9. היום הקצר ביותר בשנה

היום היה 21.12 היום הקצר ביותר בשנה, כלומר, אמצע החורף. אחריו יבוא הלילה הארוך ביותר כמובן, ומרגע זה ואילך החורף יתחיל לחשב את קיצו לאחור, אם כי ייקח עוד די הרבה זמן עד שהוא יסתיים.
זו מעין נקודת ציון בלוח השנה וממש במקרה יצא שבדיוק בתאריך הזה של הלילה הארוך והקר ביותר בשנה, היה רוני אמור לצאת לאפטר הראשון שלו מאז שהקורס התחיל.
תכננו לישון יחד, אבל בסוף זה לא יצא. הוא קיבל את החופשה שלו מהקורס, אבל לא נשאר לישון איתי כי הוא היה עסוק מידי עם הבחורה ההיא – בואו נגיד ששמה סיגלית, שם מתאים לחמודונת כזו – מצטער שאני נשמע מריר, ככה זה אצלי כשמעיפים אותי.
כמובן שרוני לא אמר שהוא זורק אותי, הוא קרא לזה פסק זמן. "בוא ניקח פסק זמן בחודשיים של הקורס שלי." אמר לי בחביבות מתקתקה שעוררה בי בחילה. פסק זמן? מה זאת אומרת פסק זמן? מה זה פה, משחק כדור סל? שאלתי את עצמי, מרגיש את ההרגשה הגועלית הזו שאני מקבל כל פעם שמישהו שאני מאוד מאוד מחבב פוגע בי בלי סיבה. מין הרגשה קרה וכבדה כזו בתחתית הבטן.
"אני לא מבין. למה אתה מתכוון?" אמרתי בשקט והתיישבתי.
הוא התיישב מולי והתחיל להגיד שהוא מבולבל ושהוא רוצה לתת לעצמו צ'אנס לדעת על מה בדיוק הוא עומד לוותר, שהוא עוד נורא צעיר ושהוא לא יכול להרשות לעצמו לוותר על הסיכוי להקים בית בישראל, (נשבע לכם שהוא באמת השתמש בביטוי המופלץ הזה – בית בישראל), בלי להיות משוכנע במאה אחוז שהוא באמת לא יכול להיות עם אישה, ושהוא מצטער אם נפגעתי, אבל אולי הוא לא הומו, ואם הוא לא יבדוק איך הוא ידע?
בסוף הוא התחיל לחזור על עצמו ואמר כל פעם את אותו הדבר, אבל בניסוח שונה. זה היה קצת משעמם ולכן הפסקתי להקשיב. נתתי לדברים שלו לעבור לי מעל הראש וסתם ישבתי מולו והסתכלתי על הידיים שלי.
לא יודע אם אמרתי לכם את זה, אבל יש לי ידיים גדולות ומכוערות מאוד. האצבעות שלי עבות ומגושמות ובעלות ציפורניים שחורות – ידיים שרוטות של פועל, גדולות ומקושטות בצלקות קטנות פה ושם. נכון, הן חזקות מאוד והן יודעות לעשות המון דברים, אבל הן ממש לא נראות משהו. במקום להקשיב לו הסתכלתי על הצלקות והשריטות על כפות הידיים שלי וחשבתי על כל מאות הדברים שאני יודע לעשות אתן למרות שהן כאמור לא מראה משובב נפש.
"נו, אז מה דעתך נמרוד?" שאל רוני לבסוף, קוטע את ההתעמקות שלי בכפות ידי.
"דעתי על מה?" שאלתי בפיזור נפש. בזמן שהוא דיבר הספקתי לספור בערך שלושים דברים שהידיים שלי יודעות לעשות. התחלתי בהחלפת גלגל מפונצ'ר והגעתי עד תפירת כפתורים, והשאלה שלו הוציאה אותי מהריכוז.
"על זה שנעשה פסק זמן עד שאני אברר אם אני יכול להיות עם סיגלית?"
הרמתי את הראש, הסתכלתי עליו – הוא בחור נאה מאוד, ממש חמוד. קצת נמוך ודי רזה, יש לו עור קטיפה שחום וחמים ועיניים של במבי, גדולות כהות וארוכות ריסים, ולמרות שהוא נראה צעיר ותמים כזה, כל מי שיטרח לברר יגלה שהוא מחביא הפתעה ממש נהדרת בתחתונים שלו.
אני לעומתו (כבר ציינתי את העובדה הזו די הרבה פעמים), נראה כמו סתם פועל שחור. הומו דפוק בלי משפחה, סוחב עבר שאין להתגאות בו וצופה לעתיד די מפוקפק. מי אני שאפגע בסיכויים שלו לחיות חיים נורמאליים ולהיות בעל משפחה וילדים?
