כמה עצב יש באהבה

פרולוג – ועכשיו אני
אחרי תקופת יובש ארוכה התעוררתי הבוקר אפוף ערפילי חלום ארוטי לח ומבולבל שגרר בעקבותיו זקפת בוקר מפתיעה. שרירי היו עדיין רפויים משינה, עיני עצומות, תודעתי מהססת בין חלום לערות ורק הזין ער, זקוף, משתוקק לפעילות.
גיששתי בידי על פני מרחב הסדין המקומט ומשכתי אלי גוף חם וישנוני שהתמסר לי בהכנעה, מניח לי ללחוץ אליו את מרכז גופי הפועם.
זה היה כמו לחזור לשחות במים חמימים אחרי חורף ארוך וקר שבילית מכורבל במעיל מגושם. חשבת ששכחת כבר איך, אבל הגוף עוקף את המוח ומבצע את התנועות הנכונות בלי אף טעות.
שוב המתח הנעים הזה גואה מכפות הרגליים ועד לקצה הקרקפת, מתגבר ועולה, מלפף את כולי עד שהוא מתפרק באנחה, ואחר כך הנעימות הרכה, השכוחה למחצה, הודפת אותי חזרה למצב של נים ולא נים, ורגע לפני שאני שוקע שוב בשינה עולה באפי הריח שלו, ריח של אהבה ובית, ריח של אושר.
חצי שעה אחר כך אני מתעורר מבוהל בתוך מרחץ זיעה, ליבי פועם בכוח, המיטה הפוכה ומקומטת, הכרית מעוכה בין ירכי, הציפה לחה ודביקה מזרע ואני לבד.
מקציב לעצמי דקה למקלחת קרירה, עוד חצי דקה להסיר את המצעים ולהשליך לכביסה. מבזבז שלוש דקות על שתיית קפה פושר של בוקר ונגיסת שני ביסים בעוגת הבית בטעם לימון ודוהר החוצה – לצלוח בזריזות את הפקקים של הבוקר, להספיק לחתום שעון בזמן ולהסתער במרץ על יום עבודה חדש.
רק בלילה, מנקר מול המסך המהבהב, אני נזכר איך הרחתי את הריח שלו ומקווה שזה יקרה לי גם הלילה.
הוא צץ לצידי ברגעים הכי שגרתיים של היום, מצטרף אלי בכל פעם שאני זקוק לו, מפוגג בנוכחותו את בדידותי.
כל זמן שאני עסוק בעבודה הוא יודע שאני אהיה בסדר, רק בצהרים הוא קופץ לרגע, לברר שלא שכחתי לקחת את הכדור שצריך לקחת לפני האוכל ושוב הולך, וחוזר רק אחרי שאני חותם את הכרטיס ויורד לחניה.
הוא ממתין לי ליד האוטו, מביט משועשע איך אני מברך לשלום את זמבורה שעכשיו, עם פרוץ הקיץ, חזר להסתובב בלי חולצה, חושף לעין כל חזה שעיר ושחום שצלב זהב ענקי מטלטל בין פטמותיו.
מיד אחרי שאני מניע הוא מזכיר לי לחגור את עצמי ולהביט היטב לכל הצדדים לפני שאני מסתובב מול הנגרייה ויוצא לכביש הראשי, מקשיב יחד איתי לשירים היפים של 'רגעי קסם' ומפציר בי לקחת סוכריית קפה אם אני מרגיש מנומנם מעט.
יחד איתי הוא יורד בסופר ופוסע לצידי כשאני מעיין במבחר היוגורטים המתחדש תדיר, משווה מבצעים ומתלבט בין סוגי קורנפלקס.
הוא מזכיר לי שהילד מעדיף כריות וניל, מפציר בי לקנות את לחמניות הבריאות למרות שהן קצת יותר יקרות, ומזעיף פנים אם אני רוצה לנשנש אגוזי לפני הארוחה.
בזמן שאני מתקלח הוא עומד בצד, נשען על הקיר, מביט בי בהנאה מבטיח לי שבעיניו אני עדיין הבחור הכי יפה במזרח התיכון ומציק לי שאלך לאכול עכשיו כי אם אירדם בלי לאכול קודם אקום הפוך לגמרי ועם כאב ראש.
עד שאני גומר לאכול אני מאבד את החשק לקנח באגוזי ומשאיר אותו במגרת המקרר, יודע שרוב הסיכויים הם שהילד יגלה אותו לפני שאזכר בו ויחסל אותו כהרף עין.
"שאלו יהיו הצרות הכי גדולות שלך." הוא מחייך, ממתין לי בסבלנות עד שאסיים לבדוק את המייל שלי, אדליק את המאוורר ואצניח את גופי התשוש מחום ומעייפות על המיטה.
אני אוהב את שעת הסייסטה הזו איתו. אנחנו משוחחים חרש על דברים שקרו בארץ ובעולם, וגם על סתם דברים שקרו בעבודה. הוא צוחק כשאני מספר לו איך השיחה בארוחת הבוקר שדנה בלוויות, חלקות קבורה וסוגי מצבות, נקטעה בחטף כשנכנסתי להכין לי קפה, ושואל מתי אתחיל לשבת שוב עם כולם ולאכול ארוחת בוקר כמו בן אדם.
"אולי אחרי שאקפוץ לבקר את הקבר שלך ואראה איזה מצבה שמו עליו?" אני עונה בחיוך. כשהוא פה לצידי, חמים ומלא חיים, המחשבה על הקבר שלו כבר פחות נוראית.
"מה אכפת לך מהמצבה שלי? זה סתם גוש אבן. הנה, אני כאן, לידך." הוא פורש אלי ידיים, מחבק אותי, מניח לי להריח אותו, ללטף את חלקת עורו השחום, נאנח בסיפוק כשאני מתאים את עיקולי גופי לגופו.
בימים הראשונים היינו נרדמים ככה, מרוצים ומסופקים אחד מנוכחותו של השני, אבל לאחרונה הוא מתהפך, דוחק אלי את ישבנו החלקלק, מפציר בי להפסיק עם תענית הסקס ולעשות מעשה.
בהתחלה הייתי מסביר שאני לא יכול ודי, ובאמת לא יכולתי, אבל עם הזמן – במיוחד אחרי שאיתרתי את האופנוע ההרוס שלו והתחלתי לשפץ אותו בעזרת מוסה – כן יכולתי מידי פעם, בעיקר כשהקפדתי לשמור את עיני עצומות ולהחזיק אותו צמוד אלי שלא יסתלק פתאום.
רק אחר כך, אחרי שהייתי גומר, הייתי פוקח אותן ומגלה שאני לבד, הייתי בוכה ומתמלא גועל מעצמי, אבל זה כבר היה מאוחר מידי, הוא היה נעלם ולא חוזר עד הלילה.
"הבעיה שלך שבמקום לגמור וישר להירדם אתה מתחיל לחשוב, זה אתה שמקלקל הכול." הוא היה נוזף בי.
הקשבתי לעצה שלו וניסיתי להירדם מיד אחר כך, אפי שקוע בתוך תלתליו הרכים, ידי מונחת על שיפולי גבו כמו שהוא אהב.
בהתחלה זה היה קשה, אבל לא הפסקתי להתאמן ועד תום האביב הצלחתי להגביל את הבכי היומי רק לרגע הנורא הזה שבא קצת אחרי ההתעוררות כשהייתי שוכב ער לגמרי, מבין מה באמת קרה, מתייפח לתוך הכרית ואז רץ מהר להשתין ולצחצח שיניים, ונוסע לשתות קפה אצל מוסה.
מוסה התמסר בכל נפשו לשיפוץ אופנוע הקאווסקי הירוק והיפה שלך שהיה כמובן טוטאל לוס. הוא צבר תוך כדי כך רווחים כספיים נאים ועם זאת לא הצליח לא להזהיר אותי מידי פעם שזה שיגעון ובזבוז כסף, ויכולתי לקנות אחד חדש בכסף שהשקעתי, ולא חארם?
"לא, לא חראם." הייתי מתעקש והוא היה נאנח ומוותר וממשיך לחפש חלקי חילוף ולהרכיב אותם על השלדה שרק בקושי שרדה את ההתנגשות שבגללה הגוף היפה החלק והדק שלך טמון באדמה מתחת לאבן שאני עדיין לא יודע איך היא נראית.
במשך זמן ארוך עד להפתיע הצלחתי להסתיר על מה אני מבזבז את הכסף שחסכתי בעמל כפי, אבל לאט לאט נפוצה השמועה וחברים שהכירו אותנו ניסו לדבר על ליבי ולהפציר בי להפסיק עם הטירוף הזה.
מה זה ייתן לך? בשביל מה לך? הרי שנאת את האופנוע הזה? אתה צריך להיות חזק, החיים נמשכים, אתה צריך לנסות להתאושש, להמשיך הלאה, דברים כאלו קורים, יש תאונות וטרגדיות בחיים וצריך להמשיך לחיות.
כן, חברים שמעתי הכול יותר מפעם אחת, יכולתי להמשיך בשבילכם את המשפטים שלכם ולחסוך מכם את המאמץ.
פזי וגולן, מיצי, ליאור, סיסי ודדי ואפילו דייב שנחנק באמצע הנאום – אולי נזכר בחבר שלו שהתאבד לפני כמה שנים – וסיים אותו בחיבוק חזק, אתם חברים טובים, אני יודע שכולכם אוהבים אותי, גם אני אוהב אתכם אבל בבקשה תשתקו.
כן, גם אתה בוריס למרות שאתה היחיד שלא אמר כלום השתיקה שלך צועקת חזק יותר מהדיבורים של כולם ביחד תשתוק גם כן.
בלוויה לא הייתי. לפחות אחרי מותך הוריך לא היו צריכים לסבול את מראה הפרצוף שלי בבית הקברות – הנחמה היחידה שהם הפיקו מהטרגדיה.
עד שהשמועה הגיעה אלי הוא כבר היה בקבר. עד היום אני תוהה האם הייתי הולך ללוויה אם הייתי יודע עליה בזמן, או שהייתי מוותר עליה מחשש לשערורייה שהוריו היו עשויים להקים?
אלוהים שאני לא מאמין בו עשה איתי חסד וחסך ממני את ההתלבטות הזו.
דבר מותך נודע לי בצורה האיומה ביותר שאפשר, דרך אתר החדשות באינטרנט.
זה קרה ביום חמישי, לא היית בבית כבר יומיים והתגעגעתי אליך. ציפיתי שתגיע, כמו תמיד, בימי חמישי, ובינתיים, עד שתבוא, גמרתי לפרסם עוד פרק בבלוג שלי שאתה שנאת כל כך, ואחר כך גלשתי לי פה ושם לתומי בעודי ממתין לך ואז ראיתי הודעה על תאונת אופנוע שקרתה הבוקר ונכנסתי לבדוק במה מדובר…
למרות שהם לא פרסמו את שמך צוין שם שההרוג לבש מדים של חיל אוויר ושזה קרה בצומת ההיא מול הבסיס שלך, הצומת הדפוקה ההיא שתמיד פחדתי ממנה…
איכשהו ידעתי מיד, לא יודע למה, אבל פשוט ידעתי שזה אתה. ניסיתי להתקשר לנייד שלך למרות שהסכמנו שאני לא מתקשר אף פעם בלי לתאם מראש וענה לי אחיך הגדול, היחיד במשפחה שלך שלא שנא אותי בלהט אלא רק סבל אותי בשקט.
הוא אמר שהם בדיוק חזרו מהלוויה שלך ואחר כך בכה וניסה להגיד משהו, אבל לא הצליח.
אחר כך התקשר דדי, זה שהביא אותך אלי, זה שתמיד היה מתקשר לספר לי על התעלולים שלך… גם הוא בכה…
אחרי הטלפונים הגיעו החברים וישבו איתי כל הלילה. הם בכו ושתו ואני הבטתי בהם ושתקתי.
לא רציתי חיבוקים ולא רציתי לשמוע דברי ניחומים. לא הייתי מסוגל לבכות וגם לא להשתכר, ובעיקר לא רציתי שאף אחד יגע בי.
לבסוף הצטנפתי בקצה הספה, שמתי את ראשי על ברכיו של בוריס השתוי שבכה בשקט ונרדמתי.
אני לא זוכר איך עברה עלי השבת אחרי מותך, אני יודע שלא בכיתי ואני יודע שבוריס היה שם כל הזמן, יותר מזה לא זכור לי כלום חוץ מדבר אחד, אחרי שיצאה השבת הדלקתי את המחשב ובלי הסברים מחקתי את הבלוג שלי שכל כך תיעבת.
הלוואי והייתי עושה את זה קודם, הלוואי והייתי אומר לך יותר פעמים כמה אני אוהב אותך ועד כמה שום דבר אחר לא היה חשוב יותר מהאהבה שלנו, הלוואי והייתי יכול להאמין שאתה יודע את זה עכשיו.
ביום ראשון הלכתי כרגיל לעבודה. הייתי חייב, הגיע משלוח גדול של כוונות לסימון בלייזר והסגן סמך עלי שאהיה שם, ובין כה וכה העדפתי לשקוע בעבודה במקום לשבת בבית ולא לבכות.
בעבודה לא סיפרתי דבר לאיש ורק שבועיים אחר כך כשהסגן שאל אותי בשעת רצון מה שלום החבר שלי אמרתי לו שהוא נהרג בתאונת דרכים, והוספתי בקור שאני לא רוצה לדבר על זה יותר ושיעזוב אותי.
הוא הביט בי המום, פיו פעור מתדהמה, ובפעם הראשונה מאז הכרתי אותו לא היו מילים בפיו, וטוב שכך.
למחרת הזמין אותי הבוס למשרדו וניסה לדבר איתי, לשאול מה קורה ואם אני זקוק למשהו.
אמרתי שלא, תודה, הכול בסדר והסתלקתי.
זה היה מעמד מביך לשנינו וגם אני וגם הוא – שני פולנים מבטן ומלידה -חשנו רווחה כשהפגישה הזו הסתיימה.
מאז לא דיברתי עליך עם איש. הבנות בעבודה ניסו פה ושם לברר מה שלומי, וגם החברים גיששו בעדינות, אבל קטעתי מיד כל שיחה אישית עליך. לא רציתי לדבר על זה עם אף אחד.
אחרי כמה חודשים הם התחילו לדאוג בגלל ההתנהגות שלי והגיעה תקופת התוכחה והעידוד שהייתה מאוסה לא פחות מהניסיון להבין אותי ולבקש ממני לדבר על זה.
הקשבתי לנאומים שלהם בפנים אטומות, בלי להסתיר שאני ממתין בקוצר רוח שהם יסתיימו והמשכתי לשתוק. איך יכולתי להסביר להם שחבל על הזמן שלהם? שבשבילי אתה לא מת? שאתה איתי רוב שעות היום והלילה, מופיע לצידי כל פעם שאני עוצם את עיני?
איך הם יכלו להבין שאני שומע ומריח אותך, מחבק אותך ומדבר אתך, צוחק אתך ומספר לך הכול? איך אפשר להסביר להם שעכשיו, אחרי שהלכת, אני פחות בודד מכפי שהייתי כשהיית איתי?
מאז מותך הזמן חלף כדרכו של הזמן – שערוריות הסעירו את הרוחות ואחר כך דעכו לאיטן. הקיץ תקף במלוא עוזו, היו המון דיבורים על התחממות כדור הארץ והרדיו נתן לי עצות נבונות איך להקטין את אפקט החממה במו ידי. שנה מלאה למלחמת לבנון השנייה, ולמרות שעדיין לא תיקנו את כל הקלקולים שהתגלו בשנה שעברה, וגם החיילים החטופים טרם שבו החיים נמשכו כרגיל.
אנשים מתו ותינוקות נולדו, מסיבות נערכו וגם לוויות. זוגות התאהבו, התחתנו וגם התגרשו. היה חם, אנשים הלכו לים ופה ושם גם טבעו – או רק נשרפו מהשמש – והמשיכו להיהרג בתאונות דרכים – ולפעמים רק להיפצע קלות, או קשות – ובסוף הקיץ, כשהחופש הגדול החל לחשב את קיצו לאחור, והמורים התחילו לארגן את השביתה המסורתית של התחלת שנת הלימודים הונחה מצבה על קברך ומוסה סיים את תיקון האופנוע שלך, לקח בהבעת חרטה את שארית כספי והפציר בי שוב להניח לו למכור אותו כדי שלפחות אקבל בחזרה את מחיר החלפים.
"אחרי שאני אעשה עליו סיבוב הוא שלך." הבטחתי, הידקתי את הקסדה על ראשי ונסעתי לבית הקברות לבחון את המצבה שלך.
להפתעתי היא מצאה חן בעיני. חששתי שתהיה עשויה שיש קר ומבהיק ועטורה פרחי פלסטיק מזעזעים, אבל המשפחה שלך הפתיעה הפעם לטובה.
הקבר שלך נראה צנוע ומכובד – אבן בזלת שחורה, פראית וחמימה למגע ושיח יסמין ריחני צומח מתוך חרכיה, פרחיו מעטרים אותיות מתכת מתעקלות בחן, יוצרות כתובת קצרה ולא רגשנית מידי שמציינת את שמך ותאריכי הולדתך ומותך בטרם עת.
אני מעביר אצבע על האותיות המחוספסות, חושב עליך וליבי כואב. כמה מעט שנות חיים הוקצו לך, המוות שלך כל כך לא צודק, כל כך לא הגיוני שאני אמשיך לחיות, להריח את ריחו של היסמין ששנינו אהבנו… ליהנות מצילם של עצי האורן המסוככים על קברך…
אני מסתלק משם בלי להשאיר אבן על קברך, לא טורח להביט לאחור ולהיפרד ממך. זה לא אתה שאני משאיר מאחורי, זו רק אבן ומתכת חסרי משמעות. אתה לא מתחת לאבן הזו, אתה נמצא בתוך ליבי השבור, בקצות אצבעותיי הזוכרות את מגע עורך, מחייך מאחורי עפעפי העצומים. אני נושא אותך בתוכי לכל מקום אליו אלך, אבל הזמן ימשיך במהלכו, קיץ יבוא וקיץ ילך, השנים יחלפו וישחקו את דמותך, הזיכרון שלך ידהה ואני אנסה למלא את החלל שהשארת בי עם אחרים שהם לא אתה…
לא. אני לא רוצה.
עזבת הכול והלכת, עכשיו אני.
אני עולה על האופנוע שלך ונוסע מבית הקברות היישר אל הגלבוע, שם נשא דוד קינה שנגעה בליבות שנינו על קברו של יונתן. שם, על הפסגה ששמה כתף שאול, אדם יכול לדהור על אופנועו עד לקצה צוק רם ונישא ולזנק ממנו הישר אל שמי הקיץ הכחולים שאתה לא תזכה לראות יותר לעולם.

