אז עכשיו אתה חוזר

אני יושב על המרפסת, צופה בערב חדש, מנסה לתפוס קצת רוח קרירה מהוואדי.
מתעצל להכין לי את מנת הקפאין היומית שלי ומנסה לחשוב על תירוץ להשתמט מארוחת ערב ראש השנה אצל ההורים, לא מצליח לחשוב על תירוץ מספיק טוב, עוזב את זה ושואל את עצמי אם מתחשק לי ללכת לכתוב עוד פרק בסיפור החדש שלי?
מתחשק לי, אבל לא בא לי לזוז מהמקום. חבל שאין לי לפטופ אני חושב לעצמי בעצלתיים, ופתאום דפיקה בדלת.
"פתוח." אני צועק, בטוח שזו השכנה ממול שבאה לשאול אם אני אוכל לתת לה מחר בבוקר טרמפ לצומת. היא יכולה להסתפק בשיחת טלפון, אבל גם היא, כמוני, בודדה ועדיין לא בטוחה לגמרי שאני והיא לא נוכל להיות אף פעם יותר מידידים.
חבל שאני רק במכנסים קצרים ובלי חולצה, אבל מצד שני למה אני צריך לעשות חשבון למישהו? מאז שמיצי החליט שהקראש שלו כלפי מיצה את עצמו וחזר לאקס שלו אני גר לבד ואני לא חייב שום דבר לאף אחד.
כל זמן שלא הייתי שלו מיצי ערג אלי בלהט, אבל אחרי כמה שבועות של מגורים איתי הוא הבין פתאום שלא מתאים לו אחד כמוני ושהוא מעדיף לחזור לאקס שלו.
לא רבנו או משהו, הוא פשוט הסביר לי בעדינות שנראה לו שעדיף שניפרד. הוא לא פירט מה בדיוק מפריע לו בי ואני קיבלתי את הדין בשלוות נפש ולא שאלתי למה.
שנינו יודעים שאין מה לעשות, זו לא אשמתו ולא אשמתי – יש פנטזיות שעדיף לא להגשים ובשבילו אני סוג כזה של פנטזיה.
האלמוני מעבר לדלת קשקש קצת בידית וכשנוכח שהדלת נעולה שב ודפק בנימוס מאופק כמוכיח אותי חרש על טעותי.
איזה מפוזר נעשיתי, שכחתי שנעלתי את הדלת. למה בעצם? כאילו שיש אצלי משהו ששווה לגנוב.
אני קם באנחה של ישיש שבע ימים, מדשדש בכפכפים לעבר הדלת, פותח אותה ונתקע מופתע מול הפרצוף הכול כך מוכר של אהרון – האקס המיתולוגי שלי.
לא התראינו כל הקיץ. כמעט חצי שנה לא החלפנו מילה. הייתי בטוח שהוא לא יודע איפה אני גר. מי הלשין עלי? אני עובר במוחי במהירות על רשימת החשודים – הורי בטח שלא, אולי בוריס?
לא. אהרון לא היה מעז לשאול אותו, ובעבודה אצלי יודעים רק את הטלפון שלי, לא את הכתובת אליה עברתי, אולי דני? אבל ביקשתי ממנו במפורש לא לגלות לאהרון, מצד שני, ממתי ילד בן חמש עשרה עושה מה שמבקשים ממנו?
תוך כדי עריכת חישובים והעלאת השערות אני סוקר קודם את פניו ואחר כך את גופו, והוא מצידו עושה בדיוק אותו דבר.
הוא באזרחי, חולצה חדשה שאני לא מכיר, וגם הג'ינס הזה נראה לי חדש. שערו סופר לא מכבר, פניו מגולחים בקפידה ששמורה אצלו רק לשעות הבוקר, יכול להיות שהוא התגלח לכבודי?
פניו מתוחים, נראים בוגרים מכפי שזכרתי. הוא עומד בשקט, בקושי נושם, מרוכז מאוד. מה עובר על הכושי המשוגע הזה? מה הוא שוב רוצה ממני?
"מה אתה רוצה אהרון?"
"אולי תיתן לי להיכנס?"
"עדיף שלא."
"בבקשה, אל תשאיר אותי עומד בפתח כמו קבצן."
"אתה יכול ללכת אם לא נאה לך." אני אומר ברשעות ומתחיל לסגור את הדלת.
הוא מושיט את זרועו בבהילות והדלת חובטת באמת ידו. "אני רק רוצה לדבר, להסביר. תרשה לי בבקשה, זה חשוב."
"אין לי מה להגיד לך."
"אבל לי יש מה להגיד לך."
"תכתוב לי מכתב."
"בבקשה חמי, זה חודש אלול, חודש הסליחות והרחמים, וביקשתי כבר פעמיים."
"מה בקשת? לא שמעתי אותך מבקש כלום."
"איך אני יכול לבקש כשאני עומד כעני בפתח?"
אני נאנח. "אתה חתיכת כושי עקשן, אתה יודע את זה? איך גילית איפה אני גר?"
הוא מחייך רבע חיוך מהיר, ולרגע הוא נראה שוב כמו הילד העליז שהיה פעם, כשרק נפגשנו. "נשבעתי לא לחשוף את מקורותיי."
"יאללה, יאללה, מקורותיי, אפשר לחשוב? תגיד לדני, הבוגד הזה, שיישכח ממני בתור מלווה לטיול השנתי שלו."
"אמרתי לו שאתה תנחש." הוא מחייך שוב, והפעם זה החיוך הרגיל והמוכר שלו, חיוך מלא בטחון של ילד שתמיד סולחים לו הכול ותמיד נותנים לו עוד צ`אנס. נישא על גבי החיוך הזה שרודף את לילותיי הוא נכנס למרות שלא הזמנתי אותו ונעמד באמצע הסלון, מביט סביבו.
"דירה ממש שווה." הוא מעיר בשביעות רצון, "אחלה נוף, הרבה יותר שווה מהבית קברות שראינו מהבית הישן."
"גם פה יש בית קברות, אבל הוא עתיק הרבה יותר ויש סביבו דשא יפה ועצי כליל החורש."
"מתי הם פורחים? סביב פורים, נכון?"
"כן, בערך. תלוי כמה גשם ירד, בזמן האחרון מזג האוויר השתגע לגמרי." אני מעיר, בלי להבין מה פשר הטירוף הזה? למה אני מניח לו לעמוד באמצע הסלון שלי ולנהל איתי שיחה מנומסת על פריחת כליל החורש ועל מזג האוויר שיצא מדעתו בשנים האחרונות?