"תעשה מה שאתה חושב לנכון רוני," אמרתי, "אבל אני רוצה שתדע שאצלי פסק זמן זה דבר שאוכלים כשבא לך משהו מתוק, אני לא עושה פסקי זמן בחיים שלי, ואני חושב שאם עד גיל עשרים ואחת לא נמשכת לבחורות אין שום סיבה שזה יקרה דווקא עכשיו, אבל כמובן שזכותך לנסות. אני מאחל לך שתצליח, ועכשיו לך מפה כי אני עסוק." פתחתי את הדלת ועמדתי עם הידית ביד כמו שוער, ממתין שהוא יצא – מחווה קצת דרמאטית, אני מודה, אבל איכשהו הרגשתי שהיא במקום.
זהו, הוא הלך ואת הלילה הארוך ביותר בשנה ביליתי לבד. די אירוני אם נחשוב שביום הקצר ביותר בשנה הייתי מאושר רק מהמחשבה שהנה החבר שלי חוזר אלי ונוכל להיות יחד אחרי שהתגעגעתי אליו יומיים תמימים.
אפשר להגיד שזה סיפור חיי – שמחה קצרה מאוד וכאב לב ממושך, ארוך ואפל.
***
התעוררתי למחרת בבוקר לשמע קול ציוץ מכני מעצבן. ככה הפעמון שלי מצלצל – כמו ציפור.
"כנף רננים נעלסה." אמר רוני וצחק כששמע את הצליל לראשונה. היחיד שאוהב את הצליל הזה הוא דני, הוא טורח ללחוץ על הפעמון כל פעם שהוא עובר לידו, אם צריך או לא צריך. הבוקר באמת שלא היה צורך בכך כי נרדמתי, בניגוד גמור למנהגי בדרך כלל, עם דלת פתוחה.
אחרי כמה צלצולים דני התעייף מהצליל הציפורי המזויף ושעט במרץ מפחיד לחדר השינה.
"בוקר טוב!" צעק ותלש מעל לראשי הכואב את כובע הצמר שחבשתי,
"למה אתה ישן עם בגדים?" שאל בסקרנות וקפץ עלי, "תראה איזה שערות מצחיקות יש לך מהכובע!" פרע את שערותיי, "אתה צריך להסתפר." הודיע לי בעליצות, "אולי נלך היום למספרה? אתה תסתפר וקוקו ייתן לי שוקולד פילים."
שוקולד פילים שוקולד קוט ד'אור (פיל הזהב) המעוטר בציור פיל מזהב. קוקו שומר אותו בפינת הארון של המספרה, מאחורי המסכות לשיער ומכבד בו בנדיבות את כל מי שהוא חפץ ביקרו, ודני, כמו כל ילד, חולה על שוקולד.
"בסדר." גנחתי, "רק רד מעלי ולך להכין לי קפה, ותכבה בדרך את הבוילר." הסיפור על איך נרדמתי עם בגדים ועוד השארתי את הבוילר דלוק מציג אותי באור מגוחך, אבל פה, בבלוג הפרטי שלי, החלטתי שאני משאיר את הבושה בצד ומספר הכל.
אחרי שהוא הלך החלטתי שאני לא נותן לפסק זמן שלו לשבור אותי. לא רוצה, לא צריך! שילך לעשות לו פסקי זמן עם הסיגלית הזו, מה אכפת לי? אמרתי לנפשי, והמשכתי בתכניות שלי כרגיל. למדתי, בישלתי, (טוב, עד כמה שאני יודע לבשל), ואפילו הדחתי כלים. אחר כך החלטתי שהגיע הזמן ללכת לתפוס לי מישהו בגן הסמוך לביתי. התלבשתי חם, מתעלם מכך שכבר כמעט חצות ומחר יום עבודה, ומה שגרוע יותר – בכלל אין לי חשק ולא בא לי.
אולי זה לטובה חשבתי לעצמי, אני הרי כבר יודע מניסיון שכשאני במצב רוח כזה נרגז ודווקאי אף אחד לא מוכן ללכת איתי. הם כאילו מריחים עלי שאני לא באמת חרמן וכולם נרתעים ממני ואז, כשכבר הייתי עם רגל אחת בחוץ הוא התקשר פתאום לנייד שלי. בכלל לא שמתי לב שהוא דלוק.
"איפה אתה?" שאל.
"בדרך החוצה."
"בשעה כזו?"
