שיחה חורפית עם חתול

אני מגלה את זה למעט מאוד אנשים, אתם יודעים איך זה, לא נעים וזה, אבל לעיתים אני מנהל שיחות עם פחי – החתול שלי.
היום למשל ניהלנו שיחה ממושכת ונוקבת, שיחת נפש ממש. בדרך כלל פחי לא פטפטן גדול, אבל לפעמים הוא חש צורך להביע את עמדתו, ואז הוא מגייס את יכולות הטלפתיה החתולית שלו, מתייצב מולי, דורש ממני תשומת לב ומבהיר לי את דעתו בלי כחל ושרק.
היום הוא נדהם לראות שבמקום ללכת לנוח, כדרכי אחרי העבודה, העמדתי ארגז קרטון גדול במרכז החדר והתחלתי להעמיס לתוכו בגדים.
"אפשר לדעת מה אתה עושה?" שאל בפליאה.
"אני אורז את בגדי הקיץ לקראת המעבר לדירה החדשה, רוני חושב שזה רעיון טוב שנתחיל לארוז כבר עכשיו." הסברתי.
"ואני חושב שזה רעיון טוב שתתן לי לצאת קצת החוצה. נמאס לי להיות סגור במרפסת."
"אבל קר בחוץ ויורד גשם, ומה אם תירטב ותתקרר?"
"ומה אם תפסיק להתנהג כמו אימא פולניה ותיתן לי לנשום אוויר צח?"
"האוויר אצלנו לא צח. למה אתה חושב שאנחנו עוברים דירה? תאמין לי, עדיף שתנשום כמה שפחות ממנו."
"אני רואה שלמדת מהחבר שלך, יש לך תשובה לכל דבר." התחיל פחי להתרגז, "אני כלוא בבית כבר שבוע. נמאס לי! רוצה לטייל קצת בחוץ, רוצה הרפתקאות! רוצה לראות מה התחדש בגן. אולי יש חתולות חדשות שעוד לא פגשתי?"
"אני לא חושב שזה רעיון טוב פחי, רוני לא יאהב את זה."
"רוני מסתובב בבסיס מלא חיילים וחיילות, פוגש כל הזמן אנשים חדשים, ישן איפה שבא לו, עושה מה שמתחשק לו, ואנחנו כלואים בדירה הזו וצריכים לחכות להוד מעלתו שמגיע לפה רק כשבא לו להתפנק קצת."
"זה לא הוגן פחי, הוא לא כזה. הוא חייל, ואתה יודע שהוא בקורס ו…"
"כן, כן, אני יודע, די כבר לחפור לי על הבעיות שלו, ואולי אתה יכול להסביר לי מה היה הקטע הזה בבוקר? למה נתת לו את מספר חשבון הבנק שלך?"
"כי רוני חושב שיותר טוב אם יהיה לנו חשבון משותף. נחתום ייפוי כוח אחד לשני, המשכורות שלנו יכנסו לחשבון אחד וככה…"
"וככה הוא ידע על מה אתה מוציא כסף, וכמה אתה מרוויח, ותאבד עוד קצת מהעצמאות שלך." סקר אותי פחי בבוז חתולי, "רק תקשיב לעצמך, רוני אומר, רוני חושב, רוני פה ורוני שם, לא נמאס לך? כי לי כן, חוץ מזה, אפשר לדעת למה אתה לא הולך להסתפר?"
"כי…" אני לא יכול להישיר מבט אל עיניו הצהבהבות לועגות של פחי. "כי החלטנו שנלך להסתפר ביחד, אולי היום, אם הוא יחזור מספיק מוקדם."
"עד היום הלכת להסתפר לבד ולא קרה לך כלום. מה יום מיומיים?" צחקק פחי בלעג, יודע היטב את התשובה, אבל מתענג שוב על מבוכתי.
"אם אתה יודע למה אתה שואל? שד קטן ושחור שכמוך!" אני מתעצבן ופותח לו את הדלת, "צא החוצה! תתרוצץ לך בחוץ בקור ובגשם, תירטב, מה אכפת לי? רק אל תבוא לבכות לי אם תחזור הביתה חולה."
פחי התעלם מזעמי ופסע בנחת לעבר הדלת הפתוחה, על הסף הפך אלי את ראשו והביט בי בלגלוג, "הוא לא מרשה לך ללכת להסתפר בלעדיו כי הוא לא רוצה שתהיה לבד עם החופף החמוד החדש, נכון?"
"זה לא עסקך, עוף מפה!" זרקתי עליו נעל בית, והחטאתי כמובן.
פחי גיחך מתחת לשפמו והסתלק לדרכו בזנב זקוף שמתחתיו התנודדו שני אשכים חצופים. כמה דקות אחר כך שמעתי יללות ייחום חתוליות בוקעות מתוך סבך הקוצים המשתרע מתחת לחלון המטבח.
מיד אחרי שפחי יצא רוני נכנס בלי לדפוק, חייך אלי חיוך ממיס ונישק אותי, אחר כך הוציא מידי את החולצה שניסיתי לקפל, פרש אותה והביט בה בעיון, החליט שעבר זמנה וזרק אותה לפח המיחזור כי מהיום אנחנו לא סתם זורקים זבל, אנחנו ממחזרים.
"אבל אני אוהב את החולצה הזו," מחיתי, "קבלתי אותה בסיום קורס חובשים."