1.
מאז שנחת בארץ, כמה ימים לפני שהחל פסטיבל התקשורת לציון שנתיים למלחמת לבנון השנייה, סבל מיצי מכאבי ראש בלתי פוסקים.
לרוב הם היו עמומים, בקושי מורגשים, יותר אזהרה מאשר כאב ממשי, אך לפעמים, בעיקר כשהיה עייף או נרגש במיוחד, הם התגברו לכמעט מגרנה.
למרות זאת לא ויתר משה מצקין – המכונה בפי כל מיצי – לעצמו וביצע אחת לאחת את כל התכניות שתכנן בקפידה עוד בהיותו באנגליה.
נחוש והחלטי התמיד לבצע את כל ההחלטות שהחליט לקראת יום הולדתו העשרים וחמש – שכר דירה לא יקרה מידי במקום שקט עם נוף יפה, רחוקה מכל מה שהוא סימן לעצמו כאזורי הסכנה שלו, נרשם ללימודים בסמינר אורנים, והקשה מכל – עמד בגבורה במתקפת ההערות המזלזלות של בני משפחתו – בעיקר אימו, אבל גם אביו ואחיו הצטרפו – שראו בתכניתו לוותר על אזרחות בריטית ועל עבודה משתלמת בבנק כדי להפוך למורה במדינת ישראל עוד אחד מהשיגעונות של מיצי שנודע לשמצה בחוסר היציבות שלו ובהחלטותיו הפרועות וחסרות ההיגיון.
"ומזל שהם לא יודעים עלי את כל האמת." סח מיצי לאקס שלו כשהתקשר אליו להתלונן על חוסר ההבנה של הוריו, ובעיקר אימו, שטחו עיניה מלראות שהוא אדם חדש עכשיו, איש בוגר ונבון שזנח מאחוריו את משובות נעוריו.
עומר (שכונה בפי חבריו דוק מרגע שהחליט להפוך לרופא, ואף עמד בהחלטתו בנחישות ראויה לציון) נחשב רשמית לאקס המיתולוגי של מיצי, אם כי מי שבאמת היה בסוד העניינים ידע שהוא רק ריבאונד שלו אחרי אהבתו הנכזבת לחמי, כפי שמיצי היה רק ריבאונד של חמי שהיה הופך מן הסתם לאקס המיתולוגי של רוני לולא התעקשו רוני וחמי להמשיך בזוגיות הבלתי אפשרית בעליל שלהם למרות שכל מי שעיניו בראשו היה מבין מיד עד כמה הם לא מתאימים ועד כמה…
"אתה יודע שחמי לא בארץ." התפרץ דוק בחוסר רגישות אופייני – שתמיד הרגיז את מיצי – לתיאור המפורט של חוסר הצדק וההבנה שהפגינה משפחת מצקין כלפי ההומו המשפחתי.
שתיקה קצרה ורבת משמעות השתררה משני עברי קו הטלפון ואז אמר מיצי בקול נרגז שמקום הימצאו של מנחם ברנוביץ כלל לא נוגע לו, ושמאז עזב את הארץ בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה לא היה שום קשר ביניהם.
"אני יודע, בגלל זה אתה לא יודע שרוני נהרג."
כאב הראש העמום שריחף בשולי תודעתו של מיצי הפך במחי משפט אחד לטרום מגרנה מציקה במיוחד שפעמה סביב רקתו הימנית, משלחת ברקי כאב מעוורים לשולי הראיה של עינו הימנית. הוא השעין את גבו אל הקיר, גלש והתיישב בזהירות על הרצפה הקרירה ולחץ את אגרופו לארובת עינו שרטטה מכאב.
"אהרון מת? איך?"
"תאונת דרכים. נהג שיכור ומסטול על האופנוע שלו והתרסק לתוך עץ."
"מתי… מתי זה קרה?"
"בסוף ינואר. בסילווסטר הוא עוד חגג עם חמי ושבועיים אחר כך הוא נהרג כשיצא מהבית שלהם לבסיס והמשפחה שלו, הבני זונות האלה, הם לא הודיעו לחמי כלום עד שהיה מאוחר מידי. הם מיהרו לקבור אותו ולחמי נודע שהוא מת רק אחרי הלוויה."
"איך… מה… מה חמי עשה אחר כך?"
"לא הרבה. בהתחלה הוא המשיך לחיות כרגיל, ואז הוא החליט משום מה לנסוע לחו"ל, לקרובי משפחה של קוקו. יש להם מאפיה בצרפת."
"צרפת? אבל… אבל חמי לא מדבר צרפתית."
"אתה מכיר אותו, הוא קולט שפות בלי בעיות. אני בטוח שכיום הוא כבר מקשקש צרפתית שוטפת."
איפה… איפה בצרפת? איפה בדיוק הוא נמצא?"
"בניס. עובד שם במאפיה או פיצרייה, וכנראה ששכח מאיתנו לגמרי. אף אחד לא שמע ממנו מילה מאז שהוא נסע."
"אבל… אבל בטח בוריס… אולי האחים שלו… בטח אימא שלו?" מיצי, גונח מעצמת הכאב, נואש מהניסיון להגות משפט אחד שלם והשתתק.
"אתה יודע מיצי," העיר דוק בגסות, "שמרגע שנודע לך שחמי פנוי אתה לא מפסיק לגמגם?"
"אין לזה שום קשר לחמי. יש לי מגרנה נוראית, פלא שאני בכלל מצליח להגיד מילה." אמר מיצי בעלבון, ולפתע חש שדמעות עולות בעיניו.
"אהה…" פלט דוק, מצליח לדחוס להברה קצרה אחת חוסר אמון, קנאה וטינה שנצברו מזה זמן רב.
"מה אתה רוצה ממני עומר?" התפרץ מיצי בקול יבבני משהו, "רק הרגע נודע לי שרוני נהרג וחמי נעלם. הראש שלי מתפוצץ, אני סוגר, חייב ללכת להקיא."
הוא סגר ורץ לשירותים, ניסה להקיא לאסלה, אבל זה כאב מידי והוא ויתר, צנח על מיטתו ופרץ בבכי תמרורים, אומר לעצמו שהוא בוכה על מותו של אהרון בשארי הפרוע והיפה.
רוני כפי שהם קראו לו היה הצעיר שבחבורה, היו לו עיניים שחורות ולוהטות, צחוק כובש, עור קטיפה חלק ושחום, תלתלים קטנים ורכים וזין ענק ש…
לא! על זה הוא לא מוכן לחשוב בשום פנים ואופן.
עיוור למחצה מהכאב הוא כשל חזרה למקלחת, גישש בארון התרופות והלעיט את עצמו בכדורי אדוויל, ליתר בטחון הוסיף גם כדור ואליום ונירדם סוף סוף, חולם שוב על שלושתם – הוא, חמי ורוני.
הוא ייבב מתוך שינה כשראה על מסך דמיונו את פניו של חמי המאמץ לגופו את רוני והתכווץ מעלבון כששחזר בחלומו את הלילה ההוא ואיך הם נרדמו יחד אחרי שכל העסק הלוהט והמבולבל ההוא נגמר, משאירים אותו לבד למרות שרק רגע לפני כן…
הוא התעורר בוכה, רץ להקיא, ואחרי דקות מייסרות מעל האסלה נפטר מכל תוכן קיבתו וסוף סוף הצליח לישון שינה ארוכה ונטולת חלומות.

למחרת הוא חש הרבה יותר טוב ומיד אחרי העבודה – מיצי עבד במשרה חלקית כמתכנת בחברת היי טק קטנה ומתפתחת – שם פעמיו למתחם 'ביג' ונכנס לחנות סטימצקי כדי לחפש מתנה נאה לאימו שעמדה לחגוג את יום הולדתה החמישים וחמש בסוף השבוע.
הוא התלבט קשות בין אלבום תמונות מעוטר קישוטים בסגנון מיכל נגרין לבין רומן בלשי רומנטי ששמע עליו המלצות חמות כשחש שמישהו מביט בו. הסב את ראשו והנה חמי עומד ליד מדף הספרים במבצע ומביט בו.
"מה, אתה לא בחו"ל?" שאלו שניהם בבת אחת ופרצו בצחוק. מיצי חשב שחמי כמעט לא השתנה מאז ראה אותו לאחרונה בקיץ של מלחמת לבנון השנייה. הוא עדיין היה רחב כתפיים ושרירי, עדיין לבש את הג'ינס והטריקו הנצחיים שלו וידיו עדיין היו גדולות, קשות וחמות, וגם החיוך שלו היה אותו חיוך ילדותי ביישני, חיוך שרימז שחמי אף פעם לא היה בטוח לגמרי שנוכחותו רצויה, ובכל זאת משהו בו נראה מעט שונה – הוא היה חיוור מאוד ונראה קצת עייף. שערו, הבחין מיצי בזעזוע, החל להלבין מעט ברקות ועיניו נראו שקועות מידי בחוריהן.
"מה אתה עושה כאן מיצי?"
"בוחר מתנה לאימא. היא חוגגת חמישים וחמש, כל המשפחה מוזמנת, ההשתתפות חובה. מה מתאים יותר לדעתך לאירוע?"
"קשה לדעת מיצינקה, אני לא ממש מכיר אותה. אולי תיקח את שני הדברים ודי, זאת אומרת, אם יש לך די כסף. אתה עובד?"
"כן, עד שיתחילו הלימודים באוקטובר חזרתי זמנית להיי טק ואני מרוויח לא רע, ומה אתך?"
חמי חייך בעייפות. "חזרתי לעבוד כמדביק תוויות אצל דיאמנט, זה פה, ממול. בעצם הלכתי לקנות לי נעליים, אבל בדרך קפצתי לחפש מציאות בסטימצקי."
"תשמע חמי, שמעתי על רוני… דוק סיפר לי… אני ממש…"
"עזוב." חתך אותו חמי, "אני לא רוצה לדבר על זה."
למיצי הוקל, לא שהוא לא הצטער בכנות על מותו הטראגי של רוני, אבל מעולם לא ידע מה להגיד בנסיבות כאלו והגישה הקשוחה של חמי שדחתה כל אפשרות להבעות צער הקלה על מבוכתו.
"או. קי. חמי, אני מבין. תשמע, אפשר להזמין אותך לאכול צהרים?"
"אהה…" חמי היסס קצת, אבל מיצי עשה את הפרצוף המתחנן הזה שידע שחמי לא עומד בפניו והוא הסכים.
אחרי שהם שילמו על קניותיהם – חמי קנה רומן ישן בהנחה ומיצי קיבל את עצתו וקנה לאימו את שתי המתנות והוסיף כרטיס ברכה עליז – הם ישבו על שיפודי פרגיות וסלטים באולם הגדול של מסעדת 'שיפודי התקווה' ועדכנו זה את זה בחדשות.
חמי בירך את מיצי על שעזב את בית הוריו, אמר שלדעתו שילוב של לימודים ועבודה זה רעיון מעולה, והוסיף שגם הוא צריך להשכיר לעצמו דירה משלו כי הוא חש שלבוריס מתחיל להימאס מנוכחותו, ולבית שחלק עם רוני אין באפשרותו לשוב.
"מי גר שם עכשיו?" שאל מיצי בסקרנות.
"ליאור חזר מתל אביב ושכר את הבית. הוא עשה מהדירה למטה סטודיו. אתה בטח מתאר לעצמך איזה מסיבות הולכות שם כל סוף שבוע."
"כן, אני מתאר לעצמי." דחס מיצי מזלג עמוס בסלט לתוך פיו, מציץ לעבר חמי. הם החליפו מבט מהיר ומיד השפילו עיניים איש לצלחתו, מנסים לגרש ממוחם את הזיכרונות מהמסיבות המפורסמות של ליאור.
"למה אתה לא משכיר דירה בשכונה של בוריס? תמיד יש שם דירות פנויות." שינה מיצי נושא.
"כן, כנראה שזה מה שאני אעשה." אמר חמי בחוסר רצון.
"נמאס לך מקרית אתא?"
"לגמרי."
"זה בגלל רוני, בגלל שהכול מזכיר לך אותו?"
"כן, משהו כזה." אמר חמי בחוסר רצון, ואחר כך העיר שהדירה הישנה שהוא ורוני גרו בה בזמנו בשכונת עיר גנים, זו שהייתה בבלוק שעמד ממש מול הרמזורים של צומת דשנים נהרסה סוף סוף, וגם הבלוק לידה הרוס, ועכשיו יחידות החילוץ של המשטרה, או הצבא, הוא לא בטוח, עושות שם אימונים בחילוץ נפגעים מהריסות. הוא עובר שם כל יום בדרכו לעבודה והמראה מעיק עליו.
"אם היית גר בקרית עמל כמוני לא היית צריך לעבור משם." אמר מיצי ותוכנית נפלאה החלה מתרקמת במוחו.
"הייתי מת לגור בקרית עמל." אמר חמי, "אבל יקר לי שם מידי."
"לא אם תגור עם שותף."
"אני קצת קשיש מידי להתרגל לשותף. אפילו עם בוריס קשה לי להסתדר לאחרונה."
מיצי תהה בינו לבין עצמו אם חמי ובוריס… אחרי הכול בזמנו הם היו מעין זוג ו… עדיף לא לחשוב על זה.
"יש לי דירה נהדרת עם שלושה חדרים ונוף נהדר של עמק יזרעאל. מהחלון של חדר השינה אפשר לראות את הפסל של אלכסנדר זייד." סיפר לחמי, "הבעיה היא שהבלוק שאני גר בו נמצא בסוף הרחוב, ממש בקצה היער, ודי מפחיד שם בלילה." הוסיף, כמדבר לפי לתומו, וניסה לפגוש במבטו את עיניו של חמי שנאבק בשיפוד הלוהט שבצלחתו.
"ממה אתה פוחד? מדובים וזאבים?" חייך חמי וסוף סוף הרים את עיניו מהצלחת והביט בפניו של מיצי.
"בעיקר מהיללות של התנים, ואומרים שיש גם חזירי בר שמסתובבים שם בלילה שלא לדבר על נרקומנים שבאים לפרוץ לבתים ו… נו, די כבר חמי, בוא תגור איתי, כמה בוריס לוקח ממך? בטח איזה מאה דולר, אני אקח ממך פחות."
"בוריס מסרב לקחת ממני שכר דירה וזו אחת הסיבות שלא נוח לי לגור שם." אמר חמי ונאנח, "וגם… לא חשוב."
"מה, מה גם? תספר."
"מאז שחזרתי לקרית אתא אני חולם המון על אהרון ולא רק בלילה… גם כשאני ער אני מרגיש לפעמים שהוא עדיין איתי, אתה מבין?"
מיצי חש צמרמורת חורשת לאורך עמוד השדרה שלו. חמי היה האדם האחרון שאפשר היה לצפות ממנו שיראה רוחות רפאים, או יחלום בהקיץ. תמיד היה נמרץ ומעשי כל כך ואופטימי ללא תקנה ואילו כעת הוא נראה נואש מעט וכל כך עייף ועצוב.
"חמי אתה נראה מותש, אתה צריך מישהו שיטפל בך. בוא לגור איתי, בבקשה?"
חמי שלף מפית ניר ומחה בקפידה את פיו לפני שדיבר. "אחרי כל מה שהיה איתנו אתה עדיין רוצה אותי אצלך?" שאל וקימט את המפית לכדור קטן והדוק.
"כן." אמר מיצי וחש איך רקותיו הולמות בכאב, גרונו מתכווץ וצורב ולחייו מתלהטות.
"אני לא יודע מיצי," החל חמי לנסח חרש סירוב, נוגע תוך כדי כך בעדינות מתנצלת בברכו של מיצי שהבין שוב, בפעם המי יודע כמה, שעדיין לא נפטר מהקראש שלו לחמי, קראש עקשן שהתחיל אצלו מהרגע שנפגשו והיה צריך להעלם זה מכבר אבל…
"לפחות בוא לבקר אצלי, בבקשה חמי?"
"אבל…" זע חמי באי נוחות בכיסאו לנוכח הלהיטות שראה בפניו של מיצי, להיטות נואשת שהרתיעה אותו כל פעם מחדש. "אני לא בטוח שזה רעיון טוב מיצי, בהתחשב בהיסטוריה שלנו אולי עדיף ש…"
"אז בוא רק לביקור קצר, אני צריך עצה בקשר לצביעת הדירה ואתה מבין בזה יותר ממני." אלתר מיצי בבהילות, יודע שהוא שוב עושה את אותן טעויות ולא מסוגל לעצור בעצמו, "וחוץ מזה קניתי כוננית מדפים מאיקאה ואני חושב שהרכבתי אותה לא טוב. היא לא ממש יציבה, כשנוגעים בה היא מתנדנדת."
חמי הצטחק ונכנע. "בסדר מיצי, אני מודה לך על ההזמנה ואני אשמח לבוא, אבל זה רק ביקור ידידותי. תזכור את זה."
"אין בעיות." חייך מיצי ומתח את רגליו כך שנגעו קלות באלו של חמי. רקותיו חדלו לפעום בכאב, אבל פניו עדיין להטו בהתרגשות וליבו פעם בחזקה. "קדימה, בוא נלך." קרא וקם עוד בטרם סיים את הקפה שלו.
"מה? עכשיו?" הופתע חמי.
"כן, בטח. למה לא? הלכנו?"
חמי סיים את הקפה וקם. "הלכנו."
"איפה המכונית שלך חמי?" שאל מיצי והסתכל סביבו, מחפש את הניסן הישנה שחמי נהג בה מאז שהכיר אותו.
"מכרתי אותה כשנסעתי לצרפת. אני נטול מכונית."
"אז איך אתה מגיע לעבודה?"
"תלוי, בדרך כלל באופניים או באוטובוס, ולפעמים בוריס נותן לי את האופנוע שלו. היום באתי עם אופניים, השארתי אותם נעולים בעבודה. יש לך רכב?"
"כן, בטח. קניתי את המאזדה של אחי."
"יופי, ממש לא בא לי לרכב על אופניים בחום הזה." נאנח חמי בהקלה וצנח על המושב לצד הנהג.
"אתה מרגיש טוב חמי? אתה נראה קצת… לא יודע, קצת חיוור."
"אני בסדר, אל תדאג."
"אתה לוקח את התרופות שלך בזמן וכל זה?"
"כן, בטח. רוני דואג להז…" הוא תפס את עצמו באמצע המשפט והשתתק, ואחר כך ניסה לתקן ואמר שהוא התכוון להגיד שבגלל שרוני היה מזכיר לו כל יום אז… ושוב נואש והשתתק.
ברכב השתררה שתיקה מעיקה שלא התפוגגה עד שמיצי לקח יוזמה ושאל את חמי מה בדיוק הוא עשה בצרפת.
"קרואסונים." אמר חמי.
"עשית קרואסונים?"
"כן, בדרך כלל, ולפעמים גם פיצות, אבל רוב הזמן הייתי במשמרת הבוקר של הקרואסונים."
"דוק אמר שהיית בניס, יפה שם?"
"כן, מאוד. יש טיילת מדהימה וחוף מקסים. מקום ממש יפה."
"אז נהנית?"
"לא."
מיצי נאנח, חמי קיצר בתשובותיו בצורה מתסכלת ובכל זאת הוא המשיך לנסות לפתח שיחה. "התגעגעת לארץ?"
"לא ממש. למה יש להתגעגע כאן? התגעגעתי בעיקר לחברים ולמשפחה. המשפחה של קוקו ממש נחמדה וכולם היו בסדר איתי, אבל לא הצלחתי להתיידד שם באמת עם אף אחד."
"לא פגשת מישהו חמוד?"
"פגשתי המון חמודים, בעיקר על הטיילת, הם נוהגים להחליק על רולר לאורך הטיילת וכשחם הם ישר מורידים חולצות. זה מחזה ממש יפה, אבל לא ידעתי על מה לדבר אתם."
"לא הצלחת ללמוד צרפתית?"
"דווקא כן. הצרפתית שלי נעשתה די סבירה, אבל…" הוא גנח בתסכול, "לא היה לי כוח להתחיל להסביר למה באתי לשם. אני לא מסוגל לדבר על רוני בצרפתית."
"ובעברית אתה כן יכול?"
"לא כל כך. כל מה שאני אומר נשמע לא מדויק ומזויף כזה. אם אני לא מספר עליו אני מרגיש בוגד, ואם אני כן מספר זה נשמע כמו שקרים. אני חושב שרק מי שהכיר אותו וידע איך היינו יכול להבין."
"בגלל זה הלכת לגור אצל בוריס?"
"כן. בהתחלה זה היה בסדר, אבל אז דניס חזר מאילת, זוכר אותו? הג'ינג'י הקטן הזה? ועכשיו אני מרגיש שאני תקוע להם באמצע, וזה מזכיר לי." הוא שלף את הנייד שלו, "כדאי שאני אתקשר לבוריס שלא ידאג לאן נעלמתי."
הוא שוחח קצרות עם בוריס ברוסית ואחר כך פיהק פיהוק גדול, השעין את ראשו על משענת המושב, עצם את עיניו ונרדם.
מיצי נהג בשתיקה, מניח לו לישון עד שהגיעו לפניה לכיוון קרית עמל ואז הניח בעדינות יד על ברכו. חמי התעורר מיד, התנער קלות וחייך חיוך נבוך. "שכחתי כבר כמה יפה כאן." העיר, מביט סביבו בשביעות רצון.
"הדירה קצת מוזנחת, אבל אני אוהב את הרחוב הזה." הסביר מיצי, "כולו כמה בלוקים קטנים ואף פעם אין לי בעיית חנייה. ומה שאני הכי אוהב זה שתוך כמה דקות אני מגיע ברגל לגן הלאומי של בית שערים."
"בתנאי שאף חזיר בר רעב לא מנסה לנשנש אותך קצת בדרך." התבדח חמי וצחק כשמיצי ציין בשיא הרצינות שחזירי בר פוחדים מבני אדם ומסתובבים רק בלילות, וחוץ מזה הוא די בטוח שהם צמחונים.
מיצי לקח על עצמו את תפקיד המדריך והסביר לחמי שלכל בלוק ברחוב גורדון יש שתי כניסות, ובכל כניסה ארבעה דירות. "בכניסה ממול יש זוג מאוד נחמד שחיבר שתי דירות ויצאה להם דירה מהממת," ריכל, "השכנה שלהם מלמטה רוסיה, אימא חד הורית שגרה שם עם אימא שלה והילד."
"ומי גר בכניסה שלך?" שאל חמי בסקרנות שהזכירה למיצי את חמי הישן שהכול עניין אותו ושרצה לדעת הכול על כולם.
"למטה גרים כמה סטודנטים מהטכניון, רציניים כאלו, כל הזמן לומדים ולומדים. רק בימי שישי הם מרשים לעצמם להביא בנות ולהשמיע קצת מוזיקה אבל ממש לא רעשנית ולמחרת הם תמיד מבקשים סליחה אם הפריעו. לפלפים כאלו." הצטחק מיצי, "ובדירה מולי גר קשיש רוסי אחד שנמצא כל הזמן בבית הכנסת ובקושי אומר לי בוקר טוב. רק במוצאי שבת כשהנכדים קופצים לבקר יש אצלו טיפה רעש, אבל לא רציני."
"אחרי שגרת בלונדון ובחיפה לא שקט לך מידי כאן?"
"כן, לפעמים קצת שקט, אבל האמת שאני דווקא די נהנה מזה. אם אני רוצה לדבר עם אנשים אני קופץ להורים והם מוציאים לי מהר מאוד את החשק להיות עם עוד בני אדם."

