קומפליקציות של איידס

השעה הייתה שמונה בערב, השנה האזרחית חישבה את קיצה לאחור ואני, בטרנינג מהוה, מעמיד פנים שאני מגהץ, אבל בעצם מדבר במסנג'ר עם עמיר תוך כדי צפייה בטלוויזיה, ופתאום טלפון – שוב מאור!
בטח הוא שוב רוצה לנדנד שאבוא איתו לבילוי סמלי של ראש השנה האזרחית – מניסיון מר הוא למד כבר לא לדבר איתי על סילבסטר. אני מארגן מחדש את הטיעונים שלי נגד סילבסטר הצורר ומתכונן בתור מכת מחץ לשאול מי יכול להרשות לעצמו לחגוג כל הלילה כשצריך ללכת לעבודה מחר ועוד במזג אוויר מגעיל כזה? אבל במקום הזמנה לבילוי חוטף מכה ישר בבטן.
"ברקו מאושפז." אמר מאור מהר, בקול עצבני.
"מה? איפה? למה? ממתי?"
"הוא בטיפול נמרץ, מצוקה נשימתית."
אני מתנתק מהמסנג'ר בחיפזון ואומר שצריך ללכת לבקר אותו.
"אי אפשר, המצב שלו קשה מידי. רק למשפחה נותנים להיכנס אליו."
אני מחניק שיעול – גם אני משתעל כבר יותר מידי זמן – ואומר שאולי זה רק לטובה שההורים שלו כבר מתים. שניהם נפטרו בשיבה טובה לפני כמה שנים. אנשים נחמדים שאימצו אותו כשהיו כבר כמעט בני ארבעים.
אנחנו משפחה של שני אשכנזים חנונים ופרענק היפר אקטיבי אחד היה ברקו מתלוצץ כשהיה מדבר על המשפחה בה גדל. רק אחרי שהאבא נפטר הוא העז לספר לאימא שהוא הומו. היא לא הופתעה במיוחד, ידעה בעצמה גם בלי שהוא סיפר לה.
אחרי כמה זמן הוא היה חייב לגלות לה שהוא נשא וגם את הבשורה הזו היא קיבלה בלי לעשות עניין וסיפרה למעט קרובי המשפחה שהתעניינו שיש לו מחלת דם ולכן הוא לא יתחתן אף פעם.
ברקו אף פעם לא עזב את הבית, נשאר לגור עם אימא וטיפל בה עד שנפטרה מסרטן. רק אז הוא העז להתחיל לחיות יחד עם החבר שלו בגלוי בדירה שהוריו השאירו לו.
זמן מה הכל היה בסדר, עבד קצת, אפילו טייל מעט בחו"ל, אבל השנים חלפו, הבריאות הידרדרה, וכיום הוא בן ארבעים, שוכב בבית חולים מונשם, לא מכיר כבר אף אחד, אפילו לא את הדודות הקשישות שבאות לבקר מתוך נאמנות לזכר הוריו המתים.
אנחנו מספרים זה לזה על ברקו, נזכרים איזה בחור נחמד הוא היה, כמה אהב לרקוד ואיך העריץ את חוליו אגליסיאס, ואני שואל את עצמי אם גם עלי ידברו ככה בעוד כמה שנים, ויודע שזה בדיוק מה שמאור שואל את עצמו, אבל אף אחד מאיתנו לא מעז להגיד מילה.
אחר כך רוני נכנס עם עוגה ויין וחיוך גדול שנעלם מיד כשהוא רואה את הפנים שלי.
בכל זאת אנחנו אוכלים עוגה ואני אפילו שותה טיפה יין ומיד מתלונן על סחרחורת ונשכב במיטה. רוני צוחק מכושר השתייה הירוד שלי ומצטרף אלי למיטה. אנחנו רואים קצת טלוויזיה והוא נרדם עוד לפני שמראים את הזיקוקים באוסטרליה.
אני שוכב לידו, מקשיב לנשימה הרגועה שלו, מנסה לישון ולא מצליח, השיעול מפריע לי להירדם ואני קם שוב למחשב, נכנס למסנג'ר ורב מעט עם עמיר – ככה אנחנו מראים זה לזה שאכפת לנו – וכדי לעצבן אותו אני שולח לו תמונה שלי כמעט ערום.
הוא מתרגז ולא מאמין שבאמת לא שמתי לב שצילמו אותי מתנגב. (עמיר מאמי, אתה באמת חושב שהייתי מרשה שיצלמו את הבולבול שלי בפרופיל מציץ מתחת למגבת?) ועוד מותח ביקורת על הדקורציה של המקלחת, ומתרגז עוד יותר כשאני אומר שהתמונה לא צולמה במקלחת שלי.
איכשהו התמונה שלי עם מגבת כתומה (עמיר אוהב כתום) גורמת לו לשאת נאום לוהט כנגד חוסר הערכים והריקבון המוסרי של הקהילה. כשאני אומר לו שהדעות שלו הן סימן לזה שחסר לו סקס כבר יותר מידי זמן ומציע לו להיות ראש המנזר ההומואי הראשון הוא נרגע ומתחיל לצחוק, ופתאום אני שם לב שגם לי יש חיוך על הפנים וששנת 2006 נגמרה לפני חמש דקות. אני חוזר למיטה, נותן נשיקת שנה טובה מאוחרת קצת לבן זוגי המנומנם, לוקח כדור קודאין ונרדם סוף סוף.
