פחז כמים

אז קודם כל שיהיה לגמרי ברור, למרות שכל ההוכחות בשטח מראות אחרת, אני אוהב רק אותו. הוא לא מתאים לי, הוא לוקח אותי למקומות שאני לא רוצה להגיע אליהם, הוא מרגיז אותי, רב איתי, מנסה לשנות אותי, לחנך אותי, לעצור אותי פה, ולדחוף אותי קדימה שם. אני פוחד ממנו, כועס עליו, בורח ממנו ואחרי שאני מגלה שהוא לא רודף אחרי מבין שאני לא יכול בלעדיו, שכל הבחורים האחרים הם סתם. בסופו של דבר זה תמיד ולנצח אך ורק הוא.
אחרי שאנחנו נפרדים סופית ובאופן מוחלט אני מחזיק מעמד שבוע, אולי שבועיים, פעם אפילו חודש, אבל זה לא נחשב כי הייתי בחו"ל, מנסה להשיג אותו בטלפון בכל שעה פנויה (והורס את הבילוי לעצמי ולאחרים כל פעם שהוא לא ענה) ובסוף נשבר וחוזר אליו. הוא קשוח, משחק אותה גבר, מתעקש שהוא לא רוצה ובכל זאת לא זורק אותי מכל המדרגות ומקשיב לי בשקט אחר כך צוחק ומושך אותי אליו וזה שוב מתחיל.
בעיניו אני אץ קוצץ חסר אחריות, פחז כמים אימפולסיבי, פרא אדם היפר אקטיבי, עלק דו מיני ששותה יותר מידי כדי להעמיד את הזין עם בחורות. אני מחזיר לו עלבונות דומים וקורא לו פולנייה כבדה ומעצבנת, שולח אותו לשבת בחושך ולהיעלב כל פעם שנדמה לו שבא לי על אחר, ובא לי, בטח שבא לי, כי הוא צודק, כי אני באמת פחז כמים, אץ קוצץ חרמן שרץ מקראש לזיון, חומד גברים ונשים כאחד, מדלג מהבית הדתי המזרחי השמרני לסיר הבשר התל אביבי ורק דבר אחד אצלי נשאר קבוע ויציב ולא משתנה, האהבה שלי אליו.
זה התחיל בגלל תמונה שראיתי במקרה אצל חבר. הייתי אז חייל בסדיר בסוף השירות שלו. בן עשרים ואחת וקצת, עכשיו אני יודע, הייתי רק ילד, אבל אז הרגשתי אחלה גבר שבגברים. בגלוי ולעיני כל רציתי בחורות, וגם השגתי אותן, ודי בקלות, אולי כי לא באמת היה אכפת לי ממשהי. בסתר רציתי גם גברים וגם אותם לא היה קשה להשיג, אם כי עם גברים זה היה תמיד בבחינת מים גנובים שמתקו לי מאוד.
הייתי חצוי לשנים, רוני של היום שפלרטט בעוז עם כל מה שלבש חזייה, ורוני של הלילה שבחן בחמדנות ישבנים גבריים ונהנה לשפד אותם על הזין התימני הגדול שלו. חייתי בשלום עם שני החלקים הללו, נהניתי לדלג בין שני העולמות. לא חשבתי על עצמי כעל הומו והייתי בטוח שאחרי שאתבסס קצת כלכלית אתחתן ואקים משפחה כמו כולם. תכננתי ללכת לקבע ולהמשיך בקריירה צבאית בחיל האוויר, אולי אפילו ללכת לקורס קצינים? למה לא?
ואז ראיתי יום אחד תמונה של גבר צעיר על קיר חדרו של דדי שהשתחרר לא מזמן וחזר לגור אצל הוריו. לכאורה גם דדי התלבט בין נשים לגברים, רק שלא כמוני היה ברור לכל מי שעיניו בראשו – חוץ מלהוריו כמובן – שאחד כמוהו, בחור עדין, יפה ונשי שכל כך נהנה לרדת על הברכיים ולמצוץ הוא הומו, ושהדיבורים שלו על בנות זה סתם הסוואה לא מוצלחת. כן, גם לי הוא אהב למצוץ, אבל בתמונה הוא היה צמוד לטיפוס ההוא שלא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. שאלתי מי זה והוא צחק. אמר שזה אחד שלא ישים עלי, שהוא לא בשבילי, הוא מבוגר יותר מאיתנו ולא בארון, יש לו עבודה ודירה משלו והוא חכם וגבר, לא סתם ילד.
טוב, האתגר הזה הדליק אותי, וגם המבט שלו, והחיוך הזה, כאילו שהוא צוחק על עצמו ועל כל העולם בבת אחת. חיוך קטן וקצת עייף כזה בפנים יפות כל כך, פנים של גבר למרות העדינות שלהן. גם הגוף שלו מצא חן בעיני, אז עוד לא ידעתי עד כמה הוא ימצא חן בעיני, אבל כבר בפעם הראשונה, בתמונה הקטנה ההיא, נדלקתי על הכתפיים הרחבות והידיים הגדולות והעמידה הזו, הקצת רשלנית וכל כל חיננית.
"בחייך, עוד אשכנזייה פסיבית אחת שמנסה לעשות רושם עם השרירים שלה." אמרתי בבוז לדדי שהסתכל, טיפה בעצב, בתמונה הקטנה.
"אתה טועה לגמרי חוץ מזה שהוא באמת אשכנזי." אמר דדי, "והוא כמעט היה שלי, אבל ויתרתי עליו בגלל שפחדתי ועכשיו זה מאוחר מידי."
"פחדת ממה, מהטיפוס הזה?" השתחצנתי כמו שאני נוהג לעשות כדי להסתיר מה שאני באמת מרגיש.
"לא, מזה שהוא נשא איידס."
"אהה… ככה." זה באמת הרשים אותי, לא הכרתי קודם אף נשא למרות שקראתי והתעניינתי בנושא כדי לדעת איך להיזהר ולא להידבק.
"על כמה נתערב שביום שאני פוגש אותו אני מכניס אותו למיטה." צחקתי אל דדי שהמשיך להסתכל עלי בפרצוף חמוץ. אני חולה על הטוניסאי העצוב הזה, אבל לפעמים הוא מעצבן אותי קצת עם הדיכאוניות שלו.
"אתה צריך לפגוש אותו קודם." הוא אמר.
"נו, אז מה הבעיה? איפה הוא אוהב לבלות, הטיפוס הזה? מה שמו בכלל?
"מנחם, שמו מנחם ברנוביץ. החברים שלו קוראים לו חמי. הוא לא בליין גדול, לא שותה ולא אוהב להסתובב בפאבים ובמועדונים, בחור שקט כזה."
"איפה הוא גר?"
"בעיר גנים, מול צומת דשנים."
ביקשתי שייקח אותי אליו לביקור והוא היסס וגמגם, התפתל וניסה להתחמק, אבל אני עקשן גדול והוא נכנע לבסוף והסכים. אפילו התערבנו – אני מתבייש לספר על מה. לא, לא על סקס, סתם על משהו דבילי – שכמה שעות אחרי שאני אפגש איתו אני מכניס אותו למיטה.
זכיתי בהתערבות, והאמת, זה היה קל מאוד. גם בלי ההתערבות הדבילית הזו זה היה קורה, אבל לא רק שהייתי איתו כל הלילה וישנתי איתו עד הבוקר גם למחרת לא הפסקתי לחשוב עליו. חזרתי לבסיס ומשם התקשרתי אליו כל יום ובסוף השבוע, במקום לחזור הביתה לאימא, באתי אליו. ביליתי אצלו את כל סוף השבוע ומאז אפשר להגיד שאנחנו יחד… בערך.
אולי בגלל זה למרות שלחצנו ידיים כשהתערבנו דדי אף פעם לא קנה לי את המנת פלאפל הזו שהוא הבטיח לי, ואני אף פעם לא טרחתי להזכיר לו שהוא חייב לי, כי הרי שנינו יודעים שלמרות שבהתערבות זכיתי אפשר להגיד שבעצם הפסדתי.
בערב הראשון בדירה שלו ישבנו שלשתינו – דדי, הוא ואנוכי – ודיברנו. אני דיברתי מעט, הרי הייתי סתם אורח מזדמן ובעצם לא שייך. נכון, מטבעי אני נוטה להשתלט על כל שיחה, מתערב, מתלהב, משתחצן קצת, אבל הפעם קצת התביישתי ולכן שתקתי ורק הקשבתי. ראינו חדשות, ואחר כך בעקבות מה שהראו בטלוויזיה הם דיברו על פוליטיקה, על איזה סרט חדש, ואחר כך על ספורט. שיחת סלון רגילה, דדי אפילו לא ניסה לרכל כמו שהוא נוהג בדרך כלל אלא התנהג באיפוק כאילו שהוא משוחח עם איזה מכר של הוריו ולא עם חבר. זה הרשים אותי מאוד, איך שדדי דיבר יפה ובלי קללות וגסויות עם המארח שלנו. אולי בגלל זה שתקתי בנימוס ודיברתי רק כששאלו אותי משהו, או אולי כי התרשמתי ממנו מאוד וחשבתי שהוא יפה וגברי ונבון מאוד? כנראה שקצת מכל דבר.
אחר כך דדי קיבל טלפון ממישהו שרצה להיפגש איתו והסתלק. אחרי שהוא הלך המשכנו לשבת על הספה ולצפות בטלוויזיה. ראינו 'חוק וסדר', סדרה שלא צפיתי בה לפני כן כי חשבתי שיש בה יותר מידי דיבורים. צדקתי, באמת דיברו שם המון, אבל סך הכול היה מעניין ואז, כשהתוכנית נגמרה, הוא כיבה את הטלוויזיה ואמר שכנראה דדי לא יחזור יותר היום ומה אני רוצה לעשות? "אני יכול להישאר לישון פה?" שאלתי.
"בטח, אין בעיות. על הספה או איתי במיטה?"
"אני חושב שבמיטה שלך יהיה לי נוח יותר."
"אתה צודק, הספה לא נוחה." הוא חייך, אבל בחביבות נעימה כזו, לא כאילו שהוא מתכנן עלי משהו. מהשיחה שלנו אי אפשר היה לנחש בכלל שלא מדובר בשני סטרייטים מושבעים שיתעלפו מתדהמה אם מישהו ירמוז להם שיש משהו מיני בשני גברים במיטה אחת. הוא שלח אותי להתקלח וסידר בינתיים את החדר, רחץ כלים וטאטא את המטבח. אחרי המקלחת לבשתי מכנסי התעמלות קצרים שהבאתי איתי בתרמיל שלי והתחבאתי מתחת לשמיכת פוך שלו. זה היה בתחילת החורף, התחיל להיות קר וירד קצת גשם והיה לי נעים וחמים במיטה שלו. אחרי שהוא צחצח שיניים הוא נכנס גם כן למיטה, לבוש רק בתחתונים, וכיבה את האור.
פתאום קלטתי שאם אני לא אעשה משהו הוא פשוט יירדם כי כנראה שאין לו מושג שאני מעוניין ורוצה. לא ידעתי איך להסביר לו מה עובר לי בראש אז התחלתי לדבר על הבעיות שלי עם הורי. לא המצאתי כלום, באמת יש לי בעיות אתם, הם דתיים מאוד, שמרניים מאוד, לא מבינים למה אני לא חוזר כל יום הביתה, לא הולך לבית כנסת כל בוקר, לא מניח תפילין, לא מחפש בחורה טובה להתחתן אתה.
"למה באמת אתה לא מחפש לך חברה נחמדה שתוכל לדבר איתה?" שאל חמי בנחת.
"יש דברים שאי אפשר להגיד לבחורות."
"איזה דברים?"
"כל מיני דברים שאפשר לעשות רק עם גברים." עניתי, הסתובבתי אליו ונישקתי אותו על הפה.
"אז אתה הומו?" הוא שאל והדף אותי בעדינות מעליו, הפך אותי על הגב ואחר כך נשכב מעלי, נתמך במרפקיו ככה שכמעט לא נגענו זה בזה.
"כן, לא, בערך… אני אוהב גם בחורות, אבל…"
"אבל מה?"
במקום לענות שמתי יד על עורפו ומשכתי אותו אלי ושוב נישקתי אותו. "אתה בכלל לא מכיר אותי רוני, אתה לא יודע עלי כלום, זה לא רעיון טוב להיכנס למיטה של אדם זר." הוא אמר בקול סבלני של גננת שמדברת עם ילד לא ממש מבריק, ואחר כך התגלגל מעלי ונשכב בקצה המיטה, מקפיד לא לגעת בי.
נעלבתי קצת. לא הייתי רגיל לזה שדוחים אותי. פתאום הוא נעשה מן אתגר כזה, וכמובן שהייתה גם ההתערבות עם דדי שלא רציתי להפסיד בה… "אני יודע שאתה נשא, דדי סיפר לי. אני לא דואג, יש לי קונדומים."
חמי נאנח. "דדי לא היה צריך לעשות את זה." אמר בחוסר רצון.
"אל תדאג, הבטחתי לו לא לגלות לאף אחד. אני יודע שזה סוד."
"סוד שיותר מבן אדם אחד יודע אותו הוא כבר לא סוד."
"ממי נדבקת?"
"מהאקס שלי. עזוב, זה לא חשוב עכשיו."
"נכון." אמרתי ושוב הסתערתי עליו ונישקתי אותו, והפעם הוא החזיר לי נשיקה, עדיין לא צרפתית, עדיין רק עם השפתיים, אבל לפחות הוא לא דחף אותי מעליו.
"איזה זה מן שם זה רוני?" הוא שאל, "איך קוראים לך באמת?"
"שמי אהרון דהרי, אבל עוד כשהייתי בבית ספר קראו לי תמיד רוני וכולם כבר התרגלו שזה השם שלי."
הוא גיחך. "שם מצחיק."
"כן, נכון." הסכמתי, כי באמת השם שלי טיפה מצחיק, "אבל זה לא מצחיק." שמתי את היד שלו על הזין שלי שעמד כמו טיל, מותח את הבד של המכנסים. גם לו עמד, בדקתי, אבל אחרי שנפטרנו ממעט הבגדים שהיו עלינו והתחלנו לגעת וללטף התברר ששנינו רוצים אותו דבר, וזה כבר היה פחות מצחיק. די מהר התברר ששנינו בעצם אקטיביים ואז הוא התחיל להסביר לי בצורה מאוד משכנעת שבעצם כל הקטע הזה של אקטיבי פסיבי זה סתם שטויות, בכל אחד יש קצת מכל דבר ובזמן המתאים ועם שותף מתאים, כל אחד יכול להיות פסיבי גם אם הוא בטוח שהוא לא.
"וואללה?" אמרתי לו בציניות והוא צחק והתחיל לנשק אותי מכף רגל ועד ראש ואמר לי שאני טעים כמו קובית שוקולד.
"אתה מתכוון להגיד שאני מתוק?" שאלתי, קצת בעלבון, כי אני לא חושב שגבר אמיתי אמור להיות מתוק. זו מחמאה שטובה לנשים ולילדים, לא לגברים.
חמי צחק ואמר שהוא התכוון לשוקולד מריר, ושהוא בכלל לא אוהב שוקולד מתוק מידי, ואחר כך נתן לי לטעום שוקולד בלגי מריר שהיה טעים מאוד. "זה כמו לאכול קפה טוב." אמרתי והושטתי יד לעבר החפיסה לקחת עוד חתיכה. חמי הרחיק אותה קצת ממני ככה שהייתי צריך להתהפך על הבטן כדי להגיע אליה ולפני שהבנתי מה קורה הוא כבר היה עלי, יושב לי על הרגלים ומחזיק אותי במותנים. נורא נבהלתי, הוא גדול וכבד יותר ממני ופתאום הרגשתי לכוד. שכחתי מהשוקולד והתחלתי להתפרע וחמי הניח לי מיד ואמר שאם אני לא מבין שהוא אף פעם לא יכריח אותי לעשות משהו שמפחיד אותי אין טעם שנהיה יחד. הוא היה מאוד רציני והיה לו מאוד חשוב שאני אגיד שאני סומך עליו ובוטח בו וביקש שאבטיח לו שאני בחיים לא אלך למיטה עם מישהו שאין לי אימון מוחלט בו. "למה לא?" שאלתי, "מה זה שייך בכלל?"