"אהרון, אני די עסוק. תגיד מה שיש לך להגיד ולך בבקשה."
הוא מרצין שוב ומתיישב על הספה. "בסדר, בוא שב לידי." הוא טופח על כריות הספה הישנה שאני גורר איתי מאז עוד מהדירה הישנה בעין גנים.
אני מתיישב מולו על הכורסא הישנה התואמת לספה שטרחתי לצפות בזמנו בבד כחול כהה עם ציורי עלים שבחרנו יחד. כמה היסטוריה נספגה ברהיטים האלו שהתחבבו עלי עד כדי כך שטרחתי לקחת אותם איתי גם לדירה החדשה שלי, אולי כדי שיזכירו לי לא להניח לו להפוך אותי שוב לטיפש.
"איך אתה מסתדר עם השכר דירה?" הוא שואל בסקרנות ורוכן לעברי, "בטח נורא יקר כאן, במקום המפונפן הזה?"
"זה לא עסקך כושי. אני מסתדר ודי, וזה בכלל לא מקום מפונפן."
"בחייך, כל הווילות האלו."
"ברחוב הזה אין שום וילות, רק בלוקים ישנים של עמידר."
"עם כזה נוף זה פשוט בזבוז, וגם האוויר פה מצוין, הרבה יותר נעים מאשר הזבל שנושמים בקריות." הוא מעיר, קם ממקומו והולך להציץ בחלון, ואחר כך בחלון השני, ומשם למרפסת. בדרך הוא בודק את חדרי השינה. שניים גדולים יחסית ועוד אחד קטן שבו אני שומר את קרש הגיהוץ ואת חומרי הניקוי.
"למה אין לך מיטות בבית? מה יש לך נגדן?" הוא מצטחק.
"אהרון, די. באת להציק או לדבר? תעזוב את הרהיטים שאין לי ותגיד מה שיש לך להגיד."
"אני רואה ששמרת את השולחן מחשב שקנינו בחורף שעבר באופיס דיפו, אתה זוכר איך הזענו כשהרכבנו אותו?"
"אתה רוצה בחזרה את השולחן מחשב? קח אותו. אני אסתדר בלעדיו. קח כל מה שאתה רוצה ולך."
"מה שאני רוצה זה שתסלח לי מנחם."
"סלחתי לך מזמן, תרגיע. תשכח מה שהיה."
"לא יכול."
"תן לזה זמן. בקרוב תכיר מישהו חדש, אולי מישהי. עוד כמה חודשים, שנה גג, תשכח."
"לא חושב שזה יקרה. הם אמרו שהרגל השבורה תכאב לי כל פעם שהמזג אוויר ישתנה, הכאב תמיד יזכיר לי אותך."
"אותי? אתה בטוח? לא את הפיזיותרפיסט הזה שמצץ לך במקום לעשות אתך תרגילי פיזיותרפיה?"
"הוא מצץ לי רק אחרי שגמרנו לעבוד על כל התרגילים. אם רק לא היית מאחר…"
"אהה. אז עכשיו זו אשמתי? איחרתי בעשר דקות וזה היה העונש שלי?"
"לא, בטח שלא, אל תדבר ככה."
"כששמעתי שעשית תאונה עם האופנוע המאוס שלך כמעט שמתי מרוב פחד. שבוע שלם ישבתי לידך בבית חולים וסבלתי בשקט את הפרצופים החמוצים של המשפחה שלך. הסעתי אותך בכיסא גלגלים, רחצתי אותך כמו תינוק, ניגבתי לך את התחת, החזקתי לך את היד כשהורידו לך את הגבס, הפסדתי ימי עבודה והסעתי אותך לפיזיותרפיה, רק פעם אחת איחרתי בעשר דקות וזהו, הזין שלך כבר היה בפה של הבחור הזה."
"זה לא היה מתוכנן חמי, זה פשוט … דברים כאלו קורים. אתה יודע איך זה."
"לא. אני לא יודע. לי דברים כאלו לא קורים, ואתה יודע מה הכי מרגיז אותי רוני?" רכנתי לעברו, רותח מכעס שכבשתי זמן רב כל כך.
הוא הניד לאות לאו ונסוג ממני בחשש.
"אני בטוח שאתה יודע, נו, תחשוב, מה היה הכי מרגיז בתמונה שראיתי כשנכנסתי לחדר ההוא בלי לדפוק בדלת?"
פניו התעוותו במצוקה ועיניו הבריקו מדמעות, "די, תפסיק לדבר ככה." התחנן.
"תענה לי." פקדתי והנחתי יד על חזהו, הודף אותו לאחור.
גופו נחבט בקיר ודמעות החלו להתגלגל על לחייו השחומות. "שלא… שלא שמתי קונדום."
"נכון, כל הכבוד, שתי נקודות." הכרזתי בלעג, ופתאום התפוגג כל כעסי והותיר אותי סחוט. חזרתי לשבת על הכיסא במרפסת ועצמתי את עיני, מצפה שהוא יבין מעצמו מה מצופה ממנו וילך.
שמעתי את קול פסיעותיו הקלות חורקות על המרצפות, הדלת נפתחה ונסגרה ושוב הייתי לבד. הכאב העמום שחשתי בליבי זמן רב כל כך התחדד לפתע וניקב אותי, מפלח את גופי מהגרון ועד לאשכים.
מתי אני אפסיק כבר לאהוב אותו? מתי זה יפסיק לכאוב כל כך? האם יבוא זמן שגם אני אוכל להגיד שזה כואב, אבל פחות?
כבשתי את פני בידי, מנסה להמיס את המועקה בדמעות, אך לשווא. הדמעות שם, אני מרגיש אותן, הן רותחות מאחורי עפעפי, אבל מסרבות לזלוג. מהרגע שבו ראיתי אותו עם הבחור ההוא (שהתחנחן סביבו מהרגע הראשון) העיניים שלי התייבשו מדמעות. שום דבר לא מצליח לגרום לי לבכות. איך זה שהוא בוכה בקלות רבה כזו ורק אני נשאר יבש וצחיח, קפוא בתוך כאב ועלבון?
והרי זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא היה עם אחרים וגם אני… היחסים שלנו ידעו תהפוכות כה רבות במשך שלוש השנים האחרונות. נפרדנו וחזרנו, ושבנו ונפרדנו. הייתה תקופה שהיו לנו יחסים פתוחים וכל אחד מאיתנו היה גם עם אחרים. הנשמות הטובות סיפרו לי מספיק ודי על מעלליו בארץ ובחו"ל. כל זמן שזה היה רק בבחינת שמועות הצלחתי להבליג ולסלוח, אבל הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו נצרבה על רשתיות עיני ויותר לא הצלחתי להתגבר על המראה.
