למחרת קמתי לבוקר אפור וגשום וגיליתי כמה קשה לארגן ילד עקשן שלא רוצה ללכת ללמוד ליציאה מהבית. מחר מתחיל חופש חנוכה ודני החליט שהיום יהיה מיותר ללכת לפנימייה ועשה כמיטב יכולתו לשכנע אותי שיותר טוב שהוא יישאר בבית מול הטלוויזיה ויגלוש באינטרנט. כן, הוא עושה את שני הדברים בבת אחת, ובקולי קולות. הילדים של היום, אני אומר לכם…
לא ייאמן, אני נשמע בדיוק כמו ההורים שלי וגם מתחיל להבין אותם קצת, וכשאני חושב על זה שהיו להם ארבע מאתנו בבית… אין לי מושג איך הם עמדו בזה. אחרי שהוא התלבש סוף סוף הוא החליט שהוא לא רוצה קקאו אלא קפה, ובמקום להסתבך בהכנת עוד כוס קפה שתיתי את הקקאו שלו ונתתי לו את הנס קפה שלי, בגלל זה היה לי במשך כל הבוקר טעם של קקאו בפה. הקקאו הזכיר לי עוד יותר מתמיד את עצמי כילד. מצאתי את עצמי כועס עליו בדיוק כמו שכעסו עלי, מתעצבן עליו שהוא חולם במקום להתארגן במהירות, שואל בזעף למה הוא נזכר לסדר את התיק רק ברגע האחרון ושיא השיאים, ממש כשעמדנו לצאת בגשם שוטף לתחנה הוא החליט שהוא בשום פנים ואופן לא מוכן ללכת עם מטריה מקושטת בפסים אדומים כי זו מטריה של בנות.
"גם אם תלבש אדום מכף רגל ועד ראש לא תהפוך לילדה." התעצבנתי, נזכר איזה צרות עשיתי בזמנו לאימא בגלל המעיל הישן של אחותי הגדולה שעבר אלי – מעיל כחול עם פסים ורודים וצהובים שעורר בי חלחלה מפני שהיה כל כך בבירור מעיל של בנות. טוב, הייתי אז בן עשר או אחת עשרה. מה כבר הבנתי מהחיים?
בסוף התפשרנו והתחלפנו במטריות. הוא לקח ממני את המטריה השחורה והגדולה שלי ואני התגוננתי מהגשם השוטף מתחת למטריה קטנה ומגוחכת מצוירת פסים אדומים. למרבה הפלא דווקא ביום הגשום הזה ההסעה לא אחרה כדרכה בקודש. עד שהגענו היא נסעה והייתי צריך להסיע את דני לפנימייה. בדרך הוא סיפר לי שהחונכת שלו שאלה איפה בדיוק הוא ישן אצלי ושהוא אמר שאני מסדר לו מיטה על הספה. החלפנו מבט מהיר ודני אמר בקול מתגונן שזה לא שקר כי אני באמת מכין לו את הספה עם סדין וכרית ושמיכה, וזה שהוא מעדיף לישון במיטה שלי זה עניינו, והוא לא רוצה שאף אחד ידע על זה.
"אתה יכול לספר לכולם מה אתה עושה אצלי!" התפרצתי, מרגיש איך הדם פורץ אל פני ומאדים אותם. "אין לך במה להתבייש."
"אבל זו פדיחה שאני ישן אתך במיטה." היה תורו של דני להסמיק, "כולם יצחקו ממני בגלל שאני פוחד לישון לבד בסלון." הרגשת רווחה הציפה אותי, משכיחה ממני את תחושת אי הנעימות בגלל הגרביים הרטובים שלי. שכחתי שדני הוא עדיין ילד והוא מפרש את השינה במיטה אחת איתי באופן שונה לגמרי מכפי שאדם מבוגר היה מפרש.
"אם אתה פוחד אני יכול להשאיר לך אור במקלחת," הצעתי, "וחוץ מזה היום רוני ישן אצלי אז עדיף שתישאר בפנימייה או תישן אצל אימא שלך."
"אבל כולם הולכים היום הביתה, מחר יש חופש!" צעק דני, "איפה אני אישן אם אימא לא תחזור הביתה מהטיול?"