ההבטחה שלי לכבוד השנה החדשה – לגשת לרופא ולברר מה נגמר עם השיעול המרגיז הזה.
שבועיים אחרי הסילבסטר התקשר מאור להודיע שברקו נפטר בלי שחזר להכרתו, מסר את מועד הלוויה ושאל אם אנחנו באים. בלי להתייעץ ברוני אמרתי שכן, בטח ולמרות הפרצוף שרוני עשה הגענו.
פעם ראשונה שיצא לי להיות בלוויה שלא נאמר בה קדיש על הקבר. לא, זה לא היה בגלל שהוא היה הומו, או נשא, פשוט לא נשאר אחריו אף קרוב משפחה שיוכל להגיד קדיש.
למעשה זה לא היה צריך להפריע לי, הרי אני אפיקורס גמור ולא מאמין בכל ההבלים הדתיים הללו ובכל זאת… כמו שמפריע לי לאכול אוכל לא כשר בעליל (אני לא מהמהדרין, אבל כשמפזרים לי פירורי בשר אחר על הפסטה בשמנת אני נתקף חלחלה, ואפילו שברציו אני יודע ששמירת כשר זו הפרעת אכילה בני המעיים מכריזים שביתה) ככה אני מרגיש מוטרד כשבן אדם מובא לקבר ישראל ואין קרוב משפחה שיגיד אחריו קדיש.
דווקא כל הקרובים שלו כן הגיעו, בעיקר מהצד של האימא שלו, וגם קצת מצד האבא, למרות שבעצם הוא היה מאומץ וכולם ידעו את זה, והזכירו זה לזה איך הוא בלט בצבעו הכהה בין כל האשכנזים האלו (ברקו היה תימני) ודווקא המשפחה הביולוגית שלו – שהוא יצר איתה קשר אחרי שהוריו המאמצים הלכו לעולמם – לא הגיעה. אולי הם לא ידעו ואולי לא היה להם אכפת.
"אז ממה בעצם הוא מת?" שמעתי דודה רומניה אחת עבת בשר ורכוסה בצעיף ובמטפחת שואלת מישהו שעמד מאחוריה, מהדק את הכיפה לקרחתו, "מדלקת קרום המוח או מדלקת ריאות?"
"מה זה משנה איזה דלקת גמרה אותו?" התרעם המקריח במבטא רומני דשן, "בתכל'ס הוא מת מקומפליקציות של איידס."
"מי זה אלו שבוכים שם?" המשיכה הדודה להציק, מעיפה מבט חשדני בשלושה בחורים שבכו בלי בושה מעל הקבר הטרי – היחידים שהזילו אחריו דמעה.
"נו, מה? הרי אלו החברים שלו, הפייגלעך." לחש לה בן לווייתה לחישה רועמת, וליתר ביטחון עבר ליידיש כשהסביר לה שהמנוח השאיר להם את דירתו, וציווה בצואתו שיוציאו לאור את הספרים שכתב – שלושה במספר, לא פחות – ולא נחה דעתו עד שלא גילה לה שההוא עם המעיל השחור הוא רופא שיניים והוא היה חבר של המנוח ארבע עשרה שנים תמימות, והוא זה שממונה על הוצאת הצוואה לפועל, ועוד הוסיף וציין שהמנוח, למרות שלא ראו עליו, היה האישה ביחסים בין שניהם.
עד שהמקריח ההוא סתם סוף סוף את פיו כבר הספקתי להצטער על שטרחתי ללמוד מסבתא יידיש, ככה סיפרתי לרוני כשתרגמתי לו אחר כך את דברי הרומני הדשן.
"חבל שבאנו בכלל." אמר רוני ששונא לוויות, בעיקר כשהן מתקיימות בחורף, ושונא עוד יותר לנסוע עד תל אביב רק בשביל לוויה.
"למה חבל?" התרגזתי ויצאתי מהמיטה לחפש גרבי צמר כי רגלי מיאנו להתחמם. "לא די שהוא היה מאומץ וכל החיים הציקו לו בגלל זה אז גם עכשיו כשהוא מת ונקבר בלי קרובים שיגידו עליו קדיש אז…" ושוב נתקפתי שיעול מרגיז שהשכיח ממני את המשך המשפט.
רוני משך אותי חזרה למיטה, עטף אותי בחיבוק והתפלא שאני ממשיך להיות קפוא ולא מצליח להתחמם למרות כל מאמציו.
"בבית קברות נכנס לי קור לעצמות." הסברתי, "למרות שדווקא היה מזג אוויר נחמד. הייתה שמש ושמים בהירים וריח טוב של פריחת הדר. בדיוק במזג אוויר כזה הייתי רוצה להיקבר."
"שתוק כבר." התרעם רוני ודחק בי מרפק, " אני לא מבין בשביל מה היית צריך בכלל ללכת ללוויה הזו? אז מה אם הוא היה נשא? למסיבות אתה לא אוהב ללכת, אבל ללוויות אתה רץ?"
"אני מתייחס ללוויה הזו כמו אל פרומו, הרי בלוויה שלי אני לא אוכל לראות מה קורה אז לפחות…"
"סתום!" התנפל עלי רוני, סתם לי את הפה ולא הניח לי לדבר יותר על הלוויה, ולכן לא הספקתי להגיד לו שאני מקווה שלפחות בלוויה שלי יהיו אנשים שהכירו אותי ויגידו עלי קדיש.