הם נכנסו לדירה של מיצי שהייתה נקייה למדי, אבל מרוהטת רק למחצה וקירותיה באמת היו טעונים צביעה. חמי בדק את הכוננית ומיד הבחין שמיצי הרכיב את הסרגלים שלה הפוך.
"איזה סרגלים?" שאל מיצי בתום לב ובלי להיעלב מצחוקו של חמי הביא את סט המברגים שהיה לו בבית. הם בילו שעה נעימה בפירוק והרכבה מחדש של הכוננית שסוף סוף הפסיקה להתנדנד ועמדה יציבה, ואחר כך מיצי הראה לחמי את הספה שהוא מתכנן להזמין מהקטלוג של איקאה והם התווכחו קצת אם אפשר להזמין ספה רק לפי תמונה או כדאי להתאמץ ולנסוע עד איקאה כדי לבדוק אותה קודם? ואולי בכלל עדיף לקנות ספה מנגר רהיטים מקומי ולא להרחיק עד איקאה שלוקחת את כל הפרנסה מיצרני רהיטים מקומיים?
"אתה לא רעב חמי? אני מת מרעב. בוא נכין חביתה." הציע מיצי אחרי שגמרו להיזכר בספה הישנה של חמי שאבו ראמי ריפד מחדש, ושאלו את עצמם איפה נמצא כעת ג'ורג'י היפה, בנו הצעיר של אבו ראמי שהתאהב בליאור ונשלח לגלות בחו"ל.
הם הכינו יחד ארוחת ערב עם טוסטים וחביתת ירקות, ומיצי שוב התלונן שהוא שמן ומגעיל, וכרגיל חמי אמר לו להפסיק לדבר שטויות כי הוא ממש בסדר כמו שהוא.
"אתה זוכר איך ננעלתי בשירותים ולא נתתי לך לראות אותי כי הרגשתי מכוער נורא?"
חמי צחק ואמר שאת החוויה הזו הוא לא ישכח לעולם ושהכמה הימים בהם הם היו יחד אחרי שרוני החליט שהוא סטרייט ועזב אותו חקוקים על לוח ליבו.
"הייתי כזה טיפש." אמר מיצי וניסה לחייך למרות שהזיכרונות שהיו לו מהשבוע הנפלא והנורא ההוא כשהיה הריבאונד של חמי ולא הבין את זה עד שרוני חזר צרבו את ליבו עד היום.
"לא היית טיפש מיצי, היית מתוק ורציני, לא אשמתך שלא הבנת מה קורה. הכול היה באשמתי, הייתי כל כך עצבני על רוני… אף פעם לא ביקשתי ממך סליחה שניצלתי אותך כדי להרגיז אותו." חמי נאנח, "זו הייתה תקופה זוועתית לכולנו. אני די מתבייש כשאני חושב על ההתנהגות שלי אז."
"מי שבאמת צריך להתבייש זה רוני." אמר מיצי בחריפות, ומיד נמלא חרטה על שדיבר סרה במתים והתנצל.
"כן, רוני היה צריך להתבייש, אבל אתה יודע איך הוא היה… אני אשם שויתרתי לו וסלחתי לו כל פעם מחדש במקום לזרוק אותו. אולי, אם הייתי פחות ותרן, הוא היה חי עדיין."
"אין טעם לחשוב מחשבות כאלו חמי, זה לא מביא שום תועלת. תפסיק עם זה!" הטיח מיצי את הצלחות המלוכלכות בכיור.
"אתה חושב שאני לא יודע שאין בזה טעם?" הביא חמי את הכוסות לכיור, "אני מנסה להפסיק לחשוב ככה ולא מצליח."
"אולי זה יעזור לך?" התרומם מיצי על קצות אצבעותיו כשהוא מניח את כפות ידיו על כתפיו של חמי ונישק את פיו.
"מיצי?" לחש חמי בייאוש ומסגר בעדינות את פניו של מיצי בכפות ידיו, "מה אתה חושב שאתה עושה מיצי?"
"מנשק אותך." השיב מיצי בתוקפנות ונישק אותו שוב, והפעם החזיר לו חמי נשיקה, אימץ אותו בכוח לגופו ושאל אם הוא בטוח.
"כן." אמר מיצי, "אני בטוח." ומשך אותו לחדר השינה.
"אבל אין לי קונדומים." נזכר חמי אחרי ששכבו והתלטפו והתנשקו על המזרון שהניח מיצי על רצפת חדר השינה שלו כי עדיין לא החליט איזה מיטה הוא רוצה לקנות.
"לי יש." שלף מיצי משידת מגרות חורקת שהשאיר הדייר הקודם חבילת קונדומים בתולית שיד גבר טרם נגעה בה.
"מיצי…" נאנח חמי, "אני באמת לא בטוח שזה רעיון כל כך טוב."
למרות שהבטיח לעצמו שהפעם הוא לא מחמיץ את ההזדמנות, שהפעם הוא ישחק אותה קול ויכבוש את ליבו של חמי בהתנהגותו הבוגרת והנבונה לא הצליח מיצי להתגבר על אכזבתו ופרץ בבכי וחמי המבוהל מיהר לחבק אותו ולהתנצל, וגמגם שזה לא בגלל מיצי אלא בגללו, הכול באשמתו, מה שרק הגביר את בכיו של מיצי.
"לפחות אתה יכול לבכות." אמר חמי בזעם כבוש אחרי שנואש מלהרגיע את בכיו של מיצי.
"למה אתה מתכוון?" ניגב מיצי את פניו הלחות בסדין.
"אני מתכוון למה שאני אומר, תמיד התכוונתי לזה. יש לך מזל שאתה יכול לבכות כל פעם שרע לך ואתה עצוב. אני, מאז שרוני מת, לא הצלחתי לבכות אפילו פעם אחת, ואם כבר מדברים על זה, גם להעמיד את הזין לא הצלחתי. בגלל זה אמרתי שזה רעיון לא טוב, ואל תתחיל להגיד עכשיו שאתה מכוער ושמן ושעיר וכל השטויות האלו. אתה בסדר גמור מיצי, אתה מותק ואחלה בן אדם, אבל אני דפוק ושרוט, הכול בגללי. יותר טוב שאני אלך מכאן." אמר חמי וקם.
"אל תהיה טמבל." קם גם מיצי, "לא מתאים לך להיות דרמה קווין." נזף בחמי, "אם אתה לא יכול אז לא, אבל אין טעם שתיסע עכשיו לבוריס. לך תתקלח ואחר כך נראה יחד טלוויזיה ונלך לישון, ומחר בבוקר אני אוריד אותך בצומת קרית אתא. זה לא נראה לך יותר הגיוני?"
חמי ניסה לחייך. "הרבה יותר הגיוני." הסכים, "יש לך איזה טריקו נקי לתת לי מיצי?"

מקולחים, ריחניים ולבושים שארוולים מרופטים וחולצות טריקו דהויות מרוב כביסה הם נשענו על הכריות של מיצי וצפו בטלוויזיה שנחה על שידת המגרות החורקת מול המזרן שלו, זיפזפו לפה ולשם עד שהגיעו למה שנראה כמו סרט קאובויים, ופתאום גילו שהם צופים בהר ברוקבק המיתולוגי.
"אני לא מאמין, שוב פעם הקאובויים המיופייפים האלו עם כל החפירות והכבשים שלהם." נאנח חמי, "אתה זוכר איך כעסת על דוק שהלך אתך לסרט הזה בפעם הראשונה ואמר את כל הדברים הלא נכונים בזמן הלא נכון, ובגלל זה התעקשת לראות אותו שוב איתי?"
"ואתה הלכת איתי כי רוני לא רצה לראות סרט של הומואים אפילו שזה היה בקולנוע נידח בנווה שאנן? הייתי כל כך רזה וחלק אז."
"לדעתי היית רזה מידי, אני מעדיף אותך ככה." אמר חמי וליטף בעדינות את כף ידו של מיצי ששמח שהחדר חשוך ואי אפשר לראות שהוא מסמיק.

הם צפו בדממה בסרט שלדעת חמי היה עיבוד לא מוצלח של הנובלה לפיו הוא נעשה, ולדעת מיצי הוא הכיל יותר מידי כבשים, נשים ונופים של מונטאנה, ומעט מידי בני אדם ממין זכר בלי בגדים.
לקראת סופו של הסרט מיצי, שהתחיל לנקר עוד קודם, גלש למטה, הסמיך את מצחו אל ירכו החמימה של חמי ונרדם. הוא התעורר כשהסרט נגמר וגילה שחמי בוהה בכותרות הרצות על רקע הנופים מרהיבי העין של מונטאנה ודמעות זולגות חרש על לחייו.
"חמי?" לחש, מבוהל מעט, "הכול בסדר?"
"אתה יודע שרוני לא ראה אף פעם את הסרט הזה? הוא הבטיח שנראה אותו יחד כשיקרינו אותו בטלוויזיה, אבל לא הספקנו." רטטו כתפיו החסונות של חמי בבכי, "זה עוד דבר שהוא לא הספיק. אני לא מצליח לקלוט שהוא מת מיצי… כל הספרים שהוא עוד לא קרא, והסרטים שהוא לא ראה, והמקומות שהוא לא ביקר בהם…"
הוא התייפח בזרועותיו של מיצי, מתאבל על רוני שמת בגיל צעיר מידי ובסופו של דבר נרדם ובשנתו חלם על רוני דוהר על אופנועו בלי קסדה, צוחק צחוק פרוע, מאושר וחופשי.
מיצי שכב שעה ארוכה לצידו של חמי החולם, מביט בשמורותיו הרוטטות מתוך שינה, מנסה לנחש מה חולף במוחו ולמה הוא מחייך עד שהעייפות גברה עליו וגם הוא נרדם.

