לך תבין בני אדם

ניצן התפרץ לחדרי, פניו אדומות וכולו יוצא מעורו מרוב התרגשות. "יובל בא לחמשוש." הכריז בהתרגשות.
"אחלה! באמת הגיע הזמן, לא ראיתי אותו כבר חודש לפחות." חייכתי אליו.
ניצן לא השיב לי חיוך, נהפוך הוא. "חמי, אתה חייב, אתה פשוט חייב לעזור לי." צעק בלחש דרמטי.
"הקונדומים במגרה מתחת לטלפון." אמרתי, קצת בפליאה, כי הסוד הזה גלוי וידוע לכל מי מבאי ביתנו שנתקע בלי קונדומים, ותראו לי בן אדם אחד שזה לא קורה לו מידי פעם.
"חמי אל תדבר שטויות, לא זו הבעיה, לא ראיתי אותו כמעט חודש, אני לא יודע מה אני אגיד לו."
"האמת, אחרי כל כך הרבה זמן שלא התראיתם אני לא חושב שזה ממש משנה."
"חמי." ניצן צנח על כסא מולי וכיבה בתנועה חטופה את מסך המחשב שלי – הדרך הבדוקה להשיג ממני תשומת לב מלאה – הוא למד את השיטה הזו מרוני. "אתה לא מבין."
"לא מבין מה?"
"אחרי איזה שבועיים בקורס שלו אני… אנחנו… בקיצור, חשבתי שנפרדנו."
"חשבת? מה זאת אומרת חשבת?"
"לא סתם חשבתי, היו לי סיבות." התגונן ניצן, "בהתחלה דיברנו כל יום והיה נהדר ולאט לאט… קשה להסביר אבל…"
"השיחות נעשו קצרות וקרות והרגשת שהוא כבר לא אוהב אותך ולא אכפת לו ממך." תרמתי מניסיוני.
"בדיוק. זה לא שהוא אמר משהו, אבל הרגשתי ש… זאת אומרת… הכל היה באוויר כזה. אתה מבין? והוא דיבר על הזמן על החברים החדשים שלו וחשבתי… הייתי די בטוח שיש לו מישהו אחר ושבעצם הכל נגמר, אבל לא נעים לו להגיד לי את זה בטלפון."
"בגלל זה התחלת להזדיין עם ליאור?"
ניצן הסמיק, הניד את ראשו לאות הן ולא שאל איך אני יודע. הוא כבר למד שאין סודות בביצה.
"עם קונדום לפחות?" עשיתי מאמץ להגיב כמו בן אדם בוגר ואחראי.
"כן, בטח. הבטחתי לקוקו ולז'וז'ו שאני אשים תמיד הגנה."
"גם איתם היית?"
הוא השפיל עיניים במבוכה. "טוב, אתה יודע, הם… אנחנו… אתם זה כאילו לא נחשב."
"למה לא? כי אתה עובד אצלם במספרה? כי הם מבוגרים? או בגלל שהם זוג?" ניסיתי להבין את הראש של הילד.
הוא השתקע בהרהורים. "הכל ביחד אני חושב, וגם בגלל שהם כאילו… אתה יודע איך הם לא עושים סיפור מזיון, אצלם זה לא נחשב באמת."
"ועם מי זה כן נחשב באמת?"
"עם יובל כמובן, רק אותו אני אוהב." הופתע ניצן מהאטימות שלי.
"בזמני היה מקובל לתת כבוד לצה"ל ולא לזיין עד שהחייל שלך יחזור מהמשימה המסוכנת של הגנה על המולדת." לא התאפקתי ועקצתי אותו.
"אל תהיה דביל, איזה הגנה על המולדת? הוא בסך הכול עושה אימונים בבסיס, במרכז הארץ." איבד ניצן את סבלנותו.
"טוב, אז מה אתה נלחץ?" התרגזתי, "אם קוקו וז'וז'ו לא נחשבים, וגם ליאור שעדיין מתאבל על ג'ורג'י לא נחשב, אז מה הבעיה?"
ניצן הביט בי מיואש, מחפש מילים שיבטאו את מצוקתו. "אני נורא אוהב אותו חמי, זו הבעיה. קודם חשבתי שהוא כבר לא רוצה אותי והייתי עצוב וחרמן ובגלל זה… ואז הוא צלצל והסביר ואמר שהוא חוזר לחמשוש והוא רוצה שנהיה יחד ו… זהו, אתה מבין?"
"אני כן, אבל אני לא חושב שההסבר הזה יהיה מקובל על יובל, לדעתי אין מצב שהוא יצליח להבין למה החבר שלו לא מסוגל להתאפק מזיונים עם אחרים בזמן שהוא קורע את עצמו באימונים מפרכים, שלא לדבר על זה שאתה ניצן, שהתגייסת רק כמה ימים אחריו, השגת לך קל"ב שמנמן עם לינה בבית ורישיון לעבוד אחרי הצהרים, ואיך תסביר את החמשושים שאתה מריץ כאילו אין מחר?"