צדק קוהלת – טוב מראה עיניים מהלך נפש.
קמתי מתוסכל ושמתי פעמי אל המחשב שלי, נחמתי היחידה בימים אלו, ופתאום הדלת נפתחת שוב והנה הוא חוזר, תרמיל כבד על שכמו ותיק ענקי נגרר אחריו.
"מה אתה עושה פה?"
"מה נראה לך?" הוא שואל בחוצפה מדהימה ומכניס את הכבודה לחדר האורחים הנזירי שלי שיש בו רק מזרן ערום, שני כיסאות פלסטיק מצהיבים ושולחן קפה שראה ימים טובים יותר.
"אהרון." אני צורח בזעם, "מה אתה חושב שאתה עושה?"
"אל תצעק עלי." הוא כועס, "לא מספיק שהרגת אותי אתה עוד צועק עלי?"
"בתור מת אתה נראה מצוין." אני מעיר במרירות.
"ואתה נראה חרא, ולמה הפסקת לאכול? נורא רזית. קוקו יתפחלץ כשהוא יראה איזה מוזנח אתה, מי הספר שלך?"
"לא עסקך, ולא הרגתי אותך, כתבתי סיפור. זה הכול."
"בחייך, בסיפור אחד כתבת שאני מת, ובסיפור השני סיפרת שגם אתה הולך להתאבד."
"כמו שאתה רואה אני עדיין חי, אין לך מה להתרגש."
"אל תגיד לי לא להתרגש, אני אתרגש אם יתחשק לי."
"בסדר תתרגש, אבל לא פה, לך מכאן, תתרגש במקום אחר עם מישהו אחר."
"אני לא יכול חמי, אני יודע שלא תאמין לי, אבל לא הייתי עם אף אחד מאז שנפרדנו."
"לא נפרדנו, אני זרקתי אותך."
"בסדר, לא הייתי עם אף אחד מאז שזרקת אותי כמו שהגיע לי. יותר טוב?"
"לא, ואתה צודק, אני לא מאמין לך."
"אל תאמין. זו האמת."
"אהרון, מצידי אתה יכול לגלח את הראש ולהצטרף למנזר טיבטי. זה לא מעניין אותי. תחייה את החיים שלך ותן לי לחיות בשקט את החיים שלי."
"איזה חיים? תראה את עצמך, חי כמו חורני. בדיוק כמו שהיית לפני שנפגשנו."
"הייתי צריך להעיף אותך מהמיטה כבר אז, הייתי חוסך לעצמי הרבה צרות."
הוא שותק, אבל פניו מתכרכמות מעלבון. כמה גלויים פני הילד שלו וכמה קל לי לקרוא את הבעותיו.
"היה לך כל כך רע איתי?" הוא לוחש.
אני מושך בכתפי, מתעלם מהכאב שמועך ומרסק את ליבי. איך יכול להיות שכאב לב כואב עד כדי כך? אולי אני הולך לקבל התקפת לב?
הוא לא מוותר, מתקרב אלי, מניח יד על כתפי. "לא היה לנו כל כך גרוע יחד."
אני מתרחק ממנו, לא יכול לשאת את מגעו. "היו גם קטעים טובים, אני מודה, אבל היו יותר מידי רגעים קשים. אנחנו לא מתאימים אהרון, אף פעם לא התאמנו, לא במיטה ולא בכלל. שנינו אקטיביים מידי ושנינו שונים מידי באופי. אהבתי אותך מאוד ואני יודע שאתה אותי, אבל זה אף פעם לא עבד באמת. בוא נסלח זה לזה וניפרד כידידים."
בפעם הראשונה מאז שהוא חזר אנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים ואז, בעודי מסתכל אל דמותי הפעוטה המשתקפת הפוכה באישוניו השחורים הדמעות משתחררות מתוכי ומתחילות לזלוג, שוטפות את העלבון, הכאב והכעס שאצרתי בתוכי זמן כל כך רב.
פעם יכולתי לעשות הכול לידו – לבכות ולצחוק, להתחרמן ולגמור, להביט בו מתרגש ומתחרמן וגומר, צוחק ולפעמים בוכה, אבל זה היה פעם, כשהרגשתי שהוא ואני באמת בשר אחד. מאז שנפרדנו האינטימיות שבנינו יחד בעמל כה רב נעלמה ולא הרגשתי נוח לבכות בנוכחותו. הסתובבתי והלכתי לבכות לבד בחדר השינה בלי להעלות בדעתי שהוא יפרש את הצעד הזה כהזמנה וילך אחרי תוך שהוא פושט מעליו את חולצתו.
צנחתי על המזרן הזוגי שקיבלתי מהורי (קיבלתי גם מיטה, אבל היא נחה מפורקת בצד, ממתינה עד שאאזור די כוחות נפש להרכיב אותה) וכבשתי את פני בכר, ופתאום הוא לצידי, ערום למחצה, מתרפק עלי, רועד כולו, הזין היפה שלו נלחץ אלי בתובענות.
"מה אתה עושה?" צעקתי והדפתי אותו מעלי, "לך מפה."
אבל … אבל חמי." הוא מתיישב ומביט בי, מופתע ונעלב, "אבל… אז למה הלכת לחדר השינה?"
"רציתי לבכות בשקט."
"לבכות, אבל… למה?"
"כי בא לי. ושתדע לך שמאז שנפרדנו לא בכיתי אפילו פעם אחת."
"לפחות זיינת." הוא מחזיר לי בעוקצנות.
הנה אנחנו חוזרים שוב לדפוס הישן שלנו – שוב אני נאטם בתוך הכעס והעלבון השקטים שלי, מפנה אליו את גבי, מבקש שילך והפעם הוא נעתר לבקשתי, קם ופונה לצאת.
"אני מבקש סליחה מנחם." הוא אומר לפני שהוא סוגר את דלת חדר השינה, "אני מאוד מצטער. זו הייתה אי הבנה, אני מקווה שתסלח לי."
אני לא זוכר שאי פעם שמעתי אותו מתנצל ביוזמתו בצורה כל כך כנה ובוגרת. הלב נצבט כשאני חושב על כל הפעמים בהן ייחלתי לשמוע ממנו מילת התנצלות והדמעות שוב צפות בעיני.
