על הבוקר התקשר אלי אחי הגדול וסיפר לי בהתרגשות ששמעו ממנו והכל בסדר, הוא ממש בסדר וברגע שיהיו טיסות הוא יגיע לארץ. "מה? מי? על מה אתה מדבר סמי?"
התברר שהוא מדבר על הבעל של הבת הדודה שלנו. מסתבר שהאידיוט הזה (הוא שוטר במשטרת התנועה, מסתובב כמו דביל עם מדים ואקדח, וכל הזמן דואג לנפח את השרירים שלו במכון כושר ולהגיד דברים נבזיים נגד הומואים) נסע עם חברים לתאילנד ונתקע באי פוקט בדיוק כשהתחיל הבלגן עם הצונאמי. בבית הוא השאיר את הבת דודה שלי עם שלושה ילדים, מודאגת עד מוות, ואני שמקשיב כל היום לסיפורים על ישראלים שנתקעו בתאילנד לא יודע שגם בעלה שם. "למה לא סיפרתם לי?" באתי בטענות לאחי. "חשבתי שמשה התקשר אליך." הוא התגונן, "אז מה שלומך?"
"בסדר." הפטרתי, "הכל בסדר סמי." לא ספרתי לו כמובן על הקשיים והצרות, רק שמצאתי עוד עבודה ושאני לומד ושהכל בסדר אצלי.
"תמיד הייתי דגרן." צחק אחי.
"מה עם סבא." שאלתי. סבא שלי גוסס מסרטן, אבל הוא בבית כי אין טעם לאשפז אותו. במצבו אין שום דבר שאפשר לעשות עוד בשבילו. הוא רוצה הביתה והם רוצים מיטה פנויה אז הוא בבית. סבתא, חולה גם היא, מטפלת בו, ואבא שלי עוזר כמה שהוא יכול.
"הכל כרגיל." השיב סמי, ולרגע שנינו היינו עצובים יחד, ואז הוא אמר לי שיהיה טוב ושאבוא לבקר לפעמים. סתם אמירה שאין בה כלום, זה הרי שנינו יודעים, ואנחנו נפרדים.
אחר כך התקשר בוריס ושאל אם אני יכול להיפגש אתו בהזדמנות. קולו לא כתמול שלשום, והוא נשמע חסר בטחון ואומלל כשהוא אומר שהוא צריך ממני טובה. "אני ממש עסוק." אמרתי, לא כדי להיות רשע אלא כי אני באמת ממש עסוק ובקושי יש לי זמן לעצמי. "למה שלא תשאל עכשיו. אני אשמח לעזור אם אוכל."
מסתבר שהוא גר אצל אחותו וגיסו ממרר את חייו ועד שתתפנה הדירה ששכר הוא רוצה לבוא לגור אצלי לכמה ימים. "שכרת דירה?" נדהמתי, "מה, אתה לא חוזר לחו"ל?" משום מה הלב שלי דפק נורא מהר והידיים רעדו קצת כשהבנתי שהוא יישאר בארץ.
"לא. מה, לא סיפרתי לך? לא מאריכים את חוזה ההעסקה שלי, ובמכללה רוצים שאני אחזור אז… אני יודע שאתה שונא אותי חמי, אבל האמת היא ששרפתי את כל הגשרים שלי בארץ. המשפחה שלי ממש מתעבת אותי והחברים…" הוא נאנח, נשמע פתאום זקן ובודד ואני ממהר להגיד לו שאני לא שונא אותו ושהוא יכול לבוא לגור איתי כמה זמן שצריך.
"החבר שלך לא יתנגד?" הוא שאל, כמעט בלחש.
"יש לנו יחסים פתוחים." עניתי בביטחון למרות שמעולם לא ניסינו להגדיר את היחסים שלנו ככה או אחרת, אבל שרוני רק ינסה להגיד שהוא מתנגד. הוא לא יעז, לא כשהוא מבלה עם האילנית הזו כל הזמן.
כמה דקות אחר כך רוני, כאילו בחוש טלפתי, התקשר אלי והודיע לי בצער שהוא יבוא אלי ביום שלישי מאוחר מאוד כי הוא קבע לסרט עם חברים. פירוש רש"י – הוא יוצא לבלות אתה.
