5. תחקיר בטחוני

"אוף! מה קורה פה?" התעצבנתי על המחשב שלי שסירב להתחבר לאינטרנט.
"מה כל כך בוער לך המחשב הזה, אתה לא יכול לחיות בלי לכתוב?" קינטר אותי רוני.
"זה עניין של תקופות." התגוננתי, "לפעמים ממש בא לי לכתוב ולפעמים לא כל כך. אתה יודע שעודד התקשר אלי לעבודה והתנצל על הצעקות שלו?"
"כן, אני יודע." רוני התיישב והביט בי במבט שאני כבר מזהה ולא אוהב, מבט שאמר – יש לי בשורות שלא תאהב.
"מה הבעיה רוני?" לקחתי את ידו בידי, מופתע לחוש כמה היא קרה. "קר לך? אתה חולה?" נגעתי במצחו.
הוא טלטל את ראשו בקוצר רוח. "לא, אני סתם מת מפחד."
"למה? מה קרה?" נבהלתי. הוא באמת נראה קצת… חיוור? לא, יש לו עור שחום מידי בשביל להיות חיוור, אבל הוא נראה אפור ומודאג.
"מה קרה אהרון?"
"אני צריך לעבור תחקיר בטחוני בשביל העבודה החדשה."
"נו, אז מה? הרי זה מתקן סודי. בטח שאתה צריך."
"ומה אם הם ישאלו אם אני הומו?"
"אז תגיד להם את האמת."
"הם ירצו לדעת אם יש לי חבר ועם מי אני גר."
"נו, אז מה?"
"ומה אם זה יגיע להורי ולאחים שלי? מה אם הם ידעו שאני… שאני כזה?" הוא בקושי נשם מרוב מתח כשחשב על משפחתו.
קמתי והלכתי להביט באיקליפטוס הענק שעומד מול חלון הסלון שלי, מרגיש מין הרגשה לא נעימה בבטן, מין מועקה כזו שמשכה אותי למטה. חיפשתי בין הענפים את פחיסטון שנהנה לטפס על העץ הזה והחלטתי שאין מצב שמישהו יחזיר אותי שוב לארון, מספיק רע לי שאני צריך לשתוק בעבודה.
רוני ניגש אלי ונעמד לידי, נראה קטן ומכווץ וצעיר מאוד. חיבקתי אותו והוא נמס בין זרועותיי ורעד, מחביא את פניו בחזי.
"אתה שונא אותי?" שאל בקול עמום.
"לא אהרון, אני לא שונא אותך, אבל אני לא מבין למה אתה פוחד כל כך?"
"ואם הם יזרקו אותי מהבית כמו שזרקו אותך?" הוא לחש.
אני שוכח לפעמים כמה הוא צעיר ושהוא לא כמוני שרגיל מגיל צעיר לקבל פרצופים חמוצים בגלל החלל שהוא תופס בעולם, הוא רק בן עשרים ואחת, בן זקונים של הורים מפנקים וחמים ו… הנה, אני כבר מתחיל לחפש בשבילו תירוצים, מנסה לעשות לו הנחות ו… לא, בחיים אני לא חוזר להיות בארון, אין מצב!
"יש מעט מאוד סיכוי שהמידע של התחקיר הביטחוני יעבור להורים שלך, וגם אם כן, אז מה? הרי בסוף הם יבינו שאתה חי איתי. מה, הם לא שמו לב עד היום שאין לך חברות?"
הוא השפיל את מבטו והתרחק ממני ושוב הרגשתי שאבן כבדה מונחת לי בבטן והמילים האכזריות של עודד חזרו אלי – אתה בקושי מכיר אותו. אתה לא יודע עליו כלום. אתה הולך כמו עיוור בשדה מוקשים.
"נו, ילד, תענה לי, אל תפחד. אני לא אכעס."
הכל נשפך ממנו בבלגאן מרוסק של מילים ודמעות. הנתק עם הוריו הוא רק חלקי, הוא קופץ מידי פעם לבקר אצלם, בעיקר כשאבא שלו לא בבית, וכשהוא שם הוא הולך לבקר גם את הבת של השכנים ממול שהיא מעין חברה שלו. בעדה שלה זה כמעט אירוסין, וכמובן שהוא לא נגע בה, אבל היא חושבת שזה בגלל הכבוד שהוא רוחש לה ולאמונה הדתית שלה ולא בגלל… הוא מטיל את עצמו על המיטה ובוכה חרש.
אני נשכב לצידו, מנחם אותו בדרך היחידה שאני מכיר – חיבוקים, נשיקות ואחר כך סקס. זה לא פתרון אני יודע, אבל זה כל כך נעים…
אחר כך הוא נרדם בבת אחת, נופל כמו ילד עייף, מחייך, מחבק את הכרית. הריסים הצפופים שלו עדיין לחים מדמעות, בורח לעולם החלומות ומשאיר אותי לבד עם המחשב.
בבוקר רצתי כרגיל למחשב ושם מצאתי תגובה מאחד מקוראי שנחפז להסביר שסתם רוני נלחץ, בראיון הביטחוני לא ישאלו אותו על הנטיות המיניות שלו.
בישרתי לו בששון ובשמחה את הבשורה, אבל הוא בכלל לא שמח. "אני יודע שהם לא ישאלו אותי ישירות אם אני הומו," אמר, "אבל הם ישאלו למה אני לא גר אצל הורי, ואיך אני יכול לשקר להם?"
"רוני, כפרה עליך, פשוט תגיד שזה לא עניינם, או שתסביר שלא נוח לך לגור עם אבא ואימא כי הם שמרנים ובגילך אתה צריך פרטיות. מה הבעיה?"
הוא מסמיק ובמקום לענות מכסה את פניו בקצף גילוח. הבעיה היא שיש לו המון כבוד למפקדים שלו ולצבא בכלל וזה שהוא מעז להיות הומו נראה לו כמו מרידה בסמכות, חוסר כבוד כלפי הרשויות העליונות או משהו כזה.