כמו תמיד חמי התעורר מוקדם מאוד, אבל הבוקר, לשם שינוי, פעמה זקפת בוקר עקשנית בין רגליו, משכיחה ממנו את העובדה שהדהימה אותו כל בוקר מחדש – רוני איננו עוד בין החיים.
מנומנם מכדי להתפלא שהזין שלו שוב מתפקד הוא שלח את ידו, גישש ומצא גוף רך ושעיר מפורקד לצידו ומשך אותו אליו, מיקם את אברו בין שתי עגבות רכות ומתמסרות, השעין את לחיו על כתף בשרנית ומנומשת, אחז ביד בוטחת בזקפה חלקלקה שהתאימה בדיוק למימדי כף ידו, וכמעט מבלי משים חזר על אותן תנועות שנהג לבצע פעם עם רוני.
אפילו במצבו המנומנם העכשווי היה לו ברור שהוא לא במיטה עם רוני דק הגזרה והחלקלק. הגוף שנצמד אליו היה עבה יותר, שעיר יותר ורך הרבה יותר. חמי נזהר מאוד לא לחדור לתוך הגוף הצייתן שהתנשם ורעד תחתיו באורח מענג ביותר ורק אחרי שגמר, במהירות שהפתיעה אותו, קלט שהוא במיטתו של מיצי, הריבאונד הנצחי שלו.
הוא המשיך ללטף בתנועות בטוחות ומנוסות את אברו של מיצי שגמר דקה אחריו ואחר כך הסתובב וכבש את פניו בחזהו, מצמיד אל בטנו את חלציו הדביקים.
"אין לי מושג איך עשית את זה מיצי," אמר, מלטף בעדינות את גבו וישבנו של הצעיר השמנמן שהתרפק עליו, "אבל אחרי כמה שעות אתך גם בכיתי וגם… נו, אתה יודע."
"לא, אני לא יודע." כבש מיצי חיוך ניצחון, "תסביר לי."
חמי נישק את מצחו וניסה להסביר. "אחרי שרוני מת אני כאילו… כאילו גם הפסקתי קצת לחיות. בקושי ישנתי, בקושי אכלתי, לא הצלחתי לחשוב על סקס וגם לבכות כמו שצריך לא הצלחתי. הרגשתי קפוא."
"ואני הצלחתי להפשיר אותך?"
"כנראה שכן, תודה מיצי."

2.
"אולי נישאר היום בבית ונתפנק לנו במיטה?" הציע מיצי בזמן ארוחת בוקר.
"רעיון נחמד, אבל לצערי אני חייב ללכת לעבוד." אמר חמי והתחיל להכין לעצמו סנדוויצ'ים עם גבינה לבנה ומלפפון חמוץ שמצא במקרר.
"יש לך משהו דחוף בעבודה?" הגיש לו מיצי פרוסות של גבינה צהובה.
"כן, כוונות."
"מה? כוונות למה?"
"כוונות לאם 16 מיצי, אנחנו קבלני משנה של מפעל שמספק אותם לצה"ל. הם מייבאים אותם מטייוואן ואנחנו מסמנים אותם, עשרים אלף כוונות ממתכת צבועות בשחור, ארוזות בקופסאות של מאה עשרים חתיכות לארגז."
"זו עבודה קשה?"
"לא ממש, אבל כל כוונת ארוזה בתוך שקית וצריך להוציא, לסמן, להכניס חזרה, לכתוב על כל קופסא את המספרים הסידוריים של הכוונות שבתוכה. לוודא שאין בלגן ושלא סמנו מספרים לא סדירים חס וחלילה, ועד עכשיו אני שובר את הראש איך נשארנו פתאום עם עשר כוונות מיותרות. אני חושב שאורה שמה אותם הפוך."
"הפוך?"
"כן, יש ארבע שכבות ובכל שכבה שלוש שורות של עשר חתיכות וכל שתי שכבות צריכות להשתלב אחת בשנייה ובאמצע שמים חוצץ ו… אני מבלבל לך את המוח ולכן אני לא אספר לך שאחרי שעשינו תשע עשרה ארגזים התברר פתאום שיש טעות במק"ט והיום נקבל אותם חזרה עם מק"ט צבוע ונסמן מחדש… מזל שהבוס הביא איזה ילד שנמצא בחופשת קיץ שיעזור לנו."
"מה זה מק"ט?"
"מס' קטלוגי, כתבו שלוש במקום ארבע ודפקו הכול."
"הן כבדות, הכוונות הללו."
"כן, די. ארגז אחד עוד אפשר לסחוב בידיים, אבל בשביל שניים אני צריך עגלה, ומהמפעל ההוא מתקשרים כל הזמן לנדנד שנעבוד יותר מהר, וכמה שאני מסביר להם שכל סימון אורך דקה וחמש עשרה שניות ולכן אי אפשר לסמן יותר ממאה בשעה, וגם זה רק בתנאי ששני הלייזרים עובדים… וכמובן שיש לנו עוד קליינטים שגם להם יש דרישות."
"והכל נופל עליך?"
"הסגן עוזר לי כמה שהוא יכול, אבל אשתו התחילה לעבוד במשמרות לילה בבית חולים, והבן שלו בוכה בלילות ולא נותן לו לישון. הוא עייף ומפהק כל הזמן ומדביק אותי בפיהוקים שלו, וחוץ מזה הם קנו דירה שצריך לשפץ… יש לו בלגן שלם בחיים. הבנות מהגרפיקה עוזרות לי כמה שאפשר, אבל גם להן יש את העבודה שלהן… רוב הזמן אני מתוזז בין שני הלייזרים ובקושי יש לי זמן להשתין."
"אני מתחיל להבין למה הם הסכימו לקבל אותך בחזרה לעבודה."
"הסכימו? אתה צוחק? קפצתי בוקר אחד להגיד שלום ויצאתי משם רק בערב. אפילו לא שאלו אם אני מעוניין לחזור, הסגן פשוט חטף אותי, תקע אותי מול הלייזר וזהו."
"הם יודעים על רוני?"
"אמרתי להם שהוא איננו ודי, לא נכנסתי לפרטים והם לא שאלו. יותר טוב ככה."
"אז הם לא יודעים שהוא מת?"
"אין לי מושג מה הם יודעים ומה לא וזה לא מעניין אותי. החיים הפרטיים שלי הם עסקי, אין להם קשר לעבודה שלי."
"טוב, הבנתי, אתה חייב ללכת. לפחות תן חיבוק." דרש מיצי וקיבל את החיבוק שלו בתוספת נשיקה.
"חמי, מה יהיה אתנו?" שאל וכבש את פניו בחזהו של חמי, מנסה להעמיד פנים שזו לא שאלה חשובה ורצינית שכל עתידו תלוי בה.
"מה אתה רוצה שיהיה?"
"אני רוצה שתבוא לגור איתי ושנצבע יחד את הדירה."
"טוב." הסכים חמי מיד, "אבל רק בתנאי שאני אשלם לך שכר דירה."
"אל תדאג, אני אקרע אותך בשכר דירה." הבטיח מיצי, מנסה להיראות קשוח, ומיד אמר שעל החודש הראשון הוא מוותר לחמי בתמורה לצביעת הדירה.
"איזה בעל בית קשוח אתה." צחק חמי, "נורא ואיום, תבוא לאסוף אותי בארבע מהעבודה ונלך לקנות צבע, וביום שישי בבוקר נתחיל לצבוע. אם נהיה חרוצים ויעילים נסיים עד מוצאי שבת. יש לך חצי יום לחשוב איזה צבע אתה רוצה בחדר שלך. אני רוצה לצבוע את החדר שלי בכחול ירקרק." "החדר שלך? אתה לא רוצה…" פניו של מיצי החווירו ואחר כך האדימו. "לא חשוב." עצר את עצמו באמצע השאלה ותקע את פניו הלוהטות בתוך המקרר, מעמיד פנים שהוא מחפש יוגורט.
"מיצי, נו, די. תסגור את המקרר, תסתכל עלי." ביקש חמי ותקע תפוח לשקית האוכל שלו.
"לא רוצה." סגר מיצי את המקרר, אבל התעקש לעמוד בגבו לחמי.
"אני אישן אתך כשתרצה, אבל אני זקוק לקצת פרטיות מיצינקה, אני מקווה שאולי אני אוכל לחזור לכתוב בעתיד ואני צריך חדר משלי."
"מה? הפסקת לכתוב? מה עם הסיפורים שלך והבלוג?"
"את הבלוג מחקתי עוד בחורף והסיפורים… עזוב, לא בא לי לדבר על זה. אנחנו חייבים לזוז מיצי, כבר מאוחר ואני צריך להחתים כרטיס בשמונה."
"אנחנו יכולים לדבר בנסיעה." הציע מיצי.
"לדבר על מה?"
"עלינו, אני רוצה לדעת איפה אנחנו עומדים."
"אין לי מושג חמוד, בוא נתחיל בתור שותפים לדירה וחברים ותיקים עם היסטוריה משותפת ונראה לאן זה ילך משם, בסדר?"
"יש לי ברירה?" נאנח מיצי.
"כן, אתה יכול להגיד שלא נראה לך ולהעיף אותי."
"ואז מי יצבע לי את החדר בלוונדר חיוור ויתלה לי סוף סוף את הוילון שקניתי באיקאה?"
"לוונדר חיוור ווילונות מאיקאה? איזה הומו אתה! באיזה צבע הוילונות?"
"ורוד פוקסיה מפוספס בירוק בקבוק."
"ורוד פוקסיה מפוספס… שאלוהים יעזור לי." גנח חמי בדרמטיות, וכאילו חתמו הסכם חשאי הם שמו בצד את השאלה – עתיד יחסינו לאן – וכל הדרך לצומת דשנים סיפרו זה לזה בדיחות גסות, צחקו ושרו עם הרדיו, מניחים לשאלת מהות הקשר שלהם לפתור את עצמה לבד.

מיצי סיים מוקדם את יום עבודתו ומיד כשיצא ממשרדו הקטן והממוזג התקשר לבוריס. "אני חייב לדבר אתך." הודיע לו.
"על מה?" שאל בוריס בחשדנות.
"על מה אתה חושב? על חמי."
"אני די עסוק." ניסה בוריס להתחמק.
"גם אני. אחרי הצהרים אנחנו הולכים לקנות צבע כדי לצבוע את הדירה."
"איזה דירה?"
"הדירה שלי, שלנו."
"חמי ואתה הולכים לגור יחד?"
"כן, אבל רק כשותפים."
"יופי, רעיון מצוין. דניס התחיל לקנא בחמי ושיגע אותי."
"הייתה לו סיבה לקנא בוריס?"
"אל תתחיל גם אתה, ואני לא מבין בשביל מה אתה צריך לדבר איתי, אתה רוצה לגור עם חמי, בבקשה. הוא שותף טוב, תמיד משלם בזמן, קונה חלב, שוטף כלים, מתקן דברים בבית, מוכן תמיד לתת יד."
"וגם זין." העז מיצי להוסיף.
"כן, גם, אבל אני מעדיף את התחת שלו." החזיר לו בוריס כגמולו, "למרות שמאז שרוני התרסק לתוך עץ… טוב, אולי כדאי שתבוא לפה."

הדירה של בוריס הייתה מבולגנת כרגיל, אבל יחסית נקייה. בוריס ישב בתחתונים בלבד מול המאוורר, שתה בירה ועיין בספר עבה.
"רוצה בירה?"
"לא, אני נוהג."
"תן לחמי לנהוג, זה עוד דבר טוב אצלו, הוא לא משתכר אף פעם."
"תראה בוריס…" ניסה מיצי לאחוז את השור בקרניו, אבל בוריס שהיה לו יתרון של יותר משלושים שנה על פני מיצי הנרגש והמתוח צחק וטפח אל ברכו בחביבות.
"אל תתעצבן כל כך ילד. אתה אוהב את חמי שלי?"
"כן, והוא לא חמי שלך."
בוריס נשף בקוצר רוח. "כל פעם אני צריך לעשות מחדש את אותה שיחה. אני מקווה שאתה לא מתכוון לאיים עלי כמו אהרון?"
"הוא איים עליך? במה?"
"בסכין. לא מצא חן בעיניו שאני וחמי מעלים מידי פעם זיכרונות מהתקופה שהיינו יחד."
"גם בעיני זה לא מוצא חן, אבל אין לי סכין."
"נו, תודה לאל על זה. אני כבר זקן מידי לסצנות כאלו." גיחך בוריס שלמרות חמישים שנותיו נראה רחב, חזק ושופע מרץ גברי תוקפני שגרם למיצי לחוש צעיר וילדותי. בוריס רכן אליו, אחז בברכו בכף יד ענקית ומעך אותה, "תקשיב לי ילד, אתה מקשיב?"
"כן." לחש מיצי.
"טוב, כי אהרון ז"ל לא היה כל כך טוב בלהקשיב. אולי, אם הוא היה מקשיב יותר ומתרגז פחות הוא לא היה ז"ל, אבל מה שקרה קרה ואין מה לעשות, אז אתה תלמד לקח ותקשיב."
"אני מקשיב."
"אני וחמי, אנחנו מכירים כבר שנים ויש לנו הבנה, הבנת?"
"איזה הבנה?"
מין הבנה כזו, זה משהו פרטי ביני לבינו. לא צריך להתעצבן ולא להיכנס ללחץ, זו לא אהבה, לא זוגיות ולא נעלים. אני לא רוצה לגור איתו ולא אכפת לי עם מי הוא ישן. אנחנו רק חברים טובים שמידי פעם נסגרים לנו יחד בחדר שינה ומבינים זה את זה. הבנת?"
"כן." ניסה מיצי לשחרר את ברכו המעוכה, אך לשווא. "אבל מה אם חמי ישן עם מישהו שלא אוהב שהוא נסגר אתך בחדר שינה? אתם לא יכולים להבין זה את זה במקום אחר?"
"בגילי אני מעדיף לעשות את זה בחדר השינה שלי." פסק בוריס וכבש חיוך.
מיצי ששאב אומץ מהחיוך הזה הדף את ידו של בוריס מעל ברכו וקם. "למה אתה לא מבין שאף חבר של חמי לא יהיה מוכן שהוא ייסגר בחדר שינה עם מישהו אחר?"
"אני לא מישהו אחר." נשען בוריס לאחור על כיסאו ולגם קצת בירה, "ואני לא מכריח את חמי לעשות שום דבר. זה הוא שבא אלי ומבקש."
"אתה יכול להגיד לא."
בוריס נאנח. "אתה בדיוק כמו אהרון, לא מבין שום דבר."
"כי אתה לא מסביר. לא משנה, לא על זה רציתי לדבר אתך."
"אז על מה? על חמי ועל איך הוא מתמודד עם האבל וכל הקשקוש הזה?"
"כן, וזה לא קשקוש."
"זה כן קשקוש. הוא מתמודד איך שהוא יכול, וזה שנרכל עליו מאחורי הגב שלו לא יעזור."
"אז מה כן יעזור?"
"כלום. לא לכל דבר יש תרופה. הוא אהב את הפרענק הקטן והרגזן הזה וכואב לו שהוא מת. אין מה לעשות נגד זה. בדרך כלל הזמן עוזר הכי טוב בדברים כאלו, אבל בגילך אין זמן, הכול בוער. אתה חושב שיש לי איזה קסם שיגרום לחמי לכבות את מה שבוער לך בתחתונים? אין לי."
"לא בוער לי כלום." הסמיק מיצי, "ואם אתה רוצה לדעת אז אני וחמי… אז חמי… אנחנו בסדר."
בוריס הרצין ונענע בראשו בשביעות רצון. "באמת הגיע הזמן, עכשיו הוא רק צריך ללכת סוף סוף לקבר שלו, אולי אז הוא יתחיל לבכות."
"הוא בכה אתמול בלילה." בישר מיצי בתחושת ניצחון שהסבה לו רגשות אשמה ומיהר להסביר, "במקרה ראינו את הסרט הזה על הקאובויים ההומואים שרוני לא רצה לראות איתו והוא בכה."
בוריס הנהן ונראה שבע רצון, ומיצי העז לשאול אותו אם באמת חמי לא היה עדיין בקבר של רוני.
"לא, וזה לא טוב."
"איך אתה יודע שהוא לא היה? ואיך אתה יודע שהוא לא בכה עד היום?" שאל מיצי בתוקפנות.
"ולא זיין, אל תשכח גם את זה."
"אני לא שוכח."
"אבל לא נעים לך לדבר על זה." הצטחק בוריס, "בחיי איזה פולניות שניכם. אולי ככה עדיף, אולי הפעם זה ילך יותר טוב מאשר עם הפרענק."
"אל תקרא ככה לאהרון." התרגז מיצי, ופתאום התמלאו עיניו דמעות, "ואני לא פולני אלא ייקה, ולא ענית לי על השאלה שלי, איך אתה יודע את כל הדברים האלו על חמי?"
"כי הוא סיפר לי ואני מאמין לו. חמי אף פעם לא משקר לי כי אני אף פעם לא מציק לו ולא דורש ממנו דברים שהוא לא יכול לתת. אתה מבין?"
"ואתה חושב שאני כן?" נעלב מיצי והדמעות החלו לזלוג על לחייו.
"על זה רק אתה יכול לענות מיצי. נו, די, מה אתה בוכה?" הגיש לו בוריס ממחטת בד מיושנת, "הנה, קח. תפסיק לבכות."
"אני לא מצליח." התייפח מיצי, "פתאום קלטתי שרוני באמת מת ושאף פעם אני לא אראה אותו יותר ונזכרתי… נזכרתי…"
"במה נזכרת?"
"שגם אני אהבתי אותו מאוד." ילל מיצי.
"אני יודע ילד." עטף אותו בוריס בחיבוק מגונן, "גם אני אהבתי את הפרענק הקטן והרגזן הזה. ואהבתי אותו עוד יותר אחרי שהוא איים לחתוך לי את הביצים אם אני אגע בחמי."