"זו השעה הכי טובה לתפוס זיון, ההצגה השנייה נגמרה וכל החרמנים שיצאו מהקריון עושים סיבוב בגן לפני שהם הולכים הביתה."
"אה!" אמר רוני ושתק.
"למה התקשרת?" שאלתי אחרי שהשתיקה התחילה להכביד עלי.
"סתם, דאגתי לך. אנחנו לא יכולים להישאר חברים למרות הכל?" הוא שאל בקול עצוב כזה שעוד רגע יהפוך לבכי.
"לא חושב." פסקתי מהר, לפני שהמצב יהפוך נזיל מידי.
"יכולתי לא לספר לך עליה ולא היית מרגיש שום דבר." הוא התרגז פתאום, "ניסיתי להיות בסדר אתך ועכשיו אתה כועס עלי?"
"אני לא כועס." שיקרתי.
"שקרן." אמר רוני החכם, "וגם אני כועס עליך, רק אתמול עזבתי, אתה לא יכול לחכות קצת לפני שתרוץ לגן לתפוס איזה שרמוטה בת אלף?"
"לא, אני לא יכול. חולה על שרמוטות ואחרי ששרמוטה אחת עזבה אני חייב שרמוטה חדשה." עניתי בנבזות.
הוא השמיע גניחה נדהמת, קילל אותי וסגר.
העפתי את הטלפון על הרצפה, בכיתי קצת, והחלטתי לחכות עוד כמה דקות בעיניים עצומות עד שהעיניים שלי יפסיקו להיות אדומות. דקה אחר כך התעוררתי לקול הציוץ המכני של כנף הרננים הנעלסה של פעמון הדלת שלי, והנה השעה שבע בבוקר.
בדרך לפנימייה של דני – הוא כמובן הפסיד את ההסעה והייתי צריך להסיע אותו – הגעתי למסקנה שהמפתח לחיים מסודרים ובריאים הוא מידור קפדני. אסור לי להניח לרשות אחת בחיי לחדור לחברתה. מהיום חשבתי לעצמי תוך נהיגה איטית בפקקים של הבוקר, אני לא אתן לאף חלק מחיי לגעת בחלק השני – במחסן אני אהיה מקצועי לגמרי, ולא אניח לשום דבר להסיח את דעתי מהעבודה.
במכללה אתרכז רק בלימודים, לא אחליף מבטים ובדיחות עם מקס, לא אקבל הזמנות למסיבות. לימודים ודי.
בבית אהיה שכן טוב של אליס, חבר של קוקו וז'וז'ו, ואח בוגר לדני. אף אחד שם לא צריך לדעת עלי כלום, ובגן אני רק דופק והולך מזיין בשקט, בלי הרבה דיבורים וחוזר הביתה להתרחץ. רק ככה יהיה לי שקט בחיים החלטתי בעודי מקשיב לדני שקשקש על החברים שלו, על הלימודים שלו, ועל החבר המוזר של אימא שלו ואז הוא שאל אותי פתאום למה רוני לא היה אצלי אתמול ומתי הוא יבוא לבקר? והרס לי בבת אחת את כל המידור. מה אפשר לעשות? ככה זה עם ילדים.
הבטחתי לו שאני אאסוף אותו היום מהפנימייה ונלך לאכול שוקולד פילים במספרה, והסברתי שיש לי נזלת ועיניים אדומות רק בגלל שאני מצונן. מה פתאום בוכה? אני לא בוכה, אני כבר גדול מידי לבכות.
אחר כך הורדתי אותו בשער של הפנימייה, מחקתי מעלי את הפרצוף של האח הבוגר, שמתי את הפרצוף של מדביק תוויות ונסעתי לעבודה.

צוחקים אתך
השבוע שלי מתחלק לשני חלקים – מיום ראשון עד יום רביעי אני עובד, ובחמישי, שישי אני במכללה. בשנה שעברה היה בלגן – רצתי מפה לשם ולא היה לי זמן לכלום. לשמחתי לפני כחודשיים עברתי ממעמד של עובד קבלן לעובד שכיר וכיום אני מקבל שכר חודשי ולא לפי שעות. אמנם אני לא עובד משרה מלאה, אבל לפחות יש לי תנאים סוציאליים וביטוח לאומי וכל זה. לכן השנה אני לומד פחות שעות מאשר בשנה שעברה, אבל אני מתרוצץ פחות והחיים שלי יותר מסודרים.
לצערי בגלל המצב במשק – שהוא כרגיל על הפנים – יש פחות עבודה ואין לנו יותר משמרת שלישית חוץ מאשר במקרים ממש יוצאי דופן, ובמפעל פרטי פחות עבודה זה אומר פחות בונוסים, והמון לחץ וחששות.