אני בוכה מעט ונרדם, ומתעורר אחרי שעתיים, מרגיש מטוהר ורענן ומופתע לשמוע את הטלוויזיה מקשקשת בסלון.
יוצא מחדר השינה ומוצא אותו יושב בתנוחה החביבה עליו על הכורסא – גופו מפותל כך שרגליו משולשלות מעבר למסעד אחד, וגבו נשען על המסעד השני -ראשו מופנה לעבר הטלוויזיה.
"ישנת טוב?" הוא מאיר אלי פנים, קם ומנשק את לחיי, "לאן נעלם השלט של הטלוויזיה?"
"לא יודע. הלך לאיבוד כשעברתי דירה. מה אתה עושה פה?"
הוא נאנח בהגזמה ומגלגל את עיניו. "לא הסכמנו שאני עובר לגור אתך?"
"לא."
"אבל מנחם, תהיה הגיוני, ברור שאתה לא יכול לשלם לבד שכר דירה, וגם אם אתה חי כמו חורני הרי אתה חייב לאכול משהו לפעמים."
"אני מסתדר."
"איך אם מותר לי לשאול?"
"אסור לך."
"נו, די. אל תהיה כזה. כמה אתה משלם שכר דירה?"
"אלף חמש מאות."
"ואתה מרוויח בקושי שלושת אלפים. אי אפשר לחיות מפחות מאלפיים ₪ בחודש, בטח שלא אתה עם כל התרופות שאתה צריך לקנות."
"מאז שקיבלנו את ההזמנה של הכוונות אני עושה המון שעות נוספות. כבר חודשיים אני עובד כמעט משרה מלאה."
"אז הכוונות הן אמיתיות? חשבתי שהמצאת אותן בשביל הסיפור."
"לא המצאתי כלום."
"המצאת שאני מת."
"אחרי שראיתי אותך עם ההוא היית מת מבחינתי."
הוא בוחר לא לקחת את דברי ברצינות, "הנה חזרתי לתחייה." הוא מצטחק ומנסה לחבק אותי.
אני מתרחק ממנו והודף אותו מעלי.
"נו, די. תפסיק להתנהג כמו פולנייה עם כאב ראש."
"אהרון, תקלוט סוף סוף, אין מצב שאני ואתה חוזרים, פשוט אין מצב. הייתי כבר במקום הזה ולא מתאים לי, הבנת?"
"אז מה כן מתאים לך? לחיות כמו איזה עלוב נפש, לישון לבד על מזרון בחדר ריק?"
"עדיף על לחיות אתך ועם הבלגנים שלך."
הוא נפגע, אבל מבליג. "תראה חמי, אני יודע שעשיתי המון טעויות ופגעתי בך. הייתי ילדותי וטיפש ולא הבנתי, אבל מאז עברו עלי הרבה דברים, עשיתי חשבון נפש, השתניתי, התבגרתי. אני אחר עכשיו, באמת."
"אני שמח לשמוע את זה ואני מאחל לך הצלחה בהמשך דרכך בחיים." אמרתי בקרירות והלכתי להשתין.
הוא נאנח, הולך למטבח ומתחיל לקשקש בכלי האוכל.
"מה אתה עושה?"
"ארוחת ערב. איזה חביתה בא לך?"
"לא בא לי לאכול."
"אין דבר כזה, אתה חייב לאכול."
"אני לא רעב."
"התיאבון יבוא לך עם האוכל. יש גבינה צהובה?"
"לא יודע, תפסיק כבר. אני לא רעב ואני לא רוצה אותך פה. לך מכאן."
"לא רוצה, ותפסיק לגרש אותי, אתה צריך אותי."
"אני מסכים שאני צריך מישהו, אבל לא אותך."
"למה לא? אני אתחלק אתך בשכר דירה ובהוצאות ואני אבשל."
"שמענו עליך, אתה תתגנב למיטה שלי ואחר כך ללב שלי ודקה אחרי ששוב אני אתחיל להרגיש משהו כלפיך אתה תרסק הכול ושוב תכאיב לי. אני לא רוצה, לך מכאן."
"בסדר, אני אלך, אבל לפחות תן לי להכין לך ארוחת ערב קודם."
אני נכנע ואוכל איתו חביתה, סלט וטוסטים. מספר לו על הטיול הנהדר שעשיתי בצרפת, שומע ממנו איזה מבאס זה היה להיות בבסיס באילת וכמה הוא שמח שהחזירו אותו לרמת דוד, אבל כל פעם שאני מנסה לברר מה התכניות שלו לעתיד ואיפה הוא עומד לגור הוא מתחמק מתשובה, וגם אני משתמט מלספר לו שאני משלים הכנסה כאיש תחזוקה של בעל הבית של הדירה שלי שמתפרנס משכר דירה של כמה דירות שהוא משכיר ברחבי הקריות, מה שמחייב אותי לפתוח סתימות בביוב, לתקן ברזים דולפים ועוד עבודות מבאסות מסוג זה.
"תראה חמי," הוא אומר אחרי שהוא רוחץ כלים – אין לי מדיח והאמת שאין לי צורך בו כי כמה כלים כבר מלכלך בן אדם אחד? – "אין לי עדיין חדר בבסיס וממש לא בא לי לחזור להורים. תרשה לי לישון פה כמה ימים עד שאני אסתדר."
"רק לילה אחד ומחר אתה הולך, ואם תעז להיכנס לי למיטה אני מעיף אותך מהחלון, נשבע לך."
הוא מביט בי במבט בוחן, מנסה למצוא סדק בחומת ההתנגדות שהצבתי מולו. "אני לא מבין, אתה לא חרמן?" הוא פונה לבסוף אל מה שהוא יודע שהוא נקודת החולשה שלי ושל רוב הגברים בעולם.
"לא." אני אומר בתוקף רב כל כך עד שאני כמעט מאמין בזה בעצמי.
"אבל מיצי לא פה כבר מעל שבוע, יש לך מישהו אחר?"
"לא, ואיך אתה יודע מתי מיצי עזב?"
"עשיתי בירורים. למה נפרדתם?"
"לא עסקך. אצל מי עשית בירורים?"
"פה ושם. כולם אמרו שאתה נורא מתגעגע אלי."
"הם טעו."
"אני מודה לך שלא סיפרת לאף אחד למה העפת אותי."
"סיפרתי לבוריס."
הוא נאנח. "תמיד אתה מספר לו הכול. תודה שאם הוא היה אומר לך מילה אחת היית מעיף אותי והולך אליו."