אתמול הוא נזכר לספר לי שבעצם אימא שלו אמרה לו שהיא יוצאת לטיול באילת עם החבר שלה ותחזור בהתחלת חופש חנוכה. הוא "שכח" מזה במשך כמה ימים שבהם דאגתי לאליס ושקלתי אם לפנות למשטרה ולהכריז עליה כנעדרת. החלטנו שנחליט בערב מה נעשה ונפרדנו בחיבוק כשאני מבטיח לאסוף אותו אחרי הצהרים ולהסיע אותו הביתה ומוותר לו על המטריה שלי. לי אימא ואבא לא ויתרו ואת כל החורף ההוא, שכמו להכעיס, היה גשום מאוד, ביליתי כשאני לבוש במעיל של אחותי, מרגיש כאילו כולם צוחקים ממני.
היום אני כבר גדול ולא אכפת לי כמה מגוחך אני נראה עם המטריה הקטנה והמצחיקה ההיא עם הפסים האדומים, נעלי וגרבי רטובים מהגשם ובפי עומד טעם הקקאו מהילדות.
בעבודה המתינו לי המון קופסאות שצריך לארוז ולהדביק עליהם תוויות, ערמה מהבילה של סופגניות, וד"ש חם מארקאדי. לא, לא אישי בשבילי, אלא כללי כזה, שמסר הבוס שלנו – אביו החורג – שהיה עייף ומנומנם אחרי שבילה ער חצי לילה בשדה התעופה.
אכלנו סופגניות, שמענו חוויות משדה התעופה החדש ואחר כך הוא ביקש ממני לגשת למשרד שלו שהוא חדר קטן, קר ומבולגן, בלי חלונות, מרוהט בשולחן חורק, מחשב רעוע ושני כסאות צולעים. "אתה וארקאדי הייתם חברים די טובים לפני שהוא נסע, נכון?" פתח ואמר הבוס, מביט בי בעיניים אדומות מחוסר שינה.
"אה, כן. בערך." אני מגמגם.
הוא תקע מבט בפינת השולחן, ושיחק בניירות המפוזרים עליו. "אני יודע הכל." אמר, מקפיד לא לפגוש את מבטי. "אני לא טיפש חמי, וגם אימא שלו לא עיוורת. ידעתי שהוא ואתה… ידענו ושמחנו כי אתה… אותך אני מכיר, ואתה בסדר. אתה בחור נקי ומלומד ובסדר כזה, אבל אחרי שהוא נסע לבוסטון…" שתיקה ארוכה השתררה בעודי מנסה לעכל שהוא יודע עלי ויודע גם על ארקאדי. איך לא הבנתי שהוא שם לב איך היינו מביטים זה בזה בקיץ הקסום ההוא? הבטן נצבטה לי מרוב געגועים כשנזכרתי באדם המאושר והאופטימי שהייתי אז. התקופה ההיא נדמית כל כך רחוקה וקסומה. מאז עבר עלי כל כך הרבה, לא להאמין עד כמה התהפכו לי החיים מאז שהוא עזב אותי. "הוא בסדר? הוא יישאר בארץ?" שאלתי.
הבוס נאנח. "מי יודע? אנחנו לא רוצים שהוא יחזור לשם, אבל מי שואל אותנו? הוא הסתבך שם עם כל מיני… לא חשוב. הוא יבוא לבקר מחר ותראה אותו." הוסיף, "הוא רזה מאוד ויש לו תספורת משונה, מה, הוא לא סיפר לך כלום? לא הייתם מתכתבים במחשב?"
"כן, אבל רק שלום, שלום, שום דבר מיוחד." גמגמתי. "מה בדיוק הבעיה אתו? הוא חולה?"
הבוס משך בכתפיו בעייפות. "לא יודע, לא מספרים לי כלום, אני רק האיש שמשלם את החשבונות. אולי אימא שלו יודעת, אבל למה שהיא תספר לי? אני לא האבא שלו אלא רק הטיפש שישן אתה כל לילה."
"הוא הסתבך עם סמים?" ניסיתי לברר, מתעלם מהמרירות שלו.
הוא פרש ידיים בחוסר אונים. "מי יודע? אני מגדל את הילד הזה מגיל שתים עשרה. דואג לו, מטפל בו, משלם עליו, אבל אני לא יודע עליו כלום."
"אתה יודע שהוא הומו?" לחשתי.