"מפני שסקס, בעיקר עם גברים, עלול להיות מסוכן, גם בגלל איידס וגם בגלל שיש כל מיני מניאקים בעולם שיכולים להכאיב לך. לפני שנעשה משהו אני רוצה שתגיד אם אתה סומך עלי כי אם לא אז עדיף שנעזוב את זה."
"טוב, אני סומך עליך." אמרתי אחרי שחשבתי על זה קצת, וחזרתי לשכב על הבטן. לא הצטערתי על זה, הוא התחיל לנשק לי את הגב, יורד מהעורף לאורך הגב – הייתה לי מזה צמרמורת מדהימה – עד לתחת, ובלי שום היסוס המשיך ישר פנימה.
שמעתי על הדבר הזה, אבל חשבתי שזה משהו שרק שחקנים בסרטי פורנו עושים.
הלשון שלו על החור שלי הטריפה אותי לגמרי, אם הוא רק היה מבקש הייתי נותן לו לזיין אותי, אבל הוא לא ביקש. אחרי שהוא ליקק אותי טוב טוב וגרם לי להתפתל ולצעוק כמו ילד שרק עכשיו גילה את הסקס הוא חיבק אותי מאחורה, הזין שלו מונח בין פלחי הישבן שלי והתחכך בי. זה היה כל כך טוב… היד שלו על הזין שלי והזין שלו משתפשף על התחת שלי… עד היום זו אחת התנוחות הכי מוצלחות שלנו.
גם כיום אני אף פעם לא מצליח להחזיק מעמד וגומר מהר כשהוא עושה לי דברים כאלו. בפעם הראשונה גמרתי ממש מהר ועוד לפני שהספקתי להתנצל הוא גמר גם כן. אחר כך שכבנו עוד כמה דקות מחובקים, מתנשפים. זו הייתה הפעם הראשונה עם גבר שלא התחשק לי לברוח מיד אחרי שגמרתי. אחרי שנחנו קצת ודיברנו על כל מיני דברים וצחקנו קצת נעשינו שוב חרמנים. הפעם אמרתי שאני רוצה לנסות בתנאי שאם זה מכאיב ולא נעים הוא מפסיק מיד. "אני מבטיח לך." הוא אמר, ובאמת, ברגע שצעקתי שדי הוא הפסיק. כמה דקות אחר כך רציתי לנסות שוב ואחרי שהוא נכנס קצת צעקתי שדי, שיפסיק.
שעה שלמה שיגעתי את שנינו, כן ולא, לא וכן. כל פעם הוא היה קצת יותר בפנים ואחר כך הייתי נבהל ומפסיק. בסוף נמאס לו, הוא חיבק אותי חזק, מצמיד אותי אליו בכוח והתיישב, אני עליו. כוח המשיכה עשה את השאר. "אבל הבטחת!" צעקתי.
הוא מיד הוריד ממני את הידיים ואמר שאם באמת כואב לי אני יכול לקום.
לא קמתי. זה היה נעים מידי, וכשהוא התחיל לנשק לי את העורף והצוואר וללטף אותי מקדימה… טוב, נדמה לי שזה די ברור ואין צורך שאמשיך לפרט. אחר כך התקלחנו יחד וישנו מחובקים.

ב.
בבוקר הוא הסיע אותי לצומת ואמר לי שאם אני רוצה שניפגש שוב הוא ישמח מאוד, אבל הוא מעדיף שאני אחשוב על זה קצת ורק אחר כך אתקשר. לא סתם הוא קורא לי פחז כמים, עוד לפני שהגעתי לבסיס החלטתי שאני רוצה לראות אותו שוב. התקשרתי בצהרים, ועוד פעם אחרי כשסיימתי את העבודה. התקשרתי גם למחרת לשאול אותו אם אני יכול להגיע אליו לשישבת והייתי מאוד מאושר שהוא אמר שהוא ישמח מאוד. ההורים שלי פחות שמחו כשהודעתי להם שאני נוסע לחברים ואני לא אהיה אתם בארוחת ליל שבת, אבל לי לא היה אכפת, רציתי לראות אותו שוב גם אם זה יצער את אימא. בסוף השבוע הראשון שלנו יחד בילינו נפלא. הוא צחק כשהודעתי לו שאם באמת אין דבר כזה, פסיבי או אקטיבי, אז גם אני רוצה, ואחר כך הודה שקצת מפחיד אותו הזין הגדול שלי. היה ויכוח די מצחיק של מי יותר גדול… אני מתבייש קצת להיכנס לפרטים, אבל האמת היא שלאף אחד מאיתנו אין במה להתבייש.
הוא נתן לי לעשות מה שרציתי ואחר כך אני נתתי לו, היינו נחמדים זה אל זה ומאוד מנומסים. כנראה שעוד לא הרגשנו מספיק נוח זה עם זה לריב כמו שאנחנו רבים כיום, וחוץ מזה גם לא הכרנו מספיק זמן ככה שלא היה לנו על מה באמת לריב. היינו בשלב שבו לומדים להכיר זה את זה, מתלהבים ומתאהבים ולא מבחינים במגרעות אחד של השני. עוד דבר שעשיתי לראשונה איתו היה נשיקה צרפתית. כבר התנשקתי קודם כמובן, אבל רק עם בחורות הרשיתי לעצמי לעשות את זה עם לשון והכול.
חמי לא ויתר לי והתעקש שגם אנחנו נתנשק ככה וצחק כשאמרתי שחשבתי שנשיקות צרפתיות זה דבר שעושים רק עם בחורות. "מה יש לך מבחורות אהרון? אתה הומו."
"אני דו מיני."
הוא צחק ואמר שאני מדבר שטויות, אין דבר כזה. "למה לא?" התעקשתי, "אם בן אדם יכול להיות לפעמים פסיבי ולפעמים אקטיבי אז למה הוא לא יכול לרצות גם גברים וגם נשים?" התווכחנו על זה קצת עד שנרדמנו ולמחרת בבוקר, לפני שנפרדנו בצומת, שאלתי אותו אם אנחנו יחד.
"אתה מתכוון… יחד יחד, כאילו זוג?" הוא שאל ונראה קצת נבוך.
עשיתי כן עם הראש כי התביישתי להגיד כן. אף פעם לא חשבתי שארצה שגבר יהיה הבן זוג שלי, אבל איתו הרי הכול היה אחרת. "אם אתה רוצה." הוא אמר וחייך קצת, "אני אשמח מאוד, אבל תבטיח לי להתקשר אלי לנייד רק אם זה יהיה מקרה חירום כי בבסיס לא יודעים עלי ואני לא רוצה שישמעו אותי מדבר אתך."
"בסדר." אמר חמי, קצת בעצב, "ואתה אהרון יכול להתקשר אלי כל פעם שיתחשק לך. כולם יודעים עלי ולדעתי ככה הרבה יותר טוב."
"נדבר על זה אחר כך." אמרתי ורצתי להסעה של הבסיס, ובאמת דיברנו על זה אחר כך, כבר ארבע שנים אנחנו מדברים ורבים ומתווכחים על אותם נושאים בלי שנצליח לשכנע אחד את השני.
לדעתי אחת הסיבות להבדלי האופי ביני לבינו הוא המעמד של כל אחד מאיתנו במשפחת המוצא שלו. מנחם הוא ילד סנדוויץ' שנאלץ להיאבק מאז לידתו על מקומו במשפחה בעוד שאני בן הזקונים של הורי שנולד להם כהפתעה אחרי שאחי ואחיותיי היו כבר גדולים מספיק לא לקנא בי אלא לפנק אותי כמעט כמו ההורים. לו יש שני אחים גדולים מעליו ואחות קטנה ומפונקת שנולדה אחריו, אחותו הקטנה נולדה כשהוא היה בן שלוש ומאז לא היה לאף אחד זמן לפנק אותו. "אימא נורא רצתה ילדה, אם אני הייתי נולד ילדה היא לא הייתה נולדת." הוא אמר לי כשהראה לי תמונות של משפחתו. האחים הגדולים שלו נראו בריונים שעירים ומכוערים, דומים לאבא. הוא ואחותו קיבלו את הפנים העדינות מהאימא. אחותו דקה וחיננית כמו אימו ואילו הוא רחב וחזק כמו אביו, אבל לא מגושם כמו אחיו, וגם לא כל כך שעיר.
הוא לא חלק לגמרי כמוני וזה מוצא חן בעיני. אני אוהב את מעט השיער על החזה שלו ואת הפס הדק של שיער המשי שיורד אצלו מהטבור אל הערווה. אוהב את הניגוד בין העדינות של פניו הסגלגלים והבהירים – שלדעתו הם נשיים מידי – ובין צווארו ועורפו החזק. הוא גבר יפה תואר, אבל בכלל לא הטיפוס שלי, אני מעדיף אותם רזים ובלונדיניים, שיהיו הנגטיב שלי, אבל חמי לא בלונדיני, למרות שהוא אשכנזי עשר דורות אחורה, ועורו הבהיר לא משתזף אף פעם. שערו חום ועיניו חומות בהירות עם כתמי ירוק זהוב צפים בתוכם. פעם דברים כמו צבע שיער ומידת בגדים הייתה חשובה לי, כיום זה לא משנה. מה זה חשוב כל עוד יש לו כפות ידיים גדולות וחזקות שאוחזות בי בעדינות מפתיעה וכשהוא רואה אותי החיוך שלו זורח אלי בחמימות, תמים כמו חיוך של ילד? "מגיע לך מישהו נחמד יותר ממני." אמרתי לו עוד בהתחלה, והוא חייך, מופתע, בטוח שאני סתם מדבר.
אחר כך, כשהוא הכיר אותי יותר טוב הוא הבין, אבל זה כבר היה מאוחר מידי.
אף פעם לא הייתי צריך להסביר לו מה קורה במשפחה שלי, אני לא טוב בהסברים ואחרי הפעם ההיא כשאבא אילץ אותי לחזור הביתה הוא כבר הבין הכול מעצמו.
הסיפור קצר, פשוט ודי מכוער. שבועיים בערך אחרי שהכרנו חליתי בשפעת וקיבלתי גימלים. במקום לחזור לאימא, להתפנק אצלה ולשתות תה עם שיבא העדפתי לנסוע אליו. התגעגעתי מאוד ורציתי את החיבוק שלו גם אם אצלו היה רק תה צמחים עם לימון ודבש. האמת, שיגעתי אותו. כשאני מרגיש רע אני נעשה עוד יותר מפונק וכמו כל הגברים אני חולה נורא ואיום. טרטרתי אותו, תיזזתי אותו והוצאתי לו את המיץ. תה, ומרק, ואקמול, וחם לי, וקר לי, ומשעמם לי… הוא עוד לא נכנס למיטה וכבר עייפתי את המסכן כהוגן, אבל זה היה כלום לעומת מה שקרה בלילה. קצת לפני חצות פתאום דפיקה חזקה בדלת. לפני שהוא הספיק לפתוח אבא שלי ושני בני הדודים – מאור ושמי – מתפרצים פנימה. בלי להגיד מילה לבעל הבית הם מתנפלים עלי, איך אני עושה דבר כזה? מכבה את הנייד ונעלם? למה הם צריכים לשמוע מהחברים שלי בבסיס שקיבלתי גימלים ושנסעתי הביתה? ולמה אני כאן ולא במיטה שלי?
"כי אני רוצה להיות כאן, עם החבר שלי!" צעקתי.
אבא כעס מאוד וקילל בערבית, והבני דודים שלי משכו אותי החוצה בפיז'מה וגררו אותי למטה בעוד חמי עומד, חסר ישע, נבוך ומבולבל, ומסתכל עליהם. זה היה משפיל נורא וכל כך מרגיז. אימא וסיגי חיכו לי במונית של דוד משה – אבא של מאור ושמי. זו מונית מרסדס גדולה עם שמונה מושבים. אותי הטילו מאחור בין אימא וסיגי והם התיישבו באמצע. אבא ישב ליד הנהג, דוד משה, אחיו הגדול, ונסענו הביתה.
בדרך אימא וסיגי בכו ובני הדודים שלי שתקו – הם היו קצת מבוישים מכל הסיפור הזה – וגם דוד משה שתק. רק אבא דיבר בכעס גדול, אמר שאני טיפש, שאני עושה שטויות, שאני מבייש אותו ואת אימא, ומעליב את סיגי ואת ההורים שלה, ומה יש לי מהאשכנזי הזה שכולם יודעים שהוא חבר של רוסים? שיש לו בטח מחלות והוא שתיין כמותם ו… "מנחם לא נוגע באלכוהול." אמרתי בכעס, ובלב חשבתי, מי אתה שתדבר על שתיינים? הרי אתה שותה בדיוק כמו רוסי, אם לא יותר.
"מנחם?" התפלאה אימא שעד כה רק בכתה ונאנחה, "איזה מנחם?"
"מנחם ברנוביץ."
"ממשפחת ברנוביץ שהאחים שלו במג"ב?" השתוממה אימא, "אני מכירה את אימא שלו, היא עובדת במועצה בהנהלת חשבונות, אישה מאוד נחמדה."
"לא יודע, אני לא מכיר אותה."
"היית צריך להגיד להורים שלך איפה אתה." נזפה בי סיגי בעדינות וגיששה אחרי כף ידי, "דאגנו נורא."
היא ניסתה לתת לי יד, אבל אני דחפתי אותה. "אני בן אדם מבוגר ואם אני מעדיף להיות עם חבר ולא בבית זו זכותי."
"מבוגר? באמת? שטויות רוני, אתה עוד תינוק." צחקה אימא ונתנה לי נשיקה, "אם לא הייתי משגיחה עליך היית מבזבז את כל הכסף שלך כמו ילד."
אימא פתחה לי חשבון משלי שבו אני חוסך את הכסף מהמשכורת שלי. יש לה ייפוי כוח לחשבון שלי והיא מוציאה כל כמה ימים כמה שקלים ממנו שיהיה לי לנסיעות ולבילויים. השאר נועד לחיסכון. רק כשחמי הסב את תשומת ליבי לזה קלטתי איך היא מחזיקה אותי מתחת לסינור באמצעות הכסף שאני מרוויח. בפני חמי ניסיתי לגונן על אימא והסברתי לו שהיא ואבא רואים בי עדיין תינוק ופוחדים שאבזבז הכול בלי חשבון. "אם לא יתנו לך לשלוט בעצמך בכסף שלך איך תלמד להסתדר לבד?" הקשה חמי.
"אני חושב שהם מקווים שאני אתחתן בקרוב ואז אשתי תטפל בכספים." חמי צחק ושאל אם יש לי מועמדת. כשסיפרתי לו על סיגי הוא הפסיק לצחוק והחמיץ פנים. אני וסיגי מכירים מאז שהיינו תינוקות. יצאנו לסירוגין מאז שהתחלתי ללמוד בתיכון. היא למדה בתיכון המקומי ואני למדתי בתיכון המקצועי של חיל האוויר, אבל הוריה של סיגי גרים מול הורי ולכן נפגשתי אתה כמעט כל יום. היא חמודה מאוד ואני חושב שהיא קצת מאוהבת בי למרות שאנחנו מתווכחים ורבים די הרבה. אני באמת מחבב אותה, אבל יותר כמו אחות או בת דודה ולא כמו חברה. היא כהה כמעט כמוני ויפה, אבל אני אוהב בחורות בהירות עם עיניים כחולות, רוסיות כאלו. סיגי, מה לעשות? מרוקאית.
לא עזר שהסברתי לחמי שהיא לא הטעם שלי ופירטתי מה בדיוק הטעם שלי בבנות, זה ממש לא הרגיע אותו. הוא טוען שאני חייב להחליט מה אני רוצה. אני חושב שיש לי עוד זמן, חשבתי ככה כשהייתי בן עשרים ואחת ואני עדיין חושב ככה כיום, כשאני בן עשרים וחמש. אחרי שהוחזרתי אחר כבוד לבית הורי שכבתי שם שלושה ימים בלי טלפון נייד שאימא 'שכחה' כל הזמן לטעון, וחוץ מלהשתעל ולגנוח, לנגב את האף ולשתות תה, לא עשיתי כלום. אחר כך חזרתי לבסיס, הייתי שם כמה שעות ובערב נסעתי ישר לחמי. לא הצלחתי להשיג אותו בטלפון ובכל זאת נסעתי, הייתי חייב לראות אותו. להפתעתי הוא לא היה לבד, איתו במטבח ישב וזלל מקרוני ברוטב בשר ילד שמנמן עם עיניים חומות וחיוך זהה לזה של חמי. "תכיר, זה שגיא, האחיין שלי, הבן של אחי הגדול." אמר חמי והסביר ששגיא ישן אצלו כל יום חמישי כי הוא בחוג דראמה שמתקיים במתנ"ס של קרית אתא. למחרת הוא לא לומד כי זה יום שישי ולכן הוא מבלה קצת עם הדוד שלו ובערב הם נוסעים יחד לאכול אצל סבתא. משם הוריו מחזירים אותו הביתה. שגיא גמר לאכול, אמר יפה תודה, הוריד את הצלחת מהשולחן, אמר שהוא הולך לסרט עם חברים מהחוג והסתלק.