"נכון. אתה בכלל לא הטיפוס שלי, סתם העברתי את הזמן אתך עד שיבוא מישהו טוב יותר."
פניו מאפירים. הוא מניח את הכוס שלו על השיש, אומר בקול מאופק לילה טוב ומסתגר בחדר השינה שהקציתי לו.
***
כשאני דופק על דלתו חצי שעה אחר כך עם כלי מיטה נקיים וכרית אני מגלה אותו יושב ברגלים שלובות על המזרן, קורא ספר. המראה כל כך מפתיע עד שאני מפר את הבטחתי לעצמי – לא לדבר איתו יותר – ושואל מה הוא קורא.
הוא מראה לי את כריכת הספר, `התפסן בשדה השיפון`.
אהרון לא נוהג לקרוא ספרים, הוא סובל מדיסלקציה והקריאה שנואה עליו. לראות בחור תזזיתי כמותו יושב וקורא בשקט זה מראה נדיר כמעט כמו לראות אותי רוקד.
"ממתי אתה קורא ספרים?"
"למה? רק לך מותר?"
"לא חס וחלילה. אבל תמיד אמרת שאתה שונא לקרוא."
"אמרתי לך שהשתניתי. מאז שאני לוקח קונצרטה אני רגוע יותר."
"אבל עכשיו כבר עשר בלילה. מתי לקחת כדור? אתה לא אמור לקחת אותו בבוקר?"
"היום לקחתי עוד אחד בצהרים כי רציתי להיות ממוקד כשאני מדבר אתך."
דבריו נוגעים מאוד לליבי. הרעיון שהוא לקח עוד כדור כדי להטיב לדבר איתי… אפשר לחשוב, מי אני כבר?
"אבל אהרון, עד שההשפעה של הכדור לא תעבור לא תצליח להירדם, אני מתפלא שהצלחת לאכול."
הוא מושך בכתפיו, "אני בסדר, אל תדאג."
"הספר מעניין אותך?"
"כן, הוא לא רע. קראת אותו?"
אני מהנהן והוא צוחק. "יש ספר שלא קראת?"
"יש המון, בוא, אני אעזור לך לסדר את המיטה."
אנחנו מותחים את הסדין יחד, פועלים בתיאום שבא אחרי תרגול ממושך.
"ואם אני לא אמצא מחר איפה לגור?"
"אם תתנהג יפה תוכל לגור פה כמה ימים, אבל רק בתנאי שתתנהג יפה אהרון."
"בסדר, אני מבטיח." הוא אומר ומנשק את לחיי, "תודה."
"בבקשה." אני עונה בנימוס והוא מנשק אותי שוב ואחר כך כורך את ידיו סביב מותני ומניח את ראשו על כתפי.
"זה לא נקרא להתנהג יפה." אני גוער בו, לא דוחף אותו מעלי, אבל מקפיד לא לחבק אותו בחזרה.
"תחבק אותי טיפה." הוא מתחנן, "אני כל כך עצוב."
"אהרון, זה לא רעיון טוב."
"בבקשה חמי, רק טיפה."
אני מנסה לחבק אותו, אבל הזיכרון שלו ושל הפיזיותרפיסט ההוא מקפיא אותי.
"אני מצטער, זה לא ילך אהרון. אני לא מצליח להתגבר על מה שראיתי."
"גם כשהתנשקתי אז עם ליאור היה לך קשה כמה ימים והתגברת."
"זה לא אותו דבר."
"אתה לא יכול פשוט לשכוח מזה ודי?"
"לא, יש לי זיכרון טוב מידי."
"חבל, זה פשוט נראה נורא טיפשי שלא נישן יחד."
"החיים הם דבר די טיפשי."
הוא צוחק, מכבה את האור, מעיף את הספר מידו ונשכב על המיזרון, מושך אותי אליו. "רק תשכב לידי ותדבר איתי, כל כך התגעגעתי אליך. כבר אמרתי לך כמה חכם, יפה ומושלם אתה חמי?"
"מספיק כבר להתחנף אהרון. תן לי ללכת, אני צריך לקום מחר בבוקר."
"רק עוד טיפה. תספר לי סיפור." הוא מבקש, מניח ראש על כתפי, נמרח עלי, מלטף את כף ידי באצבעותיו הדקות. רוח קרירה מתגנבת מבעד לחלון, נושאת ריח נעים של יסמין ומצננת את האוויר.
"מרגישים את הסתיו." הוא אומר בשמחה, מפתל את רגליו בין רגלי, וכמה דקות אחר כך, בעוד אני מספר לו את עלילת הסיפור שאני מתכנן לכתוב אני חש את ראשו נשמט על חזי ואת גופו מתרפה לצד גופי.
הוא ישן וכמה דקות אחר כך גם אני נרדם

ב.
אחרי שלושה ימים אפילו תמים כמוני הבין שהוא בכלל לא מנסה למצוא דירה חדשה – הוא לא נרשם בהומלס, וגם לא ביד2 ואפילו כשהבאתי לו מספר טלפון שתלשתי ממודעה שמצאתי דבוקה לדלת הסופר הוא דחף אותו כלאחר יד לכיס מכנסיו ושכח אותו שם.
בארוחת הערב אתמול קראתי אותו לסדר. "אתה לא רציני כושי, אמרת שתחפש לך דירה ואתה לא עושה כלום."
"אני עסוק מאוד וחוזר הרוג מהעבודה. מה, אתה לא רואה כמה אני עייף?"
"אתה עייף כי במקום לישון אתה מטייל כל הלילה בין החדר שלי לשלך."
"לא נוח לי בחדר ההוא, יש שם רעש מהשכנים."
"השכנים שלי הם זוג קשישים שבקושי נושמים. על איזה רעש אתה מדבר?"
"הם נוחרים."
"נו, באמת. אז תשים אטמים באוזניים."
"וגם קר שם נורא והפיקה שנתת לי דק מידי."
"נתתי לך שמיכה חמה יותר."
"אבל זו השמיכה שלך, אני לא יכול לקחת ממך את השמיכה שלך, ומה אם תתקרר? גם ככה אתה משתעל."
"אהרון מספיק. אתה עושה ממני צחוק ונמאס לי. הבטחת שתמצא דירה משלך."
עיניו מתמלאות דמעות. "כל כך מפריע לך לישון איתי?"
"לא, אתה יודע שלא, אבל …"
"הרי אני לא מנסה לאנוס אותך."
