי שאני מכיר די הרבה זמן. הוא ביקש לדבר איתי באופן דחוף, ומפני שאין לו גישה חופשית למחשב נתתי לו את הטלפון שלי, דבר שאני לא נוהג לעשות בדרך כלל.
רוני המשיך לעשות פרצופים ובסוף נשברתי וסיפרתי לו הכל, למרות שהבטחתי למיקי שהדברים שהוא סיפר לי הם רק ביני לבינו. רוני לקח את הסיפור מאוד קשה והעלה תכניות נקמה שונות ומשונות שפסלתי מיד. למיקי הרבה יותר חשוב שאף אחד לא ידע כלום מאשר להחזיר לטיפוס ההוא כגמולו. לא נעים לי שהפרתי את הבטחתי למיקי. אמנם רוני אומר שברור לכל אחד שבן הזוג לא נכלל בהבטחת הסודיות, אבל אני עדיין לא מרגיש נוח שסיפרתי לו.
הוא טוען שאני סגור נורא ולא מספר לו כלום ואני אומר שהוא יודע כל מה שהוא צריך לדעת ושיפסיק לחפור, לא כל דבר הוא חייב לדעת עלי. הוא כמובן חושב אחרת.
הנה דבר שהוא לא יודע – כשחזרתי אתמול מקבוצת התמיכה, מדוכא ואומלל בגלל החדשות הרעות על פזי, קיבלתי שיחת טלפון מעצבנת נורא מאחותו הגדולה.
אחת הפקידות בבנק שלנו מכירה אותה והיא הלכה והלשינה לה שנתתי לרוני זכות חתימה בחשבון שלי ושהוא מעביר אלי את המשכורת שלו. ככה זה במקום קטן, כולם יודעים הכל על כולם ואף אחד לא יכול לשמור את העסקים שלו בפרטיות, מעצבן מאוד. מה שהכי מעצבן בשיחה הזו היה שהיא דיברה נורא בנחמדות, וכל הזמן חזרה ואמרה שזה לא עסקה, אבל היא דואגת נורא לאחיה הקטן, והיא חוששת מה יהיה איתו אם ניפרד, ומה יקרה אם אני אחלה ולא אוכל לעבוד, ולא שכחה לציין שוב ושוב שאני הרבה יותר בוגר ומנוסה ממנו ושרוני הוא רק ילד תמים והוא לא מבין שום דבר בכספים, וזה לא שהיא מאשימה אותי חלילה במשהו, אבל…
פירוש רש"י של כל המלל החביב ההוא היה שהיא חושבת שאני מנצל את רוני, ולא די שאני מדיח אותו למשכב זכר אני גם חי על חשבונו. היא לא הזכירה כמובן את זה שאחיה התמים והילדותי חי בבית שלי מרצונו וביוזמתו, שהוא כבר כמעט בן עשרים ושתיים ויודע טוב מאוד מה הוא רוצה, ושאני עובד ומרוויח ומפרנס את עצמי כבר שנים, ומעולם לא לקחתי ממנו פרוטה.
אמרתי לה שרוני ילד גדול ושהוא זה שרצה שיהיה לנו חשבון משותף, ושהוא מכניס רק חלק ממשכורתו לחשבון ואת השאר הוא חוסך בבנק נפרד. "אם הוא היה חי בבית הוא היה יכול לחסוך את כל הכסף שהוא מרוויח, ולמצוא בחורה להתחתן איתה." התפרצה האחות שאמורה להיות הנאורה במשפחה.
"אני מסכים אתך." עניתי בקרירות, "ואם תצליחי לשכנע אותו לעזוב אותי שיהיה לך בהצלחה, אני הראשון שאעזור לו לארוז." וטרקתי, רועד כולי מכעס.
רוני בא אחרי שעה בערך הביתה, ראה את הפרצוף שלי והתחיל לחקור מה קרה, וכדי לא לספר לו על אחותו (הוא מאוד מחזיק ממנה ואני לא רוצה שהם יריבו) סיפרתי לו על פזי.