כשהתחלתי לעבוד בקרטונים סוכם שבימי שלישי אני לא עובד והתעקשתי דווקא על יום שלישי כי זה היום שבו רוני מקבל אפטר, והנה הוא שם לי ברז. "לא נורא מאמי." אמרתי במתק קול, "אל תדאג לי, בוריס בא לגור איתי לכמה ימים, אז אם תהיה עייף אחרי "הבילוי" (נתתי לו להרגיש את הגרשיים בקול שלי) אתה יכול להישאר אצלה או ללכת לישון אצל אימא שלך."
"בוריס?" שאל רוני בחשדנות, "בוריס שלך?"
"כן, בוריס שלי. יש לך בעיה עם זה?"
הוא טרק לי בפנים ולכן לא הספקתי לספר לו על סוויסה והפגישה המופלאה שלנו, זה קרה אתמול בלילה, בתחנה האחרונה של איסוף הקרטונים. רק עצרנו את המשאית ליד המכלאה של הקרטונים ומיד הגיעה עוד משאית. מיד נכנסתי לכוננות ספיגה, מכין את עצמי נפשית למכות ולאלימות, יודע שאתפקד טוב ואם צריך אני אחטיף, ואולי גם אחטוף, ואחר כך, כשאהיה לבד, אשלם על זה ברעידות בכל הגוף, ובחלומות רעים, כמו שקורה לי תמיד אחרי אלימות. אפילו אלימות מילולית משאירה אותי מותש וחולה, אבל הכל מבפנים, בחוץ אני עושה קולות של עבאדאי שרק מת ללכת מכות, ואז יורדים כמה חבר'ה מוזנחים ועייפים מהמשאית ומסתכלים בנו בחשש. אנחנו מסתכלים עליהם בצורה דומה עד שהאחרון שיורד מהמשאית מתברר כסוויסה ידידי הוותיק שנמצא שם על תקן הבריון שלהם.
נפגשתי עם סוויסה לראשונה בטירונות ומיד התיידדנו, ומאוד שמחנו להיפגש שוב. כל החבורה עמדה נדהמת למראה שנינו לוחצים ידיים ומתחבקים בחום. הוא בחור טוב, נשוי כבר שלוש שנים ואשתו בהריון עם השני ובדיוק כמו אצלי הקרטונים אצלו זו העבודה השנייה. תיק תק אנחנו מסדרים הכל. מתחלקים בשלל, מסמנים על מפה שקרענו מספר טלפונים ישן את קו הגבול בין הקבוצות שלי ושלו, ונפרדים בחום. לדעתי זה סיפור יפה עם סוף שמח. כמה חבל שלא יכולתי לספר אותו לרוני.
בוריס הגיע בערב, סידר את מעט החפצים שלו בארון ונשכב על הספה לנוח. בזמן שהקלדתי את הפוסט והוא נמנם מול הטלוויזיה.
הזמן עבר, הירח הענקי והצהוב של אמצע החודש כבר טיפס למעלה בשמים ונעשה קטן ולבן, ההצגה הראשונה בקולנוע נגמרה ורוני עדיין לא הגיע ובינתיים פחיסטון שלי לא מרוצה. הוא קופץ על ברכי, מילל, נוגח את בטני במצחו, כועס עלי. הוא לא אוהב את האוכל שנתתי לו. "אני רעב!" הוא מילל בקוצר רוח, "למה אתה נותן לי את הבונזו הזה? תן לי משהו טעים לאכול."
"זה מה יש." אמרתי בקשיחות והורדתי אותו מעל ברכי, "וזה לא בונזו, זה אוכל מזין של חתולים, יש בו ויטמינים והוא מכיל את כל אבות המזון. יש מאות חתולים רעבים בהודו שהיו טורפים את האוכל הזה בלי תלונות, מלקקים את השפתיים וגומרים הכל מהצלחת, תפסיק להתפנק."
"אבל אני לא אוהב אותו!" מחה פחיסטון, "אני לא רגיל לאוכל היבש הזה! אני אוהב את מה שרוני היה נותן לי לאכול, איפה רוני?"