"האמת שאתה כן מנסה."
"אני רק מלטף אותך קצת, זה הכול."
"זה מרגיז אותי, תפסיק."
"מה שמרגיז אותך זה שנעשית אימפוטנט."
"לא נעשיתי אימפוטנט."
"אבל זה מה שאמרת."
"לא. מה שאמרתי זה שהחלטתי להתנזר ממין, זה לא אותו דבר."
"תקרא לזה איך שבא לך. אם לא עומד לך כשאני נוגע בך זה אומר שאתה אימפוטנט."
"בסדר, אז אני אימפוטנט. תבין את הרמז ותן גז."
"אבל חמי," הוא רוכן לעברי, אוחז בידי ומביט בי ברוב רגש, "איך אני יכול לזנוח אותך כשאתה בצרה כזו? אני חייב לעזור לך להבריא."
"אני לא רוצה שתעזור לי. טוב לי כמו שאני, הסברתי לך כבר הכול."
"דיברת שטויות. מאיפה הבאת את הקשקוש הזה שאתה עייף מגברים ונמאס לך מזיונים? זה סתם מצב רוח אשכנזי, זה יעבור לך."
"גם אם הוא יעבור רוני ופתאום יחזור לי החשק לסקס זה לא יהיה אתך. חבל על הזמן שאתה מבזבז עלי."
"אם זה ככה," הוא מאדים מזעם ומעלבון, "אם באמת ירד לך ממני לגמרי אז מה הבעיה שלך שאני אגור אתך? אתה צריך שותף שיעזור לך לשלם שכר דירה, נכון?"
"אבל אני צריך שותף רציני ולא משוגעת עיראקית שנדחפת לי למיטה באמצע הלילה ולא נותנת לי לישון."
הוא קם ממקומו, נסער מאוד, ומתחיל לפנות את הכלים מהשולחן. ידיו רועדות ואדמומית חשודה מכתימה את הלובן הצח של עיניו השחורות, אבל פניו נותרות חתומות. אני מרסן ביד ברזל את הדחף לאמץ אותו אל ליבי, להתנצל ולנחם אותו, וממשיך לשבת וללעוס באדישות את החביתה שלי.
"בסדר." הוא אומר אחרי שהכלים שטופים, "אם אתה מסכים לחתום איתי על זיכרון דברים אני אסע להורים ואביא את הדברים שלי."
"איזה זיכרון דברים?" אני מופתע.
"זיכרון דברים שחותמים לפני שעושים עסקה."
"עסקה? על מה אתה מדבר כושי?"
"על זה שאתה משכיר לי חדר בדירה, קודם צריך לחתום זיכרון דברים."
"זה אומר שאתה לא מתכוון להסתלק מכאן?"
"אני אסתלק רק אם תגיד לי להסתלק."
"הנה אני אומר, תסתלק."
"אל תדבר שטויות, אתה לא מתכוון לזה."
"בשביל מה אתה שואל אותי אם אתה בין כה עושה מה שבא לך?"
"לא יודע. כנראה ששיגעת אותי עם השטויות האשכנזיות שלך." הוא זורק עלי את מגבת הכלים הלחה, מסתלק לחדרו וחוזר עם דף נייר חלק ועט.
חיש קל אנחנו מנסחים זיכרון דברים קצר ופשוט שבו נאמר שתמורת אלף ₪ בחודש הוא ישכור ממני את חדר השינה הקטן, וכמו כן יעמוד לרשותו מדף במקרר וזכותו לאחסן את המחשב שלו בחדר הגיהוץ.
"חדר הגיהוץ? איפה יש פה חדר גיהוץ?"
"נו, אל תהיה אטום. החדר עם המגהץ."
"אהה כן, אני כל כך שונא לגהץ עד ששכחתי ממנו."
"בסדר, אני אגהץ ואתה תדאג שתמיד יהיה חלב, ותכין ארוחות בוקר."
"ואתה ארוחות ערב."
"כשאני לא בתורנות בבסיס."
"ומה נעשה בשבתות?"
"לא יודע." הוא מתמלא קוצר רוח, "נסתדר כבר. שלוש שנים הסתדרנו, נסתדר גם בהמשך."
"אבל אז היינו יחד."
"ועכשיו אנחנו לחוד?"
"כן, עכשיו אנחנו לחוד. תכניס לך את זה לראש העקשן שלך, ותוסיף עוד סעיף."
"אני מוסיף. מה לכתוב?"
"תכתוב שאם אתה בא עוד פעם לחדר שלי בלי הזמנה מראש אתה מקבל קנס."
"איזה קנס? מותר לי להציע קנס?"
"נו, מה?"
"שאני אמצוץ לך."
"אם בא לך למצוץ לאימפוטנט שלא עומד לו אז בבקשה."
"אחרי שאני אקח אותך לידיים כבר יעמוד לך." הוא משתחצן.
בתגובה אני משליך עליו את מפתחות המכונית שהוא תופס בזריזות של ספורטאי מלידה. "יאללה, סע כבר להביא את הדברים שלך, חתיכת שחור מופרע שכמוך."
הוא צוחק. "תודה חמי." ופתאום מגניב נשיקה על עורפי ובורח.
אני חייב להשיג מפתח לדלת חדר השינה שלי, אני לא יודע כמה לילות אני עוד אצליח להעמיד פני נזיר שאין לו עניין במין. אולי כדאי לנצל את הזמן כשהוא לא פה ולדוג באטרף מישהו שיבוא אלי הלילה? זה כבר יוציא לכושי העקשן הזה את הרוח מהמפרשים.
מעניין מה יקרה אם אני אפתח כרטיס ואשים בו את אחת התמונות הישנות שלי כשעוד נראיתי טוב? אני אכתוב שאני אקטיבי ממוקם וחרמן… נגיד שיבוא לפה אחד, לא חשוב מי ו…. אני מנסה לדמיין את עצמי עם גבר זר, איזה חייל נגיד, או אולי מישהו מבוגר יותר, מישהו ש…
הרגשת מיאוס ובחילה זוחלת מתוך קיבתי ואופפת את כולי ומין ייאוש דק ומצמית משטח אותי אפיים ארצה. חשבתי שהגועל הזה שתוקף אותי מידי פעם זה בגללו, בגלל הרצון שלו שנחזור להיות כמו פעם, אבל מסתבר שזה משהו עמוק יותר, משהו שלא קשור אליו אלא אלי, איזה נגע, או חולי, או סתם שריטה. הרי לא סתם אני נמנע מגברים ומסתפק באוננות כבר כמה חודשים, אבל מצד שני אתמול, אחרי שהוא שוב פלש למיטתי בטענה שקר לו וזאבים מייללים מתחת לחלון שלו (סתם הכלב המיוחם והבודד של השכנים) נורא נורא בא לי ואם הוא לא היה נרדם צמוד אלי, מחייך כמו ילד עייף…
ידעתי שזה יקרה, הנה הוא שוב משגע אותי ואני שוב מוותר… טוב לא יצא מזה, אל תגיד שלא הזהרתי אותך – זה ייגמר בבכי.