הוא מאוד לקח ללב את הסיפור הזה, וכמובן שגם הוא מכיר אחד שהיה איתו בכיתה והיה נשי כזה, וכולם ירדו עליו. אותה תגובה שמעתי מכל מי ששמע על הסיפור של פזי כי כל אחד מכיר מישהו כמוה שכבר בגיל שבע ידעת שהוא הומו.
מצד אחד קצת כעסתי על עצמי שסיפרתי לרוני על דבר שקרה בקבוצת התמיכה שלי למרות שאסור לי, ומצד שני זה היה רק לטובה כי כל הזמן התקשרו אלי חבר'ה מהקבוצה לדבר על פזי, ולכל אחד היה רעיון אחר מה אנחנו צריכים לעשות כדי לעודד אותו ולשפר את הרגשתו.

אם רוני לא היה יודע במה מדובר הוא כבר היה עושה לי את המוות בגלל המרתון הטלפוני הזה. כולנו היינו נרעשים מאוד ובסופו של דבר החלטנו להיפגש בבית של המנחה שלנו שחי עם החבר שלו לא רחוק מהקריה שלנו כדי לשוחח שוב על ניסיון ההתאבדות של פזי שהסעיר אותנו מאוד כי כמעט כל אחד מאיתנו ניסה לבצע ניסיון התאבדות, וכולם חשבו על זה ברצינות יותר מפעם אחת, ומאחר ובקבוצת תמיכה אתה שופך את הקרביים בפני כולם ומספר להם הכל על עצמך אנחנו חשים מאוד קרובים זה לזה וההרגשה שלנו לשמע ניסיון ההתאבדות של פזי הייתה גרועה כאילו קרוב משפחה שלנו ניסה להתאבד. בעצם, לאור היחסים הדי גרועים של רובנו עם המשפחות שלהם, ההרגשה הייתה גרועה עוד יותר.
העיקרון של קבוצות תמיכה הוא שהאינטראקציה בין החברים עוזרת לכל אחד לרפא ולהבין את השריטות שלו דרך השריטות של אחרים. כל אחד משקף את הבעיות של חבריו לקבוצה וזה אמור להיות מאוד תרפויטי, שלא לדבר שזה יוצא פחות יקר כי הזמן של המנחה מתחלק שווה בשווה על יותר אנשים. יש קבוצות לא הומוגניות, ויש הומוגניות, ועדיין לא הוחלט מה עדיף. הקבוצה שלנו שמורכבת כולה מגברים נשאי איידס שכולם הומואים היא לכאורה מאוד הומוגנית, אם כי יש אצלנו מגוון של אנשים, גילים ובעיות.
בזמנו לחצו עלי ללכת לקבוצה כדי שאוכל להשתחרר מהמחלקה מהר ככל האפשר. כשהגעתי לשם הייתי קצת ממורמר והרגשתי שלוחצים אותי בכוח לעשות דבר שאני לא מאמין בו. בפגישות הראשונות השתתפתי ככפוי שד, ולאט לאט נרגעתי ולא רק שנשמתי חופשי גם פתחתי את הפה והבעתי את דעתי אם ביקשו אותה או לא. חלק גדול מהשינוי שחל בעמדות שלי כלפי הקבוצה נובע מאישיותו של המנחה שלנו שהוא בן אדם מקסים, חכם, וגם שווה ביותר. אני אוהב אותו מאוד ומאוד מעריך אותו.
הפגישה הפעם הייתה כמובן לא רשמית, והמנחה הציע שמי שרוצה שיביא גם את בן זוגו כדי שנרגיש יותר כמו בבילוי חברתי ולא כמו בפגישה טיפולית. די בהיסוס הצעתי לרוני לבוא איתי ולפליאתי הוא שמח מאוד, וככה התייצבנו לנו, קצת מתוחים, בפתח הבית הצנוע של המנחה שלנו למה שהוא כינה – מפגש חברתי שנועד להרמת המורל הקבוצתי.