העובדה הלא נעימה היא שאני לא מרוויח מספיק לרמת החיים שאני חי בה. והיום כשהגעתי עם דני לאיציק הפאנצ'ר מאכר הוא אמר -"את הטסט אולי תעבור עם הצמיגים הללו, אבל בגלל המצב של הצמיגים שלך אני מאוד מבקש, כשירד גשם והכביש יהיה חלק אל תיקח אתך את הילד."
הוא לא חידש לי כלום, בזמנו עבדתי בפנצ'ריה של הדוד שלי ואני לא צריך את איציק כדי לדעת שיש לי צמיגים יבשים ושהגיע הזמן להחליף אותם. מה לעשות שזה סיפור של בערך אלף ₪ שאין לי?
כסף זו הבעיה הכי לוחצת עלי כיום, ובעצם מאז שאני זוכר את עצמי אני תמיד מודאג בגלל כסף שאין לי. כסף זה חופש, כסף זה זמן, כסף זה בריאות. בלי כסף הבן אדם מרגיש לא גבר, חצי בן אדם, אבק פורח וציץ נובל, והציץ הנובל הוא רמז עדין לגבי מצב הזיונים שלי שנובע לא רק ממחסור בכסף אלא גם מביאוס נפשי כללי.
במקום לשבת ולקטר על מר גורלי החלטתי למצוא עוד עבודה שתכניס לי עוד כספים. מצאתי אותה חיש קל אצל ג'קי – החבר של אליס – ג'קי הוא מין עבריין צעצוע שקשה לי לעמוד על טיבו. במבט ראשון חשבתי שהוא מהרוחניים המרחפים האלו שעושים מדיטציה וטסים כל הזמן להודו, אבל מסתבר שזה לא בדיוק ככה. חוץ מריחוף רוחני הוא מתעסק גם קצת ביבוא בגדים הודיים סמרטוטיים וצבעוניים. יש לו המון עגילים באוזניים, בגבות, ובעוד מקומות שאליס לא מגלה, אבל מסמיקה ומצחקקת כשהנושא עולה.
הוא צעיר יותר ממנה באיזה עשר שנים, ולכאורה מה יש לו לחפש אצלה? חסרות בחורות צעירות? אבל הנה הוא פה, מעשן סיגריה עם ריח משונה, מדבר כל הזמן בפלאפון באנגלית דפוקה, נראה כמו הכלאה בין עבריין צעצוע נמרץ לאיש עסקים מפולפל, אם אתם יכולים לתאר לעצמכם דבר כזה.
אחרי הביקור בפנצ'ריה תפסתי אותו בצד ושאלתי אם ההצעה שלו לעבוד אתו בלילות עדיין רלוונטית, חצי מקווה שהוא יגיד לא, אבל לא היה לי מזל, היא כן.
כל ההקדמה הארוכה הזו באה לספר על יום חמישי האחרון שנפתח אצלי במצב רוח נוראי בגלל המצב הכלכלי הדפוק שלי וגם בגלל מקס שצחק ממני כשחשפתי בפניו את העובדה שיש לי בלוג.
זה קרה בשירותים של המכללה – מקום לא אטרקטיבי בעליל שככל שאמעיט לספר עליו כך ייטב – מקס חקר מה בדיוק אני מספר בבלוג שלי, משוכנע שתיארתי שם את עצמי כיפה תואר, עשיר, ובעל זין של עשרים סנטימטר שטוחן כל מה שזז.
כשהודיתי בבושת פנים שבבלוג אני מספר לפי תומי על חיי כפי שהם במציאות הוא כמעט השתין בתחתונים מרוב צחוק. "מה אתה, מפגר? למה אתה מספר את האמת באינטרנט? למה כל העולם צריך לדעת שאתה תפרן שרוט שחי בג'יפה? מה אתה, דפוק?"
טוב, עם הקביעה הזו קשה להתווכח אז נעזוב את הנושא. אולי יותר טוב שאני אפרט איך הגעתי למצב שניהלתי שיחה בשירותים, ומעשה שהיה כך היה – בכיתה שלנו יש המון רוסים שרובם לא בדיוק יהודים, וכמובן שהם נוהגים לחגוג את נוביגוד. כשבאתי ביום חמישי לכיתה הם תלו ברכות עם עץ חג מולד ושמו מעל הלוח מין זר כזה מקושט עם כתובת ברוסית – הזמנה לחגיגה שתתקיים ביום שישי בערב.