חלום המדרגות
אני חולה. כאבי בטן, שלשולים, בחילות. בלילה שבין שישי לשבת ישנתי בקושי. רוב הזמן ביליתי בריצות בין המיטה לשירותים. הצלחתי להירדם לפנות בוקר למשך שעתיים קצרות ורעות ובכל זאת כשהוא התקשר בצהרים לברר מה שלומי אמרתי בעליזות שהכול בסדר ואני מרגיש נפלא ומבלה מצוין לבד.
"אתה נשמע קצת עייף." הוא מנחש אותי במומחיות של מי שמכיר אותי היטב. "הכול בסדר אצלך?"
"מאה אחוז. אני עייף כי אני כותב משהו חדש וגם עובד קצת על שיפור סיפור ישן. אני מאוד עסוק. מזל שאתה לא פה כדי להפריע לי."
"אני מבין." הוא עונה באיפוק שלמד ממני. "טוב, תבלה יפה, אני אחזור במוצאי שבת."
"אבל יש את המשחק כדור רגל הזה עם אנגליה, אתה לא מעדיף לראות אותו עם מאור?"
"אה, כן. אני אחזור אחרי המשחק."
"לא כדאי. בטח תשתו בירה. עדיף שתישאר לישון אצלו."
"אתה מנסה להיפטר ממני חמי?"
"לא. אני מנסה למנוע ממך לנהוג שתוי."
"כמה בירות לא משפיעות על הנהיגה שלי." הוא מוחה, ובכל זאת משתכנע ומבטיח שאם ישתה לא ינהג.
מוצאי שבת עוברים עלי בשקט יחסי. למרות שאני חש חולשה קלה הבטן שלי אוהבת את הדיאטה של פריכיות אורז ומים שגזרתי עליה והכל בסדר.
בבוקר יום ראשון אני זוחל מהמיטה עם כאב ראש נורא, לוקח אקמול ונגרר לעבודה.
בעבודה כולם חולים. הבוס משתעל, המנהלת של הגרפיקה איבדה את קולה, ואפילו הסגן מצונן – נדבק מהבן שלו שהתחיל ללכת למעון.
בארוחת הבוקר אני טועם עוגת יום הולדת שהביאה המזכירה שלנו. לרוע מזלה יום הולדתה חל ב – 11.9 ולכן היא החליטה להקדים אותו מעט.
העוגה טעימה ואני אוכל את הפרוסה עד הסוף ושעה אחר כך מצטער על כך מעומק קיבתי. אחרי הטיול השלישי שלי לשירותים אפילו הסגן מבחין שאני חיוור ומזיע, ומאחר וסיימתי כמעט את כל העבודה הוא מציע לי ללכת הביתה מוקדם יותר.
אני מקבל בתודה את הצעתו מצליח לנהוג כל הדרך חזרה בלי לעשות תאונה (זה לא פשוט כמו שזה נשמע), מתקלח ונופל הרוג על המיטה.
כמה דקות אחר כך הוא מתפרץ הביתה ונדהם לראות אותי. "מה אתה עושה בבית בשעה כזו?"
"לא הייתה עבודה ויצאתי מוקדם. ולמה אתה בבית כל כך מוקדם? יש לך פה פגישה עם מישהו?"
"כן, עם המיטה. תכננתי להרכיב אותה סוף סוף ולעשות לך הפתעה כשתחזור."
"אי אפשר להרכיב אותה לבד, צריך שניים בשביל זה."
"אתה בטוח חמי?"
"כן, אני בטוח. כבר פירקתי והרכבתי אותה כמה פעמים. צריך להחזיק את המסגרת עד שמרכיבים לה את הרגלים. בן אדם אחד לא יכול לעשות את זה."
"נו, טוב. אז קום, בוא נעשה את זה יחד."
אני מנסה לקום ומתמוטט. "יותר מאוחר אהרון, אני עייף."
פניו נמתחות בחשדנות. "עייף ממה? מה עשית פה בשבת?"
"אורגיה. יצא לי המיץ מהחבר`ה האלו. תן לי לישון."
הוא רוכן לצידי, מקרב את פניו לפני, ממשש את מצחי. "יש לך חום." הוא קובע.
"אין לי, תעזוב אותי."
"יש לך. איפה התיקייה עם הבדיקות שלך?"
"אחרי שהלכת זרקתי אותה לפח."
"מנחם." הוא מתרעם, "זה לא בסדר, ואני לא הלכתי, אתה הלכת."
אני עוצם את עיני בעייפות ושותק. אין לי כוח להסביר לו עד כמה הכאיב לי מראה הדפים שהוא איגד ושמר בתיק קרטון כחול ששמי היה רשום עליו.
"היית צריך להיבדק מיד אחרי פסח. אתה זוכר את התוצאות של הבדיקות ההן?"
"אהה… לא."
"נבדקת בכלל?"
"לא. הייתי עסוק."
"עסוק במה?" הוא מתרתח.
בניסיון לרפא את הלב השבור שלי אני חושב לעצמי, אבל שותק.
"מנחם, זה לא בסדר." הוא אומר בקול חמור, "אני מבקש שתגיד לי מה התוצאות של הבדיקה האחרונה שלך."
"לא רוצה. זה לא העסק שלך."
"אבל אתה מרגיש לא טוב."
"נו, אז מה? כל אחד מרגיש לא טוב לפעמים. כולם אצלנו בעבודה חולים, גם לי מותר."
הוא מתייאש ממני והולך למקלחת לבדוק את התרופות שלי ובדרך עוצר לחטט במגרות של השידה הקטנה שהבאתי מהדירה הישנה. אם היה לי די כוח לקום הייתי מונע את זה ממנו, אבל אני מותש מידי. יש ימים שהוא עקשן ונמרץ מידי בשבילי.
די מהר הוא קולט הכול – העלייה בעומס הנגיפי שלי, החלפת התרופה הקודמת באחרת והתוצאה – אני שוכב מותש ומקווה שהגוף שלי יסתגל לתרופה הזו מהר ככל האפשר.