"אין רוני!" אמרתי בתקיפות, "נגמרו הפינוקים של טונה בשמן וקופסאות שימורים של ויסקז (חמש ₪ הקופסא). מהיום תאכל אוכל יבש ומזין ותגיד תודה שיש לך מה לאכול."
החתול השחור השמן והמבריק הביט בי בתוגה בעיניו הירוקות והלך למטבח, נעמד מול המקרר ויילל. "תפסיק להתבכיין, תתרגל למה שיש." צעקתי עליו, פתחתי לו את הדלת והנחתי לו להסתלק החוצה.
בוריס התעורר מהרעש והתיישב, "עם מי דיברת?" שאל בפליאה.
"עם החתול." הסברתי, "הוא מתפנק ורוצה אוכל של בני אדם. הכל באשמת רוני. הוא פינק אותו עם טונה וכבדים מטוגנים, אבל זה נגמר, מהיום יש רק בונזו יבש."
בוריס נאנח והניח יד על ברכי, "חמי," טלטל את ברכי בעדינות, "מנחם."
"מה?" עניתי בעצבים.
"אנחנו צריכים לדבר חמוד." אמר בוריס.
"על מה?"
"על מה שקרה בעבר. על ארקאדי ועל המון דברים אחרים."
"לא רוצה לדבר, מה שעבר עבר, דיבורים לא עוזרים כלום."
"דיבורים כן עוזרים." התעקש בוריס.
משכתי בכתפי במיאון והוא נאנח שוב. "אתה לא הולך לעבודה היום?"
"כן. יותר מאוחר, אני צריך לצאת רק בעשר." עיני התמלאו דמעות אכזבה. "הוא לא צלצל כל היום. אני חושב שזה נגמר, הוא לא יחזור יותר בוריס."
"בוא הנה." הוא משך אותי אליו לחיבוק, "הוא יחזור, ואם לא, יבוא אחר במקומו. אולי תלך לנוח קצת לפני העבודה? תעזוב את המחשב, יכאב לך הראש. לך לישון."
"לא רוצה, הראש כבר כואב לי בין כה ואני לא מצליח להירדם."
"נו, בוא טיפשון. לך תעשה מקלחת חמה כמו שאתה אוהב, קדימה חמוד, אני אסבן לך את הגב." במקלחת הוא מחליק יד מסובנת על גבי וכתפי, חופף את ראשי, מפנק אותי בעדינות, נוהג בי כאילו אני ילד חולה. אחר כך אני נכנס לפיג'מה שלי ומתכרבל במיטה. בעוד שלוש שעות עלי להיות בעבודה, אבל עכשיו יש לי קצת זמן לנוח.
אני יודע שאני חייב להירגע, אבל הראש לא מפסיק לעבוד. אני לא יכול להפסיק לחשוב על רוני. כל דבר מזכיר לי אותו. אני מתחרט שדיברתי אליו בקשיחות בטלפון, מתלבט אם להפר את ההסכם שעשינו שרק הוא זה שמתקשר אלי. הוא טוען שהוא לא רוצה שאפריע לו בזמן השיעורים, אבל אני יודע שהוא אחוז פחד שאתקשר אליו בזמן שאילנית לידו או שאפריע לו כשהוא עם חבריו ושהם ינחשו חלילה מטון קולו שהוא מדבר עם החבר שלו.
הוא גורם לי לחוש כמו סוד מלוכלך – המאהב הסודי שצריך לשמור חבוי בפינה. חטא מביש שצריך להסתיר מעיני אנשים הגונים.
עדיף לי בלעדיו, אני חושב במרדנות, מנסה לעורר בעצמי כעס עליו, אומר לעצמי שלא אכפת לי, שאני שם זין, אבל זה לא נכון, כואב לי כל כך. מתגעגע ובודד אני מתחיל ליבב חרש לתוך הכרית. "חמי?" בוריס פותח את דלת חדר השינה וצלליתו השחורה מצטיירת כמגזרת נייר על רקע הפתח המואר, "אתה בסדר?"
"לא." אני עונה באומללות, "אני לא מצליח לישון וקר לי ברגליים."