הישראלים שמהווים בערך חצי כיתה התמרמרו בגלל הכתובות הנוצרית, ואת רוב הצעקות הקימו שני דוסים צעירים שאפילו בצבא לא שירותו, אבל זה לא הפריע להם להגיד לכולם איך לחיות. בגלל נוביגוד המה חלל הכיתה צעקות וצרחות והמורה החליט שאם מתווכחים אז אולי כדאי שנעשה את זה בצורה מסודרת ועשה לנו מין שיעור חברה כזה, וביקש שכל אחד יגיד מה דעתו על החג הזה. אתם בטח מתארים לעצמכם איזה בלגאן נהייה בכיתה.
בסוף נמאסו עלי הצרחות. כל אחד אומר מה הוא חושב ולא מקשיב לאחרים, זה סתם ברדק, לא ויכוח. בקשתי רשות להביע את דעתי ואז קמתי והסברתי לרוסים הנעלבים שההתנגדות לנוביגוד היא לא נגדם אלא בגלל שהרעיון לחגוג ביום הולדתו של ישו שבגללו באו עלינו צרות כה גדולות פוגע בנו, אם כי ישו היה סך הכל יהודי סימפטי מלא בכוונות טובות וכיום הוא בטח היה מצטרף לשמאל ומפגין נגד הכיבוש… וכאן רציתי להוסיף עוד משהו על הצורך בהבנה ובהתחשבות הדדית בכל האמונות והדתות, אבל ברגע זה כל הכיתה פרצה בצחוק אדיר ואפילו המורה צחק.
במקרים כאלו הכי טוב זה לצחוק עם כולם ולא לגלות בשום פנים ואופן מה אתה באמת מרגיש, אבל לא הייתי מסוגל לזה. השהות בכיתה מלאה אנשים שצוחקים עלי זרקה אותי חזרה לילדותי שעברה עלי כתולעת ספרים שמנמנה ודחויה (עד הבר מצווה בערך הייתי ילד ביישן שידע בשקט בלב שהוא שונה מכולם ושבסוף זה ייגמר לא טוב) והרגשתי שעוד רגע אני פורץ בבכי.
ברחתי לשירותים ואחרי שבכיתי קצת – ממש טיפה – ניגבתי את האף ויצאתי, והנה מקס ממתין לי.
"לא היית צריך לברוח, הם לא צחקו ממך נמרוד, הם צחקו אתך." שח לי מקס בטוב לב.
"בסדר." אמרתי בנוקשות ושטפתי פנים וידיים בלי להביט בפניו. הוא הסתכל עלי בחוסר אונים וביקש סליחה בשם כל הכיתה, ושוב הזמין אותי למסיבה, ואז, באמת לא זוכר איך זה קרה בדיוק, סיפרתי לו שהבטחתי לאליס וג'קי שאני אשמור על דני ביום שישי, ועל העבודה שאני מתחיל היום בערב כדי לשלם על הצמיגים החדשים, ואפילו על הבלוג. הוא היה כל כך אוהד וחביב עד שבסוף סיפרתי לו גם שרוני עזב אותי בשביל בחורה – בקיצור, שפכתי הכל.
אחר כך התחיל השיעור הבא וכשנכנסתי לכיתה כולם היו נורא נחמדים אלי ואמרו שדיברתי ממש יפה והכל. הם רצו בכנות שארגיש טוב וניסו לפייס אותי, אבל משום מה זה גרם לי להרגיש עוד יותר רע.
אחרי הלימודים הלכתי עם ג'קי לעבודה. גמרנו בחצות וחזרתי עייף מאוד הביתה, ואת מי אני מגלה יושב וקורא ספר במטבחי המדיף ניחוחות של תבשילים תימניים? את רוני.
"איך יצאת מהבסיס?" נבהלתי, "ברחת שוב דרך הפרצה?" וכבר דמיינתי שוטרים צבאיים מתפרצים פנימה וגוררים את העריק לכלא צבאי. וכאן המקום לספר לכל מי שלא היה בבסיס סגור שאין מקום מגודר שאין בו פרצות. כמו שבין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד אין גדר או חומה בלי פרצה.
"אל תדאג לי." אמר רוני בחוצפה, וסגר את הספר (המגילות של סן מיקלה של אכסל מונטה אם זה מעניין מישהו),"אני בסדר, איפה היית עד עכשיו אם מותר לי לשאול?" חקר אותי בקול ממורמר של בעל נבגד שגילה שאשת חיקו מתפרפרת לא עלינו.
"עבדתי." אמרתי ולקחתי לי צלחת מרק חם וחריף, אחרי כל הזמן שהתרוצצתי בחוץ הגרון כאב לי והייתי קפוא.
"בשעות כאלו?" המשיך רוני לחקור אותי בקול שקט שהסתיר סערה גדולה ורועמת.