בתום יום העבודה יצא חמי מבית המלאכה ופסע באיטיות לעבר מכוניתו של מיצי. הוא נראה למיצי עייף מאוד. עיניו היו שקועות בחוריהן ופיו נראה כאילו נגס זה עתה לימון חמוץ במיוחד.
"אולי נדחה את כל הסיפור הזה של הצביעה חמי? אתה נראה הרוס."
"מה פתאום? אני בסדר גמור." התנער חמי ואפילו חייך חיוך מזויף שלא שכנע את מיצי, "הספקנו לעשות היום כמות כפולה. היה אחלה."
"באמת?" שאל מיצי בספקנות. חמי לא נראה לו כאילו נהנה במיוחד מיום העבודה שלו.
"מה, אתה לא מאמין לי?" הזעיף חמי את פניו.
"לא, בטח שאני… אתה פשוט נראה עייף נורא."
"סתם נדמה לך. אין שום סיבה שאני אהיה עייף. עבדתי בישיבה רוב הזמן ומול המזגן. זאת עבודה מאוד קלה, משעממת בטירוף, אבל לא קשה בכלל. עידן, העוזר שלי, עבד קודם בתור שוטף כלים במטבח לא ממוזג של מסעדה ותאמין לי שזה היה הרבה יותר קשה."
"אני בטוח בזה." ניסה מיצי להרגיע.
"מה שכן קצת מדכא אותי שבלי כוונה הפכתי לבורג בתעשיית הנשק, נכון שזו אירוניה? ולא סתם נשק אלא כוונות לרובים, וזה אחרי שישבתי בכלא כי הברזתי מקורס צלפים."
"לא ידעתי שישבת בכלא."
"אין גולנצ'יק שלא ישב קצת בכלא, רק שאני הסתבכתי בגלל כל הסיבות הלא נכונות ויצאתי אהבל והומו." אמר חמי, "ומה שמצחיק עוד יותר זה שעידן חולם להגיע לקורס צלפים. הוא כל כך צעיר ותמים שהוא בכלל לא מבין שהוא יצטרך לפוצץ לאנשים את המוח ולראות מה הוא עשה דרך הכוונות המשוכללות שאני עוזר ליצר. רק רציתי להביא הביתה בשלום משכורת ופתאום נהייתי חלק מתעשיית הנשק."
"אתה רק מסמן אותן." הזכיר לו מיצי.
"כן, זה מה שאני אומר לעצמי כל הזמן, אבל בכל זאת… טוב אלו החיים, חוץ מזה וחוץ מגלגל"צ שדפק לי במוח היה לי אחלה יום."
"אתה שונא גלגל"צ."
"אבל עידן אוהב את התחנה הזו ולא יכולתי לטחון לו כל היום עם התוכניות אקטואליה שאני אוהב."
"למה לא? למה לו מותר לטחון לך במוח עם שירים צווחניים ולך אסור לשמוע מה שאתה אוהב?"
"לא אמרתי שאסור, אם הייתי מתעקש הוא היה שומע מה שאני אוהב, אבל לא היה לי נעים לכפות עליו לשמוע את התכניות שלי." ניסה חמי להסביר.
"אז ויתרת על 'המילה האחרונה'? אני יודע שאתה אוהב לשמוע את התכנית הזו ובעיקר עם אברי גלעד וג'קי לוי."
"עשינו הסכם." התבהרו קצת פניו של חמי, "הוא יכול לשמוע כל היום גלגל"צ בתנאי שאני אוכל להקשיב ל'מילה האחרונה'. היום הייתה אחלה תכנית, אברי חזר מאפריקה וסיפר חוויות מאוד מעניינות. גם עידן נהנה לשמוע. הוא באמת בחור נורא נחמד, יש לי מזל שהבוס הביא אותו."
"יופי, אבל בכל זאת אתה נראה שפוך. הצביעה לא תברח חמי."
"בוא רק נקנה את הצבע ומחר נחליט אם בא לנו לצבוע." התעקש חמי ומיצי נכנע ופנה לחנות 'קנה ובנה'.
הם שוטטו בין המדפים, בחנו קטלוגים של צבעים, בחרו בגוונים הרצויים להם והתחילו להתגלגל לעבר הקופה כשפתאום נתקלו בדוק – האקס של מיצי.
הוא היה בחברת אישה צעירה ונאה ושניהם צחקו בשביעות רצון ואז נתקלו עיניו במיצי ובחמי. ברגע שראה אותם נמחק החיוך של דוק מפרצופו ומבטו התקדר אך הוא התעשת מיד, חזר והעלה את חיוכו על פניו, בירך אותם לשלום בחביבות והציג בפניהם את הצעירה הנאה כאדווה, השותפה שלו לדירה.
הם עמדו זה מול זה בתור לקופות ושוחחו כמו חברים ותיקים. דוק סיפר שהחליט להתמחות בגינקולוגיה, שאל את מיצי איך היה בלונדון ואת חמי מה הוא עשה בניס, ואז אדווה נזכרה בטיול שעשתה בצרפת והתחילה לספר עליו סיפור מייגע וארוך שנתן להם תירוץ מצוין לשתוק עד שהגיעו למגרש החנייה ונפרדו זה מזה בלחיצות יד ובהבטחות לשוב ולהיפגש.
כשהגיעו הביתה חמי הודיע שהוא עייף מידי לאכול ואחרי שהתקלח נזרק על המיטה ונרדם.

מיצי נסע לבוריס ובעזרתו של דניס גמר לארוז את כל בגדיו וחפציו של חמי והעמיס אותם על רכבו. בוריס לא עזר להם אלא ישב מול המחשב שלו, גבו אליהם ונראה אדיש ומרוחק. רגע לפני שמיצי נסע לדרכו הוא הופיע פתאום, גירש את דניס הביתה ורכן אל מיצי מבעד לחלון המכונית.
"תגיד לו שאני תמיד כאן אם הוא צריך אותי, ושישמור על עצמו."
"בסדר."
"בעצם עזוב, עדיף שאתה תשמור עליו מיצי."
"אני לא יודע איך לעשות את זה. הוא לא מקשיב לי, פתאום הוא מתעקש שנצבע את הדירה, אבל הוא נראה כל כך עייף בוריס, אני לא יודע מה לעשות."
"גם אני לא." הודה בוריס, ליטף את ראשו של מיצי והסתלק.

מיצי החנה את המכונית מול הדירה שלו ובדיוק כשעמד לחצות את הכביש ולעלות למעלה דוק התקשר, נסער מאוד ובלי להקדים שלום ומה שלומך התנפל על מיצי בזעף. "אז מה, משה, לא נמאס לך להיות ריבאונד נצחי? שוב חזרת אליו?"
"אנחנו רק גרים יחד עומר."
"כן, בטח. רק גרים יחד…"
"הוא צריך מקום לגור ואני צריך שותף… למה אתה כועס כל כך?"
"כי אני חבר שלך, כי אכפת לי ממך ונמאס לי לראות איך אתה נמרח על המנחם הדפוק הזה! ראית איך הוא נראה? פעם הוא עוד היה בחור יפה אבל עכשיו… הוא נראה כמו הצרות שלי."
"ממתי לך יש צרות עומר?" ניסה מיצי להתבדח.
"שתוק משה. אתה בטח משרת אותו מכף רגל ועד ראש, מסבן לו את הגב במקלחת, נכנס אליו למיטה לעשות לו מסג' בגב ובכפות הרגלים ועוד אומר תודה כשהוא מרשה לך לעבור משם לזין שלו. אתה כזה פתטי מצקין! לפחות אל תשכח לשים קונדום, שהוא לא ידביק גם אותך."
"למה אתה מתכוון גם אותי?" הופתע מיצי, "חמי מאוד זהיר, הוא בחיים לא הדביק מישהו."
"זה מה שאתה חושב, עובדה שהחבר המופרע שלו, זה שנמרח עם האופנוע שלו על עץ, היה נשא איידס."
"רוני גם היה נשא?"
"כן, רוני, הסקס מניאק שלא הפסיק לזיין בחורות מהצד למרות שהוא חי עם חמי."
"איך אתה יודע שהוא היה נשא?"
"בדקתי את הדו"ח של הנתיחה שאחרי המוות שלו והצצתי לתיק הרפואי שלו. הוא קיבל תשובה חיובית כמה ימים לפני הכאילו תאונה שלו."
"כאילו תאונה?"
"הוא לא היה שיכור ולא מסטול, הייתה ראות טובה והכביש היה ריק. זו לא הייתה תאונה."
"לא היית שם, איך אתה יכול לדעת את זה?"
"בסדר, אני לא יודע מה באמת קרה שם, אבל לא סביר שזו הייתה תאונה, זה נראה יותר כמו התאבדות."
"המשפחה שלו יודעת?"
"ביררתי אצל הרופא התורן ששחרר את הגופה, מי שטיפל בכל הסידורים היה אחיו הגדול. הוא יודע הכול, אבל כנראה שהוא לא סיפר להוריו שום דבר. הם אנשים דתיים, מבוגרים וחולים. הם מספיק שבורים גם ככה."
"אני בטוח שגם חמי לא יודע. הוא משוכנע שרוני מת בתאונת דרכים."
"ותספר לו?"
"לא יודע. לא חושב. גם הוא די שבור עדיין וגם הוא לא ממש בריא."
"ואתה כמובן מתנדב לטפל בו." התמרמר עומר, "הזדיינתם כבר?"
"לא עסקך." נבח מיצי שאיבד את סבלנותו ומיד התעשת והוסיף בקול שקט יותר, "ראינו יחד את ברוקבק בטלוויזיה."
"כן, שמתי לב שהתחילו להקרין את השעממון הרכרוכי הזה גם בטמבליזיה. בטח שוב הזלת דמעות לקראת הסוף."
פתאום נתקף מיצי קוצר רוח כלפי עוקצנותו של האקס המריר שלו. "מה אתה רוצה מחיי עומר?"
"אני דואג לך, אידיוט!"
"לא צריך, אני בסדר."
"לא, אתה לא. אתה שוב עם המנחם המגעיל הזה ששוב ינצל אותך ויזרוק אותך. למה אתה חייב להיות מאוהב דווקא בטיפוס הזה?"
"לא יודע עומר, למה אתה חייב להיות מאוהב דווקא בי?"
"לך תזדיין." הטיח עומר וסגר.
הלוואי חשב מיצי והלך הביתה.

חמי עדיין ישן והוא התפשט מהר, התקלח בזריזות ונשכב לצידו. חמי התהפך, הניח יד על מותניו ומשך אותו אליו. מיצי נדחק אליו מלא תקווה, אבל חמי פיהק ושאל מה בנוגע לקפה ואולי משהו לאכול כי הוא מת מרעב.
"גם אני רעב." העז מיצי להגיד וליטף את קדמת תחתוניו של חמי שהתיישב במהירות, נראה מבויש ואומלל.
היו כמה דקות של מבוכה כששניהם התנצלו זה בפני זה, מביכים זה את זה עוד יותר. אחר כך הם התייאשו מכל העסק והלכו להכין אוכל.
בוריס צדק, אנחנו באמת שתי פולניות, חשב לעצמו מיצי בתסכול אחרי שהסעודה נגמרה והוא נשאר עם כיור מלא כלים מלוכלכים. הוא שטף את הכלים בזריזות והחליט שהוא לא יזום יותר כלום ויניח לנושא עד שחמי יעלה אותו.
בערב הם הלכו לטיול קטן להכרת הסביבה ובדרך חזרה קפצו לבקר את השכנים ממול שהיו מאוד נחמדים וברכו את חמי בחמימות, ואחר כך הלכו לישון.
רק למחרת בבוקר, כששניהם היו עדיין מנומנמים למחצה זה קרה שוב, זקפת הבוקר של חמי נדחקה אל ישבנו של מיצי שהפקיר את אברו לידו המנוסה של חמי ושניהם התחככו ונעו זה כנגד זה עד שגמרו.
"זה לא שלא נהניתי." אמר מיצי אחר כך, "אבל חמי… אתה יודע…"
"כן, אני מצטער. אני לא מסוגל לתת לך יותר מיצי, אתה רוצה שאני אעבור לישון בחדר השני?"
"לא, אני רוצה שתנשק אותי ושנעשה סקס אמיתי, לא… לא הדבר הזה."
חמי קפא לרגע ואז קם והלך למקלחת.
מיצי לא ויתר והלך אחריו. הוא התכוון להמשיך לדבר, להגיד שמה שהם עושים זה אוננות משותפת, לא סקס, ולמה חמי לא נישק אותו אפילו פעם אחת מאז שהם התחילו לגור יחד, ולמה…
אבל אז הוא ראה את מבטו הבוהה, אלוהים יודע לאן, של חמי ואת פניו הסחופים והאבודים וכל מה שהוא אמר היה, "אני מצטער שאני כזה דביל חמי. בוא, אני אסבן לך את הגב."