"שאני אבוא לחמם אותך?" הוא שואל.
"כן, בוא." אני עונה ומיד מתחרט, אבל הוא כבר לצידי, נפטר בזריזות מבגדיו. החדר מואר קלושות באור שבא מהמטבח. גופו צנום משזכרתי, שריריו קשים ועורו חמים ומחוספס.
"אנחנו לא חייבים לעשות כלום." הוא אומר בעדינות, "אפשר רק להתחבק." אנחנו נצמדים זה לזה, ריחו המוכר אופף אותי, זורק אותי בבת אחת לזמנים אחרים.
"חמי." הוא לוחש, מעביר יד תובענית וחמה על גופי, "חמי החמוד, שכחתי כבר כמה אתה חמוד." ידיו החכמות מלטפות אותי, נוגעות בגופי, מזכירות לי נשכחות. אברו, עבה ונוקשה, מתחכך בירכי, כפו לוכדת את פרקי ידי ומקבעת אותם מעל לראשי. אשכי אחוזים בידו הבוטחת, לשון חמה ומפתה מבעירה אש בעורי. בבת אחת אני לוהט כולי, הדופק הולם במפשעתי. פתאום אני מודע לגופי בצורה מדהימה – חש את פטמותיי מזדקרות ואת מרוץ הדם בעורקי, מרגיש גלי עונג מרצדים בתוכי, מתחילים בקצות בהונותיי המתכווצות בציפייה, עוברים לפי הטבעת שלי ומשם מזנקים דרך עמוד השדרה המצטמרר מעונג עד לעור הקרקפת.
"בבקשה, בוא אלי חמוד." הוא לוחש באוזני, ולשונו נוגעת לא נוגעת בתנוך הרגיש. משהו חם ופראי מתפוצץ בתוכי. אני צריך אותו בתוכי, ואני צריך אותו עכשיו!
אני מעיף מעלי את חולצת הפיג'מה ומסתער עליו. הוא צוחק, מרסן אותי בעדינות, כופה עלי את רצונו, משתלט עלי בתקיפות מחרמנת, מכאיב לי בצורה כל כך מענגת ונהדרת עד שאיני יכול שלא ליבב. הוא משכיב אותי על גבי, פרקי ידי המצולבים אחוזים בידו החזקה הלוחצת אותם בכוח אל ראש המיטה הנוקשה. חסר אונים, נתון לגמרי לחסדיו, אני מתקמר לעברו. ישבני מופנה אליו בהזמנה אילמת. הוא מחייך אלי חיוך עדין, מביט בעיני, ממתין לאישורי. קולט את ההנהון הקליל שלי הוא לופת את הזין הזקוף והמשתוקק שלי בידו הפנויה וחודר לתוכי בתנועה ארוכה ובטוחה. חלל שכלל לא הייתי מודע לקיומו מתמלא בתוכי, ומשהו שהיה מכווץ ומתוח בי כל זמן שהייתי עם רוני משתחרר פתאום ואני מפתיע את עצמי ונאנק בקול ומיד נדהם מקול הגניחה העמוקה הנפלטת ממעמקים שלא ידעתי שמצויים בי. איך שכחתי כמה אהבתי פעם להרגיש שהוא ממלא את כולי?
גם הוא מופתע ועוצר לרגע, ממתין, מצפה לתגובה ממני. "כן." אני לוחש, "כן, אני רוצה עוד."
מצטחק לנפשו הוא הולם בי בכוח, סוחט ממני גניחות עונג מעורב בכאב. תוך כדי הזיון הוא מתחיל לשפשף את הזין שלי בתיאום מושלם עם תנועות גופו בתוכי. כעת הוא שולט בי לגמרי. אני מרגיש כאילו אני שייך לו ולא לעצמי. רק ככה, כשאני משופד על הזין שלו, לכוד בזרועותיו, גופי מפותל בתנוחה לא נוחה שרק מעצימה את התענוג של שליטתו בי, אני משתחרר, נרגע, נסחף, הולך לאיבוד בתוך עצמי. אווו! גניחה של עונג מעורב בכאב נפלטת מפי ואני גומר בעוצמה שגורמת לי לרעוד. הזרע הלבנבן מכתים את ידו ואת הסדין והוא צוחק שוב וגומר מיד אחרי. מזמן לא גמרתי בעוצמה כזו, אני מתנשף כמו רץ מרתון וחש לתימהוני שדמעות מכתימות את לחיי.