"כן, בשעות כאלו."
"אתה יכול לפרט לי במה בדיוק אתה עובד?" המשיך רוני לשאול במין שלוות נפש מזויפת שמרטה את עצבי. היה ברור שהוא חושד ומקנא, חוצפן שכמותו.
"אני יכול, אבל אני לא רוצה." אמרתי ושמתי קרוטונים במרק. "טעים מאוד רוני, החברה שלך יודעת איזה טבח מצוין אתה?"
"למה אתה לא רוצה לספר איפה אתה מסתובב בשעות כאלו!" התפרץ רוני בזעם, מתעלם מהמחמאות שהרעפתי על כשרון הבישול שלו.
"אני מתבייש." אמרתי, וזו האמת. זו לא עבודה קשה, אבל מצד שני לא ממש משתלמת, וגם די מפדחת.
לשמע הודאתי שאני מתבייש רוני קפא במקומו כמו ארנב שנלכד בפנסי מכונית. (בחיים לא ראיתי ארנב, או כל יצור אחר, נלכד באור פנסים, אבל תמיד רציתי להשתמש בדימוי הזה). "נמרוד… נמרוד, שמע… זה לא… תשמע, יש לי קצת כסף שחסכתי ואם אתה צריך אני… נמרוד, אל תעשה שטויות כאלו, אני מבקש ממך." גמגם רוני בקול רועד.
רק אז תפסתי איזה רושם הוא קיבל בגלל שאמרתי שאני מתבייש. "רוני, אתה חושב שאני עובד בזנות?" שאלתי ישר ולעניין.
הוא עשה מן כן קטן כזה עם הראש ונראה אומלל לגמרי.
"אתה לא מתבייש? זה מה שאתה חושב עלי? וחוץ מזה דביל, מי הסתום שישלם בשביל זיון איתי? מה אתה, פסיכי?"
"ואתה דביל בריבוע ומפגר!" צעק רוני וכבר לא היה עצוב רק זועם.
"ואתה טיפש וחמור וסתום." לא נשארתי חייב, ואז הוא הסתער עלי וחיבק אותי, סותם לי את הפה בנשיקה, אבל עד שלא גיליתי לו את האמת על העבודה שלי הוא לא הסכים ללכת איתי למיטה.
אני עובד בקרטונים. אני ועוד שני פועלים של ג'קי שהוא בעל המשאית עוברים בכל מיני שווקים וקניונים, אוספים מהזבל את הקרטונים ומוכרים אותם. התעריף הוא 25 אגורות לארגז שנותן לג'קי קבלן אחד שמוכר אותם הלאה לחקלאים או משהו כזה. בקיצור, אני עובד בזבל, ממחזר קרטונים. זה יוצא לי פחות ממאה ₪ לשלוש שעות עבודה לילית, ואם יהיו מכות – כי כל הארץ מחולקת לאזורים ויש כל הזמן מלחמות בין אוספי הקרטונים – אני אמור גם להרביץ או לחטוף, תלוי במצב.
***
בבוקר הסעתי את רוני לצ'ק פוסט, משם הוא היה אמור לתפוס טרמפ לבסיס. אני רק מקווה שלא עלו על זה שהוא יצא בלי רשות. לא דיברנו על החברה שלו ולא על מה יהיה אתנו בעתיד. אני שתקתי והוא נמנם לצידי ושתק גם כן. לא יודע מה זה אומר, יש מקרים שפשוט אין מילים אז שותקים.
אחר כך נסעתי להחליף את הצמיגים ומשם שוב למכללה. אני משלם עליהם בתשלומים, איציק אמר שהוא יודע שאני בן אדם אמין והוא סומך עלי שאשלם הכל לפי ההסכם.
אלף ₪ זה אומר המון קרטונים לאסוף, אבל לפחות ככה אני אוכל להסיע את דני בלי לפחד שאחליק ואעשה תאונה.
מה שיפה בקרטונים זה שהם תמיד שם. בכל מקום שיש בו חנויות וקניונים יש גם קרטונים. גם ביום שישי אוספים קרטונים וגם בשבת. הקרטונים הם כמו תל אביב – אין הפסקות.
ביום שישי אחרי הלימודים בקושי אכלתי משהו וישר טסתי לאסוף קרטונים. אנחנו צוות של שלושה – אחד נהג אתיופי רזה ועצוב, אחד מרוקאי עצבני וממורמר, ואחד אני – הומו פולני ממורמר, ואם רוני ימשיך לפטם אותי אני גם אהיה שמן.