3.
"אז מה, אתם שוב יחד?" שאל פזי את מיצי שקפץ לבקר אותו ואת גולן בדרכו חזרה ממכון הכושר.
"כן, בערך."
"מה בערך? אתם גרים יחד, לא?"
"רשמית אני רק משכיר לו חדר בדירה שלי."
"ולא רשמית? בחייך, אל תגיד שאתם לא ישנים יחד."
"כן, נו, אז מה?"
פזי גיחך. "אני מכיר את חמי לא מאתמול, הרי אתם לא רק ישנים יחד?"
"תפסיקי להציק לו, דודה חטטנית שכמותך." נזף גולן בבן זוגו חסר המעצורים, "אתה מביך את האורח שלנו."
"לא ביקשתי תיאורים מפורטים, רק להבין מה קורה אצלם."
"אין לי מושג מה קורה אצלנו." הודה מיצי, "אנחנו ישנים יחד וכולם חושבים שאנחנו בני זוג, אבל… אבל…"
"אבל מה?"
"אני לא מרגיש שהוא ממש איתי, לא כמו שהוא היה עם רוני."
גולן ופזי החליפו מבטים נבוכים ושתקו.
"תראו, אני יודע שהוא עדיין מתאבל וכואב לו שרוני מת ככה, צעיר כל כך, ובצורה כל כך טיפשית." שפך לפניהם מיצי את ליבו. "אתם חושבים שלי זה לא כואב? גם אני אהבתי את רוני. כל מי שהכיר אותו אהב אותו. הוא היה… טוב, הוא היה משהו מיוחד, אתם יודעים למה אני מתכוון."
השנים הנהנו. הם ידעו.
"אני יודע שאי אפשר להשוות אותי לאהרון, אבל גם אני בן אדם, גם יש לי רגשות." התלונן מיצי, "אני כל כך אוהב את חמי, תמיד אהבתי, נדלקתי עליו מהרגע הראשון שראיתי אותו, אבל די מהר הבנתי שכל זמן שרוני נמצא בסביבה אין לי סיכוי. פעמיים הייתי ריבאונד שלו וזה שבר לי את הלב. חזרתי מלונדון כי חשבתי שהתגברתי עליו ופתאום נודע לי שרוני מת…" הוא נאנח, "חמי נעשה כל כך עצוב ומסוגר, אני רוצה לעזור לו, אבל הוא לא נותן לי. אני לא יודע מה לעשות."
"איך הסקס שלכם?" שאל פזי חסר הבושה וחטף מרפק בצלעות מגולן.
מיצי כבש את עיניו ברצפה. "אני לא רוצה לדבר על זה."
"כל כך גרוע?"
"לא יודע אם זה נחשב גרוע, יכול להיות שיש כאלו שהיו מרוצים לגמרי ממה שקורה אצלנו במיטה, אבל הייתי עם חמי קודם והייתי גם עם שניהם ואז זה היה אחרת לגמרי. כיום זה יותר אוננות משותפת מאשר סקס. אולי הוא פוחד להדביק אותי? אני לא יודע, אבל נורא חסר לי… אתם יודעים…"
"מה? הוא לא מזיין אותך יותר בתחת?"
"פזי!" צעק גולן והסמיק, "תפסיק לדבר בצורה כזו."
"גולן, אתה המרוקאי הכי פולני שאני מכיר. ממתי אתה ביישן כזה?"
"אני לא ביישן, אבל בחייך… יש גבול לכל דבר."
"שטויות. כולנו חברים פה. נו, מיצי, יש חדירה או לא?"
"לא." אמר מיצי בעצב, "הוא רק… אתה יודע… רק…"
"וגם אתה גומר?"
"בטח, אבל… אבל…"
"חסר לך זין בתחת." השלים פזי את המשפט.
פניו של מיצי קיבלו גוון של עגבנייה בשלה. "כן, זה חסר לי." הודה, "ומה שיותר גרוע זה שזה תמיד קורה מוקדם בבוקר, כשהוא עדיין חצי ישן ורק הזין שלו ער, אבל אף פעם לא בלילה, או אחרי הצהרים, כמו שאני אוהב, ואף פעם אין נשיקות ואין… אין בעצם חמי. זה סתם מפגש חרמנות בין הזקפת בוקר שלו לשלי."
"אללה יסטור." נאנח גולן, "וחוץ מהסקס? איך הוא בכללי?"
"בכללי הוא השותף המושלם. צבענו יחד את הדירה והוא עשה את רוב העבודה הקשה, ואפילו ניקה אחר כך. הוא שקט, מתחשב, מתוק, מנומס, משתתף בכל ההוצאות, רושם הודעות, מדבר יפה עם החברים והמשפחה שלי, אוכל כל מה שאני מבשל ותמיד אומר תודה, ואחרי שהוא עושה כלים הוא שוטף את הרצפה ואת השיש. נוח מאוד לגור איתו, אבל אני מתגעגע לחמי הישן שהיה בן אדם אמיתי ולא רוח רפאים שמידי פעם יש לה זקפת בוקר."
"מה עם הכתיבה? הוא עדיין כותב בבלוג שלו?"
"לא יודע. לפעמים בלילה אני מתעורר ורואה אותו יושב קצת ליד המחשב. הוא אומר שיש לו סיוטים והמחשב מרגיע אותו. לא יודע מה בדיוק הוא עושה שם, אני לא בודק."
"אחרי שרוני מת הוא מחק את הבלוג הישן שלו, בדקתי." אמר פזי, "אבל יש אפשרות לשחזר בלוג מחוק. אולי הוא שחזר אותו כשחזר לארץ?"
"לא, בדקתי רק אתמול." אמר גולן, "הבלוג הישן שלו עדיין מחוק, אבל אולי הוא העביר אותו לכתובת אחרת. יש אחד שאני קורא אצלו בבלוג שעשה את זה בגלל שמישהו שהוא מכיר גילה את הבלוג שלו. הוא העביר אותו לכתובת אחרת ושלח למנויים שלו את הכתובת החדשה."
"ומאין הוא ידע שהמכר ההוא שלו לא היה מנוי גם כן?" הקשה מיצי.
"כי הוא הכיר את המייל שלו והוא כנראה הקפיא אותו כדי שההוא לא יקבל את ההודעה שהבלוג עבר."
"הקפיא אותו?"
"כן, יש מין סידור כזה בישראבלוג שאתה יכול לשלוח מסר למנויים שלך ואתה יכול להקפיא מייל של מנוי שאתה לא רוצה שיקבל ממך מסרים."
"נשמע די מסובך."
"לא, זה די פשוט לביצוע. אם פקאצות אנלפבתיות בנות שתים עשרה יכולות אז גם חמי יכול."
"ואולי הוא פשוט פתח בלוג חדש?"
"לא חושב. בבלוג הישן היה תיעוד של כל ההיסטוריה שלו עם רוני. אני לא מאמין שהוא היה מוחק אותו. אולי הוא שינה לו את השם, אבל בטח לא מחק אותו. אם היינו יודעים מה שם הבלוג שלו היינו יכולים לגלות אותו בעזרת תוכנת החיפוש שיש באתר."
"אני חושב שאני יודע." אמר מיצי לאיטו, "לפני כמה ימים התעוררתי והוא ישב ליד המחשב וכתב משהו, ולא שם לב שקמתי והלכתי להשתין. בדרך חזרה חטפתי הצצה קטנה במסך, הייתי די מנומנם ואני לא בטוח באיזה אתר הוא גלש, אבל אני זוכר ברור את השם 'לא מסביר לא מתנצל' מתנוסס מעל ציור של חד קרן עם רעמה וזנב בצבעי הקשת.
פזי וגולן הביטו שוב זה בזה ואחר כך במיצי שפתאום חש חרטה על שגילה את סודותיו של חמי.
"חמי אוהב עם תמונות של חיות עם קריצה לכיוון הקהילה." נזכר פזי בנוסטלגיה. "אתה זוכר שבבלוג הראשון שהיה לו בתפוז הייתה תמונה של חתול עם צעיף בצבעי דגל הגאווה?"
"כן." הסכים גולן, "ובבלוג הקודם הייתה תמונה של זברה צבעונית באמצע עדר של זברות שחור לבן, זוכר מיצי?"
"נדמה לי שראיתי את התמונה הזו באיזה מקום." אמר מיצי בפיזור נפש, משהו אחר הדאיג אותו. "תשמע פזי, אם חמי לא רוצה שאני אדע על הבלוג שלו אז… אז בטח יש לו סיבה טובה להסתיר אותו. אני לא רוצה למעול באימון שלו."
"אבל הוא לא ביקש ממך במפורש שלא תסתכל לו בבלוג, נכון?" הדליק פזי את הלפ טופ המשוכלל שלו, "הוא אפילו לא הודה שיש לו בלוג."
"כן, אבל…"
"ונניח שסתם היית משוטט לך בישראבלוג ונתקל לא בכוונה בבלוג שלו, מה אז? הרי דברים כאלו קורים כל הזמן."
"אבל אני בכלל לא נוהג לקרוא בלוגים." מחה מיצי, "חמי יודע שאני מעדיף משחקי מחשב."
"ואני כן נוהג לקרוא בלוגים ומאוד אהבתי את הבלוג של חמי, בעיקר את הסיפורים שלו על רוני, ועל העבודה שלו, ועל הסגן והבוס שלו, ועל איך הוא רב עם רוני שכל הזמן מפריע לו לכתוב ו… הנה, מצאתי! 'לא מסביר לא מתנצל' עם תמונה של חד קרן בצבעי הגאווה, איזה יופי."
"לא, זה לא יופי בכלל." מחה מיצי, קם ממקומו והפך את גבו אל פזי. "אל תראה לי, אני לא רוצה לדעת מה הוא כותב שם."
"ואני כן רוצה, זה בלוג פתוח שמופיע באתר בלוגים פומבי וזכותו של כל אחד לקרוא בו." התעקש פזי והחל לקרוא את הפוסט האחרון של חמי שפורסם לפני שלושה ימים. בהתחלה הוא חייך בהנאה כי באמת התגעגע לכתיבתו המרירה, מתוקה, מבודחת של חמי, אבל לאט לאט הרצינו פניו, החיוך נמחק מעליהן והן לבשו הבעה חרדה ומוטרדת.
גולן הציץ במסך המחשב מעל כתפו, קרא כמה משפטים והחוויר.
"מה קרה?" חקר מיצי שלא יכול היה יותר לעמוד במתח. "מה הוא כותב שם?"
פזי נאנח. "יכול להיות שצדקת מיצי, אולי עדיף היה שלא היינו נכנסים לבלוג שלו."
"למה? מה הוא כותב? הוא כתב משהו עלי?" נחרד מיצי התיישב וסובב את הלפ טופ לכיוונו. הוא החל לקרוא ונחרד, גוש קר ומעיק החל ללחוץ על ליבו והאותיות היטשטשו והתערבלו מול עיניו.
"הוא השתגע לגמרי." לחש, "הוא ירד מהפסים."
"תראה מיצי," ניסה פזי להתעשת, "זה בלוג, לא עדות בבית משפט. זכותו לספר מה שמתחשק לו."
"כן, אבל… אבל…" מיצי גלל את הכתוב עד למטה ואחר כך החל קופץ מפוסט לפוסט, ידיו רועדות מבהלה. "אני לא מאמין, הוא כותב על החיים שלו עם רוני כאילו כלום לא קרה! אין אף מילה אחת על המוות שלו."
"מה בקשר לתקופה שהוא היה בחו"ל, על זה הוא מספר?"
"כן. יש פוסט פרידה קצר שבו הוא מסביר שתהיה הפסקה בבלוג כי הוא נוסע לחו"ל ובפוסט אחר כך הוא מודיע שהחליט להעביר אותו לכתובת אחרת מסיבות שלא כאן המקום לפרטן. מצחיק מאוד! לא כאן המקום לפרט שהבן אדם שעליו הוא מספר הכי הרבה בבלוג מריח את הפרחים מהשורש." התמרמר פזי, "והנה, הוא ממשיך לתאר את החיים שלו עם רוני כאילו הכול כרגיל, הוא ורוני צובעים את הדירה, הולכים ליום ההולדת של אימא שלי… זין! הוא באמת היה ביום ההולדת של אימא שלי, אבל הוא היה איתי, לא עם רוני! ואת הדירה הוא צבע איתי, לא עם רוני! אני בא לאסוף אותו עם האוטו כל יום מהעבודה, לא רוני! לי הוא סיפר על ההזמנה של הכוונות של האם שש עשרה ועל זה שהוא מרגיש לא נוח שפתאום הוא חלק מתעשיית הנשק, ועל עידן שעוזר לו, ועל הסגן שמאז שנולד לו תינוק הוא עייף כל הזמן, ועל החתונה של הבן של הבוס שלו, ואיך כל העובדים ניסו לנחש מה מחזיק את השמלה של הכלה שלא תיפול ותחשוף את השדיים שלה, לי ולא לרוני!"
"זו הייתה שמלה בלי כתפיות?" שאל גולן בסקרנות.
"כן ועם מחשוף ענקי, ובכל זאת היא לא נפלה למטה."
"הם שמים מן ברזלים כאלו של מחוך בחלק העליון, זה מה שמחזיק את השמלה." הסביר גולן.
"גולן, שתוק כבר!" צעק פזי וחבט בראשו של בן זוגו עם עיתון מגולגל, "חמי יצא מדעתו ומה שמעניין אותך זה שמלות חתונה עם מחשוף?"
"תרגיעו שניכם." אמר גולן בנחת וליתר בטחון לקח מפזי את העיתון המגולגל, "חמי לא יצא מדעתו, הוא פשוט… הוא פשוט מנסה לא להישבר. מותר לו לפנטז בבלוג שלו על כל מה שמתחשק לו ואם להעמיד פנים שרוני חי זו הדרך שלו להתאבל מי אנחנו שנגיד לו לא?"
"אז לדעתך אני צריך לשתוק ולא להגיד כלום." שאל מיצי.
"בהחלט, לדעתי אתה צריך לשתוק כמו קבר." פסק גולן.
"אתה כזה דביל לפעמים." התעצבן פזי, חטף מגולן את העיתון המגולגל וחבט שוב בראשו.
"אתה צודק." פרש גולן את ידיו במחוות התנצלות, "אני מבקש סליחה מיצי, לפעמים אני מדבר בלי לחשוב."
"זה בסדר." הרגיע אותו מיצי, "אני מבין, ומה אתה חושב פזי?"
"לא יודע." נאנח פזי, "אני פשוט לא יודע מה להגיד לך. אולי נתייעץ עם בוריס?"
"טוב, בסדר, אני אחטוף מחר שיחה עם בוריס." הסכים מיצי וקם ממקומו, "ועכשיו אני צריך ללכת הביתה. היום תורי להכין ארוחת ערב."
"או. קי." קם פזי ללוות אותו לדלת, "שיהיה לכם בתיאבון, ומיצי, עוד דבר אחד קטן, בבקשה?"
"מה?"
"אל תספר לחמי שמצאתי את הבלוג שלו, בסדר? תגיד לו שנתקלת בו במקרה."
"למה? מה זה משנה?"
פזי התפתל בחוסר נוחות, גמגם שלא נעים לו וכיוצא בזה, אבל לא נתן הסבר מפורט ומיצי שריחם עליו, וגם מיהר קצת הביתה, הבטיח לא לספר לחמי מי גילה את הבלוג המחודש שלו, והלך הביתה להכין ארוחת ערב.
בסופו של דבר לא הכין מיצי ארוחת ערב וגם לבוריס לא התקשר כי כשהגיע הביתה מצא את חמי רכון מעל האסלה ומקיא.
חמי גירש אותו מהשירותים וסירב להניח לו לעזור ולא יצא מהשירותים עד שניקה היטב את האסלה ואת הרצפה סביבה ורק אז כשל החוצה והתמוטט על המיטה, פניו אפורות, עורו לח מזיעה ועיגולים שחורים של עייפות מתחת לעיניו.
הצעתו של מיצי לנסוע למיון התקבלה בסירוב יגע. "זה רק איזה וירוס או משהו מיצי, אל תלחץ, בוא תשכב לידי, אני צריך חיבוק."
מיצי שהיה מבוהל עד עמקי נשמתו נשכב לצידו של חמי וכרך סביבו את זרועותיו, מתאפק לא לבכות.
"אם המצב שלך לא ישתפר עד מחר אנחנו הולכים למיון." אמר, "בסדר חמי? חמי?" אבל חמי כבר ישן ומיצי שכב לצידו ער שעה ארוכה, משגיח על נשימתו, ממשש את מצחו מידי פעם עד שהרעב גבר עליו והוא התגנב למטבח, אכל כריך, צפה מעט בטלוויזיה בסלון ואחר כך חזר למיטה, התכרבל לצידו של חמי וישן בשלווה עד הבוקר.
למחרת חמי חש מעט יותר טוב, אבל עדיין היה חולה מכדי לעבוד. מיצי היה מוכן לקחת יום חופש כדי להישאר ולהשגיח עליו, אבל הוא סירב בתוקף.
מיצי נכנע ונסע לעבודה אחרי שהפציר בחמי להתקשר אליו אם יחוש רע.
הוא שוחח עם חמי כמה פעמים במשך הבוקר ואחר כך שקע בעבודתו. כשחזר אחרי הצהרים הביתה, נושא מצרכי מזון וזר פרחים, מצא את חמי שוכב על הספה, גופו רפוי, עיניו עצומות ויד אחת שלו שמוטה על הרצפה וליבו זינק מבהלה היישר לגרונו.
הוא שמט את שקית הקניות וזר הפרחים על הרצפה וקרב, רועד, אל חמי, משוכנע שיגלה לצידו קופסת גלולות שינה ריקה ומכתב התאבדות.
"חמי." לחש ונגע בפניו של שותפו לדירה שהתיישב בבת אחת ונעץ בו מבט כעוס.
"תן לישון." רטן, התהפך על צידו ונרדם שוב.
מיצי הניח לו, נשא את הקניות למטבח, סידר אותם והחל להכין אוכל. הוא טיגן חביתה, חתך ירקות, פרס גבינה, פתח קופסת טונה, סחט מעליה לימון ובדיוק כשצבט לעצמו פיסת דג חיבק חמי את מותניו ונשק לעורפו.
"גם אני מוזמן." שאל, שלח יד מעבר לכתפו של מיצי וטעם מהטונה.
"לא!" אמר מיצי בזעף והדף אותו לאחור.
חמי קפא לרגע במקומו, מופתע. "טוב, אז לא." השיב בקרירות והסתלק.
מיצי נאנח, פתח את הברז ובהה בזרם המים, מנסה להבין מה עובר עליו, ואז תפס שהוא פשוט כועס. שטף את ידיו והלך לסלון שם ישב חמי מול הטלוויזיה הכבויה ושיחק בשלט.
"אנחנו צריכים לדבר חמי."
"לך תאכל קודם."
"אז בוא איתי."
"לא רוצה."
"נו, בחייך… בוא. הכנתי אוכל לשנינו."
"לא בא לי."
"אני מבקש חמי, בוא." ליטף מיצי בהיסוס את ברכו של חמי הנעלב. עיניהם נפגשו ושוב הושפלו.
מיצי קם והלך למטבח, ואחרי היסוס קל השתרך חמי בעקבותיו. הם אכלו בשתיקה מעיקה, מנסים לנהל שיחת חולין.
חמי אמר שהוא מרגיש הרבה יותר טוב וזה בטח הווירוס הזה של עשרים וארבע שעות ששמע עליו בסופר מנטאשה הקופאית, ומיצי העיר שגם בעבודה שמע על הווירוס הזה, ומזל שזה נגמר מהר.
חמי שיבח את החביתה ומיצי אמר שזה כלום, וחמי אמר שמחר הוא יכין ארוחת ערב ושבעצם היה צריך להכין היום אוכל, אבל נרדם.
"חשבתי שאתה מת. שהתאבדת." אמר מיצי והניח את המזלג מידו.
"וואלה!" נדהם חמי, " למה? מה פתאום שאני אתאבד?"
"בגלל רוני."
עכשיו גם חמי הניח את המזלג מידו. "אתה לא נסחף קצת מיצי, אני יודע שאתה דראמה קווין, אבל…"
"יכול להיות שאני דראמה קווין, אבל אני לא מעמיד פנים שאני חי עם בן אדם שמת כבר."
חמי הדף את צלחתו מעל פניו. "ראית את הבלוג שלי."
"כן."
"מתי?"
"אתמול, כשהייתי אצל גולן ופזי."
"גם הם יודעים על זה? מי עוד?"
"אף אחד. רק אנחנו. אני… זה לא היה בכוונה חמי. אל תכעס."
"אני לא כועס. אני נראה לך כועס?" קם חמי ממקומו והלך להציץ בחלון המטבח, גבו מופנה אל מיצי שנותר לשבת מול החביתה המתקררת.
"למה קראת לבלוג לא מסביר לא מתנצל?"
"ככה."
"אבל חמי…"
"עזוב אותי מיצי, פשוט תעזוב אותי."
"הלוואי ויכולתי."
"מיצי, אני יודע שהוא מת. אני לא משוגע, אבל… אני פשוט… אני לא יכול סתם לשכוח ממנו ודי. אני לא יכול להפסיק לחשוב עליו, להתגעגע אליו, אני מנסה להבין שהוא לא פה יותר, שאני לא אראה אותו שוב ואני לא מצליח, אני פשוט לא מצליח להיפרד ממנו."
"אולי בגלל שלא היית בקבר שלו?"
"אולי."
"חמי, יש משהו שאני חייב לספר לך, משהו שנודע לי דרך עומר."
"מה? שגם רוני נדבק?"
"כן."
"אני יודע. הוא נדבק בחורף הקודם כשהיה באנגליה. הוא סיפר לי על זה שבוע לפני שנהרג. החלטנו על פרידה לניסיון, אבל כרגיל זה החזיק מעמד רק כמה ימים. אף פעם לא הצלחנו להתרחק זה מזה מיצי, ידענו שאנחנו לא מתאימים ושיותר טוב שניפרד, אבל לא הצלחנו."
"כן, אני רואה. אתה לא מצליח להיפרד ממנו אפילו כשהוא מת."
"אני מנסה מיצי, באמת, אבל אני לא יכול להפסיק לחלום עליו ולחשוב עליו. עכשיו אני מרגיש קרוב אליו יותר מאשר כשהוא היה חי. אני כל הזמן מדמיין אותו הולך לידי, מדבר איתי, ישן איתי."
"ומזדיין אתך? בגלל זה אתה… בגלל זה אנחנו…"
"אולי, אני לא יודע מיצי, אני מצטער."
"גם אני."
"אז מה נעשה מיצי? אתה רוצה שאני אעזוב?"
"לא, אבל אני אודה לך מאוד אם תלך לישון בחדר השני."
"בסדר."
אחרי שפינו בשתיקה את שיירי ארוחת הערב העביר חמי את חפציו לחדר השינה השני, הקטן יותר. חיבר את המחשב שלו, הציע את הספה, אמר שהוא עייף מאוד, איחל למיצי לילה טוב וסגר את הדלת.
מיצי נשאר לבד בסלון מגניב מבטים אל פס האור הדק שהבהב מתחת לדלת הסגורה.
לבסוף כבה האור והספה גנחה תחת משקלו של חמי. מיצי הלך למקלחת, התקלח, צחצח את שיניו, הסתרק, אסף ממיטתו כרית והתגנב לחדרו של חמי ששכב על גבו, ידיו שלובות מתחת לעורפו ובהה בתקרה.
"חמי?" לחש מיצי.
חמי הסתובב על צידו והרים בשתיקה את כנף השמיכה. מיצי צלל מתחתיה, מניח את כריתו לצד הכרית של חמי.
"כפיות?" הציע חמי בחביבות.
"כן, בבקשה." לחש מיצי והחל להזיל דמעות לתוך הכרית.
"די, די מיצינקה. מספיק."
"אני אוהב אותך חמי."
"אני יודע חמוד. לילה טוב מיצי."
"לילה טוב חמי."