בטח יש חכמים ובקיאים ממני שידעו לתת לזה הסבר פסיכולוגי, אני יכול להגיד על זה רק דבר אחד – אסור להגזים בשום דבר, וגם להיות ילד טוב מידי זה לא טוב.
למחרת נסעתי לי, שמח וטוב לב, למכללה, מרוצה מזה שהיום יום שמש בהיר וחמים, ושגמרתי להכין את כל העבודות לסוף הסמסטר, ובכלל, מרוצה מהחיים באופן כללי.
בדרך התקשר אלי רוני והודיע לי שהוא החליט לקפוץ להוריו ולספר להם על התכניות שלו להמשיך לשרת בקבע, וגם כדי לגלות להם שהוא שכר דירה עם חבר שגר קרוב לבסיס – הכוונה אלי – והכי חשוב, הוא עומד לדבר עם הבחורה ההיא, כולה ילדונת בת שבע עשרה, ולהגיד לה שהוא רוצה שהיא תתחיל לצאת עם אחרים ותשכח ממנו.
"תיזהר רק שהאחים שלה לא יכניסו לך מכות." התלוצצתי, וכמובן שהוא נורא נפגע כי הוא לוקח את כל הקטע עם הילדונת ההיא ברצינות עצומה וחוץ מזה הוא גם קצת נעלב שאני לא מקנא.
"כשאתה תקנא באליס – זו השכנה הגרושה שלי מלמטה – אני אקנא בבחורינה שלך." התבדחתי, "ותפסיק לדאוג כל כך, תראה איזה יום יפה. תן חיוך, הכל יהיה בסדר."
הגעתי למכללה ובין השיעורים הלכתי, כמו כולם, לשכב על הדשא ולתפוס קצת שמש. יש לי חלון זמן פנוי בין עשר לאחת עשרה ובזמן הזה אני אוכל וקורא וסתם מתחרדן לי בשמש. בקיץ אני בורח לצל, אבל בחורף זה תענוג לשכב על הגב ולהרגיש את השמש על הפנים. יש פינה חבויה בחצר האחורית והיום היה שם נעים מאוד. שכבתי והתנמנמתי לי בנחת ופתאום הופיע מקס – אחד התלמידים הבוגרים יותר במכללה, בן ארבעים בערך, עולה מרוסיה, אבל מהוותיקים שבא כילד ומדבר עברית טובה עם טיפונת מבטא. מקס הוא איש גבוה, בהיר, עם פנים רזות, שיער קצוץ בתספורת מרינס ועיניים כחולות צרות. נראה ספורטיבי כזה וקשוח. האחרון שהייתם אומרים עליו שהוא הומו. מצד שני גם עלי לא הייתם אומרים שאני… טוב, אי אפשר לדעת כלום לפי הצורה של הבן אדם.
הוא התיישב לידי והתחיל לשוחח איתי. דיברנו על הלימודים, על מזג האוויר היפה ועל החיים בכלל, ומתחת לפטפוטי הסרק שלנו התחבא לו הסאבטקסט של השיחה שלנו שהלך בערך ככה :
מקס – אני חרמן ואתה מוצא חן בעיני, אז מה בנוגע?
אני – גם אתה מאוד מוצא חן בעיני (הוא באמת מוצא חן בעיני), אבל אני לא יכול כי אני לא פנוי. או כמו שניסחתי את זה בלשון הפז שלי, "מחכים לי בבית."
"מי? אימא או החברה?" חייך מקס חיוך מפתה שהבליט מניפת קמטים סקסית סביב עיניו הכחולות.
"לא. אני כבר מזמן לא גר עם ההורים ואין לי חברה אלא חבר." הרשיתי לאמת הסמויה לפרוץ מבין השיטין.
"גם לי יש חבר." צחק מקס מלוא פיו, "אז מה? הוא ישמח להכיר אותך." הוסיף בחביבות.
"וואלה!" פלטתי, קצת נדהם. למה זה קורה דווקא לי? למה תמיד אני נופל על זוגות ותיקים שמעוניינים בצעצוע לגיוון הסקס שלהם? (ראה מקרה ז'וזו' וקוקו).
"תראה," התחלתי, נבוך קצת, "אני והחבר שלי… זאת אומרת, הוא ואני…"
"גם הוא ילד טוב כמוך?" הצטחק מקס שהמבוכה שלי שעשעה אותו.
"הוא הרבה יותר טוב ממני, הוא ממש מלאך קטן."
"יופי, אני אוהב מלאכים קטנים, אבל מצד שני, מה שהוא לא ידע לא יזיק לו." אמר מקס חרש, וידו הגדולה והמחוספסת נחה על ידי.
"אבל אני כן אדע מקס." אמרתי בצער ומשכתי את כף ידי מתחת לכפו.
"אני רואה שאתה באמת ילד טוב." נאנח מקס והעביר אצבע אחת שחרכה את עורי בתוך מפתח הצוואר של חולצתי. אם לא היו מופיעות פתאום כמה בנות קשקשניות וצחקקניות שפלשו לפינה הנסתרת שלנו אני לא יודע כמה זמן הייתי ממשיך להיות ילד טוב.
***
אתם יודעים מה הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה? כן, נכון. עשיתי ביד ופנטזתי על מקס ועל רוני, ועל עוד כמה ששמם יישאר חסוי, ושאלתי את עצמי למה כשאני ליד גברים כמו מקס, או בוריס, או אותם אנשי משפחה למופת שמתירים את הרסן רק לכמה דקות מתוקות בגן חשוך, אני מרגיש כמו ילד צייתן, ואילו כשאני עם צעירים ממני כמו רוני, או כמו אריאל, או עודד, אני נעשה מאצ'ו שמחלק להם פקודות ועושה טובה כשאני נשכב פעם ביובל על הבטן? ומה בעצם עדיף, ומה אני אוהב, ולמה צריך לבחור בכלל, ומתי הבלגן הזה בראש שלי ובתוך התחתונים יירגע קצת?