"אז מה? גם אתה הומו. מה זה אומר? זה לא אומר כלום. הומואים הם בני אדם כמו כל אחד, יש כאלו שעובדים קשה, לומדים ומנסים להתקדם בחיים ונעשים אזרחים הגונים כמוך, ויש כאלו כמו ארקאדי שהורסים לעצמם את החיים, עושים שטויות וגורמים לאימא שלהם לבכות." קולו נמלא שאט נפש. "ואימא שלו מאשימה את עצמה בצרות שלו. לך תבין נשים? תנסה להשפיע עליו שיהיה בן אדם." הנהנתי והבטחתי שאנסה, ובדיוק כשחזרתי למחסן שמעתי את הרב בצרי מנבא שבגלל ההומואים שעושים מעשי סדום יבוא מבול על הארץ, ומאיים שההכרה של המדינה בזוגות חד מיניים תגרום לצרות איומות וטעם הקקאו המתוק שעמד בפני מהבוקר התחלף בטעם של בושה ואומללות.
אליס חזרה בדיוק כשהחלו החדשות בערוץ שתיים. ישבנו שלושתנו ואכלנו ארוחת ערב כשהיא התפרצה לדירה שלי והתנפלה על דני בנשיקות. ההתנהגות שלה לא מצאה חן בעיני. היה בה משהו מוטרף ותזזיתי מאוד לא אופייני לאליס שבדרך כלל היא אדם רגוע עד אפאטיות. היא גם נראתה שונה מאוד. אליס שהכרתי עד כה לבשה בדרך כלל בגדים רחבים ומרושלים שנועדו להסוות את גזרתה העגלגלת. הפעם אליס עטתה אוברול ג'ינס הדוק מידי ובעל מחשוף ענקי ונעלה מגפים יקרים שהשלימו את תלבושתה. השערות הכהות שלה היו צבועות בפסים אדמדמים (גוונים?) ואם לא די היה בכך נדף ממנה ריח חזק של בושם והיו תלויים עליה כל מיני שרשראות וצמידים. מה פלא שדני התכווץ ממבוכה למראה?
הוא רק בן שתים עשרה וככה ילדים בגיל הזה מתנהגים עם האימהות שלהם כשהן מנסות לנשק אותם לפני אנשים אחרים, אבל היא נעלבה וגררה אותו לדירה שלהם, נוזפת בו בקולי קולות ואחרי כמה דקות חזרה ודפקה בדלת שלי רותחת מזעם. במקום תודה על שטיפלתי בילד שלה בהתנדבות קיבלתי ממנה שטיפה זועמת על הכסף הרב שבזבזתי עליו, ומאיפה אני חושב שיהיה לה להחזיר לי? ומה אני חושב לעצמי בכלל? מי אני שאני מנסה לגנוב לה את הילד? לא מספיק לי החבר המזדיין בתחת שלי שאני צריך גם את הילד התמים שלה?
עמדתי בדלת ולא הנחתי לה להיכנס, אבל זה לא הפריע לה לצרוח כמו מטורפת בלי להתייחס לדני ההמום שעמד מאחוריה חיוור ומבוהל ושתק. גם רוני שעמד מאחורי נכנס להלם ברגע הראשון, אבל התאושש בזריזות וניסה להשתיק אותה.
פה החלטתי שמספיק זה מספיק, אני יודע להגן על עצמי לבד. דחפתי אותו פנימה, סגרתי את הדלת על פרצופו הכועס, פקדתי על דני לחזור לדירה ולהתכונן לשינה, ונשארתי לבדי עם אליס במסדרון שבין הדירות שלנו.
היא נשמה עמוק והתכוונה לחדש את ההתנפלות עלי, אבל גם אני יודע לצעוק כשצריך. "את מוכנה לסתום את הפה אליס?" אמרתי בטון חמור.
עיניה התמלאו דמעות וכל התוקפנות שלה התמוססה בבת אחת. "סליחה מאמי," אמרה בקול חלוש, "באמת סליחה, לא התכוונתי, אבל מאיפה אני אביא כסף לשלם על כל הדברים האלו שקנית?"
"תעזבי כסף. הבגדים זה מתנה. דמי חנוכה בשביל הילד, אני רק מבקש שתפסיקי לדבר ככה עלי ועל החבר שלי. בחיים אני לא אגע בילד. ילדים וסקס לא הולכים אצלי יחד, עכשיו תעזבי שטויות ותגידי לי מה קורה אתך? איפה היית ולמה את מתנהגת ככה? ומה זה הבגדים האלו והתסרוקת הזו?"
"זה החבר שלי שילם. הכל ממנו." אמרה אליס בקול חולמני וחייכה פתאום, שוכחת בבת אחת את כל הטענות שהיו לה נגדי.
