היום היה היום הקצר ביותר בשנה, כלומר, אמצע החורף. אחריו יבוא הלילה הארוך ביותר כמובן, ומרגע זה ואילך החורף יתחיל לחשב את קיצו לאחור, אם כי ייקח עוד די הרבה זמן עד שהוא יסתיים. זו מעין נקודת ציון בלוח השנה וממש במקרה יצא שבדיוק בתאריך הזה של הלילה הארוך והקר ביותר בשנה, היה רוני אמור לצאת לאפטר הראשון שלו מאז שהקורס התחיל. תכננו לישון יחד, אבל בסוף זה לא יצא. הוא קיבל את החופשה שלו מהקורס, אבל לא נשאר לישון איתי כי הוא היה עסוק מידי עם הבחורה ההיא – בואו נגיד ששמה אילנית, שם מתאים לחמודונת כזו – מצטער שאני נשמע מריר, ככה זה אצלי כשמעיפים אותי.
כמובן שרוני לא אמר שהוא זורק אותי, הוא קרא לזה פסק זמן. "בוא ניקח פסק זמן בחודשיים של הקורס שלי." אמר לי בחביבות מתקתקה שעוררה בי בחילה.
פסק זמן? מה זאת אומרת פסק זמן? מה זה פה, משחק כדור סל? שאלתי את עצמי, מרגיש את ההרגשה הגועלית הזו שאני מקבל כל פעם שמישהו שאני מאוד מאוד מחבב פוגע בי בלי סיבה. מין הרגשה קרה וכבדה כזו בתחתית הבטן.
"אני לא מבין. למה אתה מתכוון?" אמרתי בשקט והתיישבתי. הוא התיישב מולי והתחיל להגיד שהוא מבולבל ושהוא רוצה לתת לעצמו צ'אנס לדעת על מה בדיוק הוא עומד לוותר, שהוא עוד נורא צעיר ושהוא לא יכול להרשות לעצמו לוותר על הסיכוי להקים בית בישראל, (נשבע לכם שהוא באמת השתמש בביטוי המופלץ הזה – בית בישראל), בלי להיות משוכנע במאה אחוז שהוא באמת לא יכול להיות עם אישה, ושהוא מצטער אם נפגעתי, אבל אולי הוא לא הומו, ואם הוא לא יבדוק איך הוא ידע?
בסוף הוא התחיל לחזור על עצמו ואמר כל פעם את אותו הדבר, אבל בניסוח שונה. זה היה קצת משעמם ולכן הפסקתי להקשיב. נתתי לדברים שלו לעבור לי מעל הראש וסתם ישבתי מולו והסתכלתי על הידיים שלי. לא יודע אם אמרתי לכם את זה, אבל יש לי ידיים גדולות ומכוערות מאוד. האצבעות שלי עבות ומגושמות ובעלות ציפורניים שחורות – ידיים שרוטות של פועל, גדולות ומקושטות בצלקות קטנות פה ושם. נכון, הן חזקות מאוד והן יודעות לעשות המון דברים, אבל הן ממש לא נראות משהו. במקום להקשיב לו הסתכלתי על הצלקות והשריטות על כפות הידיים שלי וחשבתי על כל מאות הדברים שאני יודע לעשות אתן למרות שהן כאמור לא מראה משובב נפש.
"נו, אז מה דעתך חמי?" שאל רוני לבסוף, קוטע את ההתעמקות שלי בכפות ידי.
"דעתי על מה?" שאלתי בפיזור נפש. בזמן שהוא דיבר הספקתי לספור בערך שלושים דברים שהידיים שלי יודעות לעשות. התחלתי בהחלפת גלגל מפונצ'ר והגעתי עד תפירת כפתורים, והשאלה שלו הוציאה אותי מהריכוז.
"על זה שנעשה פסק זמן עד שאני אברר אם אני יכול להיות עם אילנית?"