ולמה רוני לא מתקשר עדיין?
הוא התקשר רק בערב, לחוץ ומתוח, נשמע רשמי כזה וקר מאוד, ואמר שהוא לא חוזר הלילה לדירה.
מיד הבנתי שהוא לא לבד ושאלתי בשקט מה הבעיה ואם אני יכול לעזור במשהו.
"יש כל מיני סיבוכים משפחתיים שקשה לי להסביר בטלפון." ענה לי במין טון דיפלומטי קריר ומתנכר שהעלה את חמתי להשחית, "אני אצור אתך קשר בקרוב. לילה טוב נמרוד." איחל לי וסגר.
"לילה טוב רוני." עניתי לטלפון השותק וטרקתי את השפופרת בכוח רב מידי, מרגיש טיפש ודפוק ותמים ועלוב.
אולי עודד צדק ואני עיוור בשדה מוקשים? שאלתי את עצמי והלכתי ללמוד קצת. בחוץ נעשה קר ולא נעים, פחיסטוני יילל ליד הדלת, הכנסתי אותו, נתתי לו לאכול והוא סירב. לא רצה לאכול, לא רצה החוצה, הסתובב סביבי, עלה על שולחן האוכל שמשמש לי גם שולחן כתיבה והפריע לי לכתוב. הלכתי למחשב והוא אחרי, נכרך סביבי, מנסה לחדד את הציפורניים שלו על המכנס שלי. אוי! זה כואב! העפתי אותו והוא התעקש, קפץ על השולחן, טייל סביב המסך, ירד מהמקלדת לברכיי, חיכך את ראשו בחזי, מדגדג אותי עם השפם שלו.
מה אתה רוצה פחיסטוני? למה אתה לא רגוע? נדבקת ממני? גם אתה מחכה למישהו ולא יודע אם הוא יחזור?
אני קופץ מכל צלצול טלפון ודווקא היום יש המון טלפונים. קוקו מתקשר לשאול מה שלומי ולמה לא רואים אותי בזמן האחרון?
"אני עם מישהו חדש." עניתי בחוסר בטחון שהוא קלט מיד.
"מי? הבחור הגבוה הזה, העודד הזה?" שאל בנימה שהעידה שהוא לא מתלהב מעודד.
"לא. זה מישהו חדש. אתה לא מכיר."
"אהה! זה החבר שלו, התימני הזה עם הפרצוף החמוד והשערות ליפה." מצחיק הקוקו הזה, דבר ראשון הוא תמיד מסתכל על השערות של הבן אדם. מין קטע מקצועי כזה כנראה.
"כן." הודיתי, מתפלא איך הוא יודע.
"ספרים יודעים הכל על כולם." השוויץ קוקו, "בעיקר במקום הקטן הזה, מגיע לך מזל טוב, הוא מתוק. למה אתה עצוב?"
"כי הוא הלך לספר להורים שהוא עובר לגור איתי ואני… אני לא עצוב."
קוקו גיחך במבטא צרפתי. "אם תרצה לקפוץ אלינו אנחנו בבית."
"בסדר קוקו. תודה וד"ש לז'וז'ו."
"תהיה סבלני רודי (ככה הוא קורא לי לפעמים) ותזכור ששני גברים יחד זה לא קל כמו גבר ואישה, תנסה להבין את זה."
"בסדר." הבטחתי, ולמרות שהעברית של קוקו היא לא משהו והוא לא הסביר את עצמו בצורה ברורה אני חושב שהבנתי את כוונתו.
כמה דקות אחר כך הטלפון שוב צלצל. התנפלתי עליו וזה שוב לא היה הוא אלא עודד. "הוא אצלך?" שאל בבהילות, "אני יכול לבוא לביקור?"
"כן, בטח, והוא לא אצלי, הוא אצל הוריו."
עודד בא עם עוגה, קופסת נס קפה וחבילת לחמניות. למה הוא תמיד מביא לי אוכל?
אמרתי תודה, הכנתי תה ואכלנו יחד את הלחמניות עם קוטג' וגבינה צהובה. עודד חיסל את רוב האוכל כי אני לא הצלחתי לבלוע כלום. הגרון שלי היה חנוק, רק תה עבר דרכו.
עודד התנצל על ההתפרצות שלו בטלפון ואמר שהוא כעס כי הוא חבר שלי, והוא מעריך אותי ודואג בגללי.
"אני יודע על רוני דברים שאתה לא יודע." הכריז במסתוריות מעצבנת.
"גם אני יודע עליו דברים שאתה לא יודע, אני למשל יודע שכשהייתה לי שפעת הוא טיפל בי בזמן שאתה היית עסוק בזיונים." הטחתי בכעס, ומיד התחרטתי מפני שעודד נראה אומלל ונבוך נורא.
" הייתי מטפל בך אם רוני לא היה שם." מחה עודד, "אבל אתה יודע שאני לא טוב בדברים כאלו."
"בסדר עודד, עזוב את זה. לא חשוב."
"אני רק לא מבין איך אתם מסתדרים במיטה," המשיך עודד להציק, "הרי שניכם אקטיביים, והוא עם הזין הענקי שלו…"
הביס של הלחמנייה נתקע לי בגרון, השתעלתי וכמעט שנחנקתי. "איך אתה יודע בכלל ש…"
איזה אידיוט! הרי הם בטח… למה לא הבנתי עוד קודם שעודד, החרמן הבלתי נלאה, ניסה ובטח גם הצליח עם רוני…
"זה היה לפני שהוא פגש אותך." אמר עודד, "ברגע שהוא ראה אותך הוא כבר לא שם עלי יותר, וגם אתה… נדלקתם אחד על השני כאילו… בבת אחת נעשיתם זוג ואני…"
פתאום הבנתי את הכעס שלו ואת ההתנגדות שלו לקשר שלי ושל רוני.