אני אמור להיות הבריון שמספק את ההגנה במקרה של התקפה ואם יום אחד אפסיק לכתוב תדעו שאני בבית חולים עם ידיים ורגלים שבורות. אם הם היו יודעים שהבריון שלהם חולם על הזין של החבר שלו, ועושה פרצופים מפחידים בגלל שהוא מקנא באיזו סיגלית אחת, הם היו מתים מצחוק.
לפעמים אני מדהים את עצמי איך יצאתי שקרן כזה? אני מעיר הערות על כוסיות (שונא את המילה הזו שנאה עזה), מחווה דעה מלומדת על שדיים, רגלים וכיוצא בזה, ומתנהג כמו ערס חרמן מבטן ומלידה אם כי האמת היא שגם אם הייתי באמת סטרייט אין מצב שהייתי מדבר ככה. קיבלתי חינוך דתי מהוגן ויש לי המון כבוד לנשים, חבל רק שלחלק מהן אין כבוד לעצמן. חושפות שדיים וחריץ ישבן, שותות, מעשנות, מקללות… אותי זה מביך.
חזרתי בערב וצנחתי הרוס מעייפות על המיטה. ישנתי אולי שעה כשרעש איום שנשמע כמו הפגזה של פצמרי"ם העיר אותי. התברר שדני וחבר מרעיו החליטו לנצל את המסדרון הריק של הקומה הריקה מתחתנו כדי לשחק סטנגה.
הלכתי לנזוף בהם ולפני שהבנתי מה קורה מצאתי את עצמי מתפקד כשוער ולא די שחטפתי שערים כהנה וכהנה נוספו עליהם גם נזיפות מדני על רשלנותי בשמירת השער.
אחר כך החליט דני שהלילה הוא לא ישן במיטה שלו אלא אצלי. "למה?" התמרמרתי, "מה לא טוב במיטה שלך?"
"יש לי סיבות." הודיע לי דני בחשיבות, ומיד החבר שלו, תום צעק שדני פוחד מעוד שיטפון. דני הסמיק והכחיש, אבל ידעתי שזה נכון. אצלנו בשכונה כשיורד גשם אנשים לא שמחים שמפלס הכינרת עולה ויש גשמי ברכה אלא נתקפים פחד שאולי חס וחלילה יהיה חורף גשום מידי ושוב תהיה הצפה. כשזה קרה בפעם הקודמת עוד הייתי תלמיד בתיכון, אבל שמעתי די סיפורים על השיטפון הגדול של שנת 92 וכמובן שאף אחד לא שוכח מה קרה בשכונת התקווה לפני כמה שנים כשילד קטן טבע בזמן השיטפון כי אימא שלו לא הצליחה להחזיק אותו מעל פני המים.
דני פוחד ששוב יהיה אצלנו שיטפון וכדי להרגיע אותו החלטנו לעשות הכנות חירום ולארוז תיק קטן עם כל מיני דברים חשובים שנוכל לברוח מהר אם תהיה הצפה באמצע הלילה. נתתי לו תיק שקיבלתי פעם מהוועד למען החייל והוא הכין ערכת חירום עם כל מיני משחקים ובגדים. זה הרגיע אותו קצת, אבל בכל זאת הוא בא לישון אצלי במקום שאני אשאר בדירה של אימא שלו עד שהוא יירדם.
היה לנו נחמד סך הכל למרות שדני ניסה לעשות פופ קורן במיקרוגל ושרף אותו. הדירה שלי נמלאה עשן, דני בכה והמיקרוגל המסכן שלי הסריח מפופ קורן שרוף.
כל השבת ניקיתי ושפשפתי את הנזקים ועדיין הבית מסריח מחמאה חרוכה, במיוחד כשפותחים את המיקרוגל. לפחות לא היה שיטפון למרות שיש לנו שלוליות ענק סביב הבלוק.
בשלוש לפנות בוקר עדיין לא ישנתי כי היה לי קר מידי. בזמן האחרון קר לי כל הזמן ברגליים למרות שאני ישן עם שני זוגות גרביים ולובש פיז'מה חמה מפלנל בצבע כחול עם ציורים של דובונים. קניתי את הדבר המגוחך הזה במבצע בסופר, היא די דבילית אבל לפחות חמה.
למרות כל הביגוד קר לי ואני מתקשה להירדם במיטה כשאני לבד ולכן הייתי ער כששמעתי את המפתח מקרקש במנעול ומיד ידעתי שזה רוני, רק לו יש מפתחות לדירה שלי. הוא היה קפוא ורטוב ושמח מאוד שלא העיר אותי.