"כן, אני יודע, תזכיר לי מתי זה היה?" צחק רוני, "אתה לא רואה שהיא כבר שקופה מרוב כביסות?" הוא עבר בזריזות על הקרטון, משתיק את מחאותיי בנשיקה וזרק לפח חצי מהדברים שארזתי.
שוב נשמעה היללה המפחידה של החתולים המתהוללים בחוץ. רוני נבהל כשגיליתי לו שגם פחי משתתף בהילולה. "למה נתת לו לצאת בחושך ובקור הזה?"
"כי הוא התלונן שנמאס לו להיות סגור במרפסת."
"הוא התלונן? באמת?" גיחך רוני בחוסר אמון, "ועל הגשם שיורד בחוץ הוא לא התלונן?"
"לא, גשם לא מטריד אותו, ואל תדאג, לא קר לו, יש לו פרווה שמחממת אותו והחושך לא מפריע לו, הוא חתול והוא רואה מצוין בחושך."
רוני העווה את פניו במורת רוח והזכיר לי שהווטרינר המליץ לסרס את פחי כדי לשפר את איכות חייו.
"סירוס ישפר את איכות חייו?" נזעקתי, "איזה שטויות! אני אאמין בזה רק אחרי שהווטרינר יוריד לעצמו את הביצים." התרגזתי.
"אבל אם הוא יהיה מסורס הוא יחיה יותר זמן ויסתבך פחות בצרות. הסירוס הוא לטובתו, אם נסרס אותו הוא יהיה רגוע יותר, יישאר ברצון בבית, יפסיק לרדוף חתולות, ויהיה נחמד יותר."
"אני לא רוצה חתול נחמד ורגוע שיהפוך לפוחלץ שמן!" הצהרתי בזעם, "פחי הוא זכר גאה ומלא חיים, הוא נהנה לרדוף אחרי חתולות, שלא תעיז אפילו לדבר על סירוס כשהוא בבית, הוא לא יסלח לנו על הרעיון הזה לעולם!"
"יותר טוב שהוא ירוץ החוצה כל הזמן, יסתבך בקרבות עם חתולים אחרים, ויסכן את עצמו?" מחה רוני.
"כן! ככה יותר טוב. אתה רוצה לקחת ממנו את טעם החיים ולעשות ממנו סריס עלוב."
"לא נכון! אני רק רוצה להגן עליו, אני רוצה שהוא יחיה חיים ארוכים וטובים, ויהיה מאושר."
"המושגים שלך על אושר שונים מאוד מאלה של פחי. החתול הזה הוא לא יושב בית עצלן, הוא צייד! הוא חיית טרף, הוא צריך חופש להחליט לבד מתי הוא הולך ומתי הוא חוזר."
"ומה אם הוא לא יחזור?" התמלאו עיניו של רוני דמעות, "על זה אתה לא חושב, נכון?" הוא ברח למטבח והתחיל להדיח את הכלים, נוזף בי שאני בלגניסט.
מתי הוא הפך להיות עקרת בית חולת ניקיון? כשהכרתי אותו הוא לא ידע מאיזה צד מחזיקים מטאטא.
"מישהו צריך לדאוג לניקיון ולבישול ואתה אדיש לגמרי, אם זה היה תלוי בך היית אוכל מקופסאות שימורים כמו החתול שלך." רטן, "הנה, תראה, שוב יורד גשם והוא יירטב."
"אז שיירטב, הוא לא עשוי מסוכר והוא לא יימס במים. ברגע שיתחשק לו הוא יחזור."
חיבקתי את מותניו הגמישים של רוני, נצמדתי אליו מאחור, דחפתי ידיים מתחת לחולצתו, ליטפתי את גבו ונישקתי את עורפו. "עזוב את הכלים, הם לא יברחו. בוא אלי, אני רוצה אותך, תסתובב ותנשק אותי כמו שצריך."
רוני הניח לכלים, החזיר לי נשיקה והלך איתי למיטה. אחר כך הוא שאל אם הוא מעצבן אותי? אם לא נמאס לי שהוא בא אלי כל יום? אם אני לא משתעמם ממנו? אם אני לא כועס שהוא לא מזמין אותי למסיבת הסיום של הקורס? ואם אני בטוח שאני מסכים שיהיה לנו חשבון בנק משותף?
"כל כך הרבה שאלות בבת אחת." צחקתי, "מה קרה לך? מה אתה מודאג כל כך היום?"
"דברתי עם ספירית (היא היחידה בבסיס שיודעת עלינו) והיא חושבת שאני מגזים וחונק אותך מרוב תשומת לב. היא אמרה ש…" הוא תלה בי עיני במבי כהות ומודאגות, "אתה מרגיש חנוק מרוב תשומת לב?"
"לא טיפשון. אני אוהב שאתה דואג לי. רק אל תחתוך לי את הביצים מרוב דאגה."
"דביל אחד." צחק רוני והתנפל עלי, "אתה כזה מפגר!"
"מסכים אתך בהחלט, בזמן האחרון הוא ממש טמבל." אמר פחי שנכנס לחדר מהחלון, וקפץ על המיטה שלנו בדרכו לשטיח הפרוס מול התנור הבוער. "אתה צריך לראות איך הוא מחכה לך, כל פעם שעוברת מכונית הוא קופץ לחלון כדי לראות אם הגעת כבר. אני ממש מתבייש להגיד שהוא הבן אדם שלי, הוא מתנהג כמו חתול בית, ממש גועל נפש."