"עודד למה בכלל הבאת אלי את רוני? איך זה שהוא הגיע לכאן?" שאלתי בחשדנות ועד היום אני מצטער שעשיתי את זה. מסתבר שרוני ראה את התמונות הטיפשית שאני ועודד צלמנו בתא אוטומטי כזה שמצלמים בו תמונות פספורט. נדחפנו אליו יחד ועשינו פרצופים מטורפים וצחקנו כמו ילדים. עשינו את זה סתם, בשביל הצחוק. זה היה רק לפני חודשים אם כי כיום נדמה לי שמאז עברו שנים, אבל כשרוני ראה את התמונות אצל עודד הוא נדלק ורצה לפגוש אותי, והשאר הוא היסטוריה.
"הוא השוויץ שהוא יכניס אותך למיטה עוד בערב הראשון והתערבנו על מנת פלאפל." שקע עודד בנוסטלגיה, "זה היה בצחוק, לא ברצינות." הוסיף, נבהל למראה פני הזועפות, "אל תכעס."
"אני לא כועס. אם זו הייתה חצי מנה אז הייתי נעלב, אבל מנה שלמה? מה יש לי לכעוס?" ניסיתי לא לקחת את העניין קשה מידי.
השעה כבר הייתה עשר בלילה. רוני עדיין לא התקשר והייתי מתוח ומודאג. למה הוא לא מתקשר?
"מה אריאל אמר כשבקשת שלא יבוא לבקר אותך בחנוכה?" חקר עודד בסקרנות חסרת בושה.
"כלום. לא שמעתי ממנו מילה מאז." הודיתי, זה קצת הפליא אותי, אבל הבעיות עם רוני הטרידו אותי יותר.
עודד הסתכל על כפות ידיו וגיחך לעצמו במין צורה מסתורית שעלתה על עצבי. ברור היה שהוא מת לספר לי משהו, אבל מתאפק.
"נו, מה?" התרתחתי, "תגיד כבר!"
"רוני חסם את לך המיילים מהכתובת של אריאל." גילה לי עודד, "הוא סיפר לי את זה לפני כמה ימים כשחזרנו יחד מהבסיס."
הלכתי למחשב ובדקתי וראיתי שהוא צודק ומאחר ואני לא חסמתי את המיילים של אריאל כנראה שרוני עשה את זה.
שחררתי את החסימה ושלחתי לאריאל מייל קצר, הסברתי שבגלל תקלה במחשב לא קבלתי ממנו כלום בימים האחרונים, ושאלתי מה חדש אצלו? מופתע שאני לא כועס בגלל התעלול של רוני, אפילו טיפה מוחמא ובעיקר לחוץ לדעת מה קורה אצלו ולמה הוא לא מתקשר.
אחר כך אחותו של עודד ביקשה שהוא יעשה טובה ויבוא לשמור לה על הילד כי היא ובעלה רוצים לצאת לחברים. הוא הסתלק אחרי שחזר וביקש שלא אכעס עליו. הרגעתי אותו ואפילו הנחתי לו לחבר אותי חיבוק חברי. פחיסטון יצא אחריו ואני נשארתי לבד עם הטלפון השותק.
באחד עשרה בלילה רוני התקשר סוף סוף.
"סיפרת להם?" שאלתי מיד.
הוא נאנח. "ניסיתי, אבל זה לא פשוט נמרוד. הם עוד לא עכלו את זה שאני הולך לחתום קבע. אני לא יכול להפיל עליהם באותו יום שאני גם עוזב את הבית."
"אבל אתה בין כה וכה לא ישן בבית כבר שבועיים, אז…"
"הם חושבים שאני ישן בבסיס, אל תלחץ עלי. זה ייקח זמן. תראה, אם אני אגיד להם שאני הולך לשכור דירה הם יחשבו שזה בזבוז כסף, והם ירצו לראות את הדירה ולהכיר את השותף שלי ו…"
"ולהתנהג כאילו שאתה בן שש ולא בן עשרים ואחת." איבדתי את הסבלנות.
"בבקשה נמרוד, תן לי זמן." התחנן רוני, "בבקשה, אל תלחץ עלי."
"ואל תשכח שאתה עוד חייב לעודד מנה פלאפל על זה שזיינת אותי כבר ביום הראשון שנפגשנו." אמרתי ברשעות, והוא שב ונאנח. "זה היה סתם בצחוק נמרוד, אל תהיה כזה."
"כתבתי לאריאל שהמחשב שלי היה מקולקל כמה ימים כדי להסביר למה לא קיבלתי ממנו מיילים." המשכתי להיות רשע.
"לעודד יש פה גדול מידי." אמר רוני בעצב, ופתאום נורא בא לי לחבק אותו. "הוא סיפר לך גם שאנחנו… שאני והוא…"
"כן, הוא סיפר לי. הוא מתפלא איך אנחנו מסתדרים במיטה."
"שילך להזדיין." סינן רוני בזעף.
"אני בטוח שהוא היה שמח מאוד לעשות את זה." עניתי ואחר כך שנינו שתקנו קצת ואז הוא אמר לי ברכות, "אני אוהב אותך נמרוד, אני דביל ואני עושה שטויות לפעמים, אבל אני באמת אוהב אותך."
"גם אני אוהב אותך רוני."
"טוב לך איתי?" שאל רוני, "תגיד את האמת נמרוד, לא מפריע לך ששנינו… שגם אני ואתה…"
"די רוני, אתה יודע שזה שטויות. תעזוב את זה. אנחנו נתגבר על כל הדברים הללו, נהיה גמישים וסבלניים ונאהב אחד את השני והכל יהיה בסדר, ועכשיו לך לישון כבר או שתהיה הרוס בבוקר."
"לילה טוב נמרוד, חמוד שלי." אמר רוני ולשמחתי היה חיוך בקולו.
"לילה טוב רוני." עניתי והלכתי לישון בידיעה שהלילה אישן לבד, אבל מחר הוא יחזור.
נהיה יחד כל השבת ניחמתי את עצמי, כיביתי את המחשב והלכתי לישון.