מיצי הופתע כשבוריס הסכים מיד לפגוש אותו ואפילו הזמין אותו לדירתו. הוא קפץ אליו בדרכו חזרה מהעבודה ושמח לגלות שבוריס נמצא לבד.
"איפה דניס?"
"נסע לעבודה. יחזור רק בבוקר. מה הבעיה מיצי?"
מיצי נאנח. "חמי."
"מה עכשיו?"
"כשרוני היה בחיים חמי כתב בלוג על החיים שלהם יחד."
"אני יודע, אבל אחרי שרוני מת הוא מחק אותו."
"לא נכון, הוא לא מחק אותו. הוא העביר אותו ושינה לו את השם, אבל הוא ממשיך לכתוב בו."
"נו, אז מה?"
"הוא ממשיך לכתוב בו כאילו שרוני עדיין חי. הוא מספר שם על דברים שהוא ורוני עושים יחד למרות שרוני מת."
בוריס נעץ במיצי מבט כועס. "נו, אז מה?"
"מה, נו אז מה? זה נראה לך נורמאלי?"
"אתה מדבר על נורמאלי מיצי? אם אני לא טועה רק לפני שנה ומשהו היית מאושפז במחלקה פסיכיאטרית."
"נכון, אבל שחררו אותי. אני שרוט בוריס, אבל אני לא פסיכי, להעמיד פנים שהחבר המת שלך עדיין חי זה לא נורמאלי. רק פסיכי מתנהג ככה."
"זה לא העסק שלנו מיצי. זכותו של חמי לכתוב בבלוג שלו מה שהוא רוצה, ואם הוא העביר אותו ושינה לו את השם סימן שהוא לא רוצה שאף אחד מאיתנו יקרא בו."
"אבל בוריס, הוא ירד מהפסים! צריך לעשות משהו! אתה לא מבין את זה?"
"זה קורה לכל אחד לפעמים. כשאתה ירדת מהפסים בזמן המלחמה חמי לא הסתובב ולכלך עליך לפני כולם, הוא סתם את הפה ועזר לך."
מיצי הסמיק. "לא ידעתי שקראת את 'דיווחים מהמרחב המוגן'."
"כן, קראתי. ואני במקום חמי הייתי זורק אותך מהבית. הוא במצב קשה מיצי, אני לא מכחיש, אבל אתה חייב לו, תהיה סבלני איתו."
מלא חרטה פרץ מיצי בבכי ובוריס חיבק את כתפו, וליטף אותו. "תהיה סבלני איתו מיצי, בבקשה." הפציר רכות.
"אני סבלני, אני אוהב אותו, אבל…"
"אבל מה?"
"קשה לי." דחף מיצי יד קטנה ורכה לתוך מכנסיו הרפויים של בוריס.
"מה קשה לך?" נהם בוריס בזעף, אבל הניח למיצי לחפון את אברו.
"קשה לי בלי סקס. הוא כבר לא מוכן לזיין אותי כמו שאני אוהב."
בוריס נאנח, "הילדים של היום…" אמר ופשט את מכנסיו.

מיצי יצא מדירתו של בוריס עם חיוך על השפתיים. חש, כמו תמיד אחרי זיון טוב, התעלות ושמחה, אבל ככל שהתקרב לביתו הלך מצב רוחו הטוב ודעך. ייסורי מצפון החלו לענות אותו כשהבין כמה אנשים יפגעו אם יגלו על חצי השעה הפרועה והמדהימה שחווה עם בוריס. ברור שדניס ייפגע, גם אם בוריס טוען בתוקף שהיחסים שלהם פתוחים, וחשוב יותר, מה חמי יחשוב עליו אם יגלה מה הוא עולל?
מיצי אמנם עשה מאמץ ורגע לפני שהשתרע על מיטתו של בוריס טרח לשאול אותו מה יקרה אם חמי יגלה את דבר מעלליהם, אבל בוריס רק צחק ואמר לו להפסיק לדבר שטויות ולשים לו קונדום, ומיצי שהשתוקק מאוד לשבור את תקופת היובש הארוכה שחווה ציית והתענג עד תום על אברו של בוריס שחדר לתוכו, ממלא אותו ומטריף אותו מהנאה, ולא המשיך להתעמק בנושאי מוסר.
רק עכשיו, אחרי שבא על סיפוקו, הוא שאל את עצמו מה חמי יגיד אם העניין ייוודע לו? ותהה מה עבר עליו כשהניח לבוריס לפשוט מעליו את בגדיו ולחגוג על גופו?
אבל איזו חגיגה שזו הייתה!
הוא חייך לעצמו כשנזכר בידיו הגדולות והבטוחות של בוריס שאחזו בו במיומנות כה רבה, ובאבר הגדול והעבה שלו… לא פלא שחמי לא הצליח אף פעם לוותר עליו לגמרי.
יהיה מה שיהיה, החליט מיצי בעוז רוח שנבע קצת מייאוש וקצת מקלות דעת. כמו תמיד אחרי זיון מוצלח ראשו היה סחרחר עליו ושיקול דעתו נפגע ומודע היטב למצבו הוא החליט להגיד כמה שפחות ולקוות לטוב.
הוא נכנס הביתה וראה את חמי יושב מול הטלוויזיה, מרותק למסך, מחזה לא אופייני אצל חמי שלא היה חובב גדול של הטלוויזיה.
"מה אתה רואה חמי?" שאל ורפרף נשיקה קלה על שערו הגזוז של חמי, שואף בהנאה את ריחו האהוב.
"תכנית על שנה למלחמת לבנון השנייה. היום לפני שנה היה האסון בכפר גלעדי, זוכר איך הכתבת של גלי צהל בכתה בשידור ישיר וכמה נבהלנו? רק שנה עברה וכל כך הרבה קרה מאז."
"כן, רק שנה. כתבת סיפור על המלחמה?"
"כן. דיווחים מהמרחב המוגן. רוצה לקרוא?"
"לא יודע, בטח קיללת אותי כהוגן על הצרות שעשיתי לך."
"ממש לא. גם אני פחדתי נורא מיצי, כולם פחדו, אבל כל אחד הראה את זה בצורה אחרת."
"אתה צריך לשלוח את הסיפור הזה לאתר הסיפורים חמי."
חמי צחק. "סיפור על מלחמת לבנון השנייה מנקודת מבט הומואית? לא חושב שיהיו לו הרבה קוראים."
"למה אתה תמיד מזלזל בכתיבה שלך חמי? אתה כותב נהדר, באמת."
"תודה חמוד, אבל…"
"לא. שום אבל, אתה צריך להמשיך לכתוב חמי."
"אבל אם אני כותב על רוני אתה כועס."
"אני לא כועס אם אלו רק סיפורים, אבל אני נבהל כשאתה ממשיך לכתוב עליו כאילו שהוא חי."
"בשבילי הוא לא מת מיצי, אני מרגיש אותו לצידי כל הזמן."
"בגלל זה הזיונים שלנו… בגלל זה אנחנו ככה?"
"כן חמוד. אני מצטער."
"זה בסדר, לא נורא, אני מבין."
"תראה מיצי, אם יש לך מישהו אחר אני… אתה לא חייב לי כלום."
"דווקא כן."
"אני לא רוצה שתהיה איתי בגלל שאתה מרגיש שאתה חייב לי."
"אני אתך כי אני אוהב אותך חמי, זה הכול."
"אבל…" התחיל חמי למחות ונאנח כשמיצי קפץ ממקומו ורץ למטבח.

בשלוש לפנות בוקר הטלפון צלצל, עד שמיצי התנער והבין מה קורה חמי כבר ישב במיטה עם הטלפון צמוד לאוזנו.
"לפני שהוא יישבר ויספר לך אני רוצה שתדע שזיינתי את החבר שלך." אמר בוריס ברוסית וחמי ידע מיד שהוא שיכור.
אבל החבר שלי מת, הבזיקה מחשבה במוחו, אבל הוא התאפק, נשם עמוק ואמר רק, "אהה…"
"לא שמעת מה אמרתי? זיינתי את השמנצ'יק שלך." הרעים בוריס ברוסית.
"מי זה?" לחש מיצי בעצבנות.
"זה רק בוריס. הוא שיכור. לך לישון, אני אטפל בו." אמר חמי והלך עם הטלפון לסלון, משאיר מאחוריו את מיצי ער, מתוח מכדי להירדם.
"אתה שיכור בוריס, איפה אתה?" שאל חמי.
" אל תדאג, בבית. אני כבר זקן מידי בשביל להסתובב שיכור ברחובות."
"בוריס, אני מבקש ממך להפסיק לשתות וללכת לישון."
"בסדר, בסדר, עוד מעט. שמעת מה אמרתי?"
"כן, שמעתי."
"הוא נהנה מאוד. היה חסר לו זיון אמיתי, אבל רק אותך הוא אוהב."
"אני יודע."
"אתה צריך להיות יותר נחמד אליו חמי, ואתה צריך ללכת לקבר של אהרון."
"אני יודע."
"למה אתה לא הולך?"
"כי אני פוחד."
"ממה אתה פוחד?"
"אני פוחד שאחרי שאני אראה את הקבר שלו הוא יעזוב אותי."
"הוא כבר עזב אותך. הוא התחיל לעזוב אותך עוד לפני שהוא מת."
חמי נאנח. "לך לישון בוריס, אני אקפוץ לבקר אותך מחר אחרי העבודה,
לילה טוב."
"לילה טוב דוצ'ינקה."
חמי חזר למיטה, הניח בעדינות את הטלפון על הכן שלו והחליק למיטה.
"מה הוא רצה ממך?" שאל מיצי.
"להגיד לי שאני צריך להיות נחמד אליך."
"זה הכול? בשביל זה הוא התקשר בשעה כזו?"
"כשהוא שיכור הוא עושה שטויות. לא נורא, פעם הוא היה מטייל ברחובות ורב עם אנשים, כיום הוא כבר רגוע יותר."
"אולי נלך לבקר אותו מחר אחרי העבודה?"
"כן, רעיון טוב, ועכשיו בוא הנה ותן לי להיות נחמד אליך."

4.
"ליאור התקשר והזמין אותנו למסיבה." אמר מיצי ובחן בדאגה את פניו של חמי שנאטמו לשמע הבשורה.
"אני לא רוצה ללכת." אמר מיד.
"אבל חמי…"
אתה זוכר איך נגמרה המסיבה הקודמת אצל ליאור?"
"זה לא אומר שהמסיבה הזו תיגמר רע."
"מסיבות אצל ליאור תמיד נגמרות רע, לך בלעדי."
"לא."
"אתה באמת רוצה ללכת מיצי?"
"כן, אני רוצה, אבל רק אתך."
"למה?"
"ככה."
"כולם יודעים שאנחנו יחד. אתה לא צריך לספק להם הוכחה."
"לך תזדיין."
חמי הבליע חיוך, "בזמן האחרון נעשית חוצפן שמנצ'יק."
"כזה אני, אין מה לעשות."
"לא נכון, יש מה לעשות." צחק חמי ומשך אותו לחדר השינה.
מיצי ניסה להעמיד פנים שהוא מתנגד ואמר שהוא לא רוצה, אבל לחמי הייתה הוכחה בולטת בשטח שהוא מרמה.
אחר כך הם נשארו חבוקים וחמי כמעט נרדם כשמיצי אמר פתאום, "אם אתה באמת לא רוצה אני אלך בלעדיך."
"אז אתה כבר לא רוצה אותי במסיבה?"
"בטח שכן, אבל אני לא רוצה להכריח אותך."
"יפה מצדך."
"אז מה להגיד לליאור?"
"שאנחנו באים ביחד."
"באמת חמי?"
"כן, באמת."
"תודה חמי." צחק מיצי ונישק אותו.
"בבקשה מיצי, העונג כולו שלי."