הוא מבחין בדמעותיי, אבל לא שואל שאלות, רק אוחז בי ברוך, מפזר נשיקות על כתפי, מנענע אותי בזרועותיו, מפציר בי להירדם. כמו ילד קטן ועייף אני מציית לו, נצמד לגופו, נרגע ונרדם. מחר נצטרך לדבר על הכל, אבל כעת אני רק רוצה לנוח.
רק אחרי שחזרנו למחרת מהמכללה נודע לי שבוריס עבד עלי ועד היום הוא בכלל לא היה בטוח שיתקבל לעבודה במכללה. גם הסיפור על הדירה שהוא ממתין עד שתתפנה היה מצוץ מהאצבע. "ומה עם אחותך והגיס שלך? הם קיימים בכלל או שגם הם המצאה שלך?"
"לצערי הם דווקא כן קיימים, והם ממש לא סובלים אותי."
"באמת? מעניין למה?" אמרתי במה שהיה אמור להיות טון אירוני ועצרתי את המכונית בפניה לכביש הראשי, ממתין לרגע שבו אוכל להשתלב בתנועה. התכוננתי להמשיך לדבר עם בוריס בטון עוקצני ולנזוף בו על השקרים שהאכיל אותי בהם, אבל טרקטורון קטן וירוק שנתקע בפגוש האחורי של מכוניתי הפסיק את נאום התוכחה הצדקני שלי בעודו באיבו.
הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו כשיצאתי מהרכב לבדוק מה הנזק היה – מגיע לך! אלוהים שלח לך אות אזהרה משמים! תגיד תודה ותחזור בתשובה.
אני יודע שהטרקטורון הזה הוא לא אות מאלוהים – שלא קיים כפי הנראה – אלא סתם שני בני טיפש עשרה שלא יודעים לנהוג, אבל זה מה שחשבתי באותן שניות. למרבה המזל הפגוש שלי רק נחבל קלילות מאוד. חוץ מזה כולנו היינו בסדר גמור. "הבהלתם אותי." אמרתי בנחת לבחור ולבחורה שישבו מבוהלים על הטרקטורון והביטו בי המומים.
"סליחה." התנצלה הבחורה למרות שלא היא זו שנהגה, "גם אנחנו נבהלנו." הוסיפה.
"לא נורא, הכל בסדר." הרגעתי אותה והסתלקתי משם.
בדרך הביתה בוריס הודה בלי שום בושה (הבן אדם לא מכיר בכלל את הרגש הזה. זה מה שגורם לו להיות כל כך טוב במיטה, אבל מקשה מאוד על הניסיון להיות חבר שלו) שרק היום הוא קיבל תשובה סופית ממנהל המכללה ועד היום הוא היה בעצם מובטל. הוא הוסיף וגילה לי שהדירה שחשב לעבור אליה יקרה מידי, ואם הוא רוצה להמשיך לעזור כספית לילדים שלו – הבת עדיין לומדת והבן חייל – הרי שמוטב שישכור משהו זול יותר.
"יש דירה לא רעה ממש מתחת לדירה של ז'וז'ו וקוקו." סיפר לי, "בוא נלך לראות אותה, אני רוצה לשמוע מה דעתך."
"פתאום הדעה שלי חשובה לך?" התרגזתי עליו.
"גם אתה וגם הדעה שלך חשובות לי הרבה יותר ממה שנדמה לך." אמר בוריס בטון רציני שהפתיע אותי מאוד, "נו, אתה בא?"
בדקנו את הדירה – דירה קטנה, אבל מתאימה לאדם בודד וגם המחיר סביר. בעל הבית הסכים להשאיר קצת ריהוט ולצבוע לפני שיפנה אותה. הוא ובוריס חתמו על זיכרון דברים ואחר כך חזרנו הביתה לאכול. "מה דעתך שנדבר קצת?" שאל בוריס ושיקע את הכף במרק שבישלתי – סתם מרק מאבקה שהוספתי לו קצת ירקות ואורז.