"תשתקי כבר, עומואית מתחסדת אחת! סתמי, יא פולנייה!" התרגז עלי ניצן בסגנון ערסי למהדרין, והוסיף עוד כמה חרפות שמפאת כבודי אני מעדיף לצנזר בקפידה.
רק אחרי שהוא גמר להתפרק ונרגע הוא חזר והתיישב מולי ושאל אותי, מודאג, אם לדעתי כדאי שהוא יספר הכל ליובל.
"תעשה מה שאתה רוצה, אבל אני חושב שאם תספר לו הכול כדאי שתדאג קודם שהנשק שלו לא יהיה לידו כי הוא עלול לתקוע בך כדור."
"או בעצמו." קימט ניצן את מצחו בדאגה, "הוא היה מאוד מדוכא בהתחלת הקורס, בגלל זה הוא היה כל כך קר כלפי, אבל עכשיו הוא התאפס וקל לו יותר והוא נורא שמח להיות איתי ו…" הוא נאנח.
"ואתה לא שמח?"
"אני? בטח שאני שמח, אני מאושר! התגעגעתי אליו רצח."
"אז אל תספר לו כלום."
ניצן נאנח אנחת רווחה, הרי בדיוק בשביל העצה הזו הוא בא אלי, "אז לא לספר?" הוא חוזר ובודק, "אתה בטוח?"
"מאה אחוז, אל תגיד מילה, וליתר ביטחון תוציא את המחסנית מהרובה שלו מיד כשתפגשו."
"למה?"
"כי כל העולם ואשתו יודעים מה עשית כשהוא לא היה איתך, הרוב לא יגידו כלום, אבל ליתר בטחון…"
"אז אולי עדיף שאני כן אספר? אם הוא ישמע את זה מאחרים…" ניצן שב וצנח מיואש על הכסא. "חמי, תגיד לי מה לעשות?" ילל.
"תכין מלאי של קונדומים, תארגן חדר פנוי עם מפתח, רצוי עם מקלחת צמודה, ואל תיתן לו לצאת מהחדר כל זמן שהוא פה."
"זה בדיוק מה שחשבתי לעשות." נשם ניצן לרווחה, "תגיד חמי, יש מצב שחדר האורחים שלכם פנוי לחמשוש?"
אחרי השיחה עם ניצן החלטתי ללכת לשטוף את חלונות המטבח, בדיוק כשסיימתי ועמדתי להרכיב אותם חזרה ניצן התפרץ למטבח ובלי להגיד מילה על הבלגן דילג מעל דלי המים המלוכלכים, פתח את הפריז'ר, הוציא משם בקבוק וודקה ולגם ממנו כאילו היו בו מים מינראליים.
"הבן זונה הזה." אמר במרירות, "הבן זונה הבוגד והמסריח הזה."
"אתה מתכוון לעצמך?" שאלתי, מבולבל.
"לא, דביל. אני מתכוון לחבר המגעיל שלי, ליובל, הבוגד המסריח הזה."
"מה הוא עשה?"
"בגד בי, המניאק." אמר ניצן בזעם מתודלק בוודקה קפואה ופרץ בבכי.
אחר כך גם יובל יצא מחדר השינה, בוכה גם כן, וסיפר לי הכול – מסתבר שיובל, כמו כל טירון, אכל המון שמירות, ויצא שבשמירה אחת הוא ובחור נחמד אחד שהתיידד אתו עוד בתחילת הקורס התחילו לדבר על סקס ואחר כך גם לעשות ומפה לשם…
ופה המקום להסביר למי שלא יודע – כמעט כל השומרים מאוננים בשלב זה או אחר של השמירה, בעיקר כשקר להם והם משועממים וחרמנים (ובחורים בגיל הזה תמיד חרמנים), וכשיש בעמדה זוג של שומרים האוננות הופכת לעיתים לפעילות חברתית. זה לא כזה סיפור גדול – הם צעירים, הם משועממים, הם חרמנים – דברים כאלו קרו בעבר ובטח יקרו גם בעתיד.
לא שקרה משהו נוראי כל כך, סתם עשו זה לזה ביד ואולי התחבקו והתנשקו קצת, לא יותר מזה.
"לא היה ממש סקס, זה היה סתם מן קטע לא חשוב כזה." הבטיח יובל והאדים ממבוכה, ושוב התנצל ובכה, והרגיש נורא לא נעים מהחבר שלו, הבן אלף שהשתרלל לאורך ולרוחב הקריות כשהוא היה בקורס, ועוד הייתה לו חוצפה להתרגז על השטות הקטנה שעשה יובל.
לך תבין בני אדם!