כשהייתי ילד הייתה בדירה מתחתינו משפחה של רומנים. הם גרו שם לבד, רק היא והוא. הילדים שלהם היו כבר נשואים והיו באים לבקר בסופי שבוע עם הנכדים, אבל במשך השבוע הם היו לבד בדירה. לה קראו סלמה, ולו קראו לוצי. הם היו זוג מכוער מאוד – שמנים, מעשנים, שותים ומשחקים קלפים וכל הזמן רבים בקולי קולות ברומנית מעורבת בגרמנית. הם היו מטרנסילבניה או משהו כזה, ואת כל אוצר הקללות שלי ברומנית למדתי ממה ששמעתי מהדירה הזו.
מה שהלך אצלם בדירה נראה ונשמע כמו תכנית ריאליטי מגיהינום הזוגיות שיש רבים שישבעו שהוא הגיהינום הכי גרוע שיש. תמיד היא נחשבה לחולה יותר, אבל כשהייתי בן שתים עשרה בערך הוא נפטר פתאום, וכמה חודשים אחריו גם היא הלכה. כיום הם קבורים יחד מתחת למצבה זוגית, ובטח ממשיכים לריב לתיאבון גם עכשיו.
בלוויה שלה שבאה זמן קצר אחרי הלוויה שלו כולם דיברו על כמה שהם אהבו אחד את השנייה וסיפרו איך הם דאגו זה לזו כל השנים. פתאום, אחרי שהם מתו, כולם שכחו את הצעקות, המריבות, הקללות והדלתות שהיו נטרקות באמצע הלילה.
אז חשבתי שזה טירוף להגיד דבר כזה והמבוגרים פשוט צבועים ושקרנים, אבל היום גם אני מבוגר ואני כבר יודע שאני לא מבין שום דבר באהבה.
אולי הם באמת אהבו אחד את השנייה במין דרך מוזרה שקשה היה לנו להבין? עובדה שהיא לא יכלה להחזיק אפילו שנה אחת בלעדיו.
יומנו של מספר סיפורים 