הרמתי את הראש, הסתכלתי עליו – הוא בחור ממש חמוד. לא גבוה ודי רזה, יש לו עור קטיפה שחום וחמים ועיניים של במבי, גדולות כהות וארוכות ריסים, ולמרות שהוא נראה צעיר ותמים כזה, כל מי שיטרח לברר יגלה שהוא מחביא הפתעה ממש נהדרת בתחתונים שלו. אני לעומתו (כבר ציינתי את העובדה הזו די הרבה פעמים), נראה כמו סתם פועל שחור. הומו דפוק בלי משפחה, סוחב עבר שאין להתגאות בו וצופה לעתיד די מפוקפק. מי אני שאפגע בסיכויים שלו לחיות חיים נורמאליים ולהיות בעל משפחה וילדים?
"תעשה מה שאתה חושב לנכון רוני," אמרתי, "אבל אני רוצה שתדע שאצלי פסק זמן זה דבר שאוכלים כשבא לך משהו מתוק, אני לא עושה פסקי זמן בחיים שלי, ואני חושב שאם עד גיל עשרים ואחת לא נמשכת לבחורות אין שום סיבה שזה יקרה דווקא עכשיו, אבל כמובן שזכותך לנסות. אני מאחל לך שתצליח, ועכשיו לך מפה כי אני עסוק." פתחתי את הדלת ועמדתי עם הידית ביד כמו שוער, ממתין שהוא יצא – מחווה קצת דרמטית, אני מודה, אבל איכשהו הרגשתי שהיא במקום.
זהו, הוא הלך ואת הלילה הארוך ביותר בשנה ביליתי לבד. די אירוני אם נחשוב שביום הקצר ביותר בשנה הייתי מאושר רק מהמחשבה שהנה החבר שלי חוזר אלי ונוכל להיות יחד אחרי שהתגעגעתי אליו יומיים תמימים. אפשר להגיד שזה סיפור חיי – שמחה קצרה מאוד וכאב לב ממושך, ארוך ואפל.
התעוררתי למחרת בבוקר לשמע קול ציוץ מכני מעצבן. ככה הפעמון שלי מצלצל – כמו ציפור.
"כנף רננים נעלסה." אמר רוני וצחק כששמע את הצליל לראשונה. היחיד שאוהב את הצליל הזה הוא דני, הוא טורח ללחוץ על הפעמון כל פעם שהוא עובר לידו, אם צריך או לא צריך. הבוקר באמת שלא היה צורך בכך כי נרדמתי, בניגוד גמור למנהגי בדרך כלל, עם דלת פתוחה. אחרי כמה צלצולים דני התעייף מהצליל הציפורי המזויף ושעט במרץ מפחיד לחדר השינה. "בוקר טוב!" צעק ותלש מעל לראשי הכואב את כובע הצמר שחבשתי, "למה אתה ישן עם בגדים?" שאל בסקרנות וקפץ עלי, "תראה איזה שערות מצחיקות יש לך מהכובע!" פרע את שערותיי, "אתה צריך להסתפר." הודיע לי בעליצות, "אולי נלך היום למספרה? אתה תסתפר וקוקו ייתן לי שוקולד פילים."
שוקולד פילים הוא שוקולד קוט ד'אור (פיל הזהב) המעוטר בציור פיל מזהב. קוקו שומר אותו בפינת הארון של המספרה, מאחורי המסכות לשיער ומכבד בו בנדיבות את כל מי שהוא חפץ ביקרו, ודני, כמו כל ילד, חולה על שוקולד. "בסדר." גנחתי, "רק רד מעלי ולך להכין לי קפה, ותכבה בדרך את הבוילר." הסיפור על איך נרדמתי עם בגדים ועוד השארתי את הבוילר דלוק מציג אותי באור מגוחך, אבל פה, בבלוג הפרטי שלי, החלטתי שאני משאיר את הבושה בצד ומספר הכל. אחרי שהוא הלך החלטתי שאני לא נותן לפסק זמן שלו לשבור אותי. לא רוצה, לא צריך! שילך לעשות לו פסקי זמן עם האילנית הזו, מה אכפת לי? אמרתי לנפשי, והמשכתי בתכניות שלי כרגיל. למדתי, בישלתי, (טוב, עד כמה שאני יודע לבשל), ואפילו הדחתי כלים. אחר כך החלטתי שהגיע הזמן ללכת לתפוס לי מישהו בגן הסמוך לביתי. התלבשתי חם, מתעלם מכך שכבר כמעט חצות ומחר יום עבודה, ומה שגרוע יותר – בכלל אין לי חשק ולא בא לי. אולי זה לטובה חשבתי לעצמי, אני הרי כבר יודע מניסיון שכשאני במצב רוח כזה נרגז ודווקאי אף אחד לא מוכן ללכת איתי. הם כאילו מריחים עלי שאני לא באמת חרמן וכולם נרתעים ממני ואז, כשכבר הייתי עם רגל אחת בחוץ הוא התקשר פתאום לנייד שלי. בכלל לא שמתי לב שהוא דלוק. "איפה אתה?" שאל.