הוא חוזר אחרי כמה דקות, נסער. "למה לא סיפרת לי?" הוא מאשים ומתחיל להתפשט.
"כי זה לא עסקך. למה אתה מתפשט?" מוזר, איך אני יודע מה הוא עושה למרות שאני שוכב בגבי אליו ועיני עצומות?
"כי חם לי ואני אוהב לשכב לידך בלי בגדים. חכה, אני רק מתקלח ובא."
כאילו שיש לי כוח ללכת לאיזה מקום. אני מקשיב לקול המים הניתכים על גופו ושוקע במעין הזיה בהקיץ שמורגשת כמו חלום למרות שאני לא ממש ישן.
בחלום ההזוי הזה אני עומד על שפת וואדי עמוק מאוד שנמצא בין שני הרים גבוהים וירוקים. מדרגות אבן צרות וצהבהבות יורדות למטה אל תחתית הגאי שבין שני ההרים. אין להן מעקה והן צרות, תלולות ומסוכנות. עד אמצע הדרך הן מוארות באור השמש ואחר כך צל ההר שממול מוטל עליהן. אני לא יכול לראות את סופן בגלל העיקול התלול והחשיכה שבתחתית הוואדי.
אני חש חוסר רצון לרדת במדרגות הללו, חסרות המעקה והצרות כל כך, אבל יודע שלא יעזרו לי כל טענותיי ומענותי, עלי להגיע למטה. נכון שהמדרגות הללו לא בטיחותיות, ונכון שהחצי התחתון שלהם שרוי בצל כבד ועדיף אם היה להן מעקה, אבל זה מה יש. ברור שעלי לשנס מותניים ולרדת בהן ויפה שעה אחת קודם כי החלק המואר הולך ומצטמצם מפני שהשמש הולכת ושוקעת והצל הולך ומעמיק וכובש את השטחים המוארים.
הוא מטיל את עצמו לצידי, גופו הערום לח עדיין, מחבק את גבי ומפסיק בנוכחותו את חלום המדרגות. אני לא רגיל לתנוחה הזו. עד היום אני הייתי זה שחיבק אותו מתוקף היותי מבוגר ממנו וגדל גוף ממנו והחיבוק שלו מרגיש לי מוזר.
"לך ממני." אני מתנער ממנו, "אתה רטוב."
"אני מיד אתייבש. איך אתה מרגיש?"
"ישנתי כבר. הערת אותי."
"לא נכון, לא ישנת."
"כן ישנתי. אפילו חלמתי."
"איך זה יכול להיות? מתחילים לחלום רק אחרי תשעים דקות של שינה ואני התקלחתי רק חמש דקות וקודם היית ער ולכן …"
"שתוק כבר. עובדה שחלמתי ואני זוכר מה חלמתי."
"נו, מה חלמת?"
"שטויות. לא חשוב."
"ידעתי, חלמת על זיונים." הוא מצטחק ומנשק את עורפי בעוד ידו מגששת במורד בטני.
"לא נכון." אני מסיט בתוקף את היד המגששת לכיוון חלצי, "חלמתי על מדרגות." אני מספר לו בקצרה על חלומי והוא מקשיב בשתיקה, ראשו שעון על גבי, ידו משתעשעת בשיער שעל חזי.
"אבל למה היית צריך לרדת במדרגות המסוכנות ההן?"
"לא יודע. ככה זה בחלומות. הייתי צריך ודי."
הוא מתרחק ממני, שוכב על גבו. על פי רחש נשימתו המקוטעת אני מנחש שהוא בוכה.
"נו, די. זה רק חלום. מספיק. אל תבכה."
"לא, זה לא חלום. אמרת בעצמך שזה לא היה באמת חלום."
"מה זה משנה? זו לא סיבה לבכות אהרון, נו, די, תפסיק."
"לא יכול. אני פוחד נורא. תחבק אותי."
אני מתהפך על צידי והוא מתכנס לתוכי כמו שנהגנו לעשות פעם. הזין שלי – מתי הוא הספיק להזדקף? החצוף הזה – נדחק אל השקע היפה והחלקלק שבין עגבותיו. ראשו נשען על זרועי, גבו מתחכך בבטני ובחזי. הוא מושך את ידי אל אברו ואני מתעקש ומושך אותה חזרה.
"בבקשה חמי, תיגע בו."
"לא רוצה. תיגע בו בעצמך."
"בבקשה." הוא מתחנן, "אני צריך … אני נורא רוצה."
"לא בא לי לגעת בו. עזוב אותי."
"אני מבקש חמי, אם לא תיגע בו אני אמות."
"אל תדבר שטויות. לא מתים כל כך מהר." אני נוזף בו, אבל נכנע לצורך שלו בי – צורך שתמיד גורם לי לעשות דברים ששכלי הישר מורה לי שהם טעות – ואוחז בזין היפה שלו שבפעם האחרונה שראיתי אותו היה תקוע בפיו של מישהו שאני מעדיף לשכוח את שמו ואת תווי פניו.
הוא רועד מהנאה, גונח, מתפתל בזרועותיי, מוצץ את אצבעות ידי השמאלית. לשונו הזריזה חולפת על העור הרגיש שבין האצבעות, קולות ההתרגשות שלו מסעירים אותי למרות רצוני וגופי נע בתיאום עם גופו. עכשיו גם אני נאנח, מנשק את צווארו, מלקק את תנוך אוזנו המתוק. משהו בתוכי עדיין נאבק ומוחה כנגד המעשה, אבל גופי נסחף, נכנע, מוותר ונהנה כשאני מגיע לסיפוק יחד איתו.
"ראית איך גמרנו יחד." הוא מתפעל, "עם אף אחד אחר זה לא קורה לי, רק אתך." הוא מוסיף בתמימות, מסתובב אלי, מניח את פניו הלחות על חזי, משפשף את לחיו הזיפית על עורי.
"ועכשיו נישן." הוא אומר בקול לאה, ושנייה אחר כך גופו מתרפה בזרועותיי ונשימתו הופכת איטית וקצובה.
אני שוכב בשקט, ידי מונחת על גבו, מנסה לחזור להזיה על המדרגות ומבטיח לעצמי שהפעם לא אשתהה ולא אפחד אלא ארד מיד למטה, אבל המדרגות לא חוזרות למרות כל מאמצי, וכמה דקות אחר כך אוחזת גם בי תנומה ואני נרדם.