"אליס, מה עובר עליך?" שאלתי בקול שקט, מנסה לחזור ליחסים הידידותיים הרגילים שהיו ביני לבינה. זה לא עבד, הרגשתי כאילו באליס הישנה שהכרתי נכנס מעין שד. האישה הפשוטה בעלת המזג השלו שקבלה בלי תלונות את גורלה להיות אם חד הורית שמתפרנסת בדוחק מעבודתה כקופאית בסופר נעלמה, ובמקומה הופיעה זרה לא צפויה עם הופעה זנותית ופה מלוכלך.
חקרתי ושאלתי, אבל היא דיברה לא לעניין ולא הצלחתי להבין מי זה בדיוק החבר הזה שלה, ולמה היא הסתלקה בלי להגיד כלום לאף אחד. בסוף התייאשתי וויתרתי. ליוויתי אותה לדירה שלה שהייתה הפוכה ומוזנחת, השכבתי את הילד לישון אחרי שהקפדתי שיצחצח שיניים וחזרתי לרוני שבינתיים פינה את השולחן ורחץ כלים.
הוא המתין לי בתחתונים על המיטה, מביט בי במבט כזה ש… קשה לתאר את המבט הזה, אבל ידעתי בדיוק מה הוא רוצה. ההתנהגות התוקפנית שלי הדליקה אותו והוא רצה שאני אמשיך להתנהג ככה גם במיטה. זה התחיל מיד כשהתחלנו להיות יחד ובהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. למה תוך כדי זיון הוא פתאום מתנפל עלי בטענות טיפשיות, מעליב ומכה אותי ואפילו נושך?
בפעם הראשונה נבהלתי קצת וכעסתי עליו, ופתאום קלטתי שזה שאני מנסה לרסן אותו וכועס עליו מחרמן אותו ורק ככה הוא מוכן לתת לי לזיין את התחת היפה שלו. בהתחלה לא הבנתי למה הוא לא אומר ישר מה הוא רוצה, אבל אחרי שקלטתי את הראש שלו הבנתי שהוא זקוק למשחק הזה כדי להרשות לעצמו להיות פסיבי וליהנות מסקס קצת קינקי. כמובן שזה רק משחק ואם הוא באמת לא היה רוצה בחיים לא הייתי נוגע בו, העמדת הפנים הזו היא הדרך שלו לבקש ממני להיות… לא יודע איך להגדיר את זה בדיוק- אקטיבי? שולט? לא יודע איך להגיד את זה, אבל איתו זה כיף. זה רק משחק בכאילו, אני לא ממש מכאיב לו, רק נותן לו כמה פליקים סמליים בתחת או מטלטל אותו קצת, מדבר אליו בתקיפות, מחזיק לו בכוח את הידיים כאילו כדי להראות לו מי פה באמת הגבר בין שנינו. רוב הסקס שלנו לא כזה אבל מידי פעם… נכון שזה קצת סוטה, אבל גם מדליק, רק חבל שכל פעם הוא לוחץ עלי ללכת קצת יותר רחוק ולהיות קצת יותר תוקפני מאשר בפעם הקודמת. כל הזמן אני במין מאבק כזה בין הדרישות של רוני שדוחף אותי להתנהגות יותר פרועה, לבין הזהירות הטבעית שלי והרצון שלי להגן עליו. זה קצת מעייף, לשלוט אני מתכוון, לא לזיין, אבל פעם בכמה ימים זה לא נורא. עובדה שאני עומד בזה וגם נהנה.
אחרי שגמרנו והתכרבלנו יחד לשינה הוא שאל פתאום מה אני אעשה אם ארקאדי יבקש שנחזור להיות יחד. במי אני אבחר? ורק אז קלטתי שהוא יודע שארקאדי חוזר.
אמרתי שכבר בחרתי בו והשאלה הזו לא במקום וציפיתי להתקף זעם ולסצנת קינאה, אבל אולי בגלל הזיון הארוך והנהדר שהיה לנו קודם, ואולי בגלל שהוא קלט שסצנות קנאה והתקפות זעם לא עושות לי את זה הוא רק חייך וחיבק אותי ואחר כך נרדם בשלווה. מסתבר שכמו שאני לומד להכיר אותו גם הוא לומד להכיר אותי.