הוא סיפר שכמה חבר'ה מהקורס שלו נסעו לנצרת לראות את המיסה בכנסיית המולד. רוני אומר שהיו מלא אנשים בכנסיה, באו המון מבקרים מכל הארץ ואפילו אוטובוסים עם תיירים והיה יפה מאוד. הכומר שר בלטינית ונפנף מין מנורה מזהב תלויה על שרשראות. בטח קטורת. אחר כך הם חזרו לבסיס, אבל הוא ירד בדרך ותפס טרמפ אלי.
"אכלת כל מה שהשארתי לך?" חקר בדאגה, "אתה מרגיש טוב? למה לא הסתפרת? למה הידיים שלך קרות כל כך? מה זה כל הגרביים האלו? ומי ישן פה לידך?"
"אנחנו!" צרח דני, מאושר. (הוא נורא אוהב את רוני, לא יודע למה), וקפץ מהמיטה מעיר את פחיסטון שישן לצידו, אבל זה סוד כי אסור שאליס תדע.
אחרי שהעברנו את דני עם החתול לספה נשכבנו לישון, והפעם הייתי בלי גרביים ופיז'מה ובכל זאת לא היה לי קר בכלל.
ישנו עד שמונה בבוקר שזה בשבילי שעה ממש מאוחרת (אני קם בשש כל בוקר), ובסוף, אחרי שהצלחנו לקום מהמיטה, אכלנו יחד ארוחת בוקר, ואז דני הלך וסוף סוף ניסיתי לאזור אומץ ולשאול את רוני מה קורה שאני רואה אותו כל הזמן אצלי ומה עם הפסק זמן הזה שהיינו אמורים לקחת?
"לא שמעת על הפסקת פסק זמן?" ניסה רוני להתחכם.
בדרך כלל אני זורם עם הבדיחות שלו וצוחק אתו, נהנה מהחיוך המתוק שלו, אבל היום הייתי קצת מדוכא. ידעתי שהוא עומד לעזוב עוד מעט ואני אשאר רק עם החתול והמקלדת.
"רוני, מה קורה אתנו?" שאלתי, "אני כבר לא יודע מה לחשוב. אתה איתי או אתה?"
"למה אני לא יכול להיות עם שניכם?" הוא ניסה שוב להתחכם.
"כי זה לא עובד ככה. אם תהיה עם שנינו אז…" לא ידעתי אז מה, אבל ניסיתי לא לצאת פראייר. "גם אני יכול לשחק במשחק הזה רוני." אמרתי בטון שניסה להיות מאיים, אבל יצא מתחנן.
"שלא תעז." הוא אמר והתיישב עלי כמו שהוא אוהב לעשות. יושב לי על הברכיים, פנים אל פנים איתי, לוחץ אותי בין הירכיים שלו, מחכך את החזה שלו בשלי, מצמיד אלי את הזין שלו.
"רזית." אמר וליטף לי את הגב והצלעות, "כמה אתה שוקל?"
"לא יודע, ולא יכול להיות שרזיתי, אני אוכל כל הזמן." שיקרתי. האמת שאין לי כל כך תאבון בזמן האחרון, משום מה אני עייף מידי בשביל לאכול.
"אני חרא של בן אדם, אתה צריך לקחת ממני את המפתח שלך ולזרוק אותי מהבית." אמר רוני בעצב והתחיל לנשק לי את הצוואר והאוזניים, וצחק כשחש איך הציץ הנובל שלי מזדקף ומשתפשף בזין שלו.
מזל שדני ניצל את הפסקת הגשמים הקלה ורץ לשחק עם החברים שלו בין השלוליות. במקום להמשיך ולדבר הלכנו למיטה ואהבנו זה את זה, ואחר כך הילד חזר מלא בוץ ורטוב, לקחתי אותו למקלחת לנקות אותו ובדיוק אז סיגלית צלצלה לנייד של רוני וחקרה אותו לאן הוא נעלם ומתי הוא חוזר כי הוא הבטיח לעזור לה ללמוד למבחן או משהו.
שמעתי אותו מדבר אתה ונזכרתי שגם לי יש עבודות ומבחנים להגיש, וחיים משלי לחיות ובלי למחות הסעתי אותו בשתיקה לצ'ק פוסט. "תן לי עוד קצת זמן נמרוד." הוא ביקש בדרך, "בבקשה, אל תלחץ עלי, בסוף הכל יהיה בסדר."
הבטחתי שלא אלחץ ואפילו ניסיתי לחייך ואז הוא עלה על מונית והסתלק. אחרי הצהרים הגשם התחדש. נקווה שלא יהיה שיטפון הלילה ומחר אוכל ללכת כרגיל לעבודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s