"לא יודע. רוצה קרוטונים? הם ממש טובים. שמעת חדשות היום? נורא מה שקרה בתאילנד לא?"
"מנחם." התרגז בוריס בטון חינוכי, "תפסיק להיות ילד, אנחנו צריכים לדבר ואתה כל הזמן מתחמק."
"אני כבר בן עשרים ושש, ממש לא ילד." התרגזתי עליו בחזרה.
"ואני בן ארבעים ושמונה ויכול להיות אבא שלך, אז שתוק כבר ותקשיב לי."
"אתה באמת נשמע נודניק כמו אבא שלי." התרסתי.
בוריס נאנח ונראה אובד עצות, ומיד התחרטתי על חוצפתי וביקשתי שימשיך לדבר. הוא התחיל לספר לי על הקשיים שהיו לו בבוסטון, כמה האנשים שם היו קרים ולא נעימים, ואיך, למרות הנימוסים הטובים שלהם, הצליחו לגרום לו לחוש זר ולא רצוי, וכמה התגעגע הביתה.
"אבל היית עם ארקאדי." הזכרתי לו. עדיין כאב לי מאוד הסיפור הזה, איך ארקאדי עזב אותי בשבילו בלי להניד עפעף, ואיך הוא לקח אותו ממני בקלילות כזו.
"חמי!" כעס בוריס והטיח אגרוף בשולחן האוכל, גורם לכוסות ולסכו"ם לרעוד ולצלצל. "בפעם המאה, אני חוזר ואומר, הוא היה עוזב אותך בכל מקרה. הוא רצה מישהו ש… לא יודע מה הוא רצה, אבל זה לא היית אתה. אולי לכמה דקות הוא חשב שאני אוכל להיות המישהו הזה, אבל גם אני אכזבתי אותו. הוא בחור מסובך ולא כל כך מאוזן וחבל שהסתבכתי אתו, אבל הוא היה נכנס לצרות גם בלעדי."
"אני יודע." אמרתי והסבתי את פני כדי שלא יראה את הדמעות שעלו בהן. מי יודע כמה זמן ייקח עד שהזיכרונות על ארקאדי לא יכאיבו לי יותר. אולי, כשאהיה בגילו של בוריס, אבל כיום המחשבה עליו עדיין דוקרת לי בלב. "למה בכלל החלטת לעזוב את הארץ? ולמה דווקא לבוסטון?" שאלתי.
הוא משך בכתפיו. "ככה יצא. היו לי כמה הצעות ובגלל שהוא עמד לנסוע לשם אז חשבתי, למה לא? העיקר לעזוב את הארץ, להתרחק קצת מכאן. היו לי המון צרות עם אשתי ורציתי לנשום אוויר אחר, לברוח מהבעיות שלי. השליתי את עצמי שהבעיות שיש לי עם עצמי יישארו בארץ.
"איזה בעיות יש לך עם עצמך?" התפלאתי. הוא תמיד עשה עלי רושם של אדם כל כך בטוח בעצמו, תמיד חכם יותר מכולם, תמיד שולט במצב.
"אני נמשך גם לנשים, כשהייתי צעיר זה היה בערך חצי חצי, אבל עם הזמן… לא יודע למה בדיוק, אולי בגלל שאני יותר מקבל את עצמי כיום אני מעדיף גברים, למרות שלפעמים אני פוגש נשים שגם עושות לי את זה." הוא נאנח, "בטח שמעת על התיאוריה של קינסי, נכון?"
"כן. היה על זה מאמר לפני איזה שבועיים בעיתון."
"אז בגדול הוא צדק." אמר בוריס בעצב, "והאמת היא חמי שרובנו בעצם, חוץ מכמה יוצאי דופן, ביסקסואלים."