ליאור החליט לערוך את המסיבה בדירת הקרקע שבה גר בזמנו עם מיצי וששימשה לו כיום כסטודיו, את הבית ששכר מחמי הוא נעל בקפידה ואפילו הגיף את התריסים. מיצי נשם לרווחה כשנוכח בכך והודה חרש לליאור על התחשבותו.
ליאור חייך במבוכה, "בכלל לא חשבתי על זה… פשוט, לא רציתי שיהרסו לי את הבית, הייתי צריך להבין שחמי… הוא עדיין לא התגבר על רוני?"
"לא." אמר מיצי, מבויש קצת, חש שהעובדה שחמי עדיין מתאבל על רוני נזקפת משום מה לחובתו.
"האמת," המשיך ליאור לפטפט, "לא חשבתי שהוא יבוא, הרי הוא די שונא מסיבות, כולם ידעו שהוא היה בא רק כדי להשגיח על רוני."
"ועכשיו הוא בא להשגיח עלי." חייך מיצי חיוך מאולץ והתחיל להתחרט שלחץ על חמי להגיע.
"הכול בסדר אצלך מיצי." הניח ליאור יד על לחיו, מביט ישר בעיניו, "אתם בסדר שניכם?"
"כן, בטח. הכול מעולה." חייך מיצי בגבורה, יודע שליאור מרגיש שהוא משקר.
ליאור כיווץ את גבותיו הבהירות והעלה על פניו הבעת הזדהות, ליטף את זרועו של מיצי בעדינות, ואמר לו שהם חייבים להיפגש פעם ולדבר.
מיצי הנהן וחייך במבוכה, מיד אחר כך הגיעו עוד אורחים וליאור נסחף ממנו והלאה, משאיר את מיצי עומד לבדו במרכז מערבולת צבעונית של המון גברים צעירים ועליזים, שותים אלכוהול, מקפצים לקצב המוזיקה הרעשנית, יוצאים ונכנסים מהסטודיו, מסתחררים על הרחבה המרוצפת, צוחקים ורועשים.
אני מבוגר מידי למסיבות האלו, קלט פתאום מיצי ועצב מילא את ליבו. פעם אהב מסיבות, נהנה מכל המהומה, אהב לשתות ולהתמסטל, הרגיש שכל רגע עשוי לקרות לו משהו חדש ומרגש – הוא יפגוש את אהבת חייו, גבר מדהים שיטלטל את עולמו וישנה את חייו, אבל זה היה אז, כשהיה צעיר ותמים.
כיום הוא חי כבר עם אהבת חייו ובכל זאת שום דבר לא השתנה, הוא נשאר אותו משה מצקין שמנמן ושעיר.
הוא התרומם על קצות אצבעותיו, וגילה את חמי, מסוגר בעצמו וקצת מנותק, עומד בפינת הגינה, נשען על עץ, ידיו שלובות על חזהו.
הוא שונא את הרעש והצפיפות והוא לא שותה, וכל דבר פה מזכיר לו את רוני, קלט מיצי בצער, בשביל מה לחצתי עליו לבוא? כדי להשוויץ בפני כולם שסוף סוף עשיתי את זה, השגתי לעצמי את חמי של רוני? ובכלל, איפה כולם? אני לא מכיר כאן אף אחד, כולם צעירים כל כך ואף אחד לא מכיר אותנו ולא יודע איך היינו פעם. אף אחד פה לא זוכר את רוני ולא יודע איזה בחור מדהים וסקסי הוא היה וכמה מדהים הוא היה רוקד.
הוא התחיל להתקדם לעברו של חמי ואז הופיע פתאום פרצוף מוכר, מישהו שהוא זכר במעומעם כאחד מחבורת המעוצבים של ליאור, וחיבק את חמי שחיבק אותו בחזרה וחייך אליו בחביבות.
הם התחילו לדבר ומיצי שמע את הצעיר המוכר שואל, "ואיפה החבר שלך שהיה רוקד כל כך יפה? איפה החבאת אותו?"
"הוא איננו." אמר חמי.
"מה, נפרדתם? אני לא מאמין, הייתם כל כך מאוהבים."
"ובכל זאת נפרדנו." אמר חמי ביובש, ואז המוזיקה התגברה ומישהו משך את הצעיר הצידה ולחש משהו באוזנו. הבעת התדהמה והחרטה על פניו אמרה הכול. הוא פנה לחמי, מנסה להתנצל, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. חמי ברח משם בלי לשים לב שמיצי עומד במרחק נגיעה ממנו, מושיט אליו את ידו.
ככה זה יהיה תמיד, חשב מיצי, רוני הוא האהבה האמיתית שלו, אני רק ברירת מחדל, צבוע מאוהב שניזון משאריות של אהבה מתה.
"אז מה, חמי לבד עכשיו?" פנה אליו הצעיר ההוא ששמו, כך נזכר לפתע מיצי, הוא ניקולאי. בזמנו הוא הסתובב כל הזמן עם מצלמה וצילם את כל באי ביתו של ליאור לעבודת הגמר שלו שנקראה שפת גוף והייתה מעין קולאז' שהורכב מצילומי גברים צעירים וחטובים שצולמו מכתפיהם ומטה.
חמי, ליאור, רוני ועוד כמה צעירים דקי גזרה וחטובים כיכבו שם בגדול, התמונות המעטות שלו, שבטח צולמו בטעות, נזרקו מן הסתם לפח מטעמי חוסר התאמה.
"כן, חמי לבד עכשיו." ענה לניקולאי, "מאז שרוני מת אין לאף אחד סיכוי אצלו. הוא מאוהב ברוח הרפאים של רוני."
ניקולאי הביט בו במבט מלא רחמים. "הנה, קח." הגיש לו בקבוק בירה, "תשתה, זה יעזור."
מיצי שתה מכל הבא ליד והשתכר כהוגן, כשליאור בא לשאול אותו לאן חמי נעלם הוא היה מסוגל רק לגחך לעברו בטיפשות.
"חמי נסע מפה עם האופנוע של סשה." אמר מישהו.
ליאור התמלא דאגה. "זה לא מוצא חן בעיני." אמר למיצי, "סשה לא היה צריך לתת לו את המפתחות. יש לך מושג לאן הוא נסע?"
"אתה לא רואה שהוא שיכור?" אמר פזי שצץ פתאום לצידם ואחז בזרועו של מיצי.
"אולי חמי נסע הביתה." ניסה גולן להרגיע, "בוא נתקשר אליו."
הם גררו איתם את מיצי לסטודיו, הסתגרו במטבח כדי לחסום את רעש המוזיקה והתקשרו לחמי, אבל לא הייתה תשובה, לא מהנייד ולא מהטלפון של הדירה שלו ושל מיצי.
"יש לך מושג לאן הוא היה יכול ללכת?" ניסה פזי המודאג לחקור את מיצי שהתחיל לחוש בחילה וסחרחורת בגלל כל האלכוהול שצרך.
מיצי נענע את ראשו לאות לאו, "מישהו שלא ידע שרוני מת התחיל להציק לחמי עם שאלות והוא פשוט ברח." סיפר ודמעות עלו בעיניו, "הוא אף פעם לא יאהב אותי," החל להתייפח, "אף פעם לא. אני סתם ברירת מחדל."
"במקום לילל ולרחם על עצמך." התרגז פזי, "תנסה לחשוב איפה הוא יכול להיות?"
"אולי הוא סתם מסתובב עם האופנוע?" שיער גולן
"חמי הוא לא טיפוס שמסתובב סתם." השיב פזי בתקיפות.
"אולי הוא נסע לבוריס? הוא תמיד בורח אליו כשרע לו." נזכר מיצי.
הם התקשרו לבוריס, אבל חמי לא היה אצלו. בוריס נחרד כששמע שחמי לקח אופנוע ונעלם ופקד עליהם להגיע מיד לדירתו.
שלושתם עזבו את המסיבה בלי להיפרד מאיש ונסעו מהר אל בוריס שהמתין להם בקוצר רוח בפתח דירתו.
"חמי כתב סיפור על בחור אחד שהחבר שלו מת בתאונת אופנוע." סיפר להם, "הגיבור של הסיפור שיפץ את האופנוע שלו, נסע עליו לקבר של החבר כדי להיפרד ממנו ואחר כך התאבד."
"התאבד?" נבהל פזי, "איך הוא התאבד?"
"הוא נסע להר הגלבוע והדהיר משם את האופנוע לתהום."
"כן, קראתי את הסיפור הזה." נזכר גולן, "עשה לי צמרמורת."
"מישהו יודע איפה הקבר של רוני?" שאל בוריס.
הם החליפו מבטים. "בתל רגב כנראה." אמר לבסוף גולן, "שם קוברים את כל המתים מהקריות."
בוריס לקח את מפתחות מכוניתו ויצא, השלושה נחפזו בעקבותיו. "כדאי שתיסעו אחרי עם המכונית שלכם." הציע, "עדיף שנהיה עם שתי מכוניות."
"למה?" שאל מיצי, ונתקף צמרמורת.
"אנחנו לא יודעים באיזה מצב נמצא אותו, ליתר בטחון עדיף שיהיו לנו שתי מכוניות." פתח בוריס את מכוניתו.
מיצי הביט בו מבוהל, מסוחרר מאלכוהול ומפחד. "בוא, תיסע איתי, שלא תקיא במכונית היפה של פזי." הצטחק בוריס ופתח לפניו את דלת מכוניתו הישנה והמאובקת.
הם נסעו צפונה לכיוון תל רגב. מיצי הוציא את ראשו מהחלון, נושם עמוק מאוויר הלילה הצונן, מנסה להתפכח ולהתעשת, מבטיח לאלוהים (שהוא לא בטוח בקיומו) שאם ימצאו את חמי חי הוא יפסיק לקנא ולהתמרמר ויהיה מרוצה בחלקו.
"אתה חושב שחמי מת?" פנה לבוריס.
"לא יודע." אמר בוריס קצרות.
"ומה אם לא נמצא אותו שם? מה נעשה אז?"
בוריס נשף בקוצר רוח, "נתקשר לאחים שלו, הם שוטרים, לא?"
"כן, אבל מה אם…"
"מיצי, שתוק כבר. אני לא יודע מה נעשה אם לא נמצא אותו. נעבור את הגשר כשנגיע אליו."
"הכול באשמתי." התחיל מיצי ליבב, "אני הכרחתי אותו לבוא למסיבה הזו, הוא בכלל לא רצה ללכת."
"מיצי, אל תדבר שטויות. אף אחד לא יכול להכריח את חמי לעשות משהו, הוא עקשן מידי."
"תגיד בוריס, למה אתה וחמי… למה אתם לא…"
"כי אני זקן מידי בשבילו, וחוץ מזה הוא ורוני… אתה יודע איך הם היו."
"כן." אמר מיצי, כובש את דמעותיו. "הם היו זוג מושלם ואני סתם נדבקתי אליהם והצקתי להם. אם חמי יהיה בסדר אני אשחרר אותו. אני סתם מעיק עליו, אני אלך ואתן לו חופש."
בוריס גיחך, "תשחרר אותו ממה? אתה מדבר שטויות מיצי."
"למה שטויות?" התרגז מיצי.
"חמי חי איתך כי זה מה שהוא רוצה. אם הוא לא ירצה הוא ילך."
ילך לאן? שאל מיצי את עצמו, אבל לא העז לבטא את השאלה בקול.
בוריס נכנס לדרך הצדדית המובילה לתל רגב. הכביש צר ומשובש, מתפתל בין גבעות מכוסות עצי אלון. בוריס נסע לאט ובזהירות, משגיח שמכוניתו של פזי עוקבת אחריו.
סוף סוף הם הגיעו למגרש חניה ענקי והחנו את המכוניות בקצה המגרש הריק. מולם התנשא בניין גדול שהכיל חדרי טהרה ומשרדים, סגורים בשעה זו. לצידו התפתל שביל תלול שהוביל לחלקות הקבורה. הם ירדו בזהירות בשביל וכשהגיע לשער מצאו שם לשמחתם את האופנוע של חמי.
"הוא בטח הלך לחלקה הצבאית." לחש גולן ונצמד לפזי.
"ממש לא בא לי לטייל בין הקברים בחושך." הודה פזי בעצבנות, "אולי נקרא לו מפה?"
בוריס התעלם מהם והתחיל לפסוע במרץ לעבר החלקה הצבאית והשאר אחריו. המקום נראה נטוש לגמרי, הם הביטו כה וכה, מתלבטים לאן לפנות, ולפתע בקעה מבין המצבות האחידות בצורתן יללת קינה מצמררת. רק אז הבחינו בחמי, רוכן מעל אחד הקברים, בוכה ומקלל, חובט במצבה באגרופיו ואפילו בועט בה.
"הוא השתגע לגמרי." לחש גולן, ומרוב פחד עצם את עיניו וכבש את פניו בכתפו של פזי המבוהל לא פחות. גם מיצי פחד, אבל כשבוריס התחיל לרוץ לעבר חמי מיצי מתגבר על פחדו ודהר בעקבותיו.
הם הגיעו, מתנשפים, אל חמי שהביט בהם בכעס. "מה אתם עושים פה?"
"מה אנחנו עושים פה? מה אתה עושה פה? משוגע אחד." כעס בוריס, "אתה רוצה לעשות לי התקף לב?" נזף בחמי ואחז בפרקי ידיו, בוחן את אגרופיו שדיממו מהחבטות באבן הקשה.
"עזוב." משך חמי את ידיו, "אל תיגע בי. יורד לי דם."
"לא אכפת לי." הטיח בוריס, "יש למישהו מטפחת או משהו?"
מיצי שלף חבילה קטנה של נגבונים שנשא דרך קבע בכיסו והתחיל לקנח את פרקי אצבעותיו השרוטים של חמי שהתיישב בכבדות על המצבה של רוני.
"למה ברחת ככה מנחם?" שאל, מקנח בעדינות את טיפות הדם מעל ידיו החבולות של חמי.
"לא יודע. פתאום לא יכולתי לסבול יותר את הבלגן של המסיבה. רציתי שקט."
"הגעת למקום הנכון." הביט פזי סביבו בעצבנות, "ממש, אבל ממש שקט כאן."
"אני לא מבין למה רדפתם אחרי? איך בכלל ידעתם שאני כאן?"
"ניחוש מוצלח." חיטט בוריס בכיסי מכנסיו של חמי.
"עזוב, מה אתה רוצה ממני." התרגז חמי.
"את המפתחות של האופנוע."
"אז איך אני אחזור הביתה?"
"במכונית שלי. אני כבר אחזיר לסשה את האופנוע שלו."
"למה?" מחה חמי.
"כי אחרי הסיפור המפחיד שכתבת אין מצב שאני מרשה לך לעלות על אופנוע."
"זה רק סיפור, וחוץ מזה אין באופנוע מספיק דלק כדי להגיע לגלבוע."
"זאת אומרת שכן חשבת על התאבדות?" התפרץ מיצי, "לעזאזל אתך חמי! נמאס לי כבר ממך! אני לא יכול לסבול את זה יותר!" פרץ בבכי והשליך את הנגבון המוכתם בדם על הקרקע.
"ממה נמאס לך?" הרים חמי את הנגבון ודחף אותו לכיסו.
"נמאס לי לחיות עם בן אדם שלא רואה אותי ממטר, נמאס לי לראות אותך מאוהב בבן אדם מת, אני לא יכול לסבול את זה יותר!"
"מיצי, בבקשה, מספיק." ניסה חמי לגעת בכתפו של מיצי שנרתע ממנו בזעף.
"עזוב אותי." נהם לעבר חמי, "נמאס לי! פשוט תעזוב אותי ודי!" צעק והלך לעבר מגרש החנייה.
חמי הנזוף הלך בעקבותיו בשתיקה, השאר השתרכו אחוריהם בשתיקה נבוכה.
אחרי שפזי וגולן נפרדו מהם ונסעו הביתה נתן בוריס לחמי את מפתחות מכוניתו. "סעו הביתה ולכו לישון." חיבק את חמי ואחריו את מיצי, עלה על האופנוע והסתלק.
"אני מצטער שהפחדתי אתכם." התנצל חמי, "לא חשבתי שתיבהלו כל כך."
"אתה אף פעם לא חושב על אחרים." העיר מיצי בקנטרנות.
"אני באמת מצטער." חזר חמי ואמר, "מחר אני אחפש דירה חדשה. תן לי יום יומיים ואני עף לך מהחיים."
"אל תדבר שטויות, אי אפשר לעבור דירה תוך יום יומיים."
"אולי פזי וגולן יסכימו שאני אגור אצלם בינתיים?"
"מה, כל כך בוער לך לעזוב אותי?"
"בטח שלא מיצי, אל תדבר ככה. חשבתי שאתה מת להיפטר ממני כבר."
"אז לא חשבת טוב!" צעק מיצי בזעם, "שתוק כבר!"
חמי הציץ בו מזווית עיניו, פתח את פיו, כמעט שאמר משהו ואחר כך נמלך בדעתו ושתק בעקשנות עד שהם נכנסו הביתה.
"אתה רוצה שאני אלך לישון בחדר השני?" שאל את מיצי.
"לא יודע. ואתה?"
"בטח שלא מיצי, אני אוהב לישון אתך. אתה יודע את זה."
"לא, אני לא יודע. מאין לי לדעת? אף פעם לא אמרת לי שאתה אוהב לישון איתי."
"מיצי." משך חמי את גופו הנוקשה של מיצי אליו ונכרך סביבו, "אתה מדבר שטויות."
"למה שטויות? אני לא קורא מחשבות חמי, ואתה אף פעם לא מספר לי כלום, אין לי מושג מה אתה מרגיש."
"אם לא תשאל לא תדע, למה אתה לא שואל?"
"הנה, אני שואל."
"שואל מה?"
"אם אתה אוהב אותי."
"בטח שאני אוהב אותך, אל תהיה מצחיק."
"ומה עם רוני?"
"רוני מת מיצי. לוקח לי זמן להשלים עם זה, לפעמים אני כל כך מתגעגע אליו שבא לי למות, ולפעמים אני כל כך כועס עליו…" הוא נאנח וכבש את פניו בעורפו של מיצי, " אני לא חושב שהיינו ממשיכים לחיות יחד גם אם הוא לא היה נהרג. למרות האהבה שלנו שיגענו זה את זה. לחיות איתו היה כמו לנסוע ברכבת שדים, כיף כל זמן שזה נמשך, אבל מי רוצה לעבור את כל החיים על רכבת שדים?"
"ואיך זה לחיות איתי?"
חמי גיחך. "כמו לנסוע בניסן הישנה שלי. היא לא נראתה משהו, אבל היא הייתה אמינה ובטוחה והיא הייתה כולה שלי. הרגשתי נוח בתוכה. היא התאימה לי ואני לה."
חמימות נעימה התפשטה בגופו של מיצי. "אתה חושב שאנחנו מתאימים חמי?"
"אני בטוח שאנחנו מתאימים, ואני חושב שגם אם רוני היה נשאר בחיים בסוף אני ואתה היינו נעשים זוג."
"חמי אני אוהב אותך." הסתובב אליו מיצי ונישק אותו.
"גם אני אוהב אותך מיצינקה, לילה טוב חמוד." החזיר לו חמי נשיקה. מיצי חייך, עצם את עיניו והתכרבל בזרועותיו. חמי חיבק אותו והמתין. ברגע שהיה בטוח שמיצי ישן שינה עמוקה הוא קם חרש מהמיטה, הלך למחשב, הדליק אותו, נכנס לבלוג הישן שלו שהחביא באתר בלוגים קטן ונידח והתחיל לכתוב פוסט חדש שתיאר איך הוא ורוני בילו יחד במסיבה של ליאור.