רכבת שדים
כשהייתי צעיר מאוד חשבתי שאני בחיים לא אתן לאף אחד לזיין אותי.
מי, אני? בחיים לא!
ובכלל, העדפתי לוותר על מין אנאלי ולהתמקד במין אורלי – שאחרים יבצעו בי כמובן – אבל לחיים יש רעיונות משלהם ודרך משלהם להוביל אותך. עם הזמן, ובעזרת בוריס, הבנתי שדווקא לוותר, להיכנע ולהתמסר, דורש ממך בגרות וכוחות נפשיים שאין לטיפוס המאצ'ואיסטי שהוא בעצם ילד קטן ומבוהל מהחולשה שלו.
עם הזמן הבנתי שלהיות אקטיבי או פסיבי זו לא רק העדפה מינית – זו גישה לחיים, זה אופי, זה מצב נפשי שהסקס הוא רק אחד מאופני הביטוי שלו.
פעם חשבתי שלהיות אקטיבי זה להיות גבר, להיות זה שמלמעלה, זה ששולט, זה שמחדיר, זה שפחות הומו. שזה אומר שלמרות שאתה נמשך לגברים אתה עדיין גבר. היום אני כבר רואה את זה אחרת. להיות פאסיבי ולקבל זין בתחת זה קודם כל נהדר, אבל יש תשלום על הכיף האדיר הזה. אתה למטה, אתה נכנע, אתה חוטף זין, קורעים לך את התחת, אתה נושך כריות ועוד ועוד ביטוים לא סימפטיים. רק מי שבאמת בטוח בגבריות שלו ובמה שהוא, או שפשוט מוותר ונכנע, יכול באמת לקבל את עצמו ככזה.
מה שאני מנסה להגיד פה זה שהבנתי שחולשה היא כוח. שיש עוצמה לוויתור, ומצד שני דווקא המאמץ לשמור תמיד על עמדת הגבר החזק שלא מוותר מעיד על חולשה ופחדנות.
"או. קי." אומר לעצמו הקורא המשועמם שלי ומחניק פיהוק, "בסדר, הבנתי, עזוב את הפלספנות. תכל'ס בשטח, מה אתה מעדיף?"
מעדיף גם וגם. מעדיף לעשות סקס עם אהבה ורגש, מעדיף לא להתקבע בתפקיד אחד בלבד. לפעמים אני רוצה לזיין להיות השולט והחזק, ואפילו להכאיב קצת, כמובן רק אם זה נעים לפרטנר (כאב ועונג קרובים זה לזה בצורה מפתיעה מאוד, אפשר לגלות דברים מדהימים עם בן זוג שיודע מה הוא עושה), ולפעמים אני רוצה לשכב בשקט ולהתמסר.
אפשר לעשות את זה רק עם מישהו שבוטחים בו לגמרי, שמרגישים קרובים אליו גם נפשית, לא רק פיזית. עד היום שני השותפים המשמעותיים שהיו לי – בוריס ואריאל – גילו לי רק צד אחד של המיניות שלי, אבל עם רוני אני כבר בוגר מספיק וחכם מספיק ליהנות משני הצדדים וגם להעניק לו הנאה דומה, וככה אני רוצה שיראו חיי המין שלי בעתיד, אבל… איך בן אדם יכול להיות כל כך בוגר וחכם ונהדר במיטה וכזה אידיוט פחדן בחיים?
ומצד שני אם לא הייתי נבעט מהארון שלי, האם לא הייתי גם אני במצב דומה? לא חושב, הורי ממש לא מפנקים ודאגניים ונדבקים כמו ההורים שלו, פעם התלוננתי שהם קרים אלי, אבל אולי זה דווקא לטובה, אחרת איך הייתי נעשה עצמאי?
תכננתי להניח למחשב בסוף השבוע ולבלות עם רוני. לישון המון ולטייל אתו קצת וגם… אתם יודעים, אחרי הכל, בשביל מה יש חבר?
במקום אני יושב לבד, בוהה במסך המחשב ומנסה להבין מה קרה לחיים שלי בזמן האחרון. אולי הבדידות והמאבק לשרוד עוד יום היו עדיפים על מה שיש לי עכשיו?
במבט לאחור אני מבין שהכול התחיל להתבלגן אצלי ביום שפגשתי את אריאל. עד אז הלב שלי היה נעול, מאז שעזבתי את הבית האנרגיות שלי היו מרוכזות במאבק הישרדות, התאמצתי להחזיק מעמד ולא היה לי זמן לפינוקים כמו התאהבות.
טוב, נעזוב את התקופה ההיא. אני מעדיף לא להיזכר בה. יצאתי מזה, יש לי בית ועבודה ומעט כסף, ובמקום ליהנות מהעצמאות שלי ולהמשיך לזיין בגן, או לעשות ביד שזה בערך אותו הכיף, הייתי צריך ללכת ולהתאהב, ומאז אני על הפנים והחיים שלי הם כמו רכבת שדים.
אני לא אוהב לחיות ככה, או מאושר עד הגג והולך על עננים מרוב אהבה, או מרגיש על הפנים, רוצה למות מרוב קנאה ועצב. לא מתאים לי כל המהומה הזו. רוצה קצת שקט.
מה כבר רציתי? סתם אהבה פשוטה, רגילה ובטוחה. משום מה האמנתי שרוני ואני נצליח לגרום אושר זה לזה, והנה שוב אני מתרסק, ושוב הכל מתבלבל, והכי חרא – אני שוב לבד.
וזה מה שקרה – לפי התכנון הייתי אמור לבוא ביום שישי אחרי הצהרים ולאסוף אותו מבית הוריו. לא לעלות לדירה שלהם חלילה, רק לצפור לו מלמטה על תקן ידיד שבא לקחת אותו למסיבה שאחריה הוא יישאר לישון אצלי כי המסיבה נגמרת מאוחר, והוא לא רוצה להפריע להוריו שומרי השבת. הוא רצה להיות אצלי כל השבת ושאחזיר אותו להורים שלו רק במוצאי שבת, אבל רגע לפני שיצאתי לדרך (הוריו גרים במרחק רבע שעה נסיעה ממני), הוא התקשר וביטל את התכניות.
וזו רשימת התירוצים שלו – הוריו מבקשים מאוד שיישאר ביום שישי בבית ולא יחלל שבת. אביו מרגיש לא טוב, לאימא שלו כואב בצד, לסבתא שלו מציק הלומבגו, הכלב הקיא על השטיח, וכן הלאה וכן הלאה… מה שמוכיח שלא צריך להיוולד בוורשה כדי להיות פולני.
"אני אבוא אליך במוצאי שבת ואשאר לישון אתך כל הלילה." הבטיח לי במתק לשון. "לפחות תוכל לנוח השבת ויהיה לך יותר זמן ללמוד." הוסיף.
"שמחת זקנתי על ראש התורן!" עניתי בטון חמוץ וסגרתי. אחר כך התפשטתי, נכנסתי למקלחת, עשיתי ביד, התנגבתי, חזרתי למיטה, שוב עשיתי ביד, שוב ניגבתי, ושוב… מה לעשות, הזין הטיפש שלי רוצה את שלו וזה מה שהוא יודע.
בסוף התעייפתי והלכתי לבדוק את האי מייל שלי, ומצאתי מייל מאריאל. לפני כמה שבועות מכתב כזה היה גורם לי לקפוץ עד הגג מרוב אושר, וגם היום אני חייכתי בסיפוק כשקראתי אותו אם כי עדיין לא החלטתי אם זה חיוך ציני או חיוך של שמחה.

נמרוד היקר שלי

כמה טוב לדעת שהפסקת לכתוב לי כי המחשב שלך התקלקל ולא בגלל שאתה כבר לא אוהב אותי.

וואלה!

הייתי עצוב ונורא התגעגעתי כשלא ענית לי. אני מקווה שלא התכוונת ברצינות שאני אבוא לארץ ולא אהיה אצלך. איך אפשר בכלל לדמיין דבר כזה?

בקלות רבה מאוד. תתפלא!

בכיתי נורא כשקראתי את המכתב הנורא הזה שלך, וכשלא ענית לי אחר כך הייתי כל כך אומלל, אין לך מושג כמה ציערת אותי.

אני מקווה שציערתי אותך לפחות חצי ממה שאתה ציערת אותי. שקרן אחד!

אני רוצה לספר לך דבר שעד היום לא העזתי להודות בו – אמריקה זה לא מקום נחמד כמו שחושבים. אומרים 'תפס אמריקה', אבל אמריקה בכלל לא מציאה כזו גדולה.

מה אתה סח?

בוריס ואני כמעט לא בקשר בזמן האחרון, הוא אדם מוזר. ראית איך הוא הלביש אותי בהלואין? אחר כך הלכנו למסיבה איומה שהתפתחה לכמעט אורגיה. שתיתי המון והרגשתי לא טוב והוא היה ממש גועלי כלפי. כל כך חסרת לי שם.

בוקר טוב אליהו! ואיפה היית כשאמרתי לך עוד בארץ שהוא כזה? עכשיו אתה בוכה לי?

קר פה מאוד ואין שמש וכולם מגעילים ונצלנים. מחייכים אליך בפנים, אבל לא באמת מתכוונים לזה. האמריקאים צבועים ורעים ואני מתגעגע הביתה. אולי בכלל לא אחזור לכאן. אימא מבררת אם אוכל להשלים בגרות בבית ספר אקסטרני כי גם היא מתגעגעת אלי מאוד, ובעלה אומר שאוכל להמשיך לעבוד מידי פעם במחסן. נכון שזה יהיה נחמד אם נוכל לחזור ולהיות ידידים?

ידידים? מתי היינו אי פעם ידידים אריאל? אתה חי בסרט.

אני יודע שיש לך חבר ושאתה כבר לא מרגיש כלפי את אותם הרגשות, אבל אני מקווה שאתה עדיין ידידי.

גם אני מקווה, אבל זה לא יוצא. ועל החבר שלי עדיף לא לדבר.

אני מתגעגע אליך מאוד וחולם עליך מידי פעם. בשבוע הבא אני חוזר ואני מקווה שהחבר שלך לא יתנגד אם אגנוב כמה שעות אתך, ואולי אפילו תסכים לתת לי חיבוק חברי?

גם אני חולם עליך ואתה לא רוצה לדעת איזה סוג של חלומות, אבל אל תסמוך על החיבוקים החבריים שלי. רק אלוהים יודע למה הם עלולים להתפתח.

להתראות ממני,

אריאל.

כמו שאתם רואים התגובות שלי למכתב שלו (שהייתי צריך לתקן את שגיאות הכתיב שהיו בו) היו קצת ציניות.
הבעיה היא שאם לא הייתי לבד בבית, כועס על רוני שעזב אותי כדי לשחק את הילד טוב ירושלים אצל הוריו, אז הייתי צוחק קצת, אולי אפילו מרחם על אריאל, אבל כשהמצב הוא כמו שהוא… ובעצם, מה המצב בכלל? מישהו יכול להסביר לי, למה אני לבד בשבת, משמש תחליף אבא לבן הקטן והמופרע של אליס במקום להיות עם הבחור שאני רוצה?
לבן של אליס קוראים דני, ילד נחמד בן שתים עשרה שחזר לשבת מהפנימייה אבל במקום להיות עם אימא שלו הוא שורץ אצלי כי אצלה יש מישהו שהוא לא סובל.
בקיץ דני סיפר לי שאימא הזהירה אותו לא לתת לי לגעת בו. הייתי צריך להיעלב, אבל איך אפשר לכעוס על ילד בן שתים עשרה שנראה כמו בן תשע ויש לו פה מלוכלך של בן עשרים?
בסדר אליס, כל הכבוד לך שאחרי שנתיים קלטת סוף סוף שאני הומו, אבל למה לעשות ממני פדופיל? זה לא שאני נעלב ממנה, היא אישה מסכנה, לא משכילה ולא מבינה יותר מידי מהחיים שלה, אבל אם היא חוששת שאני אפגע בבן שלה למה היא מרשה לו ללכת אלי? ואם באמת הייתי רוצה לנצל אותו מינית איך ילד קטן ורזה כמוהו יכול להתגונן בפני אדם מבוגר? בגיל שתים עשרה הוא בקושי שוקל ארבעים קילו, איזו מין אימא את אליס, ולמה הילד שלך רזה כל כך?
הכנתי לדני אוכל, עזרתי לו להכין שיעורים, והבטחתי לו שאם הוא יסיים הכול בלי להתעצל נאכל מקרוני עם רוטב בשר בצהרים ואחר כך נראה יחד טלוויזיה. זה הדבר הכי קרוב לאבא שאני אוכל להגיע אליו בחיים. חבל, אני דווקא די טוב בזה לדעתי.
רוני הגיע אלי רק במוצאי שבת ומיד היו לו תלונות. "מה הילד הזה עושה אצלך?" לחש בזעם, "כבר שמונה בערב, למה הוא לא בבית אצל אימא שלו?" שאל והביט בדני שרבץ על הספה שלי שקוע לגמרי בסדרה 'טירונות'.
"אתה חושב שזו סדרה לילד בגילו?" שאלתי, מתעלם ממורת רוחו.
"לא יודע. שאימא שלו תדאג לזה." השיב רוני כלאחר יד ושב לקרוא בבלוג שלי.
"היא לא חזרה עדיין, וחוץ מזה הטלוויזיה שלה מקולקלת."
"למה זו צריכה להיות הבעיה שלנו? הילד הזה מעצבן אותי."
"תירגע, הוא רק ילד קטן. מחר הוא חוזר לפנימייה. למה אתה כל כך עצבני רוני?" ניסיתי לחבק אותו.
הוא הדף אותי מעליו, נכנס למרפסת המטבח והתחיל לבעוט בסל הכביסה.
"מה קורה רוני? מה עובר עליך?"
הוא הפנה אלי מבט יוקד, אגרופיו קמוצים והפה המתוק שלו קפוץ לפס צר וכועס. מפחיד אותי לראות איזה עוצמות רגש ולהט פורצות מגוף רזה כל כך. לקח לי כמה שניות להבין שכל הכעס הזה היה מופנה בעצם אל עצמו, לא אלי ולא אל דני.
בסוף התברר שהוא לא סיפר להוריו כלום חוץ מלהגיד שאולי, אם הוא יעבור את הבדיקה הביטחונית, הוא ישקול ללכת לשנה קבע.
"ומה נגמר עם הבחורה?" שאלתי בלחש. "היא יודעת שאתה רוצה…"
"היא יודעת הכל!" השיב רוני בזעם. "כוס אימא שלה! הבת זונה הזו ה…" וכאן הגיעה סדרה רצופה של קללות איומות ונוראות נגד הבחורה החפה מפשע הזו בפרט, ונגד נשים בכלל. אף פעם לא שמעתי אותו מקלל ככה, ולא היה לי נוח להקשיב להתפרצות האיומה הזו נגד מחצית המין האנושי. לי דווקא יש דעה חיובית מאוד על המין היפה.
"מה זאת אומרת יודעת הכל?" תהיתי.
"אמרתי לה שלדעתי לא כדאי שנמשיך להיפגש והיא אמרה, הבת זו…"
שמתי יד על הפה שלו. "די, מספיק לדבר ככה, יש פה ילד קטן. לא יפה לקלל ככה." אמרתי בטון חינוכי ומיד חטפתי נשיכה בכף היד.
לא צחוק, זה ממש כואב!
"היא שאלה אם זה בגלל שאני מעדיף בנים וצחקה ממני, ואמרה שבין כה וכה הייתי רק סיפור כיסוי בשביל לבלבל את ההורים שלה, ושהיא אוהבת גבר אחד, גבר אמיתי, לא הומו כמוני." סיפר רוני, הפך אלי את גבו, נשען רועד על מכונת הכביסה העתיקה שירשתי מהדייר הקודם כשניסיתי לגעת בו התנער ממני בזעם.
"היא בטח משקרת כדי לפגוע בך, רוב הסיכויים שאין לה אף אחד אחר, וגם אם כן אז מה?" ניסיתי לנחם אותו.
"היא אמרה שגם אם לא הייתי הומו היא לא הייתה רוצה אותי, ושאני סתם ילד מפונק של אימא." סירב רוני להתנחם.
הלב שלי התכווץ מאהדה ומאמפטיה לרגשות העלבון שלו וגם על הבחורה ההיא היה לי קשה לכעוס. גם אותה הבנתי. אני מבין את כולם, אבל מה יוצא לי מזה?
רוני הודה שהוא לא רק נפגע מהדברים שלה, הוא גם חושש שהיא תפלוט משהו ליד הוריו. "אני לא מבין איך היא ניחשה?" אמר במצוקה, בוחן את הנשיכה המאדימה על כף ידי.
"לא סתם אומרים שלנשים יש אינטואיציה נשית." חייכתי אליו בפייסנות, והגנבתי נשיקה על לחיו. "אתה כועס עלי?" שאל רוני בלחש כשהיינו כבר במיטה.
דני אגב נשאר לישון אצלי על הספה בגלל שאימא שלו לא חזרה עדיין והילד פשוט התמוטט מרוב עייפות. כל השבת הוא אכל המון, שיחק איתי כדור רגל במגרש מול הבית, ואפילו נסע יחד איתי להביא את רוני – הייתם צריכים לראות איזה פרצוף רוני עשה כשראה אותי מופיע עם ילד באוטו.
"אני לא כועס, תירגע, אני פשוט לא מבין למה אתה כל כך פוחד מהם?"
"אני לא פוחד מהם, אני פשוט לא רוצה לפגוע בהם." הוא נאנח, "תבין, בשבילם לדעת שאני הומו זה יהיה איום ונורא ואני אוהב אותם. אני לא רוצה שהם יפגעו."
ואותי אתה לא אוהב? ובי לא אכפת לך לפגוע? חשבתי לעצמי בשקט, אבל לא אמרתי כלום, והמשכתי לשתוק גם כשהוא התעקש להיות זה שמזיין, למרות שהפעם היה התור שלי (החלטנו לעשות תורות בסקס כמו ברחצת כלים או הורדת הזבל).
ויתרתי על התור שלי כי כשהוא רוצה אותי בלהט כזה, כשאני מרגיש שנורא חשוב לו לשחק את הגבר אני לא מסוגל להגיד לו לא, ובלילה הזה הייתה בו מין התלהבות בוערת כזו, מין אש שהמיסה אותי.
בקטע הזה הוא לגמרי שונה ממני, אני דג קר, שומר הכל בתוכי, לא מרשה לעצמי להחצין רגשות והוא כולו אש להבה. הכול אצלו בעוצמות חזקות מידי – אהבה, כעס, חרמנות, קנאה – הכל מיד ועכשיו, בלי טיפת איפוק.
לפעמים אני מרגיש כמו בולם הזעזועים שלו. כשאני זה שמזיין אותו הוא משתולל ממש, דורש שאכאיב לו, שאחדור לתוכו בכוח, רוצה שאשאיר עליו סימנים. אני מתרגש ונהנה, אבל גם פוחד מההיסחפות הזו שהוא גורר אותי אליה. "אתה עובר בחיים שלי כמו רכבת שדים." אמרתי לו אחר כך, אבל הוא כבר ישן. הוא נרדם כמו ילד, נופל בבת אחת לשינה עמוקה ואין עם מי לדבר.
אחרי שרוני נרדם הלכתי לבדוק אם צריך להוסיף לדני עוד שמיכה. הוא ישן עם חולצת הפיז'מה שלי שמגיעה לו עד הברכיים ועם גרביים כדי שלא יקפא מקור. מיששתי והרגשתי שהידיים שלו חמות, החלטתי שהוא כנראה בסדר והצצתי למטה לבדוק אם אליס חזרה, אבל היה חשוך אצלה, כבר אחרי עשר בלילה והיא לא ראתה את הילד שלה מהבוקר. איזה מין אימא דפוקה האישה הזו? השארתי לה פתק על הדלת שדני ישן אצלנו וחזרתי למיטה. רוני התכרבל בתוך החיבוק שלי ונרדמתי, אפוף בחמימות ובריח שלו.
בבוקר מצאתי את הילד במיטה שלנו, ישן בצד של רוני שקם ראשון והלך להכין קפה. "מה אתה עושה פה שובב?" שאלתי.
"הלכתי לעשות פיפי ופחדתי לחזור לסלון אז באתי אליך." התפנק דני וקפץ עלי, משתולל בין הכריות, מתחבא לי בתוך השמיכה. ילד מסכן, כל כך צמא לקצת יחס, הרשיתי לו להשתובב קצת עד שהגיע הזמן לקום.
רוני יצא ראשון מהדירה כשהוא לחוץ קצת בגלל הריאיון ובכל זאת חיבק אותי חזק לפני הפרידה ואפילו ליטף את דני על הראש. ירדתי עם דני לדירה של אליס וגילינו שהיא חזרה, אבל היא ישנה חזק מאוד ולא שומעת כלום. הדירה הייתה הפוכה ומבולגנת. המקרר היה ריק וריח לא נעים עלה מהשירותים – לא פלא שהילד מעדיף לברוח אלי.
עזרתי לילד לארוז לפנימייה, מבטיח לו שאקנה לו נעלי התעמלות חדשים בשבוע הבא, והמתנתי אתו בתחנת האוטובוס עד שהגיעה ההסעה שלו. לפני שהמיניבוס נסע שמעתי את הילדים שכבר ישבו בפנים שואלים את דני אם אני אבא שלו, ונדהמתי לשמוע אותו אומר בלי היסוס שאני הדוד שלו.
אין לי מושג איך להגיב על השקר הזה, וזו עוד הבעיה הכי קטנה שלי. אני לא מבין מה עובר על אליס, ומה יהיה עם רוני שלא מעז לספר כלום להוריו, ומה אני עושה עם אריאל שחוזר השבוע הביתה ולפי דברי הבוס שלנו כנראה שלא יחזור לבוסטון אלא יישאר כאן ויעבוד איתי שוב במחסן.
עדיין לא גיליתי שום דבר לרוני. לא רציתי להלחיץ אותו לפני הריאיון. אני פוחד שהוא יתפוצץ מזעם אם הוא יגלה שאריאל שוב בסביבה ועוד עובד איתי, סך הכל רציתי חיים שקטים וחבר שיאהב אותי ותראו באיזה בבלגן הסתבכתי?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s