"אני מאוד מחבב נשים, ויש לי דעה מאוד חיובית על המין היפה." אמרתי בספקנות, "אפילו ניסיתי להיכנס למיטה עם כמה בנות כשהייתי בצבא." גיליתי לו, "ואני רוצה להגיד לך שעד שהן לא יגדלו," וכאן רכנתי ונגעתי בבליטה שהסתמנה בין רגליו, "דבר נהדר כזה אין להן הרבה סיכוי אצלי."
"באמת?" הצטחק בוריס והידק את ידי אל מפשעתו, ופתאום התיאבון שהיה לי לאוכל נסתם וקיבלתי תאבון למשהו אחר לגמרי. לקח הרבה מאוד זמן עד שהגענו לאכול את המנה השנייה של ארוחת הצהרים שלנו שהייתה עד אז קרה לגמרי.
"איך זה שרק אתך אני כזה… כזה פסיבי ועם אחרים אני הרבה יותר אקטיבי?" שאלתי אותו אחר כך, כשגמרנו לאכול ושכבנו במיטה לנוח קצת אחרי כל הבלגאן.
"אולי בגלל שאני הרבה יותר מבוגר ממך." ענה בוריס בקול מהורהר ופיתל סביב אצבעותיו קווצה משערותיי, "תראה, מלמדים אותנו שאנחנו אמורים להתאהב בבן אדם אחד שיספק את כל הרצונות שלנו, אבל החיים זה לא סרט רומנטי ילד, לפעמים צריך יותר מבן אדם אחד שיספק אותך."
"אולי בגלל זה רוני אוהב להיות עם האילנית הזו?" שאלתי, מרגיש איך כולי מתכווץ מקנאה.
התיאוריות של בוריס נשמעו נכונות והגיוניות, אבל הידיעה שרוני רוצה עוד מישהי חוץ ממני שרפה לי בלב.
בדרך לעבודה רוני התקשר אלי סוף סוף ודי הופתע כשעניתי לו בשקט ובלי עצבים. הוא שאל אם יוכל לבוא לבקר אצלי בסוף השבוע ואני אמרתי שאין בעיות, אני תמיד אשמח לקראתו. "ומה עם בוריס שלך?" שאל רוני, "כבר קפצת אתו למיטה?" אני די גאה להגיד שלמרות הרגשת האשמה שחשתי (לא הגיונית כלל, אבל מעיקה ומכבידה כמו אבן על לבי), המשכתי לשחק אותה רגוע ובוגר ועניתי לו שכמו שהוא לא מגלה לי מה הוא עושה בצבא ובבית אני לא מוכן לענות על שאלות בנוגע לעיסוקים שלי בשעות שהוא לא אתי.
"החלטנו על יחסים פתוחים רוני וזה אומר שגם אני וגם אתה יכולים…"
"אבל הבטחת שתחכה לי." קטע אותי רוני בהתמרמרות.
"ואני מחכה, אבל יש עוד גברים בעולם חוץ ממך, ושלא תעז לטרוק לי את הטלפון בפנים רוני, תתנהג כמו בן אדם מבוגר, אין לי סבלנות להתפרצויות הילדותיות שלך."
לתימהוני התוקפנות שלי הרגיעה אותו. הוא לא ממש התנצל, אבל הסכים שאנחנו צריכים לדבר על הכל, מסר ד"ש לפחיסטון, ולפני שנפרדנו הוא אמר שהוא נורא מתגעגע.
"גם אני מתגעגע אליך." לחשתי, והרגשתי פתאום נורא נורא לבד למרות ששנייה אחר כך כבר נדחסתי לקבינה הצפופה של המשאית, דחוק בין הנהג לבין ג'קי שהיה עליז מאוד ולא הפסיק לצחוק ולדבר. יש מצב שהוא עישן משהו קודם. חבל שגם אני לא יכול לקחת משהו שישפר את מצב רוחי, אבל לצערי חשיש גורם לי לבחילה איומה ואלכוהול עושה אותי ישנוני וגורם לי לכאבי ראש. כנראה שאני אצטרך להתגבר לבד על הצרות שהחיים מפילים עלי.