המפגש היה רגוע יחסית לכיסוחים שלנו בזמן הפגישות ורוני הדהים אותי כשהתחבר מיד עם כולם והתחבב על כל הקבוצה. רובנו טיפוסים די דיכאוניים והאישיות שלו כל כך חברותית ופתוחה ומלאת עליצות עד שכולם נפתחו אליו כמו חמניות לשמש והוא הקסים את כולם, כולל את המנחה ואת החבר שלו שגם נכח. כל פעם אני נדהם מחדש לראות כמה טוב רוני מסתדר בחברה, ואיך הוא משתלב מיד עם כל סוגי בני האדם, ומתפלא מה בחור כל כך שמח וסקסי ונחמד מוצא בטיפוס שקט ומשתבלל כמוני.
כמובן שכל חברי הקבוצה שלנו שמעו עליו, ובדרך כלל דברים לא כל כך חיוביים, והם בטח ציפו לאיזה מפלצת מפחידה, ופתאום מופיע הילד המתולתל והשמח הזה, מפזר חיוכים לכל עבר, מספר בדיחות, רוקד ושר ומפזז ומצחיק אותם. האמינות שלי נהרסה לגמרי לאור ההופעה של רוני. כל אחד תפס אותי לחוד לספר לי שאני דביל ושהחבר שלי מקסים, ואיך בכלל הגרלתי בחור חמוד כזה. הגדיל לעשות גולן שממש הזיל עליו ריר ואפילו נתן לו את הטלפון שלו שיתקשר אליו כל פעם שאני מגזים ומציק לו יותר מידי. הוא כאילו צחק, אבל ראיתי מצוין שהוא דחף לו את הפתק עם המספר שלו לכיס המכנסיים.
החלטנו שכדי לא לגרום למהומה בחדר של פזי נעשה תורנות ביקורים וכל יום יבואו שני אנשים לבקר אותו. אני ושמוליק קיבלנו את יום שני. אני שונא בתי חולים ואין לי מושג מה אומרים לבן אדם שניסה להתאבד? שיהיה לך בהצלחה בפעם הבאה לא נשמע רעיון טוב כל כך.
***
שאר השבת עברה עלינו בשקט יחסי. רוני אמר שנמאס לו כבר מהרעש של ימי שישי ונשאר איתי בבית, ופשוט הלכנו לישון מוקדם. למרבה הצער גם התעוררנו מוקדם בחמש לפנות בוקר, שעה שבדרך כלל היא תיאורטית בלבד, לשמע צעקות ומריבות מהדירה של ליאור. כמה דקות אחר כך מיצי הופיע אצלנו עם דמעות בעיניים וערמות של בגדים ביד. לא הופתעתי לשמוע שהוא שוב רב עם ליאור שזרק אותו החוצה, כולל כל הבגדים שלו. רוני דחף באדישות את הראש מתחת לכרית וסירב להתעורר ותנחשו מי היה צריך לצאת לאור הזריחה עם מיצי וללקט את כל הבגדים שלו שהתגוללו בחוץ, ואחר כך להכין לו תה כדי שיירגע?
מיצי בכה בהיסטריה ואחר כך לקח כדור הרגעה והלך לישון במיטה של מולי, והתעורר רק כשמולי הופיע בצהרים עם טנדר שהוא שכר ממישהו ואסף את כל החפצים שלו. אבא שלו התאושש וחזר הביתה, ומולי החליט לעבור לגור אצל הוריו שעכשיו כבר יודעים עליו הכל. הם לא מאושרים כמובן, אבל בגילם ובמצב הבריאות שלהם הם מעדיפים לשתוק ולקבל אותו כמו שהוא. לפחות הוא יגור אצלם והם לא יהיו לבדם בבית הגדול הזה.
מיצי ביקש שאניח לו לגור כמה ימים אצלי עד שהוא יחליט מה לעשות, והודיע חגיגית שהוא עם ליאור גמר סופית. גם ליאור אמר לי בטון חגיגי לא פחות שהוא עם הבוגד המשתרלל הזה גמר סופית. נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s