"ילד נחמד." אמרתי, "דומה לך קצת."
חמי נשאר רציני. "הוא רק בן שתים עשרה, אבל יש לי הרגשה שהוא דומה לי יותר מקצת."
"אתה מתכוון שהוא…"
"לא יודע, אבל נראה לי שכן."
"זה גיל מוקדם מידי לדעת."
"אני בגיל הזה כבר ידעתי, ואתה?"
"ממש לא. גם היום אני עדיין לא חושב שאני באמת כזה. תגיד, אתה כועס עלי?"
"למה שאני אכעס?"
"שהלכתי עם אבא."
"לא ממש הלכת, בעצם סחבו אותך. אתה כועס שנתתי להם לקחת אותך?"
"כן, קצת, אבל מצד שני עדיף שלא היית הולך אתם מכות."
"כן, עדיף ובכל זאת…"
"מה בכל זאת?"
"הרגשתי די חרא שלא עשיתי כלום. אולי הייתי צריך להילחם בהם? להתנגד? מצד שני גם אתה לא ממש התנגדת."
"תודה ששמחת להיפטר ממני."
"כן, קצת. אתה חולה די נודניק אהרון."
אני צוחק, שמח שהוא לא כועס ושהצלחנו לסכם כל מה שקרה בלי מבוכה, אבל הוא עדיין לא מוכן להניח לנושא. "הבחורה שישבה במונית זו סיגי?"
"כן, זו היא שגילתה איפה אני."
"איך?"
"דרך חברים שלי בבסיס. מישהו ראה אותי יורד מול הדירה שלך, החברה שלו גרה בסביבה."
"ההורים שלך מבינים מה קורה אתנו?" שאלה טובה, אבל אין לה תשובה טובה. לכאורה הם לא יודעים, אבל בעצם כן יודעים. "כן ולא." זו התשובה היחידה שאני מסוגל לתת.
"טוב, זה הגיוני כי גם אני לא מבין." אמר חמי וסוף סוף חיבק אותי. רק אז, כשנגעתי בו, הרגשתי עד כמה התגעגעתי אליו. הגוף שלי היה מתוח מרוב רעב למגע שלו.
"מה הילד יגיד אם הוא יראה אותנו ישנים יחד?"
"הוא לא יגיד כלום, כבר הסברתי לו שאני ישן מידי פעם עם גברים."
"בסוף תעשה ממנו הומו."
"ואם אני אישן עם בחורה הוא לא יהיה הומו? כל הגברים במשפחה שלי ישנים עם נשים, מה זה עזר לי?"
"אתה לא אוהב להיות הומו חמי?"
"בדרך כלל לא כל כך. לפעמים זה ממש מבאס, אבל כשאני אתך לא אכפת לי." אמר חמי, שם את הלחי שלו על שערות הערווה שלי ואמר שיש להן ריח נהדר ושהתלתלים סביב הזין שלי רכים כמו משי ושהוא חולה עליהם, והתחיל לנשק אותי ולהריח אותי.
"די כבר, יא אשכנזי סוטה." צחקתי, "מה זה? אתה לא מתבייש?"
"לא, אתך אני לא אף פעם לא מתבייש." אמר חמי, "אני אוהב אותך, גם אתה אוהב אותי אהרון?"
הסתכלנו זה לזה בעיניים ונורא רציתי להגיד לו שכן, אבל המילים לא יצאו לי מהפה. אמרתי אותן בפנים, אבל הן נתקעו בגרון ולא הצליחו להשתחרר, יכולתי רק להנהן.
"קשה לך להגיד דבר כזה." חיבק אותי חמי בהבנה.
"כן." לחשתי, "סליחה."
"לא נורא. יש לי סבלנות, אני אחכה עד שתצליח." הוא אמר.
כבר ארבע שנים הוא מחכה ואני עדיין לא מצליח. יום אחד תיגמר לו הסבלנות ומה יקרה אז?

ג.
חמי ואני, אנחנו דוגמא להפכים שנמשכים זה לזה. אנחנו שונים כל כך בטעמים שלנו… מדהים שאנחנו יחד כבר ארבע שנים ועוד לא חנקנו זה את זה. כל מה שאני אוהב הוא שונא, ולהפך. הוא אוהב לשבת בשקט בבית לכתוב סיפורים ולקרוא ספרים ואילו אני נעשה חסר מנוחה אם אני צריך לשבת בבית אפילו חצי יום. הוא, רק תן לו ספר וכסא או מחשב ולא תשמע ממנו מילה במשך שעות ואני נטרף אם אני צריך לקרוא משהו רציני יותר מעיתון. קשה לי לשבת יותר מידי שעות במקום אחד, וללמוד אני יכול רק עם ריטלין שאגב עושה לחמי סחרחורת ודפיקות לב וכאב בטן.
גם באוכל אנחנו לגמרי הפוכים, אז נכון הוא לא סובל גפילטע פיש, ורגל קרושה עושה לו בחילה, אבל הוא לא אוהב אוכל חריף, ואוי ואבוי אם תשים לו חריף בפלאפל, מיד הוא יתלונן ויתמרמר וירוץ לשטוף את החריפות במים, אני לעומת זאת ישר מוסיף מלח ופלפל לאוכל שהוא מבשל כי זה תמיד טפל וחסר טעם לדעתי.
גם הבילויים שלנו שונים לחלוטין. בשבילו לראות סדרה חופרת בערוץ ההיסטוריה, או סרט דוקומנטרי משעמם בדוקו זה שיא הבידור. בשבילי לבלות זה להתלבש יפה ולצאת לרקוד, או לאכול בחוץ, אבל איך אפשר עם אחד כמו חמי ששונא מוזיקה רעשנית, וחושב שזה ברברי לאכול אחרי שמונה בערב.
אפילו ההגדרות שלנו לספורט שונות – אני אוהב לרוץ, לשחות, לשחק מטקות או כדור רגל וחמי… הוא טוען שספורט זה דבר מסוכן נורא, שונא חדרי כושר, מתעצל לרוץ, ולדעתו הליכת לילה או בוקר פעם בכמה ימים זה מספיק ודי התעמלות וגם זה רק בתנאי שלא חם. אני לא מבין איך זה שיש לו גוף חזק ושרירי כל כך למרות הסלידה שלו מהתעמלות. אולי בגלל שבעבודה שלו הוא צריך לסחוב ארגזים כבדים מפה לשם, או שאולי בכל זאת המשקולות העתיקים שלו שהוא מתעמל איתם פעם בשבוע בקושי מועילים קצת, ואולי זה, כמו שהוא טוען, כי יש לו גנטיקה טובה?
עוד הבדל ביני לבינו זה היחס לקיץ. אני אוהב קיץ ושונא קור, חמי סובל נורא בחום ומרגיש הרבה יותר טוב כשקר. כנראה שגם זה עניין גנטי. אני, רק תן לי לשבת על שפת הים בבגד ים ואני מאושר. חמי בורח משמש ונשרף גם אם הוא יושב עם חולצה, מורח קרם שיזוף ומתחבא בצל. גם כשאני מצליח לגרור אותו לים הוא מיד מתחבא מתחת לשמשייה ושוקע בקריאת ספר, לא מעז להוריד את החולצה ובטח שלא להיכנס למים כי המים שוטפים ממנו את קרם ההגנה ומספיק כמה דקות בים כדי שהוא יצא שרוף. גם בקיץ הזה לא הצלחתי לפתות אותו לבוא איתי לים. לא עזר שהתגריתי בו שהוא בטח שכח איך לשחות ובגלל זה הוא מסרב לבוא איתי, ושצחקתי על עורו הלבן ועל החשש שלו מהשמש, הוא התעקש לשבת כל שבת בבית מול המחשב ולכתוב את הסיפורים שלו (שאף פעם אין לי סבלנות לקרוא) גם אחרי שהבטחתי לו שאמרח אותו בקרם שיזוף ואקנה לו קרטיב. "אני נעשה חולה מהחום הזה ושונא את החול והצפיפות." הסביר לי, "בבקשה לך בלעדי, אני מעדיף להישאר לבד, שבת זה היום היחיד בשבוע שיש לי זמן לשבת ולכתוב בבוקר כושי, אל תציק."
"אבל זה גם היום היחיד בשבוע שיש לנו זמן לבלות יחד." התמרמרתי.
"אני יודע." אמר חמי ונראה אשם ומצטער, "אבל בבקשה אהרון תבין שהכתיבה ממש ממש חשובה לי, אל תיקח ללב, נהיה יחד אחרי הצהרים, אני מבטיח." ושוב סובב אלי את הגב ונדבק למחשב, מקליד עליו במהירות עצומה בלי להביט בכלל במקלדת.
טוב, הוא כותב כל כך הרבה שלא פלא שהוא למד להקליד בשיטה עיוורת כל כך מהר. הכתיבה הזו כל כך חשובה לו, לא יודע למה, ולא יודע למי יש בכלל סבלנות לסיפורים שלו. לא להרבה אנשים אם לשפוט לפי כמות התגובות שהוא מקבל בבלוג שלו ובאתר הסיפורים, ובכל זאת הוא ממשיך לכתוב בהתמדה, חושב על הסיפורים כל הזמן, מתקן אותם ללא הרף ומתבאס כשאין לו תגובות. והנה, בשבת שעברה הוא פתאום אמר שבסדר, הוא מוכן לבוא איתי לים. "מה קרה? נגמר לך החשק לכתוב סיפורים?"
"לא, נגמרה לי ההשראה." אמר חמי בעצב.
"מה זאת אומרת? אין לך יותר על מה לכתוב?"
"משהו כזה." נפלו פניו של חמי, "כנראה שיש לי מחסום סופרים."
"זה יעבור לך, אני בטוח." אמרתי בלי לקחת ללב כי את התלונה הזו שמעתי ממנו כבר המון פעמים. מניסיון אני יודע שבדרך כלל זה עובר לו אחרי יום, מקסימום יומיים.
הלכנו לים, פגשנו חברים, שחינו והשתזפנו, אכלנו קרטיבים וענבים בלי גרעינים ושיחקנו מטקות. היה כיף ואחלה למרות שכמובן אחר כך הוא התלונן שנשרף מהשמש, ושקיבל מכת חום, ושהוא שונא ים וחול.
במשך השבוע שמתי לב שהמחשב לא דולק כל הזמן כמו תמיד, ושלעיתים קרובות מאוד הוא כבוי וחמי שוכב במיטה וקורא ספרים או בוהה בטלוויזיה במקום להקליד.
"עדיין לא נשבר מחסום הכתיבה?" חקרתי.
הוא משך בכתפיו ואמר שהוא עייף, ושהחום הזה הורס לו את הבריאות ואין לו חשק לכתוב. זה היה משהו חדש, אף פעם קודם לא חסר לו חשק לכתוב, רק זמן היה חסר לו תמיד. מודאג שמתי לב שהוא מזיע למרות שהוא יושב ממש מול המאוורר ושהוא ישן המון, ובשבת הוא שוב בא איתי לים. כרגיל היה כיף ואחלה, אבל שוב הוא לא כתב כלום כל היום, נאנח כששאלתי אותו למה הוא רק קורא ולא כותב ואמר שלא בא לו.
אז נכון שאני מתלונן כל הזמן שהוא מעדיף לכתוב על החיים במקום לחיות אותם, ושהוא מזניח אותי והכל, אבל עכשיו כשהוא כבר לא כותב כל כך הרבה אני מתחיל לדאוג לו. הקיץ הזה הוא נעשה עייף כזה, חסר התלהבות וחשק, פתאום אין לו תיאבון לכלום, לא לאוכל ולא לסקס. אולי זה ישתפר כשיגיע הסתיו, אני מקווה.
אני זוכר טוב את הפעם הראשונה שבה רבנו ברצינות. המריבה הזאת גרמה לשנינו כעס וכאב גדול והיא האב טיפוס של כל המריבות שלנו. זו לא הייתה המריבה הכי גדולה שלנו וגם לא הכי ארוכה, מאז ועד היום רבנו עוד המון פעמים (וכמעט כל המריבות שלנו סבבו סביב אותו נושא), אבל את הפעם הראשונה זוכרים הכי טוב.
זה קרה כמה שבועות אחרי שהתחלנו להיות יחד, שכחתי כבר על מה שוחחנו בהתחלה, אבל תוך כדי שיחה מצאתי את עצמי אומר לו בשיא הכנות שעד גיל שלושים אני רוצה להיות נשוי עם ילד, ואולי עוד אחד בדרך, ושאני לא רואה את עצמי בשום פנים ואופן מנהל חיים של הומו כמו שהוא עושה. דיברתי לתומי ובאמת התכוונתי לזה, עד היום יש בי חלק שרוצה להיות כמו כולם, להתחתן עם אישה יפה ולהביא אתה ילדים.
לא רציתי לפגוע בו, אבל חמי נפגע מאוד מדברי וראה בהם עלבון גדול לו אישית, וזלזול נוראי בקשר שלנו וברגשות שהוא רוחש כלפי. אף פעם לא ראיתי אותו כועס ופגוע כל כך. הוא אמר שאני טיפש, שאני לא מבין שנטייה מינית לא עוברת עם הזמן כמו פצעי בגרות או מרדנות נעורים, שזה לתמיד, ושאם אני אבחר בדרך הזאת אני אהיה קרוע כל ימי חיי ותמיד אצטרך לרמות ולשקר. "גם סטרייטים חיים ככה, נשארים עם האישה והילדים ובוגדים מהצד. אז אני אבגוד עם גברים, זה כל כך נורא?"
הוא לא ענה לי, אולי לא הייתה לו תשובה, רק ישב וכעס בשקט שהפחיד אותי. "אבל חמי, אני רוצה ילדים, ההורים שלי מצפים שאני אביא נכדים, אתה לא מבין את זה? וחוץ מזה אני כן אוהב בנות, הן מקסימות ורק איתן אפשר באמת לדבר."
"נכון, עם נשים קל ונעים יותר לדבר, אבל אתה מדבר גם איתי, לא?"
"אתה היוצא מהכלל המוכיח את הכלל." התחכמתי וקיבלתי כתשובה פרצוף חמוץ בנוסח עדות אשכנז.
"תראה," הסברתי, "עד שפגשתי אותך נשים היו בשבילי המנה העיקרית. גברים היו רק חטיף קטן על הדרך, משהו שעושים בשקט ומהר ובקושי זוכרים אחר כך."
"באמת תודה רבה לך." בחר חמי להיעלב.
"אתך זה לא ככה, אתה… אתה מבלבל אותי. אתך הכל אחרת מנחם."
"וזה אמור להרגיע אותי? איזה דביל אתה אהרון, למה אתה לא מבין שאתה הומו? עכשיו, כשאתה עוד ילד חרמן, אתה יכול לזיין גם בנות, אבל בעוד כמה שנים… אתה תהיה נשוי לאישה שתהיה אומללה כי לא תצליח להעמיד איתה את הזין, והמסכנה הזו תחשוב שזו אשמתה, שהיא לא יפה, שאולי השמינה או התכערה, ותאשים את עצמה ולא תבין שהכל בגללך. בסוף תתגרש, תאמלל את הילדים שלך ואת הוריך ותשלם דמי מזונות כל החיים."