אני בחור צנוע שמסתפק במועט. צריך מעט מאוד כדי לגרום לי אושר. הדברים שמשמחים אותי לא עולים כסף וקל להשיג אותם – יום שישי למשל ממלא אותי אושר, התנועה מעטה יותר, פחות אנשים ברחובות, כולם ממהרים להספיק הכל. בסביבות שתיים הכל נעצר, מרגישים את השבת יורדת אט אט על הארץ, מגיעה לכל מקום, אפילו לשכונה הצנועה שלנו. אני חוזר מהמכללה עם חיוך על הפנים. מקס שוב הזמין אותי למסיבת סוף השנה למרות שידע שלא אבוא, וכשנפרדנו במגרש החניה ניצל את העובדה שהיינו דחוקים בין המכונית שלי ושלו, לחץ את ידי, משך אותי אליו ונתן לי נשיקה כמו שהרוסים עושים, לא בקטע של חרמנות אלא של ידידות. זה היה נחמד. אני מרגיש שהוא רוחש לי טוב, שהוא משועשע מההסתייגות שלי משתייה וממסיבות ומחבב אותי בגלל זה. גם אני מחבב אותו ומכבד אותו למרות שהוא ואני בראש אחר לגמרי.
נסעתי הביתה, נהנה ממזג האוויר הצלול, מהשמש שחיממה את האוטו, מהתנועה המעטה, מרוצה מהחיים ומעצמי. עשיתי קניות לשבת, סידרתי הכל יפה בארון ובמקרר (בוריס לא היה, נסע לסידורים בקשר לדירה שלו ולהעברת חפציו לדירה החדשה) הכנסתי מגש של בורקס לתנור, ואז החלטתי להתפנק עד הסוף ולקרוא את עיתוני השבת במרפסת שלי. כן, יש לי מרפסת קטנה שיוצאת מהסלון, היא סגורה בחלון זכוכית גדול ויש בה כיסא נוח נחמד ועציץ גדול של שרך ירוק ומשגשג. בשעות אחרי הצהרים השמש החורפית מתלכסנת לתוך המרפסת בצורה מושלמת. מאירה, מחממת ולא מסנוורת. אני משתרע בכיסא ומתענג על אפקט החממה שנוצר בחלל הקטן.
אין תענוג גדול מזה – עיתוני שישי שמנים ובתוליים מרשרשים לצידי, שמש ענוגה מחממת את גופי, שוטף את הבורקס החמים עם כוס תה צמחים בדבש ולימון, מלטף ביד אחת את פרוותו המנצנצת של פחיסטון – כבר סיפרתי שהוא שחור לגמרי חוץ מקווצת שער לבנה על החזה? – מעלעל בעיתון ביד שנייה ו… שוב הדמעות הללו שאני מנסה לעצור ביומיים האחרונים עולות בעיני.
הפעם אני לא בוכה בגלל הבעיות השטותיות שלי, אני בוכה בגלל ראיון מזעזע עם עינת שסיפרה איך עזבה בעל כורחה את שרון חסר ההכרה במלון אחרי שהצונאמי מילא את חדרם במים, איך הזעיקה את אביה ואת אביו של שרון – החבר שלה מזה ארבע שנים – לחפש אותו והנה תמונתו מופיע בעיתון, מתברר שהוא מת. שניהם צעירים מאוהבים מגן יבנה, גדלו יחד, חלמו על עתיד משותף, נסעו לבלות חופשה במקום אקזוטי ופתאום, אסון שכזה…
בוריס נכנס, עייף ומרוצה, חושב שנרדמתי בשמש. אני ממשיך לשכב בשקט עם עיניים עצומות, מתבייש ברגשנות שלי, ממתין עד שאירגע, אבל הוא מכיר אותי יותר מידי טוב. "מה קרה חמוד?" הוא רוכן מעלי, נוגע בלחיי הרטובה, "שוב רוני?"
אני נד בראשי לאות לא ומראה לו את העיתון. הוא נאנח. "איזה עולם, אה?" הוא אומר בלחש, נותן לי טישו והולך להתקלח. בדרך הוא מדליק את הרדיו ואני מייבש את הדמעות ושומע חבר'ה צעירים מתלבטים איפה יבלו ועם מי יתנשקו בחצות. נו, מה אתם אומרים? איזה עולם?
יומנו של מספר סיפורים 