"בדרך החוצה."
"בשעה כזו?"
"זו השעה הכי טובה לתפוס זיון, ההצגה השנייה נגמרה וכל החרמנים שיצאו מהקריון עושים סיבוב בגן לפני שהם הולכים הביתה."
"אה!" אמר רוני ושתק.
"למה התקשרת?" שאלתי אחרי שהשתיקה התחילה להכביד עלי.
"סתם, דאגתי לך. אנחנו לא יכולים להישאר חברים למרות הכל?" הוא שאל בקול עצוב כזה שעוד רגע יהפוך לבכי.
"לא חושב." פסקתי מהר, לפני שהמצב יהפוך נזיל מידי.
"יכולתי לא לספר לך עליה ולא היית מרגיש שום דבר." הוא התרגז פתאום, "ניסיתי להיות בסדר אתך ועכשיו אתה כועס עלי?"
"אני לא כועס." שיקרתי.
"שקרן." אמר רוני החכם, "וגם אני כועס עליך, רק אתמול עזבתי, אתה לא יכול לחכות קצת לפני שתרוץ לגן לתפוס איזה שרמוטה בת אלף?"
"לא, אני לא יכול. חולה על שרמוטות ואחרי ששרמוטה אחת עזבה אני חייב שרמוטה חדשה." עניתי בנבזות.
הוא השמיע גניחה נדהמת, קילל אותי וסגר. העפתי את הטלפון על הרצפה, בכיתי קצת, והחלטתי לחכות עוד כמה דקות בעיניים עצומות עד שהעיניים שלי יפסיקו להיות אדומות.
דקה אחר כך התעוררתי לקול הציוץ המכני של כנף הרננים הנעלסה של פעמון הדלת שלי, והנה השעה שבע בבוקר. בדרך לפנימייה של דני – הוא כמובן הפסיד את ההסעה והייתי צריך להסיע אותו – הגעתי למסקנה שהמפתח לחיים מסודרים ובריאים הוא מידור קפדני. אסור לי להניח לרשות אחת בחיי לחדור לחברתה. מהיום חשבתי לעצמי תוך נהיגה איטית בפקקים של הבוקר, אני לא אתן לאף חלק מחיי לגעת בחלק השני – במחסן אני אהיה מקצועי לגמרי, ולא אניח לשום דבר להסיח את דעתי מהעבודה. במכללה אתרכז רק בלימודים, לא אחליף מבטים ובדיחות עם מקס, לא אקבל הזמנות למסיבות. לימודים ודי.
בבית אהיה שכן טוב של אליס, חבר של קוקו וז'וז'ו, ואח בוגר לדני. אף אחד שם לא צריך לדעת עלי כלום, ובגן אני רק דופק והולך, מזיין בשקט, בלי הרבה דיבורים וחוזר הביתה להתרחץ. רק ככה יהיה לי שקט בחיים החלטתי בעודי מקשיב לדני שקשקש על החברים שלו, על הלימודים שלו, ועל החבר המוזר של אימא שלו ואז הוא שאל אותי פתאום למה רוני לא היה אצלי אתמול ומתי הוא יבוא לבקר? והרס לי בבת אחת את כל המידור. מה אפשר לעשות? ככה זה עם ילדים. הבטחתי לו שאני אאסוף אותו היום מהפנימייה ונלך לאכול שוקולד פילים במספרה, והסברתי שיש לי נזלת ועיניים אדומות רק בגלל שאני מצונן. מה פתאום בוכה? אני לא בוכה, אני כבר גדול מידי לבכות. אחר כך הורדתי אותו בשער של הפנימייה, מחקתי מעלי את הפרצוף של האח הבוגר, שמתי את הפרצוף של מדביק תוויות ונסעתי לעבודה.
יומנו של מספר סיפורים 