למחרת בבוקר ארקאדי הגיע לעבודה יחד עם הבוס. ברגע הראשון התקשיתי לזהות אותו, הוא נראה ממש מוזר – רזה מידי, עטוף במעיל ארוך ושחור ובסוודר ענקי, מקופל לתוך עצמו כאילו הוא קופא מקור. נכון, חורף עכשיו, אבל לא קר עד כדי כך. בזיכרון שלי הוא שמור כנער צעיר ויפה עם חצי גוף חשוף וחיוך מדבק, אבל הבן אדם שראיתי נראה כל כך שונה ועצוב, המלאך היפה שלי נראה מרוט כנפיים ומבוהל, הילת התלתלים הרכים שלו הפכה לרעמה פרועה, הפנים השזופות זהובות החווירו ושקעו, ושפתיו המלאות האדומות הפכו לפס דק ועצוב. כולם אמרו לו שלום ולחצו את ידו, גם אני הושטתי יד ללחיצה והתפלאתי עד כמה היד שלו רפויה ודביקה. מהמלאך היפה שלי נותרו רק עיניו הכחולות והיפות. "נורא רזית." אמרתי לו בשקט, "אתה מרגיש טוב?"
"הייתי קצת חולה, אבל אימא מפטמת אותי." הוא ענה וניסה לחייך מין חיוך מעושה כזה שלא נדבק. הוא נשאר במחסן רק כמה דקות ואחר כך הבוס אמר שהם צריכים ללכת לסידורים ולקח אותו למגרש החניה, גורר גם אותי אתם. "אני יכול לבקר אותך בערב חמי? זה לא יפריע לך?" שאל ארקאדי, "אני רק רוצה לדבר אתך קצת בפרטיות."
"בטח. אני גר באותו מקום. תבוא. אני אשמח מאוד." אמרתי, קצת בעצבנות, כי לא הייתי בטוח אם רוני בא אלי היום או לא. מצד שני, הרי ארקאדי חבר שלי ולמה שלא יבוא לבקר?
הוא בא בשש בערב, עדיין עטוף במעיל המשונה הזה. לי הוא נראה כמו שינל צבאי מתקופת המנדט, אבל מסתבר שזו האופנה האחרונה בבוסטון. אחרי שהוא הוריד את המעיל נבהלתי לראות כמה משקל הוא איבד.
הוא סיפר לי שהוא חלה מאוד בחודש האחרון שלו בבוסטון, שהקשרים בינו לבין בוריס ניתקו לאט לאט, ושמאז המסיבה ההיא בחג ההודיה הוא לא ראה אותו, והודה בחצי פה שאולי זו הייתה טעות ללכת לגור בעיר זרה אצל דודים שהוא לא מכיר. ארקאדי סיפר שהתגעגע אלי מאוד, ואמר שבכה לילה שלם אחרי שכתבתי לו שיש לי חבר. "זה רציני? אתה אוהב אותו?" שאל, מביט בי בעיניים פעורות לרווחה. אני חולה על עיניים כחולות, זו החולשה שלי, והעיניים שלו באמת נהדרות.
במקום תשובה הראיתי לו תמונות של רוני שגם לו יש עיניים יפות, אם כי שחורות, וסיפרתי לו כמה סיפורים מצחיקים על רוני ועל דני ועל העבודה בבית המלאכה. הייתי ממש עצבני וניסיתי בכוח להיות עליז וחיובי ולא להגיד שום דבר אישי מידי. הרגשתי כמו שמרגישים כשמבקרים בן אדם חולה בבית חולים. אתה מנסה להיות אופטימי ומעודד ובעצם מת לברוח משם. "חמי די כבר." הניח ארקאדי יד על פי, "שתוק כבר, אתה מעצבן אותי, מה עובר עליך."
"לא יודע." הודיתי, "אתה נראה מוזר ואני…" ואז הוא נישק אותי בעדינות ישר על הפה. לא נשיקה צרפתית או משהו, אבל… לא יודע, פשוט שם את הפה שלו על שלי ומיד אחר כך ביקש סליחה וברח. הוא עשה רישיון בארה"ב ואימא שלו נתנה לו את האוטו שלה ככה שהוא לא צריך יותר את ההסעות שלי. כמה דקות אחר כך הופיע רוני, מרוצה מאוד שהצליח לקבל אפטר עד מחר בבוקר. "אבל אני חייב להישאר שבת." התנצל וחיבק אותי, "הכל בסדר?" שאל מודאג, "פגשת אותו? איך הוא?"
עכשיו הבנתי למה הוא התאמץ כל כך לצאת היום מהבסיס. איזה ילד טיפשון. סיפרתי לו שארקאדי היה פה, תיארתי לו עד כמה הוא השתנה, והבטחתי לו שאני לא מרגיש יותר כלפיו כלום חוץ מידידות וקצת רחמים, וכדי שיהיה לגמרי רגוע לקחתי אותו למיטה ופינקתי אותו, ורק על הנשיקה שארקאדי נתן לי לא סיפרתי.
יומנו של מספר סיפורים 