"אל תדבר שטויות, אני יכול להעמיד את הזין עם מי שאני רוצה ומתי שאני רוצה." התרברבתי כמו ילד. כמה שבועות אחר כך התחלתי קשר עם מישהי כדי שאוכל להביא אותה לשולחן הסדר אצל הורי ולהרגיע את החששות שלהם ואז קרה מה שחמי ניבא. אחרי ליל הסדר ליוויתי אותה הביתה ונעניתי להזמנתה להישאר לישון אצלה כי הוריה נסעו לחו"ל והשאירו לה דירה ריקה. נכנסנו יחד למיטה ופתאום לא הצלחתי לתפקד, הזין פשוט לא עמד לי. שתיתי כדי להרגיש משוחרר יותר וזה לא עזר. למרות כל מאמציה של העלמה הנחמדה לא הצלחתי לבצע בה את זממה. היא אמרה שלא נורא, ולא חשוב, אני בטח עייף ולחוץ וזה לא משנה, יהיו עוד פעמים, אבל אני ידעתי שהיא טועה והייתי אומלל ומבויש, גם בגללי וגם בגללה. נכון שהצעתי לה לצאת איתי בעיקר כי רציתי לבוא עם בחורה יפה לארוחת ליל הסדר אצל הורי, אבל חוץ מזה היא באמת הייתה נחמדה מאוד. מאוד חיבבתי אותה, חבל שהזין שלי לא היה שותף לרגשותיי.
למחרת, למרות שזה היה חג, נסעתי לחמי ובכיתי על כתפו שנעשיתי אימפוטנט, ותוך כדי דיבור הזין שלי עשה מעשה והוכיח לי באותות ומופתים שאני טועה ובגדול.
"אתה לא חושב שזה חולני לבוא לבכות לי שאתה לא מצליח לזיין בחורה?" ניסה חמי להתרגז, אבל לא התאפק וצחק.
כיום אני רואה שזה באמת היה קצת מגוחך, אבל אז בכיתי. הוא השתתף בצערי, ניחם אותי ואהב אותי והיה לנו כל כך טוב יחד עד שפשוט עזבנו את הנושא ולא דיברנו יותר על הבחורה ההיא.
אחריה היו עוד בנות, לפעמים אפילו הצלחתי לא לאכזב אותן, אבל זה אף פעם לא היה טוב ונכון כמו שאני מרגיש עם חמי.
אפשר היה לחשוב שבסוף אני אקלוט שטעיתי ואני צריך להשלים עם מה שאני, אבל לא, עדיין אני ממשיך לנסות למצוא מישהי שאיתה אני אצליח להגשים את החלום שלי להיות נשוי ואבא כמו כולם. עד היום כל מה שהצלחתי לעשות זה להתבאס מעצמי, להעליב אותן ולפגוע בחמי – שתמיד מגלה בסוף מה עוללתי – ובכל זאת אני מתעקש לא להבין את הרמז וממשיך לנסות גם עם נשים.

עד הפעם הבאה
כמוני גם חמי בא ממשפחה מסורתית וגם הוא למד בילדותו בבית ספר דתי. בדיוק כמוני גם הוא עזב לבית ספר תיכון חילוני, אלא שהוא עזב מטעמי אפיקורסות ועקשנות, ואילו אני הועזבתי כי אני אץ קוצץ, פחז כמים, צרה צרורה, או כמו שקוראים לזה היום – היפראקטיבי עם קשיי למידה.
הורי קצת שמרנים (חמי אמר פעם בכעס – פרימיטיביים, ואחר כך התנצל, אבל המילה הזו נשארה מוטלת בין שנינו כמו גופה שאי אפשר להיפטר ממנה) והם סירבו לקחת אותי לאבחון והתעקשו לא להבין שאני לא סתם שובב שמתקשה לשבת בשקט בכיתה אלא פשוט לא יכול להתרכז וללמוד למרות כל מאמצי הכנים.
במקום לעזור לי הם נזפו, הענישו, כעסו, ובסופו של דבר התייאשו מציוניי, ויתרו על החלום שאהיה תלמיד ישיבה ושלחו אותי ללמוד בבית הספר התיכון של חיל האוויר שמיועד לילדים כמותי, ילדים שיש להם סיכות בתחת ומתוך עקשנות לשמה לא ממצים את היכולות שלהם ולומדים כמו שצריך, ותראה את אחיך הגדול ואת האחיות שלך שתמיד היו תלמידים כל כך טובים… למה אתה לא יכול? ומה יהיה איתך אהרון? אתה רוצה לגמור כמוני… לעבוד כל חייך בעבודה קשה ולגמור את החיים בתור פועל שחור עם ידיים מלוכלכות?
אבא המסכן, גם הוא סבל כנראה מאותה בעיה שהוריש לי. היום אני יודע שכל נזיפותיו והעונשים שהשית עלי באו מתוך דאגה כנה לעתידי, אני כבר לא כועס עליו, אבל האכזבה שלו ממני צילקה אותי לנצח. כנראה שתמיד אשא בתוכי את הילד הזה העקשן, השובב, הפחז כמים הלא מוצלח והבעייתי.
בבית הספר של חיל האוויר התרכזו הרבה ילדים עם בעיות היפראקטיביות וליקויי למידה ושם שמעתי לראשונה על נפלאות הריטלין, על אבחונים ועל מבחני טובה. אחרי שסוף סוף אובחנתי וקיבלתי ריטלין התברר שאני כן יכול, שאני לא כל כך טיפש ושובב כמו שטענו המורים בבית הספר הדתי אלא דווקא בסדר, אפילו מוצלח, וראה זה פלא, כמו אבא גם לי יש כשרון טכני וחיבה עזה לפירוק והרכבת מכשירים מכל הסוגים.
כיום אני עובד במעבדה חשובה וסודית בחיל האוויר, מקבל משכורת דשנה, עובד בעבודה שאני מאוד אוהב ומוצלח בה ואני נחשב לסיפור הצלחה מקצועי, ובכל זאת לא הצלחתי להתגבר לגמרי על השנים בהן הייתי התלמיד הכי גרוע בכיתה והמועמד הבטוח ביותר להפוך לפועל שחור, חוטב עצים ושואב מים בגלל שאני לא מתאמץ למצות את היכולות שלי.
מטעמי כיבוד אב ואם ורצון לשמור על קשר עם משפחתי אני מגיע כל יום שישי לארוחת שבת אצל ההורים, משתדל לספוג חום משפחתי וגם להחזיר אותו (מת על האחיינים שלי), אבל בעיני משפחתי אני תמיד אשאר הבן הצעיר והבעייתי. למרות שכיום אני כבר עומד ברשות עצמי, מפרנס את עצמי בכבוד ומתנהג כמו אזרח מועיל במדינה התווית של אץ קוצץ שובב ונמהר עדיין דבוקה אלי בחוזקה וכל פעם הם מזכירים לי איזה צרות עוללתי בילדותי ואחר כך מעלים שוב את הבעיה של הנטייה ההפוכה שלי.
הנושא המעיק הזה עולה בדרך כלל אחרי הקינוח, כשכולם כבר מעט שתויים ומשוחררים יותר כי הקטנים נרדמו, או הלכו לשחק בחדר אחר. אז הם מתחילים לשאול מה יהיה איתי? ומתי כבר אקים משפחה? ולא הגיע הזמן שאעשה נחת להורים ואגיע אליהם עם אישה וילדים כמו כולם?
לפעמים זו סתם הערה עוקצנית שאני בולע בשקט, ולפעמים זה נאום תוכחה מעצבן שמעלה את חמתי ואז צץ בי שוב הפחז כמים שלא יודע מתי לשתוק, פורצת מריבה ובמקום להישאר אצלם עד מוצאי שבת אני מתרגז ומסתלק מיד (ובכך מוסיף חטא על פשע ומחלל את השבת), בורח חזרה לחמי ומתנפל עליו בעצבים.
למה דווקא עליו? מה זו אשמתו שהוריו כן מקבלים אותו ושהוא תמיד היה תלמיד טוב? (הוא מסוגל להתרכז, לקרוא ולזכור מה קרא בכל מצב ובכל מקום) ושהוריו הפסיקו לצפות ממנו לעשות תשובה שלמה ולהפוך לאיש מן היישוב שהולך לבית כנסת, מניח תפילין ומתכחש לעצמו בשביל המטרה החשובה יותר של להקים בית יהודי כשר בישראל?
כמובן שזו לא אשמתו, הוא לא מחזיק אותי איתו בכוח, זה שבגלל הקשר איתו התחלתי להבין שהסטיות הקטנות והסודיות שלי עם גברים הן לא סתם משובת נעורים שתחלוף עם הזמן זה דבר שפשוט קרה, לא בגללו ובטח שלא באשמתו.
זה לא שאני לא מבין למה הורי חושבים שבגללו הפכתי פתאום מבחור רגיל שמחזר אחרי בנות להומו, אני מבין ויודע היטב שההשמצות והחרפות שהם שופכים על ראשו של חמי מוטעות, ובכל זאת, כשאני חוזר הביתה, חנוק מזעם אין אונים, נקרע ביני לבינם, מרגיש שחלק ממני תמיד יחשוב כמותם, יזדהה עם הדעות שלהם וישנא את החלק בי שאוהב אותו כי הוא מסרב להיות בארון ומאלץ אותי להביט בעצמי ישירות בלי שקרים אני בכל זאת כועס עליו.
אחרי שאני בורח מבית הורי אני שונא אותו, מרחם עליהם ועלי ורותח מכעס על כל העולם כולו והכל מתערבב לי בפנים בבלגאן נוראי וכואב שיש לו רק תרופה אחת.
בימי שישי כאלו אני מתפרץ הביתה כמו זיקוק מהגיהינום (ככה חמי טוען) ומסתער עליו. בהתחלה הוא מנסה להרגיע אותי בחיבוקים ובדיבורים רכים ובדרך כלל נכשל. אני ממשיך להיאבק בו, למשוך מעליו את בגדיו, לנשוך ולצבוט, לפעמים גם להרביץ, עד שגם הוא מתחיל לכעוס. אצל חמי הכעס לא מתבטא בהתפרצות זעם רעשנית כמו אצלי אלא במין שלווה אשכנזית שקטה וחרמנית ורק בעזרתה הוא מצליח להרגיע אותי.
מה שהוא עושה זה לשכב עלי, להחזיק בכוח את פרקי ידי, לרתק אותי תחתיו בעזרת משקלו ולהכאיב לי במין רשעות מחושבת שמטריפה את דעתי מרוב עונג.
בפעמים האלו הסקס מתחיל באחיזה תקיפה שמשאירה סימנים שחורים על העור, ובמקום נשיקות רכות ודיבורים מתוקים יש שתיקה זועמת, התנשמויות חטופות וחדירה אלימה. זה מרגיש כמו עונש שנועד להכאיב ונגמר בפורקן חזק ומטלטל שגורם לי לרעוד במשך כמה דקות ולפעמים גם לבכות.
אחרי ששנינו נרגעים קצת הוא נושא אותי למקלחת, רוחץ אותי בעדינות כאילו הייתי ילד חולה, ממלמל התנצלויות, מנשק, מחבק ומנגב אותי ברוך. אחר כך אנחנו נרדמים חבוקים ומנוחמים אחד בזרועות השני ולא מדברים על זה יותר עד הפעם הבאה.

עצת נפש
יש לי אח אחד ושלוש אחיות. אני הצעיר בחבורה. כשנולדתי הם כבר היו מתבגרים עסוקים שההיריון של אימא שלהם הפתיע ואפילו הביך אותם מעט. אחי הגדול מספר איך כתינוק זחלתי ברוורס במקום קדימה ותמיד הייתי נעלם מתחת למיטות ולספות, נתקע שם ובוכה בקולי קולות כדי שיבואו לחלץ אותי. אחיותיי צוחקות מהתיאורים שלו ואימא נוזפת בו ובהן ומבטיחה לי שהייתי תינוק מקסים ויפה להפליא. לטענתה אנשים הביטו בהתפעלות לתוך העגלה שלי והוקסמו מחיוכי ומשמחת החיים שלי.
בגלל שנולדתי בן זקונים גדלתי כמעט כמו בן יחיד. עד שהתחלתי להבין מימיני ומשמאלי אחיותיי כבר היו רוב הזמן מחוץ לבית, עסוקות בלימודים ובחיי החברה שלהן, ואחי היה סטודנט טרוד בלימודיו מכדי לשים לב לתינוק קטן וצרחני שזוחל אחורה במקום קדימה.
מי שהיווה בשבילי תחליף לאח בוגר היה בן דודי מאור. אביו ואבא שלי הם אחים, הוא מבוגר ממני בשנה וחצי, גר כל חיי ברחוב הסמוך לביתי ומופיע כמעט בכל תמונות הילדות שלי. מאור שותף לכל חוויות הילדות שלי ואני אוהב אותו, מכבד אותו, מעריך מאוד את דעתו ועד שפגשתי את חמי תמיד סיפרתי לו הכול, כמעט.
על הבחורים לא סיפרתי לו, וגם לא על חמי. חששתי, התביישתי, לא רציתי שהוא יפסיק לאהוב אותי.
הבעיה במשפחה שלנו היא שכולם גרים קרוב זה לזה, נפגשים כל הזמן, נדחפים אחד לחיים של השני ויודעים הכול זה על זה. החשדות של הורי שאני הפוך הפכו עם הזמן לוודאות, והסוד זלג אל אחי הגדול ואל אחיותיי, ובסוף הגיע גם למאור.
אני מניח שבהתחלה הוא צחק מכל העניין וביטל אותו כרכילות מטופשת. "מה, רוני הומו? איזה שטויות! הרי אני זה שלימדתי אותו הכול על בנות, סידרתי לו את הבחורה הראשונה שלו, קניתי איתו את חבילת הקונדומים הראשונה ואלי הוא בא לספר על הזיון הראשון. ממני הוא קיבל עצות איך להתנהג עם בחורות ואני יודע שכל מה שיש לו בראש זה בנות." ככה הוא בטח ענה לכל מי שלחש באוזנו שאני מעדיף גברים, אבל השמועות לא הפסיקו לרחוש ואחרי שאחי הגדול הכריז על ארוסיו לחברה שלו וקבע תאריך לחתונה מאור קפץ אלי לביקור ושאל עם מי אני מגיע לחתונה של אחי.
"מה זאת אומרת? עם ההורים."
"כן, אבל מי תבוא אתך? מה עם הבחורה הרוסייה ההיא עם העיניים הכחולות היפות, זו עם הציצי הקטן והתחת המדליק?"
"לא יודע, נפרדנו."
"בטח יש לך אחרת."
"לא."
"אני לא מאמין שבחור יפה כמוך, (הוא צוחק כי אנחנו דומים מאוד וזרים תמיד בטוחים שהוא אחי) לא ימצא מישהי שתשמח לבוא איתו לחתונה."
"לא בא לי להביא בחורה. אני אשב עם אבא ואימא."
"בטח שתשב אתם, אבל למה שלא תביא מישהי לשבת לידך? אולי סיגי?"
"היא יוצאת עם איזה אשכנזי אחד שנדלק עליה."
"מה יש לנו שאנחנו תמיד נדלקים על הלבנים האלה?" מגחך מאור שגם הוא חובב ידוע של בחורות רוסיות כחולות עיניים ובלונדיניות.
אני מושך כתפיים. "לא יודע, כנראה שזו מן סטייה כזו."
"טוב, לא נורא." פורץ מאור שוב בצחוק, קצת מלאכותי, "כל זמן שהן בנות זה לא נורא."
"למה אתה מתכוון מאור?"
פניו מרצינות. "למה אתה חושב שאני מתכוון? אנשים מדברים רוני, בזמן האחרון אתה בפה של כולם, אני שומע עליך דברים מוזרים."
"זו אשמתך. למה אתה מקשיב ללשון הרע?"
"יש לי ברירה? פעם היית מספר לי הכול, אבל לאחרונה אני צריך לשמוע עליך מאחרים."
"מה אתה שומע?"
"שהתהפכת, נעשית נושך כריות, שיש לך אחד…" הוא שוב צוחק, "איזה שטויות, נכון שזה סתם קשקוש?"
אני שותק, משפיל מבט, מושך שוב בכתפי.
הוא אוחז בסנטרי ומציץ לעיני כאילו הייתי ילד קטן. "אהרון!" קולו נרגז, "אל תגיד לי שזה נכון?"
"זה… אה… כן ולא."
"מה כן ולא? נעשית פוליטיקאי פתאום? אתה הומו או לא?"
"יש איזה בחור אחד ש… שאני ישן איתו לפעמים."
"מה ישן? רק ישן?"
"לא רק."
מרוב תדהמה הוא מתנשף בקול, כמעט נחנק. "אז אתה הומו?" קודחות עיניו בעיני, כולו תימהון וזעזוע.
"לפעמים אני גם עם בנות, אבל כשאני איתו אז כן, אני… כן."
"הוא מכריח אותך?" נבהל מאור, "אולי הוא כישף אותך?"
"מה אתה מדבר שטויות, הוא לא מכריח אותי ובטח שלא כישף אותי."
"איך אתה יודע? אולי כן?"
"מאור, מספיק לדבר כמו איזה תימנייה פרימיטיבית. אין דבר כזה כישוף."
"יש." מתעקש מאור.
"לא, אין. בטח לא אצל חמי."
"מה, הוא אשכנזי?"
"כן."
"עם עיניים כחולות ושערות בלונדיניות כמו ההוא, מה שמו, מהפרסומת למנורות שנראה כמו בחורה?"
"ממש לא. הוא גבוה וחזק, העיניים שלו חומות ויש לו שערות קצרות חומות."
"אז מה יש לך ממנו?"
"לא יודע." אני אומר בעצב, מתיישב על המיטה שלי, כובש את ראשי בכפות ידיי ומתאפק לא להזיל דמעות. "אני פשוט אוהב אותו מאור, וזה עוד לא הכול."
"מה, יש עוד?" נבהל מאור, "אל תגיד לי שהוא נשוי."
"לא, מה פתאום? הוא הומו והוא יודע את זה מגיל צעיר."
"שיהיה לו לבריאות, אבל למה הוא צריך אותך?"
"זה אני שצריך אותו."
"והוא לא? הוא לא אוהב אותך, החמי הזה?" מניח מאור יד מנחמת על כתפי.
"הוא כן, אבל יש בעיה."
"מה הבעיה?"
"הוא נשא."
"לאן הוא נסע?"
"לא, דביל אחד! לא נסע לאיזה מקום, נשא איידס."
מאור קופא לרגע על מקומו ואז מושך ממני את ידו, קם בחיפזון מהמיטה שלי ועובר לשבת על כסא סמוך לדלת.
"אידיוט." אני אומר ומתחיל להתרגז, "ממה אתה פוחד?"
"אני אידיוט? אתה מזיין חולה איידס ואני האידיוט? אתה זה שמזיין אותו, נכון?"
"זה לא עסקך מי מזיין את מי, זה בכלל לא ככה אצלנו, והוא לא חולה אלא נשא. חוץ מזה אנחנו משתמשים בקונדום, אני בריא."
"איך אתה יודע?"
"כי הוא מכריח אותי לעשות בדיקה כל שלושה חודשים."
"למה הוא לא מכריח אותך לחזור הביתה? שיזדיין עם הומואים חולים כמוהו, מה יש לו ממך? לא מספיק לו שהוא הדביק אותך בסטיות שלו? למה שהוא ידביק אותך גם בכל המחלות שלו? הוא בטח מסומם אחד, שיכור ומניאק ש…"
"שתוק כבר. אתה לא מכיר אותו ואין לך מושג על מה אתה מדבר, הוא בכלל לא כזה."
"אז איך הוא?"
"אשכנזי לפלף, כבד כזה."
"מה זאת אומרת כבד?"
"זאת אומרת שהוא לא שותה, לא רוקד, לא מעשן, לא הולך כמעט לבלות. הוא ביישן, קורא ספרים, עובד קשה במפעל, וכל כך פוחד עלי עד שאם זה היה תלוי בו אז… לא חשוב."
מאור נאנח. "וואלה?" הוא אומר בפקפוק, "ההורים שלך יודעים?"
"כן ולא."
"מה יהיה אתך רוני? נעשית פרס? די כבר עם הכן ולא הזה."
"מה לעשות? לפעמים החיים הם גם כן וגם לא. אני כן ולא הומו, כן ולא אוהב אותו, כן ולא יודע מה לעשות."
מאור שוקע במחשבות ואז ניגש למחשב שלי, נכנס לגוגל ורושם את המילים – עצת נפש. "זו העצה שלי בשבילך, תיכנס לאתר של עצת נפש, תקרא מה יש להם להגיד ואם אתה רוצה תתקשר ותתייעץ איתם. הם עוזרים למי שרוצה לחזור לדרך הישר ואם החמי הזה שלך באמת רוצה בטובתך הוא לא יפריע לך ללכת אליהם ולעזוב אותו."
מבית ההורים לא העזתי לגלוש לאתר הזה. יש אצלם רק מחשב אחד ולכל אחד במשפחה יש גישה אליו. ההורים שלי לא מומחים גדולים במחשב, אבל יש את אחי ואחיותיי והאחיינים. מי יודע מי יבדוק שם את ההיסטוריה?
חיכיתי עד שהגעתי לדירה של חמי שכבר התרגלתי לחשוב עליה כעל שלי ואפילו שילמתי שליש משכר הדירה שלה כדי שאוכל לספר שאני שוכר ממנו חדר בדירה שלו.
ובאמת, בחדר השינה הקטן שבו היו ישנים אורחים של חמי, אלו שלא הגיעו למיטה שלו, עמד פוטון שקניתי פעם בתלושים של הצבא והמחשב הפרטי שלי עם שולחן הכתיבה הישן שעליו נאבקתי שנים בשיעורי הבית.
רשמית זה החדר שלי, אבל מעולם לא ישנתי בו לילה שלם. גם אם בגלל מריבה התחלתי עליו את הלילה תמיד הייתי מתעורר אחרי שעתיים שלוש, והולך למיטה הזוגית שלנו לישון לצידו.
אחרי שעיינתי במשך כשעה באתר של 'עצת נפש' הבנתי שאם אני אלך לפי הראש שלהם יקרו שני דברים – אני אצטרך לישון לילה שלם לבד, בלעדיו, ואסור יהיה לי אפילו להתנחם בנחמה פורתא של אוננות.
לא הייתי צריך את החיוך המלגלג של חמי כדי לדעת שזה לא יעבוד, אני מכיר את עצמי טוב מידי, אני חרמן בלתי נלאה, אני אוהב סקס, יש לי תיאבון מיני גדול וסקרנות וחשק לטעום ולבדוק ולנסות ולחוות הכל.
"אתה בעל יצרים." אמר עלי פעם הרב שלימד אותי להגיד את ההפטרה של הבר מצווה וראה איך אני זולל בכמה ביסים לחמנייה גדולה עמוסה כל טוב.
הוא צדק. אני מניח שעם הזמן, בעוד עשרים שלושים שנה, אני אירגע קצת, אבל בחיים אני לא אצליח להיות אדיש לסקס, ולא אהיה מאופק כמו חמי שאצלו ההיגיון שולט על היצר והרגש.
בכל זאת החלטתי, אחרי שחשבתי על זה כמה ימים, לנסות לדבר איתם, ואפילו ללכת לפגישה. אולי זה בכל זאת יעבוד? אולי יש להם שיטה שתגרום לי להפנות את כל החשקים והפנטזיות שלי לכיוון הנכון? אני לא משלה את עצמי שאפסיק לרצות סקס, אבל לפחות שארצה אותו עם נשים, כמו שצריך.
צלצלתי ודיברתי עם מישהו סבלני ומבין שהזמין אותי לפגישה, ורק אחר כך סיפרתי לחמי.
הוא קימט את מצחו. "עצת נפש? שמעתי עליהם." אמר קצרות.
"מה שמעת?"
"שהם חרטטנים. שוטפים לך את המוח ומנדנדים המון, ובסוף זה לא ממש עובד."
"ואם אני בכל זאת רוצה לנסות?"
"בבקשה, תנסה. אם כל כך רע לך להיות איתי ואתה רוצה באמת ובכנות להשתנות אז לך."
"זה לא שרע לי אתך חמי, אבל… אתה מבין."
"לא, האמת שלא." ענה חמי בפנים קפואות, "אני לא מבין מה מפריע לך אהרון."
"זה לא בסדר להיות כזה מנחם, אתה יודע את זה בדיוק כמוני."
"לא, אני לא יודע את זה. אמרו לי שאלוהים אסר משכב זכר, אבל לדעתי גם אם יש אלוהים, ואני בספק גדול, אני לא מאמין שבאמת אכפת לו לאן אני, או כל בן אדם אחר, דוחף את הזין שלו. חשבתי על זה הרבה וניסיתי, באמת ניסיתי, להבין מה הבעיה, אבל אני לא מצליח להבין מה זה עסקו של מישהו מה אני עושה במיטה."
"הבעיה שלך מנחם זה שאתה אפיקורס."
"נכון, אז מה?"
"טוב, אז אני כן מאמין באלוהים ואני רוצה לעשות את הטוב בעיניו, ולהיות הומו זה רע."
"אז לדעתך לאהוב אותי זה דבר רע?" התחיל מנחם להתרגז ברוגז האשכנזי הקר והמפחיד שלו, "אתה רוצה שעצת נפש ישטפו לך את המוח וישכנעו אותך לא לאהוב אותי יותר?"
שאלה טובה. הסתכלתי עליו, גבר כל כך יפה ומתוק, אפילו כשהוא כועס הוא עדיין יפה כל כך, איך אני יכול לא לאהוב אותו? אני לא מסוגל.
"אף אחד לא יצליח לשכנע אותי להפסיק לאהוב אותך מנחם, אבל אולי הם ילמדו אותי איך לאהוב אותך בצורה אחרת?"
"בטח שכן, הם פשוט יגידו לך שאסור שניגע אחד בשני. זה מה שאתה רוצה?"
המחשבה שיותר לא אוכל לראות אותו ערום, לגעת בו, להריח ולטעום את גופו, לישון איתו, מעציבה אותי עד דמעות ואני יודע שאם אנסה לדבר אפרוץ בבכי ולכן אני מסתפק בתנועת ראש.
"אהרון." הוא מניח את ידיו על כתפי, מביט בדאגה בפני, "זה באמת מה שאתה רוצה, שנהיה רק חברים, סתם חברים?"
לא, זה לא מה שאני רוצה, אבל אני כל כך רוצה לרצות את זה, רוצה מאוד, וזה מה שאני אומר לו.
הוא נאנח, מאחל לי בהצלחה ושולח אותי לפגישה עם עצת נפש. הפגישה ארוכה ומייגעת. נשפך שם המון מלל משעמם ומיותר. אני כדרכי חסר סבלנות, רוצה להגיע לעיקר מיד, רוצה שיתנו לי איזה שיטה, איזה לחש נחש שיפעל ביעילות ובזריזות, ויהפוך אותי לסטרייט מיד, אבל זה לא עובד ככה. יש סמינרים, יש פגישות ייעוץ, יש הרבה עבודה שעלי לעשות על עצמי, וכמובן שדבר ראשון עלי לחזור לגור אצל ההורים, או להישאר בבסיס. בשום פנים ואופן אסור לי להישאר על יד חמי – מקור הפיתוי.
"אבל אנחנו גרים יחד." אני מוחה.
"אז תעבור משם ומהר." פוקדים עלי בתוקף.
יומיים אני נשאר בבסיס, הולך להתפלל כל בוקר וכל ערב בבית הכנסת, מניח תפילין, מנסה להתחזק ולחשוב מחשבות טהורות. בסוף השבוע אני חוזר הביתה, מפתיע את אבא והולך איתו לבית הכנסת ואפילו למקווה. מנסה להיות טהור במחשבות ובמעשים, להתכוון רק למה שמותר ורצוי ו… במוצאי שבת אני נשבר, קם בחצות, רטוב כולי מזיעה, דמעות וזרע, ונוסע אליו.
רק כשאני דוהר במעלה המדרגות לדירה שלו עולה פתאום בדעתי שאולי הוא לא לבד, אולי יש איתו מישהו?
הרעיון מרגיז אותי עד לשיגעון וכמו מטורף אני מתפרץ פנימה ומוצא אותו מנמנם על הספה מול הטלוויזיה.
הוא מתיישב ומביט בי, מפהק, מבולבל קצת, מתוק ויפה כמו תמיד.
"אתה לבד?" אני שואל.
הוא מסתכל סביבו מופתע, "כנראה שכן. אני חושב שקוליה וסלווה הלכו כשנרדמתי." הוא אומר בקול מנומנם, "מה שעה? מה אתה עושה פה? כבר בוקר?"
"לא, עדיין לילה. יש לנו את כל הלילה." אני צונח לצידו, מחבק אותו, מתכרבל בזרועותיו, "התגעגעת אלי?"
הוא מחייך, "כן, טיפש אחד."
"תראה לי כמה התגעגעת." אני תובע.
"רק רגע, קודם אני צריך פיפי ואחר כך עדיף שנראה אחד לשני כמה התגעגענו במיטה ולא פה."
לזה אני מתכוון שהוא אשכנזי – הוא היה אומלל בלעדי, רצה אותי כמו שאני רציתי אותו, אבל כשהגעתי הוא התאפק וקודם הלך להשתין, להתקלח ולצחצח שיניים ורק אז התנפל…
"מה קוליה וסלווה עשו פה?" שאלתי אחר כך, הרבה אחר כך.
"באו לעודד אותי."
"איך?"
"עדיף שלא תדע אהרון."
"תספר לי." תבעתי.
"לא רוצה. מה יגידו החברים שלך מעצת נפש על הביקור שלך אצלי?"
"עדיף שלא תדע."
"אתה תספר להם מה עשינו?"
"לא. זה לא עסקם. גמרתי אתם. תספר לי מה עשית עם החברים הרוסים שלך."
הוא מגחך. "מה אתה חושב? נו, די אהרון, בלי מכות. די להתעצבן, חיכיתי לך כמו כלב כמעט שבוע. הייתי עצוב ומסכן בגללך ואתה עוד מרביץ לי?"
"מגיע לך כי אתה בוגד."
הוא צוחק. "אני בוגד? ומה אתה?"
"זה לא אותו דבר."
"לבגוד בי עם הזבלני שכל האלו מעצת נפש זה גרוע יותר, ועכשיו תשכב בשקט ותחטוף את העונש שמגיע לך."
חטפתי את העונש שהגיע לי, אבל לא שכבתי בשקט, ניסיתי אבל לא הצלחתי, העונש הזה היה נעים מידי.

ה.
לחמי יש קטע עם רוסים. כשהוא היה ילד קטן באה משפחה של רוסים לגור בדלת מולם. לפי מה שהוא מספר הם היו אנשים מאוד נחמדים, עולים מסנט פטרבורג שפעם נקראה לנינגראד. משפחת שטרן שהיו להם שני ילדים, תאומים בשם סשה ולנה, היו הרוסים הראשונים שחמי פגש, והם השאירו עליו רושם עצום. הוא ניסה ללמד אותם עברית ולעזור להם להפוך לישראלים, אבל איכשהו זה יצא הפוך והם לימדו אותו להיות רוסי. מאז הוא חובב רוסים. מדבר רוסית שוטפת ואם הוא רוצה הוא יכול לעבוד על כולם שהוא בעצם עולה מרוסיה. יש לו רק בעיה אחת קטנה – הוא לא מסוגל לשתות אלכוהול ולגימה אחת של וודקה עושה אותו חולה ומסכן. יש לו גם קצת בעיה עם אוכל לא כשר, אבל חוץ מזה הוא אוהב מאוד את האוכל שלהם – בעיקר את הלחם – ומשחק שח והכל, ממש כמו רוסי.
זה לא מפריע לי בכלל, אפילו קצת מצחיק, ודי מועיל כשצריך תרגום ברוסית, אבל הבעיה היא שרוב החברים שלו הם רוסים וכל פעם שהם נפגשים הם מתחילים לקשקש ברוסית ואני תקוע שם כמו איזה נייטיב דביל ולא מבין כלום. חוץ מזה יש גם את האקס המיתולוגי שלו שחמי ממשיך לשמור איתו על קשר חם וקרוב, כל כך קרוב עד שאני נתקף קנאה כל פעם שהם נפגשים למרות שמיכה – שכל הרוסים קוראים לו בוריס – הוא די מבוגר, אפילו קשיש וספק אם הוא מצליח להעמיד את הזין בלי ויאגרה ובכל זאת… מרגיז אותי שחמי מחזיק ממנו כל כך ודואג לו. כל פעם שהם נפגשים בנוכחותי זה נגמר בריב ביני לבין חמי. לא מפריע לי שהם מתחבקים ומתנשקים, ככה זה כל הרוסים, אבל מרגיז אותי החיוך השמח הזה שעולה על פניו של חמי כל פעם שבוריס נוגע בו, והצורה שבה הוא מתרוצץ סביבו, עושה לו כבוד, מגיש לו שתייה ואוכל ורוכן כלפיו כדי לא להחמיץ מילה מדבריו מרתיחה אותי. יפה שהוא מכבד קשישים, אבל מעצבן אותי שהוא מתנהג כאילו השמש זורחת לבוריס הזה מהתחת או משהו כזה.
"אם אתה כל כך מחזיק ממנו למה בכלל נפרדתם?" התפרצתי על חמי אחרי שפגשתי בפעם הראשונה את בוריס וראיתי איך חמי מכרכר סביבו בהתלהבות.
"הוא זרק אותי." אמר חמי בעצב.
"מי? הזקן המגעיל הזה זרק אותך?" נדהמתי, "איך זה יכול להיות?"
"הוא לא זקן מגעיל, הוא רק בן חמישים." התרגז חמי, "והוא נפרד ממני כי אני צעיר מידי בשבילו."
"זה נכון." הסכמתי, "אני רק לא מבין איך נתת לו בכלל לגעת בך."
"אז אל תבין." התרגז חמי וסירב להוסיף מילה בנושא.
לא עזר לו, כמה ימים אחר כך קפצתי לבקר את בוריס ואמרתי לו שלא מוצא חן בעיני שהוא נפגש עם חמי כשאני בתורנות בבסיס. שלפתי סכין והודעתי לו שהקשר שלהם מרגיז אותי ואני אוריד לו את הביצים אם הוא יגע בחבר שלי. למרות שאני צעיר ממנו בכמעט משלושים שנה ועשיתי הכול כדי להיראות כמו ערס עצבני ומסוכן בוריס לא התרגש ואפילו צחק, וכשניסיתי להרביץ לו הדביק אותי לקיר וצחק עוד יותר.
איזה גבר! זקן, אבל חזק ובכלל לא פחדן. הוא ישר ראה שאני עושה הצגות ובמקום לכעוס עלי הוא ליטף לי את הלחי כאילו שאני ילד חמוד ואמר לי שאני לא אדאג, חמי צעיר מידי בשבילו והם רק ידידים. "אתם גם מזדיינים?" שאלתי ישר כי ראיתי שאין טעם ללכת סחור סחור עם אחד כמוהו.
"לפעמים, כשבא לי, אבל רק לעיתים רחוקות כשהוא ממש רוצה." עשיתי פרצוף והוא צחק, "נו, מה אתה מתעצבן? כאילו שאתה לא מזיין לפעמים מהצד."
"רק בחורות."
"שקרן." צחק לי בוריס בפרצוף ומעך אותי לקיר עוד יותר חזק.
"בסדר, אבל זה לא נחשב. אני אוהב רק אותו."
"וגם הוא אוהב רק אותך, תפסיק להתרגש מסתם זיונים."
"בסדר, תעזוב אותי." ביקשתי. הוא עזב ומזג לי וודקה. שתינו ואז הוא סיפר לי איך חמי התאהב בצעיר אחד, בלונדיני רוסי יפה תואר שסחרר את ראשו.
"בגלל זה נפרדתם? בגלל ההוא?"
בוריס שתה עוד כוס בלגימה מהירה אחת, כמו שהרוסים עושים, והעמיד פנים שלא שמע את השאלה שלי. הבנתי את הרמז ועזבתי את הנושא ועד היום אין לי מושג מה בדיוק קרה שם בין בוריס, חמי והבלונדיני היפיוף שאפילו את שמו הם לא רצו להזכיר. אני יודע שהם ממשיכים להיפגש, ולפעמים, כשאני נעדר יותר מידי, הם גם נכנסים יחד למיטה, אבל אני שותק כי קודם כל גם אני לא ממש צדיק, ושנית כל אני סומך על בוריס שחמי תמיד יחזור אלי, כמו שאני תמיד חוזר אליו.
לפעמים אני פוחד לאבד אותו. אני פוחד שמשהו רע יקרה לו, תאונה או מחלה או…
הוא צוחק אומר שזה בגלל הילדות שלי, בגלל שגדלתי עם אימא חולנית שסובלת עד היום מהתקפות אסטמה קשות ומבטיח לי שלא יקרה לו כלום.
איך הוא יכול להיות כל כך בטוח בזה? הוא לא פוחד לפעמים? "ואם אני אפחד מה זה יעזור? כל זמן שחיים חיים ואחר כך מתים." הוא עונה לי בקלות דעת.
"ומה יקרה אם תתאהב במישהו אחר?"
"אני?" הוא צוחק צחוק גדול, "מה פתאום? עד שאני מתאהב במישהו… זה קורה פעם ביובל. אני בטוח שאתה תתאהב במישהו אחר קודם."
"לא נכון." אני מתעצבן, "זה מה שאתה חושב עלי? שאני כזה… כזה…" מרוב עצבים אני מתנפל עליו במכות ואפילו בוכה קצת.
"די, די, מספיק. אל תתרגז. מה שאני חושב זה שאתה צעיר מאוד, עוד לא הספקת לדעת מי ומה. זה בסדר, אני יודע שאני תמיד אהיה האקס המיתולוגי שלך."
"אידיוט." אני מתרתח, "אתה פשוט דביל, טיפש מדאוריתא ו…" אני מסתער עליו, מפיל אותו, מבטיח לכסח אותו, ובסוף, כמו תמיד, המאבק מסתיים במיטה.
"אני גבר מוכה." הוא צוחק אחר כך, "ברגע שיפתחו מעון לגברים מוכים אני בורח לשם. תראה מה עשית לי, עצבן אחד, פרענק פסיכי שכמוך."
"שטויות, עוד הייתי עדין אתך. חכה עד שתרגיז אותי באמת ואז תראה מה זה מכות." אני צוחק, וגם הוא צוחק, כי המכות שלי באמת היו רק בצחוק ושנינו יודעים את זה. קשה לי להתבטא כל כך יפה כמו חמי אז במקום דיבורים אני מעדיף מעשים וכל זמן שהוא מבין…
זה לא קורה הרבה, בדרך כלל אני שוכח בכלל את המצב שלו, אבל מידי פעם יש לו תקופות רעות ואז אני פוחד. לפעמים, בעיקר בעונות המעבר מצב הבריאות שלו מדרדר ואז אני נלחץ כמו אני לא יודע מה. הוא הזהיר אותי עוד מההתחלה שאצלו זה לא כמו אצל כולם, שיהיו בעיות לפעמים, אבל קשה לי להשלים עם זה, אני רוצה שהוא יהיה חזק ובריא כמוני ובדרך כלל הוא כזה, אבל לפעמים יש נסיגה ופתאום הוא נעשה שקט מידי, איטי כזה, ואז אני יודע שלא טוב לו ונבהל נורא.
בניגוד אלי הוא משלים עם המצב שלו בשלווה, מודע לזה שיש מחיר לתרופות שהוא לוקח ושלפעמים הגוף שלו מתמרד ואז צריך לעשות עוד בדיקות, אולי לשנות תרופות או פשוט לחכות שזה יסתדר מעצמו. למזלו יש לו סף כאב גבוה, למזלי הוא שונא להתלונן והוא אף פעם לא אומר שרע לו, אבל אני כבר מכיר אותו טוב, רואה מתי כואב לו ואיפה, רואה מתי הולך לו התיאבון והוא מחפף בארוחות, שם לב שיש ימים שכואב לו להקליד, שהוא נאחז במעקה כשהוא יורד למטה ונאנח קצת כשהוא עולה, סימנים קטנים שמפעילים אצלי את האזעקה. ויש את הימים האלו שהוא פתאום נורא עייף, לא יכול לעשות יותר כלום אחרי שהוא חוזר מהעבודה. לעבודה הוא הולך בכל מצב, גם כשיש לו חום, העבודה זה קדוש, אבל אחר כך יוצא ממנו כל האוויר, שוכב ובוהה בקיר, אין לו כוח לכלום, אפילו לא לשמוע רדיו.
זה כל כך מלחיץ אותי לראות אותו שוכב ככה, חסר מרץ, לא מסוגל אפילו לקרוא… כדי למלא את החלל השקט מידי בבית אני שם מהר מוזיקה שהוא אוהב – שירים ישראלים שקטים בגל"ץ בין ארבע לחמש, או ג'ז ישן וקופצני בין שבע לתשע ב – 88 אפ אם, מתעקש להכין לו תה ולוחץ שיאכל גם פרוסה על יד – אני יודע שזה מעצבן אותו ומנסה לא לעשות סביבו יותר מידי רעש, אבל לפעמים אני כל כך פוחד בגללו…
אחרי ארבע שנים יחד אני כבר מסוגל לדעת במגע יד קליל במצח שלו מתי עלה לו החום. אצלו החום אף פעם לא עולה בצורה דרמטית, אבל אחרי שבועיים של חום נמוך גם בחור חזק כמוהו נעשה עייף קצת ופתאום הפרקים נורא כואבים לו והוא לא מצליח לכתוב כלום במחשב וגם עט קשה לו להחזיק. הכי אני שונא את ההשלמה הרגועה שלו עם המחלה. כאילו זה מובן מאליו וככה צריך להיות, הוא ימות צעיר וזהו.
מרגיז אותי שהוא אף פעם לא עושה תוכניות לכמה שנים קדימה, אף פעם לא מדבר על העתיד שלו… צוחק כשאני אומר שבגיל ארבעים אני אצא מהצבא עם פנסיה ונוכל לעשות טיול מסביב לעולם. מתבדח על מוות ועל קבורה בקומות. רוב הזמן אני מדחיק את הידיעה שכנראה אני זה שאקבור אותו, אבל לפעמים תופס אותי מן פחד קפוא כזה. גם אם לא נהיה בני זוג כל החיים אני פשוט לא רוצה לחיות בעולם שהוא לא נמצא בו במרחק שיחת טלפון, לא מוכן לוותר עליו בשום פנים ואופן.
היום היה יום לא טוב, הוא אפילו לא הלך לעבודה. נכון, מגיע לו יום חופש, אבל הוא לקח אותו כי אין לו כוח לעבוד, לא כי בא לו חופש, וכשנכנסתי להתקלח שמעתי אותו קובע עם האחות שהוא יבוא מוקדם בבוקר לעשות בדיקות ואחר כך יקבל זריקה. לי הוא כמובן לא מספר כלום, לא רוצה להעיק ולהפחיד אותי, כאילו שאני טיפש כזה שלא רואה ולא מבין כלום. אני שונא לנדנד לו אז צלצלתי לבוריס ושאלתי אם הוא יודע מה כואב לו. בוריס נאנח ושתק ואני בכיתי וכעסתי ושאלתי למה הוא מסתיר ממני דברים?
"כי אתה נלחץ מידי."
"אני לא יכול לא להילחץ, אני דואג לו, אתה לא דואג? ומה אם הוא ימות?"
"אז נקבור אותו." אמר בוריס בקור רוח וצחק כשקיללתי אותו.
"נו, די כושי. לא מתים כל כך מהר. אתה יודע מה המצב שלו, לפעמים הוא מרגיש רע, אבל אחר כך חוזר לעצמו. עוד מעט יתחיל הקיץ והוא ירגיש יותר טוב. לך עכשיו, תשכב לידו, תחבק אותו ותפסיק לפחד. יהיה טוב."
"אתה מבטיח לי?"
"כן, אני מבטיח, אבל אם יהיה רע אל תתפוס אותי במילה. לך, תחבק אותו ותן לו נשיקה גם בשמי."
כבר מההתחלה חמי אמר לי שהוא לא שותה ולא מעשן, לא בגלל המצב הבריאותי שלו אלא כי כזה הוא, אחד שלא מעשן ולא אוהב אלכוהול. לטענתו הוא מעולם לא השתכר כי הכבד שלו לא מפרק את האלכוהול לחומר הזה שעולה למוח וגורם לשכרות, זה מן פגם גנטי כזה שאופייני ליהודים. כנראה שלא לכולם, כי הספקתי לראות בימי חיי המון יהודים שיכורים, וגם אני מרשה לעצמי להיסחף ולאבד שליטה מידי פעם ולשתות.
גם אבא שלי והאחים – יהודים כשרים כולם – אוהבים לשתות. למדתי לשתות עוד בבית, לא שאני אלכוהוליסט חלילה, אבל אני אוהב להיות שיכור מידי פעם.
לדעתי זה כיף להשתחרר פעם ב… כולם עושים את זה לפעמים וזה באמת לא נורא, חבל שאני לא מצליח להסביר את זה לחמי שנעשה מסטול רק מחשיש, וגם זה רק בתנאי ששמים לו אותו באוכל כי הוא לא יודע לעשן. מספיק שמקרבים לו סיגריה לפה ומיד הוא מתחיל להשתעל כמו משוגע.
איך נתקעתי עם חבר כזה חננה רק אלוהים יודע? מהבחינה הזו הוא ממש לא מתאים לי, הוא כבד, לא רוקד, שונא מועדונים רעשניים, שונא לראות שיכורים ואוהב ללכת לישון מוקדם.
למזלי הוא מבין את הראש שלי מקבל את זה שאני צעיר והולל ולא דורש ממני להיות פולניה קשישה כמוהו. אפילו שחמי לא אוהב את ההתנהגות שלי הוא מקבל אותי כמו שאני. זה יפה מצידו ולכן גם אני מקבל אותו כמו שהוא ואולי יום אחד אתבגר קצת או שהוא יעשה פחות כבד ונשתווה.
זו הסיבה שבימי שישי אני יוצא עם חברים, מבלה, רוקד ושותה, והוא יושב בבית, גולש במחשב, מנמנם מול הטלוויזיה, שותה תה וקורא את מוסף השבת בעיתון.
לפי ההסכם שלנו אם אין לי הסעה בטוחה הביתה בסוף הבילוי אני מתקשר אליו שיבוא לאסוף אותי. זה קורה לפעמים כשאני לא משיג מונית או כי כולם שיכורים מידי ולא יכולים לנהוג. בדרך כלל הבילוי שלי נגמר רק בכאב ראש של אחרי שתייה ולפעמים בחולצה קרועה, זה הכול, אבל פעם אחת, מזמן, לקחתי גם אקסטה אחת ואז זה נגמר ממש רע.
זה קרה לפני הנסיעה שלי לקורס ארוך בטקסס, ידעתי שאנחנו צריכים להיפרד לשלושה חודשים וזה ביאס אותי נורא. יצאתי לרקוד במצב רוח פרוע, מיואש בגלל הפרידה הצפויה ושתיתי ממש הרבה וגם לקחתי את הכדור המיותר לגמרי הזה. כנראה שבגללו נעשה לי ממש חם, רקדתי בלי חולצה והשתוללתי ולא עצרתי בזמן בחור אחד שנדבק אלי, רקד איתי ונגע בי בצורה מוגזמת לגמרי ואחר כך יצא איתי למגרש החנייה וירד לי.
אני יודע שזה לא היה בסדר, אבל כשאני שיכור אני נעשה חרמן נורא – ככה זה אצל כל הגברים במשפחה שלי – וידעתי שאם אני אגיע הביתה כל כך שיכור חמי לא ייתן לי לגעת בו כי הוא שונא את הריח שלי כשאני שיכור לכן נתתי לבחור ההוא, שהיה שיכור עוד יותר ממני, לפתוח לי את המכנסיים ולמצוץ לי. אם החברים שבאתי איתם לא היו מגיעים לחפש אותי אף אחד לא היה יודע מזה כלום, אבל הם כן באו… באסה.
נכון, הם ראו רק את הסוף, כשכבר כמעט הכול נגמר, אבל לא היה צריך להיות חכם גדול כדי להבין מה קרה שם, ואם לא די בזה גם לא שמתי קונדום. כנראה שפשוט הייתי שיכור מידי. למרות שהם כעסו עלי ואמרו לי שהגזמתי ידעתי שאף אחד מהם לא ילשין. הם בטח דיברו עלי והשמיצו אותי מאחורי הגב, אבל הייתי בטוח שאף אחד לא יספר כלום לחמי, אף אחד חוץ מאחד שהיה דלוק קצת על חמי, טיפוס מסובך אחד, מבוגר יותר מכולנו, אחד שעזב אישה וילדות כדי להפוך להומו והתאכזב נורא לגלות שבגיל שלושים ומשהו הוא נחשב בעיני הכוסונים שהוא אוהב לקשיש נודניק.
הוא נדבק אלינו ממש בכוח, לקחנו אותו למועדון כי הוא הבטיח לא לשתות ולנהוג ומיד ידעתי שאחד כמוהו שהיה פעם נשוי לא מבין שמציצה במגרש חניה אחרי לילה של שתייה במועדון לא נחשבת לבגידה.
לפי איך שהוא הסתכל עלי ושתק ידעתי שהוא בטח ירוץ לחמי להלשין עלי בתקווה שניפרד, כזה מין טיפוס הוא היה. חמי ריחם עליו כי אשתו העיפה אותו מהבית אחרי שהוא יצא מהארון ונתן לו לגור אצלנו באופן זמני. זו הייתה טעות, התודה שלו הייתה לנסות להיכנס לו למיטה. חמי כמובן סירב, בנימוס, אבל בתוקף, ומאז הוא מנסה לסכסך. דברים כאלו קורים כל הזמן ואני פשוט שיחקתי לידיים שלו.
עד שהגעתי הביתה הייתי כבר מספיק פיכח כדי להבין שהדבר היחיד שאני יכול לעשות זה להתוודות ולקוות שחמי יסלח לי.
בצהרים, מיד אחרי שקמתי ואכלנו יחד סיפרתי לו. זה היה ממש קשה, כאב לי לראות כמה הוא נפגע בגלל דבר כל כך חסר משמעות. אם הוא היה משתכר לפחות פעם אחת בחייו הוא היה מבין שטיפשי לעשות עניין מדבר כזה, אבל חמי זה חמי, הוא בחיים לא יצליח להבין.
אחרי שסיפרתי לו הכול דיברנו על זה קצת ואני ביקשתי סליחה וניסיתי להסביר ואז קלטתי שלא רק הבגידה מכאיבה לו אלא העובדה שכול החברים שלנו ראו וידעו. הוא כזה פולניה לפעמים, לא שאני הייתי מגיב אחרת. אם הוא היה עושה לי משהו כזה בטח הייתי רותח מכעס ואולי אפילו נפרד ממנו רק כדי שלא יצחקו עלי. מזל שהוא כל כך שונה ממני ולא מסוגל להשתכר ולאבד שליטה.
השליטה העצמית המופלאה שלו זו הסיבה לזה שלפעמים יש לנו מין סקס כזה… כזה שונה. רק איתו אני מעז, ורק הוא מבין למה אני מתכוון. הוא לא ממש מתלהב מזה, בטח לא כשאני מתחיל, אבל אחר כך אני סוחף אותו וגורם לו להתפרע ואז הוא שוכח קצת את עצמו ומצליח להכאיב לי – בצורה מבוקרת כמובן, אחרי הכול חמי תמיד נשאר חמי – אני אוהב את זה קינקי לפעמים, לא תמיד כמובן, אבל מידי פעם, כשאני מרגיש רע עם עצמי, בדרך כלל אחרי שאני חוזר עצבני מהורי ששוב מציקים לי בגלל שאני לא עם בנות. הפעם זה קרה כסקס פיוס אחרי ששתיתי ועשיתי פדיחות לי ולחמי. התפייסנו בסקס עצבני ופראי שאחריו פשוט נרדמנו מחובקים, קמנו רגועים ויותר לא היינו צריכים לדבר על זה.
כן, אני יודע, זה לא כל כך בריא, וזו לא שיטה, וסקס זה לא תחליף לדיבורים. אני לא צריך שיגידו לי שעשיתי שטות ועדיף שלא אשתה, אני יודע, ויום אחד כשאני אהיה גדול ואחראי כמו חמי אני אפסיק, נשבע שכן, אולי…

ו.
"כן, הוא בחור די נחמד בעצם, אבל אתה לא יודע עליו שום דבר." אמר לי מאור אחרי שהפגשתי אותם סוף סוף.
"בחייך, מה יש לדעת? הוא הרי גדל ממש כאן, בקריה, הדירה של הוריו נמצאת כמה רחובות מהדירה של הורי. חמי נולד כמוני בבית חולים רמב"ם הלך לאותו בית ספר יסודי שאני ואתה הלכנו. אנחנו מאותו הכפר מאור."
מאור מהנהן ובכל זאת עושה פרצוף ספקני, משהו בחמי נראה לו חשוד. "למה הוא לא סיפר על הצבא שלו?"
"הוא כן סיפר. הוא ענה לך על כל מה ששאלת, ודרך אגב, כשחקרת אותו נשמעת כמו איזה אבא קנאי שחושד במחזר של ביתו הבתולית, למזלך אמרתי לחמי שאתה טיפוס מוזר ושלא יתרגש ממך, אחרת הוא היה נעלב."
"אני טיפוס מוזר?" נעלב מאור, "מה פתאום? במה אני מוזר?"
"בחשדנות שלך בחמי. הבן אדם אמר לך שהוא היה חובש קרבי בגולני, נתן לך את תאריכי הגיוס שלו… מה הבעיה שלך? רוצה תעודת יושר מהמשטרה? הוא יקבל אותה בלי בעיות כי חצי מהמשפחה שלו משרתת במשטרה."
"כן, מה באמת הקטע הזה עם המשפחה שלו?"
"שום קטע. הם שוטרים, למה לא? משהו צריך לשרת במשטרה."
"אז למה הוא לא?"
"כי לא בא לו להיות שוטר. לא מתאים לו, הוא הומו."
"אז בגלל זה הוא הלך לגולני?"
"לא אמרתי שהוא משתמט, רק הומו. זה לא אותו דבר מאור."
"בסדר, אבל כששאלתי אותו על השירות הצבאי שלו הוא היה מאוד מסויג, בקושי דיבר."
"כי הוא עשה את רוב השירות שלו בלבנון לפני שיצאנו משם, אכל הפגזות וראה חברים שלו מתים. הוא לא אוהב לדבר על זה מאור, זכותו."
"גם אתך הוא לא מדבר?"
משכתי בכתפי כאילו זה כלום ולא משנה לי. "חמי בחור קצת סגור, זה בסדר, אין לי בעיות עם זה."
"ומה עם האיידס?" המשיך מאור להציק.
"מה יכול להיות איתו?" התנפלתי עליו, "הוא קיים, מדוכא ומרוסן, אבל קיים, ועד שלא ימצאו תרופה למחלה הזו הוא לא יעלם."
"התכוונתי לשאול איך הוא נדבק." ניסה מאור להרגיע.
"מהאקס שלו. בחור יפה מאוד, בלונדיני כזה, רוסי אחד. חמי פגש אותו אחרי שהשתחרר מהצבא, התאהב בו נורא, חי איתו בתל אביב וחזר משם חולה."
"אז מי זה בוריס?"
"חבר שלו. עכשיו הוא כבר גם קצת חבר שלי."
"והוא גם שכן שלכם." צמצם לעברי מאור מבט חשדני.
"כן, הוא גם שכן שלנו, ולפעמים הוא בא לבקר, משחק שח עם חמי ושותה איתי בירה. בן אדם נחמד מאוד, לא צעיר אבל אחלה גבר. חמי מחזיק ממנו מאוד. אני מקנא קצת לפעמים, אבל מתגבר על זה ולא, מאור לא עשינו שלישייה, וגם לא נעשה. בסדר?"
"איזה שלישייה?" מאדימים פניו של מאור, "אתה מתכוון שלושה גברים מזדיי… איחס! תפסיק לדבר על דברים כאלו."
"בסדר." אני עונה בנחת, "בוא נדבר על ההפסד של מכבי."
"אני לא מאמין שבאמת יש דברים כאלו."
"בטח שיש, אם תראה סרטי פורנו אז…"
הסומק על פניו של מאור מתגבר. "שאני אראה פורנו של הומואים? איחסה עליקה."
"בסדר, אל תראה. גם חמי לא ממש מתלהב מזה."
"אולי בסרטים הסוטים האלו יש דברים כאלו, אבל במציאות אני בטוח ש…"
"גם במציאות יש."
"איך אתה יודע?"
"אני יודע." אנחנו מחליפים מבט, הוא אדום כולו ונראה מזועזע, סקרן ומבויש, ובכל זאת להוט.
"אבל אהרון, זאת אומרת… אתם… אתה וחמי… לא חשוב. אני לא רוצה לדעת."
"ואני לא רוצה לספר."
אנחנו משנים נושא ולא מדברים על זה יותר, אבל פה אני יכול לספר שכן, יש דבר כזה – שלישיות. עשיתי דברים כאלו בהתחלה בלי חמי – שהתנגד בתוקף ואמר שאני צעיר מידי והוא שונא את הקטע הזה כי זה די מגעיל, וזה באמת היה מגעיל, גם מחרמן ברמות וגם נהדר, אבל בסופו של חשבון מגעיל – וגם בזמן מלחמת לבנון השנייה עם חמי ועם עוד אחד בשם עידן. להצדקתי אני יכול רק להגיד כשכולנו היינו אז נסערים ומבולבלים, כל החיים התבלגנו לנו בגלל המלחמה המוזרה הזו ועידן רב עם הוריו ולכן הוא בא לישון איתי ועם חמי, ואיכשהו יצא מזה סקס. זה היה נהדר דרך אגב, ובכלל לא מגעיל כי את חמי אני אוהב, ואני ועידן… אנחנו מעין יזיזים… לא חשוב. לא על זה רציתי לדבר אלא על העבר הצבאי של חמי שבזכות עידן התברר לי קצת ממנו.
זה קרה שנה אחרי המלחמה כשקפצנו לבקר את עידן אחרי שהוא השתחרר מהצבא ושכר לו דירה ליד הטכניון. חוץ מזה שהוא הומו עידן הוא מין גאון במתמטיקה והוא עושה תואר בטכניון במשהו שאף אחד לא מבין באמת חוץ ממנו ומעוד כמה חנונים שאוהבים לפצח משוואות וכל זה. למרות שעוד מעט הוא יהיה דוקטור ובלי קשר לדברים שעשינו יחד במיטה בקיץ של 2006, ומידי פעם גם אחר כך, הוא נשאר ידיד שלנו והוא הזמין אותנו למסיבת חנוכת בית שערך לכבוד הדירה ששכר. בין המוזמנים היה בחור אחד רחב ושחום ומאוד גברי ונאה שהתנפל על חמי בחיבוק גדול ונישק אותו ישר על הפה. "אמסלם." חייך חמי, "איזה הפתעה לפגוש אותך כאן בין כל ההומואים האלו."
"מצחיק מאוד." רטן אמסלם ששמו הפרטי היה שלומי, "כאילו שלא ידעת."
"בטח שידעתי, ידעתי מהפעם הראשונה שעשיתי אתך מקלחת במוצב."
"מה קרה במקלחת הזו?" שאלתי, מופתע, כי חמי אמר שבצבא הוא היה סגור הרמטית בארון.
"כלום כושי, תרגיע, לא קרה שום דבר חוץ ממבטים." שם חמי יד מרגיעה על עורפי.
"נכון, רק מבטים." צחק שלומי, "אבל עד היום יש לי סימנים על התחת מהמבטים שתקעת בי."
"גם אתה הסתכלת, הסתכלת כל כך חזק עד שהרגשתי את המבטים שלך גם כשכיבו את האור." חייך חמי בחיבה.
"נכון." הודה שלומי, "לא יכולתי להוריד ממך את העיניים." ומיד פיצה את עצמו על האיפוק של אז בחיבוק חזק ובליטוף די חצוף של התחת של החבר הפרטי שלי. "מזל שעזבת לקורס צלפים כי אחרת אני לא חושב שהייתי מצליח להתאפק. אז איך היה הקורס צלפים?"
"לא היה. בסוף נעשיתי חובש."
"מה פתאום? איך זה חובש? היית מעולה במטווחים, פשוט נולדת להיות צלף חמי."
"לא נכון." אמר חמי, "הרבה יותר מתאים לי להיות חובש."
"אבל…"
"מספיק אמסלם, די. אני לא רוצה לדבר על זה." אמר חמי בקול תקיף וקר שסתם גם לי וגם לשלומי את הפה. בעיקרון מנחם בן אדם עדין ורך, ומאוד חביב ומנומס, אבל כשהוא אומר שהוא לא רוצה לדבר על משהו לא יעזור בית דין, הוא לא מדבר ודי. אני כבר מכיר אותו ופשוט עזבתי את זה.
האמת, די שמחתי שהוא לא היה צלף, לא מתאים לחמי שאני אוהב ומכיר לרסק לבני אדם את הראש אפילו שהם אויבים שלנו, יותר מתאים לו לחבוש פצועים. רק כמה ימים אחר כך, כשעידן התקשר אלי וסיפר לי מה סיפר לו אמסלם, ששמע על זה מאיזה מכר משותף שלהם, התברר לי מה באמת קרה שם ולמה חמי עזב את קורס הצלפים ונעשה חובש.
מה שקרה זה שממש במקרה למחרת המסיבה אצל עידן אמסלם עשה כמה ימי מילואים ושם הוא פגש מישהו שהיה עם חמי בקורס הצלפים. שלומי סיפר לו שפגש את חמי במסיבה, ריכל איתו קצת על דא ועל הא וההוא סיפר לו מה היה שם. הבן אדם הזה, שכן סיים את הקורס והיה גאה בכך מאוד, סיפר שבהתחלה לחמי היו תוצאות נהדרות במטווחים על מטרות נייר, אבל ככמה ימים אחר כך הוא היה צריך לירות על בובות דמויות חיילי אויב והוא היה פחות טוב. באותו ערב עשו מין שיחת מוטיבציה לכל חיילי הקורס וחמי הודה שרק עכשיו הוא קולט שבסופו של דבר יצפו ממנו לפצפץ ראשים של בני אדם ופתאום הוא מרגיש רע מאוד עם הרעיון הזה שהוא אשכרה יהרוג בקור רוח בני אדם וזה מטריד אותו מאוד למרות שהם חיילי אויב שצריך להרוג.
המפקד שניהל את השיחה לא אהב את ההתלבטויות שלו, "יאללה יאללה, די כבר להיות כוסית יפת נפש ברנוביץ." הוא אמר בבוז, "מה קרה לך? למה אתה מדבר כמו הומו?"
"כי זה מה שאני." אמר חמי ולפני שמישהו הספיק לקלוט מה הוא אומר או להגיב על זה הוא קם מכיסאו והכניס למפקד ראסייה בפרצוף, והיה בטח מוסיף עוד כהנה וכהנה אגרופים ומכות, אבל שאר החיילים התנפלו עליו ועצרו אותו.
יום אחרי זה הוא נשפט, חטף שלושים יום בכלא והועף אחר כבוד מהקורס. האמת, הוא עוד יצא בזול, כי על דבר כזה הגיע לו לחטוף הרבה יותר, אבל הקצין ששפט אותו התחשב בזה שהמפקד שלו קרא לו הומו, ורמז שבעצם הסמל ההוא חטף מה שהגיע לו ואי אפשר למצות עם חמי את כל חומרת הדין בכך שהגיב באלימות על עלבון כה חמור.
"שאלתי אותו אם העלבון נחשב כל כך חמור גם אם זה נכון ואני באמת הומו." גילה לי חמי כשסיפרתי לו מה נודע לי, "אבל הוא נורא מיהר ובחוץ בדיוק מישהו הניע איזה רכב כבד. אני לא בטוח שהוא שמע מה אמרתי, ובין כה וכה הרי חטפתי שלושים בפנים בצדק גמור, אז פשוט עזבתי את זה."
"וככה יצאת מהארון בצבא?"
"כן, בערך…" חמי היסס וסלסל סביב אצבעו תלתל משערותיי, "לא, אי אפשר להגיד שהיה לי אז אומץ לצאת ברצינות מהארון, אבל בהחלט הצצתי לרגע החוצה, וכשחזרתי שוב פנימה הוא כבר לא היה נעול הרמטית רק סתם סגור." הוא חייך בהתנצלות, "וגם זה משהו, לא?"

פסח ראשון
חגים משפחתיים כמו פסח וראש השנה קשים מאוד בשבילנו. פסח בעיקר נושא איתו זיכרונות לא טובים, לא היה פסח שלא רבנו בו מסיבה זו או אחרת.
הפסח הראשון למשל היה ממש גרוע, באשמתי, בטח שבאשמתי. חמי גר אז בדירה הישנה שלו בצומת דשנים (בבלוק שכיום לא קיים, הרסו אותו) ובגלל מריבה טיפשית עם אחיו הבכור, (בגלל שגיא הקטן) הוא החליט לא להיות עם המשפחה שלו בסדר אלא להשתתף בסדר פסח אלטרנטיבי אצל ליאור – ההומו הכי מוצהר וגאה בקריות.
נכון שליאור מקפיד להדגיש את ההומואיות שלו לא מטעמי אידיאולוגיה אלא כדי לעצבן את אביו (סיפור מסובך… עזבו, לא כדאי להיכנס לזה עכשיו), אבל בלי קשר לסיבה ליאור הוא אחד שכל מי שפוגש אותו ברחוב יודע שהוא הומו. מהטיפוסים שרואים תמיד פוסע בראש כל מצעד גאווה, מענטז בחוטיני צבעוני, צעיף בצבעי הקשת מתנופף אחריו ודגל גאווה מתנוסס מעליו בגאון בעוד הוא דופק פוזות לפני מצלמת הטלוויזיה כדי שגם אם קיימת במשפחה שלו איזה דודה נידחת שעוד לא גילו לה (בסודי סודות כמובן, הם מן משפחה כזאת) שהוא פייגלע היא כבר תבין לבד. העיקר שאבא שלו והזונה שלו יאכלו את הלב.
טוב, נסחפתי קצת. בעיקרון אני מחבב מאוד את ליאור ומעריץ את העבודה שלו – הוא מעצב ויש לו טעם נהדר והמון כישרון – אבל קשה לי לסלוח לו שהוא ניסה פעם, כשאני וחמי רק התחלנו להיות יחד, להידחף לצד שלי במיטה כשאני הייתי בתורנות, אבל לא זו הסיבה שלא הגעתי לסדר האלטרנטיבי למרות שהבטחתי, הסיבה היא ש… נו, טוב, ברגע האחרון פשוט לא עמדתי בזה. לא יכולתי לשקר לאימא שאני חייב להיות בבסיס, ניסיתי ולא הצלחתי.
העובדה היא שהייתי צריך לבחור בין הורי לבינו ובחרתי בהם.
רק בסוף הסדר אמרתי שיש משהו דחוף בצבא ואני צריך לברוח ונסעתי לליאור.
הם כבר גמרו לאכול וסתם ישבו, זללו עוגות פסח ושרו שירים ופתאום אני מופיע… כולם הסתכלו עלי בהבעת זלזול של – עכשיו באים? על מי אתה עובד בעיניים? רואים שרק לפני כמה דקות דחפת את הכיפה לכיס – ורק אחרי שחמי קם, חיבק אותי והושיב אותי לידו הפסקתי להרגיש כמו רמאי שעובד על כולם.

פסח שני
בפסח השני שלנו יחד ידעתי כבר שאחרי שבועות אני נוסע לטקסס לקורס של שלושה חודשים מטעם הצבא והייתי נחוש לארגן לעצמי חברה לפני שניסע. נורא פחדתי להיות תקוע שם עם חבורה של ישראלים שיהיו איתי יום וליל בלי שום הפסקה וחששתי שאם לא אתארגן כמו שצריך הם יגלו ואז… אז העולם כפי שאני מכיר אותו יבוא אל קיצו והשמיים יפלו על ראשי. (חבל שלא טרחתי לחשוב מה זה יעשה לחמי שגם ככה אכל ממני מספיק קש לאורך השנה הראשונה שלנו יחד. הפרידה הזו כמעט הרסה את הקשר שלנו, אבל את זה קלטתי רק אחרי שחזרתי.)
נתקע לי אז בראש שרק אם כולם ידעו שיש לי חברה יפה ואוהבת, ושאני מת מגעגועים אליה ונחוש לא לבגוד בה אני אהיה בטוח מכל חשד ואף אחת לא תנסה להתקרב אלי מידי. אולי גם בתת ההכרה שלי ידעתי שאני באמת אמות מגעגועים, לא אליה, אבל געגועים, והייתי צריך איזה תירוץ לזה שאני קצת מדוכדך ולא שם לב לבנות שאיתי בקורס.
עכשיו אני מבין את זה מצוין, אבל אז כל מה שידעתי זה שאני חייב חברה, ושתהיה כוסית הורסת, רצוי רוסיה כחולת עיניים. כן, אני יודע שאני נשמע כמו דביל, מה לעשות? הייתי אז צעיר יותר ולחוץ ומבולבל וכן, באמת דביל.
למזלי בדיוק אז הגיעה לבסיס בחורה אחת מאוד יפה שפה אכנה אותה מולי כי היא ממולדביה. מולי ממש התלהבה ממני ואני ממנה. היא באמת מתוקה אמיתית, לא רק כוסית אלא גם נבונה ומשכילה מאוד ועם חוש הומור משגע, והכי חשוב, עם משיכה לבחורים כהים ואקזוטיים כמוני. בקריות אני נחשב אקזוטי כמו כפכף ישן, אבל כנראה שלבחורה שבאה ממולדביה אני נראה אקזוטי – מה שמוכיח שכמו פורנוגרפיה אקזוטיות זה עניין של גיאוגרפיה.
למרבה המזל ההורים שלה נסעו בחג לאיטליה כדי שיוכלו לאכול שם בנחת פוקצ'ה ופיצות בלי להרגיש לא נעים מהשכנים, והיא נשארה לבד בארץ וככה יכולתי להביא אותה להורי על תקן של מסובין לסדר ולהסביר לה איך חוגגים סדר פסח כהלכתו אצל פרענקים. אני לא חושב שהיא קלטה את ההבדלים העדינים בין תימנים לעיראקים ואת המתיחות הבין עדתית שכל חג ומועד מדגיש במשפחה הבעייתית שלי, אבל היא נהנתה מהאקזוטיות שלנו ואני נהניתי מזה שבגלל החשש מפדיחות בפני האורחת המשפחה הבלתי אפשרית שלי התאפקה עד אחרי קריאת ההגדה עם המריבות המסורתיות של פסח.
ברגע שהם התחילו להרגיש נוח והתחילו לעקוץ זה את זה ולרדת אחד על השני אמרתי שמולי עייפה וצריכה ללכת הביתה. כמו ג'נטלמן ליוויתי אותה לבית הוריה וכשהגענו היא ביקשה שאני אשאר לישון אצלה כי היא מפחדת לישון לבד בבית ואני הסכמתי בשמחה.
מולי הכניסה אותי לא רק לבית שלה אלא גם לחדר שלה ולמיטה שלה. בהתחלה הכול היה נפלא ונהדר, היא באמת בחורה יפה ועדינה ובלונדינית טבעית לגמרי, בדקתי. בלי בגדים היא נראתה עוד יותר טוב מאשר איתם והיה ממש נהדר חוץ מ… כן, חוץ מחלק אחד קטן (היא דווקא אמרה שהוא ענק) שסירב לשתף פעולה, התעקש ולא זז למרות העידוד שהיא נתנה לו בנדיבות.
עם חמי זה לא קרה לי אף פעם. הרגשתי נבוך ומושפל עד עפר למרות שהיא הייתה ממש בסדר, אמרה שלא נורא, ובטח שתיתי יותר מידי (ממש, ארבע כוסות יין… אל תצחיקו אותי) וזה בסדר, היא מבינה, אבל זה לא היה בסדר, ממש לא בסדר.
למרבה הצער באמת חיבבתי את הבחורה הזו, אני עדיין מחבב אותה מאוד והרגשתי זוועה שלא הצלחתי להעמיד את הזין למרות כל מה שהיא עשתה, והיא עשתה המון, זה היה עלבון עצום לה ופדיחה איומה לי.
למחרת בבוקר אכלנו יחד ארוחת בוקר ואחר כך התנצלתי ונסעתי ישר לחמי. מצאתי אותו עדיין במיטה, קורא עיתון, שותה קפה, מנסה להתעורר אחרי ליל אפטר סדר סוער שעבר עליו עם ליאור וחבורתו. מסתבר שהחבר'ה האלה החליטו שבמקום להסתבך עם המשפחות הם ילכו כל אחד לעשות סדר עם ההורים, ואחר כך יפגשו לסגור את החג ביחד. חמי לא סיפר לי מה בדיוק הלך שם, אבל הוא יצא עייף מאוד מהעסק הזה.
כולי מבואס ומפודח נשכבתי לצידו ובישרתי לו בדרמטיות שנעשיתי אימפוטנט! בעודי מפרט את הנסיבות ושופך את ליבי לפניו הזין שלי, שלא הקשיב לי כנראה, הרים ראש והפריך להכעיס את דברי… חמי התפוצץ מצחוק, הודיע לי שאני אידיוט, זרק את העיתון ו… את ההמשך אתם יכולים לנחש לבד.
אחר כך באמת נסעתי לטקסס וזה היה רע לתפארת, אני אספר לכם על זה יום אחד, אבל העיקר שחזרתי ושוב היינו יחד, ואז הגיע הפסח השלישי שלנו יחד.

פסח שלישי
בפסח השלישי שלי איתו הייתי נחוש שהכול יהיה מושלם. אחרי שליאור וחבורתו העליזה עברו לגור בתל אביב חמי אמר שנמאס לו מכל הבלגאנים סביב החג הזה, הוא הולך לעשות את הסדר אצל הוריו כמו ילד טוב, ואחר כך לחזור הביתה, למיטה, והוא מייעץ לי לעשות אותו דבר.
אמרתי לו שזה רעיון מצוין ואפילו הסכמנו שיום קודם, בערב ערב הפסח, אני אקח יום חופש כדי שנוכל לנקות ביחד את הדירה שלנו – אז כבר עברנו לגור בדירה הנוכחית שלנו. ניקינו, סידרנו וקרצפנו ואחרי הצהרים, בעוד אנחנו יושבים ונחים על כוס קפה ועוגת הבית לא כשרה לפסח (החלטנו לחסל עד מחר בבוקר את כל החמץ) נשמעת דפיקה בדלת. בוריס נכנס ואחריו צעיר גבוה, רזה, עם תלתלי זהב, עיניים כחולות ופנים מדהימות של מלאך יפה תואר.
מזמן לא ראיתי את חמי המום כל כך, הוא פשוט נשתל במקום מרוב פליאה.
"חמיצ'קה." ריחף לעברו היפיוף וחיבק אותו באהבה גדולה, ואחר כך הוסיף המון מילים ברוסית ונישק את החבר שלי ישר על הפה, והפולנייה המעצבנת הזו, במקום לדחוף אותו מעליו חיבק אותו בחזרה, קרא לו ארקאדי ונישק אותו גם כן.
אם בוריס לא היה תופס אותי בכוח אני לא יודע איך זה היה נגמר, אבל טוב לא היה יוצא מזה.
מסתבר שהארקאדי הזה – פני מלאך מגולפות עם עצמות לחיים גבוהות, עור חיוור שקוף, פה קופידוני אדום, עיני ספיר, תלתלי זהב ארוכים וגוף דקיק וגבעולי – הוא האקס המיתולוגי של מנחם ושבאיזה אופן לא ברור הוא עזב את חמי ונסע עם בוריס לחו"ל… אחר כך חזר ושוב נסע… היה גם ניסיון התאבדות או משהו… הם לא ממש פירטו ואני לא ממש רציתי לדעת, רציתי רק שהוא יסתלק ולא יחזור עוד לעולם, וזה מה שאמרתי לחמי אחרי שהצלחתי לגרור אותו למטבח בתואנה הטיפשית שאני לא יודע איפה הקולה.
"קולה?" הסתכל עלי חמי בעיניים שהיו פתאום אדומות מדמעות שהוא החזיק בפנים, "אבל אנחנו לא שותים קולה." (נו, כן, החלטנו פעם שקולה זה פויה ומאז לא קונים קולה, והוא באמת לא שותה קולה. אני כן, אבל רק מחוץ לבית).
"נכון, שכחתי, מה קרה, למה אתה בוכה?"
"אני לא."
"רק כי אתה מתאפק. העיניים שלך אדומות, מה קרה לך?"
"מה זאת אומרת מה קרה לי? ראית איך הוא נראה?"
"מי, הארקאדי הזה?"
"כן, הארקאדי הזה." אמר חמי והפסיק להתאפק. התיישב ובכה מול הפרצוף שלי בגלל האקס היפיוף שלו. למזלו לא היה לי בקבוק קולה ביד כי הייתי מוריד לו אותו על הראש.
"הוא נראה כמו הנגטיב שלי." הודיתי בחוסר רצון, "חוץ מזה שלידו אני שמן (אני לא) והוא הרבה יותר יפה ממני."
"עזוב יפה, ראית כמה הוא רזה? הוא נראה ממש שקוף." התרגש חמי ואז נכנס בוריס ואמר שארקאדי קצת עייף ושהוא השכיב אותו לישון בחדר האורחים שלנו.
"בוריס, מה יש לו? למה הוא נראה ככה?" התחיל חמי לבכות שוב, הפעם ממש ברצינות.
"הוא חולה." אמר בוריס וחיבק אותו, "למה אתה חושב שהוא חזר לארץ."
הם עמדו חבוקים, מדברים בעצב ברוסית, שוכחים שאני קיים. מה עוד יכולתי לעשות חוץ מללכת להסתכל על ארקאדי הישן שנראה עוד יותר מלאכי בעיניים עצומות. זה כל כך ביאס אותי עד שהוצאתי את הסיגריות שלי מהמחבוא הסודי – רשמית הפסקתי לעשן – וישבתי בחוץ על המעקה לעשן קצת ולחשוב.
חשבתי וחשבתי ולא מצאתי פתרון לבעיה. הארקאדי הזה היה לא רק יפה אלא גם זקוק לעזרה. חמי אוהב להיות אביר על סוס לבן ולהציל יפיפיות ענוגות, ואני עם הפרצוף השחור שלי והאופי הלא ענוג בעליל שלי… לא היה לי סיכוי מולו. אבוד לי, מהיום אני וחמי זה היסטוריה.
בערך בחצי הסגריה השנייה חמי בא והתיישב לידי, לקח לי את הסגריה, כיבה אותה – הוא תמיד עושה לי את זה – ואמר לי לא להתרגש ולא לקחת ללב.
"איך אני יכול? הוא כזה יפה ואתה בוכה בגללו… אף פעם לא בכית בגללי."
"בטח שבכיתי, ועוד איך בכיתי."
"הוא הולך למות מנחם?"
"כולנו הולכים למות אהרון, כל בן אדם, מהרגע שהוא נולד הולך למות."
"זה סתם פלסף. הוא צעיר ויפה והוא צריך אותך… תגיד, בן כמה הוא?"
"עשרים ומשהו. לא יודע בדיוק. כשנפגשנו הוא אמר לי שהוא בן שמונה עשרה, אבל לדעתי הוא שיקר."
"למה?"
"כי הוא כזה, הוא שקרן ולא אמין ובחור נורא מסובך ובעייתי. הוא יפה כמו מלאך, אבל הוא צרה צרורה."
"כמוני?"
חמי חייך. "הרבה יותר אהרון, הרבה הרבה יותר ממך."
"ובכל זאת אהבת אותו מאוד."
"לא אותו. אותו לא הכרתי בכלל, עד היום אני לא באמת מכיר אותו. אהבתי את מי שחשבתי שהוא."
"ואותי אתה מכיר?"
חמי חייך, הוא ידע מה אני רוצה באמת לדעת. "אותך אהרון אני מכיר, יודע ואוהב. אתה אץ קוצץ פחז כמים, אבל אני ואתה, אנחנו מאותו הכפר, אני יודע איפה גדלת ואיך נעשית מה שאתה. אני מבין אותך אהרון, אבל ארקאדי… בעיני הוא מסתורין אחד גדול."
"ובעיני בוריס?"
"פחות. שניהם רוסים, הוא מבין את הראש שלו, בגלל זה הוא מסתדר איתו יותר טוב."
עכשיו כבר הרגשתי יותר רגוע. "איזה מין שם זה ארקאדי?" תהיתי.
"שם לא יהודי."
"אז הוא לא יהודי?"
"לא, הוא לא, והוא גם לא עבר ברית מילה."
"וזה לא הפריע לך?"
"לא. כשרק נפגשנו הייתי מטורף עליו, אבל אז בוריס הופיע ו… לא חשוב."
"הוא שבר לך את הלב?"
"כן."
"ואתה לא כועס עליו?"
"כבר לא. יותר מרחם עליו."
"מה יהיה איתו?"
"אלוהים יודע. בינתיים הוא יגור עם בוריס ואחר כך נראה. אתה לא צריך לזוז להורים?"
"כן, וניפגש אחרי הסדר?"
"בטח, אני מחכה לך, אל תחזור שיכור."
"לא חזרתי שיכור והוא באמת חיכה לי בבית – האשכנזים האלה גומרים עם הסדר כבר בעשר – והיינו יחד כל החג.
ארקאדי היה אצל בוריס, ישן רוב הזמן, כמה ימים אחרי המימונה הוא נעלם בלי להגיד שלום. בוריס אמר שיום אחד אולי הוא עוד יחזור, או שלא. אצל אחד כמוהו